הַתּוֹרָה
התחילו ללמוד

רמב״ם - הלכות ציצית · פרק א׳

ספר אהבה · 18 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות ציצית · פרק א׳
הלכה א׳
עָנָף שֶׁעוֹשִׂין עַל כְּנַף הַבֶּגֶד מִמִּין הַבֶּגֶד הוּא הַנִּקְרָא צִיצִית מִפְּנֵי שֶׁהוּא דּוֹמֶה לְצִיצִית שֶׁל רֹאשׁ. שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל ח ג) ״וַיִּקָּחֵנִי בְּצִיצִת רָאשִׁי״. וְזֶה הֶעָנָף הוּא הַנִּקְרָא לָבָן מִפְּנֵי שֶׁאֵין אָנוּ מְצֻוִּין לְצָבְעוֹ. וְאֵין לְחוּטֵי הֶעָנָף מִנְיָן מִן הַתּוֹרָה:
הלכה ב׳
וְלוֹקְחִין חוּט צֶמֶר שֶׁנִּצְבַּע כְּעֵין הָרָקִיעַ וְכוֹרְכִין אוֹתוֹ עַל הֶעָנָף וְחוּט זֶה הוּא הַנִּקְרָא תְּכֵלֶת. וְאֵין לְמִנְיַן הַכְּרִיכוֹת שֶׁכּוֹרֵךְ חוּט זֶה שִׁעוּר מִן הַתּוֹרָה:
הלכה ג׳
נִמְצְאוּ בְּמִצְוָה זוֹ שְׁנֵי צַוִּים. שֶׁיַּעֲשֶׂה עַל הַכָּנָף עָנָף יוֹצֵא מִמֶּנָּה. וְשֶׁיִּכְרֹךְ עַל הֶעָנָף חוּט תְּכֵלֶת שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר טו לח) ״וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת״ (במדבר טו לח) ״וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת״:
הלכה ד׳
וְהַתְּכֵלֶת אֵינוֹ מְעַכֵּב אֶת הַלָּבָן וְהַלָּבָן אֵינוֹ מְעַכֵּב אֶת הַתְּכֵלֶת. כֵּיצַד. הֲרֵי שֶׁאֵין לוֹ תְּכֵלֶת עוֹשֶׂה לָבָן לְבַדּוֹ. וְכֵן אִם עָשָׂה לָבָן וּתְכֵלֶת וְנִפְסַק הַלָּבָן וְנִתְמַעֵט עַד הַכָּנָף וְנִשְׁאַר הַתְּכֵלֶת לְבַדּוֹ כָּשֵׁר:
הלכה ה׳
אַף עַל פִּי שֶׁאֵין אֶחָד מֵהֶן מְעַכֵּב אֶת חֲבֵרוֹ אֵינָן שְׁתֵּי מִצְוֹת אֶלָּא מִצְוַת עֲשֵׂה אַחַת. אָמְרוּ חֲכָמִים הָרִאשׁוֹנִים (במדבר טו לט) ״וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִית״ מְלַמֵּד שֶׁשְּׁנֵיהֶם מִצְוָה אַחַת. וְאַרְבַּע צִיצִיּוֹת מְעַכְּבוֹת זוֹ אֶת זוֹ שֶׁאַרְבַּעְתָּן מִצְוָה אַחַת. וְהַלּוֹבֵשׁ טַלִּית שֶׁיֵּשׁ בָּהּ לָבָן אוֹ תְּכֵלֶת אוֹ שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד הֲרֵי קִיֵּם מִצְוַת עֲשֵׂה אַחַת:
הלכה ו׳
כֵּיצַד עוֹשִׂין אֶת הַצִּיצִית. מַתְחִיל מִזָּוִית שֶׁל טַלִּית שֶׁהִיא סוֹף הָאָרוּג וּמַרְחִיק מִמֶּנָּה לֹא יוֹתֵר עַל שָׁלֹשׁ אֶצְבָּעוֹת לְמַעְלָה וְלֹא פָּחוֹת מִקֶּשֶׁר גּוּדָל וּמַכְנִיס שָׁם אַרְבָּעָה חוּטִין וְכוֹפְלָן בָּאֶמְצַע. נִמְצְאוּ שְׁמוֹנָה חוּטִים מְשֻׁלָּשִׁין תְּלוּיִין מִן הַקֶּרֶן. וְאֹרֶךְ הַחוּטִים הַשְּׁמוֹנָה אֵין פָּחוֹת מֵאַרְבַּע אֶצְבָּעוֹת. וְאִם הָיוּ יוֹתֵר עַל כֵּן אֲפִלּוּ אַמָּה אוֹ שְׁתַּיִם כְּשֵׁרִין. וְכָל הָאֶצְבָּעוֹת בְּגוּדָל. וְיִהְיֶה אֶחָד מִשְּׁמוֹנָה הַחוּטִים חוּט תְּכֵלֶת וְהַשִּׁבְעָה לְבָנִים:
הלכה ז׳
וְלוֹקֵחַ חוּט אֶחָד מִן הַלָּבָן וְכוֹרֵךְ בּוֹ כְּרִיכָה אַחַת עַל שְׁאָר הַחוּטִין בְּצַד הַבֶּגֶד וּמַנִּיחוֹ. וְלוֹקֵחַ חוּט הַתְּכֵלֶת וְכוֹרֵךְ בּוֹ שְׁתֵּי כְּרִיכוֹת בְּצַד כְּרִיכָה שֶׁל לָבָן וְקוֹשֵׁר. וְאֵלּוּ הַשָּׁלֹשׁ כְּרִיכוֹת הֵם הַנִּקְרָאִין חֻלְיָא. וּמַרְחִיק מְעַט וְעוֹשֶׂה חֻלְיָא שְׁנִיָּה בְּחוּט שֶׁל תְּכֵלֶת לְבַדּוֹ. וּמַרְחִיק מְעַט וְעוֹשֶׂה חֻלְיָא שְׁלִישִׁית וְכֵן עַד חֻלְיָא אַחֲרוֹנָה שֶׁהוּא כּוֹרֵךְ בָּהּ שְׁתֵּי כְּרִיכוֹת שֶׁל תְּכֵלֶת. וּכְרִיכָה אַחֲרוֹנָה שֶׁל לָבָן. מִפְּנֵי שֶׁהִתְחִיל בְּלָבָן מְסַיֵּם בּוֹ שֶׁמַּעֲלִין בַּקֹּדֶשׁ וְלֹא מוֹרִידִין. וְלָמָּה יַתְחִיל בְּלָבָן כְּדֵי שֶׁיְּהֵא סָמוּךְ לִכְנַף מִינָהּ. וְעַל דֶּרֶךְ זֶה הוּא עוֹשֶׂה בְּאַרְבַּע הַכְּנָפוֹת:
הלכה ח׳
כַּמָּה חֻלְיוֹת הוּא עוֹשֶׂה בְּכָל כָּנָף. לֹא פָּחוֹת מִשֶּׁבַע וְלֹא יוֹתֵר מִשְּׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה. וְזוֹ הִיא מִצְוָה מִן הַמֻּבְחָר. וְאִם לֹא כָּרַךְ עָלֶיהָ אֶלָּא חֻלְיָא אַחַת כְּשֵׁרָה. וְאִם כָּרַךְ הַתְּכֵלֶת עַל רֹב הַצִּיצִית כְּשֵׁרָה. וְנוֹי הַתְּכֵלֶת שֶׁיִּהְיוּ כָּל הַחֻלְיוֹת בִּשְׁלִישׁ הַחוּטִין הַמְשֻׁלְשָׁלִין וּשְׁנֵי שְׁלִישֵׁיהֶן עָנָף. וְצָרִיךְ לְפָרְדוֹ עַד שֶׁיִּהְיֶה כְּצִיצִית שְׂעַר הָרֹאשׁ:
הלכה ט׳
הָעוֹשֶׂה לָבָן בְּלֹא תְּכֵלֶת לוֹקֵחַ אֶחָד מִשְּׁמוֹנָה הַחוּטִין וְכוֹרֵךְ אוֹתוֹ עַל שְׁאָר הַחוּטִין עַד שְׁלִישָׁן וּמַנִּיחַ שְׁנֵי שְׁלִישִׁיתָן עָנָף. וּכְרִיכָה זוֹ אִם רָצָה לִכְרֹךְ אוֹתָהּ חֻלְיוֹת חֻלְיוֹת כְּעֵין שֶׁכּוֹרֵךְ בַּתְּכֵלֶת הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ וְזֶה הוּא מִנְהָגֵנוּ. וְאִם רָצָה לִכְרֹךְ בְּלֹא מִנְיַן חֻלְיוֹת עוֹשֶׂה. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר יִתְכַּוֵּן לִהְיוֹת הַכָּרוּךְ שְׁלִישׁ וְהֶעָנָף שְׁנֵי שְׁלִישִׁים. וְיֵשׁ מִי שֶׁאֵינוֹ מְדַקְדֵּק בְּדָבָר זֶה בְּלָבָן. וְאִם כָּרַךְ הַלָּבָן עַל רֹב הַחוּטִין אוֹ שֶׁלֹּא כָּרַךְ אֶלָּא חֻלְיָא אַחַת כְּשֵׁרָה:
הלכה י׳
אֶחָד חוּטֵי לָבָן וְאֶחָד חוּטֵי תְּכֵלֶת אִם רָצָה לַעֲשׂוֹת שְׁזוּרִין עוֹשֶׂה. אֲפִלּוּ הָיָה הַחוּט כָּפוּל מִשְּׁמוֹנָה חוּטִין וְשָׁזוּר עַד שֶׁנַּעֲשֶׂה פְּתִיל אֶחָד אֵינוֹ נֶחְשָׁב אֶלָּא חוּט אֶחָד:
הלכה י״א
חוּטֵי הַצִּיצִית בֵּין לָבָן בֵּין תְּכֵלֶת צְרִיכִין טְוִיָּה לְשֵׁם צִיצִית. וְאֵין עוֹשִׂין אוֹתָן לֹא מִן הַצֶּמֶר הַנֶּאֱחָז בַּקּוֹצִים כְּשֶׁהַצֹּאן רוֹבְצִין בֵּינֵיהֶם. וְלֹא מִן הַנִּימִין הַנִּתְלָשִׁין מִן הַבְּהֵמָה. וְלֹא מִשִּׁיּוּרֵי שְׁתִי שֶׁהָאוֹרֵג מְשַׁיֵּר בְּסוֹף הַבֶּגֶד. אֶלָּא מִן הַגִּזָּה שֶׁל צֶמֶר אוֹ מִן הַפִּשְׁתָּן. וְאֵין עוֹשִׂין אוֹתָן מִצֶּמֶר הַגָּזוּל וְלֹא מִשֶּׁל עִיר הַנִּדַּחַת וְלֹא מִשֶּׁל קָדָשִׁים. וְאִם עָשָׂה פָּסוּל. הַמִּשְׁתַּחֲוֶה לִבְהֵמָה צַמְרָהּ פָּסוּל לְצִיצִית. אֲבָל הַמִּשְׁתַּחֲוֶה לְפִשְׁתָּן הַנָּטוּעַ הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר שֶׁהֲרֵי נִשְׁתַּנָּה:
הלכה י״ב
צִיצִית שֶׁעָשָׂה אוֹתוֹ כּוּתִי פָּסוּל שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר טו לח) ״דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ (במדבר טו לח) ״וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת״. אֲבָל אִם עָשָׂה אוֹתָהּ יִשְׂרָאֵל בְּלֹא כַּוָּנָה כְּשֵׁרָה. וְצִיצִית שֶׁנַּעֲשָׂה מִן הֶעָשׂוּי מִקֹּדֶם פָּסוּל:
הלכה י״ג
כֵּיצַד. הֵבִיא כָּנָף שֶׁיֵּשׁ בָּהּ צִיצִית וּתְפָרָהּ עַל הַבֶּגֶד אֲפִלּוּ יֵשׁ בְּאוֹתָהּ הַכָּנָף אַמָּה עַל אַמָּה פָּסוּל שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר טו לח) ״וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת״, לֹא מִן הֶעָשׂוּי, שֶׁהֲרֵי זֶה דּוֹמֶה לְמִי שֶׁנַּעֲשֵׂית מֵאֵלֶיהָ. וּמֻתָּר לְהַתִּיר צִיצִית מִבֶּגֶד זֶה וְלִתְלוֹתָם בְּבֶגֶד אַחֵר בֵּין לָבָן בֵּין תְּכֵלֶת:
הלכה י״ד
תָּלָה הַחוּטִין בֵּין שְׁתֵּי כְּנָפַיִם מִזּוֹ לְזוֹ וְקָשַׁר כָּנָף זוֹ כְּהִלְכָתָהּ וְכָנָף זוֹ כְּהִלְכָתָהּ וְאַחַר כָּךְ חֲתָכָן בָּאֶמְצַע וְנִפְרְדוּ זֶה מִזֶּה פָּסוּל שֶׁהֲרֵי בְּעֵת שֶׁקְּשָׁרָן הָיוּ פְּסוּלִין לְפִי שֶׁשְּׁתֵּי הַכְּנָפַיִם מְעֹרוֹת זוֹ בָּזוֹ בַּחוּטִין שֶׁבֵּינֵיהֶן וּבְשָׁעָה שֶׁפְּסָקָן נַעֲשׂוּ שְׁתֵּי צִיצִיּוֹת נִמְצָא עוֹשֶׂה מִן הֶעָשׂוּי:
הלכה ט״ו
הִטִּיל צִיצִית עַל הַצִּיצִית אִם נִתְכַּוֵּן לְבַטֵּל אֶת הָרִאשׁוֹנוֹת מַתִּיר הָרִאשׁוֹנָה אוֹ חוֹתְכָהּ וּכְשֵׁרָה. וְאִם נִתְכַּוֵּן לְהוֹסִיף אַף עַל פִּי שֶׁחָתַךְ אַחַת מִשְּׁתֵּיהֶן הֲרֵי זוֹ פְּסוּלָה. שֶׁהֲרֵי כְּשֶׁהוֹסִיף פָּסַל אֶת הַכּל וּכְשֶׁהִתִּיר אוֹ חָתַךְ הַתּוֹסֶפֶת נִמְצָא הַשְּׁאָר נַעֲשָׂה מִן הֶעָשׂוּי שֶׁעֲשִׂיָּתוֹ הָרִאשׁוֹנָה פְּסוּלָה הָיְתָה:
הלכה ט״ז
וְכֵן הַמַּטִּיל לְבַעֲלַת שָׁלֹשׁ וְאַחַר כָּךְ הִשְׁלִימָהּ לְאַרְבַּע וְהִטִּיל לָרְבִיעִית כֻּלָּהּ פְּסוּלָה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כב יב) ״תַּעֲשֶׂה״ וְלֹא מִן הֶעָשׂוּי:
הלכה י״ז
אֵין כּוֹפְלִין אֶת הַטַּלִּית לִשְׁנַיִם וּמַטִּילִין צִיצִית עַל אַרְבָּע כְּנָפֶיהָ כְּשֶׁהִיא כְּפוּלָה אֶלָּא אִם כֵּן תְּפָרָהּ כֻּלָּהּ וַאֲפִלּוּ מֵרוּחַ אַחַת:
הלכה י״ח
נִפְסַק הַכָּנָף שֶׁיֵּשׁ בָּהּ צִיצִית חוּץ לְשָׁלֹשׁ אֶצְבָּעוֹת תּוֹפְרָהּ בִּמְקוֹמָהּ. בְּתוֹךְ שָׁלֹשׁ לֹא יִתְפֹּר. נִתְמַעֲטָה זָוִית שֶׁל בֶּגֶד שֶׁבֵּין חוּטֵי הַצִּיצִית וּבֵין סוֹף הָאָרוּג אֲפִלּוּ לֹא נִשְׁאַר מִן הָאָרוּג אֶלָּא כָּל שֶׁהוּא כָּשֵׁר. וְכֵן אִם נִתְמַעֲטוּ חוּטֵי הַצִּיצִית אֲפִלּוּ לֹא נִשְׁתַּיֵּר מֵהֶם אֶלָּא כְּדֵי עֲנִיבָה כָּשֵׁר. וְאִם נִפְסַק הַחוּט מֵעִקָּרוֹ אֲפִלּוּ חוּט אֶחָד פְּסוּלָה:

כסף משנה · הלכות ציצית פרק א׳

נחלת הכלל · Torat Emet 363

דברי ירמיהו · הלכות ציצית פרק א׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

צפנת פענח · הלכות ציצית פרק א׳

א׳
ואין לחוטי כו'. עיין ירושלמי פי"א דסנהדרין ע"ש. אך באמת נ"ל דהך ענף ר"ל מה שנשאר אחר הכריכה עיין מנחות דף ל"ט ע"א ודף מ"ב ע"א ותוס' שם דף ל"ט ע"ב וסבירא ליה לרבינו דנהי דצריך ח' חוטין זה רק בגדיל אבל כמה ישאר בענף אין לזה מנין מה"ת וסבירא ליה דזה ר"ל הגמ' דף מ"א ע"ב אין ציצית אלא משהו ולא כרש"י שם דף מ"ב ע"א יעויין שם:
ד׳
כיצד כו' ונפסק כו'. הנה רבינו ז"ל מפרש דהך נפסק הלבן ר"ל החוט שחציו לבן וחציו תכלת זהו נפסק וס"ל דהתכלת היה בגדיל לכן לא הביא הך דאיגרדום תכלת וקאי לבן משום דא"כ היינו נפסק החוט מעיקריה דפסול ע"ש בתוס' ומרדכי:
ו׳
ויהיה אחד כו'. והנה רבינו ז"ל לא ביאר אם מן החוט החצי של תכלת אם שיהיה נשאר גם ענף תכלת או שיגדיל כולו וא"כ לא יהיה בענף רק ז' חוטין ונ"ל דס"ל לרבינו דבזה פליגי רב ורבב"ח דההוא גברא לא הוה מיגדל כולה רק התכלת לבד ורב ס"ל דצריך שישאר מן התכלת בענף ורבב"ח ס"ל דא"צ וא"כ בענף ליכא רק ז' חוטין וזהו מה דאמר בגמ' שם חוט של כרך עולה מן המנין ר"ל דהיינו החצי הצבוע בתכלת ובענף לא בעי תכלת ולכך קאמר ליה שם ר"י לרבה שמואל אמרה ולא רב ר"ל דרב פליג דס"ל דגם בענף בעי תכלת וא"ש דלא כרש"י ותוס' ורבינו ז"ל פסק כרבב"ח כמבואר בהל' ג':
י״א
ואין עושין אותו מצמר הגזול. אבל ציצית שאולים כשר דרק טלית שאולה פטורה מן הציצית ועיין סוכה דף כ"ז ע"ב: אבל המשתחוה לפשתן הנטוע כו'. ר"ל דהא לא נקרא פשתן רק אחר שנעקר מן הארץ ונטוה עיין מש"כ רבינו ז"ל בהל' סוכה פ"ה ה"ד דלא מקרי גדולי קרקע שהרי נשתנית צורתה ועיין ירושלמי כלאים פ"ט מה פשתן כברייתו ר"ל דפשתן מזמן ששם פשתן עליו לא נשתנה ועיין בכורות דף י"ז ע"א מה פשתן שלא נשתנה ובנגעים פי"א מ"ב בר"ש, וכן ר"ל בהך דע"ז דף מ"ז ע"א גבי קמח ע"ש וב"ק ד' צ"ו ע"ב וכן ר"ל הך דתמורה דף ל"א ע"א גבי אפרוח דזה הוה פנים חדשות ועיין בירושלמי פ"ג דע"ז דאף של ביצת ע"ז יש מ"ד דס"ל דמותר וע"כ משום זה ועיין חולין ד' ס"ט ע"א גבי כל מכח כו' ותוס' שם ד' ס"ד ע"ב ותוס' נדה ד' נ' ע"ב ד"ה תרנגולתא ועיין כריתות ד' ד' ע"א גבי לחם קלוי ובתו"כ פ' שמיני הן אם עשה היין כענבים שהוא בגופן כו' ועיין בחולין ד' קכ"ט ע"א גבי כששימש מעשה עץ שימש ר"ל דאין זה הדבר רק הוא דבר חדש ועי' ערכין ד' ז' ע"ב גבי שער ע"ש בר"ש ועי' מש"כ בהך דנזיר ד' נ' ע"א גבי כזית נצל ובדברי הרמב"ם שם ועיין ברא"ש נדרים ד' נ"ה ע"ב גבי חילקי טרגוס כו' ע"ש:
ט״ו
הטיל ציצית כו'. עיין בהשגות דמפרש דאדרבא הלאו דבל תוסיף משוי ליה מעשה וכעין דאמרינן בזבחים דף פ"ד ובכ"מ הואיל ומרצה לפיגולו ועיין במנחות דף ע"ט ע"א ע"ש ועיין בהך דבכורות ד' י' ע"א דאמרינן איסורו חישובו ועיין פסחים ד' מ"ו ע"א גבי חמץ בפסח ע"ש ועיין שבת דף צ"א ע"א וזה ר"ל ג"כ הך דשם ד' ט"ז ע"א גבי כלי טמא חושב משקה וכמו דמפרש רבינו ז"ל הך דב"ב ד' צ"ז ע"א כדרך שאמרו לענין איסורם כך אמרו לענין הכשרם ע"ש בדברי רבינו בהל' טומאת אוכלים ועיין בהך דמעילה ד' ד' ע"ב דקרי לה להלנה עביד בידים משום דהלאו הוא שלא ילין לא שלא יפסל עיין בהך דפסחים ד' ס"ג ע"ב הך דקאי בלא ילין ובאמת זה תליא בהך מחלוקת דרבה ורבא גבי ראש המזבח בזבחים ד' פ"ז ע"א ע"ש דלא נפסל לכו"ע אך מ"מ לרבא עובר בלא ילין, ורבינו ז"ל ס"ל דהוה מעשה אך לפסול עי' רש"י מנחות ד' ל"ח ע"ב ד"ה חיסר מצוה ע"ש ועי' זבחים ד' כ"ז ע"א בהך מחלוקת יאספנה ע"ש:
י״ח
ואם נפסק החוט כו'. עיין בכסף משנה ועי' מש"כ לעיל אך י"ל דזה גרע אם נפסק למטה ונשאר שם מלא היה כלל, עי' תוס' סוכה ד' כ"ט ע"ב ד"ה נקטם ועי' בתוס' יבמות ד' ע"ה ע"ב גבי נפצע ועי' תוס' בכורות דף ל"ח ע"ב ד"ה וסמנך ועי' תוס' ב"ק ד' ע"ו ע"א גבי מיתה ובירושלמי פ"ד דב"ק אם יש ניזקין בכולו ועי' תוס' מגילה ד' ט' ע"א ד"ה בשלמא מש"כ בשם רש"י ועי' בכורות ד' ג' ע"א גבי הא עריבא ביה חולין ע"ש. ועי' תוס' סוטה ד' ל"ג ע"א ד"ה ורבי יהודה ועי' ר"ה דף ל' ע"ב אין לך שיבוש גדול מזה ועי' מגילה ד' כ"ב ע"ב גבי נפל כו"ע כו' לא משנה ממנהגו, וגם י"ל דזה הוה הפסק כמש"כ הראב"ד ז"ל לעיל בהל' ט"ו ע"ש ועי' בסוכה ד' ל"ז ע"א ע"ש ובאמת הך דגמ' דסנהדרין ד' פ"ח ע"ב לא ר"ל הפסול משום בל תוסיף רק משום דכיון דבעי קשר או אגד וא"כ נמצא האגד והקשר הוא מצוה והאגד והקשר היינו שיהיה מפורד מדבר אחר רק הם לבד ואם הוסיף שם עוד מין אחר שוב לא הוה אגד ולא קשר זהו כונת הגמ' שם דע"כ לשיטת הזקן ממרא דס"ל דצריך עוד מין ע"כ צריך ג"כ לקשרם יחד וצריך להתיר הקשר ולחזור ולקושרם דאל"כ היינו תעשה ולא מן העשוי כיון דאז הוא פסול דחסר בו מין אחד א"כ נמצא גרוע ועומד הוא ועי' בירושלמי יומא פ"א גבי עמידה ופריקה דמשכן במחלוקת דר"י ור' חב"י ע"ש ועי' מש"כ הראב"ד ז"ל בהשגות בהל' ממרים ע"ש: ולענין אם אריג שתי לבד מחשב מן ג' עי' רש"י כאן ד' מ"ב ע"א וב"ק ד' קי"ט ע"ב גבי קצרא ע"ש וזה ר"ל מה דמבואר בתוספ' כלים הובא בר"ש פכ"ט מ"א רשב"ג אומר סכך עולה כו' ר"ל לזה דציצת וא"צ להגיה:
נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908

יצחק ירנן · הלכות ציצית פרק א׳

א׳
ואין לחוטי הענף מנין מן התורה. ועיין מ"ש מרן וז"ל (א"ק) [ומ"מ יש לתמוה] וכו' וצ"ע. וקשה דמאי קושיא הא הניח הנחה דבתורה לא נתפרש אלא מדברי סופרים.
ד׳
התכלת אינו מעכב את הלבן והלבן אינו מעכב וכו'. ומה שיש לעמוד בדברי רבינו יעו"ש בפרק זה הל' י"ח בדברי מרן, וכאן יישב קצת וז"ל משמע לי דרבינו אינו מפרש כפירוש רש"י אלא הכי מפרש לה התינח וכו' אלא תכלת וכו' מאי היא וכו'. והנה פירוש זה שפי' מרן בגמ' לדעת הרמב"ם קשיא טובא דלא משמע כן בגמ' מכמה אנפי, חדא כשהקשה המקשה תינח וכו' קאי אתירוץ שתירץ לא נצרכה אלא לסדין בציצית דמצוה לאקדומי לבן ברישא וכו' ואי אקדים תכלת ללבן לית לן בה נמצא דאוקי לרישא בקדימה ולעולם דאיכא שניהם ועל זה קאמר הא תינח וכו' ולדברי מרן דפי' דלא כרך עליהם תכלת איך קאמר הא תינח זאת. ב' מאי קא משני בגמ' לא נצרכא אלא לטלית שכולה תכלת דמצוה לאקדומיה תכלת ברישא וכו' ואי הקושיא היא כפירוש מרן דמשמע דאי לא הטיל אלא חוט תכלת בלבד יצא מאי משני בקדימה. יבוא השלישי והוא שתירצה הגמ' אלא אמר רבא לא נצרכא אלא לגרדומין דאי וכו' תכלת וקאי לבן ואי וכו' לבן וקאי תכלת לית לן בה ע"כ, ובשלמא לפירוש רש"י ז"ל דהא דרבא קאי לכולה מתני' ניחא דנקט דבר והיפכו דהיינו כולה מתני' אלא לפירוש מרן דלא קאי הא דרבא אלא לסיפא דמתני' ורישא כדקיימא קיימא דהיינו אין לו תכלת עושה לבן לבדו לפירושו וא"כ מאי האי דכפל רבא והכי הו"ל לומר דאי איגרדם לבן וקאי תכלת דהיינו פירושא דסיפא ולא עוד.
ו׳
אחד משמונה. ועיין מ"ש הראב"ד, ומ"ש עליו מרן שכדבריו כתבו התוס'. פי' שכתבו התוס' כן מהספרי דאילו הם סברי דצריך ב' תכלת וב' לבן. וכתב עוד מרן וז"ל וטעמו של רבינו מדכתיב פתיל תכלת פתיל חד משמע והכי משמע בספרי. וראיתי להרב מרכבת המשנה נר"ו דהקשה דהיכי משמע מהספרי דאחד משמונה של תכלת די והא ממ"ש עוד הסיפרי אין פחות מג' חוטין לדעת בית הלל וד' לדעת בית שמאי וג' חוטין לב"ה הם השלמים דהיינו ו' וא"כ חוט אחד דאמר תחילה הוי ג"כ שלם דהיינו ב' וכן אף אנן נמי תנינן בתוספות בכורות דף ט"ל ע"ב סוף ד"ה כמה וז"ל ומיהו ג' דקאמרי ב"ה על כרחינו קודם שנכפלו דג' לא משכחת לאחר שנכפלו וכו', וא"כ קשה איך הוי רבינו כהספרי.
י׳
כתב מרן ובעל מגדל עוז וכו' נראה דמפרש וכו'. הרב מרכבת המשנה כתב כוונת המגדל עוז דמ"ש דהוי למצוה הוא לדעת הראב"ד דמאי קשיא ליה להר"מ דאדרבא הדין עמו דההיא דספרי לא לעכב נאמר ולזה כתב כבר העתקתי בסמוך שכתב לחכמי לוניל כלומר זה שכתבתי הוא לדעתי ולדעת הראב"ד אבל רבינו כבר השיב לחכמי לוניל עכ"ל. ומוכרחים דבריו אלו ממ"ש עוד המגדל עוז לישב ההיא דעירובין במופסקין וכו' ואין זה נכנס בתוך דברי תשובת רבינו לחכמי לוניל מוכרח שהוא תירוץ לעצמו להשגת הראב"ד. ברם שאר דברי המגדל עוז תמוהים א' למה שהשיב לההיא דעירובין דלאו השזירה גורם אלא ההפסקה וכו'. ועין רואה מסוגיית הש"ס בבירור שהשיזור גורם עד לבסוף ההיא דתירץ בשזורין יעו"ש. וכן ראיתי להרב הנזכר [מרכבת משנה] הרגיש בזה והוסיף בטענתו עליו ממ"ש הוא עצמו בפ"ב ה"ז עיי"ש דאזיל ומודה לדעת רבינו דהשיזור עיקר. ועיי"ש מה שהקשה עוד עליו והצריך עיון.
י״א
עיין מה שתפס הרב יד אהרן נר"ו ממה שפסק רבינו כאן למ"ש בהל' תפילין, וכן מצאתי כתוב למורי הרב הראב"ע ז"ל משם מהר"ם מלמד ותירץ לו וז"ל ואפשר לומר במ"ש התוס' ד"ה כתנאי וז"ל תימה דילמא ציצית שאני דבפ"ק דסוכה דריש גדילים תעשה לך לשם חובך ואי משום דכתיב לך לאות וכו' וזה הוקשה לרבינו ולכך מיישב הכי דהתם כדי דלא תיקשי לרב מוקמי ליה סתמא דש"ס כרבנן ולשמואל כרשב"ג דמפורש טפי ואה"נ דהוה מצי למהוי כרבנן וציצית שאני אלא כדי דלא תיקשי לרב מוקמינן ליה כרשב"ג אמנם התם דמכח ב"ה מוכרח סתמא דש"ס לומר דציצית שאני אם כן מצינן שפיר למימר דאפי' רבנן פסלי בציצית וקיי"ל כוותייהו בעור של תפילין, ובציצית כשמואל ולא מטעמיה דלדידן אפי' רבנן מודו משום דכתי לך כמו דסברו ב"ה אי נמי דמצינן למימר למי' דאפי' שמואל מודה בהא והתם שאני דמוקמינן ליה כרשב"ג משום דלא תירץ לרב כדאמרן עכ"ל. ואין עושין מצמר גזול. וכתב מרן נראה דמיירי קודם יאוש עכ"ל. כוונתו דאי הוה יאוש קני כיון דאיכא ג"כ שינוי מעשה דלתירוץ זה לא אסיק אדעתיה דהוי שינוי החוזר לברייתו ושניהם צריכי, וקשיא דאי הוה ס"ד לתירוץ זה דשינוי כזה מועיל ולא הוי חוזר לברייתו א"כ שפיר קני אפי' בלא יאוש וכמ"ש רבינו בריש פ"ב מהל' גזלה דשינוי לחוד קני יעו"ש. ושוב ראיתי להרב מחנה אפרים הל' גזלה סי' כ"ט הקשה כן ורצה לפרש דמ"ש הנימוק"י דבדאיכא שניהם יאוש ושינוי מעשה קנה היינו אפי' חוזר לברייתו וכמ"ש הטור סי' שס"ד דקנה, ורבינו או ס"ל דליכא יאוש ולכן לא קנה בשינוי כזה או ס"ל כסברת הרמב"ן דשינוי החוזר לא מהני אפי' עם יאוש יעו"ש. והנה אי כוונתו כמו שנראה מפשיטות דבריו דמ"ש כן הוא לדידיה ולא לדעת מרן ניחא ברם לדעת מרן ז"ל לא ניחא כלל דאי ס"ל למרן כן לדעת הנימוק"י ודאי דדעתו הוא להשוותו עם רבינו וא"כ לתירוץ זה ניחא ברם לאי נמי נמצא דפליג רבינו עם הנימוק"י וא"כ מאי א"נ דקאמר אין צריך לזה דזה הוא פשט דברי רבינו דפליגי אלא דבא הוא להשוות ולא היה לו לומר אלא מ"ש בתירוץ א'. עוד כתב מרן א"נ אפי' וכו' עכ"ל. פי' שגזל צמר מלובנת דאילו בלי ליבון הליבון אינו חוזר לברייתו וכמ"ש בגמ' ריש פרק הגוזל [קמא]. ושוב ראיתי בס' אדני פז לחכם אשכנזי כתב דאיירי אפי' בלי ליבון והכריח דליבון הוי שינוי החוזר והאמת איתו אמנם אני תמיה דמחוטים לעשותו צמר לא מקרי שינוי החוזר ואמינא לה מהא דאיתא התם הגוזל צמר ועשאן כלים צמר ועשאן בגדים משלם כשעת הגזלה ואמרו בש"ס הני אין ליבון לא ורמינהי וכו' אמר אביי תנא דידן קתני שינוי דרבנן צמר ועשאן בגדים בצמר טווי דאי בעי סתר ליה ופירש"י והוי חוטין כמעיקרא, ויש להקשות למה לא פי' צמר ועשאן חוטין דחוזר לברייתו ולמה הלך עד בגדים דכעין זה היא קושיית הגמ' דאמרה אמרי עצים וכו' וכדפירש רש"י ודאי רש"י נמוקו עמו דלישנא דמתני' דייק דקתני ועשאן בגדים וה"ל לומר חוטין אלא ודאי דאיירי דהוה טווי כשגזלה וצמר דנקט לאו דוקא ואעיקרא דדינא תיקשי לן לתנא למה נקט דינו בהכי ולא צמר ועשאו חוטין נראה מזה ודאי דזה מקרי אינו חוזר וא"כ נראה דצמר וטוואו אינו חוזר לברייתו היפך דברי מרן.
ט״ו
הטיל ציצית על ציצית וכו'. עיין למרן ב"י סי' י' מ"ש עליו. ולענ"ד הוא דוחק גדול חדא דאיך יחד לרבא סברא זאת דמשום דעבר בבל תוסיף לא הוי מן העשוי ואדרבא כלפי לייא וכדקא מותיב ליה רב פפא לפי דרכו זאת. שנית דכפי דרכו נמצא דר"פ דפליג עליה דרבא (דמתכוון) [במתכוון] להוסיף דלרבא חשיב שפיר כתעשה ולא מן העשוי ולר"פ חשיב כעשוי א"כ איך אמר ר"פ ממאי דגברא לאוסופי וכו' כנראה דאי להוסיף אתי אזיל ומודה ליה וזה אינו כפי דרכו והכי הו"ל לומר ממאי דכי עבר אבל תוסיף הוי מעשה בהכשר. והנראה לענ"ד הוא דהכי הוי פרושא דשמעתתא לדעת רבינו דהקשו בש"ס ומי אמר תעשה ולא מן העשוי והאמר ר' זירא הטיל למוטלת כשרה אמר רבא וכו' כלומר פליג אר' זירא השתא בבל תוסיף קאי מעשה לא הוי בתמיה וכיון שכן חשיב מן העשוי ואיך אמרת הטיל למוטלת כשרה אתקיף ליה רב פפא לרבא ממאי וכו' דילמא לבטולי וכו' וא"כ כשרה כר"ז והכל נרדף והקושיא הוי עד סוף הענין ומי אמרת תעשה ולא מן העשוי ואסיק בקושיא ואין זה דוחק לפי דרכינו דהא גם לרש"י אסיק בקושיא אלא שאינו בדרך זה. והא דהביא הש"ס הא דרבא ור"פ לפי דרכינו הוא לקיום הא דר"ז כלומר דהכי קי"ל, ונמצא לפי דרך זה דבין לרבא בין לר"פ היכא דמכוון לאוסופי פסול והוי בכל ענין בין דפסיק לקמאי בין לבתראי ומטעם דכתב רבינו ז"ל ולהיכא דכיון לבטולי כשרה לכו"ע ואפילו לרבא דעד כאן לא פליג רבא עליה דר"ז אלא משום דס"ל דלאוסופי קא מכוון ברם היכא דמכוון לבטולי מודה ליה וכן רב פפא אי לאוסופי מכוון מודה ליה לרבא אלא דלבטולי מכוון ולא פליגי אלא דלמר לבטולי מכוון ולמר לאוסופי דהיינו בסתם וכמ"ש מרן לעיל בסמוך לדעת הרא"ש.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

קובץ על היד החזקה · הלכות ציצית פרק א׳

א׳
ואין לחוטי הענף מנין מה"ת. עיין כ"מ מה שהניח בצ"ע ועי' בכ"מ ריש הלכות אישות ולדבריו שם י"ל דגם דעת הר"מ שהוא מה"ת אלא שאינו מפורש בתורה אלא מדרשא דגדילים שקבלנו מד"ס ועיין בספר ברכי יוסף א"ח סי' י"ג מה שהאריך בזה:
ד׳
והתכלת כו'. לשון רבינו תמוה מאוד כאשר האריך בזה הכ"מ בס"פ ויותר מסתבר כפי פי' שכתב כאן דסובר רבינו דע"כ לא נחלקו חכמים על רבי אלא במה דס"ל לרבי דאם אין לו תכלת לא יעשה לבן כלל בזה פליגי משום דעיקר מצוה בלבן אבל במה דס"ל לרבי באם אין לו לבן לא יעשה ציצית כולם של תכלת בזה לא פליגי עליה ולא מכשרו אלא באיגרדום כמו דרבי מכשר באיגרדום ובזה ארווח לנו פי' הסוגיא דלכאורה קשה מאי זה דמקשה התלמודא לימא מתני' דלא כרבי מאי איכפת לנו בזה ודוחק לומר משום דרבי סתמה למתני' מה"ט נ"ל מה דדחיק ליה להרז"ה במס' שבת פרק ב"מ מביאו הפמ"ג בפתיחה להלכות ציצית שכתב והוי יודע שדעתנו אינה נוטה שהתכלת אינן מעכבות את הלבן כו' ואע"ג דתניא וחכ"א א"מ הא פרישנא בגמרא דיחידא' היא הלכך הדרי' לכללא דנקטינן הלכה כרבי כו' מדקא מהדרי' לפרושי למתניתין לאפוקי מתני' מפשטה ולאוקמה אליבא דרבי כו' וכ"נ מדברי הר"ש קירא"ה בה"ג שלא כתב משנה זו התכלת א"מ את הלבן בהלכות ציצית שלו. ע"ש והיינו משום דקשיא ליה כמ"ש אע"כ דסתמא דתלמודא היה סבר דהלכתא כרבי ומש"ה בעי הגמרא לידע אם יש פירוש אחר במתני' לאוקמה כהלכתא ולפי פי' הרמב"ם פה סרה קושייתו די"ל דודאי לא היה ס"ל לתלמודא דהלכתא כרבי בכל ענין אלא כמ"ש במה דמסתבר טעמא דרבי באם אין לו לבן הוא מסתבר דמעכב ואם נוקמי המתני' כפשטה מוכח פירוש המתני' דרבנן פליגי בכל ענין ולא מסתבר טעמייהו בזה מש"ה קא מהדר לפרושי למתני' בע"א באיגרדום וא"כ הלכתא במה דמסתבר טעמיה באם אין לו לבן ול"פ רבנן עליה כלל בזה אבל במה דס"ל באם אין לו תכלת אינו מחוייב מה"ת בלבן כלל בזה ודאי לית הלכתא כוותיה אלא כרבנן דאינו מעכב ודעת הרז"ה יחידאה היא ולית דחש לה ועיין שם ברמב"ן במלחמות ובזה סרה כל תלונות הרז"ה וזה ברור ודו"ק היטב:
ה׳
אע"פ כו'. הכ"מ לא הראה מקורו ועיין בשו"ת הריב"ש סי' קל"ז וז"ל אעפ"י שמנה התכלת ולבן במצוה אחת אעפ"י שאין מעכבין זא"ז זה הוא מפני שמצא כן במכילתא מבואר בתכלת ולבן שהם מצוה אחת והטעם מפני שהם מעשה אחד לבישת התכלת והלבן יחד וראויה הוא שימנה אחת אעפ"י שאין מעכבין זא"ז אבל תפילין של יד וש"ר הם שני מעשים וראוים שימנו שתי מצות כיון שאין מעכבין זא"ז ע"כ:
י׳
אם רצה כו'. עיין הראב"ד ובכ"מ תמה ממ"נ גם לר"ש קשה שיהיה צריך ששה כמשכן כו' ונראה ליישב קושיית הכ"מ דבאמת היה קשה ליה לרבינו אם טעמא דר"ש משום דיליף תכלת ממשכן ודאי דקשיא טובא דליבעי חוטן כפול ו' ולא הוי שתיק בספרי לגלות לנו היכן מצא ברמיזה דלא בעינן בציצית כפול ו' וכה"ג אשכחן במס' שבת דף כ"ח ע"א בהא דאמרינן הא דתנן כל היוצא מן העץ אינו מיטמא טומאת אהלים אלא פשתן מנ"ל אמר ר"א גמר אהל אהל ממשכן כו' ומקשה הגמרא אי מה להלן שזורין וחוטן כ"ש אף כאן שזורין וחוטן כ"ש ת"ל א"א ריבה כו'. ובאמת ז"ל הספרי ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת טווי ושזור אין לי אלא תכלת טווי ושזור לבן מניין הרי אתה דן הואיל ואמרה התורה תן תכלת ותן לבן מה תכלת טווי ושזור אף לבן טווי ושזור ע"כ א"כ הרי לא נזכר שם טעם דילפינן תכלת ממשכן אלא נראה דה"ט דספרי דגבי תכלת פשיטא ליה דבעינן שזור משום דסובר הספרי דעיקר כלאים אינו אלא בשזור וא"כ אי ס"ד דלא בעינן בתכלת שזור א"כ לא הוי כלאים תכלת עם הבגד ולמאי הלכתא כ"ר להתיר כלאים בציצית וכמ"ש התוס' במסכת מנחות דף ל"ט ע"א סד"ה קה"ע והנה דבר זה אי בעינן שזור כ"א לבדו עיין בגמרא מסכת נדה דף ס"א ומשמע בדעת הרמב"ם כפי גירס' שלפנינו בטור יו"ד סי' ש"א דבכ"ע הוי כלאים דאורייתא ודלא כמו שהבין הכ"מ שם ודבר זה תלוי במחלוקת האמוראים שם ולפי"ז אין ראיה דבעינן שזור לשיטת הרמב"ם ובזה י"ל דעל הספרי ל"ק משום דהספרי מצי סובר דכלאים לא הוי כ"א בשזור כל א' לבדו מש"ה מוכח דבעינן שזורין ולא ילפינן ממשכן כלל אבל לדידן דקיימ"ל בכ"ע הוי כלאים אם אמרינן דבעינן שזורין א"כ ממשכן ילפינן ע"כ ליבעי חוטן כפול ששה ועיין מה שאכתוב בס"ד בהלכות כלאים ודו"ק: וז"ל הטור א"ח סימן י"א וצריך שיהיו שזורין וכתב הב"ח דבטוויה שלא לשמה כתב דפסולין ובשזורין לא כתב דפסולין אלא דצריך שיהיו שזורין נראה לפרש למאן דמצריך טווין ושזורין לשמן הוא מדסמיך קרא גדילים תעשה לך לקרא דלא תלבש שעטנז ופירושו שוע טווי ונוז ואמר גדילים תעשה לך מהם דהיינו שיעשה הציצית טווי ונוז שפירושו שזור ע"כ. וצ"ע דבריו דמנ"ל דרשא זו והוא נגד הספרי הנ"ל ועיין בתה"ד סימן מ"ד כתב וז"ל הרוצה לעשות ציצית של משי יזהר שלא יקח החוטין כמו שהן טווין ושזורין מן החנות של עכו"ם דבעינן טווי ושזור ע"י ישראל לשמן אלא יקח לשון של משי מן החנות וע"י ישראל יטווה וישזור אבל בספר ברכי יוסף א"ח סימן ט' אות ב' כתב בציצית של משי צריך זריקתן לשמן ע"ש:
י״א
ולא משל עה"נ. עיין כ"מ דכתב דטעמא לאו משום איה"נ אלא משום דכתותי מ"ש דמצות ללה"נ. ולכאורה קשה דהא משמע היכא דאיכא הנאת הגוף בהדי מצוה לא אמרינן מצות ללה"נ כמ"ש הר"ן במסכת נדרים דף ט"ו ד"ה והא כו' ועי' בס' שעה"מ בפ"ח מהלכות לולב במ"ש בשם הרב המאירי שאעפ"י שבשעת קיום המצוה איכא הנאה לגוף אין בכך כלום ובלבד שלא יהנה אחר עשיית המצוה כגון מודר הנאה ממעיין וה"נ אין לו הנאה אלא בשעת המצוה דכ"ז שהוא לבוש בטלית מקיים המצוה ולשיט' הכלבו שהביא הב"י א"ח סי' תקפ"ו דמשמע דלא מחלק בהכי כתב בשעה"מ שם דיש לחלק בע"א דוקא היכא דנהנה גופו מהדבר עצמו שאסור בהנאה כגון המודר הנאה משופר וכה"ג כו' דכה"ג ל"א מצות ללה"נ היכא דאיכא הנאת הגוף משא"כ היכא דאין הנאה באה מגוף הדבר שאסור ע"ש וה"נ אין הנאה מהציצית כ"א שהותר עי"ז הבגד ללבוש ובכה"ג שפיר אמרינן מצות ללה"נ ועיין בתוס' פסחים דף כ"ג ע"א ד"ה מערבין משמע ג"כ כסברא זו ודו"ק: ולא משל קדשים. הכ"מ לא גילה לנו טעם רבינו ונראה משום דכי היכי דפסלינן גזול דבעינן משלהם כך הקדש אינו נקרא שלהם וכדאמרינן בעלמא דהקדש אינו שלו אבל גבי עיר הנדחת ע"כ צריך לטעמא דמכתת שיעוריה דאי משום איסור הנאה לבד עכ"פ שלהם מיקרי ועיין במסכת סוכה בסוגיא דאתרוג של ערלה:
י״ד
תלה החוטין בין שתי כנפים כו'. עיין כ"מ שדחק מאוד ליישב דברי רבינו. ולעד"נ דמש"ה נקט רבינו בין שתי כנפים להורות לנו עוד דין אחר דאם פסקן מתחילה ואח"כ קשרן אעפ"י שבשעת תלייתן בבגד לא היו בכנף אחד וכדאמרינן בגמרא מ"ד בעינן כנף בשעת פתיל ופירש"י כנף אחד ולא שנים קמ"ל דאין בזה שום פסול דדוקא אם קשרן מתחילה ואח"כ פסקן פסול ונקט רבינו דין אחד לאשמעינן שני דינים משא"כ אי הוי נקט בכנף אחד היה צריך להאריך להשמיענו הך דינא כנ"ל ברור:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

קרית ספר · הלכות ציצית פרק א׳

א׳
מצוה כה לעשות ציצית על כנפי הכסות דכתיב ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם. וענף שעושים על כנף הבגד ממין הבגד הוא הנקרא ציצית מפני שדומה לציצית של ראש שנאמר ויקחני בציצית ראשי והוא הנקרא לבן מפני שאין אנו מצווין לצובעו. ואין לחוטי הענף מנין מן התורה דאע"ג דגדילים ד' כדלקמן היינו בגדיל אבל בענף דהיינו ציצית אין לחוטיו מנין מן התורה דפתיל וציצית דהוו ענף לא משתמעי יותר מחד ונפסק חוט מעיקרו דפסול היינו בעקרו הסמוך לטלית דליכא גדיל מד' חוטין אבל נפסק מסוף הגדיל לא מיפסיל מדאוריתא דכדי עניבה דבעינן כאיגרדמו סגי בעניבה גדיל כפירש ר"י בעל התוספות דבפתיל לא בעינן כדי עניבה. ולוקחין חוט צמר שנצבע כעין הרקיע והוא הנקרא תכלת דמדשש כיתנא דכתיב ועשה להם מכנסי בד שש משזר ותכלת ובד היינו פשתים כדאמר בבא לו כ"ג דבר העולה בין בד לבד תכלת עמרא וכורכין אותו על הענף ואין למנין הכריכות שכורך חוט זה שיעור מן התורה והכריכה בתכלת מדאוריתא דכתיב ועשו להם ציצית והדר כתיב ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת דהיא כריכה. והתכלת אינו מעכב את הלבן והלבן אינו מעכב את התכלת דכתיב וראיתם אותו כל חד לחודיה משמע ואע"פ שאין אחד מעכב חברו אינן אלא מצוה אחד דכתיב והיה לכם לציצית מלמד ששניהם מצוה אחד. וארבע ציציות מעכבו' זו את זו שארבעתן מצוה אחת דהכי משמע קרא על ארבע כנפות כסותך והלובש טלית שיש בה לבן או תכלת או שתיהם כאחד קיים מצוה אחת מדאוריתא דאע"ג דקפיד קרא אתכלת הא כתב וראיתם אותו לומר דאינו מעכב זה את זה.
ו׳
כיצד עושין את הציצית מתחיל בזוית של טלית שהיא סוף הארוג ומרחיק ממנה לא יותר על ג' אצבעות למעלה דלאו כנף הוי ולא פחות מקשר גודל דעל הכנף בעינן דכתיב על כנפי ומכניס שם ארבעה חוטין דכתיב גדילים וגדיל שנים דאין גדיל פחות משנים כדמתרגם מעשה עבות עובד גדילו גדילים הרי ארבעה וכופלן באמצע נמצאו ח' דכתיב גדילים שהם ארבע ברישא והדר תעשה לך שהוא מכניסם בטלית וכופלם וכורכם. ויהיה אחד מן החוטין תכלת והשבעה לבנים דכתיב פתיל תכלת אחד ולא פתיל שנים ופתיל דכתב קרא הוא בתר דאנחינהו בטלית וכפלם לח' דהכי כתיב על ציצית הכנף פתיל ולהכי הוי פתיל אחד מח' ולא אחד מד'. ולוקח חוט אחד מן הלבן וכורך בו כריכה אחת על שאר החוטין בצד הבגד דכתיב הכנף פתיל ודרשי' ממין כנף תעשה פתיל והוא כריכה והדר מתכלת שאר החוליות דעיקר משמעות קרא דפתיל הוא בתכלת ומשום מעלין בקדש דהוי דאוריתא מועשו אותם ציפוי למזבח יעשה כריכה אחרונה בלבן דכיון דהקדימה קרא למין כנף ש"מ חשיב הוא הילכך אי מסיים בתכלת הוה ליה מוריד סוף הציצית מתחלתה ואין מורידין בקדש הוי מדאוריתא דכתיב ויקם משה את המשכן וגו' כדכתיב במצות תפילין. ואם כרך התכלת על רוב הציצית כשרה דמדאוריתא בעינן גדיל וענף אבל לית בהו שיעורה דכתיב גדילים וכתיב ציצית יכול יעשה כולה ענף ת"ל גדילים ואין גדיל אלא חוטין מחוברין דכתיב מעשה עבות ומתרגם עובד גדילו גדילים יכול יעשה כולה גדיל ת"ל ציצית הא כיצד צריך שיהא גדיל יוצא מן הכנף וציצית יוצא מן הגדיל. העושה לבן בלא תכלת לוקח אחד מח' החוטין וכורך אותו על שאר החוטין והוי נמי דאוריתא כיון דאין מעכבים זה את זה דכתיב וראיתם אותו וכל חד לחודיה משמע.
י׳
אחד חוטי לבן ואחד חוטי תכלת אם רצה לעשות שזורין עושה דתכלת סתם הוא טווי ושזור דילפי' ממשכן ואמרה תורה תן תכלת ותן לבן מה תכלת טווי ושזור אף לבן טווי ושזור וסבירה ליה לרב ז"ל דלאו לעיכובה הוי. חוטי הציצית בין לבן בין תכלת צריכין טוויה לשם ציצית דכתיב גדילים תעשה לך לשם חובך. ואין עושין אותה מצמר הגזול דכתיב ועשו להם משלהם לאפוקי גזול ולא משל עיר הנדחת ולא משל קדשים דכיון דאסור ליהנות מהם לאו שלהם נינהו. המשתחוה לבהמה צמרה פסול לציצית נראה דהוי מדרבנן כיון דאינה נאסרת להדיוט וטעמה משום מצוה הבאה בעבירה דהוי מדרבנן ואפילו עשה בה מעשה שאסרה להדיוט לא הוי צמרה פסול לציצית מדאוריתא דמצות לאו ליהנות נתנו כדרבא בלולב של ע"ז דאמר דיצא בדיעבד.
י״ב
ציצית שעשה אותה גוי פסול שנאמר דבר אל בני ישראל ועשו להם ציצית בני ישראל ולא הגוי אבל אם עשה אותה ישראל בלא כוונה כשרה דבטוויה הוא דמפסיל אם לא עשאו לשם ציצית אבל בתלייה לא מיפסיל. וציצית שנעשה מן העשוי מקודם פסול כיצד הביא כנף שיש בה ציצית ותפרה על הבגד אפילו יש בה אמה על אמה פסול שנאמר ועשו להם ציצית ולא מן העשוי והרי זה דומה למי שנעשת מאליה ומותר להתיר ציצית מבגד זה לתלותה בבגד אחר דליכא ביזוי מצוה כיון שחפץ ללובשו ומן העשוי נמי ליכא דהא מתקנו עכשיו. תלה החוטין בין שני כנפים מזו לזו כהלכתן ואח"כ חתכן באמצע ונתפרדו זה מזה פסול שהרי בעת שקשרם היו פסולים לפי שהן מעורבות זו בזו ובשעה שפסקן נעשו שתי ציציות נמצא עושה מן העשוי וקרא קאמר תעשה לך ולא מן העשוי. הטיל ציצית על הציצית אם נתכוון לבטל את הראשונות מתיר הראשונה או חותכה וכשרה דלאו תעשה ולא מן העשוי הוא כיון שנתכוון לבטל את הראשונות מעיקרה אבל נתכוון להוסיף אע"פ שחתך אי זו מהן פסולה שהרי כשהוסיף פסל הכל וכשהתיר או חתך התוספת נמצא השאר נעשה מן העשוי שעשייתו ראשונה פסולה היתה וכן המטיל ציציות לבעלת ג' ואח"כ השלימה לד' והטיל לרביעית כולה פסולה דכתיב תעשה ולא מן העשוי.
י״ז
אין כופלין הטלית לשנים ומטילין ציצית על ד' כנפים כשהיא כפולה דבכנף קאמר קרא ולא באמצעיתה והאי תרתי ציציות הוו באמצעיתה אלא אם כן תפרה כולה דאפילו מרוח אחד דהשתא הוי כנף גופיה כיון דתפר נתמעטה זוית של בגד שבין חוטי הציצית ובין סוף הארוג אפילו לא נשאר מן הארוג אלא כל שהוא כשר דמאי דקפדינן דלהוי ציצית על הכנף דהיינו חוץ לקשר גודל היינו בתחלת עשייתו כדכתיב ועשו להם ציצית על כנפי וכן אם נתמעטו חוטי הציציות אפילו לא נשתייר אלא כדי עניבה כשר ואם נפסק חוט מעיקרו דהיינו הסמוך לכנף פסול דלא הוו ד' חוטי ומדאוריתא בעינן ד' דכתיב גדילים וגו':
נחלת הכלל · Friedberg Edition

השגות הראב"ד · הלכות ציצית פרק א׳

ו׳
ויהיה אחד משמונה החוטין חוט תכלת והשבעה לבנים. כתב הראב"ד ז"ל טעות הוא זה אלא השנים של תכלת והששה לבנים עכ"ל:
ז׳
ולוקח חוט אחד מן הלבן וכו' עד בארבע הכנפות. כתב הראב"ד ז"ל זה הסדר אין לו שרש ולא ענף ולמה יותר בתכלת מבלבן שהוא מין כנף וממנו מתחיל ובו מסיים ובכריכותיו הוא ממעט אין זה כי אם שגיון גדול, והגאון רב נטרונאי ז"ל סידר אותו יפה סידור נאה מאד על דרך שאמרה ההלכה. וכמה שיעור חוליא כדי שיכרוך וישנה וישלש אתכלת קאי. ותנא דתנא הפוחת לא יפחות משבעה על הכריכות קאי שהן שלש מן התכלת וארבע מן הלבן מפני שמתחיל בלבן ומסיים בלבן. קושר תחלה סמוך לכנף קשר אחד בחוט לבן ובחוט של תכלת והוא שנקרא קשר העליון ואחר כך כורך שני חוטין אחד של לבן ואחד של תכלת עד שש כריכות והשביעית לבן לבדו וזהו שבע שאמרנו והן חוליא אחת ואלו הכריכות כולן על ששה החוטין המשלשלים והמשולשלים בכנף ובענין זה עושה ה' קשרים ובין כל קשר וקשר חוליא של שבע כריכות כאשר אמרנו, ונהגו לעשות חוליא אחת בשני קשרים סמוך לכנף ושתי חוליות בסוף הגדיל עם שלשה קשרים ובאמצע כורך בלא דקדוק בין מכונס בין מפוזר בתכלת ולבן עכ"ל:
י׳
אחד חוטי לבן כו' עד אלא חוט אחד כו'. כתב הראב"ד ז"ל זה טעות אלא צריך להיות שזורין דיליף בספרי תכלת תכלת ממשכן מה להלן שזורין אף כאן שזורין. ובעירובין נמי אמרינן המוצא תכלת בשוק לשונות פסולה וחוטין כשרה ואוקימנא בשזורין ומופסקין כעין שצריך לציצית:
ט״ו
הטיל ציצית כו' עד פסולה היתה. כתב הראב"ד ז"ל עיינתי בדבריו ולא מצאתי בגמרא כן שהרי אמרו הטיל למוטלת כשירה, ופירש רבא הטעם בבל תוסיף קאי מעשה לא הוי הילכך הכא חתך את הראשונות והניח השניה מעשה קרינן ביה ורב פפא שהקשה עליו ממאי דהאי גברא לאוסופי אתי דילמא לבטולי אתי ובל תוסיף ליכא מעשה איכא לאו למימרא דאי לאוסופי אתי הוי מיפסלו חדא מינייהו אלא למיפטר גברא מבל תוסיף היכא דאתא לבטולי קמייתא והטיל למוטלת כשירה סתמא הוא דאיתמר. והא דמסיק בסנהדרין בענין זקן ממרא דאי איכא ארבעה חוטין ואייתי הוא חמישי אי קשר העליון דאורייתא גרוע ועומד הוא אלמא משום תוספת מיפסלא מצוה התם משום חציצה דהיינו החוט היתר שחוצץ בין החוטין העיקרים והקשר שהרי למאן דאמר קשר העליון לאו דאורייתא אמרינן האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי וליכא גרוע והכא נמי אם היה שם קשירה כתקנה והטיל בה אחרת וקשרה כמו כן האי לחודיה קיימי והאי לחודיה קיימי וכשרה בין שנתכוון להוסיף בין שנתכוון לבטל וכן עיקר דהאי לחודיה קיימי והאי לחודיה כו' עכ"ל:
נחלת הכלל · ToratEmet

נחל איתן · הלכות ציצית פרק א׳

א׳
ענף שעושין על כנף הבגד ממין הבגד הוא הנקרא ציצית וכו'. ואין לחוטי הענף מנין מן התורה. וכתב הכ"מ שיש לתמוה מדאמרינן פ"ק דיבמות האי לשיעורא הוא דאתא גדיל שנים גדילים ארבעה והכי אמרינן בפרק התכלת. משמע דמן התורה יש מנין לחוטי הענף וצ"ע. וי"ל ע"פ שיטת רבינו עצמו שכתב הרב המגיד בריש הלכות אישות דכל דבר שאין מפורש בתורה קרי ליה דברי סופרים ואע"פ שנלמד בי"ג מדות. ובכ"מ שם פירש דאע"פ שהוא מדאורייתא קרי ליה ד"ס שאלולי שקבלו סופרים פירושו לא היינו מבינים אותו כך. ומשמע שם דהוא הדין דבר הנלמד מריבויא דקרא. וא"כ מהאי טעמא קרי נמי למנין חוטין דרבינן מגדילים שאינן מן התורה וכה"ג כתב הלח"מ בפ"ז דלולב גבי דרשא דערבי נחל שתים דמקרי ד"ס. ומ"ש בס' ברכי יוסף דהכ"מ שהקשה כאן על רבינו אזיל לטעמיה שכתב בפי"ג דעדות דמה שאנו דורשים בפירוש הכתוב והוא נלמד מפשט הכתוב הוי כמפורש ולכך קרי התם פסולי עדות של קרובים מן התורה. ולדידי לא דמי הא דכאן לדהתם דליכא פלוגתא בהפירוש. משא"כ הכא דאיכא דפליג ולא דריש גדילים למניינא כלל במנחות (דף ל"ט ע"ב) וא"כ הרי שאינו בפשט הכתוב ולכן לא קרי ליה רבינו דאורייתא ושוב ראיתי שחילק כה"ג בס' מגלת אסתר בפירושו על ספר המצות לרבינו בשורש השני.
י״א
חוטי הציצית בין לבן בין תכלת צריכין טווייה לשם ציצית. וכתב הכ"מ דפסק כשמואל. ומה שיש לדקדק בזה מדלעיל הלכות תפילין נתבאר שם בארוכה בפ"ג עיי"ש. ואין עושין אותן לא מן הצמר הנאחז בקוצים כשהצאן רובצים ביניהם ולא מן הנימין הנתלשין מן הבהמה וכו'. וכתב הכ"מ שזה פירוש למ"ש בפ"ק דסוכה (דף ט') עשאה מן הקוצים ומן הנימין וכו' פסולה. ונראה דטעמו דכל הני משום בזויי מצוה. ויש לי להביא ראיה לפירוש זה מדברי התוס' בסוכה (דף י"א סוף ע"א) שהוקשה להם אהא דאמר רב גבי תלאן ולא פסק ראשי חוטין שלהן מפסיקן והן כשירין דפסיקתן זהו עשייתן. ואמאי גבי עשאה מן הקוצין ומן הנימין פסל רב ואע"פ שעושה אח"כ הציצית לגמרי לא חשבינן ליה עשייתן ועיי"ש מ"ש. אמנם הא לא קשיא רק לפי פירש"י בההיא דעשאה מן הקוצים ומן הנימין דהיינו חוטין שנשארו בבגד מהאריגה ומהתפירה שלא נתלה בתחילה לשם ציצית ואמאי לא מהני מה שעושה אותן אח"כ לגמרי לשם ציצית כדמהני פסיקה אחר התלייה. אך לפירוש רבינו מעיקרא לק"מ דההיא דעשאה מן הקוצים וכו' משום בזויי מצוה פסילי ולכך אין להם תקנה ואינו עניין להך דלא פסק ראשי חוטין דמהני פסיקה אח"כ דתיקן המעוות משא"כ כשעשאה מן צמר ונימין הבזויין אי אפשר לתקנן. ואין עושין אותן מצמר הגזול ואם עשה פסול. וכתב הכ"מ בפ"ק דסוכה ממעט גזול מדכתיב ועשו להם משלהן וכתב הנמוק"י דלא מפסיל אלא בשגזל חוטין ממש אבל אם גזל צמר ועשאה חוטין כשירה דקנייה ביאוש ושינוי הגוף. ורבינו שכתב מצמר הגזול פסול נראה דמיירי קודם יאוש. אי נמי אפי' אחר יאוש לא קני משום דהוי שנוי החוזר לברייתו ע"כ. והנה תירוץ זה האחרון ודאי תמוה דבאמת שינוי גמור הוא בכה"ג וכמבואר מהסוגיא דריש פ' הגוזל ובחו"מ סי' ש"ס וכ"כ הט"ז והמג"א באו"ח סי' י"א סעיף ו'. ועכ"פ מהני עם יאוש. ובפרט לפי מ"ש בחו"מ סי' שנ"ג וסי' שס"א דאפי' שינוי החוזר קני עם יאוש. אך תירוץ הראשון יש לקיים שפיר דרבינו מיירי קודם יאוש. ואף שתמה גם על זה הט"ז שם דאין לומר דמיירי קרא דעשו להם משלהם לאפוקי גזל בלפני יאוש דא"כ פשיטא ולמה לי קרא והכי פריך בב"ק (דף ס"ז) קרבנו ולא הגזול אימת אי לפני יאוש פשיטא. ובאמת לא דמו להדדי לפי מה שפירשו התוס' בסוכה (דף ל' ע"א) דהא דפריך גבי קרבן דלפני יאוש פשיטא היינו משום דאינו יכול הגזלן להקדיש לפני יאוש והרי הוא חולין. ולפ"ז גבי ציצית דלא שייך האי טעמא שפיר איכא למימר דאתא קרא לפסול לפני יאוש ואיצטריך לומר דלא מהני מה ששינה הצמר כל זמן שלא נתייאש. ושוב מצאתי שהרגיש בזה בס' מחנה אפרים סי' כ"ט ובספר חמד משה וספר נזירות שמשון. וזה גם דלא כמ"ש המגן אברהם בסי' י"א ס"ק י' לדעת הג"ה דמדסתם וכתב אם גזל צמר ועשאן חוטין כשירין משמע דס"ל דאף קודם יאוש כשר וכן משמע בריש סי' תרמ"ט. ולדידי אין שום משמעות מדסתם בעל הג"ה דאפשר דהיינו טעמא דסתם דקיי"ל דסתם גזלן ישראל נתייאשו בו הבעלים וכדמוכח מדבריו בחו"מ סי' שס"ח. גם מסימן תרמ"ט אינו ראיה לכאן ואדרבא נהפכה לסתירה דהא כתב שם גזל ד' מינים שבלולב דאם קנאו בלא סיוע המצוה כגון גזל לולב ושיפהו כשר דקנייה בשינוי מעשה. וא"כ משמע דאילו קנאו ע"י סיוע דמצוה פסול דהוי מצוה הבאה בעבירה. וכ"כ הט"ז בהדיא. ולפ"ז אין לנו להכשיר כאן גבי גזל צמר ועשאו חוטין דהטוויה של החוטין מהני לקנין והן הן המצוה. גם מ"ש הט"ז לדעת רבינו דס"ל כמ"ש התוס' בב"ק (דף ס"ז) בשם ר"ת לעולא דסבר דיאוש בכל מקום קני לבר מהקרבה משום דמצוה הבאה בעבירה היא. ובריש פ' לולב הגזול כתבו התוס' דכל מצוה דאורייתא הוי כקרבן. ומשו"ה לענין ציצית נמי לא מהני יאוש ושינוי השם מטעם זה עכ"ד הט"ז. וגם בס' נזירות שמשון הסכים עמו בזה. וכה"ג בס' אליה זוטא. ואישתמיטתייהו דברי רבינו שכתב בפ"ה דהלכות איסורי מזבח דין ז' הגונב או הגוזל והקריב הקרבן פסול והקב"ה שונאו שנאמר שונא גזל בעולה וכו' ואם נתייאשו הבעלים הקרבן כשר וטעמו פירש הלח"מ בפרק י"ח מהלכות מעשה הקרבנות דגבי קרבן איכא יאוש עם שינוי השם. הרי דאפילו גבי קרבן מהני יאוש עם שינוי השם מחולין לקודש ואע"פ שהשינוי הוא מהמצוה וא"כ ק"ו לציצית ושאר מצות דמהני וכשר בכה"ג. והטעם דלא הוי מצוה הבאה בעבירה כיון שקנאו הגזלן ביאוש ושינוי השם נעשית שלו ודמים לבד הוא נתחייב לנגזל וכמ"ש הרמב"ן במלחמות בריש פ' לולב הגזול. ומכל זה נתבאר דהעיקר הוא מ"ש הכ"מ כאן בתירוץ ראשון לדעת רבינו שהוא כדברי הנמוק"י דבעינן יאוש עם שינוי ושינוי לחוד לא מהני דלא כהמ"א ותרווייהו מיהא מהני ודלא כהט"ז ושאר מחברים הנ"ל. ומ"ש בעל פמ"ג באו"ח בכוונת הט"ז דקשיא ליה על דברי הכ"מ בתירוץ א' דלמה נקט רבינו דין צמר גזול לפני יאוש דפסול ואמאי לא השמיענו רבותא טפי פסול דגזל חוטין לאחר יאוש דלא שמעינן לה מצמר בלא יאוש ע"כ. ולדידי גם הא לק"מ דהא אדרבא מתבאר מדברי רבינו בהלכות גזילה פ"ב הל' א' דיאוש לחוד לא קני וגרע משינוי גמור בלא יאוש וא"כ כיון דאשמועינן דשינוי דצמר לא מהני לחוד ק"ו דיאוש לחוד לא מהני גבי גזל חוטין. ואין עושין אותן וכו' ולא משל עיר הנדחת ולא משל קדשים ואם עשה פסול. כתב הכ"מ דטעמא דעיר הנדחת לאו משום דאסור בהנאה הוא דהא מצות לאו ליהנות ניתנו אלא טעמא דכיון דלשריפה קאי כתותי מכתת שיעוריה וכו'. ולפי דבריו קשה דאמאי פסל רבינו בציצית העשוי מצמר של קדשים דבהו לא שייך טעמא דכתותי. אלא נראה דלכך כייל רבינו לעיר הנדחת וקדשים עם פסול דצמר גזול משום דכלהו מחד טעמא נינהו וכי היכי דגזול פסלינן משום דכתיב ועשו להם משלהם מהאי טעמא פסלינן נמי של עיר הנדחת ושל קדשים דאינהו נמי לאו שלהם הוא דכל דבר האסור בהנאה לא מקרי שלו וכמ"ש רבינו בפ"ב דחמץ וכן בשל גבוה וכדמוכח בפסחים (דף ה' ע"ב) גבי הא דדרש שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה והעתיקו רבינו ריש פ"ד. ושוב ראיתי להפמ"ג באו"ח סי' י"א שהביא דברי הכ"מ הללו והוקשה לו הך דקדשים ופירש דהיינו פסולייהו שעורותיהן יוצאין לשריפה. והוא דחוק דמי לא עסקינן נמי בקדשי בדק הבית דלא שייך בהו פסול והפמ"ג עצמו מסיק שם כמ"ש. דלאו שלהם הוא כיון דאסור בהנאה. אך ראייתו שהוכיח שם מאתרוג של ערלה בסוכה (דף ל"ה) אינו ראיה לנידון דהכא דאיירי בצמר שאינו בר אכילה והוא בעצמו בסי' תרמ"ט כתב לחלק דדוקא אתרוג דראוי לאכילה אמרינן דאי אסור באכילה ובהנאה לאו שלו הוא משא"כ לולב שאינו ראוי לאכילה רק להנאה כל שהוא שלו אף דאסור בהנאה לא מימעט מלכם דהא למי ששלו עכ"פ הוי. ולפ"ז ה"נ צמר דציצית דמי ללולב שכתב דלא מימעט מלכם והוא הדין דלא מימעט צמר גבי ציצית משלהם. אמנם חילוק זה נסתר מדברי התוס' בסוכה (שם דף ל"ה) בד"ה לפי דמוכח דגם בלולב האסור בהנאה מימעט מלכם וכך מבואר להדיא בירושלמי פ"ג דסוכה ופי"ב דיבמות אמר ר' ייסא בלולב כתיב ולקחתם לכם משלכם לא משל איסור הנייה. ומזה הוא דאיכא למשמע נמי לנידון דהכא דצמר של איסור מימעט משלהם. ובחידושי לפסחים (דף ו') הארכתי עוד בזה בס"ד.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות ציצית פרק א׳

ו׳
ויהיה אחד משמנה החוטים חוט תכלת. הנה שיטת רבינו שחוט אחד של צמר צובע חציו בצבע תכלת ונותנו לתוך הטלית, נמצא חציו של צמר לבן וחציו של תכלת, ובתשובה אמר פתיל אחד ולא שנים ובו כורך החוטים. והנראה קצת ראיה לשיטת רבינו מדברי הירושלמי כלאים ריש פרק טי"ת ז"ל. תנינין תרי כללין ולא דמיין דין לדין תנינין אין אסור משום כלאים אלא צמר ופשתים בין צבועים בין לבנים ותנינין אינו מטמא בנגעים אלא צו"פ ובלבד לבנים כו' תמן את אמר בין צבועים ובין לבנים כו' ויעוי"ש דיליף מה פשתים כברייתה אף צמר כברייתו כו' ויעוין בבלי בכורות דף י"ז כזה לענין ציצית. ולכאורה מה מקשה הא מוכח מדשריא רחמנא כלאים בציצית ואם תאמר דצבועים לית ביה משום כלאים א"כ מה דחייה שייך כי עביד תכלת בבגד פשתים כיון שהצמר נשתנה ואינו כברייתו שרי לעשותו עם פשתים, ואין לאמר דרחמנא שריא למיעבד צמר לבן לשל פשתים כמו דאמרו בריש התכלת של צמר פוטרין בשל פשתן, זה אינו, דאימת אמרו דרחמנא שריא אף ע"ג דאפשר לקיים שניהם דוקא כיון שיש בה תכלת דהוצרכה להדחות אצל תכלת נדחית גם אצל לבן, אבל אם נאמר דבתכלת ליכא בה משום כלאים כיון דהוא צבוע לא יהיה מותר ליתן בה לבן של צמר כיון דאפשר לקיים שניהם ולתת בה של פשתן וכמו השתא בטלית של צמר דכתבו דאסור ליתן בה של פשתן ללבן דאפשר לקיים בתכלת, ומדכתבה רחמנא כאן היתר דכלאים בציצית, מוכחא דתכלת אע"ג דצמרו צבוע איכא משום כלאים, ובפרק יו"ד מהלכות כלאים כתב רבינו, ומנין שכל איסורים אילו של תורה שהרי הוצרך הכתוב להתיר כלאים בציצית כמו כו' שלא נסמכה פרשת כלאים לפרשת ציצית אלא להתיר כלאים בציצית כו' מכלל שחיבור כזה שלא במקום מצוה אסור מן התורה כו' ואף אנו נאמר לענין צבועין כן. ולכן מסתברא כשיטת רבינו דחוט אחד של צמר וחציו צבוע בצבע תכלת דלצובעו כולו של תכלת א"א דיהיה שני חוטין של תכלת ופתיל אחד ולא שנים, ואם כן איכא כאן כלאים פני שחציו אינו צבוע והוא לבן והוי כלאים צמר לבן בבגד של פשתים ודו"ק. ולכן פריך מה טעמא שני ציצית מכלאים ונכון מאד דזה אין לפרש דלעולם פסיקא לן מדשריא כלאים בציצית דכלאים אסור בצבועים, רק דפריך דא"כ בנגעים נמי נאמר בין לבנים בין צבועים, דזה אינו, דהא גבי כלאים כתוב חד קרא ובגד כלאים שעטנז לא יעלה ולא כתוב שם צמר ופשתים רק או דילפינן מבגד או מלבישה דכתיב צמר ופשתים דתרי מיני אחריני שריא, וכי ידעינן מסמיכות דכלאים בציצית דאסור בשל צבועים היינו דהתורה אסרה זה בבגד כלאים דגם צבוע מקרי כלאים, אבל בנגעים דרשינן דומיא דפשתים, ולא קשה רק אם אין הכרח לאסור בכלאים צבועים שפיר פריך דנגמור מקרא דלא תלבש כו' צו"פ דדוקא לבנים ומוכרח לאמר כדפרשנו ודו"ק.
י״א
חוטי הציצית בין לבן בין תכלת צריכין טויה לשם ציצית. האחרונים נסתפקו בנתערב חוט אחד שלא נטוה לשם ציצית בין חוטין אחרים שנטוו לשם ציצית מי בטיל לעשות מהם ציצית, אעפ"י שידעינן שאיכא חד בינייהו שלא נטווה לשם ציצית, וכבר הארכתי בכי"ב בהלכות מאכלות אסורות אם בטלה חתיכת היתר בין האיסורים ללקות עיי"ש. והעיקר דענין ביטול הוי כמאן דליתא ומסלקינן ליה אבל לא שיצטרף עיי"ש. שהארכתי מהרבה קדמונים ובראיה עצומה מסוגיא דשלהי נדה [וכן מוכח מרש"י סוכה דף מ"ז: שהיין כו' שמא ישתה כו' והארס מעורב בהן ואינו מנסך מים כשעור, ואמאי ליבטל הארס וע"כ דאינו מצטרף] אם כן ה"נ סלק את חוט שלא נטוה לשמה מהם והוי כמאן דליתא וע"ש שבארתי מה דקשה ביבמות פ"א דאמרינן דבטלה שאובין ומי פירות וצרף אותן לארבעים סאה ואכמ"ל. אך אחת נראה להעיר, דיש לדון דאימת אמרינן דין ביטול דוקא במידי דלאיסורו דלא נעשה מעשה היינו שאף אם לא נעשה בו מעשה ג"כ הוי היתר אמרינן דבטל התיחסותו הקודמת והוי כמו דלא נעשה בו מעשה, כמו שאם נתבטלה נבילה בחתיכות היתר אף ע"ג דלשחיטה בעי כוונה או כוונת חתיכה או כוונת סימנים לר' נתן ולרבנו מ"מ בטלה הנבילה ונסתלקה סיבת הוויתו נבילה והוי כמו דלא הוי נבילה ולא הוי שחוטה רק כאוכל דעלמא, [וקרוב לזה לדברי הגמרא הואיל ואפשר לנבילה שתעשה שחוטה היינו שתיפקע שלא תהא ראויה ולגר] דאע"ג דלא תכנה זאת בשם בשר שחוטה מ"מ נבילה ג"כ לא הוי' אבל כאן שתאמר ע"י ביטול שכשירה לציצית והוי כמו שנעשה בה מעשה של טויה לשמה דאם אינו טווי לשמה לא הוי כשר לציצית זה לא אמרינן. אולם מצאנו בזבחים פרק כל התערובות, צלוחית שנפלו לתוכה מים כל שהוא כו' וחכמים פוסלין, וכתבו רבנן בתוספות חומרא דמי חטאת הוא דמדאורייתא בטיל ברובא עכ"ל. והנה נבין דמי חטאת הלא צריכים קדוש לשם מי חטאת, ובפעולה מיוחדת לשם קדוש למשמרת למי נדה ואיך נימא דבטלה דהוי כמו דנעשה בה מעשה דקידוש לשם מי חטאת אטו ע"י הביטול הוי כמו דנעשה בה מעשה, וכן חזינא תמן בפרה באפר כשר שנתערב באפר מקלה דאין מקדשין בו, ולפי שפירשנו נוכל לאמר דמשום דצריך שתשרף ותעשה לשם חטאת, וא"כ איך נוכל לאמר דהוי כאילו נעשה לשם חטאת. ולשיטת התוספות צ"ל דגם שם מתורת חומרא דמי חטאת, ויש לאמר דתמן הוי מתורת רוב דנאמר דההזאה שפרשה מרובא פריש מהנך מי חטאות ולא מהטיפת מים שנתערבה, אולם לא שייך זה אם יש בילה והזיות אינן מצטרפות ובאמת למה שהארכנו שם, דדבר דצריך שיעור לא שייך ביטול שענין ביטול הוי כמאן דסלק את האיסור וליתא בפנינו, אם כן אם יש בילה והזייה צריכה שיעור ואינן מצטרפות הלא אם סלק המים שנפלה חסר השיעור בזה יש לדון, אולם למה שכתבנו משום דלא נעשה מעשה הקידוש, אם כן אף כי אין בילה ואין הזיה צריכה שיעור מ"מ כיון שלא נתהפכו המים שנפלה ע"י ביטול לשם מי חטאת. תו הוי כמו שקבוע בפנינו ואמרינן כל קבוע כמחצה על מחצה דמי וכל מה דמזה אמרינן דילמא מיא קא מזי, ועד כאן לא כתבו רבנן בריש פירקא תמן דדבר שאינו ניכר לא אמרינן ביה קבוע היינו משום דהאיסור דבר תורה בטל אף בע"ח עיי"ש דף ע"ג: ד"ה אלא אמר כו' אבל היכי דאינו בטל לא מחלקינן בדין קבוע לניכר לשאינו ניכר, ולפי זה לפי חקירתנו דלא שייך ביטול בחוטי ציצית, אף אם היה כאן חוטין הרבה שנטוו לשם ציצית ונתערבב חוט אחד שלא נטוה לשם ציצית, כיון דלא בטיל ולא הוכשר החוט הזה לציצית, תו כל דפריש לא אמרינן מרובא פריש כיון שאנו לוקחין מן הקבוע ואע"ג דאינו ניכר אמרינן דלמא חוט שלא נטוה לשם ציצית קא רמי, וכן מוכח ממה שכתבו רבנן בתוספות ריש פירקא ובסנהדרין פ"א דנסקלין בנשרפין ידונו בסקילה ולא דיינינן ליה בשריפה כמו רובא משום דהו"ל קבוע וכל קבוע כמחצה ע"מ אע"ג דאינו ניכר מ"מ כיון דבאדם לא שייך ביטול לכן תו הוי דין קבוע אע"ג דאינו ניכר ועיין מ"ש בזה הפלתי סימן ק"ו ס"ק י"א ודו"ק. ובזה א"ש מה דפירש רש"י בפרק התכלת ש"מ טעימה פסולה שאם עירה צבע נסיון ביורה פסלה משום דבעי צביעה לשמה לא שייך ביטול ודו"ק:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

לב שלם · הלכות ציצית פרק א׳

א׳
ואין לחוטי הענף מנין מן התורה. וכתב מרן ז"ל בכ"מ ומ"מ יש לתמוה דאמרינן בפ"ק דיבמות גדילים ל"ל ש"מ לאפנויי. ומקשה האי לשיעורא הוא דאתא גדיל ב' גדילים ד' והכי אמרינן בפ' התכלת משמע דמן התורה יש מנין לחוטי הענף עכ"ל. בימי חורפי בהיותי עומד ומשמש לפני מורי הרב הגאון הגדול המפורסם כמהר"ר אברהם גירון זלה"ה בעל ספר תיקון סופרים ומקרא סופרים על העיטור בעא לחדודי יתי והוא פקד עלי לעיין וליישב קושיות מרן הכסף משנה ז"ל. וזאת אשר השבתי דלכאורה היה מקום לומר דס"ל להרמב"ם כמ"ש התוספות ז"ל בפ' התכלת (מנחות דף מ"א ע"ב) ד"ה בית שמאי אומרים וכו' ויתכן יותר דלא דריש גדילים. וכן משמע בספרי ועשו להם ציצית שומע אני יעשה אותן חוט בפני עצמן ת"ל גדילים מכמה גדילים נעשית אין פחות מג' דברי בית הלל ובש"א ד' וכו' ע"כ הרי דב"ה לא דריש גדילים ואפשר שהרמב"ם הכי ס"ל. אבל זה אינו חדא שהרי כתבו שם התוס' דכי דייקת שפיר משמע דבבית הלל נמי דרשי גדילים. ועוד דהרמב"ם פסק כבית שמאי כמו שיראה המעיין. לכן נראה לענ"ד דודאי דריש גדילים למנין ד' חוטין מ"מ כיון שאינו מפורש בתורה ואתי מדרשא קרי ליה דברי סופרים וכמו שהשרשנו הרמב"ם ז"ל בספר המצות שרש שני דכל שאינו בתורה בפירוש ודרשת חכמים הוא דברי סופרים מקרו. ועיין מ"ש הרה"מ ז"ל ומרן ז"ל בפ"א מהלכות אישות. וא"כ הכא בתיבת גדילים סובל פירושים רבים בית הלל ס"ל דתלתא משמע ועיין עוד סברות אחרות בתלמוד וא"כ כי אתו בית שמאי ואמרו דגדילים היינו ארבעה דרשא הוא ודברי סופרים מקרי. וזהו מה שכיון רש"י ז"ל בפ' הנחנקין (סנהדרין דף פ"ח) על מ"ש שם בגמ' והא איכא ציצית דעיקרו מן התורה ופירושו מדברי סופרים וכו' ופירש"י וז"ל ופי' מד"ס ארבעה חוטין דילפינן גדיל ב' גדילים ארבעה עכ"ל כלומר דכל דאתי מדרשא ד"ס מקרי וזהו דעת רבינו ז"ל ואין לחוטי הענף מן התורה כי אם מדברי סופרים ודוק.
י״א
ואין עושין אותן מצמר הגזול וכו'. כתב הכ"מ וז"ל ורבינו שכתב מצמר הגזול פסול נראה דמיירי קודם יאוש. אי נמי אפילו אחר יאוש לא קני משום דהוי שינוי החוזר לברייתו ע"כ. וקשה דלתירוצא קמא דס"ל דלא הוי שינוי החוזר לברייתו אם כן יאוש למה לי הלא שינוי הגוף לחודיה קני כמ"ש הרמב"ם ז"ל ריש פ"ב מהל' גזילה. ולתירוצא בתרא קשה קצת דא"כ הרמב"ם ז"ל ס"ל דלא כמ"ש הטור ז"ל בחו"מ סי' שנ"ג דיאוש ושינוי החוזר לברייתו קונה. וכתב שם [הרב ב"י] ז"ל שכן כתבו התוס' והרא"ש ולא הוזכר שם לא בדברי הטור ולא בדברי הרב ז"ל דעת הרמב"ם הלזו אולי בעבור שאין הדבר מוכרח ואפשר דרמזה רבינו בשו"ע באומרו בשם י"א. ואף שאין זה הכרח איך שיהיה הקושיא הראשונה לדעתי צ"ע ממורי הרב ז"ל.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

אבן האזל · הלכות ציצית פרק א׳

י״א
חוטי הציצית בין לבן בין תכלת צריכין טויה לשם ציצית, ואין עושין אותן לא מן הצמר הנאחז בקוצים כשהצאן רובצים ביניהם, ולא מן הנימין הנתלשין מן הבהמה, ולא משיורי שתי שהאורג משייר בסוף הבגד אלא מן הגזה של צמר או מן הפשתן ואין עושין אותן מצמר הגזול ולא משל עיר הנדחת ולא משל קדשים ואם עשה פסול, המשתחוה לבהמה צמרה פסול לציצית, אבל המשתחוה לפשתן הנטוע הרי זה כשר שהרי נשתנה. במש"כ הרמב"ם ולא משל קדשים צ"ע הטעם ובכ"מ לא כתב ע"ז טעם ומקור, ונראה דהנה בפ"ק דסוכה ט' ע"א ממעטינן דגזול פסול לציצית מקרא ועשו להם משלהם וצריך ביאור למה ממעטינן דוקא גזול ולא ממעט סתם שאינו שלו דהא משלהם משמע דדוקא שלו בעינן והו"ל למעט כל שאינו שלו, ויש לומר עפ"י דאיתא בב"מ דף כ"ב ע"א גבי הא דאמר לו כלך אצל יפות ומוקמינן בגמ' דאיירי דשוויי' שליח והרמב"ם בהל' תרומות פסק דלא צריך שליח ועמש"כ שם בהגהת הגר"א ז"ל דהרמב"ם סובר דמשום מצוה אמרינן דניחא ליה וא"כ אפשר לומר גם הכא דבמצוה ניחא ליה אף דלא דמי כ"כ דגבי תרומה ע"כ צריך לתרום וכן לענין קידושין ג"כ י"ל דאינו מקפיד, אבל באמת אם נמעט כל שאינו שלו ע"כ הוא דוקא היכי דאינו מקפיד דאם מקפיד הא הוי גזול אלא ע"כ נמעט בסתמא דאינו מקפיד או באופן שנוטל ע"מ לשלם ובזה שייך לומר דמשום מצוה ודאי ניחא לי', ולפי"ז נימא באמת דקרא אינו ממעט דוקא גזול אלא דילפינן דצריך שיהי' שלו ולכן שפיר נתמעט גם משל הקדש.
י״ד
תלה החוטין בין שתי כנפים מזו לזו וקשר כנף זו כהלכתה וכנף זו כהלכתה ואח"כ חתכן באמצע ונפרדו זה מזה פסול שהרי בעת שקשרן היו פסולין לפי ששתי הכנפים מעורות זו בזו בחוטין שביניהן ובשעה שפסקן נעשו שתי ציציות נמצא עושה מן העשוי. כתב הכ"מ ויש לדקדק בדברי רבינו דמשמע לכאורה שהוא מפרש דדוקא בתלה החוטין בין שתי כנפים הוא דפסלינן בתלאן ואח"כ פסק ראשי חוטין שלהן אבל בחוטין שאינן תלויין אלא בכנף אחד אע"פ שכרך וקשר ואח"כ פסק ראשי החוטין כשרה דאם לא כן לשמועינן דאפילו בתלאן בכנף אחת פסולה, אבל קשה דכיון דטעמא משום תעשה ולא מן העשוי בכנף אחת נמי יש לפסול עמ"ש. ונראה דיש לומר דכיון שכתב הרמב"ם בהל' א' דאין לחוטי הענף מנין מן התורה ועיי"ש בכ"מ שכתב דפירושו דלא נתפרש בתורה מנין חוטי הענף ומדברי סופרים יש להם מנין ד' חוטין וכופלן באמצע, ולפי"ז יש לומר דפירושו מדברי סופרים על ד' חוטין היינו שיהא ד' חוטין אבל אינו בקרא דועשו דהא אין מנין מן התורה ולכן בזה מהני קציצתן זו היא עשייתן כיון דעכשיו בשעה שהוא לובש את הטלית עם הציצית כבר הם חתוכין ודין עשייה אין על מנין החוטין דכיון דאין על מנין החוטין קרא דועשו ממילא ליכא בזה משום תעשה ולא מן העשוי.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות ציצית א׳, מתוך הלכות ציצית שבספר אהבה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
כל הפרקים · הלכות ציציתכל הרמב״ם