אין המחיה סימן טומאה עד שיהיה כעדשה. פשוט בפ"ד דנגעים.
ומ"ש מרובעת. שם בפ"ק.
ומ"ש וכמה הוא שיעורה וכו'. בת"כ ומחית בשר חי יכול כל שהוא ת"ל שער לבן ומחית מה שיער לבן מקום שתי שערות אף מחיה במקום שתי שערות ונתבאר בדברי רבינו בפירוש המשנה רפ"ו דנגעים ומדברי ר"ש בפ"ד הלכה ב' בשם ת"כ ובפ"ז הלכה ב' שהמחיה מכלל הגריס שעל מה ששנינו שם בהרת כגריס ובה מחיה כעדשה כתב ובה מחיה כעדשה ובין הכל כגריס וגם רבינו כתב כן בפרק הנזכר הלכה א'.
ומ"ש והוא שתהיה המחיה באמצע הבהרת וכו'. בפ"ק דנגעים תנן דאין המחיה סימן טומאה אא"כ היתה מבוצרת כלומר שהיא באמצע הבהרת כמו המבצר שהוא בתוך העיר ושתהיה מכונסת אבל אם היתה מן הצד או שהיתה מפוזרת אינה סימן טומאה:
ב׳
המחיה מטמאה בכל מראה וכו'. ברפ"ד דנגעים שהמחיה מטמאה בכל מראה:
ג׳
אין המחיה סימן טומאה עד שתהיה בגופה של בהרת וכו'. בפ"ק דנגעים:
ד׳
המחיה סימן טומאה לעולם וכו'. בפ"ד דנגעים שהמחיה מטמאה הפוכה ושלא הפוכה:
זה שנאמר בתורה והיא הפכה שיער לבן וכו'. בספרי:
ה׳
בהרת כגריס מצומצם וכו'. פרק ששי:
היתה המחיה פחותה מכעדשה וכו'. ג"ז שם.
ומה שכתב נתמעטה המחיה וכו'. שם וכחכמים:
וכתב הראב"ד ה"ז כמות שהיתה א"א ואינה טהורה עכ"ל ביאור דבריו דבמתניתין תנן ר"מ מטמא וחכמים מטהרים ולאו למימרא שיטהרנו ויפטור אותו אלא היינו לומר דאין כאן סימן טומאה ויסגיר ולפיכך לא כתב רבינו הרי זו טהורה אלא הרי זו כמו שהיתה ואין כאן סימן טומאה כלומר ויסגיר וכוונת הראב"ד לומר שיפה כיון רבינו לשנות לשון המשנה:
ו׳
בהרת יתירה מכגריס וכו'. בפ"ו שם.
ומ"ש ולא תקרב המחיה וכו'. פשוט הוא על פי מה שנתבאר בפרק זה:
ז׳
בהרת כגריס ובשר חי כעדשה וכו'. שם וכת"ק.
ומ"ש נתמעט הבשר החי שביניהם וכו'. שם וכר"ע מחבירו:
ח׳
בהרת שהיתה בראש אבר מן האיברים וכו'. ג"ז שם:
ומ"ש אבל ראשי דדים של איש והיבולת והדלדולים וכו'. שם וכת"ק:
וכתב הראב"ד מפני שהמחיה חולקת א"א לא ימצא דבר זה אלא בשאין בראש האבר מקום יושב כגריס וכו'. טעמו שבא ליישב למה יחדו מחיה יותר משיער ופסיון ומשיג על רבינו שכתב מפני שהמחיה חולקת את הנגע דמה לשון חלוקה במחיה והלא הוא מחשבון הגריס וכו' וי"ל לדעת רבינו שהוא מפרש שאילו היתה בהרת כגריס בראש אחד מאיברים אלו אפשר שיהיה נראה כולו כאחד אבל מתוך שהמחיה בתוכה אין העין שולט בכל הבהרת כאחד:
ט׳
ומ"ש וכל ראשי איברים אלו וכו'. תוספתא:
נחלת הכלל · Torat Emet 363
קרית ספר · הלכות טומאת צרעת פרק ג׳
א׳
אין המחיה סימן טומאה עד שתהיה כעדשה מרובעת או יתר כדילפינן לעיל מדהקיש רחמנא מחיה לשער לבן כדכתי' שער לבן ומחית בשר חי בשאת דאע"ג דשיער לבן אינו אלא ב' שערות בשר חי הוי ב' שערות על ב' שערות דמקשי' מחיה לב' שערות באורך וברוח' דהויא מרובעת ובאמצע השאת או הבהרת כדילפי' מדכתיב בשאת מבוצרת לתוך השאת כדאמרינן לעיל ומפוזרת נמי אין מצטרף לכעדשה כדתנן התם פרק ד' דשער לבן מטמא במפוזר במבוצר ושלא במבוצר מה שאין כן במחיה דאינה מטמא אלא במכונס ובמבוצר. ומחיה מטמאה בכל מראה אדום או שחור או לבן מה שאין כן בשער לבן שמטמא בכל מראה לובן כדתנן פ"ד אפי' למטה מד' מראות כדתניא בת"כ ומראה הנגע עמוק ולא מראה שער לבן עמוק אבל מחיה לא הוזכר בה לובן.
ג׳
אין המחיה סימן טומאה עד שתהא בגופה של הבהרת לא בתוך השחין או המכוה או במחיתן או בבוהק שהן בתוך הבהרת וכן אם הקפו א' מאלו את המחיה או שנסמך א' מהן למחיה מצדה או חלקוה אינו סימן טומאה ויסגיר ואם הלכו להם ונמצאת המחיה בסוף שבוע ראשון או שני תוך הבהרת גופה יחליט ואם לאו יפטור כדמשמע במתניתין דכיצד להקל ולהחמיר בפרק קמא דאין מחיה מטמאה אלא בגוף הבהרת עצמה כדכתיב ומחית בשר חי בשאת דמשמע בגופה של שאת או של בהרת.
ד׳
המחיה סימן טומאה לעולם בין קדמה בהרת למחיה או איפכא וכדתנן פ"ד יש במחיה מה שאין בשער לבן שהיא מטמאה הפוכה ושלא הפוכה כלומר בין שבהרת קדמה לה או שקדמה היא את הבהרת כדדרשינן בת"כ מדכתיב גבי מחיה צרעת נושנת היא נושנת מלמד שמטמא שלא הפוכה שהיתה שם קודם הבהרת ולא תלמוד משער לבן שאינו מטמא אלא הפוך ומדכתיב היא מלמד שמטמאה נמי הפוכה דאף על גב דמדינא דשער לבן מטמא הפוך ואינו מטמא שלא הפוך הוה ילפינן למחיה דתטמא הפוכה משום דאיכא למיפרך מה לשיער לבן שכן מטמא מפוזר ושאינו מבוצר מה שאין כן במחיה משום הכי איצטריך היא ללמד שמטמא' נמי הפוכה זה שנאמר בתורה והיא הפכה שער לבן ומחית בשר חי בשאת אינו צריך לשניהן שער לבן ומחיה דהא כתיב לעיל ושער בנגע הפך לבן וגו' צרעת הוא וא"כ מחיה נמי הוי סימן טומאה בפני עצמו ולא סמכם הכתוב אלא ליתן שיעור למחיה כדי לקבל שתי שערות מכל צד כדילפינן לעיל.
ה׳
בהרת כגריס מצומצם ובאמצעה מחיה כעדשה מצומצמת הרי זה מוחלט בסימן טומאה של מחיה נתמעטה הבהרת או המחיה טהור דבעינן גריס בבהרת וכעדשה במחיה וכדתנן ריש פרק ו' ואם רבתה המחיה שבתוך הבהרת טהור דכנסה הבהרת ובעינן סביב המחיה בהרת כעדשה מכל צד וליכא כיון דרבתה המחיה ולא היתה הבהרת אלא כגריס מצומצם והשתא בצר ליה שיעורה היתה המחיה פחותה מכעדשה ורבתה כעדשה הרי זה מוחלט דהא איכא בין הכל שיעור גריס נתמעטה המחיה דפשתה בהרת לתוכה הרי היא כמות שהיתה כחכמים דר' מאיר דלא חשבי לה פסיון דאין הבהרת פושה לתוכה כדמשמע פשטיה דקרא דפי' ולא פשה הנגע בעור דמשמע חוץ לנגע ולא בתוכה. בהרת יתרה מגריס ובה מחיה יתרה מכעדשה ורבו או שנתמעטו טמא כדתנן התם פ"ו רבי אומר אם נתמעטו טמאים ובלבד שלא יתמעטו מכשיעור ותהיה המחיה מבוצרת לתוך הבהרת ב' שערות מכל צד כדאמ' לעיל. בהרת כגריס ומחיה כעדשה או יתר מקיפה מבחוץ ושיעור בהרת שניה מקפת את המחיה הבהרת הפנימית להסגיר דאין בה סימן טומאה כיון דאין המחי' באמצעה והחיצונה להחליט דהא מחיה מבוצרת באמצעה כת"ק דר' יוסי פ' ששי דמכלתין ואם נתמעטה המחיה והלכה לה בין מצד פנים מהבהרת הפנימית בין מבחוץ הרי שתיהן כבהרת א' שאין בה סימן טומאה כרבי עקיבא דאמר בין כך ובין כך החיצונה טהורה דלא הוי פסיון מה שנכנסה הבהרת הפנימית או החיצונ' לתוך המחיה דאין הנגע עושה לתוכו כדילפינן לעיל וכיון דנעשה הכל נגע אחד מה שפשתה הבהרת הפנימית הוי נמי כפושה לתוכה.
ח׳
בהרת שהיתה בראש אבר מן האיברים שנמצא מקצת הבהרת שופע ויורד מכאן ומכאן אין המחיה שבתוכה סימן טומאה כדתנן פרק ששי כ"ד איברים אין מטמאין משום מחיה אצבעות ידים ורגלים וראשי אזנים וראש החוטם וראש העטרה ובאשה ראשי הדדין ג"כ ונקט מחיה ולא שער לבן ופסיון משום דראשי איברים אינו מקום שער ופסיון נמי לית בהו שיעורא לכגריס ופסיון א"נ איפשר דנקט מחיה לחודא דמינה סליק דבכולי האי פרקא לא איירי מתניתין במחיה דשער לבן ופסיון איירי בהו בפרקא קמאי משום דכתיב בקרא ברישא ובתר דפי' במתניתין דינא דכולהו תלתא סימני טומאה קתני איברים דלא מיטמאי בנגעים ומשום דנגע בלא סימן אחד מסימני טומאה לא הוי טמא קתני כ"ד ראשי איברים אין מטמאין משום מחיה דסליק מינה כדפי' וטעמא דאין מטמאין ראשי איברים כדתניא בת"כ וראהו כולו כאחד שאם היה בראש חוטמו שופע אילך ואילך או בראש אצבעו כמו כן אינו טמא דבעינן שיראהו כולו כאחד וכשיש כגריס בראש החוטם יכול לראות כולו כאחד ואם היה מקומן יושב כגריס מטמאין כדתניא בתוספתא כיון דיכול לראות כולו כאחד:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
על הפרק הזה
רמב״ם הלכות טומאת צרעת ג׳, מתוך הלכות טומאת צרעת שבספר טהרה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
