א׳
צרעת בתים כשני גריסין וכו'. בפי"ב ובת"כ מייתי לה מקרא.
ומ"ש שרחבו כמו צמיחת שש שערות בגוף וכו'. נלמד ממה ששנינו בפר"ו שמקום הגריס ל"ו שערות והיינו לומר שהיא שש על שש שבתשבורת הם ל"ו על ל"ו:
רמב״ם - הלכות טומאת צרעת · פרק י״ד
ספר טהרה · 15 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.
הלכות טומאת צרעת · פרק י״ד
הלכה א׳
צָרַעַת בָּתִּים כִּשְׁנֵי גְּרִיסִין זֶה בְּצַד זֶה. נִמְצָא רֹחב הַנֶּגַע כְּמוֹ מְקוֹם צְמִיחַת שֵׁשׁ שְׂעָרוֹת בַּגּוּף וְאָרְכּוֹ כִּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שְׂעָרוֹת בְּרִבּוּעַ. וְהַפָּחוֹת מִשִּׁעוּר זֶה בְּבָתִּים טָהוֹר. וְכָל הַשִּׁעוּרִין הֲלָכָה לְמשֶׁה מִסִּינַי:
הלכה ב׳
שְׁלֹשָׁה סִימָנֵי טֻמְאָה יֵשׁ בְּבָתִּים. מַרְאֶה יְרַקְרַק וַאֲדַמְדַּם וְהַפִּשְׂיוֹן. וְכֻלָּן מְפֹרָשִׁין בַּתּוֹרָה. וּשְׁנֵי הַמַּרְאוֹת מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה. וּפִשְׂיוֹן הַסָּמוּךְ כָּל שֶׁהוּא וְהָרָחוֹק כִּגְרִיס. אֲבָל הַחוֹזֵר אַחַר הִטּוֹחַ כִּשְׁנֵי גְּרִיסִין:
הלכה ג׳
אֵין נִגְעֵי בָּתִּים מְטַמְּאִין עַד שֶׁיִּהְיֶה מַרְאֵה הַנֶּגַע שָׁפָל מִן הַקִּיר שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יד לז) "שְׁקַעֲרוּרֹת" שֶׁיִּהְיוּ שׁוֹקְעִין בַּקִּירוֹת. וּבִשְׁנֵי הַמַּרְאוֹת מַסְגִּירִין אוֹ מַחְלִיטִין וּבְפִשְׂיוֹן נוֹתְצִין. וְאִם פָּשָׂה אַחֲרֵי הִטּוֹחַ נוֹתֵץ אֶת כָּל הַבַּיִת כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר:
הלכה ד׳
כְּשֶׁיֵּרָאֶה נֶגַע בַּבַּיִת אֲפִלּוּ חָכָם שֶׁיּוֹדֵעַ וַדַּאי שֶׁזֶּה נֶגַע לֹא יִגְזֹר וְיֹאמַר נֶגַע נִרְאֶה לִי בַּבַּיִת אֶלָּא אוֹמֵר לַכֹּהֵן (ויקרא יד לה) "כְּנֶגַע נִרְאֶה לִי בַּבַּיִת". (ויקרא יד לו) "וְצִוָּה הַכֹּהֵן וּפִנּוּ אֶת הַבַּיִת" אֲפִלּוּ חֲבִילֵי עֵצִים וַחֲבִילֵי קָנִים וְאַחַר כָּךְ יָבוֹא הַכֹּהֵן וְיִכָּנֵס וְיִרְאֶה הַנֶּגַע:
הלכה ה׳
בַּיִת אָפֵל אֵין פּוֹתְחִין בּוֹ חַלּוֹנוֹת לִרְאוֹת אֶת נִגְעוֹ אֶלָּא אִם אֵין הַנֶּגַע נִרְאֶה בּוֹ טָהוֹר. וְאַחַר שֶׁיִּרְאֶה הַכֹּהֵן אֶת הַנֶּגַע יֵצֵא וְיַעֲמֹד עַל פֶּתַח הַבַּיִת בְּצַד הַמַּשְׁקוֹף וְיַסְגִּיר אוֹ יַחְלִיט אוֹ יִפְטֹר שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יד לח) "וְיָצָא הַכֹּהֵן מִן הַבַּיִת" (ויקרא יד לח) "וְהִסְגִּיר אֶת הַבַּיִת". לֹא שֶׁיַּסְגִּיר וְהוּא בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ אוֹ בְּתוֹךְ בַּיִת הַמְנֻגָּע אוֹ תַּחַת הַמַּשְׁקוֹף אֶלָּא בְּצַד פִּתְחוֹ. וְאִם עָמַד תַּחַת הַמַּשְׁקוֹף אוֹ שֶׁהָלַךְ לְבֵיתוֹ וְהִסְגִּיר הֲרֵי זֶה מֻסְגָּר:
הלכה ו׳
אֵין הַבַּיִת מִטַּמֵּא בִּנְגָעִים עַד שֶׁיִּהְיֶה בּוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת עַל אַרְבַּע אַמּוֹת אוֹ יֶתֶר וִיהֵא לוֹ אַרְבָּעָה כְּתָלִים וְהוּא בָּנוּי בָּאָרֶץ בַּאֲבָנִים וְעָפָר וְעֵצִים שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יד מה) "אֶת אֲבָנָיו וְאֶת עֵצָיו וְאֶת עֲפָרוֹ". אֲבָל אִם הָיָה בּוֹ פָּחוֹת מֵאַרְבַּע אַמּוֹת עַל אַרְבַּע אַמּוֹת אוֹ שֶׁהָיָה עָגל אוֹ שֶׁהָיָה בַּעַל שְׁלֹשָׁה כְּתָלִים אוֹ בַּעַל חֲמִשָּׁה אוֹ שֶׁהָיָה בָּנוּי בִּסְפִינָה אוֹ תָּלוּי עַל אַרְבַּע קוֹרוֹת אֵינוֹ מִטַּמֵּא בִּנְגָעִים. הָיָה בָּנוּי עַל אַרְבָּעָה עַמּוּדִים מִטַּמֵּא בִּנְגָעִים:
הלכה ז׳
כַּמָּה אֲבָנִים יִהְיוּ בּוֹ אֵין פָּחוֹת מִשְּׁמוֹנֶה שְׁתֵּי אֲבָנִים בְּכָל כֹּתֶל כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה כָּל כֹּתֶל רָאוּי לְנֶגַע שֶׁאֵין הַבַּיִת מִטַּמֵּא בִּנְגָעִים עַד שֶׁיֵּרָאֶה בּוֹ כִּשְׁנֵי גְּרִיסִין עַל שְׁתֵּי אֲבָנִים שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יד מ) "אֶת הָאֲבָנִים אֲשֶׁר בָּהֵן הַנֶּגַע". וְכַמָּה עֵצִים יִהְיוּ בּוֹ כְּדֵי לִתֵּן תַּחַת הַמַּשְׁקוֹף. וְעָפָר כְּדֵי לָתֵת בֵּין פַּצִּים לַחֲבֵרוֹ. אֲבָל אִם הָיָה בּוֹ פָּחוֹת מִשִּׁעוּרִים אֵלּוּ אֵינוֹ מִטַּמֵּא בִּנְגָעִים:
הלכה ח׳
הַלְּבֵנִים וְהַשַּׁיִשׁ אֵינָן חֲשׁוּבִין כַּאֲבָנִים. בַּיִת שֶׁאֶחָד מִצִּדָּיו מְחֻפֶּה בְּשַׁיִשׁ וְאֶחָד בְּסֶלַע וְאֶחָד בִּלְבֵנִים וְאֶחָד בְּעָפָר אֵינוֹ מִטַּמֵּא בִּנְגָעִים:
הלכה ט׳
בַּיִת שֶׁלֹּא הָיוּ בּוֹ אֲבָנִים וְעֵצִים כַּשִּׁעוּר וְנִרְאָה בּוֹ נֶגַע וְאַחַר כָּךְ הֵבִיא לוֹ אֲבָנִים וְעֵצִים וְעָפָר טָהוֹר:
הלכה י׳
בַּיִת שֶׁסִּכְּכוֹ בִּזְרָעִים בִּטְּלָן הוֹאִיל וּמְשַׁמְּשִׁין תַּשְׁמִישׁ עֵץ הֲרֵי הֵן כְּעֵץ. וְאִם נִטְמָא הַבַּיִת נִטְמְאוּ עִמּוֹ טֻמְאָה חֲמוּרָה כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר:
הלכה י״א
יְרוּשָׁלַיִם וְחוּצָה לָאָרֶץ אֵין מִטַּמְּאִין בִּנְגָעִים שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יד לד) "בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם" וִירוּשָׁלַיִם לֹא נִתְחַלְּקָה לִשְׁבָטִים. וּבָתֵּי הָעַכּוּ"ם שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֵין מִטַּמְּאִין בִּנְגָעִים:
הלכה י״ב
הַלּוֹקֵחַ בָּתִּים מִן הָעַכּוּ"ם יֵרָאֶה בַּתְּחִלָּה:
הלכה י״ג
בַּיִת שֶׁצִּדּוֹ אֶחָד עַכּוּ"ם וְצִדּוֹ אֶחָד יִשְׂרָאֵל צִדּוֹ אֶחָד בָּאָרֶץ וְצִדּוֹ אֶחָד בְּחוּצָה לָאָרֶץ אֵינוֹ מִטַּמֵּא בִּנְגָעִים. וּשְׁאָר כָּל הַבָּתִּים שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מִטַּמְּאִין בִּנְגָעִים בֵּין צְבוּעִים בִּידֵי אָדָם בֵּין צְבוּעִים בִּידֵי שָׁמַיִם:
הלכה י״ד
בֵּית הָאִשָּׁה בֵּית הַשֻּׁתָּפִין בֵּית הַכְּנֶסֶת אוֹ בֵּית הַמִּדְרָשׁ שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן דִּירָה לְחַזָּנִין אוֹ לְתַלְמִידִים מִטַּמְּאִין בִּנְגָעִים:
הלכה ט״ו
קִירוֹת הָאֵבוּס וְקִירוֹת הַמְּחִצָּה שֶׁבַּבַּיִת אֵין מִטַּמְּאִין בִּנְגָעִים:
כסף משנה · הלכות טומאת צרעת פרק י״ד
ב׳
ושני המראות מצטרפין זה עם זה. יליף מבגדים:
ופשיון הסמוך כל שהו וכו'. בס"פ י"ב ובת"כ יליף לה מקרא:
ג׳
אין נגעי בתים מטמאים וכו'. בתורת כהנים ומסיים בה ומראיהם שפל מן הקיר ולא ממשן וזו כוונת רבינו במה שכתב שיהיו שוקעות בקיר וכמ"ש תחלה מראה הנגע וכו':
ומה שכתב ובב' המראות מסגירין או מחליטין ובפסיון נותצין וכו'. מבואר בתורה אלא שהחלט זה שכתב בלא פסיון איני ידוע מהו:
ד׳
כשיראה נגע בבית וכו'. בפרק י"ב.
ומה שכתב ואפילו חבילי עצים אפילו חבילי קנים. שם וכר"י ויש לתמוה למה פסק כמותו במקום רבי שמעון ורבי מאיר דרבים נינהו ואפשר שרבינו סובר דבהא ל"פ וצ"ע:
ה׳
בית אפל וכו'. בפ"ב ואיתא בפ"ק דחולין (דף י' ע"ב) ומייתי לה מקרא בת"כ:
ויעמוד על פתח הבית וכו'. בפי"ב ובת"כ מייתי לה מקרא ואע"פ שלא הוזכר במשנה אלא לענין הסגר משמע לרבינו דה"ה לענין מחליט ופוטר:
ומה שכתב ואם עמד תחת המשקוף או שהלך לתוך ביתו וכו'. בת״כ ובפ״ק דחולין ופ' הנודר מן הירק (נדרים דף נ״ו ע״ב):
ו׳
אין הבית מטמא בנגעים עד שיהא בו ד' אמות על ד' אמות וכו'. בריש סוכה (דף ג' ע"ב).
ומ"ש ויהיה לו ד' כתלים. כתב רבינו בפי' המשנה פי"ב דהיינו מדכתיב קירות הבית תרי זימני והוא בת"כ ופ' גט פשוט וזהו ששנינו בפי"ב בית טריגון אינו מטמא בנגעים והוא בעל ג' כתלים כי טריגון הוא מלשון יוני שטריאה הם ג':
ומה שכתב והוא בנוי בארץ. בת"כ בבית ארץ פרט לבית הבנוי בספינה או באסקריא ועל ד' קורות והוא במשנה פי"ב.
ומ"ש באבנים ועפר ועצים. שם בפי"ב.
ומ"ש או שהיה עגול. שם.
ומ"ש או בעל ה'. בתוספתא פ"ו ואיתא נמי בפרק גט פשוט ובספ"ק דנזיר (דף ח') בית פנטיגון אינו מטמא בנגעים והוא נגזר מלשון יוני שפינט"י הם חמשה ויליף לה בת"כ מקראי.
ומ"ש והיה בנוי על ד' עמודים וכו'. משנה רפי"ב ופי' שם רבינו ר"ל אפילו יהיו בלתי על ד' עמודים בארץ ועליהם גג הנה יטמא בנגעים אע"פ שהוא פתוח מד' צדדין:
ז׳
כמה אבנים יהיו בו וכו'. שם וכר"ע מחבירו:
וכמה עצים יהיו בו וכו'. שם וכת"ק:
ח׳
הלבינים והשיש וכו'. נלמד ממה שיבוא בסמוך:
בית שאחד מצידיו וכו' עד טהור. בפרק י"ב ובמקום מ"ש בספרי רבינו ואחד באבנים כתוב במשנה ובת"כ ואחד בלבנים וכ"נ להגיה בספרי רבינו וכן מוכיח תחלת לשונו שכתב הלבנים והשיש:
ט׳
ומ"ש בספרי רבינו בית שלא היו בו לבנים וכו'. ט"ס הוא וצריך לכתוב אבנים במקום לבנים. וכתב הראב"ד ונראה בו נגע א"א זה המאסף תפס לשון המשנה ולא דקדק במה שאמרו וכו' אבל נ"ל דלענין טומאת הבית וכו'. אפריון נמטייה למרן דהוא מותיב לה והוא מפרק לה דלענין טומאת הבית אע"פ שלא היו בשעת בניין ולא הוזכרו אלא לענין נתיצה וכו' אלא דאיכא למתמה עליה למה פתח בתמיה רבה כיון דאיכא לשנויי כדשני ואפשר דמשום דאכתי איכא למיתמה עלה למה השמיטו:
י׳
בית שסיככו בזרעים וכו'. בפ' העור והרוטב עלה קכ"ט אמר רב מתנא הרי אמרו בית שסיככו בזרעים טהרו טומאתו לאו דאורייתא דאי סלקא דעתך דאורייתא מצינו לזרעים שמטמאין טומאה חמורה כששימש מעשה עץ שימש ופירש רש"י הרי אמרו וכו' דבית המסוכך בזרעים דהוי בית וכו' כגון שסיכך ביתו בשבולים ובהם הזרעים וכיון שעשה מהם סכך ביטל הזרעים ונעשה אהל חשוב ואם פרחה צרעת באותו בית הרי כל הבית כתליו ואהל שלו לטמא אדם וכלים:
י״א
ירושלים וח״ל וכו'. בפי״ב ובס״פ מרובה (בבא קמא דף פ״ב ע״ב) ופ״ק דיומא (דף י״ב) ופרק בני העיר (מגילה דף כ״ו).
ומ"ש ובתי עכו"ם. נלמד ממה שיבא בסמוך ודייק לכתוב שבארץ ישראל דאילו שבחוצה לארץ אפילו של ישראל אינם מטמאין:
י״ב
הלוקח בתים מן העכו"ם וכו'. בפרק י"ב ומייתי לה מקרא בת"כ:
י״ג
בית שצדו אחד עכו"ם וכו'. תוספתא פרק ו'.
ומ"ש ושאר כל הבתים כו' עד בין צבועים בידי שמים. בפי"א:
י״ד
בית האשה וכו'. בפרק קמא דיומא עלה י"א ע"ב תניא בית הכנסת ובית השותפין ובית האשה מיטמאין בנגעים פשיטא מהו דתימא ובא אשר לו הבית לו ולא לה לו ולא להם קמ"ל ואימא ה"נ אמר קרא בבית ארץ אחוזתכם וכו' ובית הכנסת מי מטמא בנגעים וכו' ת"ל ובא אשר לו הבית מי שמיוחד לו יצאו אלו שאין מיוחדין לו ל"ק הא רבי מאיר והא רבנן וכו' ול"ק הא דאית בה בית דירה הא דלית בה בית דירה ואיבעית אימא הא והא דלית בה בית דירה והא דכרכים והא דכפרים ומקשה על שינויא בתרא ומסיק אלא מחוורתא כדשנינן מעיקרא דאית ביה בית דירה:
ט״ו
קירות האבוס וקירות המחיצה שבבית וכו'. בפי"ב ופירש רבינו שמשון קירות המחיצה של חצרות גנות ופרדסים ורבינו פירש קירות המחיצה הוא תקרה שלא נעשה לדירה אמנם נעשה להיות צל לאשר תחתיו מבהמות מהשמש ואיצטריך אפילו שהם בבית שאם בא הנגע בכותלי הבית מטמא ובכותל האבוס והמחיצה אשר שם אין מטמא וקרא בבית כתיב וז"ש רבינו שבבית:
נחלת הכלל · Torat Emet 363
קרית ספר · הלכות טומאת צרעת פרק י״ד
א׳
מצות קעט להיות בית המנוגע טמא. ושיעור נגע בתים כשני גריסין זה בצד זה כדתנן במתני' דנגעים פרק י"ב כרבי עקיבא דסבר ב' גריסים על ב' אבנים כדכתיב וחלצו את האבנים אשר בהן הנגע וכדתניא בת"כ והנה הנגע בקירות הבית מלמד שאין הבית מטמא אלא בשני גריסין קיר קירות הרי שתים ולמטה הוא אומר קיר קירות הרי ארבע מלמד שאין הבית מטמא בנגעים אלא שיהו בה ד' כותלים מכאן אמרו בית עגול בית טריגון אינו מטמא בנגעים יכול עד שיראה על ב' כותלים ת"ל ומראיהן שפל מן הקיר אפילו על כותל אחד יכול נראה על אבן אחת ת"ל וחלצו את האבנים דברי רבי עקיבא.
ב׳
ג' סימני טומאה יש בבתים מראה ירקרק ואדמדם והפסיון כדתנן סוף פרק ג' דנגעים וכתיב שקערורות ירקרקות או אדמדמות ומראיהן שפל מן הקיר ותניא בתורת כהנים שקערורות שוקעות במראיהן ירקרקות או אדמדמות ירוק שבירוקים אדום שבאדומים ומראיהן שפל מן הקיר לא ממשן וכתיב בתר הסגר וראה והנה פשה הנגע בקירות הבית וצוה וחלצו וגו' ושני המראות מצטרפות דומיא דירקרק ואדמדם דכתיב גבי בגדים דילפי' לעיל מדכתיב והיה ולא כתיב והיו ופסיון הסמוך כל שהו והרחוק כגריס כדתנן במתני' פרק י"ב ותניא בת"כ ואם ישוב הנגע ופרח בבית וגו' משל חזר איש פלוני למקומו שיחזור הנגע לאותן האבנים אין לי אלא מקומו מנין לרבות אם חזר בבית ת"ל בבית יכול כגריס ת"ל הנגע ונאמר להלן ברישא הנגע בקירות הבית מה להלן שני גריסין כדילפינן לעיל מדכתיב בקירות נמצאת אתה אומר הפסיון הסמוך כל שהו והרחוק כגריס וחוזר לבתים כשני גריסים ומשום חוזר נקיט הכא נמצאת אתה אומר דסמוך ורחוק נפקא לן מקרא דלעיל דכתיב ושב הכהן וראה הכהן והנה פשה הנגע בקירות הבית ותניא בת"כ והנה פשה זה פשיון הסמוך בכל שהוא ומנין לרבות את הרחוק דלא פשה סמוך לנגע ת"ל בקירות הבית כלומר בכל מקום הוי פסיון טמא כיון שהוא בקירות הבית בין רחוק בין קרוב יכול בכל שהוא יהיה טמא אפילו רחוק תלמוד לומר כאן נגע ולהלן באדם נאמר גם כן נגע מה להלן כגריס כדאמרינן לעיל אף כאן בבית אי פשה ברחוק כגריס הוי טמא ואי לא לא נמצאת אומר הפסיון הסמוך כל שהו והרחוק כגריס והחוזר כשני גריסין גרסי' נמי הכא בת"כ. ואין נגעי בתים מטמאין עד שיהיה מראה הנגע שפל מן הקיר כדכתיב שקערורות שיהו שוקעין במראה כדכתיב ומראיהן שפל מן הקיר ולא ממשן כדאמר' לעיל ובשני המראות מסגירין או מחליטין ובפסיון נותצין כדנילף לקמן בילפותא דג' שבועות מקראי דאין נתיצה אלא בפסיון שאחרי הטחיה ולא קודם כדנילף לקמן.
ד׳
כשיראה הנגע אפילו הוא חכם שיודע שהוא נגע לא יאמר נגע נראה לי אלא כנגע כדכתיב בקרא וכדתנן במתני' ותניא בת"כ ובא אשר לו הבית שלא ישלח ביד שליח יכול אפילו זקן או חולה ת"ל ובא והגיד ידקדק הכהן עמו כיצד בא הנגע לביתו לאמר שיאמר לו דברי כיבושין בני אין הנגעים באים אלא על לשון הרע וכו' וצוה הכהן ופנו את הבית אפילו חבילי עצים וחבילי קנים כרבי יהודה במתניתין ודרשינן בת"כ צווי בכהן והפינוי בכל אדם ופינוי משמע אפילו מדברים שאין מקבלים טומאה ופינוי בכל אדם דרשינן מדכתיב ופנו את הבית בטרם יבא הכהן לראות את הנגע משמע דפינוי בכל אדם דאכתי לא מטמא כהן ואחר יבא הכהן לראות את הבית. ובית אפל אין פותחין בו חלונות ודריש ליה בת"כ מדכתיב כנגע נראה לי ולא לי ולאורי ואף על גב דקרא בבעל הבית משתעי ממילא משמע דנראה לו הנגע בלא נר או בלא אור חלון והכי נמי בעי כהן לראותה ואחר שיראה הכהן הנגע יצא ויעמוד על פתח הבית בצד המשקוף ויסגיר או יחליט או יפטור כדתנן במתניתין אינו הולך לתוך ביתו להסגיר בחבל ארוך ולא עומד בתוך הבית שהנגע בו ומסגיר דכתיב ויצא הכהן מן הבית אל פתח הבית והסגיר את הבית שבעת ימים תניא בת"כ יכול ילך לביתו ויסגיר אל פתח הבית יכול יעמוד תחת המשקוף ויסגיר ת"ל ויצא מן הבית עד שיעקר מכולו ואם הסגיר בדיעבד בכל גוונא מוסגר דכתיב והסגיר את הבית מכל מקום דיעבד מהני אלא שלא קיים מצוה ומייתי הך ברייתא פ"ק דחולין.
ו׳
אין הבית מטמא בנגעים עד שיהיה בו ד' אמות על ד' אמות דבפחות לא מיקרי בית וד' כותלים דרשי' דכתיב למעלה קיר קירות דכתיב והנה הנגע בקירות הבית ויכול לומר בקיר הבית וכתב קירות וכן למטה והנה פשה הנגע בקירות הבית הרי כאן ד' ומראיהן שפל מן הקיר לגופיה אתא ובית עגול כולה קיר א' ובעל ג' או ה' נמי לא מיטמא דד' בעינן לא פחות ולא יותר דאף על גב דגבי ציצית כתיב על ארבע כנפות כסותך ובעלת חמש כנפות אמרינן דחייבת בציצית על ארבע כנפות היינו משום דכתיב אשר תכסה בה דמרבה אפילו בעלת חמש דיש בכלל חמש ארבע אבל הכא ליכא רבוי לבית בת חמש כותלים אלא ארבע כדאמרינן ויהיה בנוי בארץ באבנים ועפר ועצים כדכתיב את אבניו ואת עציו ואת עפרו. בית בנוי בספינה אינו מטמא בנגעים כדתנן במתניתין ובתוספתא בית שבים ובית שבספינה אינם מטמאים בנגעים ותרי מילי נינהו בית שבים שהביאו אבנים ועפר הרבה וישפכו בים עד שנעשה תל ובנו עליו בית אינו מטמא בנגעים בארץ כתיב ולא ים ובית שבספינה אפילו עודה ביבשה כיון דאין סוף הבית לעמוד שם והיא מטולטלת לאו בית קבוע הוא וכתיב בבית ארץ אחוזתכם וגו' ובית תלוי על ד' קורות נמי כדתנן באיסקריה על ד' קורות אינו מיטמא בנגעים ועל ב' עמודים מיטמא כדתנן במתניתין וכדתניא נמי בתוספת' ובת"כ מרבינן לה מדכתיב בבית ארץ פרט לבית הבנוי בספינה ובאיסקריה ועל ד' קורות ולהביא בית הבנוי על העמודים דהיינו עמודי שיש או אבנים דבבית ארץ קרינא ביה.
ז׳
כמה אבנים יהיו בו אין פחות משמנה כרבי עקיבא במתניתין דאמר כשני גריסין על שתי אבנים ולא בעינן על ב' כותלים כרבי אליעזר ברבי שמעון כדתניא בת"כ יכול עד שיראה על ב' כותלים ת"ל ומראיהן שפל מן הקיר אפילו על כותל אחד יכול אפילו נראה על אבן אחד תלמוד לומר וחלצו את האבנים אין פחות משני אבנים דברי רבי עקיבא רבי ישמעאל אומר וכו' וכיון דילפינן דבקיר אחד שני גריסין בשני אבנים מיטמא מדכתיב ומראיהן שפל מן הקיר אם כן הוו שמנה אבנים בכל הבית וכמה עצים יהיו בו כדי ליתן תחת המשקוף כת"ק דר' יהודה במתניתין דקתני עצים כדי ליתן תחת המשקוף ופי' הר"ש ז"ל כן צריך לכל קיר וקיר דומיא דאבנים ועפר כדי ליתן בין פצים לחברו כדתנן במתני' ושיווי בנין האבנים מב' צדדין בעפר נקרא פצים דלא איצטריך עפר אלא להשוות ופחות משיעורים אלו לא מיטמא דלעיכובא הוא דילפינן הני שיעורים. הלבנים והשיש אין חשובין כאבנים כדתניא בת"כ יכול אפילו קרמירין אפילו לבנים ת"ל אבנים ופי' הר"ש ז"ל קרמירים רעפים ואיפשר שהרב ז"ל היה גורס מרמרין שכתב הלבנים והשיש וכו'. בית שאחד מצדדיו מחופה בשיש ואחד בסלע ואחד באבנים ואחד בעפר אינו מיטמא בנגעים כדתנן במתני' וכתב הר"ש ז"ל דיש ראוים לבא בהן נגע דלאו אבנים סתם הוו וסלע הוי צור מששת ימי בראשית ולאו קיר הוי וכן לבנים אינו אבן כדאמרינן לעיל. בית שלא היו בו אבנים ועצים ועפר כשיעור ונראה בו נגע ואח"כ הביא לו אבנים ועצים ועפר טהור כדתנן במתניתין ואו או קתני כדלעיל דלאו בית מיקרי מעיקרא ואין הבית מיטמא עד שיהא בו אבנים וכו' וכדילפינן לעיל.
י׳
בית שסככו בזרעים בטלו והן כעץ בעלמא ונטמאו טומאה חמורה כדמייתי סוף פרק העור והרוטב אמר רב מתנא הרי אמרו בית שסככו בזרעים טהרו מטומאת אוכלין כגון שסכך ביתו בשבלים ובהם הזרעים וכיון שעשה מהם סכך בטלו הזרעים אצל הסיכוך ונעשו אהל חשוב ואם פרחה צרעת באותו בית כל הבית טמא כתליו ואהל שלו לטמא אדם וכלים וכששמש מעשה עץ שמש כדאיתא התם.
י״א
וירושלם וח"ל אין מטמאין בנגעים כדתנן התם פר' י"ב דנגעים ובת"כ ממעט חוצה לארץ מדכתיב אחוזתכם ובשלהי מרובה ממעט נמי ירושלם מדכתיב אחוזתכם וירושלם לא נתחלקה לשבטים ובתי הגוים שבארץ ישראל אין מטמאים בנגעים כדתניא התם כל הבתים מטמאין בנגעים חוץ משל גוים ותניא בת"כ אחוזתכם מטמאה בנגעים ולא אחוזת גוים וכשם שאין אחוזתם מטמא כך גופם ובגדיהם אין מטמא בנגעים ומשמע דהיינו בתי גוים שהן קנויים להם בא"י אבל אחוזת ישראל שמושכרת לגוים נראה דמטמאה דהא אחוזתם קרינא בה ותנן נמי הלוקח בתים מן הגוים יראו בתחלה כדאמר לעיל בבגדים ומשמע דוקא לוקח שקונה אותה מן הגוי אבל אם שכרה לו לא יראו בתחלה. בית שצדו אחד גוי וצדו אחד ישראל או צדו אחד בארץ וצדו אחד בח"ל כדתניא בתוספתא פרק ששי וטעמא דבעינן כל צידי הבית ראוים לטומאת נגעים כדאמר' ושאר כל הבתים שבא"י מטמאין בין צבועים בידי אדם בין צבועין בידי שמים כדתנן פרק י"א דנגעים דבבגדים ועורות הוא דמפלגינן בין צבוע בידי אדם לצבוע בידי שמים משום דכתיב גבי בגד פשתים כדאמ' לעיל אבל בתים לא.
י״ד
בית האשה בית השותפין בית הכנסת ובית המדרש שיש בהן בית דירה לחזנים או לתלמידים מיטמאין בנגעים כדתניא בתוספתא בית הכנסת ובית האשה ובית השותפין מטמאין בנגעים וכת' הר"ש ז"ל דהיינו טעמא דבית הכנסת דמצו לזבוניה אבל הרב ז"ל כתב כשיש בהן בית דירה לחזנים או לתלמידים משמע דבלאו הכי לא מיטמאי דבעינן ובא אשר לו הבית. קירות האבוס וקירות המחיצה שבבית אין מטמאין כדתנן במתניתין פרק י"ב וכדדרשינן בת"כ בקירות הבית ולא בקירות האבוס ולא בקירות המחיצה והמגורה דאין הבית טמא עד שיראה הנגע באחד מארבע קירות הבית עצמה ולא בקירות אלו:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
על הפרק הזה
רמב״ם הלכות טומאת צרעת י״ד, מתוך הלכות טומאת צרעת שבספר טהרה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל