הלכות טומאת צרעת · פרק י״ג
הלכה א׳
אֵין מִטַּמֵּא בִּנְגָעִים אֶלָּא בִּגְדֵי צֶמֶר וּפִשְׁתִּים בִּלְבַד. אוֹ הַשְּׁתִי אוֹ הָעֵרֶב שֶׁל צֶמֶר וּפִשְׁתִּים. וְכָל כְּלֵי הָעוֹר בֵּין קָשֶׁה בֵּין רַךְ. אַף הָעוֹר הַצָּבוּעַ בִּידֵי שָׁמַיִם מִטַּמֵּא בִּנְגָעִים. וְהַלְּבָדִים כִּבְגָדִים וּמִטַּמְּאִין בִּנְגָעִים. וְהָאֹהָלִים מִטַּמְּאִין בִּנְגָעִים בֵּין שֶׁהָיוּ שֶׁל צֶמֶר וּפִשְׁתִּים בֵּין שֶׁהָיוּ שֶׁל עוֹר:
הלכה ב׳
כָּל הַבְּגָדִים שֶׁל צֶמֶר וּפִשְׁתִּים מִטַּמְּאִין בִּנְגָעִים חוּץ מִבִּגְדֵי עַכּוּ"ם. הַלּוֹקֵחַ בְּגָדִים מִן הָעַכּוּ"ם יֵרָאוּ בַּתְּחִלָּה. בֶּגֶד שֶׁהוּא כִּלְאַיִם מִן הַצֶּמֶר וּמִן הַפִּשְׁתִּים מִטַּמֵּא בִּנְגָעִים:
הלכה ג׳
צֶמֶר גְּמַלִּים וְצֶמֶר רְחֵלִים שֶׁטְּוָאָן זֶה עִם זֶה אִם רֹב מִן הַגְּמַלִּים אֵינוֹ מִטַּמֵּא בִּנְגָעִים וְאִם רֹב מִן הָרְחֵלִים מִטַּמֵּא בִּנְגָעִים. מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה מִטַּמֵּא בִּנְגָעִים. וְהוּא הַדִּין בְּפִשְׁתָּן וְקַנְבּוֹס שֶׁטְּרָפָן זֶה בָּזֶה. וְרָחֵל בַּת עֵז אֵין הַצֶּמֶר שֶׁלָּהּ מִטַּמֵּא בִּנְגָעִים. בֶּגֶד שֶׁהָיָה שִׁתְיוֹ פִּשְׁתָּן וְעֶרְבוֹ קַנְבּוֹס אוֹ שִׁתְיוֹ קַנְבּוֹס וְעֶרְבוֹ פִּשְׁתָּן אֵינוֹ מִטַּמֵּא בִּנְגָעִים. וְכֵן אִם הָיָה שִׁתְיוֹ אוֹ עֶרְבוֹ פִּשְׁתָּן אוֹ צֶמֶר וְהַשְּׁאָר נוֹצָה שֶׁל עִזִּים וְכַיּוֹצֵא בָּהּ אֵינוֹ מִטַּמֵּא בִּנְגָעִים:
הלכה ד׳
הָעוֹר שֶׁאֵינוֹ מְעֻבָּד אֵינוֹ מִטַּמֵּא בִּנְגָעִים. וְכֵן הָעוֹר שֶׁהוּא גּלֶם קֹדֶם שֶׁעָשָׂה מִמֶּנּוּ כֵּלִים אֵינוֹ מִטַּמֵּא בִּנְגָעִים שֶׁנֶּאֱמַר כְּלִי הָעוֹר. וְכָל (ויקרא יג נב) "כְּלֵי הָעוֹר" בֵּין פְּשׁוּטֵיהֶן בֵּין מְקַבְּלֵיהֶן כָּל שֶׁהֵן מִטַּמְּאִין בִּנְגָעִים:
הלכה ה׳
עוֹרוֹת חַיָּה שֶׁבַּיָּם אֵין מִטַּמְּאִין בִּנְגָעִים. חִבֵּר לָהֶן מִן הַגָּדֵל בָּאָרֶץ אֲפִלּוּ חוּט אוֹ מְשִׁיחָה שֶׁל צֶמֶר אוֹ פִּשְׁתִּים אוֹ עוֹר בְּהֵמָה וְחַיָּה הַמְעֻבָּדִין כָּל שֶׁהוּא וְעָשָׂה מֵהֶן כֵּלִים מִטַּמְּאִין בִּנְגָעִים וְהוּא שֶׁיְּחַבְּרֶנּוּ לוֹ כְּדֶרֶךְ חִבּוּרֵי בְּגָדִים לְטֻמְאָה:
הלכה ו׳
כָּל כְּלִי הָרָאוּי לְהִתְטַמֵּא בִּשְׁאָר הַטֻּמְאוֹת אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מִתְטַמֵּא בְּמִדְרַס הַזָּב מִפְּנֵי שֶׁלֹּא נַעֲשָׂה לְמִשְׁכָּב אוֹ לְמוֹשָׁב הֲרֵי זֶה מִטַּמֵּא בִּנְגָעִים כְּגוֹן קֶלַע שֶׁל סְפִינָה וְהַפָּרֹכֶת וְשָׁבִיס שֶׁל שְׂבָכָה וּמִטְפְּחוֹת סְפָרִים וְהָאַבְנֵט וּרְצוּעוֹת מִנְעָל וְסַנְדָּל שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן רֹחַב כִּגְרִיס. הֲרֵי אֵלּוּ וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּהֶן מִטַּמֵּא בִּנְגָעִים וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שְׁאָר הַכֵּלִים כְּגוֹן כָּרִים וּכְסָתוֹת. הַחֵמֶת וְהַתּוּרְמָל נִרְאִין כְּדַרְכָּן וּפוֹשֶׂה הַנֶּגַע מִתּוֹכָן לַאֲחוֹרֵיהֶן וּמֵאֲחוֹרֵיהֶן לְתוֹכָן. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּהֶן מִכְּלֵי הָעוֹר הַכְּפוּלִין:
הלכה ז׳
סָדִין הַמְקֻמָּט מַפְשִׁיטִין אֶת קְמָטָיו וְרוֹאִין אֶת נִגְעוֹ:
הלכה ח׳
הַשְּׁתִי וְהָעֵרֶב בֵּין שֶׁל צֶמֶר בֵּין שֶׁל פִּשְׁתָּן מִטַּמְּאִין בִּנְגָעִין מִיָּד מִשֶּׁיִּטָּווּ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא לִבֵּן הַפִּשְׁתָּן וְלֹא שָׁלַק הַצֶּמֶר. וְכַמָּה יִהְיֶה בִּפְקַעַת שֶׁל טָווּי וְתִטָּמֵא בִּנְגָעִים, כְּדֵי לֶאֱרֹג מִמֶּנּוּ שָׁלֹשׁ עַל שָׁלֹשׁ שְׁתִי וָעֵרֶב, בֵּין שֶׁהָיְתָה כֻּלָּהּ שְׁתִי בֵּין שֶׁהָיְתָה כֻּלָּהּ עֵרֶב. הָיְתָה הַפְּקַעַת מְקֻבֶּצֶת מֵחוּטִים פְּסוּקִין אֵינָהּ מִטַּמְּאָה בִּנְגָעִים:
הלכה ט׳
שְׁתֵּי פְּקָעִיּוֹת הַמְעֻרוֹת זוֹ לָזוֹ בְּחוּט. וְכֵן הַשְּׁתִי שֶׁמִּקְצָתוֹ לָפוּף עַל הַכֹּבֶד הָעֶלְיוֹנָה וּמִקְצָתוֹ לָפוּף עַל הַכֹּבֶד הַתַּחְתּוֹנָה. וְכֵן שְׁנֵי דַּפֵּי חָלוּק שֶׁמְּעֵרוֹת בְּחוּט אֶחָד וְנִרְאָה הַנֶּגַע בְּאֶחָד מֵהֶן. הַשֵּׁנִי טָהוֹר אַף עַל פִּי שֶׁחוּט אֶחָד מְחַבֵּר בֵּינֵיהֶן. נִרְאָה הַנֶּגַע בְּנֶפֶשׁ הַמַּסֶּכֶת וּבַשְּׁתִי הָעוֹמֵד אַף עַל פִּי שֶׁמִּקְצָת הַנֶּגַע בַּבֶּגֶד וּמִקְצָתוֹ בַּשְּׁתִי הֲרֵי זֶה טָמֵא. נִרְאָה הַנֶּגַע בַּשְּׁתִי הָעוֹמֵד לְבַדּוֹ הָאָרוּג טָהוֹר. נִרְאָה בָּאָרוּג לְבַדּוֹ הַשְּׁתִי הָעוֹמֵד טָהוֹר. נִרְאָה בְּסָדִין שׂוֹרֵף אֶת הַנִּימִין. נִרְאָה בַּנִּימִין הַסָּדִין טָהוֹר. פָּשָׂה מִן הַנִּימִין לַסָּדִין הַסָּדִין טָמֵא:
הלכה י׳
חָלוּק שֶׁנִּרְאָה בּוֹ נֶגַע מַצִּיל אֶת הָאִמְרִיוֹת שֶׁבּוֹ אֲפִלּוּ הָיְתָה הָאִימֶרֶת צֶמֶר אוֹ פִּשְׁתִּים מַצִּילָהּ וְאֵינָהּ נִשְׂרֶפֶת:
הלכה י״א
בֶּגֶד מֻסְגָּר שֶׁצְּבָעוֹ אוֹ מְכָרוֹ לְעַכּוּ"ם טָהוֹר. וְכֵן אִם נִתְעָרֵב בַּאֲחֵרִים כֻּלָּן טְהוֹרִים. קְצָצוֹ וְעָשָׂהוּ מוֹכִין פָּחוֹת מִשָּׁלֹשׁ עַל שָׁלֹשׁ טָהוֹר וּמֻתָּר בַּהֲנָיָתוֹ. הָיְתָה בָּהֶן אַחַת שָׁלֹשׁ עַל שָׁלֹשׁ וְנִרְאָה בָּהּ נֶגַע הִיא לְבַדָּהּ טְמֵאָה:
הלכה י״ב
בֶּגֶד מֻחְלָט שֶׁנִּתְעָרֵב בַּאֲחֵרִים כֻּלָּן טְמֵאִין וְיִשָּׂרְפוּ אֲפִלּוּ אֶחָד בְּכַמָּה אֲלָפִים. וְכֵן אִם קְצָצָן וַעֲשָׂאָהוּ מוֹכִין הֲרֵי הֵן טְמֵאִין וְאָסוּר בַּהֲנָיָתָן:
הלכה י״ג
אֶחָד בֶּגֶד אוֹ כְּלִי עוֹר אוֹ שְׁתִי אוֹ עֵרֶב הַמֻּסְגָּר אוֹ הַמֻּחְלָט לְעִנְיַן טֻמְאָה הֲרֵי הוּא אָב מֵאֲבוֹת הַטֻּמְאוֹת כְּאָדָם מְצֹרָע לְכָל דָּבָר מְטַמֵּא בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא וּבְבִיאָה וְעוֹשֶׂה מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב אֲפִלּוּ מִתַּחַת הָאֶבֶן. כֵּיצַד. בֶּגֶד מְנֻגָּע אוֹ שְׁתִי אוֹ עֵרֶב אוֹ כְּלֵי עוֹר הַמְנֻגָּעִין שֶׁהִכְנִיס מֵהֶן אֲפִלּוּ כְּזַיִת לְבַיִת טָהוֹר נִטְמָא כָּל אֲשֶׁר בַּבַּיִת בֵּין אָדָם בֵּין כֵּלִים וְנַעֲשׂוּ כֻּלָּן רִאשׁוֹן לְטֻמְאָה. וְכֵן מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב הַמֻּנָּח תַּחַת הָאֶבֶן וְהִנִּיחַ כְּזַיִת מֵהֶן לְמַעְלָה מִן הָאֶבֶן נִטְמָא הַמִּשְׁכָּב אוֹ הַמּוֹשָׁב:
הלכה י״ד
מַטְלִית שֶׁיֵּשׁ בָּהּ שָׁלֹשׁ עַל שָׁלֹשׁ אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בָּהּ כְּזַיִת כֵּיוָן שֶׁנִּכְנַס רֻבָּהּ לְבַיִת טָהוֹר טִמְּאַתּוּ. הָיוּ בָּהּ כַּמָּה זֵיתִים כֵּיוָן שֶׁנִּכְנַס מִמֶּנָּה כְּזַיְת לְבַיִת טָהוֹר נִטְמָא. אַף עַל פִּי שֶׁכָּל הַשִּׁעוּרִין הֲלָכָה לְמשֶׁה מִסִּינַי הֲרֵי הוּא אוֹמֵר (ויקרא יד נד) "לְכָל נֶגַע הַצָּרַעַת וְלַנָּתֶק" (ויקרא יד נה) "וּלְצָרַעַת הַבֶּגֶד וְלַבָּיִת" הִקִּישׁ נִגְעֵי אָדָם לְנִגְעֵי בְּגָדִים וּבָתִּים וְהִשְׁוָה הַמְצֹרָע לְמֵת שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יב יב) "אַל נָא תְהִי כַּמֵּת" מָה הַמֵּת בִּכְזַיִת אַף אֵלּוּ בִּכְזַיִת:
הלכה ט״ו
בְּגָדִים הַמְנֻגָּעִים מְשַׁלְּחִין אוֹתָן חוּץ לָעִיר בֵּין שֶׁהָיְתָה מֻקֶּפֶת חוֹמָה בֵּין שֶׁאֵינָהּ מֻקֶּפֶת. וְזֶה חֹמֶר בִּבְגָדִים מִבְּאָדָם:
כסף משנה · הלכות טומאת צרעת פרק י״ג
א׳
אין מטמא בנגעים אלא בגדי צמר ופשתים וכו'. מפורש בתורה.
ומ"ש בין קשה בין רך. ומ"ש אף העור הצבוע בידי שמים מטמא בנגעים. כבר כתבתי בפרק שקודם דבפרק י"א איפליגו תנאי בעורות דלר"מ אף הצבועים בידי שמים אינם מטמאין בנגעים ולר' יהודה אפילו צבועים בידי אדם מטמאים בנגעים ולר"ש הצבועים בידי שמים מטמאים בנגעים ובידי אדם אינם מטמאין בנגעים ורבינו כתב אף העור הצבוע בידי שמים מטמא בנגעים ואין לפרש דה"ק אצ"ל דצבוע בידי אדם מטמא בנגעים אלא אף הצבוע בידי שמים מטמא דהא משמע במתניתין ובת"כ דיותר ראויים לטמא הצבועים בידי שמים מהצבועים בידי אדם הילכך ודאי ה"ק אע"פ שהוא צבוע מטמא בנגעים והוא שיהיה צבוע בידי שמים וא"כ פסק כרבי שמעון ויש לתמוה היאך פסק כר"ש נגד ר"י וי"ל משום דבצבועים בידי אדם ה"ל ר"מ ור"ש תרי נגד ר"י והלכה כרבים ועי"ל דהא דר"ש שנויה בתוספתא בשם רבי עקיבא וידוע דהלכה כרבי עקיבא מחבירו:
והלבדים כבגדים וכו'. בתוספתא רפ"ה והאהלים מטמאים בנגעים וכו'. שם ובתורת כהנים:
ב׳
כל הבגדים וכו' עד יראו בתחלה. ר"פ י"א דנגעים:
בגד שהוא כלאים וכו'. בתורת כהנים:
ג׳
צמר גמלים וצמר רחלים וכו'. ברפ"ט דכלאים ובפי"א דנגעים:
ורחל בת עז וכו'. בפ"ב דבכורות (דף י"ז):
בגד שהיה שתיו פשתן וכו'. תוספתא פ"ה בגד ששתיו סריקין וכו' ואינו מפרש כר"ש שהוא צבע אלא מין משי כמו הכלך והסריקון וה"ה לקנבוס:
ד׳
העור שאינו מעובד וכו'. בת"כ.
ומ"ש וכן העור שהוא גולם וכו'. תוספתא פרק ששי ובת"כ:
וכל כלי העור וכו':
ה׳
עורות חיה שבים וכו'. ריש פי"א דנגעים ובת"כ מייתי לה מקרא.
ומ"ש והוא שיחברנו לו כדרך חיבורי בגדים לטומאה. שם ובתורת כהנים מייתי לה מקרא:
ו׳
כל כלי הראוי להתטמא בשאר הטומאות וכו'. בפי"א דנגעים:
החמת והתורמל וכו'. שם.
ומ"ש וכן כל כיוצא בהן וכו':
ז׳
סדין המקומט וכו'. תוספתא פירקא קמא:
ח׳
השתי והערב וכו'. בפרק אחד עשר דנגעים ובפרק קמא:
וכמה יהא בפקעת וכו'. שם:
היתה הפקעת מקובצת וכו'. גם זה שם:
ט׳
שתי פקעיות וכו'. גם זה שם המעלה מן הפקעת לחבירתה וכו' ושני דפי חלק השני במשנה פי' רבינו בעת הבדל בגד או חלוק מחבירו כאשר ישארו שתי חתיכות מחוברות בחוט מן השתי או מן הערב:
ומה שכתב נראה הנגע בנפש המסכת וכו' עד הסדין טהור. גם זה שם ופירוש נפש היינו הערב כי חוטי הערב בשתי כנפש בתוך הגוף ומעמדת אותו כנפש ושתי העומד הוא השטוח כדי לארוג.
ומ"ש פשה מן הנימין וכו'. תוספתא בפ"ה:
י׳
חלוק שנראה בו נגע מציל את האמריות שבו וכו'. בפי"א דנגעים חלוק שנראה בו נגע מציל את האמריות שבו אפילו הן ארגמן ובת"כ ושרף את הבגד וכו' א"כ למה נאמר בצמר או בפשתים להוציא אמריות שבו אוציא אמריות של זהב ושל שירים שאין מינן מטמא בנגעים ולא אוציא של ארגמן ושל זהורית טובה שמינן מטמא בנגעים ת"ל אשר בו הנגע הראוי לקבל נגע עכשיו ופי' ר"ש ארגמן וזהורית הוא צמר צבוע ותולעת שני מינן מטמא בנגעים דהיינו צמר שאינו צבוע. הראוי לקבל נגע עכשיו לאפוקי הני שהם צבועים עכ"ל. וז"ל רבינו שם מאמרו בצמר או בפשתים יורה שבהן מה שישרוף ומה שיעזוב ובאה הקבלה שיעזוב ממנו האמריות שבו ואפילו היו מארגמן אשר הוא צמר שלא תחשוב שהם לא יצילו מן השריפה אם לא יהיו ממשי או מזהב והדומה לו לא שיהיו מצמר ופשתים עכ"ל. ונראה שרבינו סובר שאפילו האמריות מצמר לבן אינן נשרפות עם הבגד מאחר שנתמעטו מהכתוב ותנא דנקט ארגמן אורחא דמלתא נקט שדרך לעשות האמריות מארגמן אבל אה"נ אפילו מן הצמר לבן הם ניצולות וה"ל כאילו אמר אפילו הם מצמר:
י״א
בגד מוסגר שצבעו וכו'. תוספתא פ"ה וכת"ק.
ומ"ש וכן אם נתערב באחרים וכו' עד ומותר בהנייתו. משנה בספי"א דנגעים.
ומ"ש היתה בהן אחת ג' על ג' וכו'. תוספתא בפ"ה ולאפוקי מר"א בר"ש דאמר שאם נראה נגע בזו שהיתה ג' על ג' כולן ישרפו:
י״ב
בגד מוחלט שנתערב וכו'. משנה ספי"א דנגעים. ובת"כ מייתי לה מקרא.
ומה שכתב אפילו אחד בכמה אלפים:
י״ג
אחד בגד או כלי עור וכו'. בת"כ זאת תורת נגע הצרעת בגד הצמר או הפשתים או השתי או הערב או כל כלי עור מקישן לבית מה בית מטמא בביאה אף כולם מטמאין בביאה וכתבה ר"ש בפי"ג דנגעים הלכה ח' ופירש ר"ש מקישן לבית בפסוק זאת תהיה דכתיב ולצרעת הבגד ולבית וכיון דהקיש התם בגד לבית וה"ה לכל הכתובים כאן עם הבגד כגון שתי וערב וכלי עור.
ומ"ש ומטמא במגע ומשא. ומ"ש ועושה משכב ומושב וכו'. ומ"ש כיצד בגד מנוגע וכו' שהכניס מהם אפי' כזית לבית טהור נטמא וכו'. בפי"ג דנגעים:
וכתב הראב"ד וכן משכב ומושב המונח תחת האבן והניח כזית מהן למעלה וכו' א"א בחיי ראשי טעה בדמיונותיו וכו'. ואני אומר מאן יהיב לן מעפרא דמרן הראב"ד ומלינן עיינין דמקשה לרבינו על אבן המנוגעת והוא דבר שלא הוזכר בדברי רבינו כלל ואין ספק שספר מוטעה נזדמן לו בדברי רבינו:
י״ד
מטלית שיש בה שלש על שלש וכו'. תוספתא שם:
ומה שכתב היו בה כמה זיתים וכו'. משנה פי"ג שם:
אע"פ שכל השיעורים הל"מ וכו':
ט״ו
בגדים המנוגעים וכו'. תוספתא פרק שביעי:
נחלת הכלל · Torat Emet 363
קרית ספר · הלכות טומאת צרעת פרק י״ג
א׳
אין מיטמא בנגעים אלא בגדי צמר ופשתים או השתי והערב שלהם וכן כל כלי העור כדכתיב בבגד צמר או בבגד פשתים או בשתי או בערב לפשתים ולצמר או בעור או בכל מלאכת עור אף העור הצבוע בידי שמים מטמא בנגעים כרבי שמעון במתניתין דקאמר הצבועין בידי שמים מיטמאין בנגעים בידי אדם אין מטמאין בנגעים ותניא בת"כ ר' שמעון אומר כתוב אחד אומר בגד דמשמע לבן בבגד פשתים וכתוב אחד אומר או בעור דלא כתיב בעור אלא או בעור כן כתב ר' הלל ז"ל בנימוקיו ונראה לי דבעור לחוד משמע צבוע דהא האי או (אצטריך) לרבויי לבדים כדבסמוך בעור דמשמע צבוע הא כיצד צבועין בידי שמים מטמאין בידי אדם אין מיטמאין ובתוספתא מתני' הן דרבי שמעון משום ר' עקיבא ולהכי נראה דהלכתא כוותיה והלבדים כבגדים וכדתניא בתוספתא הלבדים והסגוסים והכרי' והכסתות אין מטמאין בנגעי' עד שיראו כארוג וכמוכין שלהם דכיון דכתיב אשר יהי' בו נגע משמע שירא' בו מכל צד והאהלים מיטמאים בנגעים בין של צמר או פשתים בין של עור כדתניא בת"כ או בעור להביא עורות אהלים.
ב׳
כל הבגדים של צמר ופשתים מיטמאים בנגעים חוץ מבגדי גוים כדתנן במתניתין ריש פי"א ותני בת"כ גבי נגעי בתים אחוזתכם אחוזתכם מטמא בנגעים ואין אחוזת גוים מיטמא בנגעים דכשם שאין אחוזתם מטמא בנגעים כך אין בגדיהם וגופם מטמא בנגעים ומייתי לה ריש פרק המגרש וטעמא דיליף נגע גופו ובגדים מבתים משום דאיתקשו כולהו צרעות כדאמרינן לעיל והלוקח בגדים מן הגוים יראו בתחלה כדתנן במתניתין דימים שעבר בהם בנגעו בעודו ברשות הגוי אין עולין לו משבא לרשות ישראל שקנאו דאף על גב דבבהרת שבגופו קודם שנתגייר תנן דטהורה היינו משום דכקטן שנולד דמי. בגד שהוא כלאים צמר ופשתים מטמא בנגעים דתניא בת"כ והבגד יכול השיראין והסריקין וכו' ת"ל בבגד צמר או בבגד פשתים דמשמע צמר ופשתים לחודיהו אין לי אלא לצמר ופשתים המיוחדים כלומר כל חד באנפיה נפשיה מנין לרבות את הכלאים תלמוד לומר והבגד והרב ר' הלל פי' בנימוקי ת"כ מנין לרבות את הכלאים כלומר מנין אם היה מעורב בבגד צמר או פשתים חד מהנך מינין דתניא לעיל השראים והסריקין וכו' מנין דמטמא בנגעים תלמוד לומר והבגד.
ג׳
צמר גמלים וצמר רחלים שטוון זה עם זה אם רוב מן הגמלים אינו מטמא ואם רוב מן הרחלים מטמא מחצה למחצה נמי מטמא כדתנן במתניתין פי"ב ובסיפא דהאי ברייתא דת"כ מרבינן לה הכי אין לי אלא אחד מן המינין הבא מקצתו הבא בכולו כגון שהיה שתיו צמר וערבו א' מן המינין או איפכא מנין דמטמא תלמוד לומר והבגד והיינו לפי' ר' הלל ז"ל ולפי' הרב ז"ל מצינן למימר דמהדר נמי אכלאים דאין לי דכלאים צמר בפשתים או איפכא מטמא בנגעים אלא הבא במקצתו דאכתי שם דבגד צמר או דפשתים עליה כיון דרובא דחד מינייהו דהכי משמע קרא בבגד צמר מיוחד או בבגד פשתים מיוחד מנין הבא בכולו שהוא מחצה למחצה תלמוד לומר והבגד וכיון דבצמר ופשתים מרבינן מחצה למחצה נמי דמטמא בנגעים הה"נ בצמר או פשתים בחד מהני שיראין וכלך וכו' ורחל בת עז אין צמרה מטמא בנגעים בפרק שני דבכורות קאמר עלה רב נחמן הכל מודים שאין צמרו מטמא בנגעים שנאמר בבגד צמר או בבגד פשתים מה פשתים שלא נשתנה אף צמר שלא נשתנה. בגד ששתיו פשתן או צמר וערבו קנבוס או איפכא אינו מטמא בנגעים כדתניא בתוספתא פ"ה בגד ששתיו סריקון וערבו צמר ערבו סריקון ושתיו צמר אין מטמא בנגעים דהא דאמרינן לעיל דמחצה על מחצה מטמא בנגעים היינו כשטרף צמר או פשתים בא' מן המינין זה בזה בשתי ובערב ועשאן בגד אבל כשהשתי או הערב שהוא ניכר בפני עצמו הוא מאחד מן המינין שאינן מטמאין בנגעים אינו מטמא גם כן ולפי' ר' הלל ז"ל קשיא תוספתא אלא שדחקו לשון ת"כ לפרש הבא בכולו כלומר שתי או ערב ואיפשר נמי לפרשו לפירוש הרב ז"ל הבא במקצתו שטרף מקצת צמר וא' מן המינין לכל הבגד ואתיא בתוספתא דקתני דאין מטמאין בנגעים כדאמרינן.
ד׳
העור שאינו מעובד אינו מטמא בנגעים וכן העור שהוא גולם שלא עשה ממנו כלים כדתניא בת"כ יכול אף עור המצה ועור החיפה תלמוד לומר או בכל מלאכת עור יצאו עור המצה ועור החיפה שלא נעשה בהן מלאכה דאף על גב דסיפא הוי מליח ולא קמיח ולא עפיץ וחזי לעשות קמיע ולצור משקולת לא מיקרי בהכי נעשה למלאכה אוציא את אלו ולא את עורות רצועות וסנדלים שנעשית בהן מלאכה כלומר עורות שחתכן רצועות רצועות לעשות מהם סנדלים תלמוד לומר כלי יצאו רצועות אלו שאינן כלי. עורות חיה שבים אינם מטמאים בנגעים כדתנן פי"ד ודרש לה בת"כ מדכת' עור יכול אף עורות שבים ת"ל בגד מה בגד מין הגדל בארץ אף עור מין הגדל בארץ יכול אני מוציא את שחובר לו מן הגדל בארץ כל שהו ת"ל או בעור להביא את שחבר לעור שבים כל שהוא ממין הגדל בארץ אפילו חוט ומשיחה דבר שמקבל טומאה כדתנן במתניתין ובלבד שיחברנו כדרך חיבורו כדתניא בת"כ כלומר בשתי תכיפות.
ו׳
כל כלי הראוי להתטמא בשאר הטומאות אף על פי שאינו מתטמא במדרס הזב מפני שלא נעשה למשכב או מושב הזב כקלע של ספינה וכל הני דתנינן פי"א דיש להן רוחב גריס מיטמאין בנגעים אף על גב דאין מיטמא במדרס עד שיהא בו שלשה על שלשה טפחים דכל המיטמא במת מיטמא בנגעים כדתניא נמי בתוספתא וכדאמרינן לעיל מדכתיב בגד דחזי לעניים דהיינו ג' אצבעות על ג' ואין צ"ל שאר הכלים ככרים וכסתות. החמת והתורמל נראין ואין פושטן את כפליו אלא מה שיכול לראות כמו שהוא יראה ופושה מתוכו לאחוריו ולאחוריו לתוכו כדתנן במתניתין דחשיב פסיון וסדין הקמוט מפשיטין את קמטיו ורואין את נגעו דבחמת ותורמיל דרכן להיות כך כפולים במקום הקשר הוא דאין פושטין את קמטיו אבל סדין לא ובתוספתא נראה דמתוכו לאחוריו ואיפכא דחשיב פסיון היינו בכלי עור דוקא אבל לא בשאר כלים ונראה דטעמא הוי משום דבעור דהוא קשה לא בעינן שתראה הנגע בכל עובי העור מב' צדדיו אבל בבגדים בעינן שיראה באריג ובמוכין כדאמרינן לעיל.
ח׳
השתי והערב בין של צמר בין של פשתן מטמאין בנגעים מיד שיטוו אף על פי שלא ליבן הפשתן ולא שלק הצמר כת"ק דר' יהודה פרק י"א ובת"כ יליף לרבי יהודה מבגד דלא מטמא מיד דמה בגד עד שתגמר מלאכתו ולרבנן דמטמא מיד טעמא משום דכתי' או בשתי או בערב ומשמע משעה שנקראו שתי וערב ובגד מוקמינן ליה לדרשי' אחריתי ובעינן שיהיה בטווי כדי לארוג ממנו ג' על ג' כדתנן במתניתין ותניא בת"כ יכול יהיו מטמאין שתי וערב בכל שהן ת"ל בגד מה בגד מיוחס שיש בו ג' אף כולן כדי לארוג ג' על ג' ובין שהיה כולה שתי בין שהיה כולה ערב מטמא בנגעים כיון שיש בו לארוג ג' על ג' אי הוה חציו שתי וחציו ערב וכדתנן נמי במתניתין ותניא בת"כ שתי וערב אפי' כולה שתי אפילו כולה ערב היו חוטין פסוקין אפילו היו חוטין שיש בהם לארוג ג' על ג' לא מטמא בנגעים כדתנן נמי במתניתין דלא הוי חבור מה שהן מקובצין בפקעה אחד כיון שהם חוטין מופסקין ובעינן שיהיו מחוברין דומיא דבגד. ב' פקעו' המעורות זו בזו וכן החוט המחבר שתי שבין ב' עצי האורגים הנקראים כבדים וכן דפי חלוק אינם חיבור כדתנן במתניתין דאם נראה נגע באחד מהם השני טהור דכל חשוב בפני עצמו לא הוו חיבור כדא'. נראה הנגע בנפש המסכת שהוא חוט הערב שנכנס לתוך השתי ובשתי העומד בין כובד התחתון לעליון הרי אלו מטמאין בנגעים כת"ק דר' שמעון במתני' פרק י"א. נראה הנגע בשתי העומד לבדו הארוג טהור כדתנן נמי התם ומשמע בתוספתא דהיינו כשאין עתיד לארוג יותר ומשום הכי לא הוו חיבור זה עם זה נראה בסדין שורף את הנימין בנימין הסדין טהור כדתנן נמי התם פשה לסדין טמא כדתניא בתוספתא. נראה נגע בחלוק האימרות ניצולות אפי' הן צמר או פשתים ואינה נשרפת כדתנן התם סדין שנראה בו נגע מציל את האימריות אפילו הן ארגמן ותניא בת"כ ושרף את הבגד או את השתי או את הערב בצמר או בפשתים יכול כיון דכתיב בצמר או בפשתים יביא גיזי צמר ואניצי פשתן וישרפם עמו ת"ל באש תשרף ולא דבר אחר עמה דאף על גב דהיא מהדר אצרעת ממארת משמע נמי דלא ישרוף דבר אחר דהיינו גיזי צמר ואניצי פשתן עמה כדפי' ונראה דהיינו גיזי צמר או אניצי פשתן המחוברים לחוט השתי או הערב שהוא טווי ועדין מדובק בצמר או בפשתים שנטוו ממנו ואם כן למה נאמר בצמר או בפשתים להוציא את האמריות שבו דאינו טעונין שריפה בהדי בגד אוציא אימרות של זהב שאין מינו מטמא בנגעים ולא של ארגמן שמינו מטמא בנגעים דהוו מצמר ת"ל את אשר בו הנגע הראוי לקבל נגע עכשיו לאפוקי ארגמן ותולעת שני דאף על גב דהוו צמר כיון שהן צבועין אינן מטמאין כדילפינן לעיל.
י״א
בגד שצבעו כשהיה מוסגר או מכרו לגוי טהור כדתני בתוספתא ת"ק דרבי אליעזר ברבי שמעון משום דלא נזקק לטומאה וכן בגד המוסגר שנתערב באחרים כולן טהורים ועשאו מוכין נמי פחות משלש על שלש טהור ומותר בהנייתו כדתנן במתניתין ותניא בת"כ צרעת ממארת תן בו מארה ואל תהנה בו אין לי אלא מוחלט מוסגר מנין תלמוד לומר כי צרעת ממארת היא כלומר להכי תנא ביה קרא בתר דכתב הנגע כתב תו צרעת ממארת לרבויי אפילו מוסגר דאסור בהנאה אימא מוחלט אם קצצו ועשאו מוכין טמא ואסור בהנייתו יכול אף המוסגר כן ת"ל כי צרעת במוסגר דהיינו בזמן דצרעת נראית בו לאפוקי איקצצו ועשאו מוכין דכיון דאין הצרעת נראית בו טהור ואינו אסור בהנאה וכן כשנתערב באחרים דכולן טהורים דאינו ניכר כגון ב' בגדים בזה כגריס ובזה כסלע ובסוף שבוע בזה כסלע ובזה כסלע כדאמרינן גבי אדם דעד שלא נזקק לטומאת טהור אבל המוחלט כיון שנזקק לטומאה אין הספק מטהרו אפילו באלף ומדאוריתא חד בתרי בטיל וכן עשאו לבגד מוחלט מוכין פחות מג' טמא דאכתי בטומאתו עומד דאף על גב דמעיקרא פחות מג' אינו מטמא בנגעים כיון דהאי מעיקרא הוה ביה ג' על ג' וטעון שריפה כדכתיב בקרא משמע דאינו מצילו משריפה אפילו שיעשה אותו מוכין.
י״ג
א' בגד המוסגר או המוחלט לטומאה דהוי אבי אבות הטומאה כאדם המצור' לכל דבר לטמא במגע ובמשא ובביאה לעשות משכב או מושב וכדתנן פרק קמא דכלים גבי מצורע דהוא למעלה מזב דמטמא בביאה והכא בבגד ילפינן דמטמא בביאה בת"כ מדכתיב זאת תורת נגע צרעת בגד הצמר וגו' למאי כתיב התם בתר צרעת בתים זאת התורה לכל נגע וגו' לצרעת הבגד וגו' אמאי כתיב התם בגד לאקושינהו לכולהו לבית מה בית מטמא בביאה כדכתי' והבא אל הבית וגו' יטמא וגו' אף בגד יטמא בביאה אין לי אלא בגד מנין כולן כלומר שתי וערב וכלי עור ת"ל הכא בגד הצמר או הפשתים או בשתי או בערב או כלי עור הקישן לבגד דמטמא בביאה כדילפינן יכול יטענו צפרים תלמוד לומר זאת וכיון שהכניס לבית כזית מאלו או רוב בגד ג' על ג' אף על גב דאין בו כזית הבית טמא וכדתניא בתוספת' ושיעור כזית הלכה למשה מסיני והכא איכא נמי היקשה דאיתקשו כולהו נגעים לנגעי אדם שהוא מצורע דאיתקש למת כדכתיב אל נא תהי כמת מה מת בכזית אף אלו בכזית.
ט״ו
בגדים המנוגעים משלחין אותן חוץ לכל עיר אפילו שאינה מוקפת חומה וזה חומר בבגדים מאדם כדתניא בתוספת' דהא איתקשו בגדים לבית כדאמרינן לעיל וגבי בית כתיב והשליכו אתהן אל מחוץ לעיר ומתני' בת"כ אתהן חוץ לכל עיר ולא אדם חוץ לכל עיר אלא עיר המוקפת חומה:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
רמב״ם הלכות טומאת צרעת י״ג, מתוך הלכות טומאת צרעת שבספר טהרה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
