רמב״ם - הלכות טומאת מת · פרק ג׳

ספר טהרה · 15 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות טומאת מת · פרק ג׳

הלכה א׳

אֵלוּ מְטַמְּאִין בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא וּבְאֹהֶל. הַמֵּת אֲפִלּוּ נֵפֶל שֶׁלֹּא נִתְקַשְּׁרוּ אֵיבָרָיו בְּגִידִין. וּכְזַיִת מִבְּשַׂר הַמֵּת. וּכְזַיִת נֶצֶל. וְאֵיבָר מִן הַחַי. וְאֵיבָר מִן הַמֵּת שֶׁיֵּשׁ עֲלֵיהֶם בָּשָׂר כָּרָאוּי. וְהַשִּׁדְרָה וְהַגֻּלְגּלֶת. וְרֹב בִּנְיָנוֹ וְרֹב מִנְיָנוֹ. וְרֹבַע עֲצָמוֹת מִכָּל מָקוֹם אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בָּהֶן לֹא רֹב בִּנְיָן וְלֹא רֹב מִנְיָן. וּרְבִיעִית דַּם. וּרְבִיעִית דַּם תְּבוּסָה. הַכּל שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה:

הלכה ב׳

וְאֵלּוּ מְטַמְּאִין בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא וְאֵין מְטַמְּאִין בְּאֹהֶל. אֵיבָר מִן הַחַי שֶׁחָסַר בְּשָׂרוֹ וְאֵין בּוֹ לְהַעֲלוֹת אֲרוּכָה. וְאֵיבָר מִן הַמֵּת שֶׁחָסַר בְּשָׂרוֹ אוֹ עַצְמוֹ וְלֹא נִשְׁאַר בָּשָׂר כְּדֵי לְהַעֲלוֹת אֲרוּכָה אוֹ שֶׁחָסַר הָעֶצֶם אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ עָלָיו בָּשָׂר כְּדֵי לְהַעֲלוֹת אֲרוּכָה. וְהַשִּׁדְרָה שֶׁחָסְרָה וְאֵין בָּהּ רֹבַע עֲצָמוֹת. וְהַגֻּלְגּלֶת שֶׁחָסְרָה וְאֵין בָּהּ רֹבַע עֲצָמוֹת. וְעֶצֶם אֲפִלּוּ כִּשְׂעוֹרָה. וְאֶרֶץ הָעַכּוּ"ם. וּבֵית הַפְּרָס. הַכּל שֶׁבַע:

הלכה ג׳

הַגּוֹלֵל וְהַדּוֹפֵק מְטַמְּאִין בְּמַגָּע וּבְאֹהֶל כְּקֶבֶר וְאֵינָן מְטַמְּאִין בְּמַשָּׂא. הָרֶקֶב מְטַמֵּא בְּמַשָּׂא וּבְאֹהֶל וְאֵינוֹ מְטַמֵּא בְּמַגָּע. טֻמְאַת רֹבַע עֲצָמוֹת בְּאֹהֶל וְטֻמְאַת רְבִיעִית דָּם וְטֻמְאַת אֵיבָר שֶׁאֵין עָלָיו בָּשָׂר כָּרָאוּי בֵּין מִן הַמֵּת בֵּין מִן הַחַי יֵרָאֶה לִי שֶׁכֻּלָּן טֻמְאָתָן אֵינָן דִּין תּוֹרָה שֶׁהֲרֵי אֵין הַנָּזִיר מְגַלֵּחַ עֲלֵיהֶן כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בִּנְזִירוּת וְאֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶן עַל בִּיאַת הַמִּקְדָּשׁ. וְעַל טָמֵא בְּטֻמְאָה שֶׁל תּוֹרָה חַיָּב עַל בִּיאַת הַמִּקְדָּשׁ. לְפִיכָךְ אֲנִי אוֹמֵר שֶׁכָּל טֻמְאָה מִן הַמֵּת שֶׁאֵין הַנָּזִיר מְגַלֵּחַ עָלֶיהָ אֵינָהּ דִּין תּוֹרָה:

הלכה ד׳

אֵין רֶקֶב הַמֵּת מְטַמֵּא עַד שֶׁיִּקָּבֵר עָרֹם בְּאָרוֹן שֶׁל שַׁיִשׁ אוֹ שֶׁל זְכוּכִית וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן וְיִהְיֶה כֻּלּוֹ שָׁלֵם. חָסֵר מִמֶּנּוּ אֵיבָר אוֹ שֶׁנִּקְבַּר בִּכְסוּתוֹ אוֹ בְּאָרוֹן שֶׁל עֵץ אוֹ שֶׁל מַתֶּכֶת אֵין רִקְבּוֹ טָמֵא מִפְּנֵי שֶׁרֶקֶב הַכְּסוּת אוֹ רֶקֶב הָעֵץ אוֹ חֲלוּדַת הַמַּתֶּכֶת תִּתְעָרֵב בְּרֶקֶב גְּוִיָּתוֹ. וְרֶקֶב הַמְטַמֵּא שֶׁנִּתְעָרֵב בּוֹ עָפָר כָּל שֶׁהוּא הֲרֵי הוּא בְּטֻמְאָתוֹ. וְלֹא אָמְרוּ רֶקֶב אֶלָּא לְמֵת בִּלְבַד אֲבָל הָרוּג אֵין לוֹ רֶקֶב:

הלכה ה׳

קָבְרוּ שְׁנֵי מֵתִים כְּאֶחָד אוֹ שֶׁגָּזְזוּ שְׂעָרוֹ אוֹ צִפָּרְנָיו וּקְבָרוּם עִמּוֹ אוֹ שֶׁקָּבְרוּ אִשָּׁה מְעֻבֶּרֶת וְעֻבָּרָהּ בְּמֵעֶיהָ אֵין לָהֶם רֶקֶב:

הלכה ו׳

טָחַן הַמֵּת עַד שֶׁנַּעֲשָׂה רֶקֶב אֵינוֹ מְטַמֵּא עַד שֶׁיַּרְקִיב מֵאֵלָיו:

הלכה ז׳

טְחָנוֹ כֻּלּוֹ וְהִנִּיחוֹ עַד שֶׁיַּרְקִיב אוֹ שֶׁהִרְקִיב מִקְצָתוֹ כְּשֶׁהוּא חַי וּמֵת וְהִרְקִיב כֻּלּוֹ הֲרֵי זֶה סָפֵק. וְאִם נִטְמָא לִמְלֹא חָפְנַיִם מֵרֶקֶב זֶה הֲרֵי זֶה טָמֵא בְּסָפֵק:

הלכה ח׳

מְלֹא חָפְנַיִם וְעוֹד מֵעָפָר הַנִּמְצָא תַּחַת הַמֵּת אוֹ מֵעָפָר הַנִּמְצָא בְּקֶבֶר וְאֵין יָדוּעַ מַה טִּיבוֹ אִם הוּא רֶקֶב שֶׁמְּטַמֵּא בְּאֹהֶל אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא עָפָר שֶׁנִּתְלַכְלֵךְ בְּנֶצֶל הַמֵּת וְדָמוֹ. הֲרֵי זֶה מְטַמֵּא בְּמַשָּׂא וּבְאֹהֶל שֶׁהֲרֵי יֵשׁ בִּמְלֹא חָפְנַיִם וְעוֹד מְלֹא חָפְנַיִם רֶקֶב. וְיֵרָאֶה לִי שֶׁאַף זוֹ טֻמְאָה מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים:

הלכה ט׳

הַמֵּת שֶׁנִּשְׂרַף וְשִׁלְדּוֹ קַיֶּמֶת וְהוּא הַשִּׁדְרָה וְהַצְּלָעוֹת הֲרֵי זֶה מְטַמֵּא כְּמֵת שָׁלֵם וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם נֶחְרַךְ. אֲבָל אִם נִשְׂרַף עַד שֶׁנִּתְבַּלְבְּלָה צוּרַת תַּבְנִיתוֹ טָהוֹר. וְכֵן שַׁפִּיר מְרֻקָּם שֶׁטְּרָפוֹ בְּמַיִם טָהוֹר שֶׁהֲרֵי נִתְבַּלְבְּלָה צוּרָתוֹ:

הלכה י׳

בְּשַׂר הַמֵּת שֶׁנִּפְרַךְ וְנַעֲשָׂה כְּקֶמַח טָהוֹר וְכֵן אֵפֶר הַשְּׂרוּפִין טָהוֹר וְכֵן הַתּוֹלָעִים הַנֶּהֱוִין מִבְּשַׂר הַמֵּת בֵּין חַיִּים בֵּין מֵתִים טְהוֹרִין. וּכְבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁהַמֹּחַ כְּבָשָׂר בְּכָל מָקוֹם בֵּין בְּמֵת בֵּין בִּנְבֵלָה וְשֶׁרֶץ:

הלכה י״א

עוֹר הָאָדָם כִּבְשָׂרוֹ וְאִם עִבְּדוֹ כָּל צָרְכּוֹ אוֹ הִלֵּךְ בּוֹ כְּדֵי עֲבוֹדָה הֲרֵי זֶה טָהוֹר מִן הַתּוֹרָה. אֲבָל מִדִּבְרֵיהֶם מְטַמֵּא בִּכְזַיִת כִּבְשַׂר הַמֵּת גְּזֵרָה שֶׁלֹּא לְהַרְגִּיל בְּנֵי אָדָם לְעַבֵּד עוֹרוֹת הָאָדָם וְיִשְׁתַּמְּשׁוּ בָּהֶן:

הלכה י״ב

עוֹר הַבָּא כְּנֶגֶד פָּנָיו שֶׁל אָדָם כְּשֶׁיִּוָּלֵד בֵּין שֶׁהָיָה חַי וְאִמּוֹ חַיָּה בֵּין שֶׁנּוֹלַד מֵת וְאִמּוֹ מֵתָה הֲרֵי זֶה טָהוֹר מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּמוֹ פֶּרֶשׁ אוֹ צוֹאָה וְקִיא וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן:

הלכה י״ג

כָּל שֶׁבַּמֵּת טָמֵא חוּץ מִן הַשִּׁנַּיִם וְהַשֵּׂעָר וְהַצִּפֹּרֶן הוֹאִיל וְגִזְעָן מַחְלִיף. וּבִשְׁעַת חִבּוּרָן הַכּל טָמֵא. כֵּיצַד. הַמֵּת בַּחוּץ וּשְׂעָרוֹ בְּתוֹךְ הַבַּיִת נִטְמָא כָּל אֲשֶׁר בַּבַּיִת. וְכֵן הַנּוֹגֵעַ בִּשְׂעָרוֹ אוֹ בְּשִׁנָּיו אוֹ בְּצִפָּרְנָיו כְּשֶׁהֵן מְחֻבָּרִין נִטְמָא. שְׂעָרוֹ הָעוֹמֵד לְהִגָּזֵז וְצִפָּרְנָיו הָעוֹמְדִים לְהִנָּטֵל הוֹאִיל וְהֵן עוֹמְדִין לְהִנָּטֵל יֵשׁ בָּהֶן סָפֵק לְפִיכָךְ הַנּוֹגֵעַ בָּהֶן הֲרֵי הוּא סְפֵק טָמֵא. כָּל מַשְׁקֶה הַיּוֹצֵא מִן הַמֵּתִים טָהוֹר חוּץ מִדָּמוֹ. וְכָל מַרְאֵה דָּמִים מִן הַמֵּת טָמֵא כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וּמִפְּנֵי מָה לֹא גָּזְרוּ עַל מַשְׁקֶה הַמֵּת כְּדֶרֶךְ שֶׁגָּזְרוּ עַל מַשְׁקִין הַיּוֹצְאִין מִכָּל הַטְּמֵאִין מִפְּנֵי שֶׁהַמֵּת הַכּל בְּדֵלִין מִמֶּנּוּ לֹא גָּזְרוּ עַל מַשְׁקָיו:

הלכה י״ד

כָּבֵד שֶׁנִּמּוֹחָה מְטַמְּאָה בִּרְבִיעִית מִפְּנֵי שֶׁהִיא כְּדָם נִקְפָּה. דַּם קָטָן שֶׁיָּצָא כֻּלּוֹ אִם אֵין בּוֹ רְבִיעִית טָהוֹר אַף עַל פִּי שֶׁהוּא כָּל דָּם שֶׁבּוֹ:

הלכה ט״ו

וְאֵלּוּ אִם חָסְרוּ כָּל שֶׁהוּא טְהוֹרִים. רְבִיעִית דָּם. וְעֶצֶם כִּשְׂעוֹרָה. וּכְזַיִת בָּשָׂר. וּכְזַיִת נֶצֶל. וּמְלֹא חָפְנַיִם רֶקֶב. וְאֵיבָר מִן הַחַי שֶׁחָסַר מֵעַצְמוֹ כָּל שֶׁהוּא:

קרית ספר · הלכות טומאת מת פרק ג׳

א׳

אלו מטמאין במגע ובמשא ובאהל המת אפילו נפל שלא נתקשרו איבריו בגידין וכזית מבשר המת ונצל ואבר מן החי ומן המת שיש עמהם בשר כראוי והשדרה והגלגלת ורוב בנין ומנין ורובע עצמות כלהו מן התורה כדילפינן לעיל ודם תבוסה מדרבנן א"נ ספיקא דאוריתא כשהוא ספק אם כולה מחיים או אחר מיתה כדאמ' לעיל וכל אלו שחסרו מטמאין במגע ובמשא ולא באהל אלא שארץ העמים ובית הפרס הם מדרבנן כדאמר' לעיל ובשר מן המת כזית וכן נצל שחסרו מכזית אין בהם טומאה כלל דכל אלו שחסרו והם מטמאים במגע ובמשא משום עצם כשעורה הוא דמטמאין דהוי הלכתא וגמרינן ליה נמי מקרא כדאמרינן לעיל.

ב׳

הגולל והדופק מטמאין במגע ובאהל כדילפינן לעיל ולא במשא הרקב מטמא במשא ובאהל ומגע אין בו דאי איפשר ליגע בכולו בבת אחת כדאמרינן לעיל ואם חסר כל שהוא ממלא תרווד טהור לגמרי וכן אבר מן החי שחסר כל שהו מעצמו כדתנן פרק שני דאהלות דלא ילפינן טומאה לאבר מן החי אלא כשהוא שלם כברייתו וכן רביעית דם שחסר כל שהו טהור לגמרי כללא דמילתא דכל אותם שחסרו לא מטמאי אלא משום עצם כשעורה דהוי הלכתא וקרא ואותם דלית בהו עצם כשעורה טהורים לגמרי כדאמ' וטומאת רביעית דם ואבר שאין עליו בשר כראוי ילפינן להו נמי מן התורה רביעית דם משום נפש ואבר שאין עליו בשר כראוי משום עצם כשעורה והרב ז"ל כתב שאינו דין תורה לפי שאין הנזיר מגלח עליהם. ואין רקב אלא כשאין בו שום תערובת כלל ויהיה מן המת השלם כדאמרינן בנזיר ובנדה דהכי גמירי לה לטומאת רקב והרוג נמי מהאי טעמא אין לו רקב שיצא דמו וחסר כדאמרינן פרק המפלת. ורקב הבא מב' מתים שנקברו כאחד אפילו ערומים בארון של שיש אין להם רקב דהוו כמו עירוב זה לזה כדאמר רבי יוחנן פכ"ג וכן גזז שערו וקברו עמו נעשה לו תערובת כדאמר נמי רבי יוחנן התם ועובר במעי אשה אמרינן התם דנעשה עירוב ואין לה רקב כיון דסופו למיפרש מינה. טחן המת עד שנעשה רקב אינו מטמא עד שירקיב מאיליו שם אמר אביי נקטי' מת שטחנו אין לו רקב איבעיא להו חזר והרקיב מהו מידי הוא טעמא אלא דאיכא בשר גידין ועצמות והאיכא או דילמא כברייתו בעינן והא ליכא שהרי טחנו כבר תיקו. הרקיב כשהוא חי שם בעיא דרבא הרקיב כשהוא חי ולאחר כך חזר ומת והרקיב כולו מהו כי גמירי רקב דאירקיב כשהוא מת והאי כשהוא חי הרקיב מקצתו ואין לו תורת רקב או דילמא השתא הא מיית והוי כולו נרקב ולא איפשיטא. מלא חפנים ועוד מעפר הנמצא בקבר פרק שני דאהלות פלוגתא דרבנן ור"ש ובפרק המפלת מאי טעמא דרבנן לפי שאי איפשר למלא תרווד ועוד עפר בית הקברות שאין בו מלא תרווד רקב ונראה דהוי מדרבנן כמו שכתב הרב ז"ל כיון דמעורב בעפר.

ט׳

המת שנשרף ושלדו קיימת והצלעות שלא נתפזר האפר ועדין נראה כשלם טמא כדאמר ר' שבתי פרק המפלת ושפיר מרוקם שטרפו במים שם מימרא דר"ל שפיר שטרפוהו במימיו דמי הלידה היוצא עמו הודח בהן ונמחה הוי כמת שנתבלבלה צורתו כמו שרוף שנתפזר ואין שלדו קיימת. בשר המת שנפרך ונעשה כקמח טהור כדתניא סוף תמורה דם הנדה ובשר המת שנפרכו טהורים דאף ע"ג דתנן פרק דם הנדה דמטמאין לחין ויבשים היכא דנעשו אפר בעלמא טהורים אם אין שם מלא תרווד רקב וכן אפר שרופים פרק שני דאהלות רבי אליעזר אומר שיעורו ברובע וחכמים מטהרים וכן התולעים הנהוין מבשר המת בין חיים בין מתים טהורים פרק שני דאהלות כזית רמה רבי אליעזר מטמא וחכמים מטהרים ומייתי לה סוף פ' כל האסורין בתמורה וקאמר דסברי רבנן דפירשה הוי ורבי אליעזר סבר דמ"מ טמא משום דכתיב אף כי אנוש רמה דמחיים איקרי רמה והמוח כבשר כדאמרינן לעיל.

י״א

עור האדם כבשרו ריש פרק דם הנדה אמר עולא דבר תורה עור האדם כי עבדו טהור ומה טעם אמרו טמא שמא יעשה עור אביו ואמו שטיחין וכן בפרק העור והרוטב גבי מתני' דאלו עורותיהן כבשרן עור האדם וכו' מתנו הא דעולא אסיפא דכולן שעבדו וכו' לאיכא דאמר ומאן דמתני לה הכי אסיפא דעבדן אבל רישא דלא עבדן טומאה דאוריתא אית בהו דעור האדם הוי רך כבשר. ועור הבא כנגד פניו של אדם כשנולד פרק קמא דבכורות ברייתא בין הוא חי ואמו חיה או שניהם מתים טהור דלאו בשר הוי.

י״ג

כל שבמת טמא כדילפינן לעיל חוץ מן השינים והשער והצפורן הואיל וגזען מחליף ובשעת חבורן הכל טמא משנה פרק ג' דאהלות ומייתי לה בפרק דם הנדה ואמר רב אדא דומיא דעצם אדם מה עצם נברא עמו ואין גזעו מחליף שאם ניטל אינו חוזר אף כל שנברא עמו ואין גזעו מחליף יצאו השינים שלא נבראו עמו ויצאו שער וצפורן שאף על פי שנבראו עמו גזען מחליף ובשעת חבורן הכל טמא כדילפינן לעיל מדכתיב הנוגע במת לכל נפש אדם וגו' ולכך מטמא באהל ובנגיעה בו וכתבו התוספות פרק כ"ג משום דהוו יד לטומאת המת. ושערו העומד ליגזז וצפרניו העומדות לינטל שם פכ"ג בעיא דחזקיה ולא איפשיטא. כל משקה היוצא מן המת טהור חוץ מדמו כדילפינן מנפש וכל מראה אדמומית שבו כדאמ' פרק כיסוי דמייתי להא מתני' ואמר מת דבדילי אינשי מיניה לא גזרו ביה רבנן ומראה אדמומית טמא דומיא דמראה אדמומית דם שחייב בכיסוי וכשר לזריקה נמי כדתנן התם. כבד שנימוחה מטמאה ברביעית מפני שהיא כדם נקפה. דם קטן שיצא כלו אם אין בו רביעית טהור אף על פי שהוא כל דם שבו כחכמים דפליגי אר' אליעזר במתניתין ריש פרק ב' דאהלות ונראה דמאי דאמרינן אפילו הוא כל דם שבו היינו כל הדם שבו שיכולת לצאת דהא תחלת דמו של קטן ברביעית כדאמרינן לעיל.

ט״ו

ואלו אם חסרו כל שהו טהורים רביעית דם ועצם כשעורה וכזית מת ונצל ומלא תרווד ואבר מן החי שחסר מעצמו כדתנן לכולהו פרק שני דאהלות וכדילפינן לעיל:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

השגות הראב"ד · הלכות טומאת מת פרק ג׳

ג׳

וטומאת רביעית וטומאת אבר שאין עליו בשר כראוי וכו'. א"א אף בזה טעה דאבר שאין עליו בשר כראוי היינו עצם כשעורה ואינו מטמא באהל. ובמגע דמטמא מקרא היא ובמשא דמטמא הלכתא היא שהנזיר מגלח עליו ורביעית דם באהל מקרא על כל נפשות מת לא יבא אבל על מגעו ומשאו אינו מגלח דלא כתיב ביה אלא ביאה ואין דנין מעצם כשעורה שהוא הלכה בנזיר וחצי קב עצמות וחצי לוג דם כמת שלם נינהו כעין שדרה וגולגולת ומש"ה מטמאין במגע ובמשא ובאהל ונזיר מגלח עליהם דכתיב וכי ימות מת עליו זהו מת שלם ונראה לי מה שדימו ביאת מקדש לטומאת נזיר בטומאת מת משום דבנזיר כתיב וטמא ראש נזרו ובמקדש כתיב את מקדש יי' טמא הכא מייתי קרבן על טומאתו והכא מייתי קרבן על טומאתו על מה שזה מביא זה מביא:

נחלת הכלל · ToratEmet

משנה למלך · הלכות טומאת מת פרק ג׳

ג׳

לפיכך אני אומר כו'. עיין בפ"ה מהלכות נזירות דין ט"ו וצ"ע. גרסי' בפ' ג' מינין עלה מ"ב איתמר אמר רבה אמר רב הונא מקרא מלא דבר הכתוב לא יטמא כשהוא אומר לא יבוא להזהירו על הטומאה להזהירו על הביאה אבל טומאה וטומאה לא ורב יוסף אמר האלהים אמר רב הונא אפילו טומאה וטומאה דאמר רב הונא נזיר שהיה עומד בבית הקברות והושיטו לו מתו ומת אחר ונגע בו חייב אמאי הא מיטמא וקאי אלא לאו ש"מ אמר רב הונא אפילו טומאה וטומאה. והנה מפשטא דשמעתתא נראה דלרב יוסף אליבא דרב הונא דטומאה וטומאה אפי' בחיבורין חייב שתים מדמייתי ההיא דרב הונא דנזיר שהיה עומד בבית הקברות והושיטו לו מתו או מת אחר דחייב. ולפ"ז הקשה אביי לרב יוסף דאיך יתכן דין זה דהתניא כהן שהיה לו מת מונח על כתיפו והושיטו לו מתו ומת אחר ונגע בו יכול יהא חייב ת"ל ולא יחלל במי שאינו מחולל יצא זה שהוא מחולל ועומד והקשה לו רב יוסף אדמותבת לי מברייתא סייעני ממתני' דתנן היה מיטמא למתים כל היום אינו חייב אלא אחת אמרו לו אל תטמא אל תטמא חייב על כל אחת ואחת ואמאי הא מיטמא וקאי אלא ודאי קשיא מתניתין וברייתא אהדדי וא"כ סמי ברייתא מקמי מתניתין ותירץ לו אביי לדידי מתני' וברייתא לא קשו אהדדי דמתני' דקתני דאם התרו בו חייב על כל אחת ואחת מיירי לאחר שפירש מן המת וברייתא דדריש לקרא דולא יחלל למעט מי שהוא מחולל מיירי בעודו מחובר במת וכדקתני כהן שהיה לו מת מונח על כתיפו כו' ורבה נמי דקאמר אבל טומאה וטומאה לא מיירי נמי בטומאה בחיבורין דומיא דברייתא ולפ"ז ניחא מתניתין וברייתא דלא קשו אהדדי אך לדידך דאית לך דאפי' טומאה בחיבורין חייב רב הונא שתים מדקאמר דאפי' כשהוא עומד בבית הקברות חייב אם נגע במת תיקשי לך ברייתא. והנראה כפי שיטה זו דרב יוסף ס"ל דאין חילוק בין טומאה בחיבורין לשלא בחיבורין משום דטומאה בחיבורין לא הוי מדאורייתא וכדמוכח מההיא דרבי ינאי וברייתא דקתני כהן שהיה לו מת מונח על כתיפו לאו דוקא דה"ה לאחר שפירש דפטור מקרא דולא יחלל אליבא דברייתא דהא מן התורה אין חילוק בין עודו מחובר במת לאחר שפירש וס"ל דהך ברייתא משבשתא היא או דלא קיימא כהלכתא דתיקשי לה מתניתין וסמי ברייתא מקמי מתני' ומש"ה קאמר רב הונא דנזיר שהיה עומד בבית הקברות והושיטו לו מתו כו' דחייב ובתר הכי הקשו בגמרא לרבה ואביי אבל טומאה וטומאה לא דהא מיטמא וקאי טומאה וביאה נמי הא מיטמא וקאי כלומר דע"כ הא דקאמר רב הונא מקרא מלא דבר הכתוב להזהירו על הטומאה להזהירו על הביאה מיירי אפילו בחיבורין כלומר שאם היה לו מת מונח על כתיפו ונכנס לאהל המת דחייב משום טומאה ומשום ביאה דאי בשנכנס לאהל לאחר שפירש הא אפילו טומאה וטומאה חייב ב' וכדקתני במתני' והיכי קאמר אבל טומאה וטומאה לא אלא ודאי דמיירי בחיבורין דטומאה וטומאה פטור וכדמוכח מברייתא וטומאה וביאה חייב ועל זה הקשו דאמאי הא מיטמא וקאי ותירץ ר"י כאן בבית כאן בשדה כלומר מאי דקאמר רבה דבטומאה וביאה חייב שתים מיירי בבית שנכנס בבית שבתוכו מת ולא נטמא קודם לכן אז לקי שתים משום לא יטמא ומשום לא יבוא שבביאתו אל הבית באו שתי אזהרות עליו בבת אחת ומאי דקאמר אבל טומאה וטומאה לא מיירי בשדה כלומר דכיון שהוא בשדה דליכא אהל לא משכחת שיתחייב שתים בבת אחת לפי שאם נגע בשני מתים בבת אחת כולה חדא התראה היא דעל לאו אחד של טומאה מתרין בו אבל טומאה וביאה כשהם בבת אחת מתרין בו על תרי לאוין לאו דטומאה ולאו דביאה. העולה מזה הוא דבעודו מחובר במת בין אם חזר ונגע במת בין אם נכנס באהל המת אינו לוקה אלא אחת ואינו לוקה לא על הטומאה ולא על הביאה לפי שהוא מחולל ועומד ואם פירש ממטמאיו וחזר ונגע במת לוקה שתים וכ"ש אם נכנס לאהל המת ולא משכחת חילוק בין טומאה וטומאה לטומאה וביאה אלא כשלא היה טמא מקודם ונכנס לאהל המת והתרו בו משום לא יבוא ומשום לא יטמא דאז לוקה שתים לפי שחלו עליו שתי האזהרות כאחת אבל בטומאה וטומאה לא משכחת לה שיתחייב שתים בבת אחת שאם נגע בב' מתים כאחת כולה חדא התראה היא משום לאו דלא יטמא ואינו לוקה אלא אחת: ודע שהנראה אצלי שקושיא זו שהקשו טומאה וביאה נמי הא מיטמא וקאי אין קושייתן על חיוב הטומאה והביאה דהא דין זה דחייב על הטומאה ועל הביאה מקרא יליף לה רב הונא כדקאמר מקרא מלא דבר הכתוב כו' כלומר דכיון דכתב לן רחמנא לא יטמא הרי מקרא זה למדנו שלא יטמא בשום טומאה לא במגע ולא במשא ולא באהל וא"כ למאי איצטריך קרא לומר לא יבוא אלא ודאי שבא להזהירו על הטומאה ועל הביאה לומר לך שאם נטמא במת וחזר ונכנס באהל המת לוקה על הטומאה ועל הביאה אלא קושיית הגמרא היא דכיון דמקרא למדנו דלוקה על הביאה אף שהוא מחולל ועומד מנא לן למדרש מלא יחלל למעט מי שהוא מחולל ועומד אימא דקרא לדרשא אחריתי אתא וקרא דלא יבא אתא לאשמועינן דלא נדרוש קרא דלא יחלל למעט מי שהוא מחולל ועומד ולעולם דאפי' טומאה וטומאה נמי וכרב יוסף וכן כתבו התוס' שם בד"ה בבית ור"י תירץ דקרא דלא יבא אינו סותר דרשא דלא יחלל דלעולם קרא דלא יחלל אתא למעט מי שהוא מחולל ועומד וקרא דלא יבא מיירי בבית שטומאה וביאה באים כאחד ומש"ה לוקה משום שתי אזהרות ועל זה הקשו בבית נמי כיון דאעיל ידיה איסתאב כי עייל כוליה הא מיטמא וקאי ומחולל ועומד הוא וא"כ הדרא קושיין דלא היה לנו לדרוש מקרא דלא יחלל למעט מי שהוא מחולל ועומד דאימא דקרא אתא לדרשא אחריתי כיון דבטומאה וביאה חייב על הביאה אף שהוא מחולל ועומד. אך עדיין לא נחה דעתי בזה דאימא דגזירת הכתוב הוא דכל שהוא משני שמות כגון טומאה וביאה לוקה שתים אף שהוא מחולל ועומד וכל שהוא שם אחד כגון טומאה וטומאה והוא מחולל ועומד אינו לוקה אלא אחת ולקמן נאריך עוד בזה בע"ה (א"ה חבל על דאבדין). והנה אליבא דאביי קאמר רב פפא דמשכחת לה שילקה על הטומאה ועל הביאה כגון שנכנס בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע עליו את המעזיבה דטומאה וביאה בהדי הדדי קא אתיין ומר בר רב אשי אמר כגון דעייל כשהוא גוסס ונפיק נשמתיה אדיתיב דטומאה וביאה בהדי הדדי קא אתיין ואליבא דרב יוסף קרא דלא יבא הוא כפשטיה שאם נכנס לאהל המת והתרו בו משום לא יבא ולא יטמא לוקה שתים ואע"ג שקדמה הטומאה לביאה אפ"ה לוקה על הביאה דלית ליה ההיא דרשא דלא יחלל דאתא למעט מי שהוא מחולל ועומד וס"ל דקרא אתא לדרשא אחריתי ואפילו טומאה וטומאה חייב. והנה כפי שיטה זו פשיטא דלענין הלכה קי"ל כרבה דהא רבה ורב יוסף קי"ל הלכתא כרבה. ותו דאביי נמי קאי כוותיה דרבה ועוד דלרבה ואביי לא תיקשי מתני' אברייתא ולרב יוסף קשו מתני' וברייתא להדדי וכן הוא דעת רבינו בפ"ה מהלכות נזירות דין ט"ו שחלק בין טומאה בחיבורין לטומאה שלא בחיבורין. וכשתעיין בדברי התוס' נראה דפירוש זה שכתבנו בסוגיית ההלכה הכי ס"ל ודוק: ודע שהראב"ד ז"ל יש לו דרך אחרת בסוגיא זו דמאי דאמרינן ל"ק כאן בחיבורין כאן שלא בחיבורין רב יוסף הוא דקאמר לה דבגמרא הקשו אלא קשיין אהדדי ותירץ רב יוסף ל"ק כאן בחיבורין כאן שלא בחיבורין. ומאי דקאמר רב הונא נזיר שהיה עומד בבית הקברות ההיא ודאי ליתא דהא טומאה בחיבורין אליבא דכ"ע אינו לוקה אלא אחת ומ"מ פליג ארבה דלרבה טומאה וטומאה אפי' שלא בחיבורין אינו לוקה כי אם אחת ולרב יוסף שלא בחיבורין לוקה שתים וכי כתב רחמנא לא יבא להזהירו על הביאה ע"כ בין אליבא דרבה ובין אליבא דרב יוסף לא משכחת לה אלא או שנכנס בשידה תיבה ומגדל או כאוקימתא דמר בר רב אשי דאי לא לא משכחת לה שיתחייב על הביאה שהרי קודם שבא כולו לאהל כבר נטמא והרי הוא מחולל ועומד ואליבא דכ"ע בטומאה בחיבורין אינו חייב אלא אחת. אלא ודאי קרא לא מיירי אלא כשבאו טומאה וביאה כאחת שאז אפי' בחיבורין לוקה שתים. ודע דאליבא דרבה דקאמר אבל טומאה וטומאה לא ומיירי אפי' שלא בחיבורין ע"כ מתניתין דקתני אמרו לו אל תטמא אל תטמא חייב על כל אחת ואחת לא מיתוקמא אלא בטומאה וביאה דאתו בבת אחת והתרו בו משום טומאה ומשום ביאה דלוקה שתים. ולפ"ז לדידן דקי"ל כרבה לגבי רב יוסף טומאה וטומאה אפי' שלא בחיבורין אינו חייב כי אם אחת ולא משכחת לה שיתחייב שתים כי אם אטומאה וביאה והוא שבאו שניהם כאחת אבל אם כבר נטמא אינו חייב על הביאה לפי שכבר הוא מחולל ועומד. וזהו שסיים הראב"ד והכהנים בזמן הזה טמאי מת הם. ועוד אין עליהם חיוב טומאה והמחייב אותם עליו להביא ראיה ע"כ. גם מה שכתב הראב"ד בפ"ב מהלכות אבל הוא ע"פ שיטה זו שכתב הא לא מחוור דסוגיא דשמעתא כרבה דטומאה וטומאה שלא בחיבורין נמי לא מיחייב וכ"ש בחיבורין וטומאה וביאה נמי לא מיחייב אלא היכא דאתו בבת אחת ע"כ. והנה כוונתו להשיג לרבינו בכל מ"ש בין במ"ש בדין ד' וכן אם נגע במת והתרו בו ופירש וחזר ונגע והתרו בו אפי' מאה פעמים לוקה על כל אחת ואחת ולהראב"ד אינו לוקה וכן במ"ש בדין ז' נטמא מקודם כו' גם בזה משיגו דלא משכחת שילקה על הביאה אלא היכא דאתו טומאה וביאה בבת אחת:

נחלת הכלל · Warsaw, 1881

יצחק ירנן · הלכות טומאת מת פרק ג׳

ג׳

הגולל וכו'. עיין בספרי תועפות ראם דף צ"ח ע"ג.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות טומאת מת ג׳, מתוך הלכות טומאת מת שבספר טהרה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות טומאת מת כל הרמב״ם