מלאכת שלמה על הלכות טוען ונטען פרק ז׳ ארוך במיוחד (3 קטעים, 20,798 תווים), ולכן הוא מוצג בעמוד נפרד כדי שהעמוד הזה יישאר קריא. לקריאת מלאכת שלמה על הלכות טוען ונטען פרק ז׳ במלואו
רמב״ם - הלכות טוען ונטען · פרק ז׳
ספר משפטים · 8 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.
הלכות טוען ונטען · פרק ז׳
הלכה א׳
הַמּוֹדֶה בִּפְנֵי שְׁנַיִם שֶׁיֵּשׁ לִפְלוֹנִי אֶצְלוֹ מָנֶה וְאָמַר לָהֶן בְּדֶרֶךְ הוֹדָיָה לֹא דֶּרֶךְ שִׂיחָה. אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא אָמַר אַתֶּם עֵדַי וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַתּוֹבֵעַ עִמּוֹ הֲרֵי זֶה עֵדוּת. תְּבָעוֹ בְּדִין אִם אָמַר לֹא הָיוּ דְּבָרִים מֵעוֹלָם אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ וּמְשַׁלֵּם עַל פִּיהֶם. וְאִם הָיָה עֵד אֶחָד נִשְׁבָּע הוֹאִיל וְאָמַר דֶּרֶךְ הוֹדָיָה. טָעַן כְּשֶׁבָּאוּ אֵלּוּ הָעֵדִים וְאָמַר שֶׁלֹּא לְהַשְׂבִּיעַ אֶת עַצְמִי הוֹדֵיתִי נֶאֱמָן וְנִשְׁבָּע הֶסֵּת. וְאִם כְּשֶׁהוֹדָה בִּפְנֵיהֶם הָיָה הַתּוֹבֵעַ עִמּוֹ אֵינוֹ יָכוֹל לִטְעֹן וְלוֹמַר כְּדֵי לְהַרְאוֹת שֶׁאֵינִי עָשִׁיר הוֹדֵיתִי. אֲבָל אִם טָעַן שֶׁנָּתַן נֶאֱמָן וְנִשְׁבָּע הֶסֵּת:
הלכה ב׳
כָּל הַמּוֹדֶה בִּפְנֵי שְׁנַיִם אֵינוֹ יָכוֹל לַחְזֹר וְלוֹמַר מְשַׁטֶּה הָיִיתִי בּוֹ וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם הוֹדָה בִּפְנֵי שְׁלֹשָׁה. אֲבָל מְחַיְּבִין אוֹתוֹ לִתֵּן בְּהוֹדָיַת פִּיו. שֶׁכָּל הָאוֹמֵר בְּדֶרֶךְ הוֹדָיָה הֲרֵי זֶה כְּאוֹמֵר אַתֶּם עֵדַי. אֲבָל אֵין כּוֹתְבִין אֶלָּא אִם כֵּן אָמַר לָהֶם כִּתְבוּ וְחִתְמוּ וּתְנוּ לוֹ. וּצְרִיכִין לְהִמָּלֵךְ בּוֹ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְכֵן אִם הוֹדָה בְּבֵית דִּין אַחַר שֶׁשָּׁלְחוּ לוֹ כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר הֲרֵי אֵלּוּ כּוֹתְבִין. וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ בֵּית דִּין מַכִּירִין אֶת שְׁנֵיהֶם כְּדֵי שֶׁלֹּא יַעֲרִימוּ שְׁנֵיהֶם לְחַיֵּב אִישׁ אַחֵר:
הלכה ג׳
בֵּית דִּין שֶׁל שְׁלֹשָׁה שֶׁהָיוּ יוֹשְׁבִין מֵעַצְמָן בַּמָּקוֹם הַקָּבוּעַ לָהֶן וּבָא הַתּוֹבֵעַ וְקָבַל לִפְנֵיהֶם וְשָׁלְחוּ שָׁלִיחַ אֵצֶל הַנִּתְבָּע וּבָא וְהוֹדָה בִּפְנֵיהֶם הֲרֵי אֵלּוּ כּוֹתְבִין וְנוֹתְנִין לְבַעַל דִּינוֹ. אֲבָל אִם לֹא הָיוּ קְבוּעִין וְלֹא שָׁלְחוּ לוֹ אֲפִלּוּ קִבֵּץ אוֹתָן וְהוֹשִׁיב הַשְּׁלֹשָׁה וְהוֹדָה בִּפְנֵיהֶן וְאָמַר לָהֶן הֱווּ עָלַי דַּיָּנִין וּבָא אַחַר כָּךְ הַתּוֹבֵעַ וְאָמַר כִּתְבוּ לִי הוֹדָיָתִי אֵין כּוֹתְבִין שֶׁמָּא יִתֵּן לוֹ וְנִמְצָא זֶה תּוֹבֵעַ אוֹתוֹ בִּשְׁטָר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּמִטַּלְטְלִין. אֲבָל אִם הוֹדָה בְּקַרְקָעוֹת אֲפִלּוּ בִּפְנֵי שְׁנַיִם אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא קָנוּ מִיָּדוֹ וְלֹא אָמַר לָהֶם כִּתְבוּ וּתְנוּ הֲרֵי אֵלּוּ כּוֹתְבִים וְנוֹתְנִין שֶׁאֵין כָּאן לָחוּשׁ שֶׁמָּא יִתֵּן לוֹ וְנִמְצָא תּוֹבְעוֹ פַּעַם שְׁנִיָּה:
הלכה ד׳
שְׁטַר הוֹדָיָה שֶׁיָּצָא וְלֹא הָיָה כָּתוּב בּוֹ אָמַר לָנוּ כִּתְבוּ וְחִתְמוּ וּתְנוּ לוֹ. הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר שֶׁחֲזָקָה הִיא שֶׁאִלּוּ לֹא אָמַר לָהֶם כִּתְבוּ וְחִתְמוּ וּתְנוּ לֹא הָיוּ נוֹתְנִין. הָיָה כָּתוּב בַּשְּׁטָר הוֹדָה פְּלוֹנִי בְּפָנֵינוּ בֵּית דִּין. אִם אֵין כָּתוּב בּוֹ שֶׁהָיוּ שְׁלֹשָׁה אוֹ דְּבָרִים שֶׁשּׁוֹמְעִין מִכְּלָל שֶׁהָיוּ שְׁלֹשָׁה חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא שְׁנַיִם הָיוּ וְטָעוּ וְדִמּוּ שֶׁהַהוֹדָיָה בִּשְׁנַיִם הוֹדָיָה בְּבֵית דִּין וּלְפִיכָךְ אֵין דָּנִין בּוֹ דִּין שְׁטָר:
הלכה ה׳
כְּבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁהוֹדָיָה בְּבֵית דִּין אוֹ עֵדוּת בְּבֵית דִּין כְּמִלְוֶה הַכְּתוּבָה בִּשְׁטָר וּלְפִיכָךְ כּוֹתְבִין וְנוֹתְנִין לְבַעַל דִּינוֹ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁלֹּא קִבֵּל אֶת הַדִּין עַד שֶׁשָּׁלְחוּ וֶהֱבִיאוּהוּ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. אֲבָל שְׁנַיִם שֶׁבָּאוּ לְדִין וְתָבַע אֶחָד מֵהֶן אֶת חֲבֵרוֹ וְאָמַר מָנֶה לִי בְּיָדְךָ וְאָמַר לוֹ הַנִּתְבָּע הֵן יֵשׁ לְךָ בְּיָדִי. בֵּין שֶׁאָמְרוּ הַדַּיָּנִין חַיָּב אַתָּה לִתֵּן לוֹ בֵּין שֶׁאָמְרוּ צֵא תֵּן לוֹ וְיָצָא וְאָמַר פָּרַעְתִּי נֶאֱמָן וְיִשָּׁבַע הֶסֵּת שֶׁפְּרָעוֹ. לְפִיכָךְ אִם חָזַר הַתּוֹבֵעַ לַדַּיָּנִים וְאָמַר כִּתְבוּ לִי הוֹדָיָתִי אֵין כּוֹתְבִין לוֹ שֶׁמָּא פְּרָעוֹ. וְכֵן מִי שֶׁנִּתְחַיֵּב שְׁבוּעָה בְּבֵית דִּין וְיָצָא וְאָמַר נִשְׁבַּעְתִּי נֶאֱמָן וְאֵין מַשְׁבִּיעִין אוֹתוֹ שֶׁנִּשְׁבַּע. הָיוּ הָעֵדִים מְעִידִין אוֹתוֹ שֶׁלֹּא נִשְׁבַּע הֻחְזַק כַּפְרָן לְאוֹתָהּ שְׁבוּעָה וְאֵינוֹ נֶאֱמָן לְעוֹלָם לוֹמַר נִשְׁבַּעְתִּי עַד שֶׁיּוֹדֶה לוֹ בַּעַל דִּינוֹ אוֹ יָבִיא עֵדִים שֶׁנִּשְׁבַּע בִּפְנֵיהֶם:
הלכה ו׳
שְׁנַיִם שֶׁבָּאוּ לְדִין וְנִתְחַיֵּב הָאֶחָד לַשֵּׁנִי וְאָמְרוּ לוֹ צֵא וְתֵן לוֹ וְיָצָא וְחָזַר וְאָמַר פָּרַעְתִּי וְעֵדִים מְעִידִים אוֹתוֹ שֶׁלֹּא פְּרָעוֹ הֻחְזַק כַּפְרָן לְאוֹתוֹ מָמוֹן. אָמְרוּ לוֹ חַיָּב אַתָּה לִתֵּן לוֹ וְיָצָא וְחָזַר וְאָמַר פָּרַעְתִּי וְעֵדִים מְעִידִין אוֹתוֹ שֶׁלֹּא פְּרָעוֹ לֹא הֻחְזַק כַּפְרָן שֶׁזֶּה נִשְׁמָט מֵהֶן עַד שֶׁיַּחְקְרוּ דִּינוֹ. לְפִיכָךְ אִם חָזַר פַּעַם אַחֶרֶת וְטָעַן שֶׁפְּרָעוֹ זֶה הַמָּמוֹן שֶׁנִּתְחַיֵּב בּוֹ בִּפְנֵיהֶם וְלֹא הָיוּ שָׁם עֵדִים שֶׁמַּכְחִישִׁין אוֹתוֹ פַּעַם שְׁנִיָּה הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע הֶסֵּת שֶׁפְּרָעוֹ וְנִפְטָר. לְפִיכָךְ הָיוּ בְּקִיאֵי הַדַּעַת שֶׁבִּסְפָרַד כְּשֶׁיּוֹדֶה הַלּוֶֹה אוֹ כְּשֶׁיִּתְחַיֵּב שְׁבוּעָה בְּבֵית דִּין אוֹמֵר לוֹ בִּפְנֵי בֵּית דִּין הֱיוּ עָלַי עֵדִים שֶׁלֹּא יִפְרָעֵנִי אוֹ שֶׁלֹּא יִשָּׁבַע לִי אֶלָּא בִּפְנֵי עֵדִים:
הלכה ז׳
מִי שֶׁהוֹדָה בְּבֵית דִּין שֶׁאֲנִי חַיָּב לְזֶה הַתּוֹבֵעַ מָנֶה וְאַחַר כָּךְ אָמַר נִזְכַּרְתִּי שֶׁפָּרַעְתִּי לוֹ חוֹבוֹ זֶה שֶׁהוֹדֵיתִי בּוֹ וַהֲרֵי עֵדִים. הֲרֵי זֶה עֵדוּת מוֹעֶלֶת וְעוֹשִׂין עַל פִּיהֶם שֶׁהֲרֵי לֹא הִכְחִישׁ עֵדָיו וְאֵינוֹ כְּאוֹמֵר לֹא לָוִיתִי מֵעוֹלָם:
הלכה ח׳
יֵשׁ לַטּוֹעֵן בְּבֵית דִּין לַחְזֹר וְלִטְעֹן טַעֲנָה אַחֶרֶת לְהַכְחִישׁ הַטַּעֲנָה הָרִאשׁוֹנָה וְסוֹמְכִין עַל טַעֲנָתוֹ הָאַחֲרוֹנָה. וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָתַן אֲמַתְלָא לַטַּעֲנָה הָרִאשׁוֹנָה. וְאַף עַל פִּי שֶׁיָּצָא מִבֵּית דִּין וְחָזַר יֵשׁ לַחְזֹר וְלִטְעֹן וּלְהַפֵּךְ כָּל הַטְּעָנוֹת שֶׁיִּרְצֶה עַד שֶׁיָּבוֹאוּ עֵדִים. אֲבָל מֵאַחַר שֶׁיָּבוֹאוּ עֵדִים וְיַכְחִישׁוּ טַעֲנָתוֹ הָאַחֲרוֹנָה שֶׁסָּמַךְ עָלֶיהָ אֵינוֹ יָכוֹל לְהַשִּׁיאוֹ לְטַעֲנָה אַחֶרֶת אֶלָּא אִם כֵּן נָתַן אֲמַתְלָא לַטַּעֲנָה שֶׁסָּמַךְ עָלֶיהָ. וְיֵשׁ בְּמַשְׁמָעָהּ כְּמוֹ שֶׁהִשִּׁיא בְּזֹאת הַטַּעֲנָה הָאַחֶרֶת. וְהוּא שֶׁלֹּא יָצָא מִבֵּית דִּין. אֲבָל אִם יָצָא מִבֵּית דִּין אֵינוֹ יָכוֹל לַחְזֹר וְלִטְעֹן אַחַר שֶׁבָּאוּ עֵדִים. שֶׁמָּא אֲנָשִׁים רָעִים לִמְּדוּהוּ טְעָנוֹת שֶׁל שֶׁקֶר. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:
מלאכת שלמה · הלכות טוען ונטען פרק ז׳
נחלת הכלל · Friedberg Edition
אור שמח · הלכות טוען ונטען פרק ז׳
א׳
המודה בפני שנים וכו' בדרך הודיה וכו': לבאר דברי רבינו אעתיק מש"כ בחידושי בגמרא מזמן כביר, הנה ראינו בסוגיא זו שני טעמים לפטור המודה, חד משום משטה אני בך, וחד משום שלא להשביע את עצמו אמר כן, וכבר נתבאר בשו"ע ובש"ך, ולנו לבאר אך דברים אחדים, בסוף פרק גט פשוט אמר הגמרא דשכיב מרע אינו משטה בשעת מיתה, אולם טענת השבעה איכא אף בשכ"מ דאדם עשוי שלא להשביע את בניו יעו"ש. והנה צ"ב מאי בעי תמן שכ"מ שהודה אם אמרינן אדם משטה וכו', בלא זה הא איכא טענת השבעה, ומזה הוכיחו הפוסקים דבתבעו והודה לא שייך שלא להשביע כו' ותמן בתבעו איירי, אבל שיטת רבינו דאין נפק"מ בתבעו רק אם הודה בפני התובע לא שייך תו טענת השבעה, ואפשר דמוקי הך כגון שהודה בפני התובע, ובזה הדרך דרך הרב בש"ך בס"ק ל"ד עי"ש. [וראיתי בשאלתות פ' ויקרא שמפרש דבהודה בפני המלוה אך גם בתבעו עיי"ש היטב]. והנה המעין יראה כי דעת רבינו, דהא דאמרי רב ושמואל דשכ"מ שאומר מנה לפלוני כו' אמר תנו נותנין לא אמר תנו אין נותנין, דמשום שלא להשביע בניו, הרי דבאומר תנו לא שייך טענת השבעה בשכ"מ, וא"כ פשוט דמוקי הך דבעי רבא באומר תנו ואפ"ה אם הוה משטה בשכ"מ הוה טענינן להו משטה אני בך אם לא דרך הודאה, ואפשר דכיון דאומר תנו אין זה רק מגדר מתנת שכ"מ, ובאופן שגם האיש שהודה לו מודה דאינו חייב לו כלום [דאפילו בבריא סבר רבינו דאדם מחייב עצמו בדברים] וע"ז בעי מי בעי אתם עדי או לא, ועיקר בעייתו על גדר מתנת שכ"מ מי בעי אתם עדי, וכן כתב רבינו פרק כ"ח מזכיה ז"ל, ומשפטי מתנותיו אינם כמתנת בריא כיצד ש"מ שצוה ליתן לפלוני כו' ואין ש"מ צ"ל אתם עדי אלא כל השומע את דבריו ה"ז עד שאין אדם משטה בשעת מיתה עכ"ל. וכן היכי דלא שייך גדר מתנת שכ"מ כמו בגר וכיו"ב אם מודה ואומר תנו אף שאינו חייב לו דפסק רבינו בפרק י"א ממכירה דמצי לחייב עצמו בעדים כמו ערב עיי"ש, הגם דשם כתב רבינו דאמר הוו עלי עדים שאני חייב לפלוני מנה זה דוקא בבריא אבל בשכ"מ אף בלא אמר הוו עדים סגי [ועיין ש"ך סימן פ"א סעיף כ' בזה ובאו"ת שם ודוק], רק באופן דלא שייך השבעה כגון שאומר תנו, ולכך לא הקשה הרי"ף רק מהך דאמר רבה שכ"מ שהודה כו' דלא אמר תנו, וזה פשוט: והנה רבינו העתיק דברי הרי"ף דהך דאמר רבה מיירי באומר דרך הודאה כמוסר דבריו בפני עדים ולכך לא טענינן שלא להשביע כו', והקושיא עצומה מהא דכתב רבינו בפרקין דבהודה דרך הודאה גמורה מצי למיטען שלא להשביע כו', ושיטת התומים דבלא הודה דרך הודאה אז אמרינן אנן שלא להשביע אף כי לא טעין איהו, אבל בהודה דרך הודאה כי טעין איהו שפיר טעין אבל אנן אף לבניו לא טענינן טענת השבעה. אולם ע"ז קשה טובא דמאי בעי רבא אם אדם משטה בשעת מיתה, טפי הו"ל למיפשט מהך עובדא דסנהדרין דהוו קרו ליה עכברא וכו' כי שכיב אמר פלוני כו' דאמר ר' ישמעאל בר"י דאין אדם עשוי שלא להשביע בניו, ואמאי אכתי נטעון השטאה לבניו דאם הוי דרך הודאה איך הוה טעין ר"ח השבעה לבניו, וע"כ בלא הודה דרך הודאה וכן משמע לשון כי שכיב אמר, דדרך שיחה אמר, וא"כ מדלא טענו משטה לבניו ע"כ דאין אדם משטה בש"מ, דלפי שיטת רבינו אף בלא תבעו טענינן משטה כמו שהוכיח הש"ך ס"ק י"ב. אך לשיטת הש"ך ולח"מ דאך בבריא אמרינן שלא להשביע בהודה דרך הודאה, אבל בשכ"מ כי הודה דרך הודאה לא אמרינן שלא להשביע דאין אדם משביע בשעת מיתה דרך הודאה כמו דאין אדם משטה בשעת מיתה, וא"כ לא מצינן למיפשט מהך דר"י בר"י דלעולם דילמא אדם משטה בשעת מיתה, והך עובדא דר"י בר"י הוי דרך הודאה ואפ"ה טעין ר"ח השבעה דכפי ס"ד דאדם משטה בש"מ ה"ה דעושה שלא להשביע בניו דרך הודאה בש"מ, וכן לסברת הלח"מ דלחדא מילתא אהני וכיון דאין משטה בשעת מיתה אהני דרך הודאה שאין זה להשביע, א"כ אם אמרינן משטה בש"מ תו אף דרך הודאה טענינן שלא להשביע ודוק: ולכולהו טעמים דפירשו האחרונים לא ידענא מאי נקיט הרי"ף מהך ברייתא דראו את אביהם שהטמין וכן רבינו סמך זו לזו בפרק י' מזכיה, מאי ראיה מהתם כיון דאמרת דכ"ז אינו רק בשכ"מ או לטעון לבניו, אטו תמן מיירי בשכ"מ. והנראה פשוט, דכיון דמזמין עדים ואומר לפניהם כל לבו בדרך הודאה (ש"ך ס"ק י"ט) א"כ לא שייך משטה אני בך, ולא שלא להשביע עצמו אמר כן דחזינא דמגלה כל לבו ולא כמהתל אומר זה ואיך נאמר דאמר זה בערמה שלא להשביע, רק דתמיה לן א"כ למה לו להודות בפני עדים כיון שבלבו לשלם והוא יודע מהחוב אמאי יודה בפניהם ומי מכריחו לזה, הלא דבר הוא, ולכך כי טעין שלא להשביע נאמן דאיכא טעמא למלתא משום ענין תכליתי היינו שלא יחזיקוהו העולם לעשיר, דאם תאמר שלא היה שלא להשביע א"כ מדוע היה צריך להודות כיון שאינו פורע לו הלא אם לדוכרן פתגמא ע"ז צריך להודות בפני עדים אתמהה, ולכך נאמן בטענת משטה, אבל בשכ"מ שאומר מנה לפלוני בידי דרך הודאה הלא אנו רואים מדוע צריך להודות, שהלא צריך להודיע לבניו מי האיש המגיע לו זה ולצוות לביתו, לכן אין לנו שום ספק כלל ואין כאן טענת שלא להשביע, דלומר שאמר שקר הלא הודה כאדם המגיד כל לבבו, ומפני זה הביאו ממה דאמרינן בסנהדרין אם כמוסר דבריו קיימין, דתמן הרי מילתא בטעמא מפני שהן רואים שהוא מטמין זה, הוא אומר להם מפני מה אני מטמין מפני שהמעות הם של פלוני או של מעשר ולכך דבריו קיימין, וכן הך דאמר להם אחד אני ראיתי כו' בשדה דבריו קיימין כו' דמיירי ע"כ במוסר לו בתורת עדות, דאל"ה מצי טעין משטה אני בך וכן כתב בחידושי רבינו יונה, וכן דייק הסמ"ע בסי' רנ"ה מדברי הטור ואמאי לא אמרינן שלא להשביע עצמו ועיין חידושי רבינו יונה, ולפ"ז א"ש, דכאן הרי חזינן סיבת הדבר מפני מה הודה זה מפני שראוהו שהטמין אמר לו מפני מה מטמינם כי הם של מע"ש או של אחרים, ולכך כיון שאומר בתורת הודאה גמורה א"כ לא אמרינן ששקר בפיו ומערים שלא להשביע את עצמו, ונכון בס"ד: ולפ"ז מיושב דברי הריב"ש בשו"ת סימן שצ"ב שכתב דה"ה בבריא דרך הודאה לא אמרינן טענת שלא להשביע עצמו, היינו כמו בנידון דידיה דשם ידעינן טעמא מפני מה הודה בגביע הכסף מפני שהב"ד הכריזו שכל מי שיש לו מעניני פלוני יגיד ובח"ח, וא"כ ודאי לא טענינן שלא להשביע, והריב"ש דייק שמעתתא כדרכו ולא כאשר חשבו הש"ך בס"ק ל"ד לטועה עיי"ש. מיהו מדברי הנמוק"י מוכח דסבר דבהודה דרך הודאה לא טענינן השבעה, דהקשה אהך דראהו אחד כו' בשדה דבריו קיימין ניחוש שלא להשביע כו' ול"ל דהכא במוסר עסקינן כו' מוכחא דאם הוי מיירי במוסר לא אמרינן שלא להשביע כיון דהודה דרך הודאה וכמוסר, וכן מה שתירץ הנמוק"י דהא משום שיכול ליטול אלמא דמהימן ליה ואומר לו האמת, אין זה רק מפני דהוי כמו דרך הודאה ואינו יכול לטעון שלא להשביע כו', ואולי דסובר דהוי כאומר אתם עדים דבזה דעת הש"ך דגם לרבינו מהני לענין שלא להשביע. ולפ"ז להטור לטעמיה דסבר דאף אם אומר אתם עדי שלא בפני התובע מצי טעין שלא להשביע ועיין ש"ך סק"כ, ולפ"ז מוכרח לומר דהך דראוהו שהטמין איירי בגוונא שכתב רבינו יונה יעו"ש ודוק: והנראה לי בשיטת רבינו, דהנה כמה מהפוסקים סברי דלא אמרינן משטה רק בתבעו, אבל הודה מעצמו לא אמרינן טענת השטאה כלל, [וכן מוכח מהשאלתות דמוקי הך דרבא בתבעו, דאל"כ לא מצי טעין משטה אני בך והבן] וכן פסק בשו"ע, ורבינו חולק כמו שברר הש"ך סקי"ב עי"ש, ולפי אשר הבינותי מדבריו נראה דסובר דאע"ג דהודאה היינו כמוסר עדות בפני עדים ולא מצי טעין משטה אין זה רק במודה מעצמו, לא בשתובעו בעדים אילו דאז מצי טעין משטה אני בך כמו שהשטה בי שתבע אותי לשקר, אם לא שאמר ליה אתם עדי, ומיושב היטב סגנון דבריו שבסוף פ"ו דשם לא הזכיר כלל דרך הודאה משום דמיירי בתובעו מנה לי בידך לכן כתב בקצרה שאין כאן עדות עד שיאמר הלוה אתם עדי כו' היינו משום דתובעו לכן לא מהני אף דרך הודאה, אבל בפרקין כותב שאינו תובעו לכן כתב דמהני דרך הודאה כמו אתם עדי, ומדוייק שפיר מה דנקיט במשנתנו בפניו הודה כו' היינו דבלא תבעו מיירי ולכך סגי דרך הודאה לחוד, ולכן בהך דצריך שיאמר אתם עדי הביא ברייתא דמיירי בתובעו לכן בעינן אתם עדי, וכן בהך דערי ושכבי כו' מסיק דבעי אתם עדי מפני שתובעו, ובהך דר"נ דהוי קרי ליה קב רשו אפשר דמיריי דהודה דרך הודאה ולכך לא הוה טעין משטה אני בך, ודוק כי זה נכון בשיטת רבינו. [אח"ז רב מצאתי בשו"ת מהר"ם אלשיך סימן קל"ד שפירש כן בקצרה בשיטת רבינו יעו"ש והנאני]: ובזה מיושב מה דתמוהים לי דברי הריב"ש בסימן שצ"ב שכתב דטענת משטה לא שייך משום שאינו תובעו כו', וכ"ת מצי למיטען שלא להשביע וכו' היינו היכי דלא אמר ליה דרך הודאה כו', ותמוה מאוד דלדחות טענת השבעה נקיט טעמא משום דהוי דרך הודאה, דצריך ביאור רב כמו דפרשתי, ולמדחי טענת משטה שביק הך דהוי דרך הודאה דפסקו רבינו והבאים אחריו דכל דרך הודאה לא טענינן משטה, ואיהו כתב לקמן לשון רבינו דכל שהודה דרך הודאה לא דרך שיחה כו' הרי דדרך הודאה לא מצי למיטען משטה וצ"ע. אולם לפי מה שבארתי א"ש בפשיטות, דבתבעו אף דרך הודאה לא מהני, רק בהודה מעצמו אם דרך ספור ושיחה מצי למיטען משטה ואם דרך הודאה לא מצי למיטען משטה, ות"ל כי כוונתי לזה מסברא דנפשאי טרם ראיתי דברי הריב"ש, והנה לפי מה שבארתי לעיל לא רחוק לומר כמש"כ הר"י אבן לב דהא דבפני התובע אם הודה לא אמרינן טענת השבעה, דוקא כשהודה דרך הודאה, אבל דרך שיחה לא ומצי טעין אף בפני התובע שלא להשביע הודיתי, ומדוייק סדר לשון רבינו, וטעמא דמלתא, דלפי מה שפרשתי לעיל דכל דהודה דרך הודאה וכמוסר להן עדותו לא מצי טעין כלל לא השבעה ולא השטאה, רק מפני שלפלא לנו מדוע היה מוכרח זה להודות ומי הביאו לידי זה, לכן אם טעין שלא להשביע נאמן דאית טעמא להודאתו, ולפ"ז לפני התובע שפיר איכא טעמא דרוצה להראות להתובע שאינו מכחישו ומודה בפני עדים ולכך לא יגוש אותו, וא"כ מש"ה לא מצי למיטען השבעה ודוק בכ"ז: ולפי מה שבארתי שיטת הריב"ש לעיל, דאזיל אליבא דשיטת רבינו דאף אם לא תבעו יכול לטעון ג"כ משטה א"ב, רק בשהודה דרך הודאה סבר דאיכא נפ"מ דאם לא תבעו אינו יכול לטעון משטה א"ב ואם תבעו יכול לטעון משטה א"ב, א"ש מה דהאריך שם הריב"ש בנידון דידיה דתליא אם הודאה בפני אחד הוי הודאה, והא הר"ן בחידושי סנהדרין כתב בשם ר"ד בונפיר דבהודה מעצמו בלא תביעה דלא שייך טענת משטה תו אף בפני אחד הוי הודאה, ודוקא כשתבעו דאז שייך משטה הוי הדין דבפני אחד אף אם אמר אתה עד הוי ולא כלום דמילי דכדי נינהו ומשטה הוא בו עכ"ד ודבריו נעימים, וכיון שכתב הריב"ש דבלא תבעו אינו משטה, תו איך מייתי ע"ז פלוגתת הקדמונים בהודאה בפני עד אחד, וכבר תמה ע"ז אחד מהאחרונים, ולפי מה שבארתי דסובר דטענת השטאה שייך גם בלא תבעו, רק משום דהודה דרך הודאה גמורה וכמוסר לו עדותו לכן לא מהני השטאה, א"כ תו הוי הסברא פשוטה דבפני עד אחד הוי מילי דכדי כמו דהוי בתבעו והודה, והר"ד בונפיר לא קאמר רק לטעמו דסבר כהראשונים דבלא תבעו אף אם סיפר דרך שיחה ג"כ אינו יכול לטעון משטה, לכן מהני אף בפני עד אחד, אבל לשיטת הריב"ש דאף בלא תבעו בעי שיהיה דרך הודאה גמורה כמו שמעתיק על נידון דידיה לשון רבינו דרך הודאה לא דרך שיחה ושונה ומשלש בזה, א"כ תו פשוט דבפני עד אחד הוי כמו דרך שיחה דמאי איכפת ליה כי מודה כיון שיכול להכחישו וכמו בתבעו להך שיטה, וברור בס"ד:
ב׳
והוא ש[י]היו ב"ד מכירין את שניהן: נ"ב ירושלמי פרק המגרש סוף ה"ז אר"ח צריכין הדיינין מכירי את הנידונין מעשה היה וזייפו וזה על פסק ב"ד יעו"ש:
ה׳
בההמ"ג ור"ה גאון כתב שאם היה חייב שבועת התורה ואמר נשבעתי כו' מ"מ נשבע [הוא] היסת שכבר נשבע. נ"ב, יתכן דגם בזה שייך דין היפוך שבועה דיאמר לו השבע שלא נשבעתי שבועת התורה ואז אשבע שבועת התורה, ואם לא ירצה אז מיפטר לגמרי כמו בכל דין היפוך שבועת היסת ודוק:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
אבן האזל · הלכות טוען ונטען פרק ז׳
א׳
המודה בפני שנים שיש לפלוני אצלו מנה ואמר להן בדרך הודיה לא בדרך שיחה אע"פ שלא אמר אתם עדי ואע"פ שאין התובע עמו הרי זו עדות, תבעו בדין אם אמר לא היו דברים מעולם אין שומעין לו ומשלם על פיהן, ואם היה עד אחד נשבע הואיל ואמר דרך הודיה, טען כשבאו אלו העדים ואמר שלא להשביע את עצמי הודיתי נאמן ונשבע היסת ואם כשהודה בפניהם היה התובע עמו אינו יכול לטעון ולומר כדי להראות שאיני עשיר הודיתי אבל אם טען שנתן נאמן ונשבע היסת. המ"מ הביא דברי הגמ' בפ' זה בורר הודה בפני שנים וקנו מידו כותבין ואם לאו אין כותבין, וכתב ע"ז שהרמב"ם מפרש הודאה זו בשאמר אתם עדי או שהתובע עמו, וכונת המ"מ דשם כיון דאמרינן כותבין, ע"כ דלא מהני לפטור כשיטעון שלא להשביע את עצמי הודיתי, וכתב דמקור דברי הרמב"ם הוא ממה שאמרו בסוף גט פשוט דשכ"מ שאמר מנה לפלוני בידי, ואמרו יתומים חזר ואמר לנו אבא פרעתי, וכתב על זה הרי"ף בהלכות דשמעינן מזה דאם לא אמרו חזר ואמר לנו אבא פרעתי נותנין, והקשה הרי"ף מהא דרב ושמואל דאם לא אמר תנו אין נותנין, והוכיח מזה דהכא מיירי בשאמר דרך הודאה, ולכן אף שלא אמר תנו נותנין, ולא ביאר המ"מ מה שכתב הראב"ד דדברי הרמב"ם אין משוים עם דברי הרי"ף, וכונתו דמדברי הרי"ף מוכח דכשהודה דרך הודאה לא מהני לפטור כשיטעון שלא להשביע הודיתי, דאם נימא דמהני טענת שלא להשביע אף דבבריא צריך שיטעון זה מפורש ולא טענינן ליה, אבל ליתומים הי' לנו לטעון שהודה שלא להשביע את בניו, וכדאמרי שם רב ושמואל דמטעם זה דוקא באמר תנו נותנין, וע"כ דמה שהוכיח הרי"ף דיש חילוק בין הודה סתם ובין הודה דרך הודאה הוא גם לענין טענת שלא להשביע, דבהודה דרך הודאה אין טוענין שלא להשביע. והלח"מ כתב לבאר דעת המ"מ דנ"מ דבשכ"מ דליכא טענת השטאה דאין אדם משטה בשעת מיתה, מהני דרך הודאה לענין שלא להשביע, אבל בבריא דאיכא תרי טעמים לפטור טענת משטה וטענת שלא להשביע, לא מהני דרך הודאה לבטל שני הפטורים, ולא מהני אלא לגבי משטה ולא לגבי שלא להשביע, ותירוצו אין לו יסוד בסברא, ותי' ב' כתב לחלק בין שלא להשביע את עצמו, ובין שלא להשביע את בניו משום שעל דין שלא להשביע את בניו איכא מחלוקת, לכן על שלא להשביע את בניו מהני אם הודה דרך הודאה, ועל שלא להשביע את עצמו לא מהני, וגם לזה אין מקור כיון דלהלכה קיי"ל דאמרינן שלא להשביע את בניו, מנלן לחלק כן. ולכאורה אפשר לומר דבהא דרב ושמואל שאמר השכ"מ מנה לפלוני בידי כיון שלא הודה דרך הודאה, אין לנו שום אומדנא להוכיח שהודה באמת, אלא שבלא טעם שלא להשביע את בניו אמרינן דבסתמא הודה באמת, וכיון דאיכא טעמא דשלא להשביע אמרינן כן אף שלא טען השכ"מ וטענינן זה להיורשים, אבל אם הודה דרך הודאה כיון דבזה מוכח דהודה באמת לכן לא טענינן ליורשים מה דלא מסתבר, ומצינו כן בטענת נאנסו שכתבו התוס' בב"ב דף ע' דלא טענינן ליתמי בשביל דנאנסו לא שכיחא, אלא דמשם גופא הוי סתירה לזה דהרי"ף בפ' המקבל כתב דטענינן ליתמי נאנסו, והרמב"ן במלחמות בב"ב דף ע' האריך בזה וכתב כהרי"ף ואף דאולי יש לחלק בין טענת נאנסו דלא שכיחא אבל אין בזה סברא, ובין הודה דרך הודאה דמסתבר דהודה באמת, ולא שלא להשביע, ומ"מ כבר אין לנו הוכחה לזה משם. ונראה דיש לבאר בפשיטות דהא כתב הרמב"ם דאם כשהודה לפניהם הי' התובע עמו אינו יכול לטעון כדי להראות שאינו עשיר הודיתי, וא"כ כמו דיש חילוק בהמודה בעצמו בין הודה בפני התובע ובין הודה שלא בפני התובע, וטעמא שבפני התובע לא יודה שלא להשביע שלא יתבענו, ה"נ כן הוא בשכ"מ שהודה, דאף דאם אמר בסתם מנה לפלוני בידי אמרינן דשלא להשביע אמר כן, אבל הודה דרך הודאה בודאי לא יודה שלא להשביע, שהיורשים יחשבו שהוא בודאי אמת, כיון שהודה דרך הודאה וישלמו לו אחר מיתתו לכן בשכ"מ שהודה דרך הודאה לא טענינן דשלא להשביע הודה. אחר שכתבתי זה ראיתי בדברי הש"ך בסי' פ"א ס"ק ל"ד שהביא דברי הרמב"ם כאן ודברי הראב"ד בהשגתו, שכתב דבריו חלושין מאוד וסוף דבריו אינן משוים עם דברי הרב שכתב בס"פ ג"פ, וכתב ע"ז הש"ך וז"ל, ונ"ל שכונתו לומר דבריו שמחלק מתחלה בהודיה גמורה בין טענת השטאה להשבעה חלושין מאוד, דאם הוא הודאה גמורה למה לא יועיל אף לענין השבעה, וסוף דבריו שמחלק בין התובע עמו או לא אינן משוים עם דברי הרב ס"פ ג"פ שהרי"ף שם לא חילק בכך כלל, ואדרבא הקשה אהך דרבא דאם אמרו יתומים חזר ואמר אבא פרעתיו נאמנים הא לאו הכי חייבים, ואמאי לא אמרינן שהודה שלא להשביע בניו, ותירץ דמיירי בהודה דרך הודאה, ולא תירץ דמיירי בהודה לפני התובע אלמא דאינו מחלק בכך כלל, וכן משמע מד' הראב"ד שהביא הבעה"ת שער מ"ב סוף ח"ב דס"ל דלהרי"ף אין חילוק בין הודה לפני התובע או לא עכ"ל הש"ך. והנה למעלה בארתי השגת הראב"ד שכתב דדברי הרמב"ם הם דלא כדברי הרי"ף דזהו ממה שכתב דאפי' הודה דרך הודאה יכול לטעון שלא להשביע הודיתי, ובזה הקשה דא"כ מה מיישב הרי"ף הא דרבא דמיירי בהודה דרך הודאה דאכתי למה צריך שהיתומים יאמרו אמר לנו אבא פרעתי, דהא צריך לטעון להם שלא להשביע הודה, כדמוכח מהא דרב ושמואל, וזהו פשוטן של ד' הראב"ד, רק שיישבתי דגבי שכ"מ הוי כמודה לפני התובע, אבל מה שמפרש הש"ך דראיתו מהרי"ף הוא מדלא מתרץ דהא דרבא מיירי בהודה לפני התובע, ודאי אין לעשות מזה סתירה להרמב"ם מד' הרי"ף דפשטות הלשון מנה לפלוני בידי ולא מנה לזה בידי מוכח דלא היתה ההודאה לפני התובע, איברא שהראב"ד בעצמו מתרץ כן כמו שהביא הבעה"ת שהביא הש"ך, אבל להקשות על הרמב"ם ודאי אי אפשר. ובעיקר הקושיא מהא דרבה דמוכח דמהני דרך הודאה אפי' נגד טענת שלא להשביע כתב הש"ך כתירוצו של הלח"מ, וכבר כתבתי שאינם ברורים, ומה שכתבתי הוא פשוט, אכן צריך להוסיף על מה שכתבתי דלכאורה כיון שיישבתי דברי הרי"ף דמשו"ה ניחא ליה הא דרבה דדוקא באומרים היתומים אמר לנו אבא פרעתי, משום דגבי שכ"מ הוי כאומר כן בפני התובע, דא"כ גם לפי"ז למה לו לתרץ דהא דרבה הוא בהודה דרך הודאה גמורה, דהא בהודה לפני התובע לא הצריך הרמב"ם שתהי' ההודאה דרך הודאה גמורה, וכמו שהאריך הש"ך לבאר כן דעת הרמב"ם בתחלת ס"ק זה, אלא דבאמת לא קשה, דמה שכתבתי דגבי שכ"מ כשהודה הוי כאילו מודה לפני התובע, זהו דוקא כשמודה בדרך הודאה דאף דבסתם הודה לפני התובע לא צריך דוקא שתהי' בדרך הודאה, זהו דוקא כשמודה לפני התובע ממש, אבל בשכ"מ שכתבנו דהוי כמו מודה לפני התובע הא זהו בשביל שהיורשים ששמעו מאביהם הודאתו ישלמו לאחר מיתתו למי שאמר שהוא חייב לו, בזה לא נימא כן, אלא כשהודה בדרך הודאה ממש, אבל כשאמר בדברים בעלמא גם היורשים יחשבו דאפשר אמר זה שלא להשביע את בניו, וכן מוכח ע"כ מהא דרב ושמואל דאמרי דכשלא אמר תנו אין נותנין, ומשום דשלא להשביע אמר כן, ומוכח דבזה לא דמי להודה לפני התובע.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
קרית ספר · הלכות טוען ונטען פרק ז׳
א׳
הודה בפני שנים דרך הודאה אינו יכול לומר משטה הייתי אבל יכול לומר שלא להראות עצמי עשיר הודיתי.
ה׳
כל עדות או הודיה בב"ד הויא כמלוה הכתובה בשטר לענין שאינו יכול לומר פרעתי היכא דלא הוה ציית דינא דחזקה הוא שלא פרע.
ז׳
הודה שחייב ואחר כך אמר נזכרתי שפרעתי והרי העדים הרי זו עדות מועלת.
ח׳
יש לטוען לחזור ולטעון טענה אחרת בב"ד כל שלא באו עדים והכחישוהו על טענתו האחרונה ולא יצא מבית דין:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
על הפרק הזה
רמב״ם הלכות טוען ונטען ז׳, מתוך הלכות טוען ונטען שבספר משפטים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל