רמב״ם - הלכות טוען ונטען · פרק ח׳

ספר משפטים · 10 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות טוען ונטען · פרק ח׳

הלכה א׳

כָּל הַמִּטַּלְטְלִין בְּחֶזְקַת זֶה שֶׁהֵן תַּחַת יָדוֹ. אַף עַל פִּי שֶׁהֵבִיא הַתּוֹבֵעַ עֵדִים שֶׁהַמִּטַּלְטְלִין הַלָּלוּ יְדוּעִין לוֹ. כֵּיצַד. בֶּגֶד זֶה אוֹ כְּלִי זֶה שֶׁבְּיָדְךָ אוֹ שֶׁבְּתוֹךְ בֵּיתְךָ שֶׁלִּי הוּא. אוֹ הִפְקַדְתִּיהוּ אֶצְלְךָ. אוֹ הִשְׁאַלְתִּיהוּ לְךָ. וַהֲרֵי הָעֵדִים שֶׁהֵן יוֹדְעִין אוֹתוֹ מִקֹּדֶם בִּרְשׁוּתִי. וְהַנִּתְבָּע אוֹמֵר לֹא כִּי אֶלָּא אַתָּה מְכַרְתּוֹ לִי אוֹ נְתַתּוֹ לִי בְּמַתָּנָה. הֲרֵי זֶה הַנִּתְבָּע נִשְׁבָּע הֶסֵּת וְנִפְטָר:

הלכה ב׳

טָעַן שֶׁהוּא מַשְׁכּוֹן בְּיָדוֹ יָכוֹל לִטְעֹן עַד כְּדֵי דָּמָיו וְנִשְׁבָּע בִּנְקִיטַת חֵפֶץ וְנוֹטֵל כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

הלכה ג׳

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּדְבָרִים שֶׁאֵינָן עֲשׂוּיִין לְהַשְׁאִיל וּלְהַשְׂכִּיר. כְּגוֹן בְּגָדִים וּפֵרוֹת וּכְלֵי תַּשְׁמִישׁ הַבַּיִת וּדְבָרִים שֶׁל סְחוֹרָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. אֲבָל דְּבָרִים הָעֲשׂוּיִין לְהַשְׁאִיל וּלְהַשְׂכִּיר אַף עַל פִּי שֶׁהֵן תַּחַת יָדוֹ שֶׁל זֶה וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִשְׁאִילוֹ כְּלִי זֶה וְלֹא הִשְׂכִּירוֹ לוֹ בְּעֵדִים הֲרֵי הֵן בְּחֶזְקַת בַּעֲלֵיהֶן. כֵּיצַד. רְאוּבֵן שֶׁהָיָה לוֹ כְּלִי הֶעָשׂוּי לְהַשְׁאִיל וּלְהַשְׂכִּיר וְיֵשׁ לוֹ עֵדִים שֶׁהוּא יָדוּעַ לוֹ וַהֲרֵי אוֹתוֹ הַכְּלִי תַּחַת יַד שִׁמְעוֹן וּרְאוּבֵן טוֹעֵן שֶׁהוּא שָׁאוּל אוֹ שָׂכוּר. וְשִׁמְעוֹן טוֹעֵן אַתָּה מְכַרְתּוֹ לִי אַתָּה נְתַתּוֹ לִי בְּמַתָּנָה אַתָּה מִשְׁכַּנְתּוֹ בְּיָדִי אֵינוֹ נֶאֱמָן. אֶלָּא רְאוּבֵן נוֹטֵל כֶּלְיוֹ וְנִשְׁבָּע הֶסֵּת עַל טַעֲנַת שִׁמְעוֹן. וַאֲפִלּוּ מֵת שִׁמְעוֹן הֲרֵי רְאוּבֵן נוֹטֵל כֶּלְיוֹ. וְהוֹרוּ הַגְּאוֹנִים שֶׁיִּשָּׁבַע הֶסֵּת. שֶׁטּוֹעֲנִין לַיּוֹרֵשׁ:

הלכה ד׳

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהָיָה כְּלִי זֶה נִרְאֶה וְעוֹמֵד בְּיַד שִׁמְעוֹן. אֲבָל אִם רְאוּבֵן טָעַן וְאָמַר לְשִׁמְעוֹן כְּלִי פְּלוֹנִי יֵשׁ לִי בְּיָדְךָ וְשָׂכוּר הוּא הוֹצִיאוֹ אֵלַי וַהֲרֵי יֵשׁ לִי עֵדִים שֶׁהוּא יָדוּעַ לִי. וְאָמַר לוֹ שִׁמְעוֹן אַתָּה מְכַרְתּוֹ לִי אַתָּה נְתַתּוֹ לִי בְּמַתָּנָה נֶאֱמָן וְנִשְׁבָּע שִׁמְעוֹן הֶסֵּת וְנִפְטָר. מִתּוֹךְ שֶׁיָּכוֹל לוֹמַר לֹא הָיוּ דְּבָרִים מֵעוֹלָם וְאֵין בְּיָדִי כְּלוּם נֶאֱמָן לוֹמַר שֶׁיֶּשְׁנוֹ אֶצְלִי וְאַתָּה מְכַרְתּוֹ לִי:

הלכה ה׳

אֵין כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ אֲמוּרִים אֶלָּא שֶׁהָיָה בַּעַל הַכְּלִי טוֹעֵן אֲנִי הִפְקַדְתִּיו אֶצְלְךָ אוֹ הִשְׁאַלְתִּיהוּ אֶצְלְךָ. אֲבָל אִם טָעַן שֶׁכְּלִי זֶה הָיָה שֶׁלִּי וְנִגְנַב אוֹ אָבַד אוֹ נִגְזַל וְהֵבִיא עֵדִים שֶׁהוּא יָדוּעַ לוֹ וְזֶה שֶׁתַּחַת יָדוֹ אוֹמֵר אֵינִי יוֹדֵעַ אֲבָל אֲחֵרִים מְכָרוּהוּ לִי אוֹ נְתָנוּהוּ לִי בְּמַתָּנָה. אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מִדְּבָרִים שֶׁעֲשׂוּיִין לְהַשְׁאִיל וּלְהַשְׂכִּיר מַעֲמִידִין אוֹתוֹ בְּיַד זֶה שֶׁהוּא בְּיָדוֹ וְאֵינוֹ נִשְׁבָּע כְּלָל שֶׁהֲרֵי אֵין לוֹ טוֹעֵן:

הלכה ו׳

יָצָא לַבְּעָלִים הָרִאשׁוֹנִים חֲזָקָה מִכְּלֵיהֶן שֶׁנִּגְנְבוּ. יִשָּׁבַע זֶה בִּנְקִיטַת חֵפֶץ כַּמָּה הוֹצִיא וְיִטּל וְיַחְזֹר הַכְּלִי לַבְּעָלִים הָרִאשׁוֹנִים כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת גְּנֵבָה. טָעַן אַתָּה מְכַרְתּוֹ לִי אוֹ נְתַתּוֹ לִי בְּמַתָּנָה. אַף עַל פִּי שֶׁיָּצָא לוֹ שֵׁם גְּנֵבָה אִם לֹא הָיָה מִדְּבָרִים הָעֲשׂוּיִין לְהַשְׁאִיל וּלְהַשְׂכִּיר הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע הֶסֵּת וְיַעֲמֹד הַכְּלִי בְּיָדוֹ. מִכָּאן אַתָּה לָמֵד לְכָל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מִטַּלְטְלִין בְּיָדוֹ אַף עַל פִּי שֶׁיָּכוֹל לוֹמַר שֶׁלְּקוּחִין הֵן בְּיָדִי וְיִשָּׁבַע הֶסֵּת וְיִפָּטֵר. אִם אָמַר שֶׁלְּךָ הֵן אֲבָל חַיָּב אַתָּה לִי כָּךְ וְכָךְ יִשָּׁבַע בִּנְקִיטַת חֵפֶץ וְאַחַר כָּךְ יִטּל כְּדִין כָּל הַנִּשְׁבָּעִין וְנוֹטְלִין:

הלכה ז׳

מִי שֶׁהָיוּ בְּיָדוֹ דְּבָרִים הָעֲשׂוּיִין לְהַשְׁאִיל וּלְהַשְׂכִּיר אַף עַל פִּי שֶׁהוֹדָה וְאָמַר לוֹ יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁהֵם שֶׁלְּךָ אֲבָל פְּלוֹנִי מְכָרָם לִי אוֹ נְתָנָם לִי בְּמַתָּנָה אֵין מוֹצִיאִין אוֹתָן מִיָּדוֹ. אֲפִלּוּ הֵבִיא זֶה עֵדִים שֶׁהָיוּ יְדוּעִין לוֹ. שֶׁאָדָם עָשׂוּי לִמְכֹּר אֶת כֵּלָיו:

הלכה ח׳

טָעַן זֶה עָלָיו וְאָמַר שֶׁאֲנִי הִשְׂכַּרְתִּים לְךָ אוֹ הִשְׁאַלְתִּים לְךָ מוֹצִיאִין אוֹתָן מִיָּדוֹ. וְאִם הָיוּ מִדְּבָרִים שֶׁאֵינָן עֲשׂוּיִין לְהַשְׁאִיל וּלְהַשְׂכִּיר הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע הֶסֵּת שֶׁלֹּא הִשְׁאִיל לוֹ וְלֹא הִשְׂכִּיר לוֹ אֶלָּא מִפְּלוֹנִי לָקַח וְיַעֲמִיד כֵּלָיו בְּיָדוֹ:

הלכה ט׳

אַל תִּטְעֶה בֵּין דְּבָרִים הָעֲשׂוּיִין לְהַשְׁאִיל וּלְהַשְׂכִּיר לִדְבָרִים שֶׁדַּרְכָּן לְהַשְׁאִיל וּלְהַשְׂכִּיר כְּמוֹ שֶׁטָּעוּ רַבִּים וּגְדוֹלִים. שֶׁכָּל הַדְּבָרִים רְאוּיִין לְהַשְׁאִיל וְדַרְכָּן לְהַשְׁאִיל אֲפִלּוּ חֲלוּקוֹ שֶׁל אָדָם וּמַצָּעוֹ וּמִטָּתוֹ רְאוּיִין לְהַשְׁאִיל. אֲבָל דְּבָרִים הָעֲשׂוּיִין לְהַשְׁאִיל וּלְהַשְׂכִּיר הֵם הַכֵּלִים שֶׁבְּנֵי אוֹתָהּ מְדִינָה עוֹשִׂין אוֹתָן מִתְּחִלַּת עֲשִׂיָּתָן כְּדֵי לְהַשְׁאִילָן וּלְהַשְׂכִּירָן וְלִטּל שְׂכָרָן וַהֲרֵי הֵן לְבַעְלֵיהֶן. כְּמוֹ קַרְקַע שֶׁאוֹכֵל פֵּרוֹתֶיהָ וְהַגּוּף קַיָּם כָּךְ אֵלּוּ הַכֵּלִים עִקַּר עֲשִׂיָּתָן כְּדֵי לֵהָנוֹת בִּשְׂכָרָן. כְּגוֹן הַיּוֹרוֹת הַגְּדוֹלוֹת שֶׁל נְחשֶׁת שֶׁמְּבַשְּׁלִין בָּהֶן בְּבֵית הַמִּשְׁתָּאוֹת. וּכְגוֹן כְּלִי נְחשֶׁת הַטּוּחַ בְּזָהָב שֶׁשּׂוֹכְרִין אוֹתוֹ לַכַּלָּה לְהִתְקַשֵּׁט בּוֹ. שֶׁעֲשִׂיַּת אֵלּוּ הַכֵּלִים אֵינָן לִמְכִירַת עַצְמָן וְלֹא לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן בַּעַל הַבַּיִת בְּבֵיתוֹ אֶלָּא לְהַשְׁאִילָן לַאֲחֵרִים כְּדֵי לֵהָנוֹת כְּנֶגְדָּן אוֹ לְהַשְׂכִּירָן וְלִטּל שְׂכָרָן. וְכֵן אִם הָיָה לְאָדָם מִשְּׁאָר הַכֵּלִים וְיֵשׁ לוֹ עֵדִים שֶׁהוּא מַשְׂכִּירוֹ תָּמִיד וּמַשְׁאִילוֹ וְהֻחְזַק לוֹ שֶׁהוּא לְהַשְׁאִיל וּלְהַשְׂכִּיר הֲרֵי הֵן כְּכֵלִים הָעֲשׂוּיִין לְהַשְׁאִיל וּלְהַשְׂכִּיר:

הלכה י׳

וּכְלִי שֶׁהֶפְסֵדוֹ מְרֻבֶּה מִשְּׂכָרוֹ וּבְנֵי אָדָם מַקְפִּידִין עָלָיו שֶׁלֹּא יַשְׁאִילוּהוּ הֲרֵי הוּא בְּחֶזְקַת שֶׁאֵינוֹ עָשׂוּי לְהַשְׁאִיל וּלְהַשְׂכִּיר כְּגוֹן סַכִּין שֶׁל שְׁחִיטָה. לְפִיכָךְ אֲפִלּוּ בָּאוּ בְּנֵי אָדָם וְהֵעִידוּ שֶׁהִשְׁאִילוֹ אוֹ הִשְׂכִּירוֹ זֶה אֵין מְבַטְּלִין בָּהֶן חֶזְקָתָן אֶלָּא הֲרֵי הֵן כְּכָל הַכֵּלִים. רְאָיָה לִדְבָרֵינוּ שֶׁהֲרֵי רָבָא הוֹצִיא זוּג שֶׁעוֹשִׂין בּוֹ הַסַּרְבָּל וְסֵפֶר הַגָּדָה בִּדְבָרִים הָעֲשׂוּיִין לְהַשְׁאִיל וּלְהַשְׂכִּיר. וְלוּלֵי שֶׁנִּתְבָּרֵר לוֹ בְּעֵדִים שֶׁהֵן מִדְּבָרִים הָעֲשׂוּיִים לְהַשְׁאִיל לֹא הוֹצִיא מִתַּחַת יְדֵי יְתוֹמִים. הָא שְׁאָר הַזּוּגוֹת וּשְׁאָר הַסְּפָרִים אֵינָן בִּכְלַל דִּין זֶה אַף עַל פִּי שֶׁהֵן רְאוּיִין לְהַשְׁאִיל וּלְהַשְׂכִּיר. וְדָבָר זֶה עִקָּר גָּדוֹל בַּדִּין וְהוּא דָּבָר שֶׁל טַעַם שֶׁרָאוּי לִסְמֹךְ עָלָיו וְלָדוּן בּוֹ וּבָרוּר הוּא לְמוֹצְאֵי דַּעַת וְרָאוּי לַדַּיָּן לָשׂוּם אוֹתוֹ לְנֶגֶד עֵינָיו וְלֹא יָלוֹז:

מלאכת שלמה · הלכות טוען ונטען פרק ח׳

ז׳

מי שהיה בידו מדברים העשוים וכו'. עיין במהרש"ך ז"ל ח"ג ס"י שהקשה על דברי התוס' דפ' הנשבעין דף מ"ו ד"ה וספרא וכו' שכתבו וז"ל ותימה כיון דספרים עשויים להשאיל ולהשכיר הא דתנן המכיר כליו וספריו ביד אחר ויצא לו שם גנבה ישבע כמה הוציא ויטול ופריך בגמ' ודילמא איהו אפקיה ומסיק כגון שלנו בני אדם בתוך ביתו וכו' והכל אומרים נגנבו כליו וספריו של פלוני ואמאי צריך כולי האי נהמניה במיגו דאי בעי אמר שאולים הם בידו דאין האחר נאמן לומר לקוחים הם בידי כיון דעשויים להשאיל ע"כ וז"ל יראה מדבריהם דלא קשיא להו אגופא דמתני' דקתני דאם יצא לו שם גנבה בעיר אלא אמאי דשקיל וטרי תלמודא ומסיק כגון שלנו בני אדם בתוך ביתו קשיא להו דאמאי אצטריך לאוקמי בההיא אוקמתא אבל אמתני' דמצריך שיצא לו שם גנבה לק"מ ויראה דאיכא למידק כיון דס"ל להתוס' דמאי דאמרינן אחזוקי אנשי בגנבי לא מחזקינן היינו דוקא היכא דטעין על איש ידוע אבל כל שאומר שבאו גנבים בתוך ביתו וגנבו ממנו כהאי גוונא ל"א אחזוקי אנשי בגנבי לא מחזקינן דכמה גנבי איכא בשוקא א"כ אפי' אמתני' גופא הוה מצי לאקשויי דאמאי אצטריך לשם גנבה אע"פ שלא יצא לו שם גנבה דין הוא שלא יהא נאמן לומר נגנבו ממני במיגו דאי בעי אמר שאולים הם בידי יעו"ש. איברא דבסגנון זה כתב הרא"ש ז"ל שם יעו"ש. ומ"מ נראה לענ"ד בכונת התוס' דעיקר הקושיא אגופא דמתני' היא שלא כדברי הרב ז"ל ולא נקטו מאי דפריך הש"ס ומשני כי אם לאלומי לקושייתא דבלא"ה שפיר נאמן במיגו דהשאלתיה והראיה לזה דבס"פ המקבל הקשה הך קושייא עצמה אגופא דמתני' ממה שלא הביאו רק המתני' וכתבו וז"ל ואמאי יהיה נאמן במיגו דאי בעי אמר השאלתים לך וכו' הרי דכאן לא קשיא להו אלא אגופא דמתני' ובפ' חזקת הבתים (בבא בתרא דף נ"ב) בא הדבר יותר מפורש שכתבו וז"ל וא"ת דתנן בפ' הגוזל בתרא המכיר כליו וספריו ביד אחר ויצא לו שם גנבה בעיר ישבע כמה הוציא ויטול והשתא אפי' לא יצא לו שם גנבה בעיר יהא נאמן לומר שגנבוה במיגו דאי בעי אמר השאלתיו לך וכו' הרי דכאן נמי לא קשיא להו אלא אגופא דמתני' וא"כ על כרחך לומר דמ"ש בהנשבעין אינו אלא לאלומי לקושייתם דהשתא דתלי מילתא ביצא לא אירייא כלל דדילמא איהו אפקיה לקלא כמו שיראה המעיין. עוד הקשה הרב ז"ל וז"ל ותו איכא למידק במ"ש התוס' עוד דנהמניה במיגו דאי בעי אמר שאולים הם בידו וכתבו דליכא לבטל טעמא דהאי מיגו מטעם דאחזוקי אנשי בגנבי לא מחזקינן מטעם שכתבו ואכתי איכא טעמא אחריתי שאינו נאמן במיגו דאי בעי אמר שאולים הם בידך דהך טענה הוי טענה דהעזה ואין אומרים מיגו מטענה דהעזה לטענה שאין בה העזה וכו'. ולהא נמי אמינא דלא אירייא דהרואה להתוס' בפ' חזקת הבתים הנ"ל עיניו יחזו דיהבו דעתייהו להכי שכתבו בתר הכי וז"ל ואין לומר נמי דלאו מיגו הוא שאינו טוען ברצון השאלתיו לך לפי שאותו יודע בו שהוא משקר דהא לעיל וכו' יעו"ש ועל כיוצא בזה נאמר דברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר וכנראה דבעת ההיא לא זכר ש'ר להך דברי התוס' שבפ' חזקת הבתים. ועיין להרב לח"מ שהקשה להטור ז"ל דאית ליה דטענת גנובים אפי' בדברים העשויין להשאיל אינו נאמן כמ"ש בסי' צ' ואיך כתב בהל' חזקה ס"ס קל"ג דלא נראה לו דברי רבינו דודאי השתא הוי בטוען גנובים כמ"ש שם הב"י ע"כ. ולענ"ד נראה דלא קשיא דהטור הבין בדעת רבינו דבהל' טוען שאולים הם לאותו פלוני שכ"כ בסוף דבריו כיון שהמערער טוען שהשאילם לאותו פלוני ע"כ וא"כ לא חשיב ליה להטור טענת גנובים עיין בש"ך שם ויותר מזה היה לו להקשות לפי דעתו דשם סימן קל"ג לעיל מזה כתב בהיפך וז"ל ואם טוען גנובים הם ממני אינו נאמן אא"כ יצא לו שם ע"כ ומה לו לילך לסימן צ' אלא הדבר ברור כמ"ש וק"ל.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות טוען ונטען פרק ח׳

ד׳

בד"א כשהיה כלי זה נראה ועומד ביד שמעון כו': ואם הראהו בפני עדים טרם שתבעו בב"ד וטען כי ממושכן הוא תחת ידו כתוב בשו"ע סימן קל"ג סעיף ג' דהו"ל עדים וראה כו'. והנה טעמא בעי דהא בעת הטענה ליהמן במיגו דאי הוי בעי לא מראה ליה והוי מצי לומר החזרתי, תו נאמן בטענתו שהוא ממושכן אצלו, ומה איכפת לן שהראהו חוץ לב"ד כיון דטעין תיכף טענה הטוען אחרי זה בפני ב"ד. וצריך לומר דכיון דאינו נאמן רק במיגו דהחזרתי בדברים העשוים להשאילו או בעדים שע"י פקדון בא לידו באינן עשוין להשאיל, ואותה טענה אינו מפסיד ע"י מה שטוען ממושכן הוא אצלי כי יכול לטעון אחר זה פרעת לי חובי והחזרתיו אחרי שראוהו העדים ולא חייש דילמא יאמר לו אל תפרעני אלא בעדים וכיו"ב דלא סליק אדעתיה, א"כ כיון דלא הפסיד ע"י הראותו את החפץ לאחרים טענת המיגו לא שייך להימניה, ובתר כן כי התובע אמר אל תחזירנו לי אלא בפ"ע תו הוי עדים וראה, ולפ"ז באין עדי פקדון וטרם שהראה החפץ הוי מצי לומר להד"מ, ובדברים שאינן עשוין להשאיל הוי מצי לטעון לקוח הוא בידי והפסיד טענתו על ידי מה שמראהו בעדים בטענת ממושכן הוא תחת ידי דלא מצי למיטען להד"מ וכן לקוח הוא בידי, ודאי דאיהו מהימן אז כאילו בפני ב"ד הוי טעין ממושכן ת"י דהוי נאמן מיגו דלקוח אלו לא הראהו בפני עדים, והשתא דהראהו בעדים וטעין ממושכן אצלי נאמן אצל העדים כמו אצל ב"ד, רק היכי שיש עדי פקדון דאינו נאמן רק במיגו דהחזרתי בלא ראה, למיטען ממושכן ת"י, והך טענה סבר דלא הפסיד דהרי גם כי טעין שהוא משכון עביד להתפרע ויטעון אח"ז פרעת לי והחזרתיו לכן בזה ראה הוי שפיר ואינו נאמן בטענה זו שטען בפני עדים כמו בפני ב"ד, דכיון דלא הפסיד המיגו אינו נאמן, ולפ"ז בלקוח אם הוי טעין כדטעין מעיקרא נאמן וכן פסק הש"ך סימן ע"ב ס"ק צ"א יעו"ש טעם אחר. ובטוען ממושכן מתחלה בפני עדים ובסוף בפני ב"ד אם אין עדי פקדון ג"כ נאמן אף אם אמר המלוה כשהראהו בפני עדים אל תחזירנו לי אלא בעדים, ורק בעדים שע"י פקדון בא לידו אז דלא הפסיד ע"י הראותו וטענתו טענת המיגו אינו נאמן, וכן פסק הסמ"ע בסימן קל"ג והש"ך תמה ולפמש"ב נכון מאוד:

ו׳

טען אתה מכרת[ו] לי או נתתו לי במתנה אע"פ שיצא לו שם גניבה אם לא היה מדברים העשוין להשאיל כו': הנה בתוספות ורא"ש כתבו דלמאי בעי בבבא קמא כולי האי, אמאי לא סגי ביצא שם גניבה בעיר לחוד, כיון דספרים עשוים להשאיל והוא לא טעין אתה גנבתם, כן משמע למעיין בדבריהם בפרק כל הנשבעין. אולם בפרק המקבל כתבו בתוספות, דאף בלא יצא שם גניבה ליהמן במיגו בדברים העשוים להשאיל דזה לא מיקרי אחזוקי בגנבי כיון שלא אמר אתה גנבתם, וכן כתבו בפרק חזקת הבתים בזה. אמנם רבינו חולק ע"ז, רק ביצא לו שם גניבה בדברים העשוים להשאיל נאמן או בדברים שאינן עשוין להשאיל, ובאין בעה"ב עשוי למכור כליו מהני יצא שם גניבה, נמצא דבדברים העשוים להשאיל אם יצא שם גניבה נאמן לומר שנגנבה ממנו ולא מיקרי דמחזיק אינשי בגנבי כיון דיצא שם גניבה. אולם במש"כ כאן טען אתה מכרת וכו' אעפ"י שיצא לו שם גניבה אם לא היה מדברים העשוין להשאיל כו' ה"ז נשבע היסת כו' צריך ביאור רב, ולולא דמסתפינא הוי אמינא דט"ס נפל כאן וצ"ל [אפילו] היה מדברים העשוין וכו' ונקל לבוא לידי טעות כזה דמלות "אם לא" הן תיבה אחת [אפילו], וסובר דבדברים העשוין להשאיל וכמו שפירש לקמן שעשה אותן כדי להשאיל בטח לא מכרן לאחרים ואם יצא שם גניבה נאמן לומר שנגנבו, ובאופן שאין הלוקח מכחישו, אבל אם מכחיש אותו אינו נאמן לומר שנגנבו ואם טעין ממך לקחתיו נאמן ונשבע היסת. ונתבונן למש"כ רבינו מכאן אתה למד וזה ראיה לשבועה שהטילו הגאונים על שנאמן לטעון כדי דמיו מתורת מיגו, מהיכן למד, אם מכלים העשוין להשאיל וביצא שם גניבה, דהא ליהמן הלוקח על דמיו לטעון מיגו דאי הוי בעי טעין לקוחין הן בידי וכמו שהגהתי בדברי רבינו, דזה אינו מיגו טוב, דאילו הוי טעין בשקר ובהעזה לומר מינך זבינתה הוי טעין הבעל הבית השאלתים לך והיה נאמן, ועל כרחין דרבינו קאי על כלים שאינן עשוין להשאיל דבעה"ב שאין עשוי למכור כליו ביצא שם גניבה נאמן לומר נגנבו וישבע הלוקח כמה הוציא ויטול אף ע"ג דאית ליה להלוקח מיגו דאי בעי הוי טעין אתה מכרתי לי והכא לא מצי אמר בעה"ב שאולין לך, ואין להכריע לגירסא אחת בדברי רבינו מראיה זו דמכלים שאינן עשוין להשאיל מביא ראיה לדברי הגאונים, ועיין ברבינו נסים דף שי"ג שהביא ראיה ע"ד זה לדברי הגאונים, אך באיכא כל הני דאמר שם במצאו מחתרת כו' ויצאו ב"א וצרורות כלים וספרים כו' יעי"ש: ולפי הנוסחא שלפנינו בדברי רבינו תמה בלח"מ, דהא בעה"ב שאינו עשוי למכור את כליו ויצא שם גניבה הוי ככלים העשוים להשאיל ביצא להן שם גניבה, ואמאי מחלק באומר אתה מכרת לי דדוקא בכלים שאינן עשוין להשאיל נאמן. ולק"מ דהא בבעה"ב שאינו עשוי למכור את כליו הוא סעד חזק ועוד מוכיח שכדבריו כן הוא שנגנבו בטעין הלוקח מפלניא זבינתיה, אבל אם טוען אתה מכרת לי אינו נאמן ועיין בההמ"ג, אבל כלים העשוין להשאיל ביצא להן שם גניבה מאי מהני מה שעשוי להשאיל לטענתו שהיו גנובין הלא מפיק אותן מחזקתן דלאו שאולין היו, רק דמהני מיגו דאי בעי טעין שאולין היו ודוקא ביצא שם גניבה הא לא יצא שם גניבה לא מצי לאחזוקי אינשי בגנבי במיגו, וכיון דאי טעין שאולין היה נאמן, תו נאמן מתורת מיגו לטעון שנגנבו וכן מורין דברי ההמ"ג בהל' גניבה, וכיון דמשום מיגו נאמן תו גם כי טעין הלוקח אתה מכרת לי ביצא שם גניבה אינו נאמן ומהימן הבעה"ב במיגו דאי בעי אמר המה שאולין לך לטעון דגנובין המה, וזה פשוט דכיון דיצא שם גניבה לא מיקרי דמחזיק אינשי בגנבי, ומהימן מתורת מיגו לומר דנגנבו ממנו, ותו כי מכחיש לוקח בטענת ברי ג"כ מהימן בעה"ב. אמנם מסתברא כפי הגהתי, וסובר רבינו דהיכי דטעין לוקח אתה מכרתן לי לא מהימן בעה"ב במיגו דשאולין המה לך כיון דיצא שם גניבה לא יטעון נגד הקול, והא שכתב רבינו ראיה מכאן לדברי הגאונים, אף דאי הוי טעין הלוקח ממך זבינתה היה נגד הקול ומאי מיגו הוא זה, ז"א דמצי אמר פלוני אפקא לקלא, ולפ"ז הא דנאמן ביצא לו שם גניבה בדברים העשוים להשאיל אינו מתורת מיגו רק כיון דעשוים להשאיל שכיחא לגנוב אותם, והוי כמו בבעה"ב שאינו עשוי למכור כליו דנאמן שלא מתורת מיגו, וכן כתב הש"ך בסי' שנ"ז לפי שיטתו החדשה דאינו מתורת מיגו ואכמ"ל. אולם לא ראיתי בשו"ע באם טעין אתה מכרתן לי ביצא שם גניבה דהן דברים המבוארים בדברי רבינו, ובדאיכא כל הני אם נאמן לומר אתה מכרתן לי שרבינו נסים חקר בזה, וצ"ע:

ז׳

מי שהיו בידו דברים העשוין להשאיל כו': בההמ"ג ואת"ל שלא עשו תקנת השוק בכלים אלו, א"כ אין לך אדם לוקח מחבירו כלים העשוין להשאיל. פירוש דחייש דילמא יאמר הבעלים הראשון שנגנבו ממנו ולא יכחישו אדם דמנא ידע דילמא המוכר לו גנבה ממנו, אבל כיון דנוטל דמיו לא חייש דילמא יאמר המוכר השאלתיו לך, דלא עביד אינש דמעיז בחבריה בטענת שקר, ופשוט. והאחרונים פירשו דברי רבינו אף בטוען השאלתי לראשון ופלוני מכרה לך ג"כ אינו נאמן כאן דלפי דבריו מכר אותה בגזל מידי דחבריה, ואחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן. והא דאמר בפרק חזקת גבי אומן דביצא מיד אחר דרק אם טעין בפני אמרת לו למוכרו לי דמשום מיגו דמצי אמר ממך זבנתה נאמן, אבל כי לא טעין ברי תו נאמן אידך לומר שלתקן נתתי לו והוא נתנן לך. ולכאורה הוי כדברים העשוין להשאיל. ונראה דאומן שאני, דבמה דטוען שלתקן נתתי לו ומכרן לך לא מחזיק את האומן בגנבא דכיון דדרך בני אדם לתת לו כלים לתקן אימור אמר לו אינש לזבן את כליו דאדם עשוי לומר לאומן מכור לי טלית, וטעה וסבר שהוא של מי שצווהו למכור כליו, ומטעם זה אמרו בנתחלפו לו כליו בבית האומן דישתמש בהן כדמפרש ר"ח שם דף מ"ו, וכיון שכן נאמן לומר שלתקן נתנו לו, אבל בדברים העשוים להשאיל באינש דעלמא זה מיקרי דמחזיקו בגנבא ואינו נאמן ופשוט, ועיין ש"ך סימן ע"ב ס"ק צ"א ובט"ז קל"ד ודוק:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

קרית ספר · הלכות טוען ונטען פרק ח׳

א׳

כל המטלטלין בחזקת זה שהן תחת ידו הן אפילו הביא התובע עדים שמטלטלים הללו ידועין לו שמא נתנם או מכרם. ואם היו דברים העשוים להשאיל ולהשכיר והיו נראים ביד מי שהם עתה הרי התובע נוטל כליו והולך כיון שיש לו עדים שהם ידועים לו והן עשוים להשאיל ולהשכיר ואם לא טען עליהן שאלה או שכירות אלא שנגנבו ממנו אינו מוציאם מיד מי שהם. נזקקין לתובע תחלה כדילפינן בב"ק:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אבן האזל · הלכות טוען ונטען פרק ח׳

ז׳

מי שהיו בידו דברים העשויין להשאיל ולהשכיר, אף על פי שהודה ואמר לו יודע אני שהיו שלך אבל פלוני מכרם לי או נתנם לי אין מוציאין אותן מידו, אפילו הביא זה עדים שהיו ידועין לו, שאדם עשוי למכור את כליו. השגת הראב"ד. מי שהיו וכו' עד שאדם עשוי למכור את כליו. א"א לא ידעתי למה אם בשביל שטוענין ללוקח הלא הראשון שזה בא מכחו לא היה יכול לטעון, ועוד הרי לא טען רבא ליורש בספרא דאגדתא, עכ"ל. מי שהיו בידו, כתב המ"מ דין זה נתבאר למעלה והוא בשלא יצא לבעלים שם גנבה, והבעלים אין טוענין השאלתיו לך, ואע"פ שאם הי' טוען כך היה נאמן, אינו נאמן בטענת גנובין, משום דלא מחזקינן אינשי בגנבי ומיגו כי האי לא אמרינן עכ"ל, ותמה לפי"ז הסמ"ע על הרמ"א בסי' קל"ג סעיף ז' שהמחבר כתב הדין בטוען גנובים, והרמ"א כתב ויש חולקין וציין לדברי הטור, ובאמת גם הטור סובר בזה כהרמב"ם, וגם הראב"ד אינו חולק בטוען גנובים, אלא בטוען השאלתים למי שמכרם לך, וכתב הש"ך דכונת המ"מ אינו בטוען גנובים ממש, אלא שהמוכר שאל או שכר ממנו, וזהו דרך גנבה כשמכר לאחר, וצ"ל דבזה חולק הראב"ד דכיון שהמוכר לו לא הי' יכול לזכות בטענת לקחתי ממך כשהמערער יטעון השאלתים לך, איך יזכה המחזיק הבא מכחו. והקשה ע"ז הט"ז דהא גבי אומן מבואר בסי' קל"ד ס"ד דאם טען האחר שהאומן מכרו לו, שאמר לו שבעל הטלית מכרו לו אינו נאמן, ואמאי כיון שטוען בעל הטלית שנתנו להאומן לתקן, והאומן מכרו לזה הא הוי כטענת גנובין, וכמו בטענת השאלתים למי שמכרם לך, והביא דבריו הנתיבות בסי' קל"ג וכתב שזהו תמיה קיימת, והנתיבות אחר שהביא דברי הט"ז כתב והתומים כאן נשמטו ממנו דברי הט"ז, ולפלא שהתומים הביא קושיית הט"ז, אלא שלא הזכירו, ובאמת שדברי התומים מדוקדקים שהט"ז הקשה רק מהמבואר במחבר סעיף ד' שאם האחר טוען שהאומן מכרו לו שאמר שבעל הטלית מכרו לו אינו נאמן, ואין הקושיא אלא מדברי המחבר, אבל התומים, הקשה על הרמב"ם מדברי הגמ' דאמר רבה שאם אמר האחר בפני אמרת לאומן למכרו לי נאמן מיגו דאי בעי אמר מינך זבניה, ולמה צריך להא דבפני אמרת לאומן למוכרו ובמיגו כיון דאם טוען השאלתי למי שמכרה לך הוי כמו טוען גנובין, וא"כ כשמכר האומן הכלי שטוען בעל הכלי שנתנו לו לתקן הוי כמו שטוען לאומן גנבת ואינו נאמן. וכתב התומים ליישב שיטת הרמב"ם דאין הכונה לגמרי כדברי המ"מ דאם טוען השאלתי לזה שמכרו לך הוי כטוען טענת גנובין, דא"כ גם אם אינו טוען מכרת לי הוי מעשה גנבה כשאינו מחזיר מה שנתנו לו, אלא דכיון דעשה מעשה ומכר הדבר שהשאילו לו הבעלים ניכר יותר מעשה הגנבה, ולכן אמרינן דאפשר הי' מברר בעדים שהבעלים מכרו לו, ולכן גבי אומן דמיירי שהאומן לפנינו ואינו מברר בעדים אינו נאמן בלא מיגו, והנה מה שכתב דגבי אומן מיירי שהאומן לפנינו אינו מוכח בגמ' כלל, דהא מוקים ביוצא מתחת ידי אחר, ומה דאמר מיגו דאי בעי אמר מינך זבניה היינו הבעלים, אבל לא הוזכר האומן, ובעיקר סברתו דבזה אמרינן שהי' מברר בעדים, אינה מוכרחת, ועיין בדף נ"ב בתוס' ד"ה ומודה לי אבא. והנתיבות כתב דדעת הרמ"א דסובר דדוקא כשטוען אתה מכרתו לי והמערער טוען נגנבו אינו נאמן המערער, אבל כשטוען פלוני מכר לי נאמן המערער אפי' בטענת גנובין, והוא כמש"כ רש"י בב"מ דף ח' דטעמא דכופר בפקדון פסול לעדות דליכא למימר אישתמוטי דאם אבד יטעון שאבד ויפטור, וא"כ כשטוען אתה מכרתו לי והמערער טוען שנגנבו, ע"כ לדברי המערער המחזיק בעצמו גנב, דאם קנה המחזיק מאחר למה לו להעיז יטעון שמאחר לקחו, לכן אין מאמינים להמערער בטענת גנובים אפי' במיגו דהשאלתים לך דהוי מיגו להוציא המחזיק מחזקת כשרות, אבל כשהמחזיק טוען שאחר מכר לו בזה מהני המיגו, דאין מוציאין המחזיק מחזקתו גם לטענת המערער דאיכא גנבי, והנה הנתיבות בא ליישב דברי הרמ"א, והרמ"א הא כתב כלשון הראב"ד דלא עדיף המחזיק מאותו פלוני שמכר לו, וכיון שאותו פלוני שמכר לו לא הי' נאמן גם הוא אינו נאמן, ולא הוזכר בדברי הראב"ד שהמוכר לו טען אחר מכר לי, וא"כ למה לא נאמר בזה טוענין ללוקח, והיינו המחזיק, ונאמר שאם היו שואלין למי שמכר לו מנין לך הכלים, הי' אומר שבעל הכלים מכר לו, ואז הא לא הוי מהני טענת המערער שהוא טוען גנובים לפי דברי הנתיבות דאז הוי המערער כטוען אתה גנבת. והנה בפ"ב מהל' גנבה הל' י' כתב הרמב"ם דעשוי למכור כליו והכלים עשויים להשאיל ולהשכיר מוציאין מהמוחזק, והראב"ד כתב דא"צ לשם גנבה אלא להפטר משבועה שלא מכרן, וכתב המ"מ דטעמו של הראב"ד הוא משום מיגו דהשאלתים לך, וטעמו של הרמב"ם משום דאחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן, והביא הש"ך דברי התוס' והרא"ש דלא אמרינן כן אלא כשאומר גנבת ולא בטוען גנובין דאיכא גנבי בעולם, רק טעמו של הרמב"ם משום דהוי מיגו להוציא, והבאתי שם דברי הרמב"ם בפיהמ"ש דלא אמרינן מיגו אלא לפטור, ועיין מה שכתבתי שם עוד דלבד מיגו להוציא יש כאן גדר מיגו במקום חזקה, שכל מה שביד אדם הוא שלו, דסובר הרמב"ם דלא אמרינן מיגו באופן זה, אפי' היכי דלא הוי להוציא, וכתבתי שם עוד לבאר מה דמהני הא דעשויים להשאיל ולהשכיר אפי' בטוען גנובים אם יצא לו שם גנבה, דאפי' בעשוי למכור כליו מוציאין מהמחזיק, וקשה מה מהני הא דעשויים להשאיל לטענת גנובים, וצ"ל דכיון דיכול המערער להוציא בטענת שאולין, אזל ליה חזקת המחזיק, אלא דלפי"ז קשה דא"כ מה צריך ליצא לו שם גנבה. ולכן כתבתי דהם שני ענינים, דין חזקה שכל מה שביד אדם הוא שלו, הוא חזקת בירור משום דסתמא דמילתא כך הוא, ואלים כ"כ דלא אמרינן מיגו במקום חזקה זו אפי' היכי דלא הוי להוציא, וכמו שהבאתי מדברי הרמב"ם פ"א מהל' מלוה דאינו נאמן משום חזקה זו להפקיע מבע"ח, ועוד יש דין מוחזק שהוא דין בעצם כדאמר הגמ' בב"ק דף מ"ו דהמע"ה סברא הוא דמי שצריך להוציא עליו לברר, ולכן נוכל לומר דכיון שיצא לו שם גנבה טענת גנובין הוי טענה מעלייתא, אלא דבעשוי למכור כליו כיון דאפשר שני האופנים, לכן כשהלוקח מוחזק אלים חזקתו ואין מוציאין מידו, וכן מה שהי' מוחזק מי שמכר לו מעמידין בחזקתו לומר שלקח ולא הי' גנוב, אבל בעשויין להשאיל כיון דעכ"פ הי' אפשר להוציא ממנו בטענת שאולים, לכן לא אלים חזקתו ומהני יצא לו שם גנבה בלחוד שהמערער יוציא החפץ דלא אלים חזקת המוחזק להוציאו מחמ"ק להחזיקו בלקוח, אבל כל זה ביצא לו שם גנבה, אבל בלא יצא לו שם גנבה, דעיקר טענת גנובים הוא כנגד חזקה, שכל מה שביד אדם הוא שלו וזו חזקת בירור, לכן שפיר דלא מהני גם הא דעשויים להשאיל, דאף דנימא דלא אלים חזקת מוחזק שלו, אבל אלים חזקת בירור שלו כיון דעכשיו טוען גנובים ולא שאולים, א"כ הוא נגד החזקה ולא מהני אפי' מיגו. עכשיו נבוא ליישב קושיית הט"ז על דברי הרמב"ם בהלכה שלפנינו, לפי מה שביאר הש"ך דברי המ"מ דאין כונתו בטוען גנובים אלא בטוען השאלתיו למי שמכר לך, שהקשה הט"ז ואחריו התומים מדין אומן דלא מהני מה שימכור האומן ויאמר שהבעלים מכרו לו, וכבר בארתי למעלה דברי התומים והנתיבות, ונראה לבאר החילוק בין כלים העשויים להשאיל ובין אומן, דכלים העשויים להשאיל עושה שהם בחזקת בעליהם כמש"כ הרמב"ם בפ"ח הל' ג', אלא דאינם פועלים אלא לענין זה היכי דלא נוכל לומר מאי בעי גביה, משום דאמרינן שהשאילן, ובזה הוא הנ"מ דבסתם חפצים של ראובן הנמצאים ביד שמעון, ושמעון טוען לקוחים הם בידי, דנאמן הוא משום דאמרינן מאי בעי גביה, וראובן אינו יכול לטעון גנבתם דאחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן, ולכן בכלים העשויים להשאיל יכול ראובן להוציא דאין כאן טענה דמאי בעי גביה, ולא נוכל לומר דא"כ אנו עושים לשמעון לגנב שאינו מחזיר את הכלים, דזה אינו טענה כלל, דא"כ ה"נ ראובן שרוצה להוציא הוא גנב, ולכן על הדו"ד בעת הד"ת לא נוכל להוכיח מכל אחד דע"כ אינו גנב, ומה דאנו אומרים בסתם אדם שטוען לקוח על חפץ של חבירו זהו מהראיה דמאי בעי גביה קודם הד"ת, ולכן אם מוצא ראובן כלים שלו העשויים להשאיל אצל שמעון וטוען שמעון שקנאם מלוי שאמר לו שקנאם מראובן, אין ראובן מוציא הכלים משמעון, דאף שהכלים עשויים להשאיל זהו כשהדו"ד הוא בעת הד"ת, דלא נוכל להוכיח מראיית מאי בעי גביה, דמקודם היינו יכולים לומר דמה שהם אצלו הוא משום ששאלם, אבל לוי שמכר הכלים של ראובן לשמעון ואז לא הי' הכחשה בין ראובן ללוי שפיר אנו יכולים להוכיח מדמכר לוי החפצים, דבסתמא אינו גנב, דמזה מוכח דבאמת קנה מראובן, כמו שאנו מוכיחים תמיד מהראיה דמאי בעי גביה שיכול כל אחד לטעון על כלי של חבירו לקוחה היא בידי, וזהו מה שכתב כאן המ"מ דאחזוקי אינשי בגנבי לא מחזיקינן. וכל זה הוא בדין ודברים העשויים להשאיל דקודם טענת המערער אפי' כשאנו רואים ביד אחד כלים העשויים להשאיל של חבירו, אין אנו מחזיקים בסתמא דבודאי הם של חבירו, דבלא טענת הבעלים הקודמים בסתמא הם בחזקת מי שמחזיקם, אבל זהו בדין עשויים להשאיל, אבל בדין אומן כתב הרמב"ם בפ"ט הל' א' האומן אין לו חזקה בכלים שתחת ידו, ואף שסיים דבריו כיצד ראה כלים ביד האומן, והביא עדים שהן יודעין שהכלי זה שלו הוא, והוא טוען ואומר לתקן נתתיו לך וכו', מ"מ יש לומר דאף דבודאי צריך בעיקר הדין טענה ותביעה, אבל בתחלתו אנו אומרים שאומן אין לו חזקה בכלים שתחת ידו, ונ"מ בזה דכמו דאם תהי' כלי מונחת ברה"ר או בסימטא ויאמר ראובן לשמעון הכלי שלי היא ואני מוכרה לך, ויקח ממנו מעות, ואח"כ יבוא לוי ויביא עדים שהכלי שלו הוא, אינו יכול ראובן לטעון ללוי לקחתי אותה מקודם ממך, דאין לו שום טעם על נאמנות, כיון שלא היתה ברשותו, ובודאי אינו יכול להוכיח מזה שלקח מעות, באופן זה נאמר באומן דכיון דאומן אין לו חזקה בכלים שתחת ידו הוי כמו שהן מונחין ברה"ר או בסימטא, וכשמכר האומן הכלי שתחת ידו לאחר ואמר שהבעלים מכרוהו לו, אין אנו אומרים מדמכרו ולקח מעות, אין אנו מחזיקים אותו לגנב משום דהוא כמו שמכר חפץ המונח בסימטא. והנה צריך לבאר דעת הראב"ד במה דחולק על הרמב"ם דלפי"מ שפירש הש"ך דברי המ"מ דכונת הרמב"ם הוא כשטוען המוחזק בהכלים העשויים להשאיל ולהשכיר שאחר מכרם לו, ובעל הכלים טוען השאלתי אותם למי שמכרם לך דזה דמי לטענת גנובים כשטוען בעל הכלים גנובים דכיון דהשאיל אותם להמוכרים והוא מכרם הוי כטוען שהמוכר גנבם ואחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן, ולפי"ז כתבתי בתחלת ההלכה, דצ"ל דבזה חולק הראב"ד וסובר דאפי' בכה"ג כיון שהמוכר לו לא יוכל לזכות כשהמערער יטעון להמוכר השאלתים לך, לכן גם המוחזק לא יוכל לזכות כיון שהוא בא מכח המוכרם לו, וזהו שכתב הראב"ד לא ידעתי למה אם בשביל שטוענין ללוקח הלא הראשון שזה בא מכחו לא הי' יכול לזכות, אבל לפי"ז אין באור לסוף דבריו שכתב ועוד הרי לא טען רבא ליורש בספרא דאגדתא, וקשה דשם הא טענו הבעלים שהשאילו הספרא דאגדתא למורישם כמו שפירש"י, וא"כ כשהמוריש הי' טוען שלקח אותם מאחר מנלן שלא היו מוציאין מידו לדעת הרמב"ם כיון שהבעלים טוען השאלתיו לך, ואין ראיה מדברי הרמב"ם כאן שמפרשים דבריו שבעל הכלים טוען השאלתים למי שמכרם לך, דכיון שכבר מכרם קודם שטען כן בעל הכלים נתחזקו הכלים בחזקתו ומהני מכירתו, אבל כשהמוריש הי' טוען לקחתי אותם מאחר והבעלים טוענים השאלתי לך מנין שהי' מועל טענת המוריש. ובפ"ה מהל' גנבה הל' י' במה שכתב הרמב"ם בעה"ב שאינו עשוי למכור כליו ויצא לו שם גנבה בעיר וכו' כתב הראב"ד אם היו כלים אלו מדברים העשויים להשאיל ולהשכיר לא הי' צריך לשם גנבה אלא להפטר משבועה שלא מכרן, כתב על זה המ"מ והר"א ז"ל סובר שאפי' לא יצא לו שם גנבה נשבע שלא מכרו ונוטל מטעמא שהי' יכול לומר שהן שאולין בידו ומדין מיגו נאמן בשבועה, ורבינו אינו סובר מיגו כי האי אם לא יצא לו שם גנבה אחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן עכ"ד, ולדברי המ"מ ג"כ אינו מבואר מה שהשיג הראב"ד מהא דרבא לא טען ליורש בספרא דאגדתא, דכיון דכל הנאמנות לדעת הראב"ד בטענת גנובים היכי דיכול לטעון השאלתים הוא משום מיגו, ובהא דרבא הא מיירי שבעל הספרא דאגדתא טען שהשאילו לאביהם כדפירש"י, ומה שייך זה למה דסובר הראב"ד דיכול לטעון גנובים במיגו שהי' טוען שאולים, דכאן כיון שבעל הספרא טוען שהשאיל למורישן, וגם אם הי' מורישן טוען לקוחים הא לא הי' נאמן, וצ"ע.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

שורשי הים · הלכות טוען ונטען פרק ח׳

שורשי הים על הלכות טוען ונטען פרק ח׳ ארוך במיוחד (2 קטעים, 22,821 תווים), ולכן הוא מוצג בעמוד נפרד כדי שהעמוד הזה יישאר קריא. לקריאת שורשי הים על הלכות טוען ונטען פרק ח׳ במלואו

נחלת הכלל · Friedberg Edition

שער המלך · הלכות טוען ונטען פרק ח׳

ז׳

מי שהיו בידו דברים העשוים להשאיל ולהשכיר כו'. עיין בפרק חזקת הבתים דנ"ב ע"א בתוס' ד"ה דברים העשוים שהקשה וז"ל וא"ת דתנן בהגוזל בתרא המכיר כליו וספריו ביד אחר ויצא שם גניבה בעיר ישבע כמה הוציא ויטול והשתא אפי' לא יצא שם גניבה יהא נאמן לומר שגנבם מיגו דאי בעי אמר השאלתי' לך דספרים עשוים להשאיל כו' ומהר"ר דודי נר"ו תי' דלא מהימן במיגו דהוי מיגו להוציא אעפ"י שנוטל דמים שהוציא כו' יע"ש מכאן קשה לי למ"ש הב"ח ז"ל ח"מ סימן פ"ב שהקשה לדעת הסוברים דמיגו להוציא לא אמרינן מדקי"ל כר"ג פ"ק דכתובות דהאומרת משארסתני נאנסתי יש לה מאתים במיגו דאי בעי אמרה מוכת עץ אני תחתיך דלא פסלה נפשה לכהונה אלמא דאית לן מיגו להוציא ותי' דהתם כיון דהיא טוענת ברי והוא טוען שמא טענתה עדיפא כדאיתא התם ולפיכך נאמנת במיגו אע"ג דהוי להוציא יע"ש גם הרב ש"ך בסימן הנזכר בדיני מיגו סק"א וסקט"ו הביא כלל זה בלי חולק וק"ל טובא שהרי מדברי התוס' הללו נראה בהדיא דס"ל דמיגו להוציא לא אמרינן אפילו בברי ושמא שהרי הכא הלוקח טוען שמא לקחה ממך ואין לומר דה"נ מיירי בשטוען המוחזק ברי לי שלא גנבם דהא ליתא שהרי כתבו התוס' ואין לומר נמי דלאו מיגו הוא שאינו טוען ברצון השאלתיו לפי שאותו יודע שהוא משקר כו' ומהנהו עיזי דאכלו חושלא אין ראיה דאיכא למימר כגון שהכחישו ואומר שלא אכלו כ"כ דהו"ל ממעיז למעיז והשתא אי איירי הכא במכחישו וטוען שלא גנבם ה"נ הו"ל ממעיז למעיז ומאי אין לומר דקאמר גם אין לומר דע"כ לא כתבו התוס' דמיגו להוציא לא אמרי' אפי' בברי ושמא אלא דוקא התם דהו"ל מיגו דהעזה אבל בעלמא אמרינן מיגו כי האי דהא נמי ליתא שהרי התוס' פרק המקבל דקי"ו ע"א ד"ה והא כתבו וז"ל ומורי הר' דודי נראה דמיגו להוציא לא אמרינן ומיהו למ"ד פרק חזקת דאמרי' מיגו להוציא צ"ל כפי' ר"ת עכ"ל והשתא אם איתא מאי קושיא התם שאני דהוי ממעיז למעיז מש"ה נאמן באומר אין שטרא זייפא הוא מיהו שטרא הוה לי ואירכס במיגו דאי בעי אמר שטרא מעליא הוא אלא ודאי דלא שנא ועיין בתוס' ריש מציעא ד"ה וזה נוטל שכתבו וז"ל ומפרש ריב"ם דמיגו להוציא לא אמרינן וההיא דחזקת הבתים דהימנה רבה שאני דאפי' אי הוה שתיק נאמן יע"ש וא"כ לא ידעתי מאי ק"ל הכא לתי' הר' דודי וא"כ מבואר הדבר שדעת התוס' דמיגו להוציא לא אמרי' אפילו בברי ושמא הפך דעת הרב ב"ח והש"ך ז"ל ומהתי' על הב"ח שנמצא סותר את עצמו דבסי' קל"ג כ' דלדעת הטור לא מהימן לומר גנובים במיגו דהשאלתיו משום דס"ל להטור דמיגו להוציא לא אמרינן ולא זכר שם מ"ש בסימן פ"ב דבברי ושמא אמרינן וכמו כן קשה על הש"ך ז"ל שם ס"ק י"ב יע"ש ולעיקר קו' מההיא דפ"ק דכתובות נראה ליישב דהתם שאני דאיכא חזקה דמסייע לה דהעמד אשה על חזקתה דקודם לכן ומתחילה בתולה היתה כמ"ש רש"י ז"ל שם וכבר כתב הרב התרומות הביאו מרן דכל דאיכא חזקה דמסייע לא אמרינן מיגו להוציא ויש לתמוה על הרב ב"ח דבסמוך ונראה בסימן הנזכר הביא דברי הבה"ת ז"ל הללו ואם כן מאי ק"ל הכא ואולי דס"ל להרב ב"ח ז"ל דלא דמי לההיא דהבה"ת דהתם שאני דעוד היום חזקה מסייע לה דחזקה לא שביק היתרא ואכיל איסורא משא"כ הכא דאף על גב דאיכא חזקה דבתולה מ"מ איתרע לה חזקתה דהרי היא בעולה לפנינו ועיין בהגהמ"י פט"ו מהלכ' אלו שכתב וז"ל והא דאמרינן בכתובות דנאמנת לומר משארסתני כו' והיינו מיגו להוציא היינו משום דהיא בחזקת בתולה וגם היא טוענ' טענת ברי והבעל טוען טענת שמא ע"כ הנה מבואר מדבריו דבעינן תרתי ברי ושמא וחזקה דמסייע לה אבל ברי ושמא גרידא לא מהני כמ"ש כנ"ל: ובמ"ש עוד התוס' ותי' ר"ת כו' ק"ל דמשמע דלר"ת נמי קשיתיה הך קושיא ולדידיה מאי קו' איכא הרי כתב המרדכי משמו ברפ"ק דמציעא וז"ל וא"ת אמאי אינו נוטל רביע ניהמניה במיגו דאי בעי אמר כולה שלי ותי' ר"ת דלא אמרינן מיגו ממון זה במיגו דאי בעי תבע ממון אחר כו' יע"ש וא"כ ה"נ הו"ל מיגו מממון לממון דבטענה שטוען עכשיו נוטל החפץ וחייב ליתן הדמים מדין תקנת השוק ובטענת המיגו אינו חייב אפילו ליתן את הדמים ונ"ל לומר דס"ל לרבינו תם דבברי ושמא אמרינן מיגו מממון לממון ובהכי ניחא מאי דקשה טובא לדעת ר"ת מההיא דגרסינן פרק האשה שנתארמל' ואלא אהא היא אומרת מוכת עץ אני והוא אומר לא כי אלא דרוסת איש את נאמנת התם מאי מיגו איכא בשלמא לר"א דאמר במנה ולא כלום מיגו דאי בעיא אמרה מוכת עץ אני תחתיך דאית לה מאתים וקאמרה מעיקרא דלית לה אלא מנה מהימנא הרי דאמרינן מיגו מממון לממון אלא נראה דבברי ושמא לכ"ע אמרי' מיגו מממון לממון ועוד י"ל דמכלי לשווי הממון של הכלי לא חשיב מממון לממון דחשיב הכל כממון א' וכ"כ הב"ח סימן קל"ו סעיף פ"א דשדה ופירותיה חשיב הכל כממון אחד ואמרינן מיגו:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות טוען ונטען ח׳, מתוך הלכות טוען ונטען שבספר משפטים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות טוען ונטען כל הרמב״ם