התולש סימני טומאה וכו'. בפרק ז' דנגעים התולש סימני טומאה והכוה את המחיה עובר בלא תעשה ובתוספתא פ"ג.
ומ"ש בין כולן בין מקצתן. שם בתוספתא ובספרי פרשת כי תצא.
ומ״ש או הקוצץ הנגע כולו מבשרו. בפרק ר״א דמילה (שבת דף קל״ב קל״ג) ובפרק ג' דמכות (דף י״ג ע״ב) אמרינן דקוצץ בהרתו הוי בלאו מדכתיב השמר בנגע הצרעת וכ״מ שנאמר השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה.
ומ"ש או מן הבגד או מן הבית וכן מ"ש בין בתוך הסגר או בתוך החלט. בתוספתא פ"ג ובספרי פרשת כי תצא מרבה לה מקרא.
ומ"ש בין קודם שיבא לכהן בין לאחר הפיטור. בתוספתא ובספרי פ' כי תצא מרבה מקרא בין עד שלא נזקק לטומאה בין משנזקק לטומאה.
ומה שכתב אבל אינו לוקה עד שיועילו מעשיו וכו'. כיצד היתה בו בהרת ובה ג' שערות לבנות וכו'. בתוספתא אמרינן דכה"ג פטור:
וכן המגלח את הנתק לוקה וכו'. בת"כ מנין לתולש סימני טומאה מתוך נגעו שעובר בלא תעשה ת"ל ואת הנתק לא יגלח.
ועל מ"ש רבינו ואינו חייב עד שיגלח כל הנתק בתער. כתב הראב"ד א"א טעה בזה שהרי אמרו והתגלח בכל דבר וכו'. ורבינו נראה שסובר שלא אמרו בכל דבר אלא דוקא היכא דשני בדבוריה דה"ל למכתב וגלח וכתב והתגלח.
ומ"ש ועל זה נאמר ואת הנתק לא יגלח. י"ל כלפי לייא דאדרבה משם ראיה מדלא מסיים ביה ואת הנתק לא יתגלח משמע דלאו בגוונא דרישא הוא. ומה שטען הראב"ד עוד שהוא כתולש סימני טומאה י"ל שאינו חייב אלא בתולש סימני טומאה ממש לא הגורם שלא יהיה פשיון ניכר בו ועוד שאפשר שלא יפשה:
ומותר למצורע לישא במוט על כתיפו וכו' ולקשור הסיב על רגלו וכו'. תוספתא פרק ג' ומייתי לה פרק ר״א דמילה (שבת דף קל״ג):
ב׳
התולש סימני טומאה וכו'. משנה פרק שביעי דנגעים וכר' עקיבא שהודה לו ר"ג ור' יהושע ואמרו לו יפה אמרת כדאמרינן בתוספתא:
ואין לו טהרה וכו'. שם וכחכמים:
ג׳
מי שנקצצה בהרתו וכו'. שם:
ומה שכתב קצצה בכוונה אם קצץ כל הבשר החי וכו'. שם קצצה מתכוין ר"א אומר לכשיולד לו נגע אחר ויטהר ממנו וחכ"א עד שתפרח בכולו וכתב רבינו שם כבר בארנו בתוספתא כי כאשר חתך הבהרת בכללה עם קצת בשר חי המקיף בה משטח הגוף הנה אין לו טהרה עולמית לדברי הכל חתך קצת הבהרת ונשאר ממנה כל שהוא הנה הוא יטהר כשתפרח בכולו לדברי הכל ואמנם חלקו במשנה כשחתך בצמצום והלכה כחכמים עכ"ל. וכתב רבינו שמשון דטעמא משום דהיכא דעקר הנגע כל כך דקצץ עמה בשר חי ראוי לקנסו טפי וכששייר ממנה לא קנסינן ליה כולי האי כשלא דקדק לחטט אחריה עכ"ל. ולע"ד נראה דטעמא משום דכיון דאין לו טהרה עד שתפרח בכולו כשקצץ בשר החי המקיפה והדר פרחה בכולו חזינן למקום אותו בשר חי המקיפה כאילו עדיין אותו בשר חי עומד שם והרי לא פרחה בכולו:
ד׳
התולש שערה לבנה אחת וכו' והלך המותר הרי זה טמא. תוספתא פרק קמא דנגעים ומיירי בתולש מתוך החלט דוקא כמו שנתבאר:
ה׳
מי שהיתה בהרת בערלתו ימול. בספ"ז.
ומ״ש ואע״פ שהיא מילה שלא בזמנה וכו'. בפרק ר״א דמילה (שבת דף קל״ב קל״ג).
ומה שכתב ואם מל והלך בעור הערלה וכו'. תוספתא פ"ג מצורע מוחלט ימול וחייב בקרבן:
ו׳
מצות עשה שיהיה המצורע המוחלט מכוסה כל ראשו וכו'. בפרק אלו מגלחין (מועד קטן דף ט״ו) מצורע מהו בעטיפת הראש ת״ש ועל שפם יעטה מכלל שחייב בעטיפת הראש ובת״כ ועל שפם יעטה חופה ראשו כאבל וכן תירגם אונקלוס.
ומ"ש פורם בגדיו. מקרא מלא הוא.
ומ״ש ומודיע כל העוברים עליו שהוא טמא. בס״פ בהמה המקשה (חולין דף ע״ח) [שבת ס״ז] ובת״כ.
ומה שכתב אפילו כ״ג שנצטרע פורע ופורם עד אפילו בשבתות וימים טובים. הכל ראש פרק אלו מגלחין (מועד קטן דף ט״ו).
ומ"ש והרי הוא מותר ברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה. שם בעיי ולא איפשיטו ולקולא ואיני יודע למה השמיט שמותר בעשיית מלאכה שגם היא שם בעיא דלא איפשיטא.
ומה שכתב שמותר בתשמיש המטה. אע"פ ששם אמרו במצורע אסור בתשמיש המטה בפ"ק דמ"ק (דף ז' ע"ב) איפליגו תנאי אם אסור בתשמיש אף בימי חלוטו ופסק רבינו כמ"ד מותר משום דרבי ור' חייא סברי כוותיה ומתני' דפירקא בתרא דנגעים הכי משמע דקתני בימי ספרו ואסור בתשמיש המטה מכלל דעד השתא היה מותר:
ז׳
דין המצורע שיהיה לו מושב לבדו ודין זה בעיירות המוקפות חומה וכו'. פרק קמא דכלים:
ח׳
המצורעת אינה פורעת ואינה פורמת. משנה ספ"ג דסוטה (דף כ"ג) ויליף לה בגמרא מקראי.
ומה שכתב ולא עוטה על שפם, משום דכיון דאינה פורעת ופורמת ממילא דאינה עוטה על שפם דתרווייהו בחד קרא נינהו:
ולא המצורעים בלבד וכו'. בתורת כהנים:
ט׳
וטומטום ואנדרוגינוס וכו' ספק. כלומר והוי ספיקא דאורייתא ולחומרא:
י׳
אחד מצורע מוסגר וכו'. משנה פ"ק דמגילה (דף ח' ע"ב) ופירקא קמא דכלים ויליף לה בגמרא מקרא ודקדק רבינו לכתוב לענין טומאה משום דלענין קרבנות אשם ולוג שמן יש ביניהם שאין מביאים אלא המוחלט:
י״א
המצורע אב מאבות הטומאה וכו'. בריש מסכת כלים אבות הטומאה השרץ וכו' הרי אלו מטמאים אדם וכלים במגע וכלי חרס באויר וכו' למעלה מהם נבילה וכו' שהם מטמאים את האדם במשא לטמא בגדים במגע וכו' למעלה מהם מרכב שהוא מטמא תחת אבן מסמא וכו' למעלה מן המשכב הזב שהזב עושה משכב וכו' למעלה מן הזב זבה שהיא מטמאה את בועלה למעלה מן הזבה מצורע שהוא מטמא בביאה וכתב שם רבינו ומאמרו במצורע שהוא למעלה מהזבה תדע שהוא יטמא במשא כמוה ושהוא יעשה משכב ומושב כזב וזבה וכו' [ואמרו בספרי] באמרו ה' במצורע מוחלט כאשר נרפא מהצרעת וכבס [המטהר את] בגדיו וטהר אמרו מה בא זה ללמדנו אם ללמד שמטמא בגדים במגע והלא ק״ו הוא וכו' א״כ למה נאמר וכבס המטהר את בגדיו מלטמא משכב ומושב עכ״ל. ובסוף זבים שנינו הנוגע בזב ובזבה ובנדה וביולדת ומצורע וכו' מטמא שנים ופוסל אחד אחד הנוגע ואחד המסיט אחד הנושא וא' הנישא ואף על פי שבפסחים פרק אלו דברים (פסחים דף ס״ז) אמרו זב חמור ממצורע שכן עושה משכב ומושב צ״ל שרבינו יפרש דהתם בימי ספירו קאמר א״נ שאינו גורס כי אם זב חמור שמטמא כלי חרס בהיסט.
ומה שכתב ואחד המוסגר ואחד המוחלט בכל אלו, היינו מדתנא אין בין מצורע מוסגר למצורע מוחלט אלא פריעה ופרימה:
י״ב
חומרא יתירה יש במצורע וכו'. בפ"ק דכלים ובפי"ג דנגעים וכת"ק.
ומ"ש שנאמר מחוץ למחנה מושבו. בת"כ:
היה עומד תחת האילן וכו'. בפי"ג דנגעים.
ומ"ש ספק עמד וכו'. אפשר שהוא מדתנן כל ספק נגעים טהור א"נ משום דהוי ספק טומאה בר"ה דסתם אילן הוא בר"ה:
הכניס המצורע ראשו ורובו לבית וכו'. שם:
נכנס לבית הכנסת וכו'. גם זה שם ופירש ר"ש גבוה עשרה טפחים דפחות אינה מחיצה להפסיק. רוחב ד' אמות משום ד' אמות של תפלה א"נ משום דזהו שיעור מקומו של אדם כדאמרינן גבי עירוב בפרק מי שהוציאוהו וכו'. נכנס ראשון ויוצא אחרון כדי שלא יטמאו אותם העומדים בבית הכנסת בכניסתן וביציאתם באויר שמן הפתח עד המחיצה עכ"ל. והראב"ד כתב נכנס ראשון ויוצא אחרון א"א שמא יתערב עם הצבור דרך העברתו ויטמא אותם עכ"ל:
נחלת הכלל · Torat Emet 363
קרית ספר · הלכות טומאת צרעת פרק י׳
א׳
אזהרת רעג שלא יקוץ סימני טומאה והתולש אותן או קצתן בין קודם שיבאו ליד כהן או אחר כך עובר בלא תעשה השמר בנגע הצרעת לשמור מאוד ולעשות ככל אשר יורו אתכם הכהנים וגו' וכדתנן פ"ז דנגעים ובתוספתא פ"ד וילפינן לה בספרי הכי השמר זה לא תעשה דכל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה בנגע זה שער לבן הצרעת זו מחיה שהכווה אותה שעכשו אינה סימן טומאה אין לי אלא עד שלא נזקק לטומאה שלא אמר כהן טמא משנזקק לטומאה ואחר פיטור מנין תלמוד לומר לשמור ולעשות ואינו לוקה עד שיועילו מעשיו דאם עדיין נשאר שיעור נגע והוא טמא לא עבר דפשטיה דקרא השמר בנגע הצרעת לשמור מאד ולעשות ככל אשר יורו אתכם הכהנים וכו' כלומר שלא תהיה הנגע טהורה כי אם על פי הכהנים ולא שתקוץ הנגע: אזהרת רעד שלא לגלח הנתק והמגלח ותולש סימני טומאה בנתק עובר בלא תעשה דכתיב ואת הנתק לא יגלח כדדרשינן בת"כ ומותר למצורע לישא המוט על כתפו שיש בו הצרעת ולקשור החוט על רגלו ואם הלכו סימני טומאה ילכו שלא נתכוון לכך כדדרשי' בספרי ולעשות עושה אתה בה והולך ואי אתה חושש שמא הלכה לה צרעת. התולש סימני טומאה או כוה את המחיה קודם שיבוא ליד כהן או בימי הסגר הרי זה טהור כדתנן במתניתין דר' עקיבא התחיל להביא ראיות לפני רבן גמליאל ורבי יהושע שבין עומד בפני כהן ומיהר לתלוש סימני טומאה קודם שתצא טומאה מפי כהן ובין שתלשן בתוך ימי הסגירו כשצמחו סימני טומאה לעולם טהור אבל אם טמאו הכהן טמא אפילו תלשן והיינו מדרבנן קנסא דמדאוריתא טהור כיון דלית ביה סימן טומאה. ותלש שערה א' או כוה מקצת המחיה שנוי שם בתוספתא והוי קנסא כדאמר'. מי שהיתה בהרת בערלתו ימול כדתנן סוף פרק ז' ואם היתה בראש הערלה ימול ובפרק רבי אליעזר דמילה תניא מילה דוחה את הצרעת בין בזמנה בין שלא בזמנה כגון חולה שהמתינו לו עד שיבריא מנה"מ דתנו רבנן ימול בשר ערלתו ואפילו יש שם בהרת יקוץ דבשר ריבויא לדרשא ומה אני מקיים השמר בנגע הצרעת בשאר מקומות חוץ ממילה או אינו אלא אפילו במילה ומה אני מקיים ימול בשר ערלתו בזמן שאין שם בהרת תלמוד לומר ובשר ואף על פי שיש שם בהרת דאתי עשה דמילה ודחי לא תעשה דצרעת ופריך תנא או אינו אלא אפילו במילה כלומר היכא אמרינן דעשה דוחה לא תעשה כשהוא לא תעשה גרידא הכא איכא עשה ולא תעשה דכתיב לשמור ולעשות ככל אשר יורו אתכם דמשמע עשה בתר לאו דרישיה דקרא דכתיב השמר ת"ל בשר לדרשא דדחי' צרעת תינח גדול דכתיב ביה בשר וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו דבבר עונשין משתעי מדכתיב ונכרתה וקטן נמי בזמנה ביום השמיני כדכתיב וביום השמיני ימול בשר ערלתו בינוני כגון שלא בזמנה ולאו בר עונשין הוא ואביו מצווה עליו דנפקא לן מהמול לכם כל זכר מנא לן אתיא מביניא מגדול לחודיה לא אתיא שכן ענוש כרת מקטן לא אתיא שכן מילה בזמנה הצד השוה שבהם שכן נימולים ודוחין את הצרעת אף אני אביא בינוני שנימול שידחה את הצרעת ורבא אמר מילה בזמנה לא צריכה קרא דאי שבת דחמירה דחי מילה צרעת לא כל שכן ואם הלך בעור הערלה סימן שהיה מוחלט בו הרי זה חייב בקרבן מצורע:
ו׳
מצות קעה שיהיה המצורע המוחלט מכוסה ראש כל ימי חלוטו ועוטה על שפם כאבל ופורם בגדיו ומודיע לעוברים עליו שהוא טמא כדכתיב והצרוע אשר בו הנגע בגדיו יהיו פרומים וגו' ואפילו כהן גדול שנצטרע פורע ופורם כדתניא בת"כ והצרוע אף על פי שהוא כהן גדול לפי שנאמר בו את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום יכול אף על פי שהוא מנוגע ת"ל אשר בו הנגע ואף על פי שהוא כהן גדול דאתא עשה ודחי לא תעשה. ואסור בשאלת שלום כדתניא פ' אלו מגלחין ועל שפם יעטה שיהו שפתותיו מדובקות זו בזו דשפם משמע הכי ותניא נמי התם ועל שפם יעטה מכלל שחייב בעטיפת הראש דיעטה משמע עטיפת הראש וכתבו בתוספ' דשמא תרוייהו משמע מעל שפם יעטה אי נמי שאלת שלום דרשינן מדכתיב שפם ולא כתיב שפה אבל קורא ושונה כדתניא התם והודעתם לבניך ולבני בניך יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב מה להלן באימה וביראה ברתת ובזיע מכאן אמרו הזבין והמצורעין ובועלי נדות מותרין לקרות בתורה בנביאים וכו' ובעלי קרין אסורין לפי שבא להם מחמת שמחה וקלות ראש וליכא אימה ואסור לספר ולכבס כדתניא התם מנודין ומצורעין אסורין לספר ולכבס תספורת נפקא לן מדכתיב וראשו יהי' פרוע דמשמע גידל שיער דאף על גב דרבי עקיבא פליג ארבי אליעזר וקאמר נאמרה הויה בראש ונאמר הויה בבגד מה הויה האמורה בבגד דבר שחוץ מגופו אף הויה שנאמר בראש דבר שחוץ מגופו כדאמ' התם שמא לא פליג ארבי דפריעת הראש היינו גידולי שיער אלא דדריש נמי דבר שחוץ מגופו ותרוייהו דריש רבי עקיבא כמו שכתבו התוספ' שם וכיבוס נראה מדכתיב בגדיו יהיו פרומים נראה נמי שלא יכבסם. ונוהג כל אלו הדברים אפילו בשבתות וימים טובים כדכתיב כל ימי אשר הנגע בו טמא וגו' ומדרבינן מקרא דכתיב והצרוע לרבות כ"ג משמע דמצורע נוהג כל דיני מצורע בכל הימים דהא כ"ג כל השנה כולה לדידיה כרגל דמי. ומותר ברחיצה וסיכה ובנעילת הסנדל ותשמיש המטה וזוקף מטתו בפרק אלו מגלחין איבעיא לן כל הני וסלקי בתיקו חוץ מתשמיש המטה דפשיטה לה לאיסורה מדכתיב וישב מחוץ לאהלו ואין אהלו אלא אשתו כדכתיב שובו לכם לאהלכם ואף על גב דתיקו דאוריתא לחומרא כל שכן היכא דפשיט ליה תלמודא בתשמיש המטה אפילו הכי נראה דלא פשיט תלמודא אלא אליבא דרבי יוסי ברבי יהודה דפליג בפרק קמא דמועד קטן אר' יהודה דקאמר רבי יהודה וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים ימי ספרו ולא ימי חלוטו ולא אמרינן כל שכן ימי חלוטו כרבי יוסי דהיכא דגלו גלי היכא דלא גלי לא גלי ואם כן נקטינן כרבי יהודה אף על גב דתלמודא פשיט לאיסורא הא קיימא פשיטותא דתלמודא במצורע בימי ספרו דבהני כתיב קרא לכ"ע אבל בימי חלוטו הוי פלוגתא ונקטינן כרבי יהודה כדאמר' ובמאי דסליק בתלמודא בתיקו נמי מצינו למימר דלאו מדאוריתא בעי תלמודא אי אתיא כהני אלא מדרבנן אי מחמרינן עליהו כמנודה ואכל דתני להו בהדי דמצורע או לא וכיון דסלקא בתיקו אזלינן לקולא דלא מבעי' לן אלא מדרבנן אי מחמרינן עליהו דמדאוריתא פשיטא דאינן אסורים בהני מילי ולית ביה אלא מאי דמפרש ביה קרא בגדיו יהיו פרומים ושאר מילי דילפי' להו מקרא כדאמר' לעיל.
ז׳
דין המצורע שיהיה לו מושב לבדו חוץ לעיר שנאמר מחוץ למחנה מושבו ודבר זה בעיירות המוקפות חומה בלבד דקידש יהושע כל עיירות המוקפות חומה בקדושת מחנה ישראל וכדתנן פרק קמא דכלים ובת"כ דרשינן גבי נגעי בתים והשליכו אותן אל מחוץ לעיר אתהן חוץ לכל עיר ולא אדם חוץ לכל עיר אלא חוץ לעיירות המוקפות חומה דהוי מחנה ישראל כדאמר.
ח׳
המצורעת אינה פורעת ואינה פורמת ולא עוטה על שפם כדתניא ריש פרק ד' מחוסרי כפרה ופרק א' דערכין אין לי אלא איש דכתיב במקרא העליון איש צרוע הוא וגו' נתקו הכתוב מענין של מטה לענין של מעלה דבענין של מטה כתיב והצרוע דהוה משמע בין איש בין אשה אלא דרשינן איש של מעלה למטה לומר איש פורע ופורם ועוטה ולא אשה וכדתנן פרק היה נוטל אבל יושבת היא מחוץ לעיר ומודיעה שהיא טמאה כדכתיב וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וגו' דמשמע בין איש ובין אשה וכיון דיושבת חוץ לעיר מודיעה שהיא טמאה כדכתיב וטמא טמא יקרא וכל הטמאים מודיעים שהם טמאים כדתניא בת"כ אין לי אלא מצורע זה דסליק מיניה שאר מנוגעין מנין תלמוד לומר טמא טמא יקרא מה זה מיוח' שבראשו נגעו אף אני אבי' וכו' מנין לרבות שאר הטמאים ת"ל וטמא טמא יקרא כל טמא מודיע שהוא טמא וטומטום ואנדרוגינוס פורעים ופורמים ועוטים על שפם מפני שהם ספק דאוריתא ואזלינן לחומרא. אין בין מצורע מוסגר למוחלט בענין טומאה אלא פריעה ופרימה ותגלחת וצפרים שהטהור מתוך הסגר פטור מתגלחת וצפרים ומתוך החלט חייב אבל טומאת שניהם שוה בכל דבר כדתנן פ"ק דמגלה אין בין מצורע מוסגר למוחלט אלא פריעה ופרימה ובגמרא הא לענין שלוח חוץ לעיר וכל חומר טומאת מצורע זה וזה שוין מנה"מ דתני רב שמואל וטהרו הכהן מספחת היא וכבס בגדיו וטהר ובמצורע שבא לכלל טהרה מתוך הסגרו ולא נחלט כתיב וסיפיה דקרא וטהר מדלא כתיב ויטהר לישנא דמעיקרא הוא וה"ק וכבר קודם טבילה היה טהור ממקצת טומאה של חומר מצורע והיינו פריעה ופרימה דמעיקרא ומקשי תלמודא מוטהר אחרינא דלא הוי מעיקרא אלא אמר רבא מהוא והצרוע אשר בו הנגע בגדיו יהיו פרומים וגו' מי שצרעתו תלויה בגופו דאשר בו משמע דטומאתו בגופו שנחלט דגבי טהרה דיליה כתיב והנה נרפא וגו' יצא זה מוסגר שאין טהרתו תלויה אלא בימים שאם לא ימצא סימן טומאה שיער לבן או פסיון יטהרנו ואף על פי שנגעו עומד עליו ואף על גב דכתיב נמי כל ימי אשר נגע בו יטמא דמשמע נמי שנגעו בגופו הוא דיטמא ולא מוסגר הכתיב כל ימי דמרבה מוסגר לשילוח כדאיתא התם ותנן נמי אין בין טהור מתוך הסגר לטהור מתוך החלט אלא תגלחת וצפרים ובגמרא אמר אביי אמר קרא ויצא הכהן אל מחוץ למחנה וראה הכהן והנה נרפא נגע הצרעת מן הצרוע מי שצרעתו תלויה ברפואתו יצא זה מוסגר שאין טהרתו תלויה ברפואה אלא בימים כדאמר'.
י״א
המצורע אב מאבות הטומאה מטמא אדם וכלים במגעו וכלי חרס באוירו ומטמא אדם במשא ומטמא משכב ומושב אפילו תחת אבן מטמא כזב וכזבה כדתנן פ"ק דכלים למעלה מן הזבה מצורע שמטמא בביאה לבית ומטמא בכל טומאות דלעיל באבות הטומאה דתנן דמטמו אדם וכלים במגע וכלי חרס מאוירן דכתיב במצורע כל ימי אשר הנגע בו יטמא וכתיב וטמא טמא יקרא דמטמא אדם וכל שמטמא אדם מטמא כלים כדא' פרק קמא בהלכות טומאת מת ובת"כ נפקא לן דמצורע מטמא משכב ומושב מדכתיב ביה וכבס המטהר את בגדיו מה בא זה ללמדנו אם ללמד שמטמא בגדים אם בימי ספרו אחר שנתרפא דכתיב וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים מטמא בגדים בימי גמרו שהם ימי החלטו שמטמא בביאה לבית לא כל שכן אם כן למה נאמר וכבס המטהר את בגדיו לטהר עצמו מלטמא משכב ומושב ומייתי' ליה נמי בק"ו מן הזב שאינו מטמא בביאה לבית ומטמא משכב ומושב מצורע שמטמא בביאה אינו דין שיטמא משכב ומושב דאף על גב דאמרינן ריש אלו דברים דזב חמור ממצורע שכן מטמא במשכב ובמושב מה שאין כן במצורע היינו דזב מטמא משכב ומושב לטמא אדם ובגדים ומצורע אינו עושה משכב ומושב אלא לטמא אוכלים ומשקין כדפי' רש"י ז"ל התם וכן ריש פרק דם הנדה דממעטים אבן מנוגעת מטמא משכב ומושב מדכתיב אשר ישכב עליו הזב ולא אבן מנוגעת וה"ה (ולא) מצורע היינו נמי דלא עביד מצורע משכב ומושב לטמא אדם אלא לטמא אוכלים ומשקין כדאמרינן. ואחד המוסגר ואחד המוחלט בכל אלו כדתנן פרק קמא דלענין טומאה זה וזה שוים כדילפינן לעיל ומטמא בביאה לבית כל שיש בבית בין אדם בין כלים כדדרשינן בת"כ מחוץ למחנה מושבו מושבו טמא כדאמרינן דכל זמן שיושב בבית או תחת האילן ונכנס טהור שם או עובר טמא דהיינו בזמן שטמא יושב או עומד כדכתיב מושבו אבל אי טמא עובר לא מטמא ליה טהור עד שיעמוד כדכתיב מושבו כדאמרינן פרק י"ג דנגעים ספק עמד או לא טהור דכל ספק בנגעים טהור כדאמר' לעיל. הכניס המצורע ראשו ורובו לבית נטמא כל מה שבבית כדתנן התם דבבציר מהכי לא חשיב ביאה כדכתיב בנכנס לבית המנוגע והבא אל הבית וגו' ועושין לו בב"ה מחיצה עשרה טפחים ברוחב ארבע אמות על ארבע אמות כדי שיהיה לו מושב לבדו ולא הוי כיושב בב"ה כיון שיש לו בית בפני עצמו וכדתנן נמי התם:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
על הפרק הזה
רמב״ם הלכות טומאת צרעת י׳, מתוך הלכות טומאת צרעת שבספר טהרה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
