הלכות טומאת מת · פרק א׳
הלכה א׳
הַמֵּת מְטַמֵּא בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא וּבְאֹהֶל טֻמְאַת שִׁבְעָה. וְטֻמְאַת מַגָּע וְאֹהֶל מְפֹרָשִׁין בַּתּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יט יא) "הַנֹּגֵעַ בְּמֵת לְכָל נֶפֶשׁ אָדָם וְטָמֵא שִׁבְעַת יָמִים". וְנֶאֱמַר (במדבר יט יד) "כָּל הַבָּא אֶל הָאֹהֶל וְכָל אֲשֶׁר בָּאֹהֶל יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים":
הלכה ב׳
טֻמְאַת מַשָּׂא מִפִּי הַשְּׁמוּעָה. וְקַל וָחֹמֶר הַדְּבָרִים אִם נְבֵלָה שֶׁהִיא טֻמְאַת עֶרֶב וְאֵינָהּ מְטַמְּאָה בְּאֹהֶל מְטַמְּאָה בְּמַשָּׂא שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יא כח) "וְהַנּשֵֹׁא אֶת נִבְלָתָם" הַמֵּת לֹא כָּל שֶׁכֵּן. וּמַה נְּבֵלָה שֶׁמַּגָּעָהּ טֻמְאַת עֶרֶב מַשָּׂאָהּ טֻמְאַת עֶרֶב אַף הַמֵּת שֶׁמַּגָּעוֹ טֻמְאַת שִׁבְעָה מַשָּׂאוֹ טֻמְאַת שִׁבְעָה. אֵין טֻמְאַת מַשָּׂא בְּמֵת מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים אֶלָּא דִּין תּוֹרָה. וְיֵרָאֶה לִי שֶׁשָּׁתַק מִמֶּנָּה הַכָּתוּב כְּדֶרֶךְ שֶׁשָּׁתַק מֵאִסּוּר הַבַּת לְפִי שֶׁאָסַר בְּפֵרוּשׁ אֲפִלּוּ בַּת הַבַּת. וְשָׁתַק מֵאִסּוּר אֲכִילַת בָּשָׂר בְּחָלָב לְפִי שֶׁאָסַר בְּפֵרוּשׁ אֲפִלּוּ בִּשּׁוּלוֹ. כָּךְ שָׁתַק מִטֻּמְאַת מַשָּׂא בְּמֵת לְפִי שֶׁטִּמֵּא בְּפֵרוּשׁ אֲפִלּוּ טֻמְאַת אָהֳלוֹ כָּל שֶׁכֵּן מַשָּׂאוֹ:
הלכה ג׳
טֻמְאַת מַגָּע הָאֲמוּרָה בְּכָל מָקוֹם בֵּין בְּמֵת בֵּין בִּשְׁאָר הַמְטַמְּאִים הוּא שֶׁנָּגַע הָאָדָם בִּבְשָׂרוֹ בַּטֻּמְאָה עַצְמָהּ. בֵּין בְּיָדוֹ בֵּין בְּרַגְלוֹ בֵּין בִּשְׁאָר בְּשָׂרוֹ וַאֲפִלּוּ בִּלְשׁוֹנוֹ הֲרֵי זֶה נִטְמָא. וְכֵן נִרְאֶה לִי שֶׁאִם נָגַע בְּצִפָּרְנָיו אוֹ בְּשִׁנָּיו נִטְמָא כֵּיוָן שֶׁהֵם מְחֻבָּרִים לַגּוּף הֲרֵי הֵם כְּגוּף. אֲבָל אִם תָּחַב אָדָם טֻמְאָה בְּכוּשׁ וְהִכְנִיסָהּ לְתוֹךְ גְּרוֹנוֹ שֶׁל אָדָם טָהוֹר וְלֹא נָגְעָה בִּלְשׁוֹנוֹ. אוֹ שֶׁהִכְנִיסָהּ לְתוֹךְ מְעִי שֶׁל אִשָּׁה מִלְּמַטָּה וְלֹא נָגְעָה בִּבְשָׂרָהּ. לֹא נִטְמָא הַבּוֹלֵעַ מִשּׁוּם מַגָּע זֶה שֶׁהֲרֵי לֹא נָגְעָה בִּבְשָׂרוֹ. שֶׁנְּגִיעַת פְּנִים אֵינָהּ נְגִיעָה:
הלכה ד׳
קְרוּם שֶׁעַל הַמַּכָּה הֲרֵי הוּא כְּעוֹר הַבָּשָׂר לְעִנְיַן מַגַּע טֻמְאוֹת. וּכְשׁוּת שֶׁעַל הַקָּטָן אֵינָהּ כְּעוֹר הַבָּשָׂר. כֵּיצַד. מִי שֶׁנָּגְעָה טֻמְאָה בִּקְרוּם מַכָּתוֹ נִטְמָא כְּאִלּוּ נָגְעָה בְּעוֹרוֹ. נָגְעָה בְּשֵׂעָר הַדַּק שֶׁעַל בְּשַׂר הַקָּטָן לֹא נִטְמָא. וְכֵן אָדָם טָמֵא שֶׁהָיְתָה בּוֹ מַכָּה וְנָגַע הַטָּהוֹר בִּקְרוּם מַכַּת הַטָּמֵא נִטְמָא. אִם הָיָה קָטָן טָמֵא וְנָגַע הַטָּהוֹר בַּכְּשׁוּת שֶׁלּוֹ לֹא נִטְמָא בֵּין בְּטֻמְאַת מֵת בֵּין בִּשְׁאָר טֻמְאוֹת. וְכֵן לִכְלוּכֵי צוֹאָה אוֹ טִיט וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם מִדְּבָרִים שֶׁאֵין חוֹצְצִין עַל הַגּוּף וְכֵן גִּלְדֵי צוֹאָה מִן הַדְּבָרִים שֶׁחוֹצְצִין עַל הַגּוּף אֵינָם כְּעוֹר הַבָּשָׂר לֹא לְטַמֵּא וְלֹא לְהִתְטַמֵּא:
הלכה ה׳
כְּשֵׁם שֶׁאָדָם מִתְטַמֵּא בִּנְגִיעָתוֹ בְּטֻמְאָה כָּךְ הַכֵּלִים מִתְטַמְּאִים בִּנְגִיעַת הַטֻּמְאָה בָּהֶן. חוּץ מִכְּלִי חֶרֶס שֶׁאֵינוֹ מִתְטַמֵּא אֶלָּא מֵאֲוִירוֹ כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת כֵּלִים. [וְזֶהוּ כְּלָל גָּדוֹל בַּטֻּמְאָה. כָּל הַמְטַמֵּא אָדָם בְּמַגָּע מְטַמֵּא כֵּלִים. וְכָל שֶׁאֵינוֹ מְטַמֵּא אָדָם בְּמַגָּע אֵינוֹ מְטַמֵּא כֵּלִים. וְאֵין אָדָם וְכֵלִים מְקַבְּלִין טֻמְאָה אֶלָּא מֵאַב הַטֻּמְאָה]:
הלכה ו׳
טֻמְאַת מַשָּׂא הָאֲמוּרָה בְּכָל מָקוֹם בֵּין בְּמֵת בֵּין בִּשְׁאָר כָּל הַמְטַמְּאִים בְּמַשָּׂא. הוּא שֶׁיִּשָּׂא הָאָדָם הַטֻּמְאָה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָגַע בָּהּ. אֲפִלּוּ הָיָה בֵּינוֹ לְבֵינָהּ אֶבֶן הוֹאִיל וְנָשָׂא נִטְמָא. וְאֶחָד הַנּוֹשֵׂא עַל רֹאשׁוֹ אוֹ עַל יָדוֹ אוֹ עַל שְׁאָר גּוּפוֹ. וְאֶחָד הַנּוֹשֵׂא הוּא בְּעַצְמוֹ אוֹ שֶׁנְּשָׂאָהּ אַחֵר וְהִנִּיחָהּ לְמַעְלָה מִזֶּה הוֹאִיל וְנִשֵּׂאת עָלָיו מִכָּל מָקוֹם נִטְמָא וַאֲפִלּוּ הָיְתָה הַטֻּמְאָה תְּלוּיָה בְּחוּט אוֹ בִּשְׂעָרוֹ וְתָלָה הַחוּט בְּיָדוֹ וְהִגְבִּיהַּ הַטֻּמְאָה כָּל שֶׁהוּא הֲרֵי זֶה נוֹשֵׂא וְנִטְמָא:
הלכה ז׳
מֵסִיט בִּכְלַל נוֹשֵׂא הוּא. וְכָל דָּבָר שֶׁמְּטַמֵּא בְּמַשָּׂא מְטַמֵּא בְּהֶסֵּט. כֵּיצַד. קוֹרָה שֶׁהִיא מֻנַּחַת עַל הַכֹּתֶל וְעַל צִדָּהּ מֵת אוֹ נְבֵלָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. וּבָא הַטָּהוֹר לִקְצֵה הַקּוֹרָה הַשֵּׁנִי וְהֵנִידוֹ. כֵּיוָן שֶׁהֵנִיד אֶת הַטֻּמְאָה שֶׁבַּקָּצֶה הַשֵּׁנִי טָמֵא מִשּׁוּם נוֹשֵׂא. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם מָשַׁךְ אֶת הַקָּצֶה הַשֵּׁנִי כְּנֶגֶד הָאָרֶץ עַד שֶׁהִגְבִּיהַּ הַטֻּמְאָה אוֹ שֶׁגָּרַר הַטֻּמְאָה עַל הָאָרֶץ. שֶׁזֶּה נוֹשֵׂא וַדַּאי. וְזֶה וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּהּ הִיא טֻמְאַת הֶסֵּט הָאֲמוּרָה בְּכָל מָקוֹם:
הלכה ח׳
הַנּוֹשֵׂא בְּתוֹךְ בֵּית הַסְּתָרִים נִטְמָא שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַנְּגִיעָה שָׁם נְגִיעָה הַנּוֹשֵׂא שָׁם נוֹשֵׂא הוּא. אֶלָּא אִם כֵּן נִבְלַע הַטֻּמְאָה בְּתוֹךְ מֵעָיו שֶׁמֵּאַחַר שֶׁהִגִּיעָה לְתוֹךְ בִּטְנוֹ אֵינוֹ לֹא נוֹגֵעַ וְלֹא נוֹשֵׂא. וְאִם טָבַל טָהוֹר וְאַף עַל פִּי שֶׁהַטֻּמְאָה בְּתוֹךְ מֵעָיו:
הלכה ט׳
אֵין מִתְטַמֵּא בְּמַשָּׂא אֶלָּא הָאָדָם בִּלְבַד לֹא הַכֵּלִים. כֵּיצַד. הֲרֵי שֶׁהָיָה מֻנָּח עַל יָדוֹ עֲשָׂרָה כֵּלִים זֶה עַל גַּבֵּי זֶה וְהַנְּבֵלָה וְכַיּוֹצֵא בָּהּ בַּכְּלִי הָעֶלְיוֹן הָאָדָם טָמֵא מִשּׁוּם נוֹשֵׂא נְבֵלָה וְהַכֵּלִים שֶׁעַל יָדוֹ כֻּלָּן טְהוֹרִים חוּץ מִכְּלִי הָעֶלְיוֹן שֶׁנָּגְעָה בּוֹ הַטֻּמְאָה. וְכֵן כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:
הלכה י׳
טֻמְאַת אֹהֶל אֵינָהּ בִּשְׁאָר טֻמְאוֹת אֶלָּא בְּמֵת בִּלְבַד. וּבֵין שֶׁהֶאֱהִיל הָאָדָם אוֹ הַכְּלִי אֲפִלּוּ מַחַט שֶׁהֶאֱהִילָה עַל הַמֵּת אוֹ שֶׁהֶאֱהִיל הַמֵּת עַל הָאָדָם אוֹ עַל הַכֵּלִים אוֹ שֶׁהָיָה הַמֵּת עִם הָאָדָם אוֹ עִם הַכֵּלִים תַּחַת אֹהֶל אֶחָד הֲרֵי אֵלּוּ טְמֵאִים:
הלכה י״א
וְטֻמְאַת אֹהֶל הָאֲמוּרָה בְּכָל מָקוֹם הוּא שֶׁתְּטָמֵּא אוֹתָהּ טֻמְאָה הָאָדָם אוֹ הַכֵּלִים בְּאַחַת מִשָּׁלֹשׁ דְּרָכִים אֵלּוּ. אֶחָד הַבָּא כֻּלּוֹ לְאֹהֶל הַמֵּת אוֹ הַבָּא מִקְצָתוֹ הֲרֵי זֶה נִטְמָא בְּאֹהֶל אֲפִלּוּ הִכְנִיס יָדוֹ אוֹ רָאשֵׁי אֶצְבְּעוֹתָיו אוֹ חָטְמוֹ לְאֹהֶל הַמֵּת הֲרֵי זֶה נִטְמָא כֻּלּוֹ. נָגַע בַּמַּשְׁקוֹף וְצֵרֵף יָדוֹ עִם הַמַּשְׁקוֹף נִטְמָא כְּאִלּוּ בָּא מִקְצָתוֹ. נָגַע בָּאַסְקֻפָּה מִטֶּפַח וּלְמַטָּה קָרוֹב לָאָרֶץ טָהוֹר. וּמִטֶּפַח וּלְמַעְלָה טָמֵא. וְיֵרָאֶה לִי שֶׁדָּבָר זֶה מִדִּבְרֵיהֶם:
הלכה י״ב
אֶחָד הַמֵּת מִיִּשְׂרָאֵל אוֹ מִן הָעַכּוּ"ם מְטַמֵּא בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא:
הלכה י״ג
וְאֵין הָעַכּוּ"ם מְטַמֵּא בְּאֹהֶל וְדָבָר זֶה קַבָּלָה הוּא וַהֲרֵי הוּא אוֹמֵר בְּמִלְחֶמֶת מִדְיָן (במדבר לא יט) "כּל נֹגֵעַ בֶּחָלָל" וְלֹא הַזְכִּיר שָׁם אֹהֶל. וְכֵן הָעַכּוּ"ם אֵינוֹ נַעֲשֶׂה טְמֵא מֵת אֶלָּא עַכּוּ"ם שֶׁנָּגַע בְּמֵת אוֹ נְשָׂאוֹ אוֹ הֶאֱהִיל עָלָיו הֲרֵי הוּא כְּמִי שֶׁלֹּא נָגַע. הָא לְמָה זֶה דּוֹמֶה לִבְהֵמָה שֶׁנָּגְעָה בְּמֵת אוֹ הֶאֱהִילָה עַל הַמֵּת. וְלֹא בְּטֻמְאַת הַמֵּת בִּלְבַד אֶלָּא בְּכָל הַטֻּמְאוֹת כֻּלָּן אֵין הָעַכּוּ"ם וְלֹא הַבְּהֵמָה מִתְטַמְּאִין בָּהֶן:
הלכה י״ד
וּמִדִּבְרֵי סוֹפְרִים שֶׁיְּהוּ הָעַכּוּ"ם כְּזָבִין לְכָל דִּבְרֵיהֶן. וְאֵין לְךָ בְּכָל מִינֵי נֶפֶשׁ מַה שֶּׁמִּתְטַמֵּא וְהוּא חַי אוֹ מְטַמֵּא וְהוּא חַי חוּץ מִן הָאָדָם בִּלְבַד. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה מִיִּשְׂרָאֵל. אֶחָד גָּדוֹל וְאֶחָד קָטָן מִתְטַמְּאִין בְּכָל הַטֻּמְאוֹת אֲפִלּוּ בְּטֻמְאַת הַמֵּת. שֶׁנֶּאֱמַר בָּהּ (במדבר יט כ) "אִישׁ אֲשֶׁר יִטְמָא" אֶחָד הָאִישׁ וְאֶחָד הַקָּטָן שֶׁהֲרֵי הוּא אוֹמֵר שָׁם (במדבר יט יח) "וְעַל כָּל הַנְּפָשׁוֹת אֲשֶׁר הָיוּ שָׁם". אֲפִלּוּ קָטָן בֶּן יוֹמוֹ שֶׁנָּגַע אוֹ נָשָׂא אוֹ הֶאֱהִיל עַל הַמֵּת נִטְמָא וַהֲרֵי הוּא טְמֵא מֵת. וְהוּא שֶׁנּוֹלַד לְתִשְׁעָה. אֲבָל בֶּן שְׁמוֹנָה הֲרֵי הוּא כְּאֶבֶן וְאֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה:
הלכה ט״ו
הַמֵּת אֵינוֹ מְטַמֵּא עַד שֶׁתֵּצֵא נַפְשׁוֹ אֲפִלּוּ מְגֻיָּד אוֹ גּוֹסֵס. אֲפִלּוּ נִשְׁחֲטוּ בּוֹ שְׁנֵי הַסִּימָנִים אֵינוֹ מְטַמֵּא עַד שֶׁתֵּצֵא נַפְשׁוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יט יג) "בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם אֲשֶׁר יָמוּת". נִשְׁבְּרָה מִפְרַקְתּוֹ וְרֹב בְּשָׂרָהּ עִמָּהּ אוֹ שֶׁנִּקְרַע כְּדָג מִגַּבּוֹ אוֹ שֶׁהֻתַּז רֹאשׁוֹ אוֹ שֶׁנֶּחְלַק לִשְׁנֵי חֲלָקִים בְּבִטְנוֹ הֲרֵי זֶה מְטַמֵּא אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן הוּא מְרַפְרֵף בְּאֶחָד מֵאֵיבָרָיו:
קרית ספר · הלכות טומאת מת פרק א׳
א׳
מצות קעא להיות המת מטמא בכל האמור בפרשת זאת חוקת. המת מטמא במגע ובמשא ובאהל טומאת ז' טומאת מגע ואהל מפורשים בתורה כדכתיב הנוגע במת וגו' וטמא שבעת ימים וכתיב כל הבא אל האהל וכל אשר באהל יטמא שבעת ימים. וטומאת משא מפי השמועה כדתניא בספרי מנין אף במשא תלמוד לומר וטמא שבעת ימים לרבות טומאת משא א"ר שמעון אינו צריך ומה אם נבילה שאינה מטמאה באהל הרי היא מטמאה במשא המת שהוא מטמא באהל אינו דין שיהא מטמא במשא וכיון שלא חלקה תורה טומאת משא נבלה ממגעה בטומאת ערב דין הוא שלא נחלוק טומאת משא במת ממגעו בטומאת שבעה ושתק הכתוב מטומאת משא במת לפי שטמא בפי' אהל כמו ששתק מאיסור הבת לפי שאסר בפי' בת הבת ושתק מאיסור אכילת בשר בחלב לפי שאסר בפי' אפילו בישולו.
ג׳
טומאת מגע האמורה בכל מקום בין במת בין בשאר הטמאים הוא שנגע האדם בבשרו בטומאה עצמה בין ביד בין ברגל בין בשאר גופו אפילו בלשונו הרי זה נטמא בפרק קמא דקדושין גבי עשרים וארבעה אברים שהעבד יוצא בהן לחירות אמר בן עזאי אף הלשון אמר עולא הכל מודים לענין טומאה לשון גלוי הוא אצל השרץ דקי"ל מגע בית הסתרים אינו מטמא ולשון גלוי הוא דאשר יגע אמר רחמנא והאי נמי בר נגיעה היא שהרי מוציא לשונו ונוגעים בו בגלוי הילכך נגע שרץ בלשונו טמאהו כמו אם נגע בידיו או בשאר גופו שבגלוי וכתב הרב ז"ל שאם נגע בצפרניו או בשיניו נטמא כיון שהם מחוברים לגוף ונראה שלמד מדתנן במקוואות פ"ט גבי שאין חוצצין צפורן המדולדלת ותניא בתוספתא עלה ושאמרו חוצצין ואין חוצצין לא מטמאין ולא מיטמאין חוץ מקרום שעל גבי המכה וכו' משמע לא מטמאין ולא מיטמאין השנויין במשנה צפורן המדולדלת הא שאינה מדולדלת מטמאה ומיטמא' ובהדיה תניא בת"כ יכול שאני מוציא את השיער ואת הצפורן תלמוד לומר טמא ובספרי תניא הנוגע במת פרט לנוגע בשיניו בשערו ובצפרניו בזמן שפרשו יכול שאני מרבה בשער שהן מחוברין תלמוד לומר טמא ושינים הוו דבר שבגלוי כיון שמגביה שפתיו ונראה שניו. אבל אם תחב אדם טומאה והכניסה לתוך גרונו של אדם טהור ולא נגעה בלשונו כדאיבעי' לן פרק יוצא דופן מקום נבלת עוף טהור שהוא בית הבליעה של אדם שאין לנבלת עוף טהור טומאה אלא שם בלוע הוי או בית הסתרים הוי למאי נפקא מינה כגון שתחב לו חברו כזית נבלה לתוך פיו אי אמרת בלוע הוי טומאה בלועה לא מיטמיא אלא אי אמרת בית הסתרים הוי נהי נמי דבמגע לא מטמא במשא מיהא מיטמא ואמר רבא בית הסתרים הוי ובמגע לא מטמא אבל מטמא במשא כדאמ' גבי טומאת משא לקמן וגבי אשה שתחבתה לה חברתה כזית נבלה באותו מקום איבעיא לן כי האי גונא ואיפליגו בה אביי ורבא כי הכא דאביי אמר בלוע הוי ולא מטמיא כלל ורבא אמר בית הסתרים הוי ובמגע לא מטמא אבל במשא מטמיא כדאמר' משמע דלכ"ע משום נגיעה לא מטמיא וגבי שרץ דלית בה טומאת משא לכ"ע לית שום טומאה בבית הסתרים דבעינן נגיעה בגלוי כמו ידיו. קרום שעל המכה הרי הוא כעור הבשר לענין מגע ליטמא ולטמא אבל כשות הקטן אינו כעור הבשר פרק ט' דמקוואות תנן כשות של קטן לא מטמא ולא מיטמא הקרום שעל גבי המכה טמא ומטמא כשות היינו כמו שיער הקטן שיש לקטן כשם שיש לקישות כשהקשואים קטנים יש להם כמין שער ונקרא כשות של קישות והאי כשות של קטן לא מטמא ולא מיטמא דלא חשיב יד להכניס טומאה ולהוציא טומאה והא דתניא בת"כ בבשר הזב ולא בצואה שעליו ולא בקלקין שעליו ולא בשירים ונזמים וטבעות אף על פי שאין יוצאין יכול שאני מוציא את השער ואת הצפורן תלמוד לומר טמא ההוא שיער דמרבינן התם לא דמי כלל לכשות דהכא דאין לו אלא בקטנותו ואינו עיקר שער ולא חשיב כלל וקורין אותו שיער שוטה אבל קרום שעל גבי מכה חשיב כגופו וליכלוכי צואה וטיט וכיוצא בו אינו כעור כדתניא בהאי בריתא דת"כ.
ה׳
כשם שהאדם מתטמא בנגיעת טומאה כן הכלים מתטמאים בנגיעה כדכתיב כל הנוגע בהם יטמא בין אדם בין כלים חוץ בכלי חרס שאינו מתטמא אלא מאוירו בלבד כדכתיב גבי טומאת שרץ וכל אשר יפול עליו מהם במותם יטמא מכל כלי עץ או עור או שק דעליו בנגיעה משמע וכתיב בתריה וכלי חרס אשר יפול מהם אל תוכו מאוירו בלבד הוא מטמא כל המטמא אדם במגע מטמא כלים וכל שאינו מטמא אדם במגע אינו מטמא כלים דאין אדם וכלים מקבלין טומאה אלא מאב הטומאה.
ו׳
טומאת משא האמורה בכל מקום בין במת בין בשאר הטמאים הוא שישא אדם אב הטומאה אף על פי שלא נגע בה ואפילו היה בינו לבינה אבן הואיל ונשאה נטמא כדכתיב הנוגע בנבלתה וכתיב והנושא את נבלתה משמע בלא נגיעה אלא שהוא נשא עליו באי זה צד שיהיה הוי משא.
ז׳
מסיט בכלל נושא הוא וכל שמטמא במשאו מטמא בהסיטו פ' בתרא דזבין תנן א' הנוגע וא' המסיט רבי אליעזר אומר אף הנושא ובפרק העור והרוטב פרכינן אטו נושא לאו מסיט הוא אלא לאו הכי קאמר אחד הנוגע ואחד המסיט בלא נשא כלום בשני חצאי זתים אף על פי שאינן מחוברין יחד מטמא בהיסט אף על פי שאין מטמא בנגיעה דשתי נגיעות אין מצטרפות משמע דמסיט לחודיה הוי כנושא וילפינן ליה גבי אדם דכתיב וכל אשר יגע בו הזב יטמא אי משום מגע הא כתיב והנוגע בבשר הזב אלא להביא מגעו שהוא ככולו ואפילו מאחריו כדכתיב בו ואי זה זה היסט וכן גבי כלי חרס ואוכלין ומשקין ילפינן בת"כ מקראי דמטמאי בהיסט בפרשת זבין ובמסכת זבין פרק בתרא תנן הזב בכף מאזנים ואוכלין ומשקין בכף שניה כרע הזב טמאים משום היסט ומייתי לה פרק ר' עקיבא וזה וכל כיוצא בו טמא משום היסט וגבי טומאת מת ילפינן בק"ו מנבלה דמת מטמא בהיסט כדתני בסיפרי פרשת חוקת והיסט בנבלה הוי בכלל נושא כדאיתא התם והיינו כשמסיט הטומאה אבל טומאה מסיטה אותו אינו טמא אלא בזב. הנושא בתוך בית הסתרים נטמא שאף על פי שאין הנגיעה שם נגיעה כדאמרינן לעיל הנושא שם נושא הוא כרבא דאמר בהני תרי בעיי דמייתי' פרק יוצא דופן כדאמרינן לעיל דנהי דבמגע לא מטמא דהוי בבית הסתרים במשא מיהא מטמא שהרי נושא את הנבלה אבל נבלע בתוך מעיו אין שם אלא נוגע ולא נושא דדוקא בכזית נבלה באותו מקום או לתוך פיו הוא דאמרינן דטומאת סתרים הויא ולא טומאת בלועה אבל בתוך מעיו אפילו לרבא הויא בלועה והרי היא כמי שאינה ואין בה לא מגע ולא משא ואם טבל על טומאת בית הסתרים בהיותו בתוך מעיו טהור כטומאת נבלת עוף טהור שאינה מטמאה אלא בבית הבליעה ואפילו הכי אית לה טהרה כטומאת נבלה דכתיב בה ורחץ במים וגו' מי לא עסקינן דאכל סמוך לשקיעת החמה דעדין היא במעיו ולא נתעכלה וקמטהר לה קרא בהערב שמש ש"מ בליעה מעכלתה מלטמא בר"פ בהמה המקשה.
ט׳
אין מתטמא במשא אלא האדם בלבד לא הכלים שנישא טומאה עליהם ולא נגעה בהם כדתניא בת"כ גבי קרא דכתיב והנושא את נבלתם יכבס בגדיו וגו' טמאים המה לכם מלמד שהנושא מטמא בגדים שהיה בדין שלא יטמא בגדים הנושא ומה אם במקום שנטמאו מחמת עצמן במגע לא נטמאו מחמת הנוגע דנוגע בגדיו אינו מטמא בגדים דלא כתיב ביה יכבס בגדיו מקום שלא נטמאו מחמת עצמן במשא אינו דין שלא יטמאו מחמת הנושא ת"ל והנושא וגו' יכבס בגדיו וגו' שלא נטמאו מחמת עצמן כמשא דכתיב בהאי קרא דנושא טמאים הם לכם לכם הם מטמאין ואין מטמאים אוכלין ומשקין וכלים כדאיתא התם.
י׳
טומאת אהל אינה אלא במת בלבד בין שהאהיל המת על הטהור בין הטהור על המת בין שניהם תחת אהל טמאים כדכתיב כל הבא אל האהל וכל אשר באהל אין לי אלא אדם מאהיל על המת טמא מנין אם האהיל עליו המת תלמוד לומר יטמא שבעת ימים כדתניא בספרי זוטא ותניא נמי פכ"ג בנזיר וכל אשר יגע על פני השדה בחלל חרב זה המאהיל על פני המת המוטל בשדה מדלא כתיב יגע על פני המת בשדה. אחד הבא כולו לאהל המת או מקצתו הרי זה נטמא פ"ג מינין בבית נמי כי אעיל ידיה אסתאב דכמאן דנגע בטומאת המת שבפנים דמי דהויא בית כמליא טומאה וכן חוטמו וראשי אצבעותיו אמרינן התם דנטמא בכניסתן דהוי כנוגע בטומאה ובספרי דרשינן ליה מדכתיב כל הבא אל האהל יכול מרחוק ת"ל וכל אשר באהל אי בכל אשר באהל בכולו מנין אפילו במקצתו תלמוד לומר כל הבא אל האהל אפילו במקצתו נגע באסקופה מטפח ולמטה קרוב לארץ טהור דהוי כנוגע בקרקע עולם ומטפח ולמעלה טמא כדתנן פי"ב דאהלות וכדתניא בתוס' דאהלות פי' כרבי יהושע דפליג אר' אליעזר וכתב הרב ז"ל דהוי טומאה דרבנן.
י״ב
אחד המת מישראל או מן הגוים מטמא במגע ובמשא ואינו מטמא באהל כדכתי' אדם כי ימות באהל וכתי' ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם אתם קרויים אדם ואין אומות העולם קרוים אדם כמו שאר"ש בן יאחי פרק הבא על יבמתו ואמר רבינא נהי דמעטינהו קרא מטומאת אהל דכתיב אדם כי ימות באהל ממגע ומשא ממעטינהו קרא הא כתיב במדין כל הורג נפש וכל נוגע בחלל ומדבעו טומאת שבעה אלמא מטמו וגבי מגע אשכחן נוגע בעצם או בחלל ולא כתיב אדם הילכך אף על גב דלא מיקרו אדם מטמו במגע ובמשא וכדאמר' נמי פכ"ג לענין טומאת מגע או בקבר זה קבר שלפני הדבור כלומר של גוים. הגוי אינו נעשה טמא מת ואין בכל מיני נפש מה שמתטמא והוא חי או מטמא והוא חי אלא אדם מישראל כדתניא פרק לא יחפור דגוי ממעט בחלון דאינו מקבל טומאה כדילפינן פרק בתרא דנזיר דכתיב ואיש אשר יטמא וגו' מתוך הקהל יצא גוי שאין לו קהל וחכמים הוא דעשאום כזבים לכל דבריהם. אחד גדול ואחד קטן מתטמאות בכל הטומאות אפילו בטומאת המת דכתיב בה איש כדאמר' פ"ק דערכין הכל מטמאין בטמא מת לאיתויי קטן סד"א איש אשר יטמא ולא יתחטא קמ"ל ועל הנפשות אשר היו שם אלא איש למעוטי מאי למעוטי קטן מכרת דביאת מקדש. ואפילו קטן בן יומו שנגע או נשא או האהיל על הטומאה נטמא וב' ח' הרי הוא כאבן ואינו מקבל טומאה פרק יוצא דופן תנן תינוק בן יום אחד מטמא בטמא מת ובגמרא מ"ט דכתיב ועל הנפשות אשר היו שם נפש כל דהו ואוקמי' מתני' בדקים ליה דכלו לו חדשיו ובפרק לא יחפור תניא דבן ח' המונח בחלון ממעט משום דאינו מקבל טומאה כשהוא חי דלא איקרי אדם.
ט״ו
המת אינו מטמא עד שתצא נפשו מתני' פ"ק דאהלות אדם אינו מטמא עד שתצא נפשו וכו' ובפ"ג מינין מייתי בריתא דפרק העור והרוטב במת בנפש האדם אשר ימות אדם אינו מטמא עד שתצא נפשו. נשברה מפרקתו ורוב בשר עמה או נקרע כדג מגבו או הותז ראשו או נחלק לב' חלקים בבטנו הרי זה מטמא אע"פ שעדין מרפרף בא' מאיבריו פ"ק דחולין אמר רב יהודה אמר שמואל נשברה מפרקת באדם ורוב בשר עמה מטמא באהל ואפילו מפרכס ואם תאמר מעשה דעלי מפרקת בלא רוב בשר הוה וקרי ליה מת זקנה שאני כדכתיב כי זקן האיש וכבר א"ר שמואל בר נחמני א"ר יוחנן קרעו כדג מטמא באהל אמר רב שמואל בר רב יצחק ומגבו אמר שמואל עשאה גסטרא נבלה ותנן פרק העור והרוטב מפרכסת אינה מטמאה טומאה נבלות עד שתמות או עד שיתיז ראשה וטעמא דכתיב וכי ימות מן הבהמה עד שתמות או יתיז ראשה דה"ל גסטרא ונבלה היא דחשובה כמתה ואפילו מפרכסת:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
אור שמח · הלכות טומאת מת פרק א׳
ב׳
וקו"ח הדברים כו'. לזה כוונו רבנן בתוס' פרק העור והרוטב (דף קכ"ו) למ"ד כו' דגולל ודופק מהלכה איכא למימר דהכי גמירי לה, פירוש דכיון דטומאת גולל ודופק מהלכה ידענא תו אין למידין קו"ח מהלכה וכיון דטומאת משא לא ידענא רק מקו"ח אין דנין בהלכה ופשוט:
ג׳
וכן נ"ל שאם נגע בצפרניו או בשיניו נטמא כו'. הנה לפי מה דמפרש רבינו לקמן משנה דואלו אין חוצצין כו' דעל כולהו קאי לא טמא ולא מטמא ואע"ג שאינן חוצצין ובטלין אל הגוף מכל מקום לא טמא כו' וכאן תנן צפורן המדולדלת, משמע דאינו מדולדלת טמא ומטמא דהוי כמו הגוף בעצמו, והא דשער של קטן אינו מטמא יעוין ברא"ש משום דסופו ליפול כשיגדל ומסולק בזה השגת ראב"ד ויעוין ירושלמי פסחים פ"ג ה"ב בגליון הש"ס שם, וראה לקמן הלכות משכב ומושב פ"ח הי"א וי"ל שטומאה זו מדבריהם כו'. והראיה מהך משנה דמקואות פרק ט' לפירוש רבינו מחוור כמו שנתבאר ויעוין מכילתא פרשה בא פט"ו שחזר הבשר וחפה העטרה כו' אינו חוצץ לטומאה ודוק:
י״ג
ואין העו"ג מטמא(ין) באהל ודבר זה קבלה כו'. הנה בהלכות אבל פ"ג ה"ד כתב רבינו ושם בארנו שאין עו"ג מטמאים באהל ולפיכך קברותיהם טהורים ומותר לכהן ליכנוס לשם ולדרוך על קברותיהם ואינו אסור אלא שיגע בטומאה או שישאנה כמו שביארנו שם, והגר"א באדרת אליהו פ' חוקת כתב בקבר, קבר שלפני הדיבור או של עו"ג מטמאים במגע ולא באוהל פירוש שכנגד המת מלמעלה אם נגע בקבר אז הוא טמא מחמת מגע דטומאה בוקעת ועולה, אבל כשנוגע שלא כנגד המת אזי אינו טמא שאינו מטמא באהל עכ"ל, הנה גילה לנו רבינו דמה דטמא מחמת טומאה בוקעת ועולה הוי כמו מגע, וכוונתו ע"כ במה דטמא משום טומאה בוקעת הוא באין בו פותח טפח אבל ביש בו פותח טפח היכי דטמא מחמת קבר סתום זה אינו מטמא בקברי עו"ג דזה נכלל בבקבר דרישא דגבי אוהל עי"ש באדרת אליהו. ועפ"י שיטתו זאת הגיה בהגהותיו לנזיר (דף נ"ג) דהגירסא שלפנינו קשה להולמה דאיתא לפנינו או בקבר זה קבר סתום דאמר מר טומאה בוקעת ועולה כו' וזה תמוה כמוש"כ תוס' שם בכדי נקטה דהא קבר דהכא מטמא אפילו שלא כנגד הטומאה ואח"כ דמייתי הך דלענין נגיעה או בקבר אמר ר"ל זה קבר שלפני הדיבור עיין בתוס' שם, ורבינו הגר"א הגיה שם דאחר תיבות שלפני הדיבור צ"ל דאמר מר טומאה בוקעת ועולה כו' פירוש אע"ג דבאוהל לא מטמא מ"מ בהך דטומאה בוקעת והוא באין בו פותח טפח ומאהיל מלמעלה מטמאים אם נגע על הקבר הא אם האהיל על הקבר אעפ"י שאין בו פותח טפח והוא כנגד המת ג"כ טהור, דהדבר שע"פ המת בפחות מטפח הוי כנוגע אותו דבר במת ומי שנוגע באותו דבר הוא מדין מגע הא האהיל עליו טהור דזה ג"כ בכלל אוהל וז"ב לשיטת רבינו: אולם מקור נאמן לסברת רבינו דהוי כמגע הוא מסוגיא ערוכה פרק העור והרוטב דאמר לענין צירוף נגיעה ואוהל דלא מצטרפי וקא מייתי משנה דמצטרפי אמר ר"ז בטומאה רצוצה בין ב' מגדלים עסקינן ואין ביניהן פותח טפח דכולה חד נגיעה הוי, ופרש"י אפילו הוא מאהיל למעלה מן הבשר הרבה כגון שהיו המגדלים גבוהים והטומאה למטה והוא מאהיל סמוך לראשיהן קרוי נגיעה כיון דהל"מ דטומאה רצוצה כו' הוי כמאן דמלי טומאה כל חלל שבין שני המגדלים עכ"ל חזינא דהוי מדין מגע וע"ז פירש רבינו שיטתו. ויש להתעקש בזה דאינו רק לענין צירוף וכמו דלמה דמסיק דאוהל הוי כמגע וכן לאביי פחות מטפח, אולם הך דנזיר מחוור מאוד וסברה גדולה מהך סוגיא דהעור והרוטב. ומיושב לפ"ז הך דאמר בירושלמי דגולגלתו של ארונה היבוסי מצאו תחת המזבח היינו דהיה במקום שאין בו פותח טפח ורצוצה כמגע ומטמא אף קבר עו"ג: (נ"ב ויעוי' משל"מ הל' בית הבחירה פרק א' הלכה ט'). ועוד נראה קצת ראיה לזה מהך דפרק דם שחיטה (דף כ"א) דמשני על הא דאמרינן דדם מהלכי שתים שאין בהן טומאה קלה ובבהמה יש בהן טומאה קלה דאי הוי כזית גם נבילה מטמאה ומתרץ רב חנניה שחיפהו בבצק והבצק משלימו לכביצה לאפוקי מת דאע"ג דחיפהו בבצק דטומאה חמורה בוקעת ועולה, דקשה א"כ הא לר' שמעון ליכא הוכחה דבמת עו"ג הא אינו מטמא באוהל והוי כנבילה ותו איכא טומאה קלה באדם, ואם תאמר דבישראל מיהו ליכא טומאה קלה ז"א דא"כ כי קאמר מה עוף ובהמה שיש בהן טומאה חמורה והלא עוף טמא ליכא ביה טומאה חמורה וע"כ דעוף יש במינו טומאה חמורה, א"כ הוה"ד באדם יש במינו טומאה קלה והוא במת עו"ג שאינו מטמא באהל אם חפהו בבצק והויא כנבילה, וע"כ דטומאה חמורה בוקעת ועולה הויא מדין מגע וטמא ג"כ בעו"ג וא"כ ליכא טומאה קלה באדם כלל. אולם יש לאמר דלר"ש י"ל טעם פשוט כיון דסבר בפ"ק דבכורות דכל אוכל שאינו ראוי להאכיל להאחרים אינו אוכל לטמא טומאת אוכלין א"כ בשר מת שאינו ראוי להאכיל לאחרים דהוא אסור בהנאה אינו חשוב אוכל לטומאת אוכלין א"כ לית ביה טומאה קלה כלל, וצ"ל דכל הני אוקימתות הוא לרבנן דסברי דשור הנסקל כו' מקבל טומאת אוכלין ולדידהו שפיר מוקי ר' חנינא משום דהם סברי מת עו"ג מטמא באוהל, ועיין במשל"מ בהלכות אבל פי"ד שכתב כן. אמנם לפי מה דמסיק שם המשל"מ דמת עו"ג מותר בהנאה הוא סעד נכון לשיטתו של הגר"א ז"ל ולפ"ז צריך כהן בזה"ז ליזהר גם ממתי עו"ג באופן שיש משום טומאה בוקעת ועולה דהוי טומאה רצוצה ובעל נפש יחוש לזה ודוק:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
רמב״ם הלכות טומאת מת א׳, מתוך הלכות טומאת מת שבספר טהרה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
