הַתּוֹרָה
התחילו ללמוד

רמב״ם - הלכות טוען ונטען · פרק ו׳

ספר משפטים · 8 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות טוען ונטען · פרק ו׳
הלכה א׳
בַּעֲלֵי דִּינִין שֶׁבָּאוּ לְבֵית דִּין טָעַן הָאֶחָד וְאָמַר מָנֶה יֵשׁ לִי אֵצֶל זֶה שֶׁהִלְוֵיתִיו אוֹ שֶׁהִפְקַדְתִּי אֶצְלוֹ אוֹ שֶׁגָּזַל מִמֶּנִּי אוֹ שֶׁיֵּשׁ לִי אֶצְלוֹ בְּשָׂכָר וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. וְהֵשִׁיב הַנִּטְעָן וְאָמַר אֵינִי חַיָּב כְּלוּם אוֹ אֵין לְךָ בְּיָדִי כְּלוּם אוֹ שֶׁקֶר אַתָּה טוֹעֵן. אֵין זוֹ תְּשׁוּבָה נְכוֹנָה אֶלָּא אוֹמְרִים בֵּית דִּין לַנִּטְעָן הָשֵׁב עַל טַעֲנָתוֹ וּפָרֵשׁ הַתְּשׁוּבָה כְּמוֹ שֶׁפֵּרֵשׁ זֶה טַעֲנָתוֹ וֶאֱמֹר אִם לָוִיתָ מִמֶּנּוּ אִם לֹא לָוִיתָ. הִפְקִיד אֶצְלְךָ אוֹ לֹא הִפְקִיד. גְּזַלְתּוֹ אוֹ לֹא גְּזַלְתּוֹ. שְׂכַרְתּוֹ אוֹ לֹא שְׂכַרְתּוֹ. וְכֵן שְׁאָר הַטְּעָנוֹת. וּמִפְּנֵי מָה אֵין מְקַבְּלִים מִמֶּנּוּ תְּשׁוּבָה זוֹ. שֶׁמָּא טוֹעֶה הוּא בְּדַעְתּוֹ וְיָבוֹא לְהִשָּׁבַע עַל שֶׁקֶר שֶׁהֲרֵי אֶפְשָׁר שֶׁהִלְוָהוּ כְּמוֹ שֶׁטָּעַן וְהֶחְזִיר זֶה אֶת הַחוֹב לִבְנוֹ אוֹ לְאִשְׁתּוֹ אוֹ שֶׁנָּתַן לוֹ בְּמַתָּנָה כְּנֶגֶד הַחוֹב וִידַמֶּה בְּדַעְתּוֹ שֶׁנִּפְטַר מִן הַחוֹב. לְפִיכָךְ אוֹמְרִים לוֹ הֵיאַךְ תֹּאמַר אֵינִי חַיָּב כְּלוּם שֶׁמָּא אַתָּה מִתְחַיֵּב מִן הַדִּין לְשַׁלֵּם וְאֵין אַתָּה יוֹדֵעַ אֶלָּא הוֹדַע לַדַּיָּנִין פֵּרוּשׁ הַדְּבָרִים וְהֵם יוֹדִיעוּךָ אִם אַתָּה חַיָּב אוֹ אֵין אַתָּה חַיָּב. וַאֲפִלּוּ הָיָה חָכָם גָּדוֹל אוֹמְרִים לוֹ אֵין לְךָ הֶפְסֵד שֶׁתָּשִׁיב עַל טַעֲנָתוֹ וְתוֹדִיעֶנּוּ כֵּיצַד אֵין אַתָּה חַיָּב לוֹ מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הָיוּ דְּבָרִים מֵעוֹלָם אוֹ מִפְּנֵי שֶׁהָיוּ וְהֶחֱזַרְתָּ לוֹ שֶׁהֲרֵי אָנוּ דָּנִין בְּמִתּוֹךְ שֶׁיָּכוֹל לוֹמַר בְּכָל מָקוֹם. וְכֵן אִם טָעַן הַטּוֹעֵן וְאָמַר זֶה חַיָּב לִי מָנֶה. אוֹ מָנֶה יֵשׁ לִי אֶצְלוֹ. אוֹמְרִים לוֹ מֵאֵי זֶה פָּנִים. הִלְוֵיתָ אוֹתוֹ. אוֹ הִפְקַדְתָּ אֶצְלוֹ. אוֹ הִזִּיק מָמוֹנְךָ. אֱמֹר הֵיאַךְ נִתְחַיֵּב לְךָ. שֶׁהֲרֵי אֶפְשָׁר שֶׁיִּדְמֶה לוֹ שֶׁהוּא חַיָּב לוֹ וְהוּא אֵינוֹ חַיָּב כְּגוֹן שֶׁחֲשָׁדוֹ שֶׁגְּנָבוֹ אוֹ שֶׁאָמַר לוֹ שֶׁאֶתֵּן לְךָ מָנֶה וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה. הֲרֵי שֶׁטָּעַן עָלָיו שֶׁהִלְוָהוּ מָנֶה וְהֵשִׁיב זֶה וְאָמַר לוֹ לֹא הָיוּ דְּבָרִים מֵעוֹלָם וְאַחַר כָּךְ הֵבִיא הַטּוֹעֵן עֵדִים שֶׁהִלְוָהוּ בִּפְנֵיהֶם וְחָזַר הַנִּטְעָן וְאָמַר כֵּן הָיָה וְלָוִיתִי וּפָרַעְתִּי אֵין מְקַבְּלִין מִמֶּנּוּ אֶלָּא הֻחְזַק כַּפְרָן וּמְשַׁלֵּם. אֲבָל אִם הֵשִׁיב אֵינִי חַיָּב אוֹ אֵין לְךָ בְּיָדִי כְּלוּם אוֹ שֶׁקֶר אַתָּה טוֹעֵן. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. וְהָלַךְ הַתּוֹבֵעַ וְהֵבִיא עֵדִים שֶׁהִלְוָהוּ בִּפְנֵיהֶם וְאָמַר (הַנִּתְבָּע) כֵּן הָיָה אֲבָל הֶחְזַרְתִּי לוֹ פִּקְדוֹנוֹ אוֹ פְּרַעְתִּיו חוֹבוֹ לֹא הֻחְזַק כַּפְרָן וְנִשְׁבָּע הֶסֵּת וְנִפְטָר:
הלכה ב׳
רָאוּהוּ עֵדִים שֶׁמָּנָה לוֹ מָעוֹת וְלֹא יָדְעוּ מַה הֵן. וּתְבָעוֹ בְּדִין וְאָמַר לוֹ תֵּן לִי מְעוֹתַי שֶׁהִלְוֵיתִיךָ. וְאָמַר מַתָּנָה נָתַתָּ לִי אוֹ פֵּרָעוֹן הָיוּ. הֲרֵי זֶה נֶאֱמָן וְנִשְׁבָּע הֶסֵּת וְנִפְטָר. אָמַר לֹא הָיוּ דְּבָרִים מֵעוֹלָם וְאַחַר כָּךְ בָּאוּ עֵדִים שֶׁמָּנָה לוֹ בִּפְנֵיהֶם הֻחְזַק כַּפְרָן. וּלְעוֹלָם אֵין אָדָם מֻחְזָק כַּפְרָן עַד שֶׁיִּכְפֹּר בְּבֵית דִּין וְיָבוֹאוּ שְׁנֵי עֵדִים וְיַכְחִישׁוּהוּ בְּמַה שֶּׁכָּפַר:
הלכה ג׳
מָנֶה הִלְוֵיתִיךָ כָּפַר בְּבֵית דִּין וְאָמַר לֹא הָיוּ דְּבָרִים מֵעוֹלָם. וּבָאוּ שְׁנֵי עֵדִים שֶׁלָּוָה מִמֶּנּוּ מָנֶה וּפְרָעוֹ. וְהַמַּלְוֶה אוֹמֵר לֹא נִפְרַעְתִּי. הֲרֵי זֶה חַיָּב לְשַׁלֵּם. שֶׁכָּל הָאוֹמֵר לֹא לָוִיתִי וּבָאוּ עֵדִים שֶׁלָּוָה כְּאוֹמֵר לֹא פָּרַעְתִּי דָּמִי. וְנִמְצָא הַלּוֶֹה אוֹמֵר לֹא פָּרַעְתִּי וְהָעֵדִים מְעִידִים אוֹתוֹ שֶׁפְּרָעוֹ הוֹדָאַת בַּעַל דִּין כְּמֵאָה עֵדִים דָּמֵי וְאֵין הַמַּלְוֶה חַיָּב שְׁבוּעָה שֶׁהֲרֵי הֻחְזַק זֶה כַּפְרָן. וְכֵן אִם הוֹצִיא עָלָיו כְּתַב יָדוֹ שֶׁהוּא חַיָּב לוֹ וְאָמַר לֹא הָיוּ דְּבָרִים מֵעוֹלָם וְזֶה אֵינוֹ כְּתַב יָדִי. אִם הֻחְזַק כְּתַב יָדוֹ בְּבֵית דִּין אוֹ שֶׁבָּאוּ עֵדִים שֶׁהוּא כְּתַב יָדוֹ הֲרֵי זֶה הֻחְזַק כַּפְרָן וּמְשַׁלֵּם:
הלכה ד׳
מָנֶה הִלְוֵיתִיךָ וְהוּא לִי בְּיָדְךָ אָמַר לוֹ הַנִּטְעָן וַהֲלֹא פְּרַעְתִּיךָ בִּפְנֵי פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי. וּבָאוּ עֵדִים וְאָמְרוּ לֹא הָיוּ דְּבָרִים מֵעוֹלָם. לֹא הֻחְזַק כַּפְרָן שֶׁאֵין הָעֵדִים זוֹכְרִין אֶלָּא דָּבָר שֶׁהֵם עֵדִים בּוֹ לְפִיכָךְ לֹא הֻחְזַק כַּפְרָן וְיִשָּׁבַע הַלּוֶֹה הֶסֵּת וְיִפָּטֵר. כַּיּוֹצֵא בּוֹ תֵּן לִי מָנֶה שֶׁהִלְוֵיתִיךָ וְאַתָּה עָמַדְתָּ בְּצַד עַמּוּד זֶה וְאָמַר הַנִּטְעָן לֹא עָמַדְתִּי בְּצַד עַמּוּד זֶה מֵעוֹלָם וּבָאוּ עֵדִים שֶׁעָמַד לֹא הֻחְזַק כַּפְרָן. שֶׁאֵין אָדָם מֵשִׂים דַּעְתּוֹ לִדְבָרִים שֶׁאֵין בָּהֶן מַמָּשׁ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:
הלכה ה׳
תֵּן לִי מָנֶה שֶׁהִלְוֵיתִיךָ וַהֲרֵי הָעֵדִים וְאָמַר הַנִּטְעָן פְּרַעְתִּיךָ בִּפְנֵי פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי אוֹמְרִין לַלּוֶֹה הֲבִיאֵם וְהִפָּטֵר. לֹא בָּאוּ אוֹ שֶׁמֵּתוּ אוֹ שֶׁהָלְכוּ לִמְדִינָה אַחֶרֶת. יִשָּׁבַע הֶסֵּת שֶׁפְּרָעוֹ שֶׁאֵין אָנוּ מַצְרִיכִים אוֹתוֹ לַהֲבִיאָן אֶלָּא לְבָרֵר דְּבָרָיו וּלְהִפָּטֵר אַף מִשְּׁבוּעָה. שֶׁהַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ בְּעֵדִים אֵינוֹ צָרִיךְ לְפָרְעוֹ בְּעֵדִים כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:
הלכה ו׳
אָמַר לוֹ בִּפְנֵי עֵדִים מָנֶה לִי בְּיָדְךָ אָמַר לוֹ הֵן. לְמָחָר תְּבָעוֹ בְּדִין וְהֵבִיא עֵדִים וְאָמַר מְשַׁטֶּה הָיִיתִי בְּךָ וְאֵין לְךָ בְּיָדִי כְּלוּם. פָּטוּר וְנִשְׁבָּע הֶסֵּת שֶׁאֵין בְּיָדוֹ כְּלוּם. וַאֲפִלּוּ אָמַר לֹא הָיוּ דְּבָרִים מֵעוֹלָם שֶׁהֲרֵי לֹא אָמַר לָהֶם אַתֶּם עֵדַי וְדָבָר שֶׁאֵינוֹ עֵדוּת אֵין אָדָם זוֹכְרוֹ. וּלְפִיכָךְ אִם אָמַר לֹא הָיוּ דְּבָרִים מֵעוֹלָם לֹא הֻחְזַק כַּפְרָן:
הלכה ז׳
וְלֹא עוֹד אֶלָּא אֲפִלּוּ הִטְמִין לוֹ עֵדִים אֲחוֹרֵי הַגָּדֵר וְאָמַר לוֹ מָנֶה לִי בְּיָדְךָ אָמַר לוֹ הֵן רְצוֹנְךָ שֶׁיָּעִידוּ בְּךָ פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי אָמַר לוֹ לֹא שֶׁמָּא תִּכְפֵּנִי בְּדִין לְמָחָר וְאֵין לִי מָה אֶתֵּן לְךָ וּלְמָחָר תְּבָעוֹ בְּדִין בְּאֵלּוּ הָעֵדִים. בֵּין שֶׁטָּעַן וְאָמַר מְשַׁטֶּה הָיִיתִי בּוֹ בֵּין שֶׁאָמַר לֹא הָיוּ דְּבָרִים מֵעוֹלָם הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע הֶסֵּת וְנִפְטָר. שֶׁאֵין כָּאן עֵדוּת עַד שֶׁיֹּאמַר הַלּוֶֹה אַתֶּם עֵדַי אוֹ יֹאמַר הַמַּלְוֶה בִּפְנֵי הַלּוֶֹה וְיִשְׁתֹּק הַלּוֶֹה אֲבָל בָּעֵדוּת הַזֶּה לֹא הֻחְזַק כַּפְרָן. מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁהָיוּ קוֹרִין אוֹתוֹ קַב רְשׁוּ כְּלוֹמַר שֶׁיֵּשׁ עָלָיו חוֹבוֹת הַרְבֵּה. אָמַר מִי הוּא שֶׁאֲנִי חַיָּב לוֹ אֶלָּא פְּלוֹנִי וּבָא אוֹתוֹ פְּלוֹנִי וּתְבָעוֹ וְאָמַר הוּא אֵינִי חַיָּב לוֹ כְּלוּם. וְאָמְרוּ חֲכָמִים יִשָּׁבַע הֶסֵּת וְיִפָּטֵר. וְכֵן אֶחָד הָיוּ אוֹמְרִים עָלָיו שֶׁהוּא בַּעַל מָמוֹן. בִּשְׁעַת מִיתָתוֹ אָמַר אִלּוּ הָיָה לִי מָמוֹן לֹא הָיִיתִי פּוֹרְעוֹ לִפְלוֹנִי וְלִפְלוֹנִי. וְאַחַר מִיתָתוֹ בָּאוּ פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי לִתְבֹּעַ וְאָמְרוּ חֲכָמִים אֵין לָהֶם כְּלוּם. שֶׁהָאָדָם עָשׂוּי לְהַרְאוֹת עַצְמוֹ שֶׁאֵינוֹ בַּעַל מָמוֹן וְשֶׁלֹּא הִנִּיחַ בָּנָיו בַּעֲלֵי מָמוֹן וְכָל כַּיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ:
הלכה ח׳
אַף עַל פִּי שֶׁהַמַּטְמִין עֵדִים אֵינָהּ עֵדוּת וְכֵן הַמּוֹדֶה מֵעַצְמוֹ וְעֵדִים שׁוֹמְעִין אוֹתוֹ. וְכֵן הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ בִּפְנֵי עֵדִים מָנֶה לִי בְּיָדְךָ וְאָמַר לוֹ הֵן. בְּכָל הַדְּבָרִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן כְּשֶׁיָּבוֹאוּ לְבֵית דִּין אוֹמְרִין לַנִּתְבָּע לָמָּה לֹא תִּתֵּן מַה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ אֶצְלְךָ. אָמַר אֵין לוֹ אֶצְלִי כְּלוּם. אוֹמְרִים לוֹ וַהֲלֹא אַתָּה אָמַרְתָּ בִּפְנֵי אֵלּוּ כָּךְ וְכָךְ אוֹ הוֹדֵיתָ מֵעַצְמְךָ. אִם עָמַד וְשִׁלֵּם מוּטָב וְאִם לֹא טָעַן אֵין טוֹעֲנִין לוֹ. אֲבָל אִם טָעַן וְאָמַר מְשַׁטֶּה הָיִיתִי בּוֹ אוֹ לֹא הָיוּ דְּבָרִים מֵעוֹלָם אוֹ שֶׁלֹּא לְהַשְׁבִּיעַ אֶת עַצְמִי נִתְכַּוַּנְתִּי פָּטוּר וְנִשְׁבָּע הֶסֵּת כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

מלאכת שלמה · הלכות טוען ונטען פרק ו׳

א׳
בעלי דינין שבאו וכו'. כתב מהר"י קולון ז"ל בשורש קי"ח קרוב לסופו וז"ל שאלת אם שמעון חייב לברר במה הלוהו אם לאו אמת הוא שבזה נחלקו הרמב"ם ז"ל ורבינו אשר הרמב"ם פסק דצריך לברר במה הלוהו וכו' ורבינו אשר כתב שא"צ ובנו בעל הטורים בחו"מ כתב והכריע דהכל לפי הענין להוציא הדין לאמיתו וכן ראוי לפסוק לפי הנראה לענ"ד עכ"ל. והנה דברי הרב אלו לענ"ד צריכין ישוב והוא במ"ש בדעת הטור שכתב והכריע דהכל לפי הענין להוציא הדין לאמיתו וכו' דמשמע דכונתו היא דהטור ז"ל הכריע בין הרא"ש והרמב"ם ז"ל [דלהרמב"ם] בכל גוונא צריך לברר ולדעת (הטור) [הרא"ש] א"צ ובא הטור ז"ל והטיל פשרה ביניהם דהכל לפי הענין להוציא הדין לאמיתו והוא דבסי' ע"ה הביא הטור ז"ל סברת רבינו שכתב דצריך לברר וכתב אח"כ וא"א הרא"ש כתב בתשו' שאין אדם צריך לברר פרעון מתי פרעו ובמה פרעו ולא הלואה היאך הלוה ומתי הלוה והבין הרב ז"ל דעד כאן הוא דברי הרא"ש ומ"ש עוד ומיהו הכל לפי הענין להוציא הדין לאמיתו וכו' הוא מדברי הטור וחיליה דמר הוא ממ"ש הרא"ש ז"ל בפ' הדיינין דף מ"ב מהש"ס גבי קצותא דתרעא וכו' וז"ל מכאן משמע שהאומר לחברו פרעתיך אין צריך לברר במה פרעו ואיך פרעו וכו' ורבא לא חייביה אלא משום דקצותא דתרעא מדכר דכיר אנשי אבל מעיקרא לא בעי לברור עכ"ל משמע דבשום דוכתא א"צ לברר וא"כ מ"ש הטור ומיהו הכל לפי הענין להוציא הדין לאמיתו הוא מדברי הטור ומשום הכי כתב שבנו הטור הכריע וכו' ואחרי המחילה רבה מכבוד רבנותו זה אינו כמו שיראה בתשו' כלל ע' סי' ד' וה' וכמ"ש מרן בב"י שם וראיתי למרן החבי"ב בהגב"י אות ב' שכתב וז"ל ולענין הלכה נקטינן כהרמב"ם וכו' נ"ב וכן מתבאר מדברי מהריק"ו שורש קי"ח וכו' ולענ"ד לא מתברר כ"א מדברי הרא"ש דהכל לפי הענין כמבואר שם וכעת צריך לי ישוב. ומ"ש הרי שטען עליו שהלוהו וכו'. כתב המבי"ט ז"ל בח"א סי' ט"ז דבאומר להד"מ ובאו עדים שהלוהו וחזר ואמר פרעתי קודם והביא עדים שפרע נאמן ודייק לה מדברי רבינו שכתב אין מקבלין ממנו אלמא דאם הביא עדים שפרע כבר נאמן וכתב עוד וז"ל וזה החילוק שיש בין דין זה לדין שהביא הרב בסמוך בהל' ג' שאמר הנתבע להד"מ ובאו עדים שלוה ופרע שחייב לשלם שכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי ונמצא הלוה אומר לא פרעתי והודאת בע"ד כמאה עדים דמי וכו' שבדין זה אע"ג שהעדים אומרים שפרע כיון שהוא עומד בטענתו דלא לויתי חייב לשלם ובדין שלמעלה אע"ג דאמר לא לויתי כיון שחזר אח"כ ואמר פרעתי והביא עדים לטענתו זאת נאמן וכו' יעו"ש וקשיא לי ממ"ש הנמוק"י ברפ"ק דמציעא עליה דרבינו במ"ש לקמן בפ"ז במי שהודה בפני בי"ד שהוא חייב לפלוני מנה ואח"כ אמר נזכרתי שפרעתי לו חוב זה שהודתי לו והרי עדים ה"ז עדות מועלת ועושין על פיהם ואינו כאומר לא לויתי מעולם וכתב הרב ז"ל עליו וז"ל ומיהו אפשר לומר דהכא כי אמרינן שאינו יכול לחזור בו היינו מפני שאינו חוזר בו אלא מפני עדות העדים וכיון שהודה שהיה חייב סמכינן טפי אדבוריה ממאה עדים והכי משמע לישנא דהכא ובפ' שבועת הדיינין וכו' ואינו כאומר לא לויתי כלו' גם אינו כההיא דשבועת הדיינין שאע"פ שאין שם הכחשה בעיקר כונת דבריו דהיינו שאינו חייב לו כלום וא"כ בין שלא לוה כמו שאמר בין שלוה ופרע כן הוא שאינו חייב לו כלום מ"מ כיון שאמר לא לויתי ועכשיו מפני העדים אומר לויתי ופרעתי הוי הכחשה ולא מהימנינן וכו' יעו"ש באורך הרי להדייא דדעתו ז"ל הוא דהא דעדים מעידים שלוה ופרע הוא דגם הנתבע ג"כ אזיל ומודה לדברי עדים ומשום לא לויתי דטען מתחילה הוחזק כפרן היפך דעת המבי"ט ז"ל בדעת רבינו וצריך לי ישוב ועיין בתשובת הרשב"א שהביא מרן ז"ל בסי' פ' מחודש ו' שוב הראוני בספר בית אברהם שהקשה כן להמבי"ט ז"ל יעו"ש.
ב׳
ראוהו עדים שמנה לו מעות וכו'. כתב הב"ח בסי' ע"ט ס"ג וז"ל ולענ"ד ודאי דבתבעו אתה חייב לי ק' שהלויתיך ביום פלוני וא"ל להד"מ וכו' מצי לתרץ דבוריה ולומר להד"מ שהיה בהלואה אלא במתנה נתנם לי ולא קאמר תלמודא דהוחזק כפרן אלא בתבעו מנה מניתיך וא"ל להד"מ דמשמעו דלא מנה לו מעולם וכיון דעדים ראו אותו מבחוץ דמנה לו קאמר דהוחזק כפרן וכך הוא משמעות כל הפוסקים דעל מה שתבעו מנה מניתיך השיב להד"מ ואח"כ באו עדים דמנה לו קאמר דהוחזק כפרן אבל תבעו מנה הלויתיך לא הוחזק כפרן דמצי לתרץ דבוריה וכו' יעו"ש. ולענ"ד נראה שכן הוא דעת הריטב"א ז"ל שכתב בפ' שבועת הדיינין (שבועות דף מ"ב) מהש"ס בד"ה הכי השתא וכו' וז"ל וכשתמצא לומר דאיכא עד נתינה מעולם הא דקאמר להד"מ לאו שלא נתן כלום אלא שלא נתן לו פרעון כדטעין ליה פרעתיך שהטוען לחברו הלויתיך או פרעתיך והלה לא לוה או לא פרע אע"פ שקבל מעות בתורת מתנה או ענין אחר יכול הוא לומר להד"מ וזה נ"ל ברור ע"כ הרי להדיא דבאומר הלויתיך אי טעין אידך להד"מ ואיכא עדים דנתן בפניהם לא הוחזק כפרן ועל כרחך דמפרש לההיא סוגיא כדמפרש הב"ח ז"ל ואע"פ דבאותו דיבור כתב הריטב"א ז"ל וכדאשכחן בפ' שבועת העדות גבי ראיה בלא ידיעה שאם אמר מנה הלויתיך ובאו עדים שנתן לו מנה ואמר במתנה נתתם לי שהוא פטור וכו' אלמא גריס הלויתיך לא אירייא דהתם קאי לסיפא דבאומר במתנה ולא דקדק דאנן קיימינן במשיב להד"מ ודוק.
ה׳
תן לי מנה וכו'. עיין בהרב המגיד ז"ל שהביא מחלוקת דרבי ורשב"ג וכתב ומפרש רבינו לברר דבריו כדי להפטר משבועה וכו' וראיתי להמהר"ש יונה ז"ל בחי' להל' הלואות שהקשה עליו דאיך אפשר דמ"ש ר' יצחק נפחא אנא נמי לברר קא אמינא דהיינו להפטר משבועה והלא שבועת היסת לא נתקנה אלא בימי רב נחמן ובימי רב לא היתה שבועת היסת ועוד דאין נשבעין על הקרקעות שבועה דאורייתא מחד טעמא ההיא דרבי ור"י נפחא יעו"ש. ולענ"ד נראה ליישב הך קושיא ב' דאף דאין נשבעין על הקרקעות שבועה דאורייתא מ"מ מדרבנן מיהא נשבעין קודם ר"נ תקנו שבועה וכדדייק לה הרי"ף והרא"ש בהדיינין במתני' דאלו דברים שאין נשבעין עליהם יעו"ש ודוק בדברי הר"ן שם וכן פסק רבינו לעיל בפ"ה וז"ל ועל כולן נשבעין שבועת היסת וכתב הרה"מ ז"ל וז"ל ודין היסת ידוע שהוא בכל דבר כפירה מאיזה דבר שיהיה וכ"כ ז"ל ויש לזה סמך בפ' הכותב יעו"ש והיינו ממאי דדייק הרי"ף ז"ל ואל תתמה על מ"ש רבינו שבועת היסת שהרי רש"י בפ' כל הנשבעין (שבועות דף מ"ה) במתני' דקתני ישבע בעה"ב וכו' ופרש"י שבועת היסת יעו"ש ועיין בחי' הריטב"א ז"ל וכ"כ נקט רבינו שבועת היסת ועיין בס' מחנה יאודה הנדפס מקרוב בסי' ע' מ"ש אדברי רבינו ז"ל. עוד כתב הרב המגיד וז"ל או אפשר שהוא מחלק בין אומר ולאו פרעתיך בפני פלוני ופלוני לאומר פרעתיך בפני פלוני ופלוני ויש מפרשים שחלקו כן וכו' ודע שחילוק זה מביאו הטור בסי' ע' ס"ג וז"ל ואם באו עדים ואמרו להד"מ כתב הרמ"ה דהוחזק כפרן והא דאמר מילתא דלא רמייא עליה דאיניש לאו אדעתיה היינו דוקא כשאומר דרך תימה ולא פרעתיך בפני פ' ופ' אבל כשמחתך דבריו ואמר פרעתיך בפני פ' ופ' אז צריך לברר דבריו והרמ"ה חילק כשאומר שהזמינם לעדות אז צריך לברר דבריו וכו'. והקשה מהר"ש יונה ז"ל שדברי הטור קשים להולמן שנראה שהרמ"ה חילק בין ההיא דשבועות לההיא דגט פשוט בין אמר לשון תימה ללשון ודאי וא"כ איך כתב בסוף דבריו והרמ"ה חילק וכו' והרי ע"ד הרמ"ה קיימינן ודבריו נקיט ואזיל ותירץ דט"ס הוא וצ"ל והרז"ה חילק אי נמי אפשר לדחוק ולומר שבתחילת דברי הטור לא כתב משם הרמ"ה אלא אם באו עדים ואמרו להד"מ הוחזק כפרן ודלא כדעת שאר המפרשים ומ"ש אח"כ והא דאמרינן בהדיינין הם דברי הטור עצמו לפי שיטת הרמ"ה ואח"כ כתב שהרמ"ה חילק לפי שיטתו בין הזמינם לעדות ובין לא הזמינם. ולענ"ד אחרי המחילה רבה זה אינו לפי מ"ש להרמ"ה גופיה בשיטתו לבתרא הנדפס מקרוב בפ' גט פשוט דף פ' להא דר' יצחק נפחא והוקשה לו מההיא דשבועות וחילק בין לשון תימה ללשון ניחותא וכמ"ש הטור ומשם באר'ה שמ"ש הב"ח שט"ס נפל או מדברי הטור או מדברי הרב המגיד וכו' ליתא דדברי הטור הם מדוקדקים בזה וכמ"ש משם הרמ"ה והט"ס הוא בדברי הרה"מ אלא שמ"ש והרמ"ה חילק צ"ל והרז"ה. וכתב הרמב"ן בחי' לשבועות וז"ל ול"נ שאם אמר פרעתיך בפני פ' ופ' ובאו ואמרו להד"מ והלה אומר כדבריו הראשונים ואומר פרעתיך בפניהם ואינם זוכרים בדבר הוחזק כפרן דבמקום עדים לא מהימן ושמעתתא דהתם בהכי עסקינן אבל באומר באמת פרעתיך ואם לא בפניהם בפני אחרים או ביני לבינך אמרינן מילתא דלא רמיא עליה דאיניש ונאמן במיגו דהיה יכול לומר מתחילה פרעתיך שלא בעדים וכו' ועיין במהר"ש יונה שם שמביאו ג"כ ונראה שעל זה רמז הרשב"א ז"ל בתשו' ח"א סי' תתקס"א וז"ל ולהקת הנביאים כר"ת והרמב"ן והרז"ה לא חלקו בכ"מ שצריך לברר בין דבר לדבר אלא בכל אם לא בירר לא הפסיד ואפי' באו עדים ואמרו להד"מ כאותה דשבועות אא"כ עומד בטענתו ומכחישן לדעת הרמב"ן ז"ל וכו' יעו"ש וכונתו למ"ש. והוצרכתי לזה לפי שראיתי בס' בית אברהם הנדפסים מקרוב שפקפק בדברי הרשב"א אלו דמנ"ל להרשב"א זו בדעת הרמב"ן דממ"ש בפ' ג"פ נראה דאם באו עדים ואמרו להד"מ חייב יעו"ש ולפי מ"ש בעניותינו משם הרמב"ן בחי' ומהר"ש יונה ז"ל ג"כ שהביאו דברי הרשב"א הם כראי מוצק ומהתימה שהוא הביא למהר"ש יונה שם ולא הביט למ"ש משם הרמב"ן ודוק.
ו׳
א"ל בפני עדים מנה לי בידך א"ל הן תבעו בדין והביא עדים ואמר משטה אני בך ואין לך בידי כלום פטור וכו' ואפי' אמר להד"מ וכו'. הנה עיקר דין זה הוא בפ' זה בורר (סנהדרין דף כ"ט ע"א) ואמרינן התם מנה לי בידך א"ל הן למחר א"ל תנהו לי א"ל משטה אני בך וכו' אמר אביי לא שנו אלא דאמר משטה אני בך אבל להד"מ הוחזק כפרן א"ר פפא הכי אמרינן משמיה דרבא כל מילי דכדי לא דכירי אינשי ע"כ ופרש"י ז"ל להד"מ לא הודתי לך והרי עדים ששמעו הוחזק כפרן ואינו נאמן עליו בשבועה כל מילי דכדי לא דכירי אינשי דברים של חינם כלומר הואיל ואותה הודאה דברי רוח הוי שהשטה בו לא דכירי אינשי ושכח אותה הודאה ע"כ והנמוק"י שם כתב וז"ל אבל הרי"ף ז"ל והרמב"ם פרשו דהא דאמרינן דקא טעין איהו אף בדלא אהדר משטה אני בך מיירי אלא אפי' אמר להד"מ פטור והא דאמרינן אבל אנן לא טענינן ליה היינו לומר שאם מודה שהודה צריך ליתן טעם לדבריו למה הודה ואי לא טעין אין טוענין לו עכ"ל ובודאי דמ"ש בדעת רבינו דכל שטען להד"מ שוב א"צ לטעון עוד ופטור אין ספק שכונתו הוא ממ"ש רבינו לקמן וז"ל וכן המודה מעצמו ועדים שומעין לו וכן האומר לחבירו בפני עדים מנה לי בידך וא"ל הן וכו' אבל אם טען ואמר משטה הייתי בו או להד"מ או שלא להשביע את עצמי נתכונתי פטור ונשבע היסת ע"כ הרי להדיא דס"ל דכשם שבטענת משטה אני בך פטור כך בטענת להד"מ פטור משבועה וזה ברור ומ"ש כאן ולפי' אם אמר להד"מ ר"ל לא הוחזק כפרן כדי שלא להאמינו בשבועת היסת יען כי הוא נגד העדים ולא שכונתו לומר שלא הוחזק כפרן לטענת משטה שאם טען אח"כ משטה אני בך שהוא נאמן אבל אם לא טען משטה אני בך שהוא חייב. והוצרכתי לזה לפי שראיתי להרב הגדול מהרימ"ט ז"ל בח"א סי' קט"ו שכתב וז"ל ולא אמר רבא כל מילי דכדי לא דכירי אינשי אלא כלפי מ"ש אביי הוחזק כפרן בבי"ד דלא מהני תו למיטען משטה אני בך או חזרתי ופרעתי אמר רבא דמשום ההוא הודאה לא הוחזק כפרן ויכול לטעון עכשיו טענה הפוטרתו וכך מטין דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהל' טוען וז"ל א"ל בפני עדים מנה לי בידך א"ל הן למחר א"ל משטה אני בך פטור ואפי' אמר להד"מ לא הוחזק כפרן ע"כ ולשון הוחזק כפרן הנזכר בכל מקום הוא מטענה לטענה ואם איתא שגם עכשיו אינו טוען אלא להד"מ כבראשונה לא שייך לומר לא הוחזק כפרן אלא לא הוכחש מפי העדים דשמא שכח לפי שאותן הדברים דרך השטאה היו עכ"ל וכתב עוד וז"ל וזה החילוק הוא שראה הנמוק"י ז"ל בין דברי רש"י לדברי הרי"ף ז"ל ומ"ש שם הרמב"ם ט"ס הוא ואינו אלא הרמב"ן עכ"ל ולפי מ"ש בעניותינו בדעת רבינו הם הם ממ"ש סברת הרי"ף ואין ביניהם כמלא נימא ממ"ש בסוף הפרק ואין צ"ל שט"ס נפל בדברי הנמוק"י אלא דבריו באו בתכלית הדקדוק. עוד כתב הרב ז"ל בסוף התשו' וז"ל אני חוזר על דברי הרב מהרי"ק דלכו"ע אם מודה שהודה צריך ליתן טעם לדבריו ואם אינו מודה שהודה גמ' ערוכה היא דפטור ומתוך דברי הגמ' אין לנו שיהא נאמן לומר להד"מ כנגד העדים ושנתרץ דבריו לומר בדרך השטאה אמר כדי שלא יהא מוכחש מפי העדים הא תניא ואי לא טען אין טוענין לו וכו' ועדין לא מצינו שום פוסק שיחלוק בפי' שיועיל לו להכחיש את העדים ע"כ. ואנא חכים ולא בחכמה אשתומם על המראה שלא זכר ש'ר להרב בעל העטור סוף דף ק"ד בתחילת אות הודאה שכתב וז"ל ולא שנא כי אמר משטה אני בך ולא שנא כי אמר להד"מ פטור כדאמרינן כל מילי כדי לא דכירי אינשי כלומר דאי אדכר ליה דהודה הוה טעין מנפשיה משטה אני בך אבל אי לא טעין כלל לא טענינן ליה ע"כ וכן להמבי"ט ז"ל בח"א סי' רפ"ו שכתב וז"ל וכתב בס' חוקות הדיינים סי' ס"ו דלעולם אינו חייב בהודאה עד שיאמר המלוה או הלוה אתם עדי או עד שיטול קנין על הודאתו או עד שיאמר כתבו עלי שטר שאני חייב לזה וכל זמן שלא אמר כן אע"פ שלא אמר משטה אני בך אלא שכפר ואמר להד"מ ה"ז פטור וזה שלא טען וכו' ומפני שלא היה זכור כך פירשו מקצת המפרשים בפ' זה בורר וכן דעת רבינו משה אבל יש מי שאומר דדוקא כשחוזר לאחר שאמר להד"מ ואמר משטה אני בך אבל אם לא טען כן ה"ז הוחזק כפרן ומ"מ אין לנו לזוז מדברי הרמב"ם ז"ל וכו' עכ"ל וכ"כ הש"ך בסי' פ"א סק"ג וז"ל ומשמע דאפי' לא חזר וטען משטה אני בך אחר שבאו עדים וכן משמע מדברי הרמב"ם והטור והמחבר לקמן ונ"ל שכל הפוסקים מודים לזה וגם כונת בעל התרומות כן ודלא כמ"ש הגדולי תרומה דף קע"ח שכתב לדעת הבעה"ת ושאר הפוסקים שצריך שיטעון אח"כ משטה אני בך דליתא אלא כמ"ש ושוב מצאתי כדברי בבעה"ת וכו' יעו"ש הרי לך להדייא לבעל העיטור והמבי"ט ז"ל שהביא מס' חוקות הדיינים דאם טען להד"מ שוב א"צ לטעון משטה אני בך ושכך מפרש המבי"ט ז"ל דעת רבינו היפך הוא ז"ל וכמ"ש לעיל וא"כ הדבר הקשה הוא איך כתב לא מצינו שום פוסק והדבר צריך לי עיון. איברא דקצת קשה על הש"ך ז"ל שלא הביא תשו' זו של המבי"ט ז"ל והוא תנא דמסייע ליה ועוד קשה שכתב שכל הפוסקים מודים לזה ואילו היה רואה יש מי שאומר שהביא שם הרב ז"ל וכן נראה ממ"ש בס' מורה צדק [הביאו] מרן החבי"ב בסי' זה הגב"י אות א' וז"ל ובס' מורה צדק כתוב בשם ר"י בחי' לסנהדרין שיש אומרים דכי אמר להד"מ דפטור היינו דוקא כשאומר שכוח הייתי בשעת ההודאה אבל עכשיו שבאו עדים נזכרתי אלא משטה הייתי אבל אם אפי' באו עדים עומד על טענתו ראשונה דלהד"מ יפרע והוא ז"ל דחה דבריהם אלא דלעולם פטור וכו' אין לך השטאה גדולה מזאת וכו' ע"כ לא היה כותב שכל הפוסקים מודים לזה ואף כי לא היה מודה לדבריהם ועוד קשיא לי במ"ש לדעת בעל התרומות דאם אמר להד"מ שוב א"צ לטעון משטה אני בך ודחה דברי הגדולי תרומה בלא ראיה ואמאי לא הביא מ"ש בעה"ת אח"כ וז"ל נמצא עכשיו שהטמין עדים ושמעו שהודה לו מנה או מודה מעצמו או שתבעו בפני עדים והודה לו ולא אמר אתם עדי בכל אלו אם טען משטה אני בך או שלא להשביע את עצמי נתכונתי או להד"מ או פרעתי אח"כ נאמן בשבועת היסת וכו' הרי שלא כדברי הגידו"ת ואין לומר דר"ל להד"מ ואח"כ יטעון משטה אני בך וכמבואר וכמו"כ קשה למהרימ"ט ז"ל. וכתב מרן החבי"ב ז"ל בסי' ל"ב הגה"ט אות מ"ג ע"ד מהריב"ל שבח"ג סי' ל"ח וז"ל איברא שזה התירוץ נכון מצד עצמו מ"מ ממה שהקשה רבינו בעל הטורים סובר דאפי' הודה שלא בפניו אינו יכול לטעון שלא להשביע את עצמי הודתי שהרי בשכיב מרע שהודה מיירי אפי' שלא בפניו ומינה הדקדוק הוא הא בבריא במאי דמיירי השכיב מרע וכיון שכן הוא הא דמותיב להראב"ד לותיב לנפשיה אלא ודאי שרבינו בעל הטורים אפילו בהודה שלא בפניו חולק על הראב"ד היפך סברתו וכו' ע"כ. ולענ"ד לא זכיתי להבין את דבריו דנהי דממה שהקשה להראב"ד ז"ל נראה שהבין דהש"ס מיירי בשכיב מרע שהודה מעצמו אבל שההודאה היתה שלא בפניו היכי משמע מדבריו דהא לפי דברי מהריב"ל הוא דכונת הטור הוא להקשות היכא דהודה בפניו כיון דאמר אתם עידי אינו יכול לחזור אפי' דהודה מעצמו שכ"כ ואפשר להליץ ולומר דהראב"ד מיירי אפי' בפניו ומשום הכי פליג עליה דהטור ע"כ ופשט דברים אלו הם דבהא הוא דפליג ולא אשלא בפניו דבשלא בפניו אזיל ומודה דלא מהני אתם עידי אפי' אמרו המודה מעצמו וע"ז הוא דקא מותיב מהגמ' איברא דצריך לי תלמוד דלפי מאי דס"ל להטור דטענת השטאה לא שייך כ"א בתובעו תחילה וטענת השבעה לא שייך כי אם במודה מעצמו דוקא א"כ כי בעי רבא שכיב מרע שהודה מהו צ"ל א"ע או אין צ"ל אתם עדי אדם משטה בשעת מיתה או אין אדם משטה בשעת מיתה בתר דבעייא הדר פשטא אין אדם משטה בשעת מיתה וכו' והשתא אם איתא כדס"ל להטור דהגמ' הוא בשכיב מרע שהודה מעצמו מה שייך אדם משטה בשעת מיתה או לא כיון שהבעייא היא בשכיב מרע שהודה מעצמו ומרן החבי"ב רצה לתרץ זה שהקשה לפי דרכו מדברי הטור וכתב וז"ל הא לאו מלתא דהדין דין אמת מכח הסברא אבל לא דההיא בהכי איירי ע"כ והדבר הקשה דאי בהכי לא איירי א"כ אדם משטה או אין אדם משטה מאי בעי הכא כיון דהבעיא אינו אלא בשכיב מרע שהודה דלא שייך השטאה וצריך תלמוד.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות טוען ונטען פרק ו׳

א׳
שהלויתיו או שהפקדתי כו': לשון המקרא וכחש כו' בפקדון או בתשומת יד או בגזל או עשק כו' או מצא אבידה וכו'. ובמציאה תקנו חכמים דלא ישבע השמיט רבינו ואפילו בטענת החזרתי וכתב וכן כל כיו"ב: או שנתן לו במתנה כנגד החוב: פירוש שנתן הלוה מתנה להמלוה סך מעות כמו החוב ובזה לא נפקע חיובו כמפורש לעיל הלכה מלוה פרק י"ד הלכה ט', אבל לא שפירש שהוא כנגד החוב, ודברי הש"ך סימן ע"ב ס"ק קל"ו תמוהים עיי"ש: אבל אם השיב איני חייב או אין לך בידי כלום כו': הוא בתשובת הרי"ף סימן פ"א, ועיין לח"מ, ובאמת הרי"ף מפרש דאין לך בידי הוא לא היו דברים מעולם יעו"ש ודלא כההמ"ג, וכן בפ"ק דב"ב (דף ו) הוי בעי למימר אין לך בידי דטעין פרעתיך ומסיק דאמר להד"ם הא אין לך בידי פירוש שלוה ופרע, ובירושלמי פ"ד דשבועת בראיה בלא ידיעה בממון היך עבידא תן לי מאתים זוז שיש לי בידך אין לך בידי ולא מניתי לך בפני פלוני ופלוני יאמרו ואני נותן אתון ואמרין אין מנה לו ואין דגזליה ליה לית אנן ידעין ואין מישאל ליה כו' זו היא ראיה שאין עמה ידיעה כצ"ל, ופירושו שאומר לא היו דברים מעולם ולכן אמר יאמרו ואני נותן שלא לקחתי מעות מידך מעולם לכן חייב דהוחזק כפרן. אולם בבבלי נשמט הך דאין לך בידי רק יבואו פלוני ופלוני ויעידו, וכפי הנראה דלאו מטעם הוחזק כפרן רק משום שחייב עצמו ע"פ עדותן, והוי כאומר דור לי בחיי ראשך וכיו"ב ובאופן דאינו יכול לחזור בו וכיון דאיהו נתחייב לכן אמר בקנסא דראיה בלא ידיעה ליכא, אבל הירושלמי מפרש משום הוחזק כפרן לכן אמר דגם בקנסא איתא יעו"ש, ועיין בחידושי הרמב"ן להיפוך ודוק:
ג׳
ואין המלוה חייב שבועה כו': נ"ב תשובת הרי"ף סימן פ"ב:
ה׳
ואמר הנטען פרעתיך בפני פלוני ופלוני כו' אלא לברר דבריו כו': ראה מש"כ ההמ"ג, ובהך סוגיא שהביא שם מפרק גט פשוט דף ק"ע דרב יצחק בר יוסף הוי מסיק ביה זוזי בר' אבא אתא לקמיה דר' יצחק נפחא אמר ליה פרעתיך בפני פלוני ופלוני כו', ולפלא כי רב יצחק בר יוסף יתבענו מה דפרע ליה, וצריך לומר דהוי טענו בטענת שמא. אך אם התובע טוען שמא לא פרעתני והנתבע טוען ברי פרעתיך לית דינא ולית דיינא דהנתבע פטור, ומאי שקיל וטרי אם מהימן, וצריך לומר דר' אבא הוי טעין שפרעו תוך זמנו ואף דחזקה אין אדם פורע תוך זמנו, הני מילי כשטוענו ברי, אבל אם התובע טוענו שמא מהימן לומר פרעתיך תו"ז כמש"כ הסמ"ע בשם המרדכי סימן ע"ח, ומוכח דלמ"ד המלוה חבירו בעדים צריך לפורעו בעדים לא הוי מהימן לומר פרעתיך תוך זמנו, א"כ מוכחא מיניה דאם טוען חבירו בשטר והלה משיב פרעתיך תוך זמנו כיון דצריך לפורעו בעדים אף שהמלוה טוען שמא שאינו יודע אם פרעו חייב לשלם, וטעמא דחזקת ממון דמסייע להטוען ברי איכא נגדו חזקה דאין אדם פורע תוך זמנו ותו לא מועיל טענת ברי לאורועי שטרא ושפיר צריך לשלם, ולזה אמר דצריך לברר, ואע"ג דאמרו בשבועות דמי שטען שפרע בפני פלוני ופלוני ובאו ואמרו להד"ם אמרינן דהוי מילתא דלא רמיא אדעתייהו ולא דכירי אינשי, הא לא שייך כאן דכיון דפרע תוך זמנו הוי ליה למידכר בפני מי פרע, שמא יתבענו המלוה תו"ז ואז לא יהיה נאמן לומר פרעתיך בעדים אם לא יביא עדיו לב"ד ויעידו, לכן בכה"ג הויא מילתא דרמיא אדעתיה וצריך לברר ואם לא ברר הפסיד, וזה דרך חדש בשמועה דלא כמו שפירשו הקדמונים:
ו׳
במשל"מ. כתב הרא"ש וכו' וקשיא לי כו': נ"ב בית יוסף סימן ר"ז:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

אבן האזל · הלכות טוען ונטען פרק ו׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

קרית ספר · הלכות טוען ונטען פרק ו׳

א׳
התובע והנתבע חייבין לברר טענותיהם כדי שהדיינים ידונו ביניהם בצדק. כל שהוחזק כפרן בב"ד בטענתו משלם שכיון שבאו עדים והכחישו טענתו נשארה טענת התובע אמיתית.
ו׳
כל הודאה שלא אמר התובע או הנתבע אתם עדי יכול הנתבע להכחיש או לומר משטה הייתי או שלא להראות עצמו עשיר:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

שורשי הים · הלכות טוען ונטען פרק ו׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות טוען ונטען ו׳, מתוך הלכות טוען ונטען שבספר משפטים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
כל הפרקים · הלכות טוען ונטעןכל הרמב״ם