הלכות טומאת מת · פרק ב׳
הלכה א׳
הַנֵּפֶל אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא נִתְקַשְּׁרוּ אֵיבָרָיו בְּגִידִין מְטַמֵּא בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא וּבְאֹהֶל כְּאָדָם גָּדוֹל שֶׁמֵּת שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יט יא) "הַנֹּגֵעַ בְּמֵת לְכָל נֶפֶשׁ אָדָם". וְכֵן כְּזַיִת מִבְּשַׂר הַמֵּת בֵּין לַח בֵּין יָבֵשׁ כְּחֶרֶשׂ מְטַמֵּא כְּמֵת שָׁלֵם. וְהַנֶּצֶל בַּבָּשָׂר מְטַמֵּא בִּכְזַיִת. אֵיזֶהוּ נֶצֶל זֶה הַבָּשָׂר שֶׁנִּמּוֹחַ וְנַעֲשֶׂה לֵחָה סְרוּחָה. וְהוּא שֶׁתִּקְרשׁ אוֹתָהּ הַלֵּחָה הַנִּמְצֵאת מִן הַמֵּת שֶׁאִם קָרְשָׁה בְּיָדוּעַ שֶׁהוּא מִבְּשָׂרוֹ וְאִם לֹא קָרְשָׁה אֵינָהּ מְטַמְּאָה שֶׁמָּא כִּיחוֹ וְנִיעוֹ הוּא:
הלכה ב׳
אַף עַל פִּי שֶׁהַשִּׁעוּרִין כֻּלָּם הֲלָכָה לְמשֶׁה מִסִּינַי הֵן אָמְרוּ חֲכָמִים תְּחִלַּת בְּרִיָּתוֹ שֶׁל אָדָם כְּזַיִת וּלְפִיכָךְ שִׁעוּר טֻמְאַת בְּשָׂרוֹ כְּזַיִת:
הלכה ג׳
אֵיבָר שֶׁנֶּחְתַּךְ מִן הָאָדָם הַחַי הֲרֵי הוּא כְּמֵת שָׁלֵם מְטַמֵּא בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא וּבְאֹהֶל אֲפִלּוּ אֵיבָר קָטָן שֶׁל קָטָן בֶּן יוֹמוֹ שֶׁהָאֵיבָרִים אֵין לָהֶם שִׁעוּר שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יט טז) "כּל אֲשֶׁר יִגַּע עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה בַּחֲלַל חֶרֶב" וְהַדָּבָר יָדוּעַ שֶׁדִּין חֲלַל חֶרֶב כְּדִין חֲלַל אֶבֶן אוֹ חֲלַל שְׁאָר דְּבָרִים מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁלֹּא בָּא זֶה אֶלָּא לְטַמֵּא נוֹגֵעַ בְּאֵיבָר שֶׁפְּלָטַתּוּ הַחֶרֶב. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהָיָה הָאֵיבָר שָׁלֵם כִּבְרִיָּתוֹ בָּשָׂר וְגִידִים וַעֲצָמוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יט טז) "אוֹ בְעֶצֶם אָדָם" עֶצֶם שֶׁהוּא כְּאָדָם מַה אָדָם בָּשָׂר וְגִידִים וַעֲצָמוֹת אַף אֵיבָר מִן הַחַי עַד שֶׁיִּהְיֶה כִּבְרִיָּתוֹ בָּשָׂר וְגִידִים וַעֲצָמוֹת. אֲבָל הַכֻּלְיָא וְהַלָּשׁוֹן וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אַף עַל פִּי שֶׁהֵן אֵיבָר בִּפְנֵי עַצְמָן הוֹאִיל וְאֵין בָּהֶן עֶצֶם הֲרֵי הֵן כִּשְׁאָר הַבָּשָׂר. חָסַר מִן הָעֶצֶם שֶׁל אֵיבָר כָּל שֶׁהוּא הֲרֵי הָאֵיבָר כֻּלּוֹ טָהוֹר. חָסַר מִבְּשָׂרוֹ אִם נִשְׁאַר עָלָיו בָּשָׂר שֶׁרָאוּי לַעֲלוֹת בּוֹ אֲרוּכָה בְּחַי וְיִתְרַפֵּא וְיִשָּׁלֵם. הֲרֵי זֶה מְטַמֵּא בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא וּבְאֹהֶל. וְאִם לָאו מְטַמֵּא בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא וְאֵינוֹ מְטַמֵּא בְּאֹהֶל. וּבָשָׂר הַפּוֹרֵשׁ מִן הַחַי טָהוֹר. וְכֵן עֶצֶם בְּלֹא בָּשָׂר הַפּוֹרֵשׁ מִן הַחַי טָהוֹר:
הלכה ד׳
אֵיבָר הַפּוֹרֵשׁ מִן הַמֵּת מְטַמֵּא בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא וּבְאֹהֶל כְּמֵת וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה שָׁלֵם כִּבְרִיָּתוֹ בָּשָׂר וְגִידִים וַעֲצָמוֹת. חָסַר עַצְמוֹ אִם נִשְׁאַר עָלָיו בָּשָׂר כְּזַיִת מְטַמֵּא כְּמֵת שָׁלֵם. חָסַר הַבָּשָׂר וְלֹא חָסַר הָעֶצֶם אִם נִשְׁאַר עָלָיו כְּדֵי לַעֲלוֹת אֲרוּכָה בְּחַי מְטַמֵּא כְּמֵת שָׁלֵם וְאִם לָאו הֲרֵי הוּא כִּשְׁאָר עַצְמוֹת הַמֵּתִים שֶׁאֵין עֲלֵיהֶן הַבָּשָׂר:
הלכה ה׳
מֹחַ שֶׁבְּתוֹךְ הָעֶצֶם הֲרֵי הוּא מַעֲלֶה אֲרוּכָה מִבַּחוּץ. לְפִיכָךְ קוּלִית הַמֵּת וְהוּא עֶצֶם הַסָּתוּם מִשְּׁנֵי קְצוֹתָיו אִם יֵשׁ בְּתוֹכָהּ מֹחַ כְּדֵי לַעֲלוֹת אֲרוּכָה הֲרֵי זֶה כְּמֵת שָׁלֵם. הָיָה בָּהּ מֹחַ הַמִּתְנַדְנֵד אִם יֵשׁ בּוֹ כְּזַיִת הֲרֵי זֶה מְטַמֵּא בְּאֹהֶל אַף עַל פִּי שֶׁהָעֶצֶם סָתוּם מִכָּל צְדָדָיו טֻמְאָה בּוֹקַעַת וְעוֹלָה בּוֹקַעַת וְיוֹרֶדֶת כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר שֶׁהַמֹּחַ כְּבָשָׂר לְכָל דָּבָר:
הלכה ו׳
הָאֵיבָר וְהַבָּשָׂר הַמְדֻלְדָּלִים בָּאָדָם אַף עַל פִּי שֶׁאֵין יְכוֹלִין לַחְזֹר וְלִחְיוֹת טְהוֹרִים. מֵת הָאָדָם הֲרֵי הַבָּשָׂר טָהוֹר וְהָאֵיבָר מְטַמֵּא מִשּׁוּם אֵיבָר מִן הַחַי וְאֵינוֹ מְטַמֵּא מִשּׁוּם אֵיבָר מִן הַמֵּת. מַה בֵּין אֵיבָר מִן הַחַי לְאֵיבָר מִן הַמֵּת. אֵיבָר מִן הַחַי בָּשָׂר הַפּוֹרֵשׁ מִמֶּנּוּ וְעֶצֶם הַפּוֹרֵשׁ מִמֶּנּוּ טְהוֹרִים וְאֵיבָר מִן הַמֵּת בָּשָׂר הַפּוֹרֵשׁ מִמֶּנּוּ וְעֶצֶם הַפּוֹרֵשׁ מִמֶּנּוּ כִּמְפֹרָשִׁים מִן הַמֵּת הַשָּׁלֵם וּמְטַמְּאִין בְּשִׁעוּרָן:
הלכה ז׳
וּבֵין אֵיבָר מִן הַחַי בֵּין אֵיבָר מִן הַמֵּת אֵין לָהֶן שִׁעוּר. אָמְרוּ חֲכָמִים מָאתַיִם שְׁמוֹנָה וְאַרְבָּעִים אֵיבָרִים יֵשׁ בָּאִישׁ כָּל אֶחָד וְאֶחָד מֵהֶן בָּשָׂר וְגִידִים וְעֶצֶם וְאֵין הַשִּׁנַּיִם מִן הַמִּנְיָן. וּבְאִשָּׁה מָאתַיִם וְאֶחָד וַחֲמִשִּׁים. כָּל אֵיבָר מֵהֶן שֶׁפֵּרֵשׁ כִּבְרִיָּתוֹ בֵּין מִן הַחַי בֵּין מִן הַמֵּת מְטַמֵּא בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא וּבְאֹהֶל חוּץ מִשְּׁלֹשָׁה אֵיבָרִים יְתֵרוֹת שֶׁבָּאִשָּׁה שֶׁאֵינָן מְטַמְּאִין בְּאֹהֶל. וְכֵן אֶצְבַּע יְתֵרָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ עֶצֶם וְאֵין בָּהּ צִפֹּרֶן אִם נִסְפֶּרֶת עַל גַּב הַיָּד עוֹלָה לְמִנְיַן רֹב הָאֵיבָרִים וְאִם אֵינָהּ נִסְפֶּרֶת עַל גַּב הַיָּד מְטַמְּאָה בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא וְאֵינָהּ מְטַמְּאָה בְּאֹהֶל וְטֻמְאָתָהּ מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. וְאִם הָיָה בָּהּ צִפֹּרֶן הֲרֵי הִיא כִּשְׁאָר הָאֵיבָרִים. וּמִפְּנֵי מָה גָּזְרוּ טֻמְאָה עַל אֶצְבַּע שֶׁאֵינָהּ נִסְפֶּרֶת גְּזֵרָה מִשּׁוּם הַנִּסְפֶּרֶת. וְלָמָּה לֹא טִמְּאוּהָ בְּאֹהֶל עָשׂוּ לָהּ הֶכֵּר כְּדֵי לְהוֹדִיעַ שֶׁטֻּמְאָתָהּ מִדִּבְרֵיהֶם מִשּׁוּם גְּזֵרָה כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשְׂרְפוּ עַל טֻמְאָתָהּ תְּרוּמָה וְקָדָשִׁים:
הלכה ח׳
עַצְמוֹת הַמֵּת שֶׁאֵין עֲלֵיהֶם בָּשָׂר אִם נִכֶּרֶת בָּהֶן צוּרַת עֲצָמוֹת הֲרֵי אֵלּוּ מְטַמְּאִין בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא וּבְאֹהֶל כְּמֵת שָׁלֵם שֶׁאֲנִי קוֹרֵא בָּהֶם (במדבר יט טז) "עֶצֶם אָדָם". וְאֵלּוּ הֵן הָעֲצָמוֹת שֶׁהֵן מְטַמְּאִין כְּמֵת. הַשִּׁדְרָה וְהַגֻּלְגּלֶת וְרֹב בִּנְיָנוֹ וְרֹב מִנְיָנוֹ. הַשִּׁדְרָה כֵּיצַד. שִׁדְרָה שֶׁהִיא שְׁלֵמָה הֲרֵי הִיא כְּמֵת שָׁלֵם וְאִם חָסְרָה אֲפִלּוּ חֻלְיָא אַחַת מִשְּׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה חֻלְיוֹת הֲרֵי הִיא כִּשְׁאָר הָעֲצָמוֹת. הַגֻּלְגּלֶת כֵּיצַד. גֻּלְגּלֶת שֶׁהִיא שְׁלֵמָה הֲרֵי הִיא כְּמֵת וְאִם חָסְרָה כְּסֶלַע הֲרֵי הִיא כִּשְׁאָר הָעֲצָמוֹת. הָיוּ בָּהּ נְקָבִים קְטַנִּים כֻּלָּם מִצְטָרְפִין לִכְסֶלַע. כָּל בִּנְיָנוֹ שֶׁל אָדָם הוּא שְׁתֵּי הַשּׁוֹקַיִם וְהַיְרֵכַיִם וְהַצְּלָעוֹת וְהַשִּׁדְרָה. וְרֹב בִּנְיָנוֹ שֶׁל מֵת הֲרֵי הוּא כְּמֵת שָׁלֵם. כֵּיצַד. כְּגוֹן שְׁתֵּי שׁוֹקָיו וְיָרֵךְ אַחַת אִם חָסֵר רֹב בִּנְיָנוֹ כָּל שֶׁהוּא הֲרֵי הֵן כִּשְׁאָר הָעֲצָמוֹת. רֹב מִנְיָנוֹ כֵּיצַד. רֹב מִנְיַן עֲצָמוֹת כְּגוֹן שֶׁהָיוּ קכ"ה עֶצֶם הֲרֵי אֵלּוּ כְּמֵת שָׁלֵם. הָיוּ קכ"ד הֲרֵי הֵן כִּשְׁאָר הָעֲצָמוֹת. אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה אָדָם זֶה יָתֵר בְּאֵיבָרָיו אוֹ חָסֵר בְּאֵיבָרָיו אֵין מַשְׁגִּיחִין בּוֹ אֶלָּא עַל מִנְיַן רֹב כָּל אָדָם אֶלָּא אִם כֵּן הָיְתָה אֶצְבַּע שֶׁיֵּשׁ בָּהּ צִפֹּרֶן אוֹ שֶׁהָיְתָה נִסְפֶּרֶת עַל גַּב הַיָּד שֶׁהִיא עוֹלָה לְמִנְיָן כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:
הלכה ט׳
שְׁאָר עַצְמוֹת הַמֵּת שֶׁאֵין בָּהֶן רֹב מִנְיַן וְלֹא רֹב בִּנְיָן וְלֹא שִׁדְרָה שְׁלֵמָה וְלֹא גֻּלְגּלֶת שְׁלֵמָה אִם הָיָה בָּהֶן רֹבַע הַקַּב הֲרֵי אֵלּוּ מְטַמְּאִים כְּמֵת בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא וּבְאֹהֶל. הָיוּ פָּחוֹת מֵרֹבַע אֲפִלּוּ עֶצֶם כִּשְׂעוֹרָה מְטַמֵּא בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא וְאֵינוֹ מְטַמֵּא בְּאֹהֶל:
הלכה י׳
הָיָה עֶצֶם אֶחָד אֲפִלּוּ יֵשׁ בּוֹ רֹבַע הֲרֵי זֶה מְטַמֵּא בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא וְאֵינוֹ מְטַמֵּא בְּאֹהֶל. טֻמְאַת עֶצֶם אֶחָד הֲלָכָה מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יט יח) "כָּל הַנּוֹגֵעַ בַּעֶצֶם" לָמְדוּ מִפִּי הַשְּׁמוּעָה אֲפִלּוּ עֶצֶם כִּשְׂעוֹרָה מְטַמֵּא בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא. וּלְפִי שֶׁטֻּמְאָתוֹ הֲלָכָה הֲרֵי הוּא דִּין תּוֹרָה וְלֹא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים:
הלכה י״א
מֵת שֶׁהִרְקִיבוּ עַצְמוֹתָיו בַּקֶּבֶר וְנַעֲשׂוּ רֶקֶב. מְלֹא חָפְנַיִם מֵאוֹתוֹ רֶקֶב מְטַמֵּא בְּמַשָּׂא וּבְאֹהֶל כְּמֵת וְאֵינוֹ מְטַמֵּא בְּמַגָּע לְפִי שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִגַּע בְּכֻלּוֹ שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ גּוּף אֶחָד. וַאֲפִלּוּ גִּבְּלוֹ בְּמַיִם אֵינוֹ חִבּוּר:
הלכה י״ב
דַּם הַמֵּת מְטַמֵּא כְּמֵת בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא וּבְאֹהֶל. שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יט יג) "בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם" וְנֶאֱמַר (דברים יב כג) "כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ". וְכַמָּה שִׁעוּרוֹ רְבִיעִית. אֲפִלּוּ תַּמְצִית הַדָּם כָּל זְמַן שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אַדְמוּמִית מְטַמֵּא בְּאֹהֶל הַמֵּת:
הלכה י״ג
דַּם הַחַי אֲפִלּוּ דַּם נְחִירָה הֲרֵי זֶה טָהוֹר כָּל זְמַן שֶׁהוּא חַי. נִתְעָרֵב הַדָּם שֶׁיָּצָא מִמֶּנּוּ בָּאַחֲרוֹנָה סָמוּךְ לַמִּיתָה עִם הַדָּם שֶׁיָּצָא מִמֶּנּוּ אַחַר שֶׁמֵּת וְכָל הַתַּעֲרוֹבוֹת רְבִיעִית וְאֵין יָדוּעַ כַּמָּה יָצָא מֵחַיִּים וְכַמָּה יָצָא אַחַר מִיתָה. אֲפִלּוּ חֲצִי רְבִיעִית מֵחַיִּים וְחֶצְיָהּ אַחַר מִיתָה הֲרֵי זֶה נִקְרָא דַּם תְּבוּסָה וּמְטַמֵּא בְּמַשָּׂא וּבְמַגָּע וּבְאֹהֶל. אֶלָּא שֶׁטֻּמְאָתוֹ מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים:
הלכה י״ד
הָרוּג שֶׁהָיָה מֻטָּל עַל הַמִּטָּה וְדָמוֹ מְנַטֵּף כְּשֶׁהוּא חַי וְיוֹרֵד לְגֻמָּא וּמֵת וַהֲרֵי הַדָּם מְנַטֵּף אַחַר מוֹתוֹ וְיוֹרֵד לְאוֹתָהּ גֻּמָּא. הֲרֵי כָּל הַדָּם שֶׁבָּהּ טָהוֹר שֶׁטִּפָּה טִפָּה רִאשׁוֹנָה רִאשׁוֹנָה בָּטְלָה כְּדָם שֶׁיָּצָא מֵחַיִּים. יָצָא מִמֶּנּוּ רְבִיעִית דָּם בִּלְבַד וְסָפֵק כֻּלָּהּ מֵחַיִּים סָפֵק כֻּלָּהּ לְאַחַר מִיתָה הֲרֵי זוֹ סְפֵק טְמֵאָה כִּשְׁאָר הַסְּפֵקוֹת וְהַנּוֹגֵעַ בָּהּ בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד טָמֵא בִּרְשׁוּת הָרַבִּים טָהוֹר כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בִּמְקוֹמוֹ:
הלכה ט״ו
הַקֶּבֶר כָּל זְמַן שֶׁהַטֻּמְאָה בְּתוֹכוֹ מְטַמֵּא בְּמַגָּע וּבְאֹהֶל כְּמֵת דִּין תּוֹרָה. שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יט טז) "אוֹ בְמֵת אוֹ בְעֶצֶם אָדָם אוֹ בְקָבֶר". וְאֶחָד הַנּוֹגֵעַ בְּגַגּוֹ שֶׁל קֶבֶר אוֹ הַנּוֹגֵעַ בִּכְתָלָיו. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה בָּנוּי וְסָתוּם וְאַחַר כָּךְ יִהְיֶה כֻּלּוֹ מְטַמֵּא בְּמַגָּע וּבְאֹהֶל. אֲבָל הַמַּעֲמִיד כֵּלִים אוֹ אֲבָנִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן בְּצִדֵּי הַמֵּת וְכִסָּה עָלָיו מִלְּמַעְלָה בְּכֵלִים אוֹ בַּאֲבָנִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן זֶה הַכִּסּוּי הַמֻּטָּל מִלְּמַעְלָה נִקְרָא גּוֹלֵל וְאֵלּוּ הַצְּדָדִין הַמַּעֲמִידִין אֶת הַגּוֹלֵל שֶׁהוּא נִשְׁעָן עֲלֵיהֶן נִקְרָאִין דּוֹפֵק. וּשְׁנֵיהֶם הַגּוֹלֵל אוֹ הַדּוֹפֵק מְטַמְּאִין בְּמַגָּע וּבְאֹהֶל כְּקֶבֶר וְטֻמְאָתָן מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים וְאֵינָן מְטַמְּאִין בְּמַשָּׂא. לְפִיכָךְ אִם גָּרַר הַגּוֹלֵל בַּחֲבָלִים עַד שֶׁכִּסָּה בּוֹ אֶת הַמֵּת. אוֹ גְּרָרוֹ אוֹ שְׁמָטוֹ מֵעַל הַמֵּת. אוֹ שֶׁגָּרַר הַדּוֹפֵק עַד שֶׁהֶעֱמִיד עָלָיו הַגּוֹלֵל אוֹ שְׁמָטוֹ בַּחֲבָלִים מִתַּחַת הַגּוֹלֵל הֲרֵי זֶה טָהוֹר. וּדְבָרִים שֶׁסּוֹמְכִין אֶת הַדּוֹפֵק וְהֵם הַנִּקְרָאִין דּוֹפֵק דּוֹפְקִין הֲרֵי הֵן טְהוֹרִין:
הלכה ט״ז
שָׂדֶה שֶׁנֶּחְרַשׁ בָּהּ קֶבֶר וְאָבְדוּ עַצְמוֹת הַמֵּת בַּעֲפָרָהּ הִיא הַנִּקְרֵאת בֵּית הַפְּרָס. וַעֲפָרָהּ מְטַמֵּא בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא שֶׁמָּא יֵשׁ בָּהּ עֶצֶם כִּשְׂעוֹרָה. וְאֵינָהּ מְטַמְּאָה בְּאֹהֶל. וְכֵן כָּל אַרְצוֹת הָעַכּוּ"ם עֲפָרָן מְטַמֵּא בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא מִפְּנֵי הָעֲצָמוֹת שֶׁאֵין נִזְהָרִין בָּהֶן. וְטֻמְאַת בֵּית הַפְּרָס וְאֶרֶץ הָעַכּוּ"ם מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר:
קרית ספר · הלכות טומאת מת פרק ב׳
א׳
הנפל אף על פי שעדין לא נתקשרו איבריו בגידין מטמא במגע ובמשא ובאהל כאדם גדול שמת דכתיב הנוגע במת לכל נפש אדם דתנן פ"ב דאהלות אלו מטמאין באהל המת וכזית מן המת וגבי נזיר דמיטמא נמי תנן הכי ופרכי' על כזית מן המת מיטמא על כולו לא כ"ש וא"ר יוחנן לא נצרכה אלא לנפל שלא נתקשרו איבריו בגידים ואין בו כזית בשר ואבר מאותו נפל אינו מטמא באהל כיון שאין גידים דלא מיקרי אבר אלא עצם ובשר וגידין ועל הכל מגלח הנזיר אף על פי שאין לו גידים עדין ובפרק בהמה המקשה אמרינן ור' עקיבא עובר במעי אשה דטמא מדאוריתא מנ"ל א"ר אושעיא אמר קרא כל הנוגע במת בנפש אי זהו מת שבנפש אדם שהוא בתוך נפש אחרת הוי אומר זה עובר שבמעי אשה ואפילו לרבי ישמעאל דאמר דאינו מטמא משום דכתיב על פני השדה דמשמע גלוי וזה טמון במעי אמו כשיצא טמא אפילו לא נתקשרו איבריו בגידין עובר מיקרי והוי טמא וכל שלא יצא אינו מטמא אלא מדרבנן דהוי מגע בית הסתרים וכמו שכתב הרב ז"ל סוף הלכות אלו. וכן כזית מן בשר המת בין לח בין יבש כחרש כדתנן פרק דם הנדה ובשר המת מטמאין לחים ומטמאים יבשים ובגמרא מנ"ל אמר קרא לכל טומאתו לכל טומאות הפורשות ממנו ל"ש לח ול"ש יבש רבי יוחנן אמר או בעצם אדם או בקבר אדם דומיא דעצם מה עצם יבש אף בשר אדם יבש מאי בינייהו איכא בינייהו דמיפרך איפרוכי שיבש יותר מדאי לרבי יוחנן טהור דדומיא דעצם בעי דלא מיפרך ולכך כתב הרב ז"ל כחרש דהוו כעצם דלא מיפרך וכזית מן המת דמטמא כמת שלם נפקא לן בספרי זוטא מדכתיב במת וכזית מן המת הוי תחלת יצירתו של אדם ולכך מטמא כמת במגע ובמשא ובאהל. והנצל כבשרו מטמא בכזית והוא בשר שנימוח ונעשה כלחה סרוחה קרושה כדתנן פ"ק דאהלות ופרק כ"ג והוי כזית בשר דמטמא כמת משום דתחלת ברייתו בכזית וכולהו שיעורין נמי הוו הלכה למשה מסיני.
ג׳
אבר שנחתך מן האדם החי הרי הוא כמת שלם אפילו אבר קטן בן יומו שאיברים אין להם שיעור כדתנן במתניתין דפ"ק דאהלות ואבר מן החי שיש עליו בשר כראוי ובמתני' דפרק כ"ג ותניא בגמרא וכל אשר יגע על פני השדה בחלל חרב או במת זה המאהיל על פני המת כדאמר' לעיל בחלל חרב זה אבר הנחלל ונקצץ מן החי ויש לו להעלות ארוכה דהכי משמע אבר שנפל מגוף החי ע"י החרב ואמרינן בהעור והרוטב שהוא כ"כ בשר שיכול לחיות ממנה אם האבר היה מחובר לאדם חי יוכל להעלות ארוכה אע"פ שאין בו כזית בשר והוא שיהיה האבר שלם כברייתו בשר גידים ועצמות דומיא דאיסור אכילת אבר מן החי והכא נמי כתיב בעצם אדם עצם שהוא כאדם בשר גידין ועצמות אבל הכוליא והלשון וכיוצא בהם אע"פ שהן אבר כיון שאין בהם עצם הרי הן כשאר הבשר פרק העור והרוטב כוליא וניב שפתים איכא בין רבי עקיבא לרבי יוסי הגלילי דלרבי עקיבא לאו אבר נינהו דבעיא דומיא דבהמה בשר גידין ועצמות וכן נמי לגבי טומאת אדם. חסר מן העצם של אבר כל שהו פ"ו דעדיות במשנה דבר אחר אבר שיש עליו בשר כראוי מטמא במגע ובמשא ובאהל חסר הבשר טמא חסר העצם טהור ופי' רבינו שמשון ספ"ק דאהלות בהאי מתניתין דעדיות חסר בשר טמא כדתנן במתניתין דאם אין עליו בשר כראוי מטמא במגע ובמשא ואין מטמא כאהל חסר עצם טהור לגמרי ובלבד שלא יהא בו כזית בשר וכגון דחסר עצם לגמרי דליכא עצם כלל דאי חסר עצם מכברייתו צריך שלא ישאר ממנו עצם כשעורה דבענין אחר אם חסר לא הוי טהור לגמרי ע"כ. ובפ"ב גבי מתניתין דאלו אם חסרו טהורים כזית מן המת וכו' ואבר מן החי שחסר עצמו פי' ונראה דחסר עצמו לאו דליכא עצם כלל אלא אפילו חסר משהו ממנו שאינו כברייתו אפילו קולית גדולה שחסר משהו ממנה תו לא מיטמיא משום אבר מן החי וכמו שכתב הרב ז"ל חסר מן העצם של אבר כל שהו הרי האבר כולו טהור ונראה דמפרש רבינו שמשון ההיא מתני' דעדיות דאבר שיש עליו בשר כראוי דמיירי באבר מן המת ולהכי כתב שלא ישאר ממנו עצם כשעורה דבענין אחר לא הוי טהור לגמרי אבל מפשטא דמתני' לא משמע דמיירי אלא באבר מן החי דעליה קאי וכן פרשה הראב"ד ז"ל באבר מן החי. ובשר הפורש מן החי טהור וכן עצם הפרוש מן החי בלא בשר טהור פ"ו דעדיות במתני' אריכתא כזית בשר הפרוש מן אבר מן החי רבי אליעזר מטמא ורבי יהושע ורבי נחוניא מטהרין וכו' עד שכן טהרת עצם כשעורה הפורש מן החי וכו' שכן טהרת כזית בשר הפורש מן החי דאבר מן החי הוא דילפינן דמטמא במגע ובמשא ובאהל משום דהוי דומיא דאדם עצמו בשר וגידין ועצמות כדאמר' לעיל.
ד׳
אבר הפורש מן המת מטמא במגע ובמשא ובאהל במת והוא שיהיה בשר גידין ועצמות כדתנן התם פ"ב דאהלות ובפ"ו דעדיות תנן העיד ר' יהושע ור' נחוניא על אבר מן המת שהוא טמא שר' אליעזר אומר לא אמרו אלא על אבר מן החי אמרו לו והלא ק"ו הוא ומה מן החי שהחי הוא טהור אבר הפורש ממנו טמא מן המת שהוא טמא אינו דין שיהא אבר הפורש ממנו טמא חסר עצמו אם נשאר עליו בשר כזית מטמא במת שלם כדילפינן לעיל לכזית מן המת חסר הבשר אם נשאר עליו כדי להעלות ארוכה בחי מטמא כמת שלם ואם לאו הרי הוא כשאר עצמות המתים וכדתנן פ"ק ופ"ב דאהלות גבי איברים שיש עליהם בשר כראוי דבעי דומיא דאדם בשר וגידים ועצמות לטמא במגע ובמשא ובאהל כדאמ'.
ה׳
מוח שבתוך העצם הרי הוא מעלה ארוכה מבחוץ לפי' קולית המת שהוא סתום אם יש שיעור מוח להעלות ארוכה טמא כמת שלם ואם לאו הוי כשאר עצמות המת פ' העור והרוטב תנן קולית המת וקולית המוקדשין דפגול ודנותר הנוגע בהן בין נקובין בין סתומין טמא ובגמרא נוגע אין מאהיל לא אי דאיכא כזית מוח מבפנים טומאה בוקעת ועולה ואמאי אין מטמא באהל הא אין בה חלל טפח וקי"ל בברכות כל חלל שאין בו טפח אין חוצץ בפני המת ואי קסבר מוח שבפנים מעלה ארוכה מבחוץ אע"ג דליכא כזית מוח על ידי המוח גדל הבשר למעלה כשהוא מחובר לחי ואוקמה אביי לעולם מוח מבפנים מעלה ארוכה מבחוץ והאי דקתני מתני' נוגע ולא מאהיל משום דשפה שנסרה במגל דתו לא מעלה ארוכה כחי משמע דאי לא נסרה מטמא באהל הואיל דמעלה ארוכה אע"ג דאין בו כזית מוח ולפרש"י מעלה ארוכה אע"ג דלית ביה מוח כלל דבמחובר לחי אע"ג דליכא מוח סוף המוח לבא שפעמים המוח כולו כלה וחוזר וע"י המוח גדל הבשר מלמעלה ומשום דאביי אוקי מתני' בתרי טעמי כדאיתא התם מייתי תלמודא אוקמתא דר' יוחנן דאמר לעולם בכזית מוח ומוח מבפנים מעלה ארוכה מבחוץ ומאי נוגע דקתני מתני' מאהיל ומשום סיפא דקולית נבלה אוקי דהאי כזית מוח הוי מתקשקש יבש ונעקר בתוך חלל העצם דאינו מעלה ארוכה ואפ"ה מטמא באהל משום האי כזית מוח דבפנים דטומאת בוקעת ועולה דמוח כבשר לכל דבר.
ו׳
האבר והבשר המדולדלים באדם אף ע"פ שאינם ראויים לחזור ולחיות טהורים שם פרק העור במשנה וטעמא דטהורים דכי ימות כתיב מה האדם הבשר טהור האבר מטמא משום אבר מן החי ואינו מטמא משום אבר מן המת שם במשנה דברי ר"מ ור"ש מטהר וטעמא דר"מ דמיתה עושה ניפול ובשר הפורש מן החי טהור ואבר מן החי טמא כדילפינן לעיל ובפ' כ"ג אמרינן או במת זה אבר הנדלדל מן המת ובגמרא מאי איכא בין אבר מן החי לאבר מן המת כזית בשר ועצם כשעורה הפורש מאבר מן החי איכא בינייהו כדתנן בעדיות דר' נחוניא ור' יהושע מטהרין בשר הפורש מן החי ור' אליעזר ור' יהושע מטהרין עצם כשעורה הפורש מן החי ואמרו לו לר' יהושע מה ראית לטהר בשניהם והא שניהם במת טמאים אמר להם לא אם אמרתם במת שהרי יש בו רובע הקב ורקב דרובע הקב עצמות מת מטמא באהל ורוב בנינו ורוב מנינו ומלא תרווד רקב תאמרו בחי שאין בו רוב ורובע ורקב וכו'. איברים אין להם שיעור כדתנן במתני' דפ"ק דאהלות דאפילו פחות מכזית מן המת ופחות מכזית מן הנבלה ופחות מכעדשה מן השרץ מטמאין טומאתן ומיירי בין באבר מן החי בין באבר מן המת אמרו חכמים בהאי משנה רמ"ח איברים באדם שלשים בפסת הרגל ששה בכל אצבע וכו' כל א' מטמא במגע ובמשא ובאהל אימתי בזמן שיש עליהם בשר כראוי דהוא שיעור להעלות ארוכה כדאמר לעיל כל אחד ואחד מהן בשר וגידין ועצמות כדמני להו במתני' ואין השנים מן המנין ובאשה רנ"א כדאמר' פ' מומין אלו בבכורות מעשה בתלמידיו של ר' ישמעאל ששילקו זונה אחת שנתחייבה מיתה למלך ומצאו בה רנ"ב אמר להם ר' ישמעאל שמא באשה בדקתם שהוסיף לה הכתוב שני צירים ושני דלתות דתניא רבי אליעזר אומר כשם שצירים לבית צירים לאשה דכתיב ותכרע ותלד כי נהפכו עליה ציריה רבי יהושע אומר כשם שדלתות לבית כך דלתות לאשה דכתיב כי לא סגר דלתי בטני רבי עקיבא אומר כשם שמפתח לבית כך מפתח לאשה דכתיב ויפתח את רחמה ולר' עקיב' קשיא תלמידי דרבי ישמעאל דלא מצאו אלא רנ"ב דילמ' איידי דזוטר המפתח איתמוחי אתמח בשליקה ונראה דדלתות וצירים חשיבי כחד חד ומפתח בחד ה"ל ג' יתרים באשה שהם רנ"א כמו שכתב הרב ז"ל ותלמידי רבי ישמעאל משום בדיקה יתירא חשיבי להו בתרי תרי ואמרינן התם אמר רבא וכולן אין מטמאין באהל כיון שאינם באיש דכתיב אדם כי ימות באהל דבר השוה לכל אדם ותנא נמי התם יתרת שיש בה עצם ואין בה צפורן מטמא במגע ובמשא ובאהל וא"ר יוחנן ובנספרת על גב היד שעומדת בשורתן וכן אמר רבינו הגדול דהיינו רב דמטמא במגע ובמשא ואינו מטמא באהל ואמר רבי יוחנן בשאינה נספרת על גב היד ואמרי' מה נפשך אי אבר הוא באהל נמי תטמא אע"ג דאינה נספרת ואי לאו אבר הוא במגע ובמשא נמי לא ליטמא אמרי משום עצם כשעורה נגעו בה אי נגע בעצם ואי איכא כזית בשר באהל נמי מטמא דהא איכא כזית בשר המת אפילו אין בה עצם וצפורן ואינה נספרת אבל אם היא נספרת על גב היד ויש בה עצם אף על גב דאין בה צפורן קחשיב אבר ומטמא באהל אף על גב דליכא כזית בשר ועולה למנין קנ"ה שהוא רוב איברים כדתניא התם ואיכא אוקמתא אחריתא לרב פפא דאמר דמדרבנן היא טומאה שאינה נספרת על גב היד אטו אותה שנספרת ע"ג היד וכמו שכתב הרב ז"ל ובפרק בא סימן משמ' דהוי דאורי' כאוקמתא קמית'.
ח׳
עצמות שאין עליהם בשר אם נכרת עלי' צורת עצמות האדם מטמאים באהל שאני קורא בהם עצם אדם וכדתנן בפרק ב' דאהלות אלו מטמאין באהל המת השדרה והגלגלת וכו' ורוב עצמות מרוב הבנין או מרוב המנין כלומר אף על גב דליכא רוב מנין ולא רוב בנין ורוב בנינו ורוב מנינו אף על פי שאין בהם רובע וכמה הוא רוב מנינו קנ"ה וכתב הרב ז"ל דמפקינן להו מדכתיב עצם אדם והני הרי הם ניכרים שהם עצם אדם וכדתניא פכ"ג או בעצם אדם זה רובע עצמות ובספרי זוטא תניא זאת התורה אדם כי ימות באהל אם לאדם כבר לימד ומה אני מקיים אדם לרבות דבר אח' שיטמא כמת שלם את מרבה השדרה והגלגלת וכו' ורוב עצמות ורוב בנין ורוב מנין ואם חסרה חוליא א' מי"ח חוליות או חסר כסלע מעצם הראש או חסר מרוב בנינו כל שהו או מרוב מנין אינן מטמאין באהל דלא מרבינן טומאה לעצמות אלא כי האי גונא אבל אי חסרו הוו כטומאת עצם כשעורה דמטמא במגע ובמשא ולא באהל דכתיב וכל הנוגע בעצם לרבות אפילו עצם כשעורה לטומאת מגע ומשא.
י״א
מת שהרקיבו עצמותיו בקבר ונעשו רקב מלא חפנים ממנו מטמא במשא ובאהל כדתנן במתני' דאהלות ופרק כ"ג ומלא תרווד רקב וכמה שיעורו חזקיה אמר מלא פסת יד ורבי יוחנן אמר מלא חפנים ואתיא כחכמים דאמרי מלא חפניו כדאיתא התם ופרק העור והרוטב תניא רבי יוסי אומר מלא תרווד רקב מטמא במגע ובמשא ובאהל ופרש"י רקב עפר הנמצא בארון של מת שהוא רקבוביתו של מת ושיעור מלא תרווד הלכה למשה מסיני ואמרינן התם דהא נוגע דקתני הכא היינו מאהיל ואית תרי גווני מאהיל כדאיתא התם אבל נוגע וחוזר ונוגע דהא לא מצי נגע בכוליה בבת אחת ובפרק כ"ג אמרינן אי זהו מת שיש לו רקב זה שנקבר ערום בארון של שיש אבל נקבר בכסותו בארון של עץ אין לו רקב דאין לנו הלכה למשה מסיני שיהא רקב מטמא אלא הבא מן המת עצמו בלי תערובת וכל שיש לו תערובת אין לו תורת רקב וכדאיתא נמי פ' המפלת.
י״ב
דם המת מטמא כמת אפילו באהל כדכתיב בנפש האדם אשר ימות ונאמר כי הדם הוא הנפש ושיעור רביעית הוא מן השיעורים שאמרו עליהם הלכה למשה מסיני ואמרו גם כן דתחלת דם בריאת האדם ברביעית וכדאמ' בעלמא רביעית דם נתתי בכם על עסקי דם הזהרתי אתכם ותניא בתוספתא דאהלות אבל שאול אומר תחלת דמו של קטן רביעית ואפילו תמצית הדם כל שיש בו אדמומית מטמא באהל דדם הוי לענין נדה כל שיש בה אדמומית וגבי נזיר תנן פכ"ג ועל חצי לוג דם דאף ע"ג דברביעית מטמא באהל כדתנן במתניתן דאהלות לענין גילוח נזיר אינו מגלח אלא על חצי לוג דשיעורין הלכתא למשה מסיני. דם החי אפילו דם נחירה הרי זה טהור ודם תבוסה טמא כדתנן במתני' דפ"ב ורביעית דם תבוסה ובפ"ג תנן אי זהו דם תבוסה שיצא ממנו שמינית בחייו ושמינית אחר מותו דברי ר' עקיבא דסבר דמצטרפי ומטמא בג' טומאות אבל רבי ישמעאל סבר דכי האי גוונא טהור ולא איקרי דם תבוסה אלא בגוונא אחריתי כדמפרש במתני' והכל מדרבנן דלא מטמא רביעית דם מן התורה אלא הבאה מן המת כדכתיב במת בנפש דמו של מת וכדאמר' פרק האשה שאני דם תבוסה מדרבנן. הרוג שהיה מוטל ודמו מנטף כשהוא חי ויורד לגומא ומת והוא מנטף טפה טפה ראשונה שלאחר מיתה בטלה בדם שנטף מחיים כחכמים בפרק תנוקת ואמרינן נמי התם דאם הדם הוא שותת דאינו נוטף אלא שותת לארץ ואינו נפסק לא מבטל לההוא דלאחר מיתה ואם היתה רביעית דם בלבד והיה ספק מחיים ספק לאחר מיתה הוי כשאר ספיקות דברשות היחיד טמא כדילפי' מסוטה.
ט״ו
הקבר כל זמן שהטומאה בתוכו מטמא במגע ובאהל כמת שלם כדתניא פכ"ג או בקבר זה קבר סתום דאמר מר טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת ונעשה קבר כגופו של מת והמהלך עליו אף על פי שאין נוגע אלא מאהיל לטמא ובתוספות כתבו קבר סתום בשאין בו פותח טפח איירי דאי הויא טומאה רצוצה אינו מטמא אלא מה שכנגד גופו של מת והכא איירי בהקבר עצמו מטמא אפילו שלא כנגד המת והכי איתא בספרי בקבר זה קבר סתום שמטמא כל צדדין אפילו ריק שבו כיון שיש פותח טפח בין המת לקבר שעליו טומאה בוקעת ועולה מכל הקבר ועל כרחך מיירי בטומאת אהל מדכתיב ברישיה דקרא וכל אשר יגע על פני השדה וכו' דהיינו שהוא מאהיל על פני המת המוטל בשדה מדלא כתיב יגע על פני המת בשדה והדר כתיב ועל הנוגע בעצם וגו' או בקבר ואמר ר"ל זה קבר שלפני הדבור כלומר שהגוים מטמאים במגע אף על פי שאין מטמאים באהל כדתניא קבר הגוים אין מטמא באהל אלא בנגיעה וכל שהיה קודם מתן תורה בין גוים בין ישראל הוו בני נח וקברי הגוים לאחר הדיבור כקודם הדיבור שאין מטמאין באהל לפי שלא ניתן להם תורה. ואחד הנוגע בגגו של קבר או בכותליו וכדתנן פרק ז' דאהלות נפש אטומה הנוגע בה מן הצדדין טהור ואם היה מקום הטומאה טפח על רום טפח הנוגע בה מכל מקום טמאה מפני שהיא כקבר סתום והוא מטמא כל סביביו כיון שהוא בנוי וסתום. אבל המעמיד כלים או אבנים בצידי המת וכסה עליו מלמעלה בכלים או באבנים והם גולל ודופק מטמאין במגע ובאהל כקבר מדברי סופרים ואינן מטמאין במשא ובפרק העור והרוטב גולל ודופק מטמא במגע ובאהל ואינו מטמא במשא וכתבו בתוספות למ"ד בפרק המקשה דגולל ודופק הוי הלכתא איכא למימר דהכי גמירי לה דמטמא במגע ובאהל ולא במשא אלא למאן דמייתי לה מעל פני השדה קשה מנ"ל ונראה משום דההוא קרא דכל אשר יגע על פני השדה מוקמי' בנזיר באהל ובמגע נמי מטמא משום דאפקיה בלשון נגיעה ובמשא לא מצינן שיטמא ע"כ וכיון שאין מטמא במשא אם גרר הגולל וכו' הרי זה טהור ודופק דופקין טהורים כדתנן פרק שני דאהלות דדוקא דופק הסומך עליו הגולל הוא דילפינן ולא דופק דופקין.
ט״ז
טומאת בית הפרס וארץ העמים מדברי סופרים כדאמר' פרק קמא דשבת:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
אור שמח · הלכות טומאת מת פרק ב׳
ז׳
וכן אצבע יתירה שיש בה עצם ואין בה צפורן כו'. הנה בפרק בא סימן (דף מ"ט) תוס' ד"ה יש בו עצם כו', ותימא להאי טעמא אמאי מטמא במגע כשנוגע בבשר וא"נ בענם כו' האמר רב אין שומר לפחות מכפול כו'. ולדעתי תמיהתם אינה תימה דכי אמר רב אין יד לפחות מכזית ושומר לפחות מפול דוקא במקום שלענין טומאה זו חסר השיעור וכמו דמייתי שם בפרק העור והרוטב הך דב' עצמות ועליהן ב' חצאי זתים והכניס ראשיהן לבית והבית מאהיל עליהן דחסר לענין שיעור הטומאה לכזית, וכן בקוליות שיש עליה כזית בשר לטומאת אוכלין דבעי כביצה לשיעור טומאה לכן אין יד לפחות מזית ושומר לפחות מפול, אבל כאן דהעצם מטמא במגע ובמשא א"כ הבשר מביא הטומאה כמו שאם נגע בהעצם עצמו טמא כן הוא מביא טומאה כיון שאינו צריך צירוף לשיעורו מאחריני ובאותו מיעוט עצם כשעורה אית ביה השיעור לטמא במגע ומשא כן חשוב לעשות לו יד ושומר וזה פשוט, אם לא דרבנן בתוספות קיימו לפי מה שפירשו בהעור והרוטב שם ד"ה אין יד לשיטת רש"י דאוכל כל שהוא מקבל טומאה מיירי רב ור' יוחנן אם מכניס טומאה לאותו חצי זית יעו"ש וכן פשיט מעל כל זרע זרוע חטה בקליפתה להכניס טומאה אע"ג דאיכא שיעורא לזה שפיר מקשו כאן, אבל לשיטתם דפירשו שם לק"מ ופשוט מאוד:
י״ב
דם המת מטמא כמת במגע ובמשא ובאהל כו'. בספרי חוקת לכל נפש אדם להביא את בן ח' ימים משמע מביא בן שמונה ומביא את דמו ת"ל בנפש אדם להוציא דמו דברי רי"ש רע"ק אומר לכל נפש אדם להביא דמו. הנה לפרש דפליגי אם דם בן ח' טהור מילתא דתמיה הוא דהא דם המת ואפילו נפל טמא ובדם קטן שאין בו רביעית פליגי ריש אהלות. והברור דפליגי אם דם בן שמונה טמא מתורת נפש דנפש מיקרי וכמו דכתיב כי הדם הוא הנפש או טמא מתורת בשר וכמו שאמרו ריש המוציא יין דטמא ברביעית הואיל ואם יקרש יעמוד על כזית יעו"ש. ונפק"מ להא דתנן רביעית דם משני מתים אינה מטמאה ואם הוי כבשר מטמא באוהל כזית משני מתים, וזה שאמר שמתחלה כתיב לכל נפש אדם מרבה בן שמונה ובתר כן כתיב בנפש אדם זה דמו שהוא בנפשו של אדם שמטמא ברביעית ולהוציא בן שמונה שאינו נפש ודמו מטמא בכזית, וכן דריש ר' ישמעאל על דם בפרק בהמה המקשה וא"ש תירוץ הגמרא ורי"ש מבע"ל לרביעית דם כו' ולכן כתיב בנפש ולא לכל נפש דממעט בן שמונה שדמו אינו מטמא מדין נפש רק מתורת בשר שכשיקרש יעמוד על כזית וא"ש מה דאמר ורע"ק לטעמיה דאמר אף רביעית דם משני מתים מטמא באוהל כו' דפירושו כיון דברביעית דם משני מתים ג"כ מטמא כמו כזית בשר א"כ ליכא נפק"מ לענין בן שמונה אם מטמא מדין נפש או מדין בשר דבין כך וכך מטמא ממתים הרבה ומצטרף לטמא באוהל ולמאי כתיב בנפש ולא לכל נפש על כרחין לרבות עובר במעי אמו דאע"ג דבלוע הוי מטמא, וזה נכון בפירוש השמועה דהגמרא סמיך על פלוגתייהו בספרי וכמו דפרישית, אמנם כיון דרע"ק מטמא בדם קטן שיצא כולו ואין בו רביעית הלא נפק"מ אם מדין נפש טמא אעפ"י שאין בו רביעית ואם מתורת בשר הלא צריך רביעית שכשיקרש יעמוד על כזית. ומצאנו סוף מכשירין דחשיב אלו מטמאין ומכשירין רביעית דם מן המת כו' ואלו לא מטמאין ולא מכשירין כו' ומשקה בן שמונה ר' יוסי אומר חוץ מדמו, הרי דפליגי תנאי בדם מיתה שיצא מבן שמונה מת אם הוא מטמא ומכשיר וחשוב משקה או לא יעו"ש בר"ש, וזהו פלוגתא דתנאי דספרי ולכך למאן דמשוי ליה לכל דם המת ליטמא ברביעית חשוב משקה כמו דם חללים כו', [ובירושלמי נזיר פרק כ"ג ה"ב נפלים מהו שיהא להן רקב מ"ד דמן מטמא ברביעית יש להן רקב ואולי כוון לדברי הספרי וכמוש"ב ודוק], ואולי בזה תליא טעמא דתנאי בבן שמונה אם שחיטתו מטהרתו מידי נבילה דשחיטה בשפיכת דמו תלי רחמנא ומי שדמו חשוב נפש ליטמא ברביעית בזה דמו מטמא טומאת מת באדם, לכן בבהמה חשוב בן שמונה שפיכת דמו לטהרו מידי נבילות דדם כל בשר בנפשו הוא, ויעוין שבת (דף קל"ו) דמפרש טעמייהו אי דומה לטריפה יעו"ש ודו"ק. ומצאתי בתשב"ץ ח"ג סימן רמ"ב שהביא ספרי זה ועיי"ש מה שכתב עליו. ובזה א"ש תרגום יונתן שתרגם לולד בר ט' ירחין לגושמי' ולדמיה וכר' ישמעאל בספרי ודוק:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
רמב״ם הלכות טומאת מת ב׳, מתוך הלכות טומאת מת שבספר טהרה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
