רמב״ם - הלכות טומאת צרעת · פרק י״ב

ספר טהרה · 13 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות טומאת צרעת · פרק י״ב

הלכה א׳

צָרַעַת בְּגָדִים כִּגְרִיס, כְּצָרַעַת אָדָם. אֲבָל פָּחוֹת מִכִּגְרִיס טָהוֹר. וּשְׁלֹשָׁה סִימָנֵי טֻמְאָה יֵשׁ בָּהֶן. יְרַקְרַק אֲדַמְדַּם וְהַפִּשְׂיוֹן. וּשְׁלָשְׁתָּן מְפֹרָשִׁין בַּתּוֹרָה. יְרַקְרַק הוּא הַיָּרֹק שֶׁבַּיְרֻקִּין שֶׁהוּא יָרֹק הַרְבֵּה כִּכְנַף הַטַּוָּס וּכְהוּצֵי הַדֶּקֶל. וַאֲדַמְדַּם הוּא אָדֹם שֶׁבָּאֲדֻמִּים שֶׁהוּא אָדֹם הַרְבֵּה כִּזְהוֹרִית יָפָה. וּשְׁנֵי מַרְאוֹת אֵלּוּ מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה בְּמַרְאֶה יְרַקְרַק אוֹ אֲדַמְדַּם מַסְגִּירִין אֶת הַבֶּגֶד. וְאִם עָמַד בְּמַרְאֶה זֶה שְׁנֵי שָׁבוּעוֹת מַחְלִיטִין וְשׂוֹרְפִין וְכֵן אִם פָּשָׂה מַחְלִיטִין וְשׂוֹרְפִין. כֵּיצַד. בֶּגֶד שֶׁנִּרְאֶה בּוֹ נֶגַע יְרַקְרַק אוֹ אֲדַמְדַּם מַסְגִּירוֹ שִׁבְעַת יָמִים וּבַשְּׁבִיעִי רוֹאֶה אִם פָּשָׂה מַחְלִיטוֹ וְשׂוֹרֵף אֶת כָּל הַבֶּגֶד. וְאִם עָמַד בְּמַרְאֵהוּ וְלֹא פָּשָׂה אוֹ שֶׁפָּשָׂה וְכֵהָה מִשְּׁנֵי הַמַּרְאוֹת שֶׁהֻסְגַּר בָּהֶן אוֹ שֶׁהוֹסִיף הַמַּרְאֶה לְהַאֲדִים וּלְהוֹרִיק וְלֹא פָּשָׂה יְכַבֵּס מְקוֹם הַנֶּגַע וְיַסְגִּיר שִׁבְעַת יָמִים שֵׁנִית וּבְסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי שֶׁהוּא יוֹם שְׁלֹשָׁה עָשָׂר רוֹאֶה. אִם כֵּהָה לְמַרְאֶה שְׁלִישִׁית הֲרֵי זֶה טָעוּן כִּבּוּס וְטָהוֹר. וְאִם נִשְׁתַּנָּה הַנֶּגַע מִמַּה שֶּׁהָיָה כְּגוֹן שֶׁהָיָה יְרַקְרַק וְנַעֲשָׂה אֲדַמְדַּם אוֹ אֲדַמְדַּם וְנַעֲשָׂה יְרַקְרַק קוֹרֵעַ מְקוֹם הַנֶּגַע וְשׂוֹרֵף מַה שֶּׁקָּרַע וְתוֹפֵר מַטְלִית בַּמָּקוֹם שֶׁקָּרַע וּפוֹטֵר שְׁאָר הַבֶּגֶד וּמְכַבְּסוֹ כֻּלּוֹ כִּבּוּס שֵׁנִי וּמַטְבִּילוֹ, וְטָהֵר. וְאִם עָמַד בַּמַּרְאֶה שֶׁהֻסְגַּר בּוֹ בַּתְּחִלָּה יַחְלִיטוֹ וְיִשְׂרֹף אֶת כֻּלּוֹ:

הלכה ב׳

נֶגַע שֶׁהָיָה יְרַקְרַק וּפָשָׂה אֲדַמְדַּם אוֹ שֶׁהָיָה אֲדַמְדַּם וּפָשָׂה יְרַקְרַק הֲרֵי זֶה פִּשְׂיוֹן:

הלכה ג׳

נֶגַע שֶׁהָיָה בְּאֶמְצָעוֹ מָקוֹם נָקִי בְּלֹא נֶגַע וּפָשָׂה לוֹ הַנֶּגַע אֵינוֹ פִּשְׂיוֹן עַד שֶׁיִּפְשֶׂה לַחוּץ. שֶׁאֵין פִּשְׂיוֹן הַנֶּגַע לְתוֹכוֹ פִּשְׂיוֹן בֵּין בְּאָדָם בֵּין בִּבְגָדִים וּבָתִּים:

הלכה ד׳

הַפִּשְׂיוֹן הַסָּמוּךְ בַּבְּגָדִים כָּל שֶׁהוּא וְהָרָחוֹק אוֹ הַחוֹזֵר כִּגְרִיס. כֵּיצַד. בֶּגֶד שֶׁהֻסְגַּר וְנוֹלַד בּוֹ נֶגַע אַחֵר כִּגְרִיס רָחוֹק מִן הַנֶּגַע שֶׁהֻסְגַּר בּוֹ הֲרֵי זֶה פִּשְׂיוֹן וְיִשָּׂרֵף. וְאִם הָיָה פָּחוֹת מִכִּגְרִיס אֵין מַשְׁגִּיחִין בּוֹ. וְכֵן בֶּגֶד שֶׁקָּרַע מִמֶּנּוּ הַנֶּגַע בְּסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ וְחָזַר בּוֹ נֶגַע כִּגְרִיס יִשָּׂרֵף. וְכֵן בֶּגֶד שֶׁפָּשָׂה בּוֹ הַנֶּגַע אַחַר שֶׁנִּפְטַר יִשָּׂרֵף:

הלכה ה׳

מִי שֶׁמְּכַבֵּס אֶת הַנֶּגַע בְּשָׁבוּעַ רִאשׁוֹן כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ צָרִיךְ לְכַבֵּס מְעַט מִן הַבֶּגֶד שֶׁחוּצָה לוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יג נד) "אֵת אֲשֶׁר בּוֹ הַנָּגַע". וְכָל נִגְעֵי בְּגָדִים שֶׁמְּכַבְּסִין אוֹתָן מַעֲבִירִין עֲלֵיהֶן שִׁבְעָה סַמְמָנִין שֶׁמַּעֲבִירִין עַל הַכֶּתֶם כְּדֶרֶךְ שֶׁמַּעֲבִירִין עַל הַכְּתָמִים כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּעִנְיַן נִדָּה:

הלכה ו׳

בֶּגֶד שֶׁקָּרַע מִמֶּנּוּ מְקוֹם הַנֶּגַע וְתָפַר מַטְלִית כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ וְחָזַר נֶגַע כִּגְרִיס עַל הַבֶּגֶד. מַתִּיר אֶת הַמַּטְלִית וּמַצִּילָהּ וְשׂוֹרֵף שְׁאָר הַבֶּגֶד. חָזַר הַנֶּגַע עַל הַמַּטְלִית שׂוֹרֵף אֶת הַכּל:

הלכה ז׳

הַטּוֹלֶה מִן הַמֻּסְגָּר בְּטָהוֹר וְחָזַר נֶגַע עַל הַבֶּגֶד שׂוֹרֵף אֶת הַמַּטְלִית. חָזַר עַל הַמַּטְלִית הַבֶּגֶד הָרִאשׁוֹן הַמֻּסְגָּר יִשָּׂרֵף וְהַמַּטְלִית תְּשַׁמֵּשׁ אֶת הַבֶּגֶד שֶׁהִיא תְּפוּרָה בּוֹ בְּסִימָנִין. אִם עָמַד בְּעֵינָיו שְׁנֵי שָׁבוּעוֹת אוֹ פָּשָׂה שׂוֹרְפִין הַכּל:

הלכה ח׳

בֶּגֶד שֶׁבָּא כֻּלּוֹ בַּתְּחִלָּה יְרַקְרַק אוֹ אֲדַמְדַּם מַסְגִּירוֹ שָׁבוּעַ אַחַר שָׁבוּעַ. אִם עָמַד בּוֹ שְׁנֵי שָׁבוּעוֹת יִשָּׂרֵף. אֲבָל בֶּגֶד שֶׁהִסְגִּירוֹ וּפָשָׂה הַנֶּגַע בְּכֻלּוֹ וְנַעֲשָׂה יְרַקְרַק אוֹ אֲדַמְדַּם אוֹ שֶׁפְּטָרוֹ וְאַחַר שֶׁפְּטָרוֹ בָּא כֻּלּוֹ יְרַקְרַק אוֹ אֲדַמְדַּם הֲרֵי זֶה טָהוֹר. כִּבֵּס וּפָשָׂה יִשָּׂרֵף:

הלכה ט׳

בֶּגֶד שֶׁמּוֹכִין יוֹצְאִין עַל פָּנָיו מִן הָאָרִיג כְּגוֹן סָגוֹס שֶׁל צֶמֶר וְנִרְאָה בּוֹ נֶגַע אֵינוֹ מִתְטַמֵּא עַד שֶׁיֵּרָאֶה הַנֶּגַע בַּמּוֹכִין וּבָאָרִיג עַצְמוֹ. וְזֶה שֶׁנֶּאֱמַר בַּבְּגָדִים (ויקרא יג נה) "בְּקָרַחְתּוֹ אוֹ בְגַבַּחְתּוֹ" קָרַחְתּוֹ אֵלּוּ הַשְּׁחָקִים גַּבַּחְתּוֹ אֵלּוּ הַחֲדָשִׁים:

הלכה י׳

הַבְּגָדִים הַצְּבוּעִים אֵינָן מִטַּמְּאִין בִּנְגָעִים בֵּין שֶׁצְּבוּעִין בִּידֵי אָדָם בֵּין שֶׁצְּבוּעִין בִּידֵי שָׁמַיִם עַד שֶׁיְּהוּ לְבָנִים. בֶּגֶד שֶׁשִּׁתְיוֹ צָבוּעַ וְעֶרְבוֹ לָבָן עֶרְבוֹ צָבוּעַ וְשִׁתְיוֹ לָבָן הַכּל הוֹלֵךְ אַחַר הַנִּרְאֶה. פָּחוֹת מִשָּׁלֹשׁ אֶצְבָּעוֹת עַל שָׁלֹשׁ אֶצְבָּעוֹת מִן הָאָרִיג אֵינוֹ מִטַּמֵּא בִּנְגָעִים:

הלכה י״א

בֶּגֶד שֶׁאָרַג בּוֹ פָּחוֹת מִשָּׁלֹשׁ עַל שָׁלֹשׁ וְנִרְאָה בּוֹ נֶגַע וְאַחַר כָּךְ הִשְׁלִימוֹ לְשָׁלֹשׁ עַל שָׁלֹשׁ טָהוֹר:

הלכה י״ב

הַתּוֹפֵר מַטְלִיּוֹת שֶׁאֵין בְּכָל אַחַת מֵהֶן שָׁלֹשׁ עַל שָׁלֹשׁ וְעָשָׂה מֵהֶן בֶּגֶד הֲרֵי זֶה מִטַּמֵּא בִּנְגָעִים שֶׁהַתָּפוּר כְּאָרוּג וְכֻלּוֹ בֶּגֶד אֶחָד הוּא:

הלכה י״ג

בֶּגֶד שֶׁהוּא מַטְלִיּוֹת מַטְלִיּוֹת מֵהֶן צְבוּעִין וּמֵהֶן לְבָנִים וְנִרְאָה נֶגַע בַּלָּבָן שֶׁבּוֹ מַסְגִּירִין אוֹתוֹ אִם עָמַד שְׁנֵי שָׁבוּעוֹת נִטְמָא כֻּלּוֹ וְיִשָּׂרֵף. וְכֵן אִם פָּשָׂה הַנֶּגַע בְּמַטְלִית לְבָנָה אַחֶרֶת הֲרֵי זֶה פִּשְׂיוֹן אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בֵּינֵיהֶם צָבוּעַ. הָיָה כֻּלּוֹ צָבוּעַ וּבוֹ פַּס אֶחָד לָבָן אֲפִלּוּ כִּגְרִיס וְנִרְאָה בּוֹ נֶגַע יַסְגִּיר שֶׁאִם עָמַד בְּעֵינָיו וְלֹא הוֹסִיף וְלֹא כֵּהָה שְׁנֵי שָׁבוּעוֹת יִשָּׂרֵף:

כסף משנה · הלכות טומאת צרעת פרק י״ב

א׳

צרעת בגדים כגריס וכו'. בת"כ יליף לה מקרא: ירקרק הוא הירוק שבירוקין וכו'. בת"כ והיה הנגע ירקרק יכול כל מראה ירוק ת"ל ירקרק ירוק שבירוקין אדום יכול כל מראה אדום ת"ל אדמדם אדום שבאדומים. ומ"ש ככנף הטווס וכו'. בתוספתא פ"ק דנגעים ופסק כסומכוס לגבי ר"א וצריך טעם למה. ומ"ש ושני מראות אלו מצטרפין זה עם זה. בת"כ יליף לה מקרא: במראה ירקרק או אדמדם מסגירין את הנגע וכו'. מקראות התורה והיה הנגע ירקרק או אדמדם בבגד וראה הכהן והסגיר את הנגע שבעת ימים וראה את הנגע ביום השביעי כי פשה הנגע בבגד ושרף את הבגד ואם יראה הכהן והנה לא פשה בבגד וצוה הכהן וכבסו את אשר בו הנגע והסגירו שבעת ימים שנית וראה הכהן אחרי הוכבס את הנגע והנה לא הפך הנגע את עינו והנגע לא פשה טמא הוא באש תשרפנו ואם ראה הכהן והנה כהה הנגע אחרי הוכבס אותו וקרע אותו מן הבגד ואם תראה עוד בבגד פורחת היא באש תשרפנו את אשר בו הנגע והבגד או השתי או הערב אשר תכבס וסר מהם הנגע וכובס שנית וטהר. ושנינו בפי"א דנגעים העומד בראשון יכבס ויסגיר העומד בשני ישרף הפושה בזה ובזה ישרף וכו' הכהה בראשון יכבס ויסגיר הכהה בשני קורעו ושורף מה שקרע וצריך מטלית ובת"כ וראה הכהן אחרי הוכבס והנה לא הפך ולא פשה טמא הוא הפך ולא פשה איני יודע מה יעשה לו ת"ל והסגירו שבעת ימים שנית דברי ר"י וחכ"א מטמא משום עומד הא מה אני מקיים והנה לא הפך הנגע את עינו והנה לא פשה טמא הפך טמא בכל מין שהוא מטמא לו ופי' ה"ר אליה מזרחי ז"ל דברי ר"י דוקא אם עמד בעינו הראשון ולא הפך אז הוא טמא וטעון שריפה אבל אם נהפך ממראה למראה כגון מירקרק לאדמדם או ההיפך נגע חדש הוא וטעון הסגר בתחילה וחכמים סברי דינו כעומד בעינו בראשון דכיון דלא נהפך למראה טהור אלא למראה טמא כגון מירקרק לאדמדם או ההיפך ששניהם מראות טומאה הן לא הפך קרינן ביה ואי זה יקרא הפך כשנהפך למראה שאינו מטמא לו אבל זה שנהפך למראה שהוא מטמא לו לא הפך קרינן ביה וטעון שריפה וזהו ששנינו בת"כ אליבא דחכמים הא מה אני מקיים והנה לא הפך הנגע את עינו והנגע לא פשה טמא דמשמע מיניה הא הפך ולא פשה לא הוי טמא כשהפך ממין דמטמא לו למין דלא מטמא לו דאע"ג דהוה ירקרק והפך אדמדם או ההיפך אכתי לא הפך קרינן ביה דלא הפך למין דלא מטמא לו אבל אם הפך למין דלא מטמא לו לא עכ"ל. ובת"כ תניא תו והנה כהה הנגע למראה שני ולא למראה שלישי: והשתא מ"ש רבינו שאם עמד במראהו ולא פשה יכבס ויסגיר, היינו מדאמר קרא שאם בסוף הסגר שני עמד בעינו ולא פשה ישרף משמע הא בסוף הסגר ראשון יסגיר וכן מדאשכחן דבסוף הסגר שני הפך ולא פשה ישרף לדעת חכמים הא בסוף הסגר ראשון יסגיר ותנן בפי"א דנגעים נשתנה ולא פשה כאילו לא נשתנה וא"כ ה"ל עומד בסוף שבוע ראשון ויסגיר וזהו שכתב או שהוסיף המראה להאדים ולהוריק ולא פשה יכבס ויסגיר. ומ"ש או שפשה וכהה משני המראות שהוסגר בהם. בפי"א הכהה בראשון יכבס ויסגיר ומשמע לרבינו דהיינו אפילו אם פושה והוא פשוט דכיון שכהה ממראות הטומאה כי פשה מאי הוי: ומה שכתב ובסוף שבוע שני רואה אם כהה למראה שלישית ה"ז טעון כיבוס וטהור. היינו מדכתיב בסוף שבוע שני שאם כהה הנגע אחרי הוכבס את הנגע וקרע אותו מן הבגד ותניא בת"כ והנה כהה הנגע למראה שני ולא למראה שלישי משמע בהדיא שאם כהה למראה שלישי אינו צריך לקרוע ובתוספתא פ"ה אליבא דחכמים: ומה שכתב ואם נשתנה הנגע ממה שהיה וכו'. נראה דהיינו מדכתיב בסוף הסגר שני והנה לא הפך הנגע את עינו והנגע לא פשה באש תשרפנו משמע הא אם הפך את עינו מאחר דלא פשה לא ישרפנו והוי כדין כהה הנגע שקורע מקום הנגע מהבגד והא דתנן נשתנה ולא פשה כאילו לא נשתנה לא שיהא לגמרי כאילו לא נשתנה דליהוי כעומד שני שבועות אלא לאפוקי מדר"י דאמר יראה בתחלה תנא דאינו נראה בתחלה אלא דנין אותו כדין נגע שאירע בו כך. ומה שכתב ומכבסו כולו כיבוס שני. היינו מדכתיב והבגד או השתי וכו' אשר תכבס וסר מהם הנגע וכובס שנית וטהר: וכתב הראב"ד ואם נשתנה ממה שהיה א"א טעה בכאן טעות גדולה. טעמו להשיג על רבינו מדאמר קרא בכהה וקרע והיינו בכהה למראה שני דהיינו מירקרק לירוק ומאדמדם לאדום אז וקרע אבל מירקרק לאדמדם ומאדמדם לירקרק הוי מראשון לראשון ואין זה כהה וישרף וכבר נתתי טעם לדברי רבינו דדייק מדכתיב והנה לא הפך הנגע את עינו באש תשרפנו משמע הא אם הפך את עינו לא ישרף והפך היינו מירקרק לאדמדם מאדמדם לירקרק דאי לא כן הו"ל למכתב והנה לא כהה הנגע. ומ"ש עוד והמשנה אמרה נשתנה ופשה וכו'. כבר ישבתי המשנה לדעת רבינו. ומה שכתב עוד ומה שאמרה המשנה הכהה בראשון יכבס ויסגיר הכהה בשני קורעו ושורף מה שקרע כהה למראה שני קאמר וכו' כלומר א"ת שטעמו של הרמב"ם מדתנן בפרק י"א דנגעים הכהה בראשון יכבס ויסגיר דמשמע ליה דכהה היינו מירקרק לאדמדם ומאדמדם לירקרק והא קתני דכהה בשני קורעו ושורף מה שקרע לאו מילתא היא דכהה אינו מירקרק לאדמדם דההוא הוי מראשון לראשון אלא מירקרק לירוק שהוא למראה שני ותדע דכהה דמתניתין הוי כמו כהה דקרא ובכהה דקרא אמרו בתורת כהנים דהיינו למראה שני ואז קורעו ושורף מה שקרע אבל אם כהה למראה שלישי אינו טעון קריעה אלא כיבוס לבד ומראה שני משמע מראה שהוא שפל מן הראשון דומיא דמראה שלישי שר"ל שהוא שפל מהשני וזה טעם הזכירו כאן מראה שלישי שנראה שאינו ענין לו ומירקרק לאדמדם אינו מראה שפל ממנו אלא שוה לו. וא"ת ע"כ יש לך לומר דמירקרק לירוק הוי מראה שלישי וטהור דאי לאו כן למה אמרו שאין הנגעים מטמאים אלא בירקרק שבירוקים ובאדמדם שבאדומים לכך אמר אבל בתחלה אין נזקקין אלא לירקרק ואדמדם כלומר אבל לא לירוק ואדום דהפרש יש בין קודם שנזקק לטומאה לאחר שנזקק לטומאה. ומ"ש וכן הוא המשנה לדעת חכמים בא להכריע עוד דכהה דמתניתין היינו מירקרק לירוק ולא מירקרק לאדמדם מדתנן בפרק י"א דנגעים הכהה בתחלה רבי ישמעאל אומר יכבס ויסגיר וחכמים אומרים אינו זקוק לו ובשלמא אם כהה היינו ירוק או אדום היינו דאמרי רבנן אין זקוק לו שכיון דעדיין לא נזקק לטומאה לאו כלום הוא אבל אם הוא מירקרק לאדמדם אמאי אין נזקקין לו וכפי מה שכתבתי לדעת רבינו אין צורך להשיב על טענותיו דרבינו מקרא הוא דורש אפילו אם תמצי לומר דפירושא דמתניתין כפירוש הראב"ד אין בכך כלום שדין זה אינו ענין לכהה דמתניתין אלא לנשתנה ולא פשה וכדפרישית. ועוד י"ל אפשר דרבינו מפרש דכהה בשני דמתניתין היינו נשתנה מירקרק לאדמדם ומה שטען הראב"ד על זה דכהה דמתניתין הוי דומיא דקרא יש להשיב דמידי איריא הא כדאיתא והא כדאיתא ועוד דבין כהה דקרא ובין כהה בשני דמתניתין הוי מירקרק לאדמדם דוקא והוא מראה שני שאמרו בתורת כהנים אבל נשתנה לירוק או לאדום זהו כהה למראה ג' שאמרו בתורת כהנים דטהור שכשם שאין הירוק והאדום סימן טומאה בתחלה אף לא בסוף. ומה שרצה להכריע מדתנן הכהה בתחלה אינו זקוק לו שאם הוא מירקרק לאדמדם למה אינו זקוק לו י"ל דכיון דקודם שנזקק לטומאה הוא אינו זקוק לו כדאשכחן בפסיון שאינו מטמא בתחלה כמו ששנינו בתורת כהנים וכי היכי דמפליג הראב"ד בירוק ואדום בין קודם שנזקק לטומאה לאחר שנזקק לטומאה הכי מפליג רבינו בנשתנה מירקרק לאדמדם ובאי זה דרך משני דרכים אלו עלו דברי רבינו כהוגן בלא טעות:

ב׳

נגע שהיה ירקרק ופשה אדמדם וכו'. משנה פי"א דנגעים:

ג׳

נגע שהיה באמצעו מקום נקי וכו'. בת"כ נגע הנתק מקיש נגע לנתק מה נתק אינו פושה אף נגע וכל שהוא קרוי נגע בכלל:

ד׳

הפשיון הסמוך בבגדים כל שהוא וכו'. בפי"א דנגעים ובתורת כהנים יליף לה מקראי: וכתב הראב"ד א"א אם תעיין בדרש תורת כהנים וכו'. השיג על רבינו למה כתב בבגדים דמשמע שדין זה מיוחד בבגדים ואינו כן שאדם ובגדים ובתים שוין בדין זה. וז"ל הראב"ד בפירושו לת"כ הוא פרט לשפשתה לבוהק פי' דקי"ל פשיון כל שהוא והרחוק כגריס בנגעי בגדים ובתים ואע"ג דלא אשכחן לה בפירוש שמעינן לה מכללי דמתניתין דפשיון הרחוק לא מטמא בנגעים דאדם דתנן בנגעים פ"ד בהרת כגריס וחוט יוצא ממנה אם יש בו רוחב ב' שערות זוקק לשיער לבן ולפשיון אבל לא למחיה שמעינן מהא דאי לית ביה רוחב שתי שערות אינו זוקק לפשיון דאם פשה חוץ לאותו חוט לא מטמא משום פסיון אלמא פסיון הבא מרחוק לא מטמא ותנן בנגעים פ"ק היה בו פסיון והלך לו הפשיון או שהלכה לה האום או שנתמעטה ואין בזה ובזה כגריס השחין ומחית השחין המכוה ומחית המכוה חולקין בין האום לפשיון הרי אלו להקל שמעינן מהאי טעמא דשחין ומכוה ובוהק חולקין בין האום לפשיון הוא טהור משום דשחין ומכוה ובוהק לא חזי לפשיון אבל עור הבשר בעלמא אע"פ שחולק ביניהם טמא אלמא פשיון הרחוק מטמא אלא ש"מ חדא בפשיון כל שהוא וחדא בפסיון שהוא כגריס עכ"ל. וי"ל לדעת רבינו שאע"פ שהם שוים בסמוך ורחוק הם מוחלקין בחוזר דבבתים הוי כשני גריסין כדתנן בספי"ב דנגעים:

ה׳

מי שמכבס את הנגע בשבוע ראשון וכו'. בת"כ יליף לה מקרא: וכל נגעי בגדים וכו'. בפ' דם חטאת (זבחים דף צ״ה):

ו׳

בגד שקרע מקום הנגע וכו' עד בסימנים. בפי"א דנגעים וכפשטא דמתניתין ולא כדמשמע בתוספתא:

ח׳

בגד שבא כולו בתחלה ירקרק או אדמדם וכו'. בפרק כל היד עלה י"ט ובפרק הנחנקין (סנהדרין דף פ"ז ע"ב) רבי נתן בן אבטולמוס אומר מנין לפריחת בגדים שהיא טהורה וכו' וקשיא לי דהתם משמע דרבנן פליגי עליה ואמאי שבק רבנן ופסק כרבי נתן: וכתב הראב"ד ואחר שפטרו וכו'. א"א לא מצאתי נוסחא מאושרת בזה וכו'. כתב הר"י קורקוס ז"ל ונראים הדברים ק"ו בבגדים פי' דעיקר פריחה לטהר באדם כתיבא ומ"מ רבינו השוה דין פריחת בגדים לדין פריחת נתקים שנתבאר רק ח' שאפי' פריחה לאחר הפיטור מטהרת בהם:

ט׳

ומה שכתב רבינו וזה שנאמר בבגדים בקרחתו וכו'. כלומר לא יקשה עליך קרא דבקרחתו או בגבחתו דמשמע דקרחתו היינו האריג וגבחתו היינו המוכין וקתני או דאין פירוש קרחתו וגבחתו כן אלא קרחתו אלו השחקים גבחתו אלו החדשים וכן פירש בתורת כהנים וכן תרגם אונקלוס. ומה שכתב רבינו כנס ופשה ישרף. בתוספתא פרק חמישי: בגד שמוכין יוצאין על פניו מן האריג וכו'. בסוף פרק י"א דנגעים:

י׳

הבגדים הצבועים וכו'. בפרק י"א דנגעים העורות והבגדים הצבועים אינם מטמאין בנגעים הבתים בין צבועים בין שאינם צבועים מטמאין בנגעים דר"מ רבי יהודה אומר העורות כבתים ר"ש אומר הצבועים בידי שמים מטמאים [בנגעים] בידי אדם אינם מטמאין [בנגעים] ופירש ר"ש הצבועים אפי' בידי שמים ובת"כ יליף טעמייהו מקראי בין צבועים ואפילו בידי אדם העורות כבתים בבגדים ובתים מודו ר"י ור"ש לר"מ: בגד ששתיו צבוע וכו'. בפרק י"א דנגעים שם. וכתב ר"ש בסתם בגדים הערב נראה בכרים ובכסתות השתי נראה כדמשמע בתוספתא והדבר תלוי לפי ענין האומנות ולכך סתם ושנה אחר הנראה: פחות מג' אצבעות וכו'. בפי״ב ובפרק במה מדליקין (שבת דף כ״ט) מייתי לה מקרא:

י״א

בגד שארג בו פחות מג' על ג' וכו'. בפי"ב דנגעים שם:

י״ב

התופר מטליות וכו'. נלמד מהדין שיבא בסמוך:

י״ג

בגד שהוא מטליות וכו'. בפרק אחד עשר דנגעים ובתורת כהנים קייטא שיש בה פספסים צבועים ולבנים פוסים מזה לזה שאלו את ר' אליעזר והרי הוא פספס יחידי ומסקנא יסגיר שמא יעמוד שני שבועות והעומד בבגדים שני שבועות טמא ופירש רבינו קייטא בגד מחובר מחתיכות קטנות וכל חתיכה נקראת פספס מן פס ידא. וסובר תנא דמתניתין שאע"פ שאין בכל חתיכה שלש על שלש מטמא בנגעים כאילו היה ארוג כי התפירה חיבור גמור הוא וסובר שכשיש בין שתי חתיכות לבנות חתיכה צבועה בינתיים אינה חשובה הפסק ומועיל הפשיון מחתיכה לבנה זו לחתיכה לבנה הרחוקה וע"פ מה שנתבאר דבבגדים מטמא פשיון רחוק ובתוספתא פליג רבי נחמיה וסובר דבעינן שיהיה באחת הלבנה ג' על ג' ואינה הלכה אלא כת"ק וכרבי אליעזר ורבותיו שבמשנה אמרו שאלו את ר"א הרי הוא פספס יחידי פי' שאין שם לבן אלא חתיכה אחת שאין בה ג' על ג' וכל השאר צבוע מה יהא דינה שהרי אין בה מקום לפסיון כי הנגע ממלא כולה כי אין בה אלא כגריס לבד אמרו לו מה תועלת בהסגר זה שהרי אין שם חתיכה אחרת לבנה שיפשה לה א"ל לא שמעתי א"ל רבי יהודה בין בתירא אלמד בו א"ל אם לקיים דברי חכמים הן א"ל שמא יעמוד כך שני שבועות והעומד בבגדים שני שבועות טמא א"ל חכם גדול אתה שקיימת דברי חכמים:

נחלת הכלל · Torat Emet 363

קרית ספר · הלכות טומאת צרעת פרק י״ב

א׳

מצות קעח להיות בגד מנוגע טמא ומטמא כדכתיב והבגד כי יהיה בו נגע צרעת וגו' וצרעת בגדים כגריס כצרעת אדם כדילפינן לעיל פ"א מדכתיב צרעת נושנת לרבות כל מיני הצרעות לשיעור גריס וכתיב נמי הכא צרעת הוא דלא תימא דנילף מצרעת בתים בשני גריסין דדמי לה שמטמא בירקרק ואדמדם ת"ל צרעת דילפינן מצרעת נושנת דנגעי אדם דמטמאי כולהו בשני שבועות משא"כ בבתים שמטמאים בשלשה שבועות ושלשה סימני טומאה יש בצרעת בגדים ירקרק ואדמדם והפסיון כדכתיב והיה הנגע ירקרק או אדמדם בבגד או בעור וגו' נגע צרעת הוא וגו' והסגיר את הנגע שבעת ימים וגו' וראה את הנגע ביום השביעי כי פשה הנגע וגו' ירקרק הוא הירוק הרבה ככנף הטווס ואדמדם אדום הרבה כדתנן פי"א מנגעים ובת"כ דרש לה מדלא כתיב ירוק ואדום. ושני מראות אלו מצטרפין כחצי גריס ירקרק וכחצי גריס אדמדם כדתניא בתוספתא וגבי מראות נגעי בשר ילפינן דמצטרפים מדכתיב והיה בעור בשרם וגו' ולא כתיב והיו והכא נמי כתיב והיה הנגע ובת"כ תניא ירקרק או אדמדם מלמד שאין מטמאין בפתוך יכול לא יצטרפו זה עם זה ת"ל והיה דלהכי אפקינהו לירקרק ואדמדם בלשון יחיד דכתיב והיה לאשמועינן דמצטרפים ואם עמד במראה שני שבועות מחליטין ושורפין כדכתיב והסגירו שבעת ימים שנית וגו' וראה הכהן אחרי הכבס את הנגע והנגע לא פשה טמא באש תשרפנו וכן אם פשה בשבוע ראשון מחליטין ושורפין אותו כדכתיב בהסגר ראשון וראה את הנגע ביום השביעי כי פשה וגו' ושרף את הבגד וגו' ואם פשה וכהה ממראה שהוסגר בו דהיינו מראה שלישי יכבס מקום הנגע ויסגיר שבעת ימים שנית כדתנן התם הכהה בשבוע ראשון יכבס ויסגיר והיינו אפילו פשה כיון שכהה וכדתניא בתוספתא הפושה בסוף שבוע ראשון ובסוף שבוע שני מכבסו וטהור והיינו בכהה דאם לא כהה ופשה שורף ומכבסו וטהור דקתני היינו בסוף שבוע שני דבסוף שבוע ראשון מכבסו ומסגירו דפסיון דמטמא היינו בעומד במראה אדמדם או ירקרק וכיון שכהה אינו אדמדם וירקרק ואם הוסיף המראה להאדים ולהוריק בסוף שבוע אחת ולא פשה יכבס ויסגיר כדתנן התם נשתנה ולא פשה כאלו לא נשתנה והיינו הוסיף מראה אדמומית דכל שהוסיף אדמדם הוא דהוי אדום שבאדומי' כדילפינן מדכתב אדמדם ובסוף שבוע שני שהוא יום י"ג כדילפינן לעיל רואה אם כהה למראה שלישי טעון כיבוס וטהור כדכתיב בסוף שבוע שני וראה הכהן אחרי הכבס את הנגע והנה לא הפך הנגע את עינו והנגע לא פשה טמא הוא וגו' ולא הפך הנגע את עינו היינו שלא כהה ממראיתו הא אם כהה טהור וטעון כיבוס כדכתיב בסוף הפרשה וסר מהם הנגע וכובס שנית וטהר. ואם נשתנה מירקרק לאדמדם או איפכא קורע מקום הנגע ושורפו כדתנן במתניתין הכהה בשני קורע ושורף מה שקרע והוי כאלו עומד בעיניו כיון דנשתנה מאדמדם לירקרק או איפכא ותופר מטלית במקום שקרע כת"ק דרבי נחוניה במתניתין ותניא בת"כ וקרע אותו יכול יקרע קרע קטן ויקיים בו מצות קריעה ת"ל אותו אי אותו יכול ישופנו ויניחנו במקומו ת"ל לו מן הבגד ינתקנו מן הבגד יכול ויקרע וישליך את הקרעים לאשפה ת"ל כנגע שלא הפך עינו ולא פשה באש תשרפנו את אשר בו הנגע דמשמע דטעון שריפה מידי דאית ביה נגע וקרע נמי כיון דאית ביה נגע טעון שריפה ומנין שהוא טולה עליו מטלית ת"ל ואם תראה עוד ואין עוד אלא מקומו דמשמע שנראה עוד במקום שהיה ואם חזר הנגע למטלית טעון שריפה ותניא בת"כ והנה לא הפך הנגע את עינו והנגע לא פשה לא הפך ולא פשה טמא הפך ולא פשה איני יודע מה אעשה ת"ל והסגיר את הנגע שבעת ימים שנית דברי רבי יהודה וחכמים אומרים אינו טמא אלא משום עומד הא מה אני מקיים והנה לא הפך הנגע את עינו בכל מין שהוא מטמא לו כגון ירקרק ואדמדם אפילו הפך מזה לזה כעומד דמי דהכי משמע והנה לא הפך הנגע מעין מין שהוא טמא דהפך מירקרק לאדמדם לא הפך קרינא ביה אבל אי הפך במידי דלא מיטמא לו לא הוי טמא כגון מראה שלישי דהא דכתיב ואם ראה הכהן והנה כהה הנגע אחרי הכבס אותו וקרע אותו וגו' היינו דכהה למראה שני כדתניא בת"כ והנה כהה למראה שני או כהה למראה ג' ת"ל הנגע דאף על גב דכהה מיקרי נגע כיון דהוי מראה שני דהיינו מירקרק אדמדם או איפכא יכול במראיו ת"ל כהה הא כיצד כהה למראה שני ולאו למראה שלישי והוא ירוק או אדום למטה מירקרק או אדמדם ובפי' ת"כ לרבי הלל ז"ל פי' כמו שנראה מדברי הראב"ד ז"ל דהאי מראה שני דקרינן ביה כהה היינו מראה למטה מירקרק דהיינו ירוק ולמטה מאדמדם דהיינו אדום דומיא דד' מראות נגעים דאדם בהרת עזה כשלג שניה לה כסיד ההיכל ומראה שלישי היינו למטה מלמטה הימנו וכן פי' ג"כ הר"ש על תוספתא שהביא פי"א דנגעים עלה דמתניתין דהעומד בראשון יכבס ויסגיר וכו' והיינו דתנן הכוהה בשבוע שני קורע ושורף מה שקרע דהיינו כהה למטה מאדמדם או ירקרק דאלו כהה מירקרק לאדמדם או איפכא הא תנא ליה ברישא נשתנה ולא פשה כאלו לא נשתנה אלא שהרב ז"ל פי' בפי' המשנה נשתנה ולא פשה שנשתנה לחוזק האדמימות או הירקרקות כדאמר' לעיל ובין לפי' הרב ז"ל דכהה דכתיב בקרא היינו מירקרק לאדמדם או איפכא ובין לפי' אחר דהיינו מראה שני קורע מקום הנגע ואינו שורף אלא זה שקרע כדכתיב בקרא והנה כהה הנגע אחרי הכבס אותו וקרע אותו דמשמע דפוטר שאר הבגד אבל אם לא נשתנה כלל אלא שעמד במראה הראשון ירקרק או אדמדם יחליטו וישרוף את כולו כדכתיב והנה לא הפך הנגע את עיניו והנגע לא פשה טמא הוא באש תשרפנו וכיון דלא הזכיר קריעה וכתיב תשרפנו באש משמע שישרוף כל הבגד דלא הפך ולא פשה לדעת הרב ז"ל הוא דלא הפך למראה אחר אלא שנתחזק המראה או עמד במראיו ולהכי ישרוף כולו ולפי' האחר לא הפך ולא פשה היינו אפילו הפך מירקרק לאדמדם או איפכא דלא הפך קרינא ביה כדאמרינן לעיל והוי כעומד ושורף כל הבגד וכהה דכתיב בקרא היינו מראה שני למטה מירקרק או אדמדם ולהכי לא ישרוף אלא מה שקרע כן נראה לישב ב' הפירושים.

ב׳

נגע שהיה ירקרק ופשה אדמדם או איפכא הרי זה פשיון כדתנן במתניתין וכדאמרינן לעיל דמצטרפי ירקרק ואדמדם והפך נמי מזה לזה בסוף שבוע שני הוי טמא ולהכי פשה נמי מירקרק אדמדם או איפכא הוי פשיון אין פשיון לתוך הנגע אם היה באמצעה מקום נקי ופשה לתוכו כמו בנגעי אדם כדילפינן לעיל דאין הנגע פושה לתוכו מדכתיב לא פשה הנגע בעור דמשמע עור שחוץ לנגע ולא בתוכה והכא נמי כתיב לא פשה הנגע בבגד או בשתי וגו' דמשמע בגד שחוץ לנגע ולא בתוכו.

ד׳

הפשיון הסמוך כל שהוא והרחוק כגריס כדתניא בת"כ כי פשה זה פשיון דסמוך לו כל שהוא ומנין לרבות את הרחוק ת"ל בבגד יכול כל שהוא נאמר כאן נגע נאמר להלן נגע מה נגע האמור להלן כגריס אף נגע האמור כאן כגריס דכתיב וראה את הנגע וגו' כי פשה הנגע בבגד וגו' נמצאת אומר הפשיון הסמוך כל שהוא והרחוק כגריס וגו' והחוזר כדכתיב ואם תראה עוד בבגד שיעורו כגריס וכתיב ושרף את הבגד וגו'.

ה׳

מי שמכבס את הנגע בשבוע ראשון צריך לכבס מעט מן הבגד שחוצה לו כדתניא בת"כ וצוה הכהן וכבסו ציווי בכהן וכיבוס בכל אדם וכבסו את הנגע יכול במקום הנגע בלבד טעון כיבוס ת"ל אשר בו הנגע דהיינו הבגד דאית ביה נגע יכול כל הבגד כולו יטעון כיבוס ת"ל הנגע הא כיצד מכבס מן הבגד עמו ואית דגרסי ת"ל וכבסו את אשר בו כלומר את אשר בו ולא כל אשר בו הא כיצד יכבס מן הבגד שחוצה לו עמו ובכיבוס ראשון נמי בעיא דעת כהן כדתניא פרק השוחט וכבס שנית מה ת"ל שנית הקישא לתכבוסת ראשונה דבעי דעת כהן כדכתיב וצוה הכהן וגו' אימא בעינן דעת כהן בתכבוסת ראשונה ת"ל וטהר מכל מקום. וכל כיבוס נגע מעבירין עליו שבעה סימנים ככתמים כדאמר רבה בר אבוה פרק דם חטאת דכתיב וכבסו את אשר בו הנגע ולא מקרי כיבוס שפיר אלא בשבעה סממנים דמתרגמינן וכבס ויתחוור.

ו׳

בגד שקרע ממנו מקום הנגע ותפר מטלית כדאמרינן לעיל וחזר נגע לבגד מתיר את המטלית ומצילו ושורף שאר הבגד ואם חוזר על המטלית שורף הכל כדתנן במתניתין פרק שביעי חזר נגע לבגד מציל את המטלית חזר למטלית שורף את הבגד וסבירא ליה לרב ז"ל דשורף הבגד היינו כולו עם המטלית אבל הר"ש ז"ל פי' הבגד לבד דמטלית אינה טעונה שריפה וטעמא דחזר לבגד ניצול המטלית אע"ג דהוי מיעוט הבגד וטפל לו וכשחזר למטלית שורף הכל אף על גב דבגד הוי רוב משום דכתיב ואם תראה עוד ומדכתיב עוד משמע במקום הראשון דהיינו במטלית כדאמר' לעיל דהוי כאלו חזר בבגד עצמו כיון שבמקומו היה נגע מעיקרא אבל כשחזר לבגד המטלית אינו חשוב מן הבגד וניצול משריפה הטולה מן המוסגר בטהור דהיינו בגד שהסגירו ועמד בעיניו בשבוע אחד ובשבוע שני כהה דקורע ממנו הנגע ושורף מה שקרע כדאמרינן ההוא מוסגר קרע ליה ואם חתך ממנו חתיכה ועשאו טלאי לבגד טהור וחזר הנגע לבגד המוסגר שנטלה ממנו חתיכה זו אף על פי שהמוסגר טעון שריפה כדכתיב ואם תראה עוד בבגד וגו' מציל את המטלית דהיינו טלאי שנטל ממנו וחברה בבגד הטהור כך כתב הר"ש ז"ל עלה דמתניתין פי"א דקתני הטולה מן המוסגר בטהור חזר הנגע לבגד מציל את המטלית חזר למטלית הבגד הראשון ישרף והרב ז"ל גריס במתניתין חזר הנגע לבגד שורף את המטלית דדוקא במטלית מבחוץ שחבר בבגד במקום הקרע וחזר הנגע לבגד הוא דאמרינן לעיל דניצול מטלית משום שלא היה מבגד זה ואינו חשוב מן הבגד אבל מטלית זה שחתכו מבגד המוסגר וחבר בטהור וחזר הנגע למוסגר כיון שהמוסגר ישרף המטלית נמי ישרף שהיה ממנו וקרינן ביה שפיר ואם תראה עוד בבגד ולדעת הר"ש ז"ל כיון שחתכו מן המוסגר וחברו בטהור ניצול אף על פי שחזר הנגע לבגד הראשון המוסגר כדאמ' ואם חזר הנגע למטלית זה שחברו בטהור הבגד הראשון המוסגר ישרף כדתנן במתניתין דכיון שמטלית זה היה מוסגר בהדי בגד הראשון שנחתך ממנו וחזר עתה במטלית הוי כאלו חזר בבגד שהיה מחובר לו מטלית זו וישרף ולהכי אם חזר לבגד המוסגר ישרף המטלית לדעת הרב ז"ל אבל לדעת הר"ש ז"ל אע"ג דאם חזר למטלית אמרינן דהבגד הראשון ישרף אם חזר לבגד הראשון דהיינו המוסגר לא ישרף המטלית שנחתך ממנו כיון שכבר היה מחובר בטהור כדאמ' אבל אם לא היה מחובר בטהור נראה פשיטה אף לדעת הר"ש ז"ל דישרף דאם הרוב נגרר אחר המיעוט כשחוזר למטלית כשהוא מיעוט הבגד הראשון ישרף כל שכן אם חזר לבגד שהמטלית שחתך ממנו ולא חברו לאחר שיהיה נגרר אחר רוב הבגד שנחתך ממנו וישרף הכל אבל נתחבר לבגד טהור סבירא ליה להר"ש ז"ל דאינו נגרר אחר הבגד כדאמרינן וכשחזר על המטלית דאמרן דבגד הראשון ישרף מטלית זה תשמש את הבגד שנתחבר לו כדתנן במתניתין דאם עמד בעיניו ב' שבועות או פשה ישרף הכל דדינו של בגד שני כאלו הנגע בו כיון שמחובר לו מטלית זה חשוב ממנו כדכתיב ואם תראה עוד דהוי כמטלית שנתחבר לבגד כדאמר' לעיל ואם ניצול הבגד השני אפילו שהלך הנגע לגמרי מן החתיכה טעונה שריפה כדתניא בתוספתא על מטלית זו וטעונה שריפה באחרונה דכיון שחזר בו הנגע מתחלתו כבר הוזקק לשריפה כדכתיב ואם תראה עוד בבגד וגו'.

ח׳

בגד שבא כולו בתחלה ירקרק או אדמדם מסגירו שבוע אחר שבוע אם עמד בו שני שבועות ישרף כדתני בתוספתא הבא כולו נגע יסגיר כאדם הבא כולו לבן שיסגיר עמד בו שבוע אחד נותן לו שבוע ב' עמד ב' שבועות לפטור שכהה פטור אותו ומכבסו וטהור עמד בו ב' שבועות שלא כהה או שכנס אחד שבסוף שבוע אחד כנס הנגע ונתמעט ופשה אחד דמה שכנס בסוף שבוע אחד פשה בסוף שבוע ב' ישרוף את כל הבגד ותניא בת"כ והבגד אין לי אלא בגד שיש לו במה שיפשה בגד שאין לו להיכן יפשה מנין תלמוד לומר בו יהיה בו ואפילו בכולו דאין לו במה יפשה ונראה דהכא מיירי נמי כשהנגע בסביבות הבגד שאין לו היכן יפשה חוץ לנגע ותוך הנגע נמי אף על פי שיפשה אין נגע פושה לתוכו כדילפינן לעיל. בגד שהסגירו ופשה הנגע בכולו ופושה ירקרק או אדמדם או שפטרו ואח"כ בא כולו ירקרק או אדמדם הרי זה טהור כנס ופשה ישרף.

ט׳

בגד שמוכין יוצאין על פניו מן האריג כגון סגוס של צמר שנראה בו נגע אינו מתטמא אם נראה במקום שיש בו מוכין שהם כמו גרגרים בולטים מן הצמר עד שיראה הנגע במוכין ובאריג עצמו כאלו נראה במוכין אפילו יש בו שיעור גריס ולא הגיעו לאריג שתחתיו או שנראה הנגע מתחת המוכין באריג ולא במוכין אינו מתטמא עד שיראה באריג ובמוכין כדתנן במתניתין רבי אליעזר בן יעקב אומר עד שיראה באריג ובמוכין ותניא בת"כ בקרחתו אלו השחקים בגבחתו אלו החדשים מכאן אמרו עד שיראה במוכין ובאריג והר"ש ז"ל פי' פי' אחר עד שיראה באריג ובמוכין שאין באריג אלא פחות משלש אצבעות שאין מטמא בנגעים אלא אם כן יצטרף עם אותו שאינו אריג שהוא באמצע שהוא בגד שעשוי קצתו ארוג וקצתו שאינו ארוג וקשיא לי בהאי דרשא בת"כ דהא בקרחתו או בגבחתו משמע בהאי או בהאי.

י׳

הבגדים הצבועים אינם מטמאין בנגעים בין צבועים בידי אדם בין בידי שמים כדתנן במתניתין פי"א ותניא בת"כ יכול יהו מטמאין בין צבועין בין שאינן צבועים ת"ל בבגד צמר או בבגד פשתים מה פשתים כברייתן אף צמר כברייתה אוציא את הצבוע בידי אדם ולא הצבוע בידי שמים כגון צמר צבוע מברייתו ת"ל לפשתים ולצמר מה פשתים לבנה מברייתה אף צמר לבן. בגד ששתיו צבוע וערבו לבן או איפכא הכל הולך אחר הנראה כדתנן במתניתין ובסתם בגדים הערב נראה ובכרי' וכסתות השתי נראה וכיון דקפיד קרא אלבן ונראה לבן מיטמא בנגעים. פחות משלש אצבעות על שלש אצבעות מן האריג אינו מטמא בנגעים כדתניא פרק במה מדליקין בגד אין לי אלא בגד כלומר אי הוה כתב בגד בנגעים אין לי דמטמא בנגעים אלא בגד שלם שלש על שלש מנין ת"ל והבגד ומשום דלא חזי ג' על ג' אלא לעניים ולא לעשירים איצטריך קרא דאי לאו הכי הוה אתי בק"ו משתי וערב דמטמא בנגעים. בגד שארג בו פחות משלש על שלש ונראה בו נגע ואח"כ השלימו לשלש על שלש טהור כדתנן פי"ב גבי נגעי בתים וטעמא דבעי בגד תחלה דהיינו שלש על שלש ואח"כ נגע. התופר מטליות שאין בכל אחד ג' על ג' ועשה מהן בגד מיטמא בנגעים שהתפור כארוג וכולו בגד אחד הוא.

י״ג

בגד שהוא מטליות מטליות מהן צבועין ומהן לבנים נראה נגע בלבן שבו מסגירין אותו אם עמד ב' שבועות נטמא כולו וישרף דתפירה הוי חיבור וכן אם פשה הנגע במטלית לבנה אחרת שאינה מחוברת אצלה הרי זה פסיון אף על פי שיש ביניהן צבוע במתניתין פי"א קיטא שיש בה פספיסין צבועין ולבנים פושין מזה לזה דהא ילפינן לעיל דאיכא פסיון ברחוק והוא כגריס כדאמרינן לעיל ואם לא היה בו אלא פס אחד לבן אפי' כגריס ונראה בו נגע יסגיר שאם עמד בעיניו שני שבועות ישרף אף על פי שאין לו במה יפשה וכדתנן התם במתניתין:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות טומאת צרעת י״ב, מתוך הלכות טומאת צרעת שבספר טהרה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות טומאת צרעת כל הרמב״ם