רמב״ם - הלכות טוען ונטען · פרק י׳

ספר משפטים · 6 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות טוען ונטען · פרק י׳
הלכה א׳
בְּהֵמָה אוֹ חַיָּה שֶׁאֵינָהּ שְׁמוּרָה אֶלָּא מְהַלֶּכֶת בְּכָל מָקוֹם וְרוֹעָה. אֵינָהּ בְּחֶזְקַת זֶה שֶׁתְּפָסָהּ מֵאַחַר שֶׁהִיא יְדוּעָה לַבְּעָלִים. כֵּיצַד. הֵבִיא הַתּוֹבֵעַ עֵדִים שֶׁהַבְּהֵמָה הַזֹּאת יְדוּעָה לוֹ וְזֶה הַתּוֹפֵס טוֹעֵן אַתָּה נְתַתָּהּ לִי אַתָּה מְכַרְתָּהּ לִי אֵינוֹ נֶאֱמָן. שֶׁאֵין הֱיוֹתָהּ תַּחַת יָדוֹ רְאָיָה שֶׁהֲרֵי הִיא הָלְכָה מֵעַצְמָהּ וְנִכְנְסָה בִּרְשׁוּתוֹ. לְפִיכָךְ אִם לֹא הֵבִיא רְאָיָה תַּחְזֹר הַבְּהֵמָה לִבְעָלֶיהָ וְיִשָּׁבַע הֶסֵּת עַל טַעֲנָה זוֹ:
הלכה ב׳
הָיְתָה הַבְּהֵמָה שְׁמוּרָה אוֹ מְסוּרָה לְרוֹעֶה אַף עַל פִּי שֶׁהֵבִיא זֶה עֵדִים שֶׁהִיא שֶׁלּוֹ הֲרֵי הִיא בְּחֶזְקַת זֶה שֶׁהִיא תַּחַת יָדוֹ וְאִם טָעַן אַתָּה מְכַרְתָּהּ אוֹ נְתַתָּהּ לִי יִשָּׁבַע הַתּוֹפֵס הֶסֵּת שֶׁהִיא שֶׁלּוֹ וְיִפָּטֵר:
הלכה ג׳
לְפִיכָךְ מִי שֶׁתָּפַס בֶּהֱמַת חֲבֵרוֹ שֶׁהָיְתָה שְׁמוּרָה אוֹ בְּיַד רוֹעֶה. וְהַבְּעָלִים טוֹעֲנִין הִיא יָצָאת מֵעַצְמָהּ וּבָאָה אֶצְלְךָ אוֹ פִּקָּדוֹן הִיא בְּיָדְךָ אוֹ שְׁאוּלָה הִיא לְךָ. וְהַתּוֹפֵס אוֹמֵר כֵּן הוּא אֵינָהּ שֶׁלִּי אֲבָל אַתָּה חַיָּב לִי כָּךְ וְכָךְ אוֹ אַתָּה מִשְׁכַּנְתָּהּ בְּיָדִי עַל כָּךְ וְכָךְ אוֹ הִזַּקְתָּ אוֹתִי נֵזֶק שֶׁאַתָּה חַיָּב לְשַׁלֵּם כָּךְ וְכָךְ. יָכוֹל לִטְעֹן עַד כְּדֵי דָּמֶיהָ מִתּוֹךְ שֶׁיָּכוֹל לוֹמַר לְקוּחָה הִיא בְּיָדִי וְיִשָּׁבַע בִּנְקִיטַת חֵפֶץ וְיִטּל:
הלכה ד׳
וְכֵן הָעֲבָדִים שֶׁיְּכוֹלִין לְהַלֵּךְ אֵינָן בְּחֶזְקַת זֶה שֶׁהֵן תַּחַת יָדוֹ אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁהֵבִיא הַטּוֹעֵן עֵדִים שֶׁזֶּה יָדוּעַ שֶׁהוּא עַבְדּוֹ וְהַלָּה טוֹעֵן אַתָּה מְכַרְתּוֹ לִי אַתָּה נְתַתּוֹ לִי בְּמַתָּנָה אֵינוֹ נֶאֱמָן וְיַחְזֹר הָעֶבֶד לִבְעָלָיו וְיִשָּׁבַע הַטּוֹעֵן שֶׁלֹּא מָכַר וְלֹא נָתַן. הֵבִיא זֶה הַנִּטְעָן שֶׁתָּפַס הָעֶבֶד עֵדִים שֶׁיֵּשׁ לְזֶה הָעֶבֶד אֶצְלוֹ שָׁלֹשׁ שָׁנִים רְצוּפוֹת מִיּוֹם לְיוֹם וְהוּא מִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁהָעֲבָדִים מְשַׁמְּשִׁין אֶת רַבָּן הוֹאִיל וְלֹא מִחָה בּוֹ בְּכָל אֵלּוּ הַשָּׁנִים הֲרֵי זֶה נֶאֱמָן וּמַעֲמִידִין אוֹתוֹ בְּיָדוֹ אַחַר שֶׁיִּשָּׁבַע הֶסֵּת שֶׁלְּקָחוֹ מִמֶּנּוּ אוֹ נְתָנוֹ לוֹ בְּמַתָּנָה. אֲבָל עֶבֶד קָטָן שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהַלֵּךְ עַל רַגְלָיו מִפְּנֵי קַטְנוּתוֹ הֲרֵי הוּא כִּשְׁאָר הַמִּטַּלְטְלִין וְכָל מִי שֶׁיִּהְיֶה בִּרְשׁוּתוֹ הֲרֵי הוּא בְּחֶזְקָתוֹ וְהַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה:
הלכה ה׳
הַטּוֹעֵן אֶת חֲבֵרוֹ וְאָמַר בֶּגֶד אוֹ בְּהֵמָה אוֹ עֶבֶד זֶה שֶׁבְּיָדְךָ שֶׁלִּי הוּא אוֹ שָׁאוּל אוֹ גָּזוּל אוֹ הִפְקַדְתִּיו אֶצְלְךָ אוֹ שָׂכוּר לְךָ. וְהַנִּטְעָן אָמַר לֹא כִּי אֶלָּא זֶה מָמוֹנִי וִירֻשָּׁתִי. וְהֵבִיא הַטּוֹעֵן עֵדִים שֶׁהֵעִידוּ שֶׁהֵן יוֹדְעִין שֶׁזֶּה הַחֵפֶץ אוֹ הָעֶבֶד אוֹ הַבְּהֵמָה יְדוּעָה שֶׁהִיא הָיְתָה לָזֶה. חָזַר הַנִּטְעָן וְאָמַר כֵּן הָיָה שֶׁלְּךָ אֲבָל אַתָּה נְתַתּוֹ לִי אוֹ מְכַרְתּוֹ לִי וְזֶה שֶׁאָמַרְתִּי יְרֻשָּׁתִי לֹא שֶׁיְּרַשְׁתִּיו מֵאֲבוֹתַי אֶלָּא שֶׁהִיא שֶׁלִּי כְּאִלּוּ יְרַשְׁתִּיו. הֲרֵי זֶה נֶאֱמָן וְנִשְׁבָּע הֶסֵּת. שֶׁכְּבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁיֵּשׁ לַטּוֹעֵן לַחְזֹר לִטְעֹן דָּבָר הַנִּשְׁמָע:
הלכה ו׳
סְפִינָה וְכַיּוֹצֵא בָּהּ שֶׁהָיוּ שְׁנַיִם נֶחְלָקִין עָלֶיהָ זֶה אוֹמֵר כֻּלָּהּ שֶׁלִּי וְזֶה אוֹמֵר כֻּלָּהּ שֶׁלִּי וּבָאוּ לְבֵית דִּין וְאָמַר אֶחָד תִּפְסוּהָ עַד שֶׁאָבִיא עֵדִים אֵין תּוֹפְסִין אוֹתָהּ. וְאִם תְּפָסוּהָ בֵּית דִּין וְהָלַךְ וְלֹא מָצָא עֵדִים וְאָמַר הַנִּיחוּהָ בֵּינֵינוּ וְכָל הַמִּתְגַּבֵּר יִטּל כְּשֶׁהָיָה דִּינָהּ מִקֹּדֶם אֵין שׁוֹמְעִין לָהֶן וְאֵין מוֹצִיאִין אוֹתָהּ בֵּית דִּין מִיָּדָן עַד שֶׁיָּבִיאוּ עֵדִים אוֹ עַד שֶׁיּוֹדוּ זֶה לָזֶה אוֹ יַחֲלֹקוּ בִּרְצוֹנָם וּבִשְׁבוּעָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

אור שמח · הלכות טוען ונטען פרק י׳

ו׳
או יחלוקו ברצונם ובשבועה כמו שבארנו: הנה מלשון רבינו יראה דאע"ג שתפסוה ב"ד, בכ"ז לא נחשב כמאן דמונחת ביד שניהם ושניהם אוחזין בה, כיון דכשלא היו אוחזין ולא היתה בחזקת שניהם תפסוה ב"ד, הוי מאי דמונח ביד ב"ד כמונח לפני שניהם, רק דאין לב"ד להוציא מידם בלא בירור. ולפ"ז אם אחד מהם אמר תנו לי מחצה בשבועה, מצי חבריה לומר תהא מונח בידכם עד שאברר, ודוקא אם רצו שניהם לחלוק אז חולקין, ולפ"ז לא אדע מה זה שכתב ברצונם בשבועה הלא אם ירצו לחלוק שלא בשבועה מאן מחי בידייהו, ואם נאמר דכיון דאם בא אחר וטעין שלי הוא אז דינו כמו אלו השנים לכן צריכין לשבע שמא הוא של אחר וניזיל בתר רובא דעלמא לאצרוכי שבועה משום זה, היכן מצאנו שיתקנו חכמים בזה ואיפה מבואר שרמז כמו שבארנו, ופשט דברי רבינו נראה דלבתר דאמרו רבנן דאין ב"ד מוציאין מידם בלא ברור וכשתפסו ב"ד תפסו דיהא מונח בידם מכח טענות אלו השתים וביחוד כשתפסו ברשות שניהם הלא עשו שליחותם, תו חשיב כאילו אוחזין בה שניהם ואם האחד רוצה ליטול חלקו בשבועה אף ע"פ שהשני אינו רוצה נותנין לו חלקו בשבועה, ולפ"ז יתכן אם יבוא שלישי ויאמר שהיא שלו אין שומעין לו והיא בחזקת אלו השנים, וזה חדש מאוד: אמנם דע אם היה נראית אבידה ואמר אחד שלי הוא ובא אחר וזכה בה לא מפקינן מיד הזוכה בלא סימנים, ואף ע"ג דכאן בספינה אם בא אחר בלא טענה מוציאין מידו זה דוקא במידי דלא הוי אבוד ודרך הספינה להיות בנהר ותחת חזקת בעלים קיימא, אבל במידי דהוי אבוד שנמצא חפץ ברה"ר מקום שאין דרך להניחו בלא אבידה או שכחה והדבר בחזקת אבוד, בזה אם בא אחד ואמר שלי הוא וקדם אחר וזכה אין מוציאין מיד המחזיק, וזה פשוט, ורבינו העתיק דאם בא אחר ותפסה גבי קרקע לקמן פרק ט"ו יעו"ש, ולפ"ז יתכן הא דפסק רבינו לפי דברינו דאם תפסו ב"ד הוי בחזקת שניהם והוי כמו דאוחזין בה ואם אחד מהן רוצה ליטול חלקו נותנין לו בשבועה, ואם בא אחר בטענה שהיא שלו אין נזקקין לו, זה דוקא בספינה וכיו"ב שאינו בחזקת אבוד, ולכך כיון שהם באו לב"ד ועל ידיהם תפסוה הוי כמו שאוחזין בה, ולכן דייק רבינו ספינה וכיו"ב שאינה בחזקת אבוד וכמש"ב ודוק:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

קרית ספר · הלכות טוען ונטען פרק י׳

א׳
הגודרות אין להם חזקה כדאמר ר"ל פרק חזקת כיון שהיא הולכת מעצמה ולכך אם לא הביא ראיה תחזור הבהמה לבעליה ואם היתה שמורה או מסורה לרועה הרי היא בחזקתו וכן העבד אם החזיק ונשתמש בו שלש שנים הוי בחזקתו:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

שורשי הים · הלכות טוען ונטען פרק י׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות טוען ונטען י׳, מתוך הלכות טוען ונטען שבספר משפטים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל