רמב״ם - הלכות טוען ונטען · פרק ט׳

ספר משפטים · 13 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות טוען ונטען · פרק ט׳
הלכה א׳
הָאֻמָּן אֵין לוֹ חֲזָקָה בַּכֵּלִים שֶׁתַּחַת יָדוֹ. אֶחָד כֵּלִים הָעֲשׂוּיִים לְהַשְׁאִיל וּלְהַשְׂכִּיר וְאֶחָד שְׁאָר כֵּלִים. כֵּיצַד. רָאָה כֶּלְיוֹ בְּיַד הָאֻמָּן וְהֵבִיא עֵדִים שֶׁהֵן יוֹדְעִין שֶׁהַכְּלִי זֶה שֶׁלּוֹ וְהוּא טוֹעֵן וְאוֹמֵר לְתַקֵּן נְתַתִּיו לְךָ. וְהָאֻמָּן אוֹמֵר לֹא בָּא לְיָדִי אֶלָּא בִּמְכִירָה אוֹ מַתָּנָה. אוֹ שֶׁטָּעַן אַתָּה נְתַתּוֹ לִי אַתָּה מְכַרְתּוֹ לִי אַחַר שֶׁבָּא לְיָדִי לְתַקְּנוֹ. אַף עַל פִּי שֶׁמְּסָרוֹ לוֹ שֶׁלֹּא בְּעֵדִים בַּעַל הַכְּלִי נֶאֱמָן וּמוֹצִיאִין אוֹתוֹ מִיַּד הָאֻמָּן וְיִשָּׁבַע בַּעַל הַבַּיִת הֶסֵּת עַל טַעֲנָתוֹ. וְיֵשׁ גְּאוֹנִים שֶׁדָּנוּ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הֵבִיא בַּעַל הַבַּיִת עֵדִים שֶׁזֶּה הַכְּלִי שֶׁלּוֹ הוֹאִיל וְרָאָה כֶּלְיוֹ בְּיַד הָאֻמָּן וַהֲרֵי הָאֻמָּן מוֹדֶה לוֹ שֶׁהָיָה שֶׁלּוֹ וּמְכָרוֹ לוֹ נֶאֱמָן. אֲבָל אִם אָמַר לֹא הָיוּ דְּבָרִים מֵעוֹלָם וְשֶׁלִּי הוּא הַכְּלִי נֶאֱמָן הָאֻמָּן וְנִשְׁבָּע הֶסֵּת. וְאִם הֵבִיא בַּעַל הַבַּיִת עֵדִים שֶׁהַכְּלִי הַזֶּה יָדוּעַ לוֹ אֵין הָאֻמָּן נֶאֱמָן. וְדִין זֶה פֶּלֶא הוּא בְּעֵינַי:
הלכה ב׳
לֹא רָאָה הַכְּלִי בְּיַד הָאֻמָּן אֶלָּא טָעַן וְאָמַר כְּלִי פְּלוֹנִי נְתַתִּיו לוֹ לְתַקֵּן וְהָאֻמָּן אוֹמֵר חָזַרְתָּ וּמְכַרְתּוֹ אוֹ נְתַתּוֹ לִי הָאֻמָּן נִשְׁבָּע הֶסֵּת וְנִפְטָר מִתּוֹךְ שֶׁיָּכוֹל לוֹמַר לֹא הָיוּ דְּבָרִים מֵעוֹלָם. וַאֲפִלּוּ מְסָרוֹ לְתַקֵּן בְּעֵדִים הָאֻמָּן נֶאֱמָן מִתּוֹךְ שֶׁיָּכוֹל לוֹמַר הֶחְזַרְתִּי שֶׁהַמַּפְקִיד אֵצֶל חֲבֵרוֹ בְּעֵדִים אֵינוֹ צָרִיךְ לְהַחְזִיר לוֹ בְּעֵדִים. לְפִיכָךְ נִשְׁבָּע הָאֻמָּן הֶסֵּת וְנִפְטָר וְאֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ לְהוֹצִיא הַכְּלִי. וְאִם הוֹצִיאוֹ הוֹאִיל וְנִרְאֶה הֲרֵי בַּעַל הַבַּיִת מֵבִיא עֵדִים שֶׁהוּא שֶׁלּוֹ וְנוֹטְלוֹ אַף עַל פִּי שֶׁמְּסָרוֹ לוֹ בְּלֹא עֵדִים כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לְפִיכָךְ אִם טָעַן הָאֻמָּן וְאָמַר שְׁתַּיִם קָצַצְתָּ לִי בִּשְׂכָרִי וּבַעַל הַבַּיִת אוֹמֵר לֹא קָצַצְתִּי לְךָ אֶלָּא אַחַת אִם הָיָה הַכְּלִי נִרְאֶה בִּפְנֵיהֶם הוֹאִיל וְהָאֻמָּן אֵין לוֹ בּוֹ חֲזָקָה וְאֵינוֹ יָכוֹל לִטְעֹן שֶׁהוּא לָקוּחַ בְּיָדוֹ הֲרֵי בַּעַל הַבַּיִת נִשְׁבָּע בִּנְקִיטַת חֵפֶץ עַל הַקְּצִיצָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בִּשְׂכִירוּת וְנוֹתֵן. וְאִם אֵין הַכְּלִי נִרְאֶה בִּפְנֵיהֶם הוֹאִיל וְהָאֻמָּן נֶאֱמָן לוֹמַר לָקוּחַ הוּא בְּיָדִי יָכוֹל לִטְעֹן עַד כְּדֵי דָּמָיו וְנִשְׁבָּע בִּנְקִיטַת חֵפֶץ וְנוֹטֵל כְּדֶרֶךְ כָּל הַנִּשְׁבָּעִין וְנוֹטְלִין כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:
הלכה ג׳
אֻמָּן שֶׁיָּרַד מֵאֻמָּנוּתוֹ וּבֶן הָאֻמָּן הֲרֵי הֵן כִּשְׁאָר כָּל אָדָם וְיֵשׁ לָהֶן חֲזָקָה בְּכָל הַמִּטַּלְטְלִין כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:
הלכה ד׳
מִי שֶׁנִּכְנַס לְבֵיתוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ בִּפְנֵי בַּעַל הַבַּיִת וְיָצָא וְכֵלִים טְמוּנִין תַּחַת כְּנָפָיו וְהָעֵדִים רוֹאִין אוֹתוֹ. וּלְאַחַר זְמַן תְּבָעוֹ בַּעַל הַבַּיִת וְאָמַר לוֹ הַחְזֵר לִי כֵּלִים שֶׁהִשְׁאַלְתִּיךָ וַהֲרֵי הָעֵדִים וְהוּא אוֹמֵר לְקוּחִין הֵן בְּיָדִי אֵינוֹ נֶאֱמָן. וְנִשְׁבָּע בַּעַל הַבַּיִת הֶסֵּת עַל טַעֲנָתוֹ שֶׁלֹּא מְכָרָן וְלֹא נְתָנָן וְיַחֲזִירוּ בֵּית דִּין הַכֵּלִים לְבַעַל הַבַּיִת. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּבַעַל הַבַּיִת שֶׁאֵינוֹ עָשׂוּי לִמְכֹּר אֶת כֵּלָיו. וְזֶה שֶׁהוֹצִיא הַכֵּלִים תַּחַת כְּנָפָיו אֵין דַּרְכּוֹ לְהַצְנִיעַ. וְאוֹתָן הַכֵּלִים אֵין דֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לְהַצְנִיעָן. לְפִיכָךְ חַיָּב לְהַחְזִיר לְפִי שֶׁלֹּא הִצְנִיעָן אֶלָּא לִכְפֹּר בָּהֶן. אֲבָל בַּעַל הַבַּיִת הֶעָשׂוּי לִמְכֹּר אֶת כֵּלָיו אַף עַל פִּי שֶׁאֵין זֶה צָנוּעַ וְאֵין דֶּרֶךְ אוֹתָן הַכֵּלִים לְהַטְמִינָן תַּחַת הַכְּנָפַיִם הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע הֶסֵּת שֶׁהֵן לְקוּחִין בְּיָדוֹ. וְכֵן אִם יָצָא בָּהֶן מְגֻלִּין בִּפְנֵי עֵדִים אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בַּעַל הַבַּיִת עָשׂוּי לִמְכֹּר אֶת כֵּלָיו הֲרֵי זֶה נֶאֱמָן לוֹמַר לְקוּחִין הֵן בְּיָדִי. שֶׁמָּא נִצְטָרְכוּ לוֹ מָעוֹת וּמָכַר. וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִהְיוּ מִדְּבָרִים הָעֲשׂוּיִים לְהַשְׁאִיל וּלְהַשְׂכִּיר. אֲבָל דְּבָרִים הָעֲשׂוּיִין לְהַשְׁאִיל וּלְהַשְׂכִּיר לְעוֹלָם הֵן בְּחֶזְקַת בַּעֲלֵיהֶן כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְאַף עַל פִּי שֶׁהוֹצִיאָן מְגֻלִּין וְאַף עַל פִּי שֶׁבַּעַל הַבַּיִת הַזֶּה עָשׂוּי לִמְכֹּר אֶת כֵּלָיו הוֹאִיל וְיֵשׁ לוֹ עֵדִים שֶׁזֶּה הַכְּלִי עָשׂוּי לְהַשְׁאִיל וּלְהַשְׂכִּיר בִּלְבַד יָדוּעַ הוּא לוֹ מוֹצִיאִין אוֹתָן מִיַּד זֶה עַל כָּל פָּנִים עַד שֶׁיָּבִיא רְאָיָה שֶׁמְּכָרוֹ לוֹ אוֹ נְתָנוֹ לוֹ בְּמַתָּנָה כְּדִין קַרְקָעוֹת:
הלכה ה׳
אֲפִלּוּ מֵת זֶה שֶׁהַכְּלִי תַּחַת יָדוֹ מוֹצִיאִין אוֹתוֹ מִיַּד הַיּוֹרֵשׁ בְּלֹא שְׁבוּעָה שֶׁכֵּיוָן שֶׁאֵין לְאָבִיו לִטְעֹן שֶׁלְּקָחוֹ אוֹ שֶׁהוּא מַשְׁכּוֹן כָּךְ אֵין זֶה יָכוֹל לְהַשְׁבִּיעוֹ. וְאִם טָעַן הַיּוֹרֵשׁ טַעֲנַת וַדַּאי וְאָמַר בְּפָנַי נְתָנוֹ לְאָבִי אוֹ מְכָרוֹ לוֹ הֲרֵי בַּעַל הַבַּיִת נִשְׁבָּע הֶסֵּת כִּשְׁאָר כָּל הַנִּשְׁבָּעִין. וּכְבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁיֵּשׁ מִי שֶׁהוֹרָה שֶׁיִּשָּׁבַע בַּעַל הַבַּיִת הֶסֵּת וְאַחַר כָּךְ יַחְזִיר כֶּלְיוֹ מִיַּד הַיּוֹרֵשׁ. וְאֵין דַּעְתִּי נוֹטָה לָזֶה:
הלכה ו׳
מִי שֶׁלָּקַח קַרְדֹּם וְאָמַר הֲרֵינִי הוֹלֵךְ לִגְזֹר דִּקְלוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי שֶׁמְּכָרוֹ לִי וְכָרַת הַדֶּקֶל הֲרֵי זֶה בְּחֶזְקָתוֹ. שֶׁאֵין אָדָם מֵעֵז פָּנָיו וְכוֹרֵת אִילָן שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ. וְאִם טְעָנוֹ הַבְּעָלִים שֶׁלֹּא מְכָרוּהוּ נִשְׁבָּע זֶה הַכּוֹרֵת הֶסֵּת שֶׁהוּא שֶׁלּוֹ וְנִפְטָר. וְכֵיוָן שֶׁנִּכְרַת הֲרֵי הוּא כִּשְׁאָר כָּל הַמִּטַּלְטְלִין. וְכֵן הַיּוֹרֵד לִשְׂדֵה חֲבֵרוֹ וְאָכַל פֵּרוֹתֶיהָ שָׁנָה אוֹ שְׁנָתַיִם וְהַבְּעָלִים טוֹעֲנִין שֶׁזֶּה יָרַד שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת וּגְזָלָן הוּא וְאָכַל וַהֲרֵי הָעֵדִים שֶׁאָכַל וְהַיּוֹרֵד אוֹמֵר בִּרְשׁוּתְךָ יָרַדְתִּי לֶאֱכל פֵּרוֹתֶיהָ. הֲרֵי זֶה הָאוֹכֵל נֶאֱמָן וְנִשְׁבָּע הֶסֵּת עַל כָּךְ חֲזָקָה הִיא שֶׁאֵין אָדָם מֵעֵז פָּנָיו וְאוֹכֵל פֵּרוֹת שֶׁאֵינָן שֶׁלּוֹ. אַף עַל פִּי שֶׁהַקַּרְקַע בְּחֶזְקַת בַּעֲלֵיהֶן אֵין הַפֵּרוֹת בְּחֶזְקַת הַבְּעָלִים. שֶׁאֵין אָדָם מוֹכֵר פֵּרוֹת שָׂדֵהוּ בִּשְׁטָר כְּדֵי שֶׁנֹּאמַר לְזֶה שֶׁאָכַל הָבֵא שְׁטָרְךָ. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁאִם אָכַל פֵּרוֹתֶיהָ שָׁנִים רַבּוֹת שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁיָּכוֹל לוֹמַר לְקוּחָה הִיא בְּיָדִי נֶאֱמָן לוֹמַר לְפֵרוֹת יָרַדְתִּי וְיִשָּׁבַע הֶסֵּת:
הלכה ז׳
שְׁנַיִם שֶׁהָיוּ אוֹחֲזִין בִּכְלִי אֶחָד אוֹ שֶׁהָיוּ רוֹכְבִין עַל גַּבֵּי בְּהֵמָה אַחַת. אוֹ שֶׁהָיָה אֶחָד רוֹכֵב וְאֶחָד מַנְהִיג. אוֹ יוֹשְׁבִין בְּצַד עֲרֵמָה שֶׁל חִטִּים וּמֻנָּחוֹת בְּסִמְטָא אוֹ בְּחָצֵר שֶׁל שְׁנֵיהֶם. זֶה אוֹמֵר הַכּל שֶׁלִּי וְזֶה אוֹמֵר הַכּל שֶׁלִּי. כָּל אֶחָד מִשְּׁנֵיהֶן נִשְׁבָּע בִּנְקִיטַת חֵפֶץ שֶׁאֵין לוֹ בְּזֶה הַדָּבָר פָּחוֹת מֵחֶצְיוֹ וְיַחְלֹקוּ. וּשְׁבוּעָה זוֹ תַּקָּנַת חֲכָמִים הִיא כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה כָּל אֶחָד תּוֹפֵס בְּטַלִּיתוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ וְנוֹטֵל בְּלֹא שְׁבוּעָה:
הלכה ח׳
זֶה אוֹמֵר כֻּלָּהּ שֶׁלִּי וְזֶה אוֹמֵר חֶצְיָהּ שֶׁלִּי הָאוֹמֵר כֻּלָּהּ שֶׁלִּי יִשָּׁבַע שֶׁאֵין לוֹ בָּהּ פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה חֲלָקִים. וְהָאוֹמֵר חֶצְיָהּ שֶׁלִּי יִשָּׁבַע שֶׁאֵין לוֹ בָּהּ פָּחוֹת מֵרְבִיעַ. וְזֶה נוֹטֵל שְׁלֹשָׁה חֲלָקִים וְזֶה נוֹטֵל רְבִיעַ. מִכָּאן אַתָּה לָמֵד לְכָל הַנִּשְׁבָּעִין לִטּל בֵּין שְׁבוּעָה קַלָּה בֵּין שְׁבוּעָה חֲמוּרָה שֶׁאֵינוֹ נִשְׁבָּע עַל מַה שֶּׁטּוֹעֵן אֶלָּא עַל מַה שֶּׁנּוֹטֵל אַף עַל פִּי שֶׁטּוֹעֵן יוֹתֵר:
הלכה ט׳
הָיוּ שְׁנַיִם אֲדוּקִין בְּטַלִּית זֶה אוֹמֵר כֻּלָּהּ שֶׁלִּי וְזֶה אוֹמֵר כֻּלָּהּ שֶׁלִּי. זֶה נוֹטֵל עַד מָקוֹם שֶׁיָּדוֹ מַגַּעַת וְזֶה נוֹטֵל עַד מָקוֹם שֶׁיָּדוֹ מַגַּעַת וְהַשְּׁאָר חוֹלְקִין בְּשָׁוֶה אַחַר שֶׁנִּשְׁבָּעִין. וְיֵשׁ לְכָל אֶחָד לְגַלְגֵּל עַל חֲבֵרוֹ שֶׁכָּל מַה שֶּׁנָּטַל כַּדִּין נָטַל:
הלכה י׳
הָיָה זֶה אוֹחֵז בַּחוּטִין שֶׁבִּשְׂפַת הַטַּלִּית וְזֶה בַּחוּטִין שֶׁבִּשְׂפַת הָאַחֶרֶת חוֹלְקִין כֻּלָּהּ בְּשָׁוֶה אַחַר שֶׁנִּשְׁבָּעִין. וְכָל חֲלוּקָה הָאֲמוּרָה כָּאן בְּדָמִים לֹא שֶׁיַּפְסִידוּ עַצְמוֹ שֶׁל כְּלִי אוֹ שֶׁל טַלִּית אוֹ שֶׁיָּמִיתוּ הַבְּהֵמָה:
הלכה י״א
הָיָה אוֹחֵז הָאֶחָד אֶת כֻּלָּהּ וְזֶה מִתְאַבֵּק עִמּוֹ וְנִתְלֶה בָּהּ הֲרֵי זוֹ בְּחֶזְקַת הָאוֹחֵז אֶת כֻּלָּהּ:
הלכה י״ב
בָּאוּ שְׁנֵיהֶם אֲדוּקִין בָּהּ וּשְׁמָטָהּ הָאֶחָד מִיַּד חֲבֵרוֹ בְּפָנֵינוּ וְשָׁתַק הַשֵּׁנִי אַף עַל פִּי שֶׁחָזַר וְצָוַח אֵין מוֹצִיאִין אוֹתָהּ מִיָּדוֹ כֵּיוָן שֶׁשָּׁתַק בַּתְּחִלָּה הֲרֵי זֶה כְּמוֹדֶה לוֹ. חָזַר הַשֵּׁנִי וּתְקָפָהּ מֵרִאשׁוֹן אַף עַל פִּי שֶׁהָרִאשׁוֹן (לֹא) צָוַח מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף חוֹלְקִין:
הלכה י״ג
בָּאוּ שְׁנֵיהֶם אֲדוּקִין בְּטַלִּית וְאָמַרְנוּ לָהֶם צְאוּ וְחַלְּקוּ אֶת דָּמֶיהָ יָצְאוּ וְחָזְרוּ וַהֲרֵי הִיא תַּחַת יַד אֶחָד מֵהֶן זֶה טוֹעֵן הוֹדָה וְנִסְתַּלֵּק מִמֶּנָּה וְזֶה טוֹעֵן שֶׁמְּכַרְתִּיו לוֹ אוֹ נִתְגַּבֵּר עָלַי וַחֲטָפָהּ הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה. וְאִם לֹא הֵבִיא רְאָיָה יִשָּׁבַע זֶה שֶׁהִיא שֶׁלּוֹ וְיִפָּטֵר. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

אור שמח · הלכות טוען ונטען פרק ט׳

ז׳
שנים שהיו אוחזין בכלי אחד כו': פירוש דמוכח בגמרא, דכל שאם אחזו אף ע"פ שהוא ביד המקנה אם אמרינן דכמאן דפסיק דמי ומקריא נתינה ולא אבד שמו אם תאמר דכמאן דפסיק דמי מיקרי אדוק ונוטל כל מה שבידו והשאר יחלוקו, א"כ בכלי, דאם תאמר מה דאחיז בידיה הוי כפסיק הלא תו אבד שמו שם הכלי דסתם כלי כן הוא, לכן בכל גוונא אף אם אדוקין בו ג"כ הוי הדין יחלוקו, משא"כ בטלית דשמו עליו אף בשלש על שלש ושם בגד עליו, לכן אם הוי כפסיק מה דנקיט בידיה תו נשאר שם בגד לכן יש בו חלוקין ועיין בהלכות מכירה פרק ה' הלכה ז', וזה כוון ההמ"ג שיש בדין הטלית חלוקין, פירוש לכל מי שלא אבד שמו במקצתו, כן דייק רבינו יושבין בצד ערימה של חטים כו' או בחצר של שניהם, אבל בבהמה בחצר השותפין בזה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי ודאי דיחלוקו בלא שבועה וטעמא דהוי כאדוקין בטלית ועדיפא מינה, דכמו דתמן אנן סהדי דמה שבידו הוי שלו, כן כאן גבי בהמה משום דהשותפין מוחין זה על זה מלהעמיד בהמה בחצר כמו שנתבאר בפ"ה משכנים, לכן הדבר שעומד שם הוי כשניהן אדוקין בהטלית דאנן סהדי דהוי של שניהן דאילו הוי של אחד לא היה מעמיד אותה בחצר של שניהן בלא רשות, ועיין בתוספות ריש ב"ב ד"ה לפיכך אם נפל, ובפרט שבועה ודאי לא שייך כיון דליכא טעם דשלא יהא כל אחד תוקף שאינו יכול להעמידה בלא רצון חבירו, וכן בהך דינא דריב"ש בסימן תל"ד בשני בתים שדרך רה"ר מפסקת וגג נסמך על שניהן שכתב דדמיא לשנים אוחזין בטלית שיחלוקו, והובא בשו"ע סימן קל"ח, ג"כ כיון שאין יכול לבנות האחד בלא רשות חבירו ודאי דמי לשנים אוחזין בטלית וכאילו ביד כל א' מחצה, ואע"ג דגודרות אין להן חזקה ולא הוי אפי' כאוחזין, בכ"ז אם עומדת במקום גדור העשוי להעמידה שם כיון שיכולין למחות ודאי דהוי שניהן כמוחזקין בה, דאל"כ לא היה מעמידה שם, וכן בריחיים העומד בחצר של שניהן יחלוקו בלא שבועה וכמו שנתבאר וזה ברור, בדעת רבינו ודוק:
י״ב
באו שניהן אדוקין בה וכו': הנה ודאי התוקף מידו של חבירו לא אמרינן דשתיקה כהודאה דמיא ודוקא כאן ששניהן חלוקין והדין דישבעו ואף אם שניהן אדוקין, דמה שתופס האחד בידו נוטל בלא שבועה, מ"מ צריך לשבע מתורת גלגול, והסדר מדוייק בלשון רבינו והבן, אבל כיון שתקפה בו תו אמרינן אימור דאודויי אודי ליה והוי הדין דהוי שלו בלא שבועה, תו כי חזר השני ותקפה מראשון אע"פ שהראשון לא צווח מתחלה ועד סוף חולקין, וטעמא משום דהוי ספק הודאה, ולכן ביד הראשון הוי דינא דהמוציא מחבירו עליו הראיה וכי חזר השני ותפס מהראשון אף ע"פ דשתק לא אמרינן דהוי הודאה, רק דכיון דהוא תפס רבינו לטעמיה דמועיל תפיסה בכל מקום והוי הדין כבתחלה, וברור דלרבינו בכל מקום דשניהן טוענין ברי ואיכא דררא דממונא דסבר דמועיל בהו תפיסה ודאי דאינו כהודאה אם שתק, כן הכא אע"פ דהשתא שתופס מהני תפיסתו ליטול פלגא בכ"ז אין זה הודאה, כיון דכי הוי בידו היה שלו בלא שבועה ושום ערעור, סבר הא חזו רבנן, ואם יחזור ויתפוס אחרי זה הראשון עוד הפעם ודאי דיחזור הדין דאין מוציאין מידו, ועיין בספר תקפו כהן סימן י"ט בזה, ולא אמרינן דאודי ליה כיון שעל ידי תפיסה יטול התופס פלגא, ולא נזכר הך הודאה רק בכאן ששניהם אוחזין וצריך ליטול מה שבידו בשבועה, אם תקף ושתק מתחלה ועד סוף הוי הודאה, ובשתק ולבסוף צווח הוי ספיקא דדינא אם אודי. ולפ"ז הגירסא שלפנינו לא צווח מתחלה ועד סוף מחוור ודוק. אמנם בחידושי ריטב"א לא פסק כן, וטעמו, דכיון שעל ידי תפיסה שלו יהא הדין דיחלוקו א"כ אודויי אודי ליה, ונמצא לדידיה בטוענים ברי ובמקום דמהני תפיסה אם תפס בעדים ושתק אמרינן דהוי כהודאה ותו אם יחזור ויתפוס לא מהני כלל תפיסת השני, וגירסת הטור אע"פ שהראשון צווח מתחלה ועד סוף יעו"ש, ודוק בכ"ז:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

קרית ספר · הלכות טוען ונטען פרק ט׳

א׳
אומן אין לו חזקה אפי' בכלים שאינם עשויין להשאיל ולהשכיר בדאיכא עדי ראיה ויש לבעל הבית עדים שהם ידועים לו.
ד׳
מי שנכנס לביתו של חברו וכו' נראה דהא אינו נאמן משום דהוי חזקה שהשאילם לו כיון שאין עשוי למכור כליו ואין דרכו של מוציא להצניע הכלים תחת כנפיו והכלים עצמן אין דרך בני אדם להצניעם. ואם הם כלים העשויים להשאיל בכל גוונא אינו נאמן המוציא ואפילו יורש שלו וכן גוזל דקלו של פלוני שאמר שמכרו לו או יורד לתוך שדהו וכו' הוי חזקה שאין אדם מעיז פניו לאכול פירות שאינם שלו וחזקה מדאוריתא כדילפינן בדוכתא.
ז׳
שנים מוחזקים בדבר א' מה"ת חולקין ושבועה מתקנת חכמים:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

אבן האזל · הלכות טוען ונטען פרק ט׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות טוען ונטען ט׳, מתוך הלכות טוען ונטען שבספר משפטים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל