הפשיון מטמא בכל שהוא. בפרק רביעי דנגעים.
ומ"ש והוא שיהיה הפשיון מאחת ממראות נגעים. בפרק ד' יש במחיה מה שאין בפסיון וכו' שהמחיה מטמאה בכל מראה משא"כ בפסיון כלומר שהפסיון אינו מטמא אא"כ הוא מד' מראות ובפרק קמא תנן שאם הבוהק חילק בין האום לפסיון טהור.
ומ"ש ואין הפסיון סימן טומאה וכו' אבל אם פשה לתוך הנגע הרי הוא כמות שהיה וכו'. בפ"ו וכרבי עקיבא:
ב׳
אין הפשיון וכו'. הכי משמע בפ"ו משנה ב' ובת"כ יכול יהא הפשיון מטמא בתחילה ת"ל אחרי הראותו יכול אם ראהו שהוא פושה והולך יזקק לו ת"ל לטהרתו אינו נזקק לו אלא בשעה שרואה אותו מטומאה לטהרה והביאה ר"ש בפ"ק וגורס בשעה שרואה אותו אם לטומאה אם לטהרה ופי' אם לטומאה בסוף הסגר ראשון שנקרא עליו שם טומאה אם לטהרה בסוף הסגר שני או לאחר הפיטור:
ג׳
אין הבהרת פושה לתוך השחין וכו'. פ"ו ופרק ט'.
ומ"ש ולא לתוך מחית השחין ולא לתוך מחית המכוה. הכי משמע בפירקא קמא.
ומה שכתב אבל בהרת שפשתה לתוך הבוהק הרי זו פשיון. הכי משמע שם:
ד׳
השחין והמכוה וכו' עד ה"ז מוחלט. שם:
ה׳
בהרת כגריס וכו'. בפ"ד בהרת כגריס ופשתה כחצי גריס ועוד והלך מן האום כחצי גריס ר"ע מטמא וחכמים מטהרים ופירש רבינו ר"ע סבר כי כאשר הגיע תוספת על אי זה פנים שיהיה הנה הוא פשיון וחכ"א שהפסיון הוא שיוסיף על הנגע אשר היה תחילה וכאשר הלך מן האום כחצי גריס הנה לא נשאר נגע שלם אע"פ שהנשאר מן האום עם הפסיון יותר מכגריס הנה הוא טהור וידוע דהלכה כחכמים:
היתה כגריס וכו'. בפ"ד וכחכמים וטעמא כטעם מה שקדם בדין שקודם זה:
היתה בו בהרת והסגירו וכו'. בפ"ד הלכה וחזרה בסוף שבוע הרי היא כמות שהיתה לאחר הפיטור תראה בתחילה ופירש ר"ש הלכה וחזרה בסוף שבוע הסגירו בבהרת כגריס ובסוף השבוע הלכה לה וחזרה בו ביום או שהלכה באמצע השבוע של ימי הסגרו ובסוף השבוע חזרה הרי היא כמות שהיתה ומסגירו הסגר שני לאחר הפיטור דראה אותה הכהן בסוף שבוע שהלכה לה ופטרו אם אח"כ חזרה תראה בתחילה או עמדה בו שני שבועות ופטרו ואח"כ הלכה ושוב חזרה:
וכתב הראב"ד והלכה הבהרת בסוף ימי הסגר א"א זה המחבר פעם מפרש וכו'. נראה שגירסת רבינו במשנה היתה כמ"ש והעתיק לשונה כמנהגו ושפיר משתמע לשון בסוף ימי הסגר קודם פיטורו:
נתמעטה בתוך ימי הסגר וכו'. לכאורה נראה דהיינו דתנן בפ"ד כנסה ופשתה או פשתה וכנסה ר"ע מטמא וחכמים מטהרים ופסק כחכמים אבל כתב הראב"ד הרי זה יסגיר או יפטור א"א המשנה אמרה בזה ר"ע מטמא וכו'. נראה שנוסחת הראב"ד ברבינו ה"ז יסגיר או יפטור וכן מצאתי בספר רבינו מוגה והיינו לומר שאם הוא בשבוע ראשון יסגיר ואם הוא בסוף שבוע שני יפטור. וראיתי נוסחא בדברי רבינו שכתוב בה בסוף ימי הסגר במקום בתוך ימי הסגר ולי בתוך ימי הסגר אפשר שכולל גם לסוף ואתי שפיר כגירסת הראב"ד יסגיר או יפטור וכמו שכתבתי:
ביאור דברי הראב"ד ששם שנינו למטה מפיסקא זו בהרת כגריס ופשתה כחצי גריס והלך מן האום כחצי גריס רבי עקיבא אומר תראה בתחילה וחכמים מטהרים ומאחר שדעת רבי עקיבא שם תראה בתחילה א"א שיטמא בזו אי בתוך ימי הסגר מיירי דמ"ש דההיא נמי פשתה וכנסה הוא שמתחילה היתה כגריס ופשתה כחצי גריס והלך מן האום כחצי גריס והיינו וכנסה שחזרה כמות שהיתה ואמר תראה בתחילה ולא חשש למה שפשה כיון שחזר לכשיעור וא"כ למה יחליט בזו. ומ"ש כלומר מחליט נזהר שלא נפרש דמאי מטמא דאמר ר"ע תראה בתחילה ולאפוקי מחכמים דמטהרים והשתא לא תיקשי ממשנה זו לזו לכך אמר דליתא דלישנא דמטמא לא משמע אלא מחליט. וליישב דברי רבינו י"ל שמצאתי במשניות מוגהות כתוב על אותה משנה דר"ע אומר תראה בתחילה כתוב בלשון הזה זו המשנה אינה בנוסחת הרמב"ם וא"כ בטלה לה קושיא מעיקרא. ועל מ"ש ואולי לא כתב זאת כנגד אותה הפיסקא אלא שמועה בפני עצמה עשה ק"ל שאם כדבריו כן הוא צריך לחקור אותה שמועה בפני עצמה שעשה וכי מאין הוציאה ונראה שטעמו שפיסקא זו הוציאה רבינו מדתניא בת"כ גבי הסגר ראשון לא פשה שאם כנס ופשה כאילו לא כנס הנגע שאם פשה וכנס כאילו לא פשה ודכוותה דריש התם בהסגר שני וההיא מיירי ודאי בשכנסה ופשתה או פשתה וכנסה קודם ששלמו ימי ההסגר ומש"ה יסגיר אם הוא בשבוע ראשון או יפטור אם הוא בסוף שבוע שני ומתניתין דכנסה ופשתה ופשתה וכנסה ר"ע מטמא וחכמים מטהרים מיירי בשאחר פיטור כנסה ופשתה או פשתה וכנסה וההיא דת"כ אליבא דחכמים היא ור"ע פליג עלה ולית הלכתא כוותיה ויותר נראה לומר דבההיא מודה רבי עקיבא כיון שבתוך הסגרו הוא וסמך רבינו דין זה לדין הסמוך לו דמיירי בהלכה הבהרת וחזרה קודם הפיטור כדמיירי דין זה ודינא דמתני' דכנסה ופשתה וכו' דמיירי לאחר הפיטור כתבה רבינו בהרת שכנסה אחר הפיטור ופשתה וכו' ומ"מ נראה שאנו מוכרחים לפרש דטמא דאר"ע היינו לומר דתראה בתחילה ולאפוקי מחכמים דמטהרים דאילו להחליט אין שום טעם בפשתה וכנסה:
ו׳
בהרת כגריס ופשתה וכו'. כך היא הנוסחא הנכונה בדברי רבינו והוא משנה בפרק ד' ופסק כחכמים וא"ת ומאי נ"מ במה שתראה בתחילה הרי שיער לבן ומחיה מטמאין בתחילה ממ"נ טמא הוא ומדברי רבינו שם נלמד דנפקא מינה להיכא שהשיער והמחיה אין בהם כל התנאים הצריכין לטמא והר"ש כתב דנ"מ דלרבנן בעי איתויי קרבן אכל חד וחד ולר"ע כנגע ראשון חשיב וכי מתסי מהאי מייתי חד קרבן:
היתה בו בהרת כגריס וכו'. ריש פרק ה':
ז׳
בהרת כגריס וחוט וכו'. בפ"ד:
היו שתי בהרות וכו'. ג"ז שם ונ"מ אם מצטרפות כגון שנולד שערה אחת בנגע זה ושערה אחת בנגע זה שאם מצטרפות הוי סימן טומאה ויחליט:
הסגירו שבוע אחד וכו'. בפרק ז' עודהו מסגירו ופוטרו ונולדו לו סימני טומאה יחליט ופירש רש"י ופוטרו כלומר או פוטרו כגון בסוף שבוע שני ואפילו לאחר הפיטור אם נולדו סימני טומאה יחליט:
ח׳
בהרת שטהרה מתוך וכו'. תוספתא פ"ב בהרת שטהרה מתוך החלט מחיה ושיער לבן מתוך פשיון ומתוך הסגר אינה משמש את הסגור מעתה אבל עלו לו ליטמא בשיער לבן ובפשיון והביאה ר"ש בפ"ד וגריס אינה משמשת הסגר מעתה ופי' שטהורה מתוך החלט מחיה שרבתה הבהרת על המחיה ונתמעטה מכעדשה ופשיון לא חשיב כמ"ד אין הנגע פושה לתוכו או טהרה מתוך הסגר כגון שעמד בעיניו עד סוף שבוע שני ופטרו אינה משמשת הסגר מעתה דאין מסגירין בה לעולם אבל עלו לו ליטמא בשיער לבן אם חזרו או אם חזר ופשה:
וכתב הר"י קורקוס ז"ל וא"ת וכיון שטהרה מתוך הסגר מה יחזור להסגר וי"ל דקמ"ל אפילו נשתנית משלג לסיד ומסיד לשלג וכדאיתא התם בתוספתא אחרת סמוכה לזאת בהרת אחרת שנשתנית משלג וכו' הרי היא כמות שהיתה ואפשר שעיקר החידוש משום מתוך החלט הוא דסד"א כיון שהנגע נשאר והסימנים הם שהלכו יסגיר בה ולכך כתב רבינו מתוך החלט אחר מתוך הסגר וקתני סיפא אבל עלו לו וכו' כלומר מוכנת היא שאם נולד בה זה סימן טומאה מחליט כמו שנתבאר אבל הסגר אין בנגע זה עוד בשום סבה בעולם ונראה שהגירסא אבל עלו לה ואפשר דעלו לו אמתוך הסגר קאי משום פשיון נקט הכי והכוונה אותם הסגרים עלו לו לענין פשיון דלא הוי כתחילה ויסגיר אלא מחליט וכן בשיער מחליט עכ"ל:
ט׳
בהרת שכנסה אחר הפיטור וכו'. בפ"ד וכחכמים וכמו שכתבתי לעיל:
כתב הראב"ד בהרת שכנסה א"א זו היא הפיסקא במשנת נגעים וכו'. טעמו משום דבפ"ט גבי שאלו את ר"א אמרינן שמא תכנוס ותפשה משמע בהדיא שאם כנסה ואח"כ פשתה לכמות שהיתה טמאה ולכך הוצרך להעמידה לזו בבהרת כגריס ורבינו שלא פירשו אין עליו השגה לו הונח שהיינו מוכרחים לפרש כדברי הראב"ד לפי שהוא זכרונו לברכה בספר זה מחבר לא מפרש:
י׳
בהרת כגריס ובה מחיה וכו'. שם וכתנא קמא:
ומ"ש היה השיער לבן בתוך הבהרת וכו'. גם זה שם בהרת היא ומחיתה כגריס ושיער לבן בתוך הבהרת הלכה הבהרת טמאה מפני שיער לבן הלך שיער לבן טמא מפני המחיה ר' שמעון מטהר מפני שלא הפכתו הבהרת כגריס ופסק כת"ק:
י״א
בהרת ובה מחיה ופשיון וכו'. גם זה שם:
החליטו בשיער לבן וכו'. בפ"ה:
נחלת הכלל · Torat Emet 363
קרית ספר · הלכות טומאת צרעת פרק ד׳
א׳
הפסיון מטמא בכל שהו דלא הזכיר הכתוב שיעור בפסיון וקרא נמי כתיב עמד בעיניו לא פשה אפילו כל שהו ואם היה הפסיון מראה בוהק אינו פסיון עד שיהיה מראה מד' מראות הנגע כדתנן ריש פרק ד' דשער לבן מטמא בכל מראה לובן מה שאין כן בפסיון דבעיא מד' מראות וכדדרשינן בת"כ והנה פשתה המספחת בעור וטמאו הכהן צרעת הוא הרי זה בא ללמד על הפסיון שלא יטמא אלא בד' מראות שהאום שהוא תחלת הנגע מטמא דלהכי כתיב צרעת בתר דכתב וטמאו הכהן ללמד דבמראה הצרעת הוא דמטמא ולא למטה מד' מראות וכיון שהפסיון לבן כא' מד' מראות אף על גב דבהרת עזה כשלג והפסיון כסיד אפילו הכי הוי טמא דכתיב פשתה המספחת בעור ולא כתיב פשתה הבהרת ש"מ דאם נשתנו מראה הפסיון משלג לסיד דהוי ספחת אפ"ה הוי טמא מדשנה מבהרת דמשתעי בה לספחת כדאמרינן כן מצאתי בנימוקי ת"כ לר' הלל ז"ל. ואין הפסיון מטמא אלא חוץ לנגע כדאמרי' לעיל כדכתיב לא פשה הנגע בעור דמשמע חוץ לנגע. ואין הפסיון סימן טומאה אלא אחר הסגר לא בתחלה שאם ראהו פושה והולך לא יחליטנו אלא מסגירו דלא כתיב פסיון אלא בתר הסגר ראשון לשני ותניא בת"כ יכול יהא הפסיון מטמא בתחלה ת"ל אחרי הראותו אל הכהן יכול אם ראהו הכהן שהוא פושה והולך יזקק לו ת"ל לטהרתו אינו נזקק לו אלא בשעה שהוא רואה אותו אם לטומאה כגון בסוף הסגר הראשון שנקרא עליו שום טומאה אם לטהרה כגון בסוף הסגר שני שאין שבוע ראשון כשבוע שני דמה שמסגיר בסוף שבוע ראשון פוטר בסוף שבוע שני.
ג׳
אין הבהרת פושה לתוך השחין והמכוה ומחיתן ולא לראש וזקן ואף על פי שנקרחו כדתנן פרק ו' ואין הנגע פושה לתוכן דלא חשיבי כעור הבשר דראש וזקן עתידין לגדל שער ושחין ומכוה עדין לא עשו צלקת דלא נרפא ונשאר רושם כדכתיב ואם פשה תפשה המספחת בעור ולא באלו ואם היה הפסיון בבוהק הוי פסיון דהוי בעור הבשר ותניא בת"כ היא פרט לשפשתה לבוהק דטמא. ושחין או מכוה או מחיתן או הבוהק שחולקין בין האום לפסיון אינו סימן טומאה כדתנן ספ"ק דהני חולקים בין האום לפסיון נמצא אחר הסגר הפסיון סמוך לאום הרי זה מוחלט.
ה׳
בהרת כגריס ופשתה כחצי גריס ועוד והלך מן האום כחצי גריס אף על פי שהנותר עתה הוא יותר מגריס טהור כחכמים דפליגי אר' עקיבא פ"ד דכיון דאזיל ליה חצי גריס מן האום ליכא מנגע חדש אלא חצי גריס ועוד. היתה כגריס ופשתה כגריס ועוד והלכה לה האום תראה בתחלה כחכמים נמי דפליגי אר' עקיבא וסברי כיון דאזל ליה (דאזיל ליה) קמא כוליה והאי נגע דקאי חדש הוא ותראה בתחלה ויסגיר דברישא אפילו איכא בין הכל יתר מגריס הוי טהור כיון דליכא מן החדש גריס כדי שיהא צריך הסגר ולא מן הישן אלא חצי גריס. היתה בו בהרת והסגירה והלכה וחזרה בהרת במקומה הרי היא כמות שהיתה כדתנן פרק ד' ולהכי יסגיר. נתמעטה בהסגר ופשתה כמו שהיתה או שפשתה ונתמעט הפשיון וחזרה כמו שהיתה כדתניא בתוספתא בהרת אחר הפיטור כנסה ופשתה או פשתה וכנסה נשתנית משלג לסיד וכו' הרי זו כמו שהיתה ונראה דלא הוה גריס בה הרב ז"ל לאחר הפיטור אלא סתמה כנסה ופשתה כלומר תוך ימי הסגר וקתני הרי זו כמות שהיתה דבסוף שבוע אחד יסגיר ובסוף שבוע שני יפטור דמתניתן דקתני כנסה ופשתה או שפשתה וכנסה ר' עקיבא מטמא וחכמים מטהרים הא מייתי לה הרב ז"ל בתר הכי דכתב בהרת שכנסה אחר הפיטור ופשתה לכמו' שהיה וכו' בהרת כגריס ונולד בפשיון שהוא כגריס גם כן מחיה או שער לבן והלכה לה האום תראה בתחלה כחכמים דפליגי אר' עקיבא דמטמא ואמר תראה בתחלה וכתב הר"ש ז"ל עלה דהך מתני' כשתראה בתחלה נמי יחליטנה הכהן מיד דמחיה ושער לבן מטמאין בתחלה ולא בעיא הסגר אלא עד שיטמאנו הכהן אין עליו תורת מוחלט וגם נפקא מינה לענין קרבן דבעי לאיתויי אכל חד וחד ולרבי עקיבא בנגע ראשון חשיב מתסי מהאי מייתי חד קרבן ע"כ. היתה בו בהרת כגריס והסגירו ובסוף שבוע הרי היא כסלע ספק שהיא היא ספק שאחרת בא תחתיה טמא כדתנן ריש פ"ה כל ספק נגעים טהור חוץ מזה דשער לבן ספק קדם לבהרת או בהרת קדם לו ועוד אחר ואי זהו בהרת כגריס ובסוף שבוע הרי הוא כסלע וכו' דספק שהיא היא וראויה להחליט דפשתה ספק אחרת באה תחתיה וראוי להסגיר דאין פשיון מטמא בתחלה והוי טמא לחומרא ומחליטו דכל ספק נגעים טהור ילפינן מדפתח הכתוב בטהרה תחלה כדכתיב לטהרו או לטמאו והני תרי ספקי חמירי והוו כנזקק לטומאה דספקו טמא כדילפינן בת"כ מדכתיב וטהרו הכהן את הודאי הוא מטהר ואינו מטהר את הספק.
ז׳
בהרת כגריס וחוט יוצא ממנו אם יש בו רוחב שתי שערות זוקקת לשער לבן ולפסיון אבל לא למחיה כדתנן במתניתין פ"ד וטעמא דבמחיה בעיא מבוצר מה שאין כן בשער לבן כדילפינן לעיל ואפ"ה בעיא דלהוי כחוט רוחב ב' שערות ולהכי אי איכא בחוט שער לבן מחליטו או אם פשה אצל החוט בסוף שבוע נמי טמא אבל אם אין ברוחב החוט ב' שערות ואית ביה שער לבן לא מטמא דלא חשיב מן הנגע וכן אם פשה אצל החוט שאין ברוחבו ב' שערות בפסיון רחוק חשוב ובעינן כגריס כן כתב הר"ש ז"ל עלה דהך מתניתין ובת"כ יליף לה מדכתיב והנה אין בה שער לבן בה ולא בחוט היוצא ממנה יכול אף על פי שיש בו רוחב ב' שערות ת"ל והנה אין בבהרת שער לבן פי' מדכתיב בקרא אחרינא בבהרת ודרשינן עלה לרבות החוט שיש בו רוחב ב' שערות. היו שתי בהרות חוט רחב שתי שערות מצרפן כדתניא בתוספתא ליטמא בשער לבן ופסיון אבל לא למחיה עד שיהיה כחוט רוחב גריס ורבי אלעזר בן רבי שמעון פליג ואמר דכשם דאינו מצרפן למחיה כך אין מצרפן לשער לבן ופסיון. הסגיר שבוע ראשון ושני ולא נולד סימן טומאה ופטרו ואחר כך פשה הנגע כל שהו הרי זה מוחלט כדילפינן לעיל דפסיון מטמא לאחר הפיטור וכדתנן פרק קמא דג' סימני טומאה בסוף שבוע ראשון בסוף שבוע שני ולאחר הפיטור מוחלטין הנגע וכדילפינן לעיל פרק קמא.
ח׳
בהרת שטהרה מתוך הסגר או מתוך החלט שהלכו ממנה סימני טומאה אין מסגירין אותה לעולם כדתני' בתוספתא פרק ב' בהרת שטהרה מתוך החלט מחיה ושער לבן מתוך פסיון ומתוך הסגר אינה משמש את הסגר מעתה ופי' מתוך הסגר שעמדה בעיניו עד סוף שבוע שני ופטרו אין מסגירין בה לעולם ומתוך החלט כשנחלטה באחד מסימני טומאה והלכו ממנה. בהרת שכנסה לאחר הפיטור ופשתה לכמו שהיתה או שפשתה וחזרה הרי הוא בטהרתו כחכמים דפליגי אר' עקיבא ומטהרין דלא חשבי פסיון מה שפשה לאחר שנכנס כיון שלא פשה אלא כמו שהיה וכן פשה יותר ממה שהיה וחזר וכנס (הא) ליכא פסיון.
י׳
בהרת כגריס ובה מחיה כעדשה ושער לבן בתוך המחיה החליטו והלכה המחיה טמא מפני שער לבן וכן איפכא כת"ק דרבי שמעון פרק ד' וכן בשער לבן תוך הבהרת ולא תוך המחיה הלך אחד מהן טמא מפני השני כדתנן נמי התם בפלוגתא דת"ק ורבי שמעון וטעמא דרבנן דאמרי טמא דאף על גב דכתיב ושערה לא הפך לבן דמשמע ולא שער מחיה רבנן סברי דכיון דכתיב נמי ושער בנגע הפך לבן נגע מכל מקום ומחיה נמי נגע הויא ובשער לבן תוך הבהרת נמי אף על גב דלית כגריס בבהרת אלא עם המחיה הוי שער לבן סימן טומאה בבהרת דמחיה נמי נגע הוי כדאמרינן ולא קרינא בה שערה ולא שער מקצתה דלא הוי כגריס בהדי מחיה כדאמר'.
י״א
בהרת ובה מחיה ופסיון או שער לבן ופסיון הלך אחד מהם טמא מפני השני כדתנן נמי התם סתמא דמתניתין דכל חד לחודיה הוי סימן טומאה. החליטו בשער לבן והלך לו ובא שער לבן אחר או נולד לו מחיה או פסיון וכן המחיה או הפסיון שהלכו להם ובאו אחרים או שבאו אחת מב' סימנים האחרים הרי זה בטומאתו כמות שהיה כדתנן פ"ה ותניא בת"כ וראה הכהן והנה נרפא נגע הצרעת מן הצרוע נרפא שהלך לו נגעו נגע שהלך לו שער לבן דאיקרי נגע כדכתיב ושער בנגע הפך לבן הצרעת שהלכה לה מחיה דאיקרי צרעת כדכתיב ומחית בשר חי בשאת צרעת נושנת היא וגו' אין לי אלא כולן מנין אף מקצתן שלא נשאר אלא שער א' ומקצת שיעור המחיה שהיא כעדשה ת"ל מן הנגע כלומר מדכתיב והנה נרפא נגע הצרעת מן הצרוע דהיינו מן הנגע ומדכתיב מן הצרוע יתירא דכיון דכתיב נרפא נגע הצרעת הוה משמע מן הצרוע וכתב מן הצרוע להביא את שפרחה בכולו נמי שיטעון צפרים כדאיתא התם. אחד שהוחלט בתחלה או בסוף שבוע אחד או שתים או אחר הפיטור טמא עד שלא ישאר אחד משלשה סימנים כדא' וכדתנן בהאי מתניתין דריש פרק חמישי דנגעים:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
על הפרק הזה
רמב״ם הלכות טומאת צרעת ד׳, מתוך הלכות טומאת צרעת שבספר טהרה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
