רמב״ם - הלכות ציצית · פרק ג׳

ספר אהבה · 12 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות ציצית · פרק ג׳

הלכה א׳

כְּסוּת שֶׁחַיָּב אָדָם לַעֲשׂוֹת בָּהּ צִיצִית מִן הַתּוֹרָה הִיא כְּסוּת שֶׁיֵּשׁ לָהּ אַרְבַּע כְּנָפַיִם אוֹ יוֹתֵר עַל אַרְבַּע. וְתִהְיֶה מִדָּתָהּ כְּדֵי שֶׁיִּתְכַּסֶּה בָּהּ רֹאשׁוֹ וְרֻבּוֹ שֶׁל קָטָן הַמִּתְהַלֵּךְ לְבַדּוֹ בַּשּׁוּק וְאֵינוֹ צָרִיךְ אַחֵר לְשָׁמְרוֹ וְלֵילֵךְ עִמּוֹ. וְתִהְיֶה הַכְּסוּת שֶׁל צֶמֶר אוֹ שֶׁל פִּשְׁתָּן בִּלְבַד:

הלכה ב׳

אֲבָל טַלִּית שֶׁל שְׁאָר מִינִין כְּגוֹן בִּגְדֵי מֶשִׁי וּבִגְדֵי צֶמֶר גֶּפֶן וּבִגְדֵי צֶמֶר גְּמַלִּים וְצֶמֶר אַרְנָבִים וְנוֹצָה שֶׁל עִזִּים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אֵין חַיָּבִין בְּמִצְוַת צִיצִית אֶלָּא מִדִּבְרֵי חֲכָמִים כְּדֵי לְהִזָּהֵר בְּמִצְוַת צִיצִית. וְהוּא שֶׁתִּהְיֶה מְרֻבַּעַת אוֹ יוֹתֵר עַל אַרְבַּע וְיִהְיֶה שִׁעוּרָהּ כַּשִּׁעוּר שֶׁאָמַרְנוּ. שֶׁכָּל הַבְּגָדִים הָאֲמוּרִים בַּתּוֹרָה סְתָם אֵינָם אֶלָּא צֶמֶר וּפִשְׁתִּים בִּלְבַד:

הלכה ג׳

(דברים כב יב) ״עַל אַרְבַּע כַּנְפוֹת כְּסוּתְךָ״ בַּעֲלַת אַרְבַּע וְלֹא בַּעֲלַת שָׁלֹשׁ. אִם כֵּן בַּעֲלַת אַרְבַּע וְלֹא בַּעֲלַת חָמֵשׁ. תַּלְמוּד לוֹמַר (דברים כב יב) ״אֲשֶׁר תְּכַסֶּה בָּהּ״ אֲפִלּוּ בַּעֲלַת חָמֵשׁ אוֹ יוֹתֵר עַל זֶה. וְלָמָּה אֲנִי מְחַיֵּב בַּעֲלַת חָמֵשׁ וּפוֹטֵר בַּעֲלַת שָׁלֹשׁ וּשְׁתֵּיהֶן אֵינָן בַּעֲלֵי אַרְבַּע כְּנָפוֹת. מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בִּכְלַל הֶחָמֵשׁ אַרְבַּע. לְפִיכָךְ כְּשֶׁהוּא עוֹשֶׂה צִיצִית לְבַעֲלַת חָמֵשׁ אוֹ שֵׁשׁ אֵינוֹ עוֹשֶׂה אֶלָּא לְאַרְבַּע כְּנָפַיִם הַמְרֻחָקוֹת זוֹ מִזּוֹ מֵאוֹתָן הֶחָמֵשׁ אוֹ הַשֵּׁשׁ בִּלְבַד. שֶׁנֶּאֱמַר עַל אַרְבַּע כַּנְפוֹת כְּסוּתְךָ:

הלכה ד׳

כְּסוּת שֶׁל בֶּגֶד וּכְנָפֶיהָ שֶׁל עוֹר חַיֶּבֶת. הִיא שֶׁל עוֹר וּכְנָפֶיהָ שֶׁל בֶּגֶד פְּטוּרָה שֶׁאֵין הוֹלְכִין אֶלָּא אַחַר עִקַּר הַכְּסוּת. כְּסוּת שֶׁל שְׁנֵי שֻׁתָּפִין חַיֶּבֶת שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר טו לח) ״עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם״. לֹא נֶאֱמַר (דברים כב יב) ״כְּסוּתְךָ״ אֶלָּא לְמַעֵט שְׁאוּלָה שֶׁהַטַּלִּית הַשְּׁאוּלָה פְּטוּרָה מִן הַצִּיצִית שְׁלֹשִׁים יוֹם מִכָּאן וְאֵילָךְ חַיֶּבֶת:

הלכה ה׳

כְּסוּת שֶׁל צֶמֶר עוֹשִׂין לָבָן שֶׁלָּהּ חוּטֵי צֶמֶר. וּכְסוּת שֶׁל פִּשְׁתָּן עוֹשִׂין לָבָן שֶׁלָּהּ חוּטֵי פִּשְׁתָּן מִמֶּנָּה. וּשְׁאָר בְּגָדִים עוֹשִׂין לָבָן שֶׁל כָּל מִין וָמִין מִמִּינוֹ כְּגוֹן חוּטֵי מֶשִׁי לִכְסוּת מֶשִׁי וְחוּטֵי נוֹצָה לִכְסוּת נוֹצָה. וְאִם רָצָה לַעֲשׂוֹת לָבָן לְכָל שְׁאָר מִינִים מִצֶּמֶר אוֹ מִפִּשְׁתִּים עוֹשֶׂה. מִפְּנֵי שֶׁהַצֶּמֶר וְהַפִּשְׁתָּן פּוֹטְרִין בֵּין בְּמִינָן בֵּין שֶׁלֹּא בְּמִינָן וּשְׁאָר מִינִין בְּמִינָן פּוֹטְרִין שֶׁלֹּא בְּמִינָן אֵין פּוֹטְרִין:

הלכה ו׳

וּמַה הוּא לַעֲשׂוֹת חוּטֵי צֶמֶר בִּכְסוּת שֶׁל פִּשְׁתָּן אוֹ חוּטֵי פִּשְׁתָּן בִּכְסוּת שֶׁל צֶמֶר אַף עַל פִּי שֶׁהוּא לָבָן לְבַדּוֹ בְּלֹא תְּכֵלֶת. בְּדִין הוּא שֶׁיְּהֵא מֻתָּר שֶׁהַשַּׁעַטְנֵז מֻתָּר לְעִנְיַן צִיצִית. שֶׁהֲרֵי הַתְּכֵלֶת צֶמֶר הוּא וּמַטִּילִין אוֹתָהּ לְפִשְׁתָּן. וּמִפְּנֵי מָה אֵין עוֹשִׂין כֵּן. מִפְּנֵי שֶׁאֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת הַלָּבָן שֶׁלָּהּ מִמִּינָהּ. וְכָל מָקוֹם שֶׁאַתָּה מוֹצֵא עֲשֵׂה וְלֹא תַּעֲשֶׂה אִם יָכוֹל אַתָּה לְקַיֵּם אֶת שְׁתֵּיהֶן הֲרֵי מוּטָב. וְאִם לָאו יָבוֹא עֲשֵׂה וְיִדְחֶה אֶת לֹא תַּעֲשֶׂה. וְכָאן אֶפְשָׁר לְקַיֵּם אֶת שְׁתֵּיהֶן:

הלכה ז׳

כְּסוּת שֶׁל פִּשְׁתָּן אֵין מַטִּילִין בָּהּ תְּכֵלֶת אֶלָּא עוֹשִׂין הַלָּבָן בִּלְבַד שֶׁל חוּטֵי פִּשְׁתָּן. לֹא מִפְּנֵי שֶׁהַצִּיצִית נִדְחֵית מִפְּנֵי הַשַּׁעַטְנֵז אֶלָּא גְּזֵרָה מִדִּבְרֵיהֶם שֶׁמָּא יִתְכַּסֶּה בָּהּ בַּלַּיְלָה שֶׁאֵינָהּ זְמַן חִיּוּב צִיצִית וְנִמְצָא עוֹבֵר עַל לֹא תַּעֲשֶׂה בְּעֵת שֶׁאֵין שָׁם מִצְוַת עֲשֵׂה. שֶׁחוֹבַת הַצִּיצִית בַּיּוֹם וְלֹא בַּלַּיְלָה שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר טו לט) ״וּרְאִיתֶם אֹתוֹ״, בִּשְׁעַת רְאִיָּה. וְסוּמָא חַיָּב בְּצִיצִית, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רוֹאֶה אֲחֵרִים רוֹאִין אוֹתוֹ:

הלכה ח׳

מֻתָּר לָאָדָם לִלְבּשׁ צִיצִית בַּלַּיְלָה בֵּין בְּחל בֵּין בְּשַׁבָּת וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ זְמַנָּהּ וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְבָרֵךְ. וּמֵאֵימָתַי יְבָרֵךְ עַל הַצִּיצִית בַּשַּׁחַר. מִשֶּׁיַּכִּיר בֵּין תְּכֵלֶת שֶׁבָּהּ לַלָּבָן שֶׁבָּהּ. וְכֵיצַד מְבָרֵךְ עָלֶיהָ. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ׳‎ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לְהִתְעַטֵּף בְּצִיצִית. וְכָל זְמַן שֶׁמִּתְעַטֵּף בָּהּ בַּיּוֹם מְבָרֵךְ עָלֶיהָ קֹדֶם שֶׁיִּתְעַטֵּף. וְאֵינוֹ מְבָרֵךְ עַל הַצִּיצִית בִּשְׁעַת עֲשִׂיָּתָהּ מִפְּנֵי שֶׁסּוֹף הַמִּצְוָה הוּא שֶׁיִּתְעַטֵּף בָּהּ:

הלכה ט׳

וּמֻתָּר לְהִכָּנֵס בְּצִיצִית לְבֵית הַכִּסֵּא וּלְבֵית הַמֶּרְחָץ. נִפְסְקוּ לוֹ חוּטֵי לָבָן אוֹ תְּכֵלֶת זוֹרְקוֹ בָּאַשְׁפָּה מִפְּנֵי שֶׁהִיא מִצְוָה שֶׁאֵין בְּגוּפָהּ קְדֻשָּׁה. וְאָסוּר לִמְכֹּר טַלִּית מְצֻיֶּצֶת לְגוֹי עַד שֶׁיַּתִּיר צִיצִיּוֹתֶיהָ. לֹא מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בְּגוּפָהּ קְדֻשָּׁה אֶלָּא שֶׁמָּא יִתְעַטֵּף בָּהּ וְיִתְלַוֶּה עִמּוֹ יִשְׂרָאֵל וִידַמֶּה שֶׁהוּא יִשְׂרָאֵל וְיַהַרְגֶּנּוּ. נָשִׁים וַעֲבָדִים וּקְטַנִּים פְּטוּרִין מִן הַצִּיצִית מִן הַתּוֹרָה. וּמִדִּבְרֵי סוֹפְרִים שֶׁכָּל קָטָן שֶׁיּוֹדֵעַ לְהִתְעַטֵּף חַיָּב בְּצִיצִית כְּדֵי לְחַנְּכוֹ בְּמִצְוֹת. וְנָשִׁים וַעֲבָדִים שֶׁרָצוּ לְהִתְעַטֵּף בְּצִיצִית מִתְעַטְּפִים בְּלֹא בְּרָכָה. וְכֵן שְׁאָר מִצְוֹת עֲשֵׂה שֶׁהַנָּשִׁים פְּטוּרוֹת מֵהֶן אִם רָצוּ לַעֲשׂוֹת אוֹתָן בְּלֹא בְּרָכָה אֵין מְמַחִין בְּיָדָן. טֻמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוּס חַיָּבִין בְּכֻלָּן מִסָּפֵק לְפִיכָךְ אֵין מְבָרְכִין אֶלָּא עוֹשִׂין בְּלֹא בְּרָכָה:

הלכה י׳

הֵיאַךְ חִיּוּב מִצְוַת הַצִּיצִית. כָּל אָדָם שֶׁחַיָּב לַעֲשׂוֹת מִצְוָה זוֹ אִם יִתְכַּסֶּה בִּכְסוּת הָרָאוּי לְצִיצִית יַטִּיל לָהּ צִיצִית וְאַחַר כָּךְ יִתְכַּסֶּה בָּהּ. וְאִם נִתְכַּסָּה בָּהּ בְּלֹא צִיצִית הֲרֵי בִּטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה. אֲבָל בְּגָדִים הָרְאוּיִים לְצִיצִית כָּל זְמַן שֶׁלֹּא יִתְכַּסֶּה בָּהֶן אָדָם אֶלָּא מְקֻפָּלִים וּמֻנָּחִים פְּטוּרִין מִן הַצִּיצִית שֶׁאֵינָהּ חוֹבַת הַטַּלִּית אֶלָּא חוֹבַת הָאִישׁ שֶׁיֵּשׁ לוֹ טַלִּית:

הלכה י״א

אַף עַל פִּי שֶׁאֵין אָדָם מְחֻיָּב לִקְנוֹת לוֹ טַלִּית וּלְהִתְעַטֵּף בָּהּ כְּדֵי שֶׁיַּעֲשֶׂה בָּהּ צִיצִית אֵין רָאוּי לְאָדָם חָסִיד שֶׁיִּפְטֹר עַצְמוֹ מִמִּצְוָה זוֹ. אֶלָּא לְעוֹלָם יִשְׁתַּדֵּל לִהְיוֹת עָטוּף בִּכְסוּת הַמְחֻיֶּבֶת בַּצִּיצִית כְּדֵי שֶׁיְּקַיֵּם מִצְוָה זוֹ. וּבִשְׁעַת הַתְּפִלָּה צָרִיךְ לְהִזָּהֵר בְּיוֹתֵר. גְּנַאי גָּדוֹל הוּא לְתַלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁיִּתְפַּלְּלוּ וְהֵם אֵינָם עֲטוּפִים:

הלכה י״ב

לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם זָהִיר בְּמִצְוַת צִיצִית שֶׁהֲרֵי הַכָּתוּב שְׁקָלָהּ וְתָלָה בָּהּ כָּל הַמִּצְוֹת כֻּלָּן שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר טו לט) ״וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת יְיָ׳‎״:סָלִיק הִלְכוֹת צִיצִית

כסף משנה · הלכות ציצית פרק ג׳

א׳

כסות שחייב אדם לעשות בה ציצית מן התורה היא כסות שיש לה ד' כנפים או יותר על ד'. יתבאר לקמן: ומ"ש ותהיה מדתה כדי שיתכסה בה ראשו ורובו של קטן המתהלך לבדו בשוק וכו'. ברייתא בפרק התכלת (מנחות מ' מ"א) טלית שהקטן מתכסה בו ראשו ורובו והגדול יוצא בו דרך עראי חייב בציצית אין הקטן מתכסה בו ראשו ורובו אע"פ שהגדול יוצא בה עראי פטור: וכתב הראב"ד על דברי רבינו יפה אמר וכו' אלמא דלא בכל קטן אמרו עכ"ל: והטור כתב כל שקטן בן ט' שנים יכול לכסות בו ראשו ורובו. ונראה שאינו כדעת רבינו דהא פחות מבן ט' נמי מתהלך לבדו בשוק. ואפשר שהטור מפרש דה"ק רבינו קטן המתהלך בשוק עם טליתו ואינו צריך אחר לשומרו שלא יאבד הטלית וכדמשמע מדברי סמ"ג וסובר הטור שכל שהוא פחות מבן ט' צריך לשומרו שלא יאבד הטלית. ומתוך דברי רבינו שהשמיט גדול יוצא בו דרך עראי נלמוד שמה שאמרו בברייתא והגדול יוצא בה אינו תנאי לטלית להתחייב בציצית כי הכל תלוי באם קטן מתכסה בו ראשו ורובו דאז מיקרי כסות ואם לאו לא מיקרי כסות ומשום דקטן לאו בר חיובא הוא תלו הדבר בגדול ואמרו שהטעם שיתחייב הגדול בכסות כזה מפני שדרך הגדול לצאת בטלית כזה עראי והדר קתני סיפא שאם אין הקטן מתכסה בה ראשו ורובו אע"פ שלפעמים על צד הדחק גדול יוצא בה עראי לא מיקרי כסות ופטור: ותהיה הכסות של צמר או של פשתן בלבד אבל טלית של שאר מינין וכו'. פלוגתא דאמוראי בפ' התכלת (מנחות ל״ט:) ופסק רבינו כרב נחמן דאמר הכי וכ״פ הרי״ף ואמרינן בירושלמי שאין קרוי צמר סתם אלא של אילים ורחלים בלבד. ומ"ש שכל הבגדים האמורים בתורה סתם וכו'. שם ורב נחמן כדתנא דבי רבי ישמעאל דתנא דבי רבי ישמעאל הואיל ונאמרו בגדים בתורה סתם ופרט לך הכתוב באחד מהם צמר ופשתים אף כל צמר ופשתים: כתב הראב"ד אבל טלית של שאר מינין כגון בגדי משי וכו' א"א כמדומה לי שזהו כלך ולא מחוור עכ"ל. נ"ל דתרתי קאמר חדא אשמעינן דמשי שכתב רבינו היינו כלך השנוי במשנה ועוד שרבינו כתב שאילו המינים אינם חייבים אלא מד"ס והראב"ד סובר כדברי התוספות והרא"ש שסוברים דהלכה כרבא דרמי כתיב הכנף מין כנף וכתיב צמר ופשתים הא כיצד צמר ופשתים פוטרים בין במינן בין שלא במינן שאר מינין במינן פוטרים שלא במינן אין פוטרין דמשמע להו דס"ל לרבא דשאר מינין מיחייבי מדאורייתא אלא שאין פוטרין אלא במינן:

ג׳

על ארבע כנפות כסותך בעלת ד' וכו'. ברייתא בפרק התכלת (מנחות מ״ג:) וכן פסקו הרי״ף והרא״ש וסמ״ג והא דתניא בספרי על כנפי בגדיהם אף בעלי ג' ובעלי ה' ובעלי ו' ובעלי ז' ובעלי ח' כבר כתב הרא״ש דהכי פי' אי לא כתיב אלא על כנפי בגדיהם ה״א דכל כנפים שיש לבגד אמרה תורה לעשות ציצית הן מעט הן הרבה ת״ל על ארבע כנפות ונתמעטו מעט והרבה בעלת שלש פסול אף אם הטיל בעלת ארבע בעינן וליכא, ונתמעטה בת חמש ויותר שאין להטיל בכל הכנפים אלא בארבע מהם עכ״ל. וכן משמע בסוף פרק הקומץ (מנחות דף ל״ז:) דאינו מטיל אלא בד'. ומה שכתב רבינו המרוחקות זו מזו. נראה דמסברא אמר כן:

ד׳

כסות של בגד וכנפיה של עור וכו'. מימרא דרבא פרק התכלת (מנחות מ':) ואע״ג דרב אחאי פליג עליה פסקו הפוסקים כרבא. ופירש״י כנפיה של עור שנחתכו קרניה ותלה בהם עור. וכתב מהרי״ק בשם ה״ר מנוח דטעמא משום דכתיב אשר תכסה בה ואין אדם מתכסה אלא בעיקר הבגד ומ״ה אזלינן בתריה בין לפטור בין לחיוב. ובההיא של עור כתב מהרי״ק דפשיטא דלא מיקרי הכי אא״כ רובו של עור: כסות של שני שותפין חייבת וכו'. בר"פ ראשית הגז (חולין קל"ו) אמרינן ציצית אע"ג דכתב רחמנא כסותך דידך אין דשותפות לא כתב רחמנא על כנפי בגדיהם ואלא כסותך למה לי לכדרב יהודה דאמר טלית שאולה פטורה מן הציצית כל שלשים יום:

ה׳

כסות של צמר עושין לבן שלה חוטי צמר וכו' מפני שהצמר והפשתן פוטרין בין במינן בין שלא במינן ושאר מינים במינן פוטרין וכו'. בפרק התכלת (מנחות ל"ט:) אמר שמואל משמיה דלוי חוטי צמר פוטרין בשל פשתן. ופירש"י אותן שני חוטין של לבן אם של צמר הם פוטרין בסדין של פשתן עם התכלת ואע"ג דליכא השתא מין כנף דהוי של צמר. ובתר הכי איבעיא להו של פשתן מהו שיפטרו בשל צמר צמר בשל פשתים הוא דפטר דכיון דתכלת פטר לבן נמי פטר אבל פשתים בצמר לא או דילמא כיון דכתיב לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו גדילים תעשה לך ל"ש צמר בפשתים ל"ש פשתים בצמר ת"ש דאמר רחבה אמר רב יהודה חוטי צמר פוטרים בשל פשתן ושל פשתן פוטרים בשל צמר חוטי צמר ופשתים פוטרים בכ"מ חוץ מן השיראין ופליגא דרב נחמן דאמר השיראין פטורים מן הציצית איתיביה רבא לר"נ השיראין והכלך והסירקון כולם חייבין בציצית ומשני מדרבנן ה"נ מסתברא דקתני סיפא הן במינן פוטרים שלא במינן אין פוטרין אי אמרת בשלמא מדרבנן היינו דמפטרו במינן אלא א"א דאורייתא צמר ופשתים הוא דפטר אי משום הא ל"ק כדרבא דרבא רמי כתיב הכנף מין כנף וכתיב צמר ופשתים הא כיצד צמר ופשתים פוטרים בין במינן בין שלא במינן שאר מינין במינן פוטרים שלא במינן אין פוטרים. ומפני שרבינו פסק בתחלת פרק זה כר"נ דאינן חייבין בציצית מן התורה אלא טלית של צמר או של פשתים אבל טלית של שאר מינין אינה חייבת בציצית אלא מדרבנן כשבא לכתוב כאן דצמר ופשתים פוטרים בין במינן בין שלא במינן ושאר מינין פוטרים במינן ושלא במינן אין פוטרים לא הביא דרשא דרבא דכיון דס"ל דטלית דשאר מינין לא מיחייבי אלא מדרבנן לא אתי מקרא אלא תקנת חכמים כך היא וכדאמרינן אא"ב מדרבנן היינו דמיפטרו במינן:

ו׳

ומ"ש ומהו לעשות חוטי צמר בכסות של פשתן וכו' וכ"מ שאתה מוצא עשה ולא תעשה אם אתה יכול לקיים את שתיהם מוטב וכו'. גם זה שם אהא דאמרינן דסדין בציצית פטור ויהבינן טעמא גזירה משום קלא אילן. ופירש"י צבע שדומה לתכלת ואי שרית תכלת בסדין אתו למירמי צמר צבוע בקלא אילן והוי כלאים שלא במקום מצוה ופריך בגמ' ולא יהא אלא לבן. ופי' רש"י וקא פריך מאי איכפת לן אי רמי קלא אילן לא יהא האי קלא אילן אלא לבן בעלמא כלומר צמר לבן הא אמרן לעיל אין לו תכלת מטיל לבן ומשני כיון דאפשר במינו לא כדר"ל דאמר כ"מ שאתה מוצא עשה ולא תעשה אם אתה יכול לקיים את שניהם מוטב ואם לא יבא עשה וידחה את לא תעשה. ולכאורה נראה מדברי רבינו שסובר שאע"פ שמטיל תכלת אינו מטיל לבן של צמר לפשתים ולא של פשתים לצמר כיון דאפשר במינו וא"כ לא קי"ל כשמואל דאמר חוטי צמר פוטרין בשל פשתן ולא כפשיטותא דבעיא דפשטינן לה מדאמר רחבה חוטי צמר פוטרין בשל פשתן ושל פשתן פוטרין בשל צמר אלא כדר"ל דאמר כ"מ שאתה מוצא עשה ול"ת וכו' וסובר דבזמן דאיכא תכלת נמי מיירי ר"ל מדאורייתא קאמר שאע"פ שהתירה כלאים בציצית לא התירה אלא היכא דא"א בענין אחר דהיינו תכלת בפשתים דא"א לקיים בו מצות תכלת אלא ע"י שידחה לאו דכלאים אבל לבן שבו כיון דאפשר להטיל בו ממינו לא דחי ל"ת דכלאים ואע"פ שכבר יש בו כלאים בטלית זו שהרי הטיל בה תכלת אין אומרים כבר נדחה כלאים בטלית זו ויהיה מותר להטיל גם הלבן מכלאים דכל מאי שאפשר למעוטי באיסורא ממעטינן אבל קשה דא"כ היאך כתב ואם רצה לעשות לבן של שאר מינין מצמר או פשתים עושה דכיון דבזמן דאיכא תכלת מיירי אם עשה לבן של שאר מינין מפשתים כשמטיל בו תכלת נמצא שהוא כלאים במקום שהיה אפשר לקיים שניהם שהרי היה אפשר לו לעשות חוטי לבן של צמר או ממינו דהשתא כשיטיל בו חוטי תכלת לית ביה איסור כלאים ועוד שמאחר שהוא סובר שטלית של שאר מינין פטורה מציצית מן התורה היאך מתיר לעשות לבן שלהם של פשתן שהרי כשיטיל בהם תכלת נמצא שהוא כלאים שלא במקום מצוה. לכך נ"ל דבמטיל לבן לבדו מיירי ובהכי הוא דקאמר דכסות של צמר עושה לבן שלה של פשתן ושל שאר מינין עושה ממינו או מפשתן ואח"כ כתב דלהטיל חוטי צמר בכסות של פשתן או חוטי פשתן בכסות של צמר במקום דליכא תכלת אסור דהוי כלאים שלא במקום מצוה כיון שיכול לקיים שניהם כשיטיל בו ממינו אבל טלית של פשתן שהטיל בה תכלת מותר לעשות לבן שלה של צמר כיון דבלאו חוטי לבן נמי אין אנו מקיימים שניהם שהרי יש בה תכלת שהיא צמר ואין להקשות שלא יטיל בה תכלת כיון שאפשר לקיים בה מצות ציצית בלבן של פשתן שמאחר שהתורה אמרה להטיל תכלת בציצית ולא מיקיים מצות תכלת בטלית זו אלא ע"י כלאים הוי כא"א לקיים את שתיהן דאתי עשה ודחי את ל"ת. וא"ת אמאי שרינן תכלת בטלית של פשתן שהרי אפשר לקיים שתיהם כשלא ילבש אלא טלית של צמר כבר תירצו התוס' בפרק א"נ (כתובות מ') שאין זה חשוב אפשר. ול"נ דקושיא מעיקרא ליתא דכיון דדרשי' סמוכין למישרי כלאים בציצית אי אמרת דאין מטילין חוטי תכלת בטלית של פשתן א"כ כלאים דשרא רחמנא היכי משכחת לה. ומיהו חוטי לבן של פשתן בשל צמר אע"פ שמטיל בו תכלת נראה דכיון דלא הוצרך לדחות לאו דכלאים מפני התכלת גם מפני הלבן לא ידחה שהרי אפשר לקיים שניהם ושלא כדעת ר"ת דאי הוי ס"ל לרבינו הכי לא הוה שתיק מיניה:

ז׳

כסות של פשתן אין מטילין בה תכלת וכו'. שם מנחות (דף מ') ת"ר סדין בציצית ב"ש פוטרים וב"ה מחייבין והלכה כב"ה א"כ למה אסרוה אמר רבא שמא יקרע סדינו בתוך שלשה ויתפרנו ורחמנא אמר תעשה ולא מן העשוי ר"ז אמר גזירה משום כסות לילה. וכתבו התוספות משום כסות לילה פירש ר"ת דכן עיקר כדאיתא בפרק ב"מ (שבת כ"א:) ואינהו סבור משום כסות לילה. ובפרק ב"מ כתבו התוספות שרש"י כתב בתשובה שלא גזרו אלא על התכלת אבל במינו חייב וכן דעת רבינו והרי"ף ז"ל: ומ"ש שמצות הציצית ביום ולא בלילה וכו' וסומא חייב בציצית וכו'. גם זה בפרק התכלת (מנחות מ"ג) ת"ר הכל חייבים בציצית כהנים לוים וישראלים נשים ועבדים ר"ש פוטר בנשים מפני שמ"ע שהז"ג הוא וכל מ"ע שהז"ג נשים פטורות מ"ט דר"ש דתניא וראיתם אותו פרט לכסות לילה אתה אומר פרט לכסות לילה או אינו אלא פרט לכסות סומא כשהוא אומר אשר תכסה בה הרי כסות סומא אמור הא מה אני מקיים וראיתם אותו פרט לכסות לילה ומה ראית לרבות כסות סומא ולהוציא כסות לילה מרבה אני כסות סומא שישנה בראייה אצל אחרים ומוציא אני כסות לילה שאינה בראייה. וכתב הרי"ף דהלכה כר"ש וכ"כ הרא"ש בשם ר"ת והביא ראיה מכמה דוכתי ואע"ג דאשר תכסה בה איצטריך לחייב טלית בעלת חמש כנפים הא אמרינן בגמרא דלר"ש מאשר נפקא ופירש"י אשר ריבויא הוא ואייתר תכסה בה לרבות כסות סומא: ונראה מדברי רבינו שאפילו בכסות המיוחד ליום יש בו משום כלאים אם לובשו בלילה שהרי כתב גזירה שמא יתכסה בה בלילה משמע דאכסות יום קאי שאם לא כן הל"ל גזירה משום כסות לילה כלישנא דגמרא. ועוד שכתב אח"כ מותר לאדם ללבוש ציצית בלילה בין בחול בין בשבת ואע"פ שאינו זמנה ובלבד שלא יברך ומאימתי יברך על הציצית בשחר וכו' הרי שסתם וכתב שאינו מברך על הציצית בלילה ומברך עליו בשחר ולא חילק בין כסות המיוחד ליום לכסות המיוחד ללילה:

ח׳

ונראה לי שמ"ש רבינו מותר ללבוש ציצית בלילה. כשאין בו כלאים הוא דאצטריך לאשמועינן דאע"ג דלילה לאו זמן ציצית מותר ללבוש בו ציצית ולא עבר משום בל תוסיף ותו אשמועינן דבשבת מותר לצאת בטלית מצוייצת אפילו בלילה דלאו זמן ציצית הוא משום דציציות אינה משאוי אלא מנויי הבגד ותכסיסיו וכמ"ש בפי"ט מהלכות שבת. ורבינו הגדול מהר"י אבוה"ב ז"ל כתב בביאורו לא"ח וז"ל כתב הרמב"ם מותר ללבוש ציצית בלילה פירוש אפילו שיהיה בו כלאים בזמן שהיה תכלת דכיון דהותר בזה הטלית כלאים שהיא מיוחדת ללבישה כל זמן שהוא רוצה ללובשה הותר עכ"ל. ותמהני עליו שהרי כתב רבינו כסות של פשתן אין מטילין בה תכלת גזירה שמא יתכסה בה בלילה וכו' ואפילו בכסות המיוחדת ליום מיירי כמו שאכתוב בסמוך וא"כ הרי בהדיא דטלית שיש בה כלאים אסור להתכסות בה בלילה בין אם היא כסות המיוחדת ליום בין אם היא כסות המיוחדת ללילה ועוד שהרי כתב דכסות של פשתן אין מטילין בה תכלת גזירה שמא יתכסה בה בלילה ומשמע דמהאי טעמא גופיה אין עושין לטלית של צמר חוטי לבן של פשתן וכ"ש הוא דהא אפשר לקיים בו מצות תכלת בלא כלאים וכיון דביום אסרו כלאים בציצית משום גזירה שמא יתכסה בה בלילה היאך אפשר לומר שמתיר ללבוש בלילה טלית שיש כלאים בציציותיה אלא ודאי כדפרישית עיקר: ומאימתי מברך על הציצית בשחר וכו'. נראה שלמד כן ממה שנתנו שיעור זה להתחלת זמן ק"ש שחרית בפ"ק דברכות (דף ט':): ומברך להתעטף בציצית. בתוספתא דברכות פרק בתרא: וכל זמן שמתעטף בה ביום מברך עליה. הכי אמרינן בפרק התכלת (מנחות דף מ"ג) כרבי דאמר תפילין כל זמן שמניחן מברך עליהן. ומ"ש קודם שיתעטף. הוא שנתבאר בסוף הלכות ברכות כל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן. ומ״ש ואינו מברך על הציצית בשעת עשייתה מפני שסוף המצוה הוא שיתעטף בה. בפרק התכלת (מנחות מ״ב:) אמרינן דלמ״ד חובת גברא הוא אינו מברך עליה בשעת עשייתה משום דאין עשייתה גמר מצותה:

ט׳

ומותר להכנס בציצית לבית הכסא ולבית המרחץ. כ״כ נימוקי יוסף בשם גאון והביא הוא ז״ל ראיה לדבר מדאמר בפרק התכלת (מנחות מ״ג) דר״י הוה מברך כל צפרא להתעטף בציצית משום דקסבר כל זמן שמניחה מברך עליה והא דלא הוה מברך אלא בצפרא משום דלא הוי שרי לגלימיה כוליה יומא ש״מ שמותר לעשות צרכיו בטלית מצוייצת דאל״כ היה צריך לסלקו כשהיה עושה צרכיו ונמצא שהיה מברך עליו כמה פעמים ביום: נפסקו לו חוטי לבן או תכלת זורקו לאשפה וכו'. בפרק בני העיר (מגילה כ"ו:) ת"ר תשמישי מצוה נזרקים אלו הן תשמישי מצוה סוכה לולב שופר ציצית. ופירש הר"ן דדוקא כשעבר מצותן וכ"כ בעיטור וכן הם דברי רבינו דלא שרי לזורקן לאשפה אלא דוקא בנפסקו ואפילו להשתמש בהם אוסר בשאלתות שכתב שאסור לבני ישראל למעבד צורכייהו במידי דעביד למיפק ביה ידי חובת מצוה כגון חוטין הקבועין בטלית למיסר בהו מדעם א"נ הושענא לאורוחי ביה ואתרוג דמצוה למיכליה דילפינן מדם דאמר קרא במה ששפך יכסה שלא יהיו מצוות בזויות עליו דדוקא תשמישי מצוה בתר דאתעבדו בהו מצוה נזרקים ע"כ. ובהדיא אמר בפרק במה מדליקין (שבת כ"ב) דטעמא דאסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה כדי שלא יהיו מצות בזויות עליו כמו גבי דם ואיבעיא להו מהו להסתפק מנויי סוכה כל שבעה ואמר רב יוסף אבוהון דכולהו דם: ואסור למכור טלית מצוייצת לעכו"ם וכו'. בפרק התכלת מנחות (דף מ"ג): נשים ועבדים וקטנים פטורים וכו'. כבר נתבאר בפרק זה שהיא מצות עשה שהזמן גרמא ונשים ועבדים פטורים. ומ"ש שכל קטן שיודע להתעטף וכו'. ברייתא סוף פרק לולב הגזול (סוכה מ"ב:): ומ"ש ונשים ועבדים שרצו להתעטף מתעטפים בלא ברכה וכן שאר מצות עשה שהנשים פטורות מהן וכו'. כתב ההגהות שרש"י היה אוסר להם לברך וכדעת רבינו ודלא כר"ת שכתב שיכולים לברך: כתב הראב"ד ונשים ועבדים וכו' א"א דוקא שאין בה כלאים וכו' מאי יומא טבא איכא עכ"ל. ויש לדחות סעד זה דאי הלכה כר' יהודא לא יעביד להו בברכה והוה ס"ד דטפי עדיף מי שאינו מצווה ועושה בלא ברכה ממי שמצווה ועושה בברכה. ומה שכתב בתחלה דדוקא בציצית שאין בה כלאים. פשוט הוא ולא הוצרך רבינו לכותבו: טומטום ואנדרוגינוס חייבין בכולן מספק וכו'. פשוט הוא:

י׳

היאך חיוב מצות הציצית וכו' אבל בגדים הראויים לציצית כל זמן שלא יתכסה בהם אדם וכו'. בפרק התכלת (מנחות מ"ב) רב נחמן אשכחיה לרב אדא בר אהבה רמי חוטי וקא מברך לעשות ציצית אמר ליה מאי ציצי שמענא הכי אמר רב ציצית אין צריך ברכה. ופירש"י ציצי לגלג דאין צריך ברכה בשעת עשייה, ואמרינן בתר הכי דרב חסדא רמי דרב אדרב ומי אמר רב ציצית אין צריך ברכה והא אמר רב וכו' ואסיקנא דבהא קמיפלגי רב נחמן ורב חסדא אליבא דרב דרב חסדא סבר ציצית חובת טלית הוא הילכך עשייתה הוא גמר מצוותה ורב נחמן סבר חובת גברא היא ועטיפתה זו היא מצותה וכתבו הרי"ף והרא"ש והלכה כרב נחמן דאמר חובת גברא הוא דהא אנן לא מברכינן לעשות ציצית הילכך הא דאמר שמואל כלי קופסא חייבים בציצית ליתא. והכי כתב בעל הלכות ואיכא מ"ד הלכה כשמואל דאמר חובת טלית הוא ואנן כתבינן מאי דסבירא לן ע"כ: גרסינן בגמרא (שם דף מ"א) מודה שמואל בזקן שעשאה לתכריכין שפטורה מ"ט אשר תכסה בה אמר רחמנא והאי לאו לאיכסויי עבידא: וכתוב בנימוקי יוסף ואע"פ שלובש אותה לפעמים בחייו כיון שאין עיקר עשייתן לאיכסויי מחיים הוה ליה ככסות לילה שפטורה אפילו ביום עכ"ל ואפילו לרבינו שמחייב ציצית לכל כסות שלובש ביום ואע"פ שהוא מיוחד ללילה שאני הכא דכתיב כסותך משמע דוקא כסות המיוחדת לאדם חי יצא זו שאינה מיוחדת לכסות אדם חי דהוה ליה כאילו אינה כסות כלל ופטור:

י״א

אף על פי שאין אדם מחוייב לקנות לו טלית ולהתעטף וכו'. בפרק התכלת מלאכא אשכחיה לרב קטינא אמר ליה סדינא בקייטא סרבלא בסיתוא ציצית מה תהא עליה אמר ליה ענשיתו אעשה א"ל בזמן דאיכא ריתחא ענשינן: ומה שכתב ובשעת התפלה צריך להזהר ביותר גנאי גדול הוא לתלמידי חכמים שיתפללו והן אינן עטופים:

י״ב

לעולם יהא אדם זהיר במצות ציצית שהרי הכתוב שקלה ותלה בה כל המצות שנאמר וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה'. [בפרק התכלת דף מ"ג]:

נחלת הכלל · Torat Emet 363

דברי ירמיהו · הלכות ציצית פרק ג׳

א׳

כסות שחייב אדם לעשות בה ציצית מן התורה היא כסות שיש לה ארבע כנפות או יותר על ארבע ותהיה מדתה שיתכסה בה ראשו ורובו של קטן המהלך לבדו בשוק ואינו צריך אחר לשומרו ולילך עמו וכו'. ועי' בכ"מ. והנה רבינו לא הביא וגדול יוצא בה עראי ועיין בראב"ד שנראה שדעת רבינו לפרש וגדול וכו' דאיתא בגמרא הוי שיעור לגודל הקטן עיי"ש אבל א"כ למה לא יהיה די בזה לומר וגדול יוצא בו עראי ונראה מזה דהנה כדאיתא בגמ' דכלאים אף דכתיב לא תלבש אפ"ה אין עראי בכלאים ונראה כדאיתא במסכת יבמות דף ד' ע"ב ואי כתב רחמנא לא תלבש הו"א דוקא לבישה וכו' אבל העלאה לא כתב רחמנא לא יעלה עליך עיי"ש ובציצית כתיב כסותך צריך כשיעור לכסות ראשו ורובו אף דלכאורה התורה בלגדולים נאמרה נשער בשל גדול ונראה מדכתיב אשר תכסה בו וילפינן מזה במסכת זבחים דף י"ח ע"ב מאשר תכסה בעלת חמש וכסות סומא עיי"ש דנראה דבלשון אשר תכסה כל דהוי כסוי לגדול ולעראי שבגדול אין שיעור רק כיון דכתיב כסותך ילפינן דצריך תורת כסות לקטן עכ"פ אבל לאיזה קטן וכמ"ש הראב"ד ונתנו שיעור לקטן אשר לבושו עראי לגדול ורבינו נתן השיעור המהלך בדרך וכו' ועם כל זה יקשה למה עזב רבינו שיעור דגמ' ונ"ל כיון שאינו גבול ידוע אבל למה כתב השיעור המהלך לבדו וכו' ובטור כתב בן ט' עי' בסימן ט"ז ובטו"ז ובמג"א ובב"ח שם בזה ובב"י שהאריכו בזה והגאון מהר"א מווילנא ז"ל כתב שהיה לרבינו גירסא אחרת בגמ' עיי"ש אבל לראב"ד נראה שהיה גורס כמו שלפנינו ומסכים לדבריו: ובבאורי סמ"ג למהר"א שטיין ז"ל כתב שהקטן מתכסה בה וכו' וגדול יוצא בה עראי כלומר אע"ג דגדול יוצא רק לעראי כיון שהקטן מתכסה בו ראשו ורובו די עיי"ש ובזה עולה יפה דעת רבינו דהכל תלוי בקטן ולא צריך להביא העראי בגדול ועיין מ"ש בה"ד להלן עיי"ש:

ב׳

אבל טלית של שאר מינין וכו'. ועי' בראב"ד ובכ"מ ועיין במרכבת המשנה שעמד ע"ז מאין הוכחה דהראב"ד בתרתי פליגי עיי"ש שכתב דראב"ד הבין בדעת רבינו דכלך צמר גפן וכתב ע"ז דבפירוש המשנה ובהל' שבת בפ"ה כתב רבינו דהוי משי עיי"ש: אבל הכ"מ לא כתב דבתרתי פליגי רק תרתי קאמר חדא דאשמעינן דפי' כלך הוא משי וע"ז לא פליג הראב"ד ומ"ש ולא מחוור בזה פליג וקאי על גוף הדין דהוי מדרבנן והוא כדעת הסוברים דהוי מדאורייתא:

ג׳

על ד' וכו' המרוחקות וכו'. עי' בסי' י' להגאון מהר"א מווילנא ז"ל בזה עיי"ש:

ד׳

כסות של בגד וכנפות של עור חייבת היא של עור וכנפיה של בגד פטורה שאין הולכין אלא אחר עיקר הכסות וכו'. ובכ"מ בשם מהרי"ק שורש קמ"ט בשם ה"ר מנוח ז"ל דטעמא משום דכתיב אשר תכסה בה ואין אדם מתכסה אלא בעיקר הבגד עיי"ש ויש להבין לפ"ז מאי מקשינן במסכת מנחות מ"ג ע"א ורבנן האי אשר תכסה בה מאי עבדי ליה וכו' הרי מיבעי ליה שנלך בתר עיקר הבגד והנה למסקנא דילפינן בעלת חמש י"ל דבכלל אשר תכסה גם זה בכלל וכמ"ש לעיל בה"א לענין השיעור לפי הקטן אבל על הקושיא למה לי יקשה והנה למ"ש דשיעור להקטן נתרבה ג"כ מאשר תכסה ג"כ יקשה מאי מקשינן י"ל בס"ד לא סבירי ליה כן ודוחק לומר כן: ונראה לומר דקושיא הגמרא דמאשר תכסה דלשון אשר משמע בכל מה שיכסה ומורה על רבוי ולא בלבד על מין הכנף אשר מורה לשון תכסה רק גם לשון אשר מורה בכל מה שתכסה כמו אשר יעשה וכו' שפי' כל מה שיעשה ולכן אמרינן לרבות וכו' ור' שמעון יליף מאשר ורבנן אשר לא דרשי לא כי לא דרשי אשר כלל רק לא דרשי אשר בפ"ע לרבות ותכסה בפ"ע רק מאשר תכסה נלמד לרבות כל אשר יכסה ור"ש דריש אשר בפ"ע ותכסה בפ"ע אבל זה שיהיה מעיקר הבגד לאו מרבוי דתכסה רק בלשונו הוא: כסות של שני שותפין חייבת שנאמר על כנפי בגדיהם לא נאמר כסותך אלא למעט שאולה שהטלית השאולה פטורה מן הציצית שלשים יום מכאן ואילך חייבת. ובתוס' מנחות דף מ"ד ע"א בד"ה טלית ודף מ' ע"ב בד"ה תכלת ובמסכת חולין דף ק"י ע"ב בד"ה טלית כתבו דלאחר שלושים מדרבנן לפי שנראה כשלו משום דאין מהדרך לשאול יותר מל' יום אבל מדאורייתא פטורה לעולם דדרשינן חולין קל"ז כסותך ולא של אחרים עיי"ש וכיו"ב הגהות מיימוני כאן ועיין מ"ש לענין ברכה ולענין כלאים בציצית בזה עיי"ש. ורבינו סתם ולא פי' אם מכאן ואילך מדרבנן או מדאורייתא כמו שפירש לעיל בה"ב בטלית של שאר מינין עיי"ש. והלשון אלא למעט שאולה וכו' היה נראה דהוי מדאורייתא אבל זה לא נוכל לומר דמאי שנא תוך שלושים מלאחר שלושים מדאורייתא וג"כ יקשה הו"ל לרבינו לפרש דהוי מדרבנן: ועי' ברא"ש במסכת חולין ק"י שכתב ולי נראה דהא דטלית שאולה מיירי ששאל טלית שאינה מצויצת וקאמר דפטור מלהטיל בה ציצית דכתיב גדילים וכו' על כנפי כסותך. אבל השואל טלית מצויצת אדעתא דהכי השאילה לו שיברך עליה ואם א"א לו לברך אלא א"כ תהיה שלו הוי כאלו נתנה לו במתנה ע"מ להחזיר מידי דהוי וכו' עכ"ל עיי"ש וכיו"ב כתב במסכת קדושין דף י"ג סי' כ' שם כתב דאנן סהדי דגמר בלבו ליתנו לו באותו לשון שיועיל לענין קדושין ואם לא יועיל לשון שאלה יהיה בלשון מתנה ע"מ להחזיר דכו"ע לאו דינא גמירי והיו סבורים דמועיל שאלה עיי"ש. וכן מובא להלכה באו"ח סימן י"ד סעיף ג': והנה צריכין לומר בשאינה מצויצת כיון דפטור מציצית א"כ לא הוי אומדן דעת ואנן סהדי רק במצויצת אף דפטור מ"מ כיון דעליו ציצית מסתמא לברך בהם ג"כ שאול אותם ועיין בטו"ז ס"ק ג' שפי' דברי הרא"ש בטלית של מצוה עיי"ש. אמנם בשאל אותו יותר מעל שלושים יום דמחויב מדרבנן בציצית וא"כ הוי אומדנא דהרא"ש לכאורה אף בבלתי מצויצת ויותר מזה דבזה הוי מחויב מדרבנן ובמצויצת בתוך שלושים רק מרצונו בלבד ולפ"ז נאמר דהוי ע"י האומדנא כשלו במתנה ע"מ להחזיר וא"כ אף דתחילת החיוב מדרבנן מ"מ עי"ז הוי עם האומדנא דאורייתא דהוי כשלו וא"כ לפ"ז הוי בכ"ג חיוב דאורייתא עליו לאחר ל' יום למ"ש ועיין בתוספות חולין הנ"ל וי"ב בכ"ז שכתבו וי"מ דאם היא של כלאים כגון תכלת דאסורה כיון דפטורה מדאורייתא עכ"ל דלמ"ש הוי ע"י החיוב דרבנן ממילא חיוב דאורייתא ואפילו בכלאים שרי: ועי' בטו"ז בסימן י"ד ס"ק ד' שהקשה למה לא אמרינן בשאול באתרוג ג"כ מש"כ הרא"ש בטלית ובטבעת קדושין עיין מ"ש על זה: ובמקו"א כתבתי דלכאורה יש להבין דברי הרא"ש שכתב דאף דאמר שאולה משום דלאו דינא גמירי ואם היה יודע דבלתי מועיל היה אומר מתנה ע"מ להחזיר דעכ"פ כיון דלא היה יודע שצריך להקנותו ולא כיון להקנותו וכי מצינו לומר שאדם יקנה דבר משום שאם היה מבקש מחבירו היה נותנו לו דעם כל זה כל זמן שלא ביקש ממנו ולא כיון להקנותו בלתי קנוי לו. ונראה דדעת הרא"ש לא דהוי כקנוי ממש וכנקנה מהמשאיל ורק דאומדן הדעת הוי כיון דלהמשאיל דרוצה בטובת השואל ולא אין נפק"מ אם יהיה בתורת שאולה או מתנה ע"מ להחזיר מסתמא לא היה מקפיד ע"ז וכיון שנאמר דמסתמא אינו מקפיד יצא מתורת גזל אם משתמש בזה לדבר שלא פי' לו דדבר שאין בו הקפד מסתמא נפיק מתורת גזל ועיין בסוגיא דיאוש שלא מדעת ובאריסא שם עיי"ש וא"כ האי דיצא אצלו מתורת גזל הוי ע"י זכות זה קצת שלו לקדש בו אשה ולענין ציצית דטלית השותפות חייב בציצית וממילא כיון דלו הרשות לעשות בו ציצית או במצויצת לברך בו זה משוי לשלו דכל דנפיק מתורת גזל לו ולא לאחרים הוי צד שלו ובמשתמש בו כאדם המשתמש בשלו לא הוי גזל בידו משום האומדנא אבל באתרוג דבעי לכם ונקנה ממש ולא מהני שיצא מתורת גזל דבעי כולה לכם לא מהני האומדנא הנ"ל וא"כ שפיר לחלק בין לכם דאתרוג להאי דציצית וקדושין כן נראה לענ"ד: והנה למ"ש בתוספות החיוב לאחר ל' משום שנראה כשלו ולפ"ז לא הוי בכלל מצות ציצית רק שלא יעבור על מראית עין כמו שאסרו הרבה דברים וצוו בשביל מ"ע והוי בכלל איסורא ולא בכלל מצוה משא"כ בהאי דשאר מינין שכתב רבינו בה"ב אין חייבין במצות ציצית אלא מדברי חכמים כדי להזהר במצות ציצית וכו' וא"כ שם שייך לברך על מצות ציצית אבל בזה לא הוי כמ"ש בכלל מצוה דציצית וצ"ל כיון שתיקנו בשביל מ"ע הוי ממילא ג"כ כדי להזהר במצות ציצית וכו' ג"כ אבל למ"ש דעי"ז הוי אומדנא ושלו ממש ומחויב מדאורייתא ומקיים מצות ציצית מדאורייתא ואתי שפיר: והנה עמדו ז"ל על דברי הרא"ש הנ"ל למה הוצרך לכתוב כי דעת המשאיל על אופן המועיל ולא כתב משום ניח"ל למעביד מצוה בממוניה דמהני אפי' שלא ברשות כלל ותירצו ע"ז דבאמר בלשון שאלה גרע מבשלא ברשות עיי"ש וכיו"ב דעת הראשונים באומדנא לענין דיני תנאים בלא פי' כלל עדיף דלא צריכין לכלל התנאים ובפי' בקצת דכללי התנאים דוקא עיי"ש: אמנם עם כל זה יש להבין עוד למה הוצרך להרא"ש לומר דכל המשאיל דעתו לאופן המועיל ולא אמר משום ניח"ל במצוה דעתו לאופן המועיל: אבל נראה דהנה משום ניח"ל במצוה בממוניה בלא אמר בלשון שאלה הוי כאומדנא דמוכח דדברים שבלב דברים וכאלו פי' באופן המועיל וכקנין גמור לכל הצריכין למצוה אבל באומר בלשון שאלה הגרע בזה וצ"ל כמ"ש ברא"ש כיון דלאו דינא גמירי הוי דעתו לכל אופן שיועיל וכמ"ש מה"ט לא הוי קנין לו רק שלא הוי בתורת גזל מכח אומדנא זאת וכיון דאומדנא זאת רק ממשאיל לשואל ולא לאחרים שלא בשאלה להם הוי מטעם זה קצת שלו דיש לו בו זכיה מה שאין לאחרים שזה בגדר שלו וקצת שלו עכ"פ דמהני בציצית וכמ"ש אבל מטעם ניח"ל בממוניה הרי אומדנא זאת לכו"ע וא"כ במה הוי שלו יותר משל אחרים רק ע"י השאלה הפקיע משל אחרים רק לו ולכן מה"ט כמ"ש ברא"ש דמדרך המשאיל לשואל ליתן באופן המועיל הוי שפיר קצת שלו ומהני שפיר ואתי שפיר והאי דמהני ניח"ל למעבד מצוה בממונא בלא אומר בלשון שאלה זה משום דהוי כאומר בפירוש במתנה ע"מ להחזיר אבל בלשון שאלה דלא אמר כן רק כמ"ש שנאמר שאין מקפיד במשתמש בו בתורת שלו לא די מטעם ניח"ל דמגרע השלו וצ"ל איפכא השאלה מוציא מניח"ל וכו' ורק השאלה גופא משוי לשלו ולא של אחרים ואתי שפיר ועי' במג"א סי' י"ד ס"ק ח' שש"כ בצ"ע למה מברכין מטעם ניח"ל וכו' עיי"ש:

ו׳

מהו לעשות חוטי צמר בכסות של פשתן וכו' בדין שיהיה מותר ששעטנז מותר לענין ציצית וכו' ומפני מה אין עושין כן מפני שאפשר לעשות הלבן שלה ממינה וכל מקום וכו' אם יכול אתה לקיים שניהם וכו' וכאן אפשר לקיים שניהם. ועיין בכ"מ ובמעשה רוקח הגיה וכן צ"ל בדבריו בד"ה לכן נ"ל וכו' צ"ל עושה לבן שלה של צמר וכסות של פשתן עושה לבן שלה של פשתן ושל שאר מינין וכו' עיי"ש ובב"י בסימן י"א הביאו כתקונו עיי"ש: ועיין שכתב לדעת רבינו דטלית של תכלת בפשתן מותר לתת לבן של צמר כיון דבלא"ה אין מקיים שניהם מ"ש ועיין בתוס' במס' מנחות דף מ' בד"ה כיון והאי דפשיטא ליה טפי דחוטי צמר פוטרין בשל פשתן היינו משום דבלא"ה איכא כלאים א"נ מדאורייתא שריא ורבנן הוא דגזר דכיון דאפשר לקיים שניהם אבל מדאורייתא שרי דכלאים ממש הותר אצל ציצית ולאו משום דחיה והא דמסקינן לעיל דפוטר היינו מדאורייתא א"נ מסקנא לא קיימו הכי עכ"ל ועי' בתוס' שם דף מ' ע"ב בד"ה תכלת ובתוס' של חולין דף ק"י ע"ב בד"ה טלית להתיר אף כסות לילה בכלאים בציצית עיי"ש: והנה לכאורה היה נראה לחלק בין לילה להאי דחוטי צמר פוטרין בשל פשתן שהביאו בתוס' להוכיח מזה דכלאים הותרה בציצית כמ"ש בתוס' דיש בלא"ה כלאים ואף דבלבוש כלאים ולובש עוד בגד כלאים חייב על כל אחד בפ"ע ועיין ביו"ד סי' שע"ג סעיף ז' לענין כהן שנטמא לקרוביו אם רשאי להוסיף על טומאתו עיי"ש אבל שאני בזה דלא הוי הוספה דהרי אם יתן של פשתן הוי מוסיף בכלאים להתכלת וגם ע"כ התירה התורה להוסיף דלא נאמר גבול להבגד ואין שיעור להגדילו ובמה שמוסיף בבגד הוי כלאים ביותר להתכלת וע"כ התירה התורה בכהאי גוונא: אמנם ראית התוספות מהטיל למוטלת וכו' הנה שם לא שייך לומר מ"ש ועיין ברש"י שם בד"ה חדא זימנא לעיל הטיל למוטלת כשירה וכיון דמתכשרה בהנך בתראי וכ"ש בקמאי אי הוה פסיק לבתראי פשיטא דאין בה כלאים דהוי כולה ציצית מקרי עיי"ש ועיין בב"י שמפרש דברי רש"י בפוסק חדא ועי' בתוס' חולין ק"י ע"ב ובשאגת אריה סי' ל' שכתב ג"כ לפרשו על דרך זה עיי"ש והנה יש להבין מנ"ל דאין בטלית פטורה מכלאים כיון שפוסק חדא אבל כיון דעכ"פ קודם שפסקן לא היה ראוי ללבשה משום כלאים א"כ יהיה אחרי קציצת חדא תעשה ולא מן העשוי וע"כ אין בהן משום כלאים והקציצה בחדא כמ"ש לעיל דאל"כ יהיה נראה כמכוין להוסיף והנה משם נלמד אף דלא שייך לומר כמ"ש לעיל דא"כ הוי כלאים ביותר להתכלת כיון דכל ההוספה בחינם ובהטיל למוטלת הוי הוספת כלאים לבתכלת ובלבן התכלת להבגד והלבן להתכלת ואפ"ה מותר ומזה דהותרה ממש: והנה לדעת התוס' גם בלילה אין בכלאים בכסות המיוחד ליום ורק במיוחד בלילה דלית ביה חיוב ציצית בשום פעם יש בו משום כלאים וגזרו משום זה סדין בציצית ובכ"מ דאין דעת רבינו לחלק בזה ולדעת רבינו דוקא בזמן שמצוה בו אז אפי' בטלית פטורה אין בו משום כלאים אבל בזמן שאין החיוב בו הוי ככלאים דעלמא ושאני בטלית שאולה דהוי מצוה בשל אחרים וביותר למ"ש לעיל י"ל בטלית שאולה הוי מדאורייתא בחיובא כמ"ש לעיל: והנה מלשון התוס' במס' מנחות הנ"ל דכלאים הותרה בציצית ולא הודחה וכו' ולכאורה שאני מהותרה והודחה בעלמא דהוי במקיים המצוה נוכל לעשותה בלא דחיה משא"כ שיהיה מותר אפי' בעת שלא קיים המצוה וגם להוסיף בהמחויב ובאמת שם כתבו בתוס' בגונא דמקיים המצוה אבל בדף אח"ז שכתבו כנ"ל אפי' בלילה מותר בכלאים לכאורה אינו דומה להותרה והודחה בעלמא וכמו כן דעת הראב"ד לענין בגדי כהונה שלא בשעת עבודה ומנ"ל כן ועיין בב"י או"ח בסי' שכ"ח שכתב שם אם נאמר דשבת הודחה או הותרה אצל החולה שתליא בהמחלוקת אם טומאה הותרה או הודחה בציבור ורבינו פוסק בפ"ד מהל' ביאת המקדש כמ"ד טומאה דחויה בציבור עיי"ש: והנה במקום תכלת י"ל כמ"ש לעיל דלא שייך בלבן דהוי בכלל הותרה דלא שייך אם בלבן או בתכלת דהוי בשניהם כלאים זה בזה אבל בהטיל למוטלת יש להבין עוד אם נאמר הודחה ויש לעיין בהאי דכיון דאישתרי אישתרי ועי' בשאגת אריה סי' הנ"ל מ"ש בשם הראב"ד וצ"ע: ומ"ש בכ"מ על דברי התוס' במס' כתובות עי' במעשה רוקח שהביא בשם להקשות כי דברי התוס' המה להיפוך מסמוכין דכלאים לציצית נלמד דלא אמרי באפשר לקיים שניהם וכו' דאל"כ נעבד בשל צמר גם הלבן וא"כ צריכין לתירוץ התוס' עיי"ש:

ח׳

מותר לאדם וכו' וכל זמן וכו' מברך עליה קודם שיתעטף וכו'. עיין בשאגת אריה סי' ל"ב:

ט׳

ומותר להכנס בבה"כ ולבית המרחץ וכו'. ועיין בכ"מ בשם הנמוק"י בשם הגאון ז"ל ראיה מדברך בצפרא ולא בכל לאחר שעשה צרכיו עיי"ש ועיין בב"י ובד"מ ובשו"ע בסי' ח' סעיף י"ד עיי"ש: נשים ועבדים וקטנים פטורין מן הציצית מן התורה ומדברי הסופרים שכל קטן שיודע וכו' כדי לחנכו וכו' ונשים ועבדים שרצו להתעטף מתעטפים בלא ברכה וכן שאר מ"ע שהנשים פטורות מהן אם רצו לעשות אותן בלא ברכה אין ממחין בידן וכו'. ועיין בראב"ד שיש לברך והביאו ראיה מר"י שאמר (אי לאו האי יומא וכו') [מאן דהוי אמר לי הלכה כר"י דאמר סומא פטור מהמצוות עבידנא יומא טבא וכו'] ואם הפטור אין לברך מאי שמח הלא הפסיד כל הברכות עיי"ש וכיו"ב בתוס' במס' ר"ה דף ל"ג ע"א בד"ה הא וכתבו דלא הוי מוציא ש"ש לבטלה בברכה מדרבנן ומביא ראיה מספק אמר אמת ויציב חוזר וכו' אף דהוי ספק ברכה לבטלה עיי"ש והנה באמת ויציב זכירת יצי"מ דאורייתא אבל הברכה לבסוף מדרבנן וא"כ אף ספק דרבנן לא מבטלין משום ברכה ספק ברכה לבטלה. אמנם דעת רבינו דהוי דאורייתא עי' בפ"א מהל' ברכות הט"ו ובפי"ב מהל' שבועות ה"ט ובמג"א סי' רט"ו ס"ק ו' עיי"ש: והנה יש לעיין בהעושין מצות שאין חייבין והמה רשות להם ממנהגא או שקיבלו עליהם ועי' בהל' תפילה פ"א ה"ו בתפילת ערבית שכתב רבינו ואעפ"כ נהגו כל ישראל בכל מקומות מושבותיהם להתפלל ערבית וקבלוה עליהם כתפילת חובה עיי"ש וכתבתי שם דלפי דאיתא ביו"ד בסי' רי"ד דהוי מטעם נדר כל מנהג מצוה ואין לו התרה עיי"ש וא"כ הוי דאורייתא לפ"ז יהיה שייך ברכה ע"ז יותר ממצות דרבנן דקבלה מעצמו תורת נדר משא"כ בדרבנן ומנהגא הוי כקבלה מעצמו עי' בסי' הנ"ל ועיין בתוס' במס' ברכות דף י"ד ע"א בד"ה ימים שמברכין אמנהגא עיי"ש וא"כ לפ"ז נאמר כמו"כ בנשים שנהגו לעשות מצות אלה וקיבלו עליהם לברכו מה"ט ויהיה בכלל חיוב דאורייתא עיי"ש והנה י"ל כיון דכל חיובם מטעם נדר ולא מצינו ברכה על הנדר אבל הרי כנראה מסתימות לשון רבינו בה"ד השאולה פטורה מן הציצית שלשים יום מכאן ואילך חייבת דנראה דמברכין לאחר שלשים ובסי' י"ד לא נמצא בשו"ע שם מחלוקת לענין ברכה רק בתוך שלושים והנה לא אמרינן דהחיוב כמ"ש משום שנראה כשלו דלא מצינו ברכה על מ"ע ועל כרחך צ"ל כיון דעכ"פ הוי מצ"ע מצוה נוכל לברך עליה מהחיוב מטעם אחר כיון שקבעו רבנן מה"ט למצוה וא"כ אף בזה במנהגא י"ל כן וכמ"ש עדיף דהוי בגדר דאורייתא וא"כ י"ל דרבינו לא כתב כן רק בנשים שמקבלים ע"ע פעם או פעמים ולא לדורות ולא ממנהגא ולכן לא יברכו אבל רב יוסף שאמר אי לאו האי יומא וכו' שהוא היה מקבל ע"ע לעולם וא"כ הוי מטעם קבילו עליה דאורייתא ושפיר לא הפסיד הברכות ויש לפרש מ"ש בתוס' במס' חולין ק"י ע"ב בטלית שאולה בתוך שלושים שלא יברך ואם בירך לא הפסיד דצריך פי' למה לא הפסיד ועי' מ"ש ז"ל אבל למ"ש כשיקבל ע"ע הוי עי"ז חיוב עליו ויכול לברך וכן בכל מצות רשות דע"י הקבלה הוי עליו חיובא מדאורייתא ולמ"ש יהיה שייך ברכה וצ"ע ועי' בהגהות מיימוני שכתב ותימה גדול הוא דהאיך תאמר אקב"ו בדבר שאין מחויב מדאורייתא ולא מדרבנן עיי"ש ולמ"ש י"ל טעם לברכה לענ"ד ועי' מ"ש במס' נדרים בסוגיא דנשבע על דבר מצוה אם נדרו מצוה דהוי בכלל מוצא שפתיך ובפיך מ"ע או איסורא עיי"ש ונפק"מ בסומא עיי"ש: טומטום ואנדרוגינוס חייבין בכולן מספק לפיכך אין מברכין אלא עושין בלא ברכה. עי' בכ"מ בהל' מילה פ"ג ה"ו עיי"ש:

י׳

היאך חיוב מצות הציצית כל וכו' יטיל לה ציצית ואח"כ יתכסה בה וכו'. ועיין בתוס' במס' יבמות דף צ' ע"ב בד"ה כולהו שכתב דמצות ציצית לאחר העטוף עיי"ש ובמג"א סי' י"ג ס"ק ח' עיי"ש ועיין לעיל ה"ח:

י״א

אע"פ שאין אדם מחויב לקנות לו טלית ולהתעטף בה כדי שיעשה בה ציצית אין ראוי לאדם חסיד שיפטור עצמו ממצוה זו אלא לעולם ישתדל להיות עטוף בכסות המחויבת בציצית כדי שיקיים מצוה זו ובשעת התפילה צריך להזהר ביותר שגנאי גדול הוא לת"ח שיתפללו והם אינן עטופים. במנחות בפ' התכלת במלאכא לר' קטינא כמובא בכ"מ ובהגהות מיימוני שעכשיו שאין לנו בגדים כאלו אין בכלל זה וכיו"ב (בתים) [בתוס'] ישנים במסכת שבת דף ל"ב ע"ב בד"ה בעון ציצית וסיימו שם אך טוב לקנות טלית ולברך עליה בכל יום כדאמר בפ"ק דסוטה וכי לאכל מפריה היה רוצה משה אלא אמר משה מצוה שאוכל לקיים יתקיים על ידי עכ"ל וכיו"ב מצינו לא כדורות הראשונים דורות האחרונים וכו' ועיין מ"ש ז"ל בברכת הזימון וכיו"ב שיש להביא א"ע לידי חיוב המצוה ורבינו שכתב לאדם חסיד וכו' נראה שלא יהיה שום זמן מבלי ציצית ממדות חסידות ועכשיו ממנהגא וכקיבלו עלינו לכל אדם שלא לילך מבלי ציצית ועיין תוס' יבמות צ"ט ע"א בד"ה ספק עיי"ש ועיין באבן עזרא פרשת שלח וז"ל והנה מצוה על כל מי שיש לו בגד בארבע כנפות שיתכסה בו ביום תמיד ולא יסירנו מעליו למען יזכרו והמתפללים בטלית בשעת התפילה יעשו זה בעבור שיקראו בק"ש והיה לכם לציצית ועשו להם ציצית רק לפי דעתי יותר הוא חייב להתעטף בציצית בשאר השעות משעת התפילה למען יזכור ולא ישגה ולא יעשה עבירה בכל שעה כי בשעת התפילה לא יעשה עבירה עכ"ל ובמקור חיים שם מצאתי סיוע בדברי רז"ל וכו' אמרו בסוף פ' שואל אדם בכל עת יהיו בגדיך לבנים אלו ציצית וכו' עכ"ל ועיין ספ"ה הי"א מהל' יסוה"ת עיי"ש: ועיין בסמ"ג ובמרדכי הל' ציצית הביאו כמו כן ראיה מהאי מפני מה נתאוה וכו' להביא אותו לידי חיוב במצוה עיי"ש ומיניה בנשיאת כפים בלא עקר רגליו דפטור מ"מ יש להביא א"ע לידי החיוב ועי' ברא"ש ברכות ריש ג' שאכלו דיש לעשות שיהיה מחויב בזימון עיי"ש ובהגהות מיימוני פ"ה מברכות הל' ח' עיי"ש ובפי' שם אם זימון דאורייתא: אמנם לכאורה יש לעיין בזה"ז דליכא תכלת שפיר שייך לומר כן אבל בזמן דהיה תכלת אף דעשה דציצית דוחה לל"ת דכלאים מ"מ י"ל שא"צ להביא א"ע דמה שמרויח בעשה מפסיד בהל"ת דאף בלבשם דוחה עשה לל"ת מ"מ להדר אח"ז שיבואו שעשה ידחה ל"ת י"ל דא"צ וביותר י"ל למ"ש דל"ת דחמירא לאו דדחי לעשה לל"ת רק במקום עשה לא נאמר הל"ת וא"כ י"ל בכה"ג דהעשה לא נאמרה בחיוב להביא ע"ע וא"כ נאמר בהיפוך במקום ל"ת העשה לא נאמר במכ"ש דל"ת חמירי מעשה כדאיתא בפ"ק דמס' יבמות וא"כ י"ל בכה"ג לא אמרינן שיש להביא ע"ע ומלאכא לר' קטינא היה בעת שלא היה בתכלת כדאי' שם ובמקו"א בסוגיא דקיימי ולא קיימי כתבתי בזה עיי"ש ועיין ביו"ד בסי' שכ"ד בסעיף י"ד לענין חלה ובמס' קדושין ל"ג ע"א יכול יעצים עיניו ועי' ברש"י בד"ה ת"ל ויראת:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

צפנת פענח · הלכות ציצית פרק ג׳

ד׳

כסות של בגד וכנפים כו'. עי' חולין ד' קל"ג ע"ב גבי מתנות כהונה ועי' בכלאים פ"ט מה דפליג הר"ש עם רבינו ז"ל אם יש הפסק בין צמר לפשתים אם הוה כלאים ומכאן ראיה לשיטת רבינו דהוה כלאים דאל"כ אין ראיה כלל דכלאים בציצית מותר דלמא עביד לה בכנפים של עור:

ו׳

ומהו לעשות כו'. והנה באמת למה האריך רבינו ז"ל בזה. והנה באמת התוס' במנחות ד' מ' כבר עמדו מה דהגמ' שם סותר עצמו מהך דדף ל"ט ע"ב דחוטי פשתן פוטרין בשל צמר ע"ש. אך באמת רבינו ז"ל ס"ל דהך דד' ל"ט ע"ב קאי (זה) לשמואל ושמואל ס"ל דכלי קופסא חייב בציצית ור"ל שם שלא ילבשם ופטור משא"כ ללבישה דאסור משום דאפשר במינו אך זה רק אם עפ"י דין שעטנז מותר בציצית אבל אם אסור י"ל דלא על זה כונה התורה כלל מצות ציצית וא"כ לא יצא. וגם י"ל דהוה בגד שאינו ראוי ללבישה והוה כמו זקן שעשה לכבודו. ועי' תוס' נדה ד' ס"א ע"ב גבי מוכרי כסות ועי' שבת ד' מ"ח ע"ב גבי בגד שתפרו בכלאים דאינו חבור ונ"מ אם עבר ועשה שעטנז בציצית אם קיים עכ"פ המצות עשה ועי' בהך דפסחים ד' ס"ח ע"ב בהך דאמר ר"ש בא וראה כמה חביבה מצוה בשעתה כו' ואין ממתינין להם עד שתחשך ואף דהרי שם ד' נ"ט ע"ב אמרינן דלכך מצי קרב בלילה רק משום דראויה להקריב ביום ע"ש, וע"כ צ"ל דמה שאינו ראוי מחמת איסור לא מקרי אינו ראוי ועי' גיטין ד' פ"ד ע"א בהך דאביי ורבא ותוס' שבת ד' מ"ג ע"א מה דמחלקים בין דאורייתא לרבנן ועיין עירובין ד' ל"ח ע"ב גבי ניעור דקנה אף דאסור לומר ועי' בירושלמי פסחים פ"ז מחלוקת דשמואל ור"י אם בדיעבד אם נמנה על מוח שבקוליא אם הוה מינוי ע"ש דמבואר דאם מה"ת מותר לשבור הוה מינוי ואם לא לא הוה מינוי ואף דבדיעבד המוח כשר ויוצא בו ידי חובתו כמבואר בתוספתא פ"ו דפסחים. אך י"ל דשם שאני כיון דבאמת חידוש הוא מה שיכול להמנות כמבואר פסחים ד' צ' ע"א שעל מנת כן הקדישו כו' וע"מ לעבור עבירה לא היה בדעתם וגם התורה לא נתכון על זה ועי' ביבמות ד' צ"ב ע"א גבי הלכה וקלקלה ע"ש וב"מ ד' צ"ו ע"ב ומש"כ הרמב"ם ז"ל בהל' זכיה ומתנה פ"ט הל' י' וכ"מ בזה ועי' בהך דכריתות ד' ז' ע"ב בהך דב"ש וב"ה דמביאין ראיה משבת ועי' בתוס' חולין ד' מ' ע"א גבי השוחט חטאת כו', ועי' בירושלמי פ"ב דנזיר הל' י' הרי שנולד בשבת כו' שבת היא שגרמה ע"ש. ועי' בירושלמי במעש"ש פ"ג ה"ה מה דאמר שם הדא אמרה כרי שהוא טבול לראשון ולשני והתרו בו משום שני לוקה ר"ל אף דאכתי אינו יכול להפריש השני דהא אסור להקדים שני לראשון מ"מ יש עליו שם טבל דשני וראיה מדקלטוהו מחיצות ואח"כ אמר שם אית לך מימר על דב"ש כו' ר"ל דב"ש ס"ל בכריתות הנ"ל דרק שבת דראוי לקרבן צבור הוא דלא נקרא מחוסר זמן משא"כ היכא דאסור לגמרי מקרי מחוסר זמן ועי' תוס' שבת ד' ד' ע"א וחולין ד' ד' ע"ב ותוס' פסחים ד' כ"ט ע"א ד"ה אין פודין וד' ל"ח ע"א ד"ה אבל וד' מ"ח ע"א גבי מוקצה ובירושלמי פ"א דר"ה גבי אם עבר בבל תאחר בעצרת אם עובר כיון דאין נדרים ונדבות קריבין ביו"ט ע"ש. ועי' בהך דתמורה ד' ד' ע"ב גבי אם כהן הוא לוקה ואינו מחזיר מה שכתבתי שם אם הכהן עבר והחזיר אם קיים העשה ועי' ביבמות ד' ס' ע"א שאינו משלם קנס ע"ש. ועי' בפסחים ד' נ"ט ע"א מה דפליגי שם בירושלמי אם הך דין דהשלים דגבי תמיד אם בערב פסח לא שייך זה כלל מחמת הקרבן פסח או דבערב פסח ג"כ זה רק מחמת דהך דפסח אי אפשר להתקיים רק עכשיו והך דתמיד יכול להתקיים בכל השנה ונ"מ דהנה יש בזה להאריך אם צריך שלא יהיו הקרבנות קודם או רק שיהיה התמיד מאוחר עי' בירושלמי כאן מה דמקשה שישחטו שניהם כאחת ועי' בכריתות ד' כ' ע"א נהי דאקדומי לא מיקדם כו' ועי' מה שכתבתי בזה בהל' שבת. והנה עי' תוס' מנחות ד' מ"ט הביאו ראיה מהך דאמר בפסחים ד' נ"ט דיבא עשה שיש בו כרת וידחה כו' דהביאו ראיה דאם עבר ושחט כשר הקרבן אך באמת לפי"ז אינו ראיה ונוכל לומר דבאמת בכל השנה כולה נפסל הקרבן שאחר התמיד כדי שעי"ז יתקיים הך עליה השלם כמו דאמרינן בירושלמי פ"ה דפסחים ה"ג אי אמרת פסול כמו שלא הקדימו וה"נ אם נימא פסול הוה השלמה בתמיד משא"כ בע"פ דהך דעליה השלם בל"ז אינו מתקיים עכשיו א"כ נהי דקרבן אחר אסור להקריב אחר התמיד מ"מ לא נפסל ועי' תוס' מנחות ד' נ"א ע"א דערב שבת הוה זמנו ותוס' יבמות ד' ע"ב ע"ב גבי קדשים שלא בזמנו ועי' פסחים ד' ס"ב ע"א בתוס' ד"ה כי לית ליה ע"ש ובירושלמי פ"א דשם ה"ה גבי שעה חמישית כר"י ושם ד' ל"ט ע"ב גבי מרור של מעשר שני ע"ש. גם י"ל מה שהקשו התוס' במנחות ד' מ' כמש"כ רבינו ז"ל בפירוש המשניות סוף מס' נגעים דהיכא דאינו מקיים העשה כתקנה לא אתי עשה ודחי ל"ת וא"כ לפי"ז כיון דלא היה להם תכלת אף דאינו מעכב מ"מ לא דחי וזה כונת הגמ' שם וא"ש:

ז׳

כסות של פשתן אין מטילין כו'. עי' מש"כ הכסף משנה בשם מהר"י אבוהב ותמה עליו אך באמת רבינו ז"ל לא כתב רק כסות וגזירה שמא יתכסה אבל ללבוש שרי, ועי' תוס' חולין ד' ק"י ע"ב אך ממה שכתב רבינו ז"ל בפירוש המשניות במס' עדיות לא משמע כן ע"ש. והנה באמת אף לפי שיטת ר"ת ז"ל דס"ל דכסות יום חייב בלילה זה רק דאסור ללובשם בלילה בלא ציצית אבל העשה לא קיים אם לבשם בלילה בציצית ולכך ס"ל לר"ת דרק אם טלית פטורה ג"כ מותר ללובשה עם ציצית שיש בה כלאים אז מותר כסות יום בלילה בכלאים אבל עשה דוחה ל"ת אין כאן וכן נ"ל דגם גבי סומא ג"כ הדין כן דקיום עשה אין כאן רק דמרבה כסות סומא ועי' רש"י סוכה ד' י"א ותוס' שבת ד' קל"א ע"א ולהיפך כסות לילה ביום שם רק מצוה ולא איסור ובזה א"ש כל הסתירות שיש בזה ועי' תוס' קדושין ד' ל"ד ותוס' מנחות ד' מ"א ע"ש וברכות ד' י"ד ע"ב ועי' רש"י מנחות ד' מ"ג ע"א דמשמע שם דאף למ"ד ציצית מצות עשה שלא הזמן גרמא מ"מ לברך בלילה א"צ ע"ש:

י״א

לעולם ישתדל כו'. עי' שבת ד' ל"ב ע"ב בתוס"י ושם ד' קי"ח ע"ב וד' קנ"ג ע"א ופסחים ד' קי"ג ע"ב ותענית ד' כ"ב ע"ב ותוס' ריש פ"א דערכין ע"ש:

נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908

יצחק ירנן · הלכות ציצית פרק ג׳

יצחק ירנן על הלכות ציצית פרק ג׳ ארוך במיוחד (7 קטעים, 29,302 תווים), ולכן הוא מוצג בעמוד נפרד כדי שהעמוד הזה יישאר קריא. לקריאת יצחק ירנן על הלכות ציצית פרק ג׳ במלואו

נחלת הכלל · Friedberg Edition

קובץ על היד החזקה · הלכות ציצית פרק ג׳

א׳

ותהיה הכסות של צמר כו'. עיין כ"מ. ירושלמי פ"ב דכלאים מה צמר שאין לו שם לווי אף כל שאין לו שם לווי מניין שאין לו שם לווי אמר ריב"ל כדכתיב ומישע מלך מואב היה נוקד והשיב למלך ישראל מאה אלף כרים ומאה אלף צמר אילים אין לך קרוי צמר אלא אילים בלבד ורחלים דהיינו זכרים ונקבות עיין פמ"ג סימן ט' אות א':

ג׳

לפיכך כו' אינו עושה כו'. מלשון זה משמע דאין עיכוב בדבר ובספר אליהו זוטא כתב בשם הל"ח וז"ל למדים זה מקרא גופיה דכתיב על ארבע כנפות והמרוחקות זו מזו נופל עליהם שם כנפות ע"כ. משמע קצת דס"ל דיש עיכוב בדבר:

ד׳

השאולה פטורה מן הציצית כו' מכא"ו חייבת. בתוס' חולין דף ק"ו כתבו בשם י"מ דלאחר שלשים יום כלאים אסור כיון דאינו מחוייב אלא מדרבנן מפני שנראית כשלו ור"ת מתיר אפילו בכלאים וכ"כ התוס' במנחות דף מ' ע"ב תוס' ד"ה תכלת ורבינו פה אע"ג דסתם דבריו מ"מ מבואר דלא ס"ל כר"ת דלקמן בהלכה ז' כתב גזירה שמא יתכסה בה בלילה ולשיטת ר"ת ע"כ צ"ל דהגזירה היא שמא יתכסה בכסות המיוחד ללילה עיין כ"מ. ועוד מפורש יותר בפ"י מה' כלאים הלכה ל"ב שסובר דגבי כהנים לא אשתרו כלאים כ"א בעידן עבודה וכתב שם כציצית, הרי מפורש ומבואר דגבי ציצית לא שרינן כלאים אלא בשעה שמקיים העשה ומה דדחיק ליה להר"מ היינו משום דהיה מפרש כפשטא נהי דאישתרי בעידן עבודה שלא בש"ע מ"א ודלא כפירוש ר"ת דקאי על בגדים המיוחדים לעבודה אף שהתוס' והרא"ש בה"ק כתבו גם להאי פירוש יש לחלק וז"ל הרא"ש דהכא גדילים תעשה לך על לא תלבש שעטנז קאי וקאמר רחמנא דבכה"ג תלבש ומשמע דכל לבישה התירה התורה בין ביום ובין בלילה כמו אם לא היה כלאים אבל היתר לבישה בלא עבודה לא הותרה מעולם. מ"מ לא נראה לרבינו לחלק בהכי דלפי"ז קשה מאי מקשה הגמרא במסכת יבמות דף ד' ע"ב ולתנא דבי ר"י טעמא דכ"ר צו"פ הא לא"ה כלאים בציצית ה"א דא"ר והכתיב ועשו כו' ותכלת עמרא הוא ומאי מקשה דילמא אי לא הוי כתיב הסמיכות ה"א דהוי דומיא לבג"כ דאינו מותר אלא בשעת חיובו וקושיא זו מצאתי אחר זמן רב בספר מהר"ם ברבי ומפאת קושיא זו הוכיח הרמב"ם דאין כאן מקום לחלק בין ציצית לב"כ: ואין להקשות דגם לדברי רבינו קשה קושיא הנ"ל דע"כ לא ס"ל לרבינו דלא כר"ת אלא כ"א לפי המסקנא דאין לנו כ"א הסמיכות להתיר כלאים בציצית אזי מסתברא לומר סברת רבינו דלא משתרי כ"א בעידן דמקיימי מצוה משא"כ להס"ד דבשעת מצוה כבר ידעינן לתנא דבי ר"י מן ועשו והסמיכות מיותר אכתי קשה מאי מקשה התלמודא דילמא אתי הסמיכות לאורויי דבכל ענין אשתרי דאל"כ הסמיכות מיותר. אבל זה לק"מ לשיטת רבינו דלא ניחא ליה לתלמודא לעשות מחלוקת לענין היתרא דכלאים בציצית דלתנא דבי ר"י יהיה מותר בכל ענין ולרבנן אינו מותר כ"א בעידן המצוה אבל לשיטת התוספות והרא"ש דהם למדו בסמיכות מן אף לפי המסקנא דלא מיותר קושיא הנ"ל במק"ע: ולהעיר אוזן התלמידים אמרתי לפרש דל"ק גם לשיטת ר"ת וסייעתו ובמה דפליג הר"מ ז"ל דלא ניחא ליה ליישב הקושיא בדרך זה. דלכאורה קשה טובא לשיטת ר"ת וסייעתו מנ"ל לפרש הסמיכות להתיר בכ"ע אפילו שלא בשעת עשיית המצוה דדי לנו לאוקים הסמיכות להתיר בשעת מצוה וכמו בכל דוכתין דעשה דוחה ל"ת. ונראה דהתוספות כתבו ביבמות דף ה' ע"ב ד"ה כולה וא"ת ולמה לן קרא למילף מכלאים בציצית נילף משריפת קדשים מדאיצטריך התם קרא דל"ד משום דיכול להמתין מכלל דבעלמא דחי ואומר ר"י דהתם א"ק של"ת דדחי משום דאפילו או"נ שרי ולמ"ד נו"נ א"ק ביו"ט ל"א הכא קרא ע"כ. ולכאורה קשה א"כ לדידן דקיימ"ל כמ"ד נו"נ א"ק א"כ תיקשי לדידן קושיית התוס' שם דף ו' ע"א וז"ל וא"ת אי בעלמא דחי א"כ קרא דכב"צ ל"ל ותירצו שם ג' תירוצים. א' דאיצטריך לכדרבא ולתנא דבי ר"י נמי איצטריך דלא נדרוש הכנף מין כנף. ועוד ס"ד דלא לדחי עשה דציצית לאו דכלאים שא"ש בנשים למ"ד נשים פטורות מציצית ע"כ. והנה ב' תירוצים הראשונים כבר סתר מהר"ם ברבי בחי' והאמת אתו דבשלמא הש"ס דקאמר ס"ד הכנף כו' היינו דקאי שם דאכתי לא ידעינן דעשה דוחה ל"ת ודאי הוי דרשינן כדרבא אבל השתא דידעינן כבר דעשה דוחה ל"ת בעלמא מהכ"ת לנו לדרוש הכנף מ"כ ע"ש ולא נשאר לנו אלא תירוץ הג' אבל למ"ד נו"נ א"ק ביו"ט ילפינן מדאיצטריך קרא גבי ש"ק ועשה דש"ק ג"כ אינו ש"ב שאינו נוהג בנשים דהוי מ"ע שהז"ג דשריפת נותר אפילו שלא בזמנו אינו אלא ביום כדאמרינן במסכת יבמות דף ע"ב וא"כ קשה דגם תירוץ זה ליתא וא"כ ל"ל קרא להתיר כלב"צ. ונראה דזה הוא דדחיק ליה להר"ת וסייעתו דהוה קשה להו קושייתנו ל"ל קרא להתיר כלב"צ אלא להורות בא דבכ"ע מותר דהותר כלאים לגבי ציצית וכ"ז לפי המסקנא אבל לס"ד דגמרא שם ביבמות מנ"ל דעשה דוחה ל"ת ע"כ צ"ל דסוגית הגמרא היה סובר שם כמ"ד נו"נ קרבין ביו"ט ולדידיה מודה ר"ת דאף אם גילה לנו התורה להתיר מוקמינן לה דוקא בשעת מצוה ושפיר מקשה התלמודא כמ"ש לדעת רבינו: אמנם באמת קושיית התוס' שם תמוה דמאי קושיא הא איצטריך כלב"צ לאשמעי' דקשר עליון דאורייתא דאינו יוצא י"ח מצות ציצית כ"א היכא דהוי כלאים דהיינו בב' תפירות וכמ"ש המהרש"א שם בשם בעל פ"י. ונראה דהתוספות שם סוברים דהא דק"ע מה"ת לא ילפינן מדאיצטריך להתיר כלב"צ אלא דילפינן מגדיל דלשון גדיל משמע מחובר בטוב וכמ"ש התוס' במסכת מנחות (דף ל"ט) ד"ה קשר א"נ כמ"ש רש"י שם דק"ע הל"מ וא"כ הוא שפיר מקשו התוס'. ומעתה י"ל דגם דעת ר"ת וסייעתו כן הוא דק"ע נפיק מהנך דרשות שכתבתי וא"כ שפיר קשיא ליה ל"ל קרא להתיר כלב"צ אע"כ דבא להתיר בכ"ע ורבינו סובר כפשטא דק"ע לא ידעינן כ"א מדאצטריך קרא להתיר כלאים בציצית ואין לנו יתור כלל ומסתברא דלא מוקמינן להתיר בכ"ע כ"א בעת מצותה כנ"ל: ודע דלפ"ד א"כ לר"א דאי"ל במסכת שבת (דף כ"ד) יו"ט עשה ול"ת הוא ג"כ מודה ר"ת וסייעתו וכבר הארכתי בזה בשלום ירושלים מסכת מגילה ואין עת האסף פה: אבל אחר העיון י"ל קושיית מהרמ"ב בדרך נכון מאוד. דהנה הרשב"א ותוס' כתבו בהא דדרשינן סמיכות להתיר כלאים ע"כ להתיר בא דאי למיסר גדילים בשעטנז לשתוק קרא מיניה ומעתה לתנא דבי ר"י דגם בלא סמיכות יש משמעות שהתיר א"כ שוב לא יכולים לומר דסמיכות אתי להתיר בכ"ע דיקשה לתנא דבי ר"י דילמא אתי קרא לאסור ושלא לעשות כלל מכלאים כ"א צמר לצמר ופשתן לפשתן וא"ש קושיית הגמרא ותירוץ הגמרא ודו"ק. ולפי"ז מיושב מה דדחיק ליה לרש"י ותוס' במנחות דלא ס"ל כתירוץ הר"י קלצון ביבמות דהנה תירוץ התוס' תמוה וצ"ב כמו שהאריך המל"מ ותוכן כוונתו דיש לנו ג' קראי ויחדיו מיותרים ע"ש. ולפ"ד עדיין הקושיא במק"ע דע"כ איצטריך יחדיו דאי לא הוי כתיב יחדיו וסברא חיצונה דלא בעי חיבור ש"ת א"כ ה"א דאתי קרא דצו"פ לאסור כלב"צ ולא שייך לומר לשתוק קרא מיניה ז"א דהא ס"ד לתנא דבי ר"י למדרש להיתרא מדרשא דבגדיהם ולזה איצטריך קרא דיחדיו ומש"ה מתרצים רש"י ותוס' הקושיא זו בע"א. ובזה י"ל פירש"י במנחות (דף מ') ובשבת הא דת"ר סדין בציצית ב"ש פוטרין ופירש"י דל"ד סמיכות למישרי כלב"צ והתוס' מקשו דהא במ"ת דרשי' לכ"ע סמוכין ומהר"ם לובלין במסכת שבת הקשה עוד מנ"ל לב"ש הא דקיימ"ל עשה דוחה ל"ת דהא ל"ד סמוכין ולא יכולין למילף מכלב"צ. אמנם לפי מ"ש ל"ק קושיית מהר"ם משום דב"ש לטעמייהו דסברי נו"נ א"ק ביו"ט וא"ל מש"ק כמ"ש התוס' ביבמות ומעתה סובר ב"ש דע"כ במ"ת ודאי דרשינן סמוכין אבל סמיכות דכלב"צ מנ"ל דאתי לאורויי להקל דידחה דלמא להיפך למילף מינה לאיסור וכ"ת לאיסורא ל"ל קרא ז"א דה"א הא דילפינן מש"ק וס"ל לב"ש לפי האמת דסמיכות אתי לאסור ולא למישרי כלל כלב"צ וזהו שכתב רש"י ב"ש ל"ד סמוכין למשרי כלב"צ כ"א לאסור ודו"ק היטב והבן כי זה ברור ונכון:

ז׳

גזירה שמא יתכסה בה. עיין מ"ש בהלכה ד' ועיין בכ"מ שסתר פי' מהר"י אבוהב ובספר לב אריה במסכת חולין כתב דהרמב"ם ס"ל דבאמת כיון דאשתרי כלאים בכ"ע אשתרי רק דוקא אם הוא דרך לבישה כמו בג"כ ורש"י ג"כ סובר דלגמרי אשתרי בין ביום ובין בלילה רק דזה דוקא דרך לבישה אבל לא להציע תחתיו וכמ"ש המהר"ש א"כ שפיר כתב רבי' שמא יתכסה בה בלילה שאינו דרך לבישה וא"ש דברי מהרי"א: אמנם לפ"מ שבארתי לעיל שמפורש בדברי רבינו בהלכות כלאים פ"י אפי' בלבישה אינו מותר כ"א בעידן עבודה וכתב כמו בציצית מוכח להדיא שלא כדברי מהרי"א. וגם סברא זו גופא לחלק בין הצעה ללבישה לא ברירא כולי האי דכל הנאות התירה התורה ועיין שם בתוס' ודו"ק:

ח׳

משיכיר בין תכלת שבה. עי' כ"מ וב"י בטור א"ח סימן ח"י כתב לא מצאתי כן בהדיא אלא שאפשר שלמד כן ממה שנתנו שיעור זה לזמן ק"ש וה"ר יונה שם גבי הא דאמר אביי לתפילין כאחרים כתב וז"ל וציצית שמצותו ביום אפשר שזמן התחלתו הוא ג"כ משיראה את חבירו ויכירנו או אפשר שזמנה משיכיר בין תכלת שבה ללבן שבה ובא"ח סי' נ"ח כתב הטור מאימתי זמן ק"ש של שחרית משיראה חבירו רגיל עמו קצת מרחוק ד"א ויכירנו וכתב הב"י שם כמ"ש הרא"ש והרשב"א דתחילת זמן קריאה הוא משיכיר בין תכלת ללבן נראה דל"פ על מה שפסק הר"י כאחרים דאמרו משיראה את חבירו ברחוק ד"א ויכירנו ששניהם שיעור אחד הוא כדאמרינן בירושלמי אלא שמדברי הרשב"א גבי הא דאמר אביי לתפילין כאחרים נראה דלאו שיעור חד נינהו ע"כ גם הרמב"ן הביא דברי הירושלמי מפורש בהדיא מ"ד כדי שיהיה רחוק מחבירו ד"א כמ"ד בין תכלת ללבן והרשב"א שחולק על הירושלמי טעמו דהוכיח דע"כ פליג הבבלי על הירושלמי דהקשה שם בח"ר בהא דאמר אביי לתפילין כאחרים למה שבק ציצית ונקט תפילין וכתב לתרץ דאפשר זמן ציצית אינו משיראה את חבירו אלא משיכיר. ומפאת קושיא זו סובר דבבלי לא ס"ל כירושלמי והרמב"ן לא חש לקושיית הרשב"א די"ל דמש"ה נקט אביי תפילין דחובת גברא הוא לקנות תפילין וציצית לא הוי ח"ג דחייב לקנות מצד הדין אלא אם יש לו בגד של ארבע כנפות אסור ללובשו בלי ציצית. ועפ"י דברינו י"ל שיטת רש"י דפי' בהא דאמר בין תכלת שבה ללבן שבה שלא עלה שם הצבע והתוס' סתרו פי' דהא בלילה נמי מידעי ידיעי וגם הוא נגד סוגיא דמנחות והרשב"א הוסיף להקשות דמפורש בירושלמי כפירוש התוס' ועיין בתוספות מנחות די"ל דרש"י לא ניחא ליה בתירוץ הקושיא כמ"ש א"ו כמ"ש הרשב"א דסובר תלמודא דבבלי דשיעורים חלוקים הם דהיה קשה ליה לרש"י לומר דיפלגו בבלי עם הירושלמי אם שיעורא חדא היא אם לא דהא יכולים לעמוד על הדבר ונראה ליה לרש"י דפליגי בפי' המתני' דהירושלמי לטעמיה דפירש משיכיר כפירוש התוספות א"כ שפיר קאמר דא ודא חדא שיעורא הוא ותלמודא דבבלי סובר בפי' המתניתין כפי' רש"י וסובר רש"י אף דבלילה לא יוכל להכיר אבל עכ"פ יכולים להכיר קודם הזמן משיראה א"ח א"כ שפיר הוכרח רש"י לפרש בסוגיין פי' לפי שיטת אביי והתלמודא דמנחות סובר פי' המתני' כפירוש הירושלמי ומיושבים בזה כל הקושיות ודו"ק: וכיצד מברך להתעטף. רבינו פה לא חילק בין טלית קטן לטלית גדול ואנן נהגינן עפ"י הגהת רמ"א סימן ח' לברך על ט"ק על מצות ציצית ומה"ט כתב הגאון מ"ו אפילו אם לובש בבית ט"ק ובירך עליו ושוב כשמניח טלית גדול יכול לברך להתעטף כיון שנוסחת הברכות חלוקות ונכון הוא:

ט׳

וכן שאר מ"ע כו'. עיין בהגה"מ מ"ש בשם גדול ומה"ט נראה דהא דאיתא בירושלמי בסוכה ר"פ הישן דטבי עבדו של ר"ג היה מניח תפילין ולא מיחו בידו היינו משום דלגבי עבד לא שייך חשש הגדול משום שיער באשה ערוה ואפשר משום דאתי לאחלופי באשה ג"כ מוחין בידו. ועיין בק"ע שם ד"ה דתני במ"ש בשם הר"ן ומ"ש בחבורי ש"י:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

קרית ספר · הלכות ציצית פרק ג׳

א׳

כסות שחייב אדם לעשות בה ציצית מן התורה היא כסות שיש לה ד' כנפות או יותר על ד' דכתיב על ארבע כנפות ותהיה מדתה כדי שיתכסה בה ראשו ורובו של קטן המתהלך לבדו בשוק ואינו צריך אחר לשומרו ולילך עמו דטלית כזה כסות מקרי כיון דגדול יצא בו דרך עראי אבל טלית של שאר מינין כגון בגדי משי וכיוצא בו אין חייבים אלא מדרבנן שכל הבגדים שנאמרו בתורה סתם אינם אלא צמר ופשתים בלבד דתנא דבי רבי ישמעאל הואיל ונאמרו בגדים בתורה סתם על כנפי בגדיהם ופרט לך הכתוב באחד מהם צמר ופשתים בבגד צמר או בבגד פשתים אף כל צמר ופשתים על ד' כנפות כסותך בעלת ד' ולא בעלת ג' א"ת בעלת ד' ולא בעלת ה' ת"ל אשר תכסה בה אפילו בעלת ה' או יותר שיש בכלל חמש ארבע לפיכך אינו עושה ציצית אלא לד' כנפות שנאמר על ד' כנפות כסותך.

ד׳

כסות של בגד וכנפיה של עור חייבת דעל כנפי כסותך כתיב כסות הוא עיקר אבל כנפיה של בגד והיא של עור פטורה דלאו כסות היא. כסות של שני שותפים חייבות שנאמר על כנפי בגדיהם לא נאמר כסותך אלא למעט שאולה דלאו כסותך היא.

ה׳

כסות של צמר עושין לבן שלה של צמר ושל פשתן עושין חוטי פשתן אבל לא חוטי צמר בטלית פשתן ולא חוטי פשתן בשל צמר בכל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה אם אתה יכול לקיים את שתיהם בלבן צמר בצמר פשתים בפשתים מוטב ואם לאו כמו בתכלת דהוא עמרא בטלית פשתן יבא עשה דציצית וידחה לא תעשה דכלאים דלהכי סמכיה קרא דכתיב לא תלבש שעטנז אבל גדילים תעשה לך אפילו משעטנז והיינו ביום דחייב במצות ציצית אבל בלילה שאינה זמן חיוב ציצית שנאמר וראיתם אותו בשעת ראיה לא דנמצא עובר בלא תעשה בעת שאין שם מצות עשה וסומא חייב בציצית אף ע"פ שאינו רואה אחרים רואים אותו וקרא כתיב וראיתם אותו.

ט׳

ומותר להכנס בציצית לבית הכסא ולבית המרחץ. ואם נפסקו לו חוטי לבן או תכלת זורקן לאשפה שאין בגופה קדושה דכסותך קרייא רחמנא. נשים ועבדים וקטנים פטורים מן הציצית דהויא מצות עשה שהזמן גרמה דהרי לילה לאו זמן ציצית היא דכתיב וראיתם אותו ועבד גמר לה לה מאשה וקטנים לאו בני חיובה דמצות נינהו.

י׳

כל מי שיתכסה בכסוי הראוי לציצית יטיל לה ציצית ויתכסה בה דציצית חובת גברא הוא דהכי משמע קרא ואם נתכסה בה בלא ציצית בטל מצות עשה וכשאינו לובשו פטור מלהטיל בו ציצית דלאו חובת מנא הוא אלא חובת גברא שיהא לו טלית להתכסות בו.

י״ב

לעולם יהא אדם זהיר במצות ציצית שהרי הכתוב שקלה ותלה בה כל המצות כולן שנאמר וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' ויש במצוה זו ציוויין ואזהרות מדרבנן סמוכים אלא תסור ואעשו משמרת למשמרתי:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

השגות הראב"ד · הלכות ציצית פרק ג׳

א׳

כסות שחייב אדם כו' עד ולילך עמו. כתב הראב"ד ז"ל יפה אמר שלא בכל קטן משערין אלא בזה שיכול לילך לבדו בשוק שהרי אמרו והגדול יוצא בו עראי אלמא דלא בכל קטן משערין עכ"ל:

ב׳

אבל טלית של שאר מינים כו' עד במצות ציצית. כתב הראב"ד ז"ל כמדומה אני שזה הוא כלך ולא מחוור עכ"ל:

ט׳

נשים ועבדים שרצו להתעטף בציצית מתעטפין בלא ברכה. כתב הראב"ד ז"ל דוקא בציצית שאין בה כלאים ויש שחילק ואומר אף בברכה ואומר שגם הברכה רשות ומביא סעד לדבריו מפ"ק דקידושין מדרב יוסף דאמר מריש הוה אמינא מאן דאמר לי הלכה כר' יהודה דאמר סומא פטור מן המצות עבידנא יומא טבא לרבנן דלא מיפקדנא ועבידנא ואם איתא דמאן דלא מיחייב לא חזי לברוכי א"כ איסורא קא עביד דאיהו בברכה קא עביד להו דאי בלא ברכה מאי יומא טבא איכא עכ"ל:

נחלת הכלל · ToratEmet

נחל איתן · הלכות ציצית פרק ג׳

י׳

ואם נתכסה בה בלא ציצית הרי ביטל מצות עשה. וקשה דמשמע דלא ביטל רק עשה אחת ואילו בגמרא (דף מ"ד) אמר רב ששת דעובר בה' עשה ופרש"י ועשו ונתנו והיה וראיתם גדילים תעשה לך וכן מקשה בבאר שבע. וי"ל דלא אתי דרב ששת רק אליבא דמ"ד בנזיר (דף ה') דכיון דחד נזיר למניינא כלהו למניינא ואף הני דאיצטריך לדרשא. אבל למ"ד דהני דאיצטריך לדרשא לא אתו למנינא הכא נמי לא אתו למנין מצות ונתנו והיה דהא איצטריך לדרשא כדאיתא בספרי ורבינו פסק כהך מ"ד וכדמוכח שם בסוגיא. וכן פירש בפירוש המשנה שם. ומשום הכי לא פסק כאן כרב ששת. [ועוד י"ל דהא פרש"י דעובר משום דכתיב ועשו ונתנו וכו' וזה לא שייך רק למ"ד דכלי קופסא חייבת והוא חובת טלית דאיכא צווי על עשיית הציצית ולדידיה הוא דאית ליה דכל לשונות דעשייה מצות. אבל למ"ד דאין חיוב דציצית רק בשעת לבישת בגד לא שייך לומר דבשעת לבישה בלא ציצית יעבור אמה שכתב בלשון עשייה ונתינה ועל כן לא ס"ל כר"ש. אבל בהא דתפילין שפיר הוי לכו"ע. ואף דגבי ציצית קיי"ל דאין נחשב כל ציצית [מצוה] בפני עצמה שאני התם דכתיב בכל פרשה צווי בפני עצמה. וזה דלא כמ"ש בספר מקום שמואל דמימרא דרב ששת לא אזלא רק כמ"ד גם גבי ציצית דכל אחת מצוה בפ"ע והוא הדין בפרשיות דתפילין ולא קיי"ל כן. ומשו"ה לא מנה רבינו בריש הל' תפילין רק ב' מצות של יד ושל ראש. ונעלם ממנו דרבינו העתיק לדרב ששת בסוף פ"ד דהל' תפילין. והא דלא מנאן במניין המצות אזיל לטעמיה שהשריש בס' המצות דרבוי לשונות כפולין אין מרבין מניין המצות אף שאמרו שעובר עליהן כך וכך אא"כ שאמרו שהיה חייב עליהן בזמן הבית כך וכך הוא נחשב למצות הרבה. אך בעל מגילת אסתר בחלק מצות ל"ת סי' קצ"ד כתב דדוקא היכא שעושה רק פעולה אחת כמו אכילת הדם לא היה חייב רק אחת אף שבאו בו לאוין הרבה שאין עושה רק פועל אחד והוא האכילה אבל אם עושה פעולות רבות היה חייב על כל אחת ואחת].

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות ציצית פרק ג׳

ג׳

שנאמר על ארבע כנפות כסותך. פירוש דכנף משמע המרוחק (מעדני יו"ט) וכן בסוגיא פ"ב דזבחים בבגדי כהונה מרושלין ובעי הגמ' לאמר דפליגי אם יתר כמו דאיתא דמי במרושלין שלא סילקן והנה בפרק הנחנקין אמר דהאי לחודה קאי והאי לחודיה קאי וכל הרואה יבין דזה ענין אחר דכאן בבגדי כהונה הרי ידוע ונראה מי הוא היתר דממה שלמטה ממדו הוי יתר ואם כן כי מדמה רב ירמי' מדיפתי לזה הך דבת חמש כנפות אם מקרי בת ארבע כנפות הוא גם כן שנראה וניכר מי הוא הכנף היתר ועל כרחין זה הכנף הקרוב לחבירו הוא היתר ודומה לבגדי כהונה מרושלין דאם כל הכנפות שווין ואינו ניכר מי היתר מאי זה דמיון לב"כ, טפי הוי לי' לדמינהו אי האי לחודיה קאי ואי גרוע ועומד דהוא מחובר כחדא ובגד אחד ופשוט מאוד.

ו׳

בדין הוא שיהא מותר שהשעטנז מותר לענין ציצית שהרי התכלת צמר הוא ומטילין אותה לפשתן. הנה מקור הדרשה דכלאים בציצית מותר שקיל וטרי בפרק קמא דיבמות, וקאמר דדרשינן סמוכים לא תלבש שעטנז צו"פ גדילים תעשה לך, ושקיל וטרי הא לא מופנה, ואמר דלתנא דבי רי"ש מבגד ידענא דצו"פ דילפינן מנגעים, ואכתי אצטריך סד"א לבישה דנפיש הנייתה כל תרי מיני אסור, א"כ לשתוק קרא מיני' ותיתי שעטנז שעטנז מהעלאה, לרבנן מנ"ל, יחדיו למה לי, ואכתי מבע"ל לתוכף תכיפה אחת אינו חיבור, ופלא דאי לאו יחדיו הו"א דאסור ללבוש צו"פ אע"פ שאין מחוברים כלל זה עם זה, כן הקשו בתוספות. ולק"מ, דאי משום זה הוי גמרינן שעטנז שעטנז מהעלאה ותמן כלאים כתיב דמשמעו ופירושו תערובות יחדיו, ולכן פריך דסד"א דתכיפה אחת סגי קמ"ל יחדיו שיהיו שניהם יחד בעינן וע"י תכיפה אחת מיפרקי מהדדי כו' שעטנז למה לי ואכתי מבע"ל עד שיהא שוע וטוי ונוז אלא כולה משעטנז נפקא פירוש דאם לשוע טווי ונוז לכתוב רחמנא כלאים כדרך הכתוב בכמה לאוי [בהרבעה זריעה הנהגה] ואנא ילפינא כלאים כלאים מהעלאה, מה תמן דוקא שיהא שוע טווי ונוז, אף בלבישה כן, וע"כ דכתב רחמנא שעטנז לאפנוייה לסמכיה לגדילים תעשה לך, וכלאים אישתראי בציצית ותו מפשטא דלישנא ידענא שיהא שוע טווי ונוז כן הוא נכון ורש"י ותוספות נדחקו בזה ולדעתי הוא פשוט. אולם מדוע נדחקו לפרש שרחמנא יכתוב בהדיא שוע וטווי ונוז עיי"ש שזה דוחק גדול, דרחמנא תאריך בלשון שאין צורך נראה דקשיא להו, דהא אם יכתוב כלאים אז לא הוי מיותר רק בהעלאה לחודא, דאי בלבישה, אם לא כתב כלאים, לא הוי ידענא דבעינן שתי תכיפות, ואי דלא נכתוב יחדיו א"כ הו"א דבלא חיבור יחד אסור לכן כתב יחדיו דבעי חיבור, ומוכרח למיכתב כלאים לאייתורי יחדיו שיהיה שתי תכיפות וכן מה שתרצתי קושיא קמא מתוספות דשעטנז שעטנז גמרינן ג"כ בלבישה לא מייתר, רק בהעלאה מיותר מקו"ח דלבישה, ולא הוי רק מופנה מצד אחד, ולעיל אמר הגמרא לר' ישמעאל דסבר בפרק המפלת, דמופנה מצד אחד למדין ואין משיבין אבל כאן דקאי לרבנן דר"י והם סברי דמופנה מצד אחד למדין ומשיבין ואם כן יש להשיב מה ללבישה שכן נפישא הנייתה לכן אף בלא עירוב אסור או אף בלא שוע טווי ונוז, ולכן פירשו מה שפירשו, אולם לקוצר דעתי ולמיעוט בקיאותי בש"ס נראה דהא דאמר למדין ומשיבין במופנה מצד אחד, היינו חומרא הכתובה בתורה, שחזינן שהחמירה התורה כאן מבמקום אחר אבל לא סברא בעלמא שאינה תשובה. (וכיו"ב כתבו רבנן בתוספות ב"ק כ"ה לענין להשים הפירכא בתוך הקו"ח) ובזה דנין לכו"ע מגז"ש דמופנית מצד אחד, ובכלאים אין חילוק בין העלאה ללבישה, ומזה מוכח דלא כמו שכתב הכסף משנה בפ"ט מהל' כלאים הלכה י"ח לחלק לענין אינו מתכוון דא"כ הוי למדין ומשיבין במופנית מצד אחד ודו"ק בכ"ז.

ט׳

ומותר להכנס כו' לבה"כ כו'. כן מוכח דלא נזכר שיהא אסור לצאת ברשות הרבים בשבת בטלית מצוייצת דילמא מצטריך לבה"כ ואתי לאתויי וכמו בתפילין. נשים ועבדים וקטנים פטורין מן הציצית. הקשו רבוותא בתוספות אמאי לא ליתחייבו נשים בציצית הא כיון דדרשינן סמוכים לאו דלא תלבש שעטנז וגדילים תעשה לך, נדרוש כל שיש בלאו דלא תלבש שעטנז ישנו בעשה דגדילים תעשה לך, כמו דדרשינן גבי חמץ ומצה וכמו דדרשינן בערכין דקאמר סד"א כהנים הואיל ואשתרי כלאים גבייהו ליתנייהו בעשה דגדילים תעשה לך, ובמנחות דף מ"ג כתבו דגבי חמץ ומצה שאני דכתיבי נמי בחד קרא, פירוש דגבי חמץ ומצה הואיל וכתיבי בחד קרא, דרשינן אע"ג דאיתקוש בקרא דלמען תהיה תורת ד' בפיך, דממצות עשה שהז"ג נשים פטורות, וסמוכים בחד קרא עדיפא מהקישא אבל בציצית הואיל והוי סמוכים בתרי קראי היקישא דאיתקוש לתפילין עדיפא, וכן מבואר בהגהות למסכת ערכין, ומסולק תמיהת היד מלאכי עליהם, אולם לדעתי נראה דאימת דרשינן היקישא בכה"ג דחדא הוי חיזוק לחבריה כמו שלא יאכל חמץ, ואם יאכל מצה, וכן בשמור וזכור שמצוה על שמירת שבת כן מצוה על זכירתה, וכמו כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה וכי"ב לאין מספר, אבל כאן הלא העשה דציצית והלא תעשה דכלאים הן סותרין זה לזה דאם יש לו בגד של פשתים וצריך לעשות בו פתיל תכלת, ע"כ נדחה ל"ת דכלאים, א"כ אדרבא סותרים זה לזה. איך נוכל לאמר שעשה דגדילים תלוי בל"ת דכלאים, אדרבא צירופן סתירה זה לזה ואחד נדחה מפני חבירו, ואיך יהיה הצווי דכלאים סיבה לעשה דגדילים, אולם בהא דאמר בערכין דסד"א דמדאישתרי כלאים לגבי כהנים הוא מובן אחר, דכמו דאמר לקמן שם סד"א יום תרועה יהי' לכם מאן דליתא בתקיעה אלא חד יומא והני כהנים הואיל ואיתנהי בתקיעה כולה שתא כו' כן הוי אמינא, דחזינא דהתורה התירה גבי ציצית כלאים משום עשה דגדילים, וחזינן דללבוש בגדי כהונה הותרה ג"כ כלאים כמו באבנט חזינן דמצות עשה דבגדי כהונה דוחה ל"ת דכלאים, הרי דמצות לבישה דבגדי כהונה עדיפא כמו ציצית, לכן אמר סד"א דוקא ישראלים דליתנהו גבייהו עשה דלבישה דיגדל כח העשה שידחה כלאים, רק עשה דציצית, אבל כהנים הואיל ואיתא גבייהו עשה דלבישה דבגדי כהונה דגדול כח הלבישה שדוחה ל"ת דכלאים בכל יומא אימא לא חייבינהו רחמנא בלבושא דציצית, קמ"ל דנהי דבעידן עבודה אשתרי כו' אם כן ההיתר אינו רק בשעת עבודה כן המצוה דלבישה הוא רק לצורך עבודה, ולא דמי לתקיעה דלקמן דבכולהו סגי בפעם אחד ביום וגבי כהנים נמי איתא עיי"ש. וזה נכון אם כי הוא רחוק מפשטיות הלשון בגמרא ודו"ק. ונשים ועבדים שרצו להתעטף כו' מתעטפים בלא ברכה. כן כתב בעיטור, דאע"ג דקיי"ל דנשים פטורות מן הציצית הא דרב יהודא רמי לפרזומי דאנשי ביתיה משום דסבר נשים סומכות רשות, וזה פלא דהגמרא במנחות אמר מדרמי תכילתא לפרזומי כו' סבר מצות עשה שלא הזמן גרמא כו' ואמאי מברך כל צפרא כו' ונראה דלפי מה דסבר הגמרא לאמר דציצית אינו מברך כל זמן שמתעטף בה, רק בשעתא דבא עליה חיובא דציצית אם כן אי לאו דסבר רב יהודא דציצית הוי מצות עשה שלא הזמן גרמא וכסות לילה חייבת, לא הוי שדי תכילתא לפרזומי דאנשי ביתיה משום דאיכא למטעי דנשים חייבות, ואע"ג דאסרו רבנן כלאים בציצית דסדין פטור ושל צמר אין עושין בה לבן של צמר, בכ"ז אם יאמרו דנשים חייבות היינו משום דכסות לילה חייבת ונמצא דאינו חייב בברכה, רק בשעת עטיפה הראשונה להבגד, ונמצא דלא יברכו על ציצית כולי צפרא, דהוי זמן חיובא, ומתעטפין בציצית בלא ברכה. וע"כ דסבר נשים חייבות בציצית, אבל לפום מאי דמסיק, דכל זמן שמניחה מברך עליה אפשר דסבר דכסות לילה פטורה מן הציצית והוי מצות עשה שהזמן גרמא ונשים פטורות, והא דשדי תכילתא לפרזומי כו' משום דסבר נשים סומכות רשות ולא פליג על רב רבו, דסבר בברכות פרק ב' לא יתחיל ואם התחיל גומר, עיי"ש דסבר דאין לאמר פ' ציצית בלילה משום דאינו נוהג וכסות לילה פטורה. ומוכח מזה דאף בלילה דאין זמן ציצית שרי לצאת בטלית מצוייצת בשבת כפסק רבינו פרק י"ט מהלכות שבת, דאל"ה הא איכא למיחש שמא יחייבו כסות לילה בציצית ויוציאו בשבת בלילה לרשות הרבים וזה פשוט בכוונת העיטור. אולם לא מחוור דאכתי דילמא יחייבו כסות לילה ויברכו עליה והוי ברכה שאינה צריכה, אך אפשר דמדאין נשים מברכות יראו דנשים רשות והוי מצות עשה שהזמן גרמא מה שא"כ למאי דס"ד דלא מברכין רק בעטיפה הראשונה א"כ ליכא היכרא מדלא מברכין נשים עלייהו, דאימא בעטיפה הראשונה היו מברכין אבל לפום דמסיק דכל שעה שמניחין, מברכין איכא שפיר היכרא מדלא מברכין ודו"ק היטב.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

לב שלם · הלכות ציצית פרק ג׳

י׳

היאך חיוב מצות הציצית וכו'. ואם נתכסה בה בלא ציצית הרי ביטל מצות עשה וכו'. וקשה למה לא כתב עובר בחמשה עשה כדאיתא בפ' התכלת (מנחות דף מ"ד ע"א) אמר רב ששת כל שאינו מניח תפילין עובר בח' עשה וכל שאין לו ציצית בבגד עובר בחמשה עשה ופי' רש"י בחמשה עשה ועשו ונתנו והיה וראיתם גדילים תעשה לך עכ"ל. והרי בפרק ד' מהל' תפילין הל' כ"ו כתב הא דתפילין עובר בח' עשה.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות ציצית ג׳, מתוך הלכות ציצית שבספר אהבה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות ציצית כל הרמב״ם