רמב״ם - הלכות טומאת צרעת · פרק ט׳

ספר טהרה · 12 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות טומאת צרעת · פרק ט׳

הלכה א׳

הַכּל מִתְטַמְּאִין בִּנְגָעִים אֲפִלּוּ קָטָן בֶּן יוֹמוֹ וְהָעֲבָדִים אֲבָל לֹא עַכּוּ"ם וְלֹא גֵּר תּוֹשָׁב. וְהַכּל כְּשֵׁרִין לִרְאוֹת אֶת הַנְּגָעִים. וְכָל הַנְּגָעִים אָדָם רוֹאֶה אוֹתָן חוּץ מִנִּגְעֵי עַצְמוֹ:

הלכה ב׳

אַף עַל פִּי שֶׁהַכּל כְּשֵׁרִין לִרְאוֹת נְגָעִים הַטֻּמְאָה וְהַטָּהֳרָה תְּלוּיָה בְּכֹהֵן. כֵּיצַד. כֹּהֵן שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִרְאוֹת הֶחָכָם רוֹאֵהוּ וְאוֹמֵר לוֹ אֱמֹר טָמֵא וְהַכֹּהֵן אוֹמֵר טָמֵא. אֱמֹר טָהוֹר וְהַכֹּהֵן אוֹמֵר טָהוֹר. הַסְגִּירוֹ וְהוּא מַסְגִּירוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כא ה) "וְעַל פִּיהֶם יִהְיֶה כָּל רִיב וְכָל נֶגַע". וַאֲפִלּוּ הָיָה הַכֹּהֵן קָטָן אוֹ שׁוֹטֶה הֶחָכָם אוֹמֵר לוֹ וְהוּא מַחְלִיט אוֹ פּוֹטֵר אוֹ סוֹגֵר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהָיָה הַכֹּהֵן סוֹמֵךְ עַל דִּבְרֵי הֶחָכָם. אֲבָל אִם הָיָה הַכֹּהֵן רוֹאֶה וְסוֹמֵךְ עַל עַצְמוֹ אָסוּר לוֹ לִרְאוֹת נֶגַע מִכָּל נְגָעִים עַד שֶׁיּוֹרֶנּוּ רַבּוֹ וְיִהְיֶה בָּקִי בְּכָל הַנְּגָעִים וּבִשְׁמוֹתֵיהֶן בְּנִגְעֵי אָדָם כֻּלָּם וּבְנִגְעֵי בְּגָדִים וּבְנִגְעֵי בָּתִּים:

הלכה ג׳

כֹּהֵן שֶׁטִּמֵּא אֶת הַטָּהוֹר אוֹ טִהֵר אֶת הַטָּמֵא לֹא עָשָׂה כְּלוּם שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יג מד) "טָמֵא הוּא" (ויקרא יג מד) "וְטִמְּאוֹ הַכֹּהֵן" (ויקרא יג לז) "טָהוֹר הוּא" (ויקרא יג לז) "וְטִהֲרוֹ הַכֹּהֵן". וּמְצֹרָע שֶׁנִּרְפָּא בֵּין מִתּוֹךְ הֶסְגֵּר בֵּין מִתּוֹךְ הֶחְלֵט אֲפִלּוּ אַחַר כַּמָּה שָׁנִים הֲרֵי זֶה בְּטֻמְאָתוֹ עַד שֶׁיֹּאמַר לוֹ כֹּהֵן טָהוֹר אַתָּה:

הלכה ד׳

אֵין הַכֹּהֵן רַשַּׁאי לְטַמֵּא אֶת הַטָּמֵא עַד שֶׁיִּהְיוּ עֵינָיו בִּמְקוֹם הַנֶּגַע בְּעוֹר הַבָּשָׂר שֶׁחוּצָה לוֹ. וְכֹהֵן שֶׁרָאָה הַנֶּגַע בַּתְּחִלָּה הוּא שֶׁרוֹאֵהוּ בְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן וּבְסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי וְהוּא שֶׁמַּסְגִּירוֹ אוֹ מַחְלִיטוֹ אוֹ פּוֹטְרוֹ. מֵת הַכֹּהֵן שֶׁרָאָהוּ תְּחִלָּה אוֹ שֶׁחָלָה רוֹאֵהוּ כֹּהֵן אַחֵר וְאֵין הַשֵּׁנִי יָכוֹל לְטַמְּאוֹ בְּפִשְׂיוֹן שֶׁאֵין יוֹדֵעַ אִם פָּשָׂה אִם לֹא פָּשָׂה אֶלָּא רִאשׁוֹן. וְנֶאֱמָן כֹּהֵן לוֹמַר נֶגַע זֶה פָּשָׂה וְנֶגַע זֶה לֹא פָּשָׂה. וְשֵׂעָר לָבָן זֶה קָדַם אֶת הַבַּהֶרֶת אוֹ בַּהֶרֶת זוֹ קָדְמָה אֶת שֵׂעָר לָבָן:

הלכה ה׳

חָלָל פָּסוּל לִרְאִיַּת נְגָעִים שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יג ב) "אֶחָד מִבָּנָיו הַכֹּהֲנִים" בִּכְהֻנָּתָם. אֲבָל בַּעֲלֵי מוּמִין כְּשֵׁרִים לִרְאִיַּת נְגָעִים וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִהְיֶה סוּמָא וַאֲפִלּוּ בְּאַחַת מֵעֵינָיו. וַאֲפִלּוּ כֹּהֵן שֶׁכָּהָה מְאוֹר עֵינָיו לֹא יִרְאֶה אֶת הַנְּגָעִים שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יג יב) "לְכָל מַרְאֵה עֵינֵי הַכֹּהֵן":

הלכה ו׳

אֵין רוֹאִין אֶת הַנְּגָעִים אֶלָּא בַּיּוֹם בֵּין לְהַסְגִּיר בֵּין לְהַחְלִיט בֵּין לִפְטֹר. שֶׁהֲרֵי בְּכָל הָעִנְיָן הוּא אוֹמֵר בַּיּוֹם וּבַיּוֹם. וְאֵין רוֹאִין לֹא בְּשַׁחֲרִית וְלֹא בֵּין הָעַרְבַּיִם וְלֹא בְּתוֹךְ הַבַּיִת וְלֹא בַּיּוֹם הַמְעֻנָּן לְפִי שֶׁכֵּהָה נִרְאֵית עַזָּה. וְלֹא בַּצָּהֳרַיִם לְפִי שֶׁעַזָּה נִרְאֵית כֵּהָה. אֵימָתַי רוֹאִין אוֹתָן בְּשָׁעָה רְבִיעִית וּבַחֲמִישִׁית וּבַשְּׁמִינִית וּבַתְּשִׁיעִית. בֵּין נִגְעֵי אָדָם בֵּין נִגְעֵי בְּגָדִים וּבָתִּים:

הלכה ז׳

בְּכָל יוֹם רוֹאִין אֶת הַנְּגָעִים חוּץ מִשַּׁבָּת וְיוֹם טוֹב. חָל יוֹם שְׁבִיעִי שֶׁלּוֹ לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת אוֹ בְּיוֹם טוֹב מַעֲבִירִין לַאֲחוֹרָיו. וְיֵשׁ בַּדָּבָר לְהָקֵל וּלְהַחְמִיר. שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה בְּיוֹם שַׁבָּת זֶה שֶׁהוּא יוֹם הָרָאוּי לִרְאוֹת טָמֵא וּלְמָחָר יֵלְכוּ לָהֶן סִימָנֵי טֻמְאָה. וְאֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה טָהוֹר וּלְמָחָר יִוָּלְדוּ לוֹ סִימָנֵי טֻמְאָה. וְאֵין דָּנִין אוֹתוֹ אֶלָּא בִּשְׁעַת רְאִיָּתוֹ לְאַחַר הַשַּׁבָּת:

הלכה ח׳

חָתָן שֶׁנִּרְאָה בּוֹ נֶגַע נוֹתְנִין לוֹ כָּל שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה. וְכֵן אִם נִרְאָה בִּבְגָדָיו אוֹ בְּבֵיתוֹ אֵין רוֹאִין אוֹתָן עַד לְאַחַר הַמִּשְׁתֶּה. וְכֵן בָּרֶגֶל נוֹתְנִין לוֹ כָּל יְמוֹת הָרֶגֶל שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יד לו) "וְצִוָּה הַכֹּהֵן וּפִנּוּ אֶת הַבַּיִת" וְגוֹ' אִם הִמְתִּינָה תּוֹרָה לִדְבַר הָרְשׁוּת שֶׁלֹּא יִטַּמְּאוּ כֵּלָיו קַל וָחֹמֶר לִדְבַר מִצְוָה:

הלכה ט׳

אֵין מַסְגִּירִין וְלֹא מַחְלִיטִין וְלֹא פּוֹטְרִין אֶלָּא בַּיּוֹם שֶׁיִּרְאֶה בּוֹ בַּתְּחִלָּה אוֹ בַּשְּׁבִיעִי אוֹ בְּיוֹם שְׁלֹשָׁה עָשָׂר בִּנְגָעִים שֶׁמַּסְגִּירִין בָּהֶן שְׁנֵי שָׁבוּעוֹת. מִפְּנֵי שֶׁיּוֹם שְׁבִיעִי עוֹלֶה לְמִנְיַן שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן וּלְמִנְיַן שָׁבוּעַ שֵׁנִי בְּכָל הַנְּגָעִים בֵּין בְּנִגְעֵי אָדָם בֵּין בְּנִגְעֵי בָּתִּים וּבְגָדִים:

הלכה י׳

אֵין מַסְגִּירִין בְּתוֹךְ יְמֵי הֶסְגֵּר וְלֹא מַחְלִיטִין בְּתוֹךְ יְמֵי הֶסְגֵּר אִם נוֹלַד לוֹ סִימַן הֶחְלֵט. וְלֹא מַחְלִיטִין הַמֻּחְלָט אִם נוֹלַד לוֹ נֶגַע אַחֵר. וְלֹא מַסְגִּירִין אוֹתוֹ בְּתוֹךְ יְמֵי חִלּוּטוֹ אִם נוֹלַד לוֹ נֶגַע אַחֵר שֶׁרָאוּי לְהֶסְגֵּר. אֲבָל אִם הָיוּ בּוֹ שְׁנֵי נְגָעִים וְרָאָה זֶה וְחָזַר וְרָאָה זֶה הֲרֵי זֶה מֻתָּר לוֹמַר לוֹ הֲרֵי אַתָּה מֻסְגָּר בָּזֶה וּמֻחְלָט בָּזֶה אוֹ מֻחְלָט בָּזֶה וּמֻסְגָּר בָּזֶה בֵּין בַּתְּחִלָּה בֵּין בַּסּוֹף בֵּין בְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן בֵּין בְּסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי. וְאֵין רוֹאִין שְׁנֵי נְגָעִים כְּאַחַת בֵּין בִּשְׁנֵי אֲנָשִׁים בֵּין בְּאִישׁ אֶחָד שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יג ג) "וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת הַנֶּגַע":

הלכה י״א

נָגוּעַ שֶׁבָּא לַכֹּהֵן לַרְאוֹתוֹ לֹא יֹאמַר לוֹ לֵךְ וְשׁוּב אֶלָּא נִזְקָק לוֹ מִיָּד. בָּאוּ לְפָנָיו שְׁנַיִם רוֹאֶה אֶת הָרִאשׁוֹן מַסְגִּירוֹ אוֹ פּוֹטְרוֹ אוֹ מַחְלִיטוֹ וְחוֹזֵר וְרוֹאֶה אֶת הַשֵּׁנִי:

הלכה י״ב

אֵין הַכֹּהֵן זָקוּק לְבַקֵּשׁ תַּחַת אַצִּילֵי יָדָיו שֶׁל נָגוּעַ אוֹ בֵּין פְּחָדָיו אוֹ בְּתוֹךְ הַקְּמָטִים שֶׁמָּא שָׁם נֶגַע שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יג יב) "לְכָל מַרְאֵה עֵינֵי הַכֹּהֵן". וְכֵן בְּהוֹפֵךְ כֻּלּוֹ לָבָן. וְכֵיצַד יַעֲמֹד לִפְנֵי הַכֹּהֵן. אִם אִישׁ הוּא נִרְאֶה עָרֹם וְעוֹמֵד כְּעוֹדֵר וּכְמוֹסֵק זֵיתִים. וְאִם אִשָּׁה הִיא נִרְאֵית עֲרֻמָּה וְיוֹשֶׁבֶת כְּעוֹרֶכֶת וּכְמֵינִיקָה אֶת בְּנָהּ וּכְאוֹרֶגֶת בְּעוֹמְדִים שֶׁמַּגְבַּהַת יָדָהּ הַיְמָנִית עַד שֶׁיִּגָּלֶה בֵּית הַשֶּׁחִי. אִם הָיָה הַנֶּגַע נִרְאֶה בָּהֶן בִּזְמַן שֶׁהֵן עוֹמְדִין הֲרֵי זֶה טָמֵא וְאִם אֵינוֹ נִרְאָה בָּהֶן כְּשֶׁהֵן עוֹמְדִין כָּךְ אֵין נִזְקָקִין לוֹ. וּכְשֵׁם שֶׁהָאָדָם נִרְאֶה לְנִגְעוֹ כָּךְ הוּא נִרְאֶה לְתִגְלַחְתּוֹ שֶׁאִם לֹא יֵרָאֶה שֵׂעָר בְּכָל בְּשָׂרוֹ כְּשֶׁיַּעֲמֹד עָרֹם כְּעוֹדֵר וּכְמוֹסֵק אוֹ כְּשֶׁתֵּשֵׁב הָאִשָּׁה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ הֲרֵי זוֹ תִּגְלַחַת כְּשֵׁרָה וְאֵין כֹּהֵן זָקוּק לְחַפֵּשׂ בִּשְׁאָר מְקוֹמוֹת שֶׁמָּא נִשְׁאַר בָּהֶן שֵׂעָר אַף עַל פִּי שֶׁהוּא צָרִיךְ לְגַלֵּחַ הַכּל כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר:

כסף משנה · הלכות טומאת צרעת פרק ט׳

א׳

הכל מתטמאין בנגעים אפילו קטן בן יומו. משנה פ' יוצא דופן (נדה דף מ״ג ע״ב) ויליף לה בגמרא שם (דף מ״ד) ובריש ערכין (דף ג') מדכתיב אדם כי יהיה בעור בשרו אדם כל דהו. ומ"ש והעבדים. מדתנן רפ"ג הכל מטמאים בנגעים חוץ מן העכו"ם וגר תושב משמע דוקא הני אבל עבדים שישנן במצות שהאשה חייבת מטמאים. ומ"ש והכל כשרים לראות את הנגעים. שם ובריש ערכין קאמר דהיינו לאתויי שאינו בקי בהן ובשמותיהן והא אמר מר אינו בקי בהן ובשמותיהן אינו רואה את הנגעים ל"ק הא דמסברו ליה וסבר הא דמסברו ליה ולא סבר וכתב רבינו בפ"א וז"ל שכל שאינו מכיר המראות ושמותיהם כשמלמדים אותו ומודיעים אותו לא יראה הנגע עד שיבין ויכיר ויאמר זו היא הבהרת זו היא ספחת וכו' ומשמע לכאורה דההיא בסומך על עצמו אבל בפרק זה מיירי כשאינו סומך על עצמו כמבואר בדבריו. אבל איכא למידק על מה שאמרו דמסברו ליה וכו' במאי עסקינן אי בשאינו סומך על עצמו מאי איריא דמסברו ליה וסבר אפילו כהן שוטה נמי וכמ"ש רבינו בסמוך והרא"ש הרגיש בזה וכתב ברפ"ג דנגעים ההוא שוטה לאו דוקא דצריך שיהיה פקח קצת דמסברו ליה וסבר אלא דקרי לגבי חכם שבישראל שוטה ונ"ל לפרש כן דברי רבינו שמ"ש בפ"א בשאינו סומך על עצמו נמי היא ולישניה דייק שכתב שם עד שיבין ויכיר ויאמר זו היא הבהרת וזו היא ספחת וכו' ואי בסומך על עצמו לא סגי בהכי עד שיהיה בקי בנגעי אדם כולם ובנגעי בגדים ובנגעי בתים וכמ"ש בפרק זה הילכך ודאי בשאינו סומך על עצמו היא ולא נמנע מלכתוב בפרק זה דאפילו שוטה אומר לו החכם והוא מחליט וכו' מפני שסמך על מ"ש שם: וכל הנגעים אדם רואה אותם וכו'. בסוף פרק שני דנגעים וכתנא קמא:

ב׳

אע"פ שהכל כשירים וכו'. שם [בפרק ג']. ומה שכתב ואפילו היה הכהן קטן או שוטה. בתורת כהנים מרבה אפילו שוטה וכבר כתבתי בזה בסמוך: במה דברים אמורים כשהיה הכהן סומך על דברי החכם. נתבאר בסמוך. ומה שכתב ויהיה בקי בכל הנגעים ובשמותיהן וכו'. בתורת כהנים ובתוספתא פרק קמא:

ג׳

כהן שטימא את הטהור וכו'. תוספתא פ"ק דנגעים ובתורת כהנים סוף פרשת תזריע. ומ"ש ומצורע שנרפא בין מתוך הסגר וכו'. תוספתא פ"ק דנגעים:

ד׳

אין הכהן רשאי לטמא את הטמא וכו'. בתורת כהנים ובתוספתא נתבארה לעיל פ"ו גבי בהרת הסמוכה לראש או לעין וצריך טעם למה הוצרך רבינו לחזור לשנותה פה. ומצאתי כתוב בספר מוגה תוספת בלשון רבינו ואינו רשאי לטהרו עד שיהיו עיניו במקום הנגע ובמקום הבשר שחוצה לו והוא לשון התוס' פ"ק אלא ששם כתוב לטמאו: וכהן שראה הנגע בתחלה וכו'. תוספתא דנגעים פירקא קמא ובתורת כהנים. ומ"ש ואין השני יכול לטמאו בפסיון וכו'. פשוט הוא. ומ"ש ונאמן כהן לומר נגע זה פשה וכו'. תוספתא פ"ק דנגעים:

ה׳

חלל פסול לראיית נגעים וכו'. בת"כ. ומה שכתב אבל בעלי מומין כשרים וכו'. גם זה בת"כ. ומ"ש ובלבד שלא יהא סומא אפילו באחת מעיניו ואפילו כהן שכהה מאור עיניו וכו'. בפ"ב דנגעים:

ו׳

אין רואין את הנגעים אלא ביום. בתורת כהנים ובפירקא קמא דמועד קטן (דף ח') ובפ' אחד דיני ממונות (סנהדרין דף ל״ד ע״ב). ומה שכתב ואין רואין לא בשחרית ולא בין הערבים ולא בתוך הבית ולא ביום המעונן וכו' ולא בצהרים וכו'. בפ"ב דנגעים. ומ"ש אימתי רואין בשעה רביעית ובחמישי' ובשמיני' ובתשיעית שם ופסק כר"י לגבי ר"מ. ומה שכתב בין נגעי אדם בין נגעי בגדים ובתים [נלמד מהיקשא דכתב רבינו בסוף פרק י"ג]:

ז׳

בכל יום רואין את הנגעים חוץ משבת ויום טוב. שם במשנה פרק קמא דאין רואין בשבת ומשמע לרבינו דהוא הדין ליו"ט. ולענין חול המועד איפליגו במשנה פ"ק דמ"ק (דף ז') ומשמע דהלכה כחכמים דאמרי דאפילו בחול המועד אין רואין נגעים ומשמע לי דחול המועד הוי בכלל יו"ט שכתב רבינו וכ"כ בפ"ז מהלכות יו"ט אין רואין את הנגעים במועד וכך הוא סתם משנה ברגל נותנים לו כל ימי הרגל ואמרינן עלה בגמרא בהסגר ראשון כולי עלמא לא פליגי דחזי ליה ופרש"י בהסגר ראשון שאם מטהר ליה משמח ליה אי לא מטהר ליה לא מטמא ליה יותר מדמעיקרא אלא מסגר ליה פעם שנייה והתוס' פירשו בענין אחר ויש לתמוה למה השמיטו רבינו ואפשר שסובר דלא קאי אלא אתנאי דברייתא ולא אחכמים דמתניתין. ומ"ש חל יום ז' שלו בשבת או ביו"ט מעבירין לאחריו ויש בדבר להקל ולהחמיר וכו'. בפ"ק דנגעים ופסק כר"ע מחבירו:

ח׳

חתן שנראה בו נגע וכו' וכן ברגל נותנין לו כל ימות הרגל. פרק ג' דנגעים:

ט׳

אין מסגירין ולא מחליטין וכו' מפני שיום ז' עולה למניין שבוע ראשון ולמניין שבוע שני וכו'. בפ"ג דנגעים שם:

י׳

אין מסגירין בתוך ימי הסגר וכו'. שם ופי' ר"ש אין מסגירין את המוסגר היינו לומר שאם הסגירו בנגע אחד ואח"כ נולד בו נגע אחר שראוי להסגירו או להחליטו אין נזקק לו ועל לא מחליטין את המוחלט פירש שאם החליטו בנגע א' ואח"כ נולד לו נגע אחר שראוי להסגירו או להחליטו אין נזקקין לו ונ"מ לקרבן ולמילי טובא דכי מיתסי מן האחד אין על השני תורת מוסגר ולא תורת מוחלט עד שיזקק לו אח"כ ובאותו נגע נמי משכחת לה דאין מחליטין את המוסגר שאם הסגירו בבהרת כגריס ובאמצע השבוע נולד בו שיער לבן או מחיה אין מחליטו וכי אזלא לה מחיה או שיער לבן בסוף השבוע לא מיחייב קרבן אלא חוזר ומסגירו הסגר שני עכ"ל: ומ"ש אבל אם היו בו שני נגעים וכו'. שם אבל בתחלה בסוף שבוע המסגיר מסגיר והמחליט מחליט מסגיר ופוטר מחליט ופוטר ובתוספת' פ"ק עודהו מסגירו ופוטרו נולד בו נגע הרי זה נזקק לו ואם משהסגירו נולד לו נגע אחר אינו נזקק לו לטומאה או לטהרה עד סוף שבוע ובתורת כהנים יליף לה לכולהו מילתא מקראי: ואין רואין שני נגעים כאחת וכו'. ריש פ"ג דנגעים:

י״א

נגוע שבא לכהן לראותו וכו'. תוספתא ספ"ק דנגעים. ומ"ש באו לפניו שנים רואה את הראשון וכו'. במשנה פ"ג:

י״ב

אין הכהן זקוק לבקש תחת אצילי ידיו וכו' וכיצד יעמוד לפני הכהן וכו' עד סוף הפרק. בפ"ב דנגעים. ומ"ש וכן בהופך כולו לבן. ומה שכתב וכיצד יעמוד לפני הכהן וכו'. בפ"ב דנגעים. ומ"ש כמו שיתבאר. הוא בפרק י"א:

נחלת הכלל · Torat Emet 363

קרית ספר · הלכות טומאת צרעת פרק ט׳

א׳

הכל מיטמאין בנגעים אפילו קטן בן יומו והעבדים אבל לא גוים ולא גר תושב וכדתנן רפ"ג ובריש ערכין אמרינן הכל לאתויי קטן סד"א איש צרוע כתיב איש קטן לא קמ"ל ופריך ואימא ה"נ ופריק אדם כי יהיה בעור בשרו כתיב מכל מקום והרב ז"ל כתב בפי' המשנה הכל ואפילו עבדים ואפילו קטן בן יומו דכיון דמרבינן קטן ה"ה עבד דהא לא ממעט מתניתין אלא גוי וגר תושב הא עבד מתטמא כדא' וכל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו כדתנן פ"ב כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו ר' מאיר אומר אף לא נגעי קרוביו ובפרק א' דיני ממונות אמרינן טעמא דר' מאיר דכתיב ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע מה ריבים שלא בקרובים אף נגעים שלא בקרובים ורבנן לא מקשי ובריתא דפרק טבול יום אתיא כר' מאיר דקתני מרים מי הסגירה אהרן קרוב הוא וכו'.

ב׳

והכל כשרים לראות את הנגעים אלא שהטומאה והטהרה תלויה בכהן כדתנן התם בריש ערכין לאיתויי שאינו בקי בהן ובשמותיהן והוא דמסברו ליה ומסבר דהא דאמרינן בפ' קמא דשבועות כל כהן שאינו בקי בהן ובשמותיהן אינו רואה את הנגעים היינו בפני עצמו אבל חכם עמו רואה ומרבינן ליה בת"כ מדכתיב והובא אל אהרן הכהן או אל אחד מבניו הכהנים דהוה מצי למכתב או אל בניו הכהנים מאי או אל אחד לרבות כל ישראל ואם סופנו לרבות כ"י מה ת"ל הכהנים ללמדך שאין הטומאה והטהרה אלא מפי כהן הא כיצד חכם שבישראל רואה את הנגעים ואומר לכהן אפי' הוא שוטה אמור טמא והוא אומר טמא אמור טהור והוא אומר טהור או הסגר או פטור ואם היה הכהן רוא' וסומך על דברי עצמו אסור לו לראות עד שיהיה בקי בכל מיני נגעים ובשמותיהן כדילפינן לעיל בפ"ק מדכתיב זאת התורה לכל נגע הצרעת ולנתק וגו' ואמרינן בת"כ להורות בין הטמא ובין הטהור וגו' ומלמד שאינו רואה בנגעים עד שיורנו רבו.

ג׳

כהן שטמא את הטהור או טהר את הטמא לא עשה כלום כדתניא בת"כ וטהרו הכהן יכול אפילו אמר על טמא טהור ת"ל טהור הוא וטהרו הכהן ובענין טומאה תניא בתוספתא טמא הוא וטמאו הכהן הא אם טמאו הכהן ולא היה טמא אינו טמא. מצורע שנתרפא בין מתוך הסגר בין מתוך החלט לעולם הוא בטמאתו עד שיאמר לו כהן טהור אתה כדתניא בתוספתא פרק קמא וטעמא דבכולהו כתיב וטהרו הכהן.

ד׳

אין הכהן רשאי לטמא עד שיהו עיניו במקום הנגע בעור הבשר שחוצה לו דתניא בתוספתא ובת"כ תניא וראה הכהן את הנגע בעור הבשר שיהו עיניו בו בשעה שרואהו בעור הבשר שיהא רואה עמו הבשר עמו כאחד וכהן שראה הנגע בתחלה הוא שרואהו בסוף מת או חלה רואהו כהן אחר כדכתיב וראהו הכהן ביום השביעי שנית לראייתו דכהן ואם מת הוי שנית מ"מ לראיה ראשונה ואין השני יכול לטמא בפשיון שאין יודע אם פשה אם לא. ונאמן כהן לומר נגע זה פשה או לא פשה ושער לבן קודם לבהרת או לא קדם כדתנ' בתוספ' וטעמא דעד אחד נאמן באיסורי כדא' בעלמא.

ה׳

חלל פסול לראיית נגעים דכתי' אחד מבניו הכהנים כדדרשינן בת"כ והובא אל אהרן אין לי אלא אהרן מנין לי לרבות כהן אחר ת"ל הכהן מנין לרבות בעלי מומין ת"ל מבניו יכול שאני מרבה חללים ת"ל הכהנים בכיהונ'. סומא ואפילו באחת מעיניו ואפילו כהה מאור עיניו לא יראה את הנגעים כדתנן פ"ב מדכתיב לכל מראה עיני הכהן.

ו׳

אין רואים את הנגעים אלא ביום בין להסגיר בין להחליט בין לפטור דבכולהו עניינא כתיב ביום ואין רואין לא בשבת ולא בין הערבים ולא בתוך הבית ולא ביום המעונן כדתנן פ"ב דנגעים לפי שכהה נראית עזה ולא בצהרים לפי שעזה נראית כהה וכדתניא בת"כ והסגיר את הנגע שבעת ימים יכול בין ביום ובין בלילה תלמוד לומר ביום ולא בלילה דכתיב לקמיה וראהו הכהן ביום השביעי וגו' יכול כל מראה היום יהו כשרים תלמוד לומר לכל מראה עיני הכהן מה כהן פרט לשחס' מאור עיניו כדדרשינן לעיל אף ביום פרט לשחסר מאור היום מכאן אמרו אין רואין את הנגעים שחרית ולא בין הערבים וכו' אימתי רואין בארבע שעות ובחמש ובשמנ' ובתשע כר' יהודה דפליג אר' מאיר במתניתין ריש פ"ב דשלש שעות ראשונות הוו שחרית ושלש אחרונות הוו בין הערבים וששית ושביעית הוו צהרים וכן נגעי בגדים ובתים אין רואין אלא בשעות אלו דבכולהו כתיב ראיה ביום.

ז׳

בכל יום רואין את הנגעים חוץ מי"ט ושבת וכדתנן פרק קמא ר' עקיבא אומר לעולם רואין ואם חל שביעי בשבת מעבירין לאחר השבת דבשבת וי"ט אין רואין דהוו כמו דין ואין דנין בשבת וי"ט ועקר הטעם מדאורי' משום עונג ושמחה בשבת וי"ט כדילפינן דבחג אין רואין את הנגע משום שמחת החג וכדתניא פרק קמא דמ"ק וביום הראות בו יש יום שאתה רואה ויש יום שאי אתה רואה מכאן אמרו חתן שנראה לו נגע נותנין לו שבעת ימי המשתה לו ולביתו אם נולד בביתו וכן לכסותו וכן ברגל נותנין לו שבעת ימי הרגל דברי ר' יהודה רבי אומר אינו צריך הרי הוא אומר ופינו את הבית אם ממתינין לו שאין מטמאין עד שמפנה את כל הכלים שבבית כל שכן לדבר מצוה כגון חתן וברגל ואמר אביי משמעות דורשים איכא ביניהו דמר דריש מהאי קרא ומר מהאי קרא ורבא אמר דבר הרשות איכא ביניהו וכו' כדאיתא התם ושקיל וטרי תלמודא במילתיה דרבי יהודה וקאמר מאי משמע מוביום דיש יום שאתה רואה ויש יום שאי אתה רואה אמר רבא כוליה קרא כלומר כולה תיבה יתירא הוא דלכתוב רחמנא ובהראות מאי וביום ש"מ יש יום שאתה רואה וכו'.

ט׳

אין מסגירין ולא מחליטים ולא פוטרין אלא ביום שיראה בו בתחלה בשביעי או בי"ג שיום שביעי עולה למנין שבוע ראשון ושבוע שני כדדרשינן בת"כ והסגירו שבעת ימים שנית מלמד שיום שביעי עולה מן המנין מלפניו ומלאחריו דביום שביעי חזי ליה כהן ובההוא יום גופא מסגר ליה פעם שניה עד שבעה יומין דהוו ליה תליסר יומין וכן בנגעי בגדים ובתים יום שביעי או יום י"ג עולה מן המנין.

י׳

אין מסגירין בתוך ימי הסגר ולא מחליטין כדתנן פ"ב אין מסגירין את המוסגר ולא מחליטין את המוחלט ואין מסגירין את המוחלט ולא מחליטין את המוסגר ודרשינן בת"כ נגע צרעת הוא וראהו הכהן מה תלמוד לומר לפי שנאמר וטמאו הכהן לא יסגירנו למדנו שאין מסגירין את המוחלט דמשום דטמאו הכהן כבר קאמר לא יסגירנו אפילו נולד לו נגע אחר שראוי להסגירו מנין שאין מחליטין את המוסגר ואין מסגירין את המוסגר ואין מחליטין את המוחלט תלמוד לומר לא יסגירנו כי טמא הוא כלומר משום דהוי טמא דכל שקרא עליו טמא אין זקוק לו יכול לא יאמר לו אם היו בו שני נגעים וראה זה אחר זה הרי אתה מוסגר בזה ומוחלט בזה או מוחלט בזה ומוסגר בזה ת"ל נגע וראהו צרעת וראהו דמשמע דאחר הסגר דנגע יראה לטומאת נגע אחר ואחר צרעת דטומא' יראה נגע אחר להסגיר בין בתחלה ראיה בין בסוף שבוע אחד ושני. ואין רואין שני נגעים כאחד בין באיש אחד בין בשני אנשים כדתנן נמי התם ריש פ"ב וטעמא שאין יכול לראות בנגעים כאחד שאין יכול לראות יפה לפי שצריך לראות הנגע עם הבשר שסביביו כדכתיב את הנגע בעור הבשר כדא' לעיל.

י״א

נגוע שבא לכהן לראותו לא יאמר לו לך ושוב אלא נזקק לו מיד באו לפניו שנים רואה את הראשון מסגירו או פוטרו או מחליטו וחוזר לשני.

י״ב

אין הכהן זקוק לבקש תחת אצילי ידיו של נגוע או בין פחדיו או תוך הקמצים שמא שם תשלום שיעור הנגע וכן בהופך כולו לבן אינו צריך לבקש בבית הסתרים כיצד יעמוד לפני הכהן האיש כעודר וכמוסק זיתים והאשה כעורכה וכמניקה את בנה כדתנן פרק ב' וכאוגרת בעומדין לשחי ליד הימנית כת"ק דרבי יהודה דמה שנראה בכל אלו אינו נחשב בית הסתרים ומה שאינו נראה נחשב בית הסתרים ודרשינן בת"כ לכל מראה עיני הכהן פרט לבית הסתרים דאף על גב דדרשינן לעיל פרט לשחסר מאור עיניו היינו מדכתיב לכל מראה וממילא מפשטיה דקרא משמע מה שרואה בגוף הנגוע כמו שרגיל לעמוד במלאכתו וכשם שנראה לנגעו כך נראה לתגלחתו כשנטהר ומגלח דמה שאין מיטמא בנגעים אין טעון תגלחת דדרשינן בתורת כהנים וגלח את כל שערו יכול בית הסתרים תלמוד לומר גבות עיניו מה גבות עיניו בנראה אף כל שערו בנראה פרט לבית הסתרים:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות טומאת צרעת ט׳, מתוך הלכות טומאת צרעת שבספר טהרה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות טומאת צרעת כל הרמב״ם