רמב״ם - הלכות טוען ונטען · פרק ג׳

ספר משפטים · 15 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות טוען ונטען · פרק ג׳

הלכה א׳

אֵין מוֹדֶה בְּמִקְצָת חַיָּב שְׁבוּעָה מִן הַתּוֹרָה עַד שֶׁיּוֹדֶה בִּפְרוּטָה אוֹ יֶתֶר וְיִכְפֹּר בִּשְׁתֵּי מָעִין כֶּסֶף אוֹ יֶתֶר. וְכַמָּה הִיא פְּרוּטָה מִשְׁקַל חֲצִי שְׂעוֹרָה שֶׁל כֶּסֶף נָקִי. וְכַמָּה הֵם שְׁתֵּי מָעִין מִשְׁקַל שְׁתַּיִם וּשְׁלֹשִׁים שְׂעוֹרוֹת כֶּסֶף מְזֻקָּק:

הלכה ב׳

כָּל כֶּסֶף הָאָמוּר בַּתּוֹרָה הוּא שֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ וְהוּא עֶשְׂרִים מָעָה וְכָל כֶּסֶף שֶׁל דִּבְרֵיהֶן מִמַּטְבֵּעַ יְרוּשָׁלַיִם שֶׁהָיָה הַסֶּלַע שֶׁלָּהֶן אֶחָד מִשְּׁמֹנֶה בּוֹ כֶּסֶף וְהַשְּׁאָר נְחשֶׁת כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. אֲבָל הַמָּעָה הִיא הָיְתָה כֶּסֶף נָקִי אֲפִלּוּ בִּירוּשָׁלַיִם וְהִיא כֶּסֶף שֶׁל יְרוּשָׁלַיִם. וּלְפִי שֶׁזֶּה שֶׁהִצְרִיכוּ לִהְיוֹת כְּפִירַת הַטַּעֲנָה שְׁתֵּי כֶּסֶף הִיא מִדִּבְרֵיהֶם עָשׂוּ אוֹתָהּ שְׁתֵּי כֶּסֶף שֶׁל יְרוּשָׁלַיִם שֶׁהֵן שְׁתֵּי מָעִין וְלֹא עָשׂוּ אוֹתָהּ שְׁנֵי שְׁקָלִים בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ. זֶהוּ הַדָּבָר הַנִּרְאֶה בְּשִׁעוּר כְּפִירַת הַטַּעֲנָה. וְרַבּוֹתַי הוֹרוּ שֶׁכְּפִירַת הַטַּעֲנָה הוּא מִשְׁקַל תְּשַׁע עֶשְׂרֵה שְׂעוֹרוֹת וַחֲצִי שְׂעוֹרָה מִן הַכֶּסֶף. וְיֵשׁ לִי כַּמָּה רְאָיוֹת לִסְתֹּר אוֹתָהּ הַדֶּרֶךְ שֶׁתָּפְסוּ עַד שֶׁיָּצָא לָהֶם זֶה הַחֶשְׁבּוֹן. וְיֵרָאֶה לִי שֶׁהוּא טָעוּת:

הלכה ג׳

שְׁתֵּי מָעִין וּפְרוּטָה יֵשׁ לִי בְּיָדְךָ אֵין לְךָ בְּיָדִי אֶלָּא פְּרוּטָה חַיָּב. אֵין לְךָ בְּיָדִי אֶלָּא שְׁתֵּי פְּרוּטוֹת פָּטוּר מִפְּנֵי שֶׁכָּפַר בְּפָחוֹת מִשְּׁתֵי מָעִין. מָנֶה לִי בְּיָדְךָ אֵין לְךָ בְּיָדִי אֶלָּא חֲצִי פְּרוּטָה פָּטוּר שֶׁכָּל הַמּוֹדֶה בְּפָחוֹת מִפְּרוּטָה כְּאִלּוּ לֹא הוֹדָה בִּכְלוּם:

הלכה ד׳

מֵאָה תְּמָרִים יֵשׁ לִי בְּיָדְךָ אֵין לְךָ בְּיָדִי אֶלָּא תִּשְׁעִים. רוֹאִים אִם הָיוּ שָׁוִין שָׁם הָעֶשֶׂר שֶׁכָּפַר בָּהֶן שְׁתֵּי מָעִין נִשְׁבָּע וְאִם לָאו פָּטוּר. חֲמִשָּׁה אוֹ שִׁשָּׁה אֱגוֹזִים יֵשׁ לִי בְּיָדְךָ אֵין לְךָ [בְּיָדִי] אֶלָּא אֱגוֹז אֶחָד רוֹאִין אִם שָׁוֶה הָאֶחָד פְּרוּטָה נִשְׁבָּע וְאִם לָאו פָּטוּר. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

הלכה ה׳

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּכֶסֶף אוֹ בְּמִינֵי סְחוֹרוֹת וּפֵרוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. אֲבָל הַכֵּלִים אֵין מְשַׁעֲרִין אֶת דְּמֵיהֶן וַאֲפִלּוּ הֵן עֶשֶׂר מְחָטִין בִּפְרוּטָה וּטְעָנוֹ שְׁתֵּי מְחָטִין הוֹדָה בְּאַחַת וְכָפַר בְּאַחַת חַיָּב. שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כב ו) "כֶּסֶף אוֹ כֵלִים" כָּל הַכֵּלִים כְּכֶסֶף. טְעָנוֹ כֶּסֶף וְכֵלִים וְהוֹדָה בַּכֵּלִים וְכָפַר בַּכֶּסֶף אִם יֵשׁ בַּכְּפִירָה שְׁתֵּי מָעִין חַיָּב וְאִם לָאו פָּטוּר. הוֹדָה בַּכֶּסֶף וְכָפַר בַּכֵּלִים אִם הוֹדָה בִּפְרוּטָה חַיָּב. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

הלכה ו׳

הֵעִיד עָלָיו עֵד אֶחָד אֲפִלּוּ לֹא כָּפַר אֶלָּא פְּרוּטָה הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע שֶׁכָּל מִי שֶׁשְּׁנַיִם מְחַיְּבִים אוֹתוֹ מָמוֹן אֶחָד מְחַיְּבוֹ שְׁבוּעָה. כֵּיצַד. פְּרוּטָה אוֹ שְׁוֵה פְּרוּטָה יֵשׁ לִי בְּיָדְךָ אֵין לְךָ בְּיָדִי כְּלוּם וְעֵד אֶחָד מֵעִיד שֶׁיֵּשׁ לוֹ הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע. וְכֵן בִּשְׁבוּעַת הַשּׁוֹמְרִים אֲפִלּוּ הִפְקִיד אֶצְלוֹ פְּרוּטָה אוֹ שְׁוֵה פְּרוּטָה וְטָעַן שֶׁאָבְדָה נִשְׁבָּע. וְכָל פָּחוֹת מִפְּרוּטָה אֵינוֹ מָמוֹן וְאֵין בֵּית דִּין נִזְקָקִין לוֹ. וְכֵן כָּל הַנִּשְׁבָּעִין וְנוֹטְלִין נִשְׁבָּעִין וְנוֹטְלִין מִפְּרוּטָה וָמַעְלָה:

הלכה ז׳

הוֹרוּ רַבּוֹתַי שֶׁהַנִּשְׁבָּעִין וְנוֹטְלִין אֵינָן צְרִיכִין טַעֲנַת שְׁתֵּי כֶּסֶף. וַאֲנִי אוֹמֵר שֶׁצָּרִיךְ הַנִּתְבָּע שֶׁיִּכְפֹּר בִּשְׁתֵּי מָעִין וְאַחַר כָּךְ יִשָּׁבַע הַתּוֹבֵעַ בְּתַקָּנַת חֲכָמִים וְיִטּל. שֶׁהֲרֵי הַנִּשְׁבָּעִין בְּטַעֲנַת סָפֵק צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה בֵּינֵיהֶם כְּפִירַת שְׁתֵּי מָעִין וְאַחַר כָּךְ יִשָּׁבַע מִסָּפֵק:

הלכה ח׳

אֵין מוֹדֶה בְּמִקְצָת חַיָּב שְׁבוּעָה עַד שֶׁתִּהְיֶה הוֹדָיָה מִמִּין הַטַּעֲנָה. כֵּיצַד. כּוֹר חִטִּים יֵשׁ לִי בְּיָדְךָ אֵין לְךָ בְּיָדִי אֶלָּא לֶתֶךְ חִטִּים חַיָּב. אֲבָל אִם אָמַר לוֹ אֵין לְךָ בְּיָדִי אֶלָּא כּוֹר שֶׁל שְׂעוֹרִים פָּטוּר שֶׁהַמִּין שֶׁטְּעָנוֹ לֹא הוֹדָה לוֹ בּוֹ וְהַמִּין שֶׁהוֹדָה לוֹ בּוֹ לֹא טְעָנוֹ. דִּינַר זָהָב יֵשׁ לִי בְּיָדְךָ פִּקָּדוֹן לֹא הִפְקַדְתָּ אֶצְלִי אֶלָּא דִּינַר כֶּסֶף. מָעָה כֶּסֶף הִפְקַדְתִּי אֶצְלְךָ לֹא הִפְקַדְתָּ אֶצְלִי אֶלָּא פְּרוּטָה פָּטוּר שֶׁטְּעָנוֹ מִין אֶחָד וְהוֹדָה לוֹ בְּמִין אַחֵר. וְכֵן אִם אָמַר לוֹ עֲשָׂרָה דִּינָרִים מִצְרִיּוֹת הִפְקַדְתִּי אֶצְלְךָ לֹא הִפְקַדְתָּ אֶצְלִי אֶלָּא עֲשָׂרָה צוֹרִיּוֹת פָּטוּר. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

הלכה ט׳

מְנוֹרָה גְּדוֹלָה יֵשׁ לִי בְּיָדְךָ אֵין לְךָ בְּיָדִי אֶלָּא מְנוֹרָה קְטַנָּה הֲרֵי זֶה פָּטוּר. אֲבָל אִם טְעָנוֹ מְנוֹרָה בַּת עֶשֶׂר לִיטְרִין וְהוֹדָה לוֹ בִּמְנוֹרָה בַּת חָמֵשׁ לִיטְרִין הֲרֵי זֶה מוֹדֶה בְּמִקְצָת מִפְּנֵי שֶׁיָּכוֹל לְגָרְרָהּ וּלְהַעֲמִידָהּ עַל חָמֵשׁ. וְכֵן אִם טְעָנוֹ אֵזוֹר גָּדוֹל וְאָמַר לוֹ אֵין לְךָ בְּיָדִי אֶלָּא אֵזוֹר קָטָן פָּטוּר. אֲבָל אִם טְעָנוֹ יְרִיעָה בַּת עֶשְׂרִים אַמָּה וְהוֹדָה לוֹ בִּירִיעָה בַּת עֶשֶׂר אַמּוֹת הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע מִפְּנֵי שֶׁיָּכוֹל לְחָתְכָהּ וּלְהַעֲמִידָהּ עַל עֶשֶׂר. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

הלכה י׳

כּוֹר חִטִּים יֵשׁ לִי בְּיָדְךָ אֵין לְךָ בְּיָדִי אֶלָּא כּוֹר שְׂעוֹרִים פָּטוּר אַף מִדְּמֵי שְׂעוֹרִים. שֶׁהֲרֵי אוֹמֵר לוֹ אֵין לִי בְּיָדְךָ שְׂעוֹרִים וְנִמְצָא זֶה דּוֹמֶה לְמִי שֶׁאָמַר לַחֲבֵרוֹ בְּבֵית דִּין מָנֶה לְךָ בְּיָדִי וְאוֹמֵר לוֹ הָאַחֵר אֵין לִי בְּיָדְךָ שֶׁאֵין בֵּית דִּין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ לִתֵּן לוֹ כְּלוּם. וְאִם תָּפַס הַתּוֹבֵעַ דְּמֵי הַשְּׂעוֹרִים אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדוֹ:

הלכה י״א

הַטּוֹעֵן אֶת חֲבֵרוֹ שְׁנֵי מִינִין וְהוֹדָה בְּאֶחָד מֵהֶן הֲרֵי הַהוֹדָיָה מִמִּין הַטַּעֲנָה וְנִשְׁבָּע. כֵּיצַד. כְּגוֹן כּוֹר חִטִּין וְכוֹר שְׂעוֹרִין יֵשׁ לִי בְּיָדְךָ אֵין לְךָ בְּיָדִי אֶלָּא כּוֹר חִטִּין חַיָּב. הִתְחִיל הַטּוֹעֵן וְאָמַר כּוֹר חִטִּין יֵשׁ לִי בְּיָדְךָ וְקֹדֶם שֶׁיַּשְׁלִים דְּבָרָיו וְאָמַר כּוֹר שְׂעוֹרִים יֵשׁ לִי בְּיָדְךָ אָמַר לוֹ הַנִּטְעָן אֵין לְךָ בְּיָדִי אֶלָּא כּוֹר שְׂעוֹרִים. אִם נִרְאֶה לַדַּיָּנִין שֶׁהַנִּטְעָן הֶעֱרִים חַיָּב שְׁבוּעָה. וְאִם לְפִי תֻּמּוֹ פָּטוּר:

הלכה י״ב

כּוֹר חִטִּין יֵשׁ לִי בְּיָדְךָ אָמַר לוֹ הֵן וְכוֹר שְׂעוֹרִים אָמַר לוֹ אֵין לְךָ בְּיָדִי שְׂעוֹרִין. הֲרֵי זֶה פָּטוּר וְאֵין זֶה מוֹדֶה בְּמִקְצָת עַד שֶׁיֹּאמַר לוֹ בְּבַת אַחַת כּוֹר חִטִּים וְכוֹר שְׂעוֹרִין יֵשׁ לִי בְּיָדְךָ וְיֹאמַר לוֹ הַנִּטְעָן אֵין לְךָ בְּיָדִי אֶלָּא כּוֹר שְׂעוֹרִים. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

הלכה י״ג

מְלֹא עֲשָׂרָה כַּדִּין שֶׁמֶן יֵשׁ לִי בְּיָדְךָ אֵין לְךָ בְּיָדִי אֶלָּא עֲשָׂרָה כַּדִּין בְּלֹא שֶׁמֶן פָּטוּר. שֶׁהֲרֵי טְעָנוֹ שֶׁמֶן וְהוֹדָה לוֹ בָּחֲרָסִים. עֲשָׂרָה כַּדִּין שֶׁמֶן יֵשׁ לִי בְּיָדְךָ אֵין לְךָ בְּיָדִי אֶלָּא עֲשָׂרָה כַּדִּין רֵיקָנִין חַיָּב שְׁבוּעָה שֶׁהֲרֵי טְעָנוֹ הַכַּדִּין וְהַשֶּׁמֶן וְהוֹדָה לוֹ בַּכַּדִּין. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

הלכה י״ד

מָנֶה לִי אֶצְלְךָ הַלְוָאָה לֹא הָיוּ דְּבָרִים מֵעוֹלָם וְלֹא לָוִיתִי מִמְּךָ אֲבָל חֲמִשִּׁים דִּינָרִין יֵשׁ לְךָ בְּיָדִי פִּקָּדוֹן אוֹ מִשּׁוּם נֵזֶק וְכַיּוֹצֵא בּוֹ הוֹרוּ רַבּוֹתַי שֶׁזֶּה מוֹדֶה בְּמִקְצָת וְיִשָּׁבַע. שֶׁהֲרֵי טְעָנוֹ שֶׁהוּא חַיָּב לוֹ מֵאָה וְהוֹדָה לוֹ שֶׁהוּא חַיָּב חֲמִשִּׁים וּמַה לִּי נִתְחַיֵּב לוֹ מִשּׁוּם הַלְוָאָה אוֹ מִשּׁוּם פִּקָּדוֹן אוֹ מִשּׁוּם נֵזֶק. וְלָזֶה דַּעְתִּי נוֹטָה:

הלכה ט״ו

מָנֶה וּכְלִי יֵשׁ לִי בְּיָדְךָ אֵין לְךָ בְּיָדִי אֶלָּא הַכְּלִי וְהֵא לְךָ. הֲרֵי זֶה פָּטוּר וְנִשְׁבָּע הֶסֵּת שֶׁאֵין לוֹ אֶצְלוֹ אֶלָּא זֶה. אָמַר בַּעַל הַכְּלִי אֵין זֶה הַכְּלִי כּוֹלֵל בִּשְׁבוּעָתוֹ שֶׁזֶּה כֶּלְיוֹ. הוֹדָה הַנִּטְעָן שֶׁאֵין זֶה כֶּלְיוֹ וְנִתְחַלֵּף לוֹ בְּאַחֵר הֲרֵי זֶה חַיָּב שְׁבוּעָה. כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר בְּעִנְיָן זֶה פָּטוּר הֲרֵי זֶה פָּטוּר מִשְּׁבוּעַת הַתּוֹרָה וְחַיָּב שְׁבוּעַת הֶסֵּת כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ כַּמָּה פְּעָמִים:

מלאכת שלמה · הלכות טוען ונטען פרק ג׳

ג׳

שני מעין ופרוטה וכו'. עיין להרב המגיד ז"ל שכתב הלכה כרב ועיין בתוס' יו"ט ז"ל בפ' שבועת הדיינין שהביא מ"ש בפ' הזהב דמשמע דס"ל כשמואל ומכאן קשה לי למ"ש בדרישה בסי' צ"ג ס"ד שכתב וז"ל ולכן נראה לענ"ד דלית שום גאון ופוסק שיפסוק דלא כרב בדין שבועה דאורייתא אלא שמחולקים בפירוש סוגיא דהכא וכו' יעו"ש ולא הזכיר לרש"י ז"ל ולא ידעתי למה. וכתב הר"ן בפ' שבועת הדיינין משם הרשב"א ז"ל וז"ל ויש להרשב"א ז"ל דרך אחרת דאע"ג דקי"ל הלכה כרב בכפירת טענה היינו משום דתני רבי חייא לסיועי לרב אבל לענין פלוגתא דשוה ודוקא נקטינן כשמואל דהלכתא כוותיה בדיני ולאו הא בהא תליא דאע"ג דקי"ל הלכתא כרב אפשר לפרושי כולה מתני' בדוקא ופטור דרישא משום דמה שטענו לא הודה לו וכ"ת כיון דקי"ל הלכה כרב אם איתא דדוקא קתני לא הו"ל למתני שתי כסף דלא אפשר לחיוביה בהודאת מקצת דהא חסרא ליה טענה אלא הו"ל למתני' לומר דינר יש לי בידך אין לך בידי אלא פרוטה פטור איכא למימר אה"נ אלא משום דבעי למתני סיפא שתי כסף ופרוטה ולאשמועינן דטענו חיטין ושעורין והודה לו באחד מהם חייב וכו' יעו"ש וראיתי להרב גדולי תרומה שם שהקשה עליו וז"ל ודבריו מוקשים בעיני מב' צדדים תחילה דאם איתא דאפי' בדיני דרב נמי מצינן לפרושי מתני' בדוקא ולא תיקשי אליביה א"כ קשה מאי פריך אלא מדסיפא דוקא רישא נמי דוקא לימא תיהוי תיובתא דרב וכו' דמאי תיובתא איתא לרב הא אפי' נימא דרישא נמי דוקא אליביה איכא למימר דנקט רישא משום סיפא וכדברי הרשב"א ז"ל יעו"ש ולענ"ד נראה אחרי המחילה רבה דלא קשיא כלל והוא דכונת הרשב"א ז"ל הוא דאף דבדין הכפירה קי"ל כרב בדין שוה ודוקא קי"ל כשמואל ואף דרישא דמתני' דייק כרב דקתני שתי כסף יש לי בידך והלה מודה לו בפרוטה פטור דמשמע משום דמחסרה ליה טענה והיה לנו לפסוק בהא נמי כרב ואפי"ה הלכתא בהא כשמואל דאפשר לפרושי למתני' אליביה דשמואל דמאי דפטר ליה הוא משום דמה שטענו לא הודה לו ולא משום דמחסרה ליה טענה ומן הדין הוא דליתני טענו דינר יש לי בידך והלה אומר אין לך בידי אלא פרוטה דפטור אלא דנקט מנה משום סיפא כ"ז הוא לשמואל ברם לרב אין ספק דמאי דפטור הוא משום דמחסרה ליה טענה וא"כ כי פריך לרב מדסיפא דוקא רישא נמי דוקא לימא תהוי תיובתא דרב היכי מצי לתרץ לרב דנקט רישא מנה משום סיפא כיון דלרב בטוען מנה לי בידך הכונה היא שוה ק' ובדין הוא דאי לאו משום דמחסרה הוה חייב דלתני דרישא דוקא מנה תבע ולא שוה והיינו טעמא דפטור ונקט מנה משום סיפא וכו' דא"כ כי תבע איניש מחבירו מנה הוא דוקא ולא שוה אם כן היינו תיובתיה דרב דהא במתני' לא מיירי כי אם בתבע סתם מנה ולא בתבע בפי' דוקא מנה ולא סתם.

ו׳

העיד עליו עד אחד. עיין בהרב המגיד ז"ל ועיין מ"ש בהל' גזלה פ"ד הי"ג.

י״א

הטוען את חבירו שני מינין והודה לו באחד מהם וכו'. כ"כ הבעל התרומות ושאר פוסקו כשמואל בפ' שבועת הדיינין (שבועות דף מ') וכתב הגדולי תרומה בדף נ"ח וז"ל ומכאן קשה לי על מ"ש רשב"ם בפ' הספינה דף פ"ד על הא דתניא יין וחומץ מין אחד הוא וז"ל מין אחד ואם תרם מזה על זה תרומתו תרומה וכן בענין הודאה ממין הטענה דאם טענו יין וחומץ והודה לו באחד מהם חייב שבועה על השני דאיכא הודאה במקצת ממין הטענה ע"כ דמשמע דמפני דהם מין אחד חייב שהודה באחד מהם הא אם היו ב' מינין היה פטור כשתבע שניהם וזה תימה שהרי בטענו חיטין ושעורין והודה לו באחד מהם הוא פשוט דחייב אע"ג דהוו שני מינין ולא הו"ל לומר אלא כשתבע אחד מהם והודה לו באחר חייב והוי ממין הטענה כיון ששניהם מין אחד ואם אין כאן טעות [סופר] הדבר צ"ע עכ"ל. ולענ"ד נראה לתרץ דהן אמת דכן פסקו הפוסקים ז"ל כשמואל דאמר הכי ורב פפא בפ' שבועת הדיינים (שבועות דף מ') מ"מ הא איכא ר' חייא בר אבא דפליג עליה דשמואל משם ר' יוחנן ואמר דפטור ואותיב עליה ר' אבא בר ממל מהא דתניא טענו שור ושה והודה לו באחד חייב ופריק הא מני אדמון היא ולא דחויי מדחינא לך אלא לימוד ערוך הוא בפיו של ר"י הא מני אדמון היא עכ"ל הש"ס ובפ' שני דייני גזרות דף ק"ח מוקי בין לאדמון בין לחכמים כוותיה דכולהו סבירא להו דטענו חטים ושעורים והודה לו באחד מהם פטור ע"כ וכתבו מקצת הראשונים דזאת אחד מן הסוגיות המתחלפות בתלמוד יעו"ש בהר"ן ובהרב בצלאל וא"כ נוכל לומר דרשב"ם ז"ל ס"ל לדינא כר"ח ב"א דפטור ומשו"ה כתב דיין וחומץ מין אחד הוא שאם טענו שניהם והודה לו באחד מהם חייב דאם הוא ב' מינין אף כי הודה באחד מהם פטור אלא א"כ כפר באחד מהם ובאידך הודה במקצת וכפר במקצת דבהכי מחייב ר"ח ב"א מבואר בפ' שני דייני גזרות. ואל ישיאך לבך דהך דר' חייא לא קי"ל לדינא לשום אחד מהפוסקים דהרי הרי"ף ורבינו ובעל התרומות והרא"ש ז"ל ושאר רבוותא פסקו כשמואל דהא מצינו לו חבר לבעל ספר חפץ הביאו בהגהת מיימוני בדין שלפנינו פסק כר"ח ב"א וא"כ אף אנן נמי מצינן למימר לדעת רשב"ם דהכי ס"ל וק"ל.

י״ג

מלא עשרה כדים שמן יש לי בידך וכו'. עיין בהרב המגיד ז"ל וכתב הש"ך בסי' פ"ח סקל"ז וז"ל כן כתב הרמב"ם אבל לענ"ד לא נהירא דהא אמרי' בש"ס עשרה כדים מלאים שמן יש לי אצלך לכו"ע שמן וקנקנים קא טען ליה וא"כ לא מסתבר לחלק בין מלא י' כדין לעשרה כדין מלאים שמן אלא נראה דהא דקאמר רבא דכו"ע היכא דאמר ליה מלא י' כדי שמן יש לי בבורך שמן קא טעין ליה היינו דווקא כיון דא"ל יש לי בבורך דלא על חינם נקט רבא בבורך אלא ודאי ר"ל דקא"ל בבורך וכו' וא"כ קשה לי על הרמב"ם והנמשכים אחריו שלא כתבו כן עיי"ש עד סוף הלשון. ולענ"ד אחרי הנשיקת ידי ורגלי קדשו אין זה הוכחה לדחות דברי רבינו והנמשכים אחריו דשפיר מצינו למימר דגרסי' ליה בבורך והוא דבא רבא לאשמועינן דבאומר מילת בבורך אפי' לרבן גמליאל דס"ל טענו חיטים והודה לו בשעורים חייב בכהאי גוונא דטעין מלא י' כדים שמן יש לי בבורך והודה לו בקנקנים פטור. וכן ראיתי להר"ב בשיטה מקובצת שם וז"ל קנקנים לא טעין ליה לכך האריך וקאמר האי לישנא יתירא לומר דגרע האי מטענו חיטים והודה לו בשעורים דהתם מצי למימר טענתי חיטים ושוב היה בדעתי לטעון שעורים וזה שהודה בשעורין חשיבא מקצת הטענה וממין הטענה אבל זה שדקדק לומר מלא עשרה כדים שמן וכו' הו"ל כמאן דאמר שמן יש לי בידך ולא קנקנים ולכו"ע פטור ואפשר אפי' לר"ג דמחייב בטענו חיטים והודה לו בשעורים מודה הכא דפטור והיינו דאמרינן לכו"ע ורש"י במהדורא קמא נדחק לפרש דכו"ע אדמון ורבנן ובמהדורא בתרא לא כתב כן אבל כתב קנקנים לא טעין ליה וכו' וכי הודה לו בקנקנים לאו הודאה היא ע"כ ודייק כדכתיבנא עכ"ל. ולענ"ד דייק שפיר לרש"י ז"ל הך פירושא מדפי' בד"ה בטוענו מידה וז"ל ולא תבע ממנו קנקנים אלא שמן הפקדתי אצלך ומאי כדי שמן דקתני במתני' מידה מלא י' כדי שמן דהו"ל כטענו חיטים והודה לו בשעורים ע"כ ומדלא פירש נמי בבורך כדמשני רבא ואז הוה שייך שפיר יותר קושית הש"ס אי הכי מ"ט דאדמון ש"מ דהך דמשני רבא הוא אף לרשב"ג. והש"ך כתב וז"ל אלא ודאי רבא מילתא דפשיטא קאמר והדר מהא דמשני הש"ס מעיקרא בטוענו מידה שא"ל מלא י' כדים שמן יש לי בבורך וכו' ולא ידעתי אנה מצא כן דבבורך קא טעין ליה ואילו רש"י ז"ל לא הזכיר בבורך וא"כ אף אנן נמי מצינן למימר דדעת הרי"ף ורבינו ז"ל למאי דקי"ל דלא כרשב"ג לא צרכינן שיטעון יש לי בבורך ובאומרו מלא י' כדין שמן יש לי בידך די לפוטרו בהודה בקנקנים וכל מה שהאריך רבא לומר שמן קא טעין ליה וקנקנים לא טעין ליה וכו' הוא לר"ג יעו"ש בהש"ך שמתיישבים מקצת דבריו בזה גם מ"ש מרב האיי ורבינו ירוחם הרואה יראה שאין בהם כדי להכריח. ודע שהטור ז"ל שם כתב וז"ל עשרה כדי שמן יש לי בידך הודה בשמן וכפר בקנקנים פטור וכו' י' כדים שמן יש לי בידך יש במשמעות זה שמן וקנקנים וכתב בב"י שהחילוק הוא דבאומרו כדי שמן הוא סמוך מילת כדי לשמן ולכך שמן לחוד קא טעין אבל כדים שמן מוכרת ואף קא טעין יעו"ש ומור"ם במפה כתב וז"ל אבל אם א"ל י' כדי שמן יש לי בידך לא טענו אלא כדים ואם הודה בשמן לא הוי ממין הטענה ע"כ וכתב הסמ"ע ז"ל דברי הב"י ז"ל שיש חילוק בין כדי לכדים ואח"כ כתב וז"ל ובטור לא הוזכר ברישא תיבת מלא י' כדים דבלא מלא נמי מדאמר כדי שמן שאינו מוכרת משמע דקא תבע ליה קנקנים ולא שמן וכמ"ש הב"י בפי' וכו' יעו"ש. והרואה יראה דדברים אלו מרפסן איגרי דהא הוא הביא תחילה דברי מרן דבכדי שמן שמן קא תבע ליה ולא קנקנים ואילו הכא כתב בהיפך קנקנים קא תבע ליה ולא שמן וכמ"ש הש"ך ז"ל ולזה נראה שכיון הב"ח ז"ל שכתב שיש דברים סותרים זאת את זאת ואולי ט"ס יש בדבריו יעו"ש אמנם הדבר קשה הוא מ"ש מרן החבי"ב ז"ל בהגב"י אות י"ז בסוף דבריו וז"ל ואני רואה דברי הסמ"ע נכונים וברורים ע"כ וכשאני לעצמי לא ידעתי היכי ניחא ליה הא דכתב כמ"ש הב"י בפי' אם לא שנאמר ודלא כהב"י בפי' והכונה דפליג עליה דעיקר התביעה אינו אלא בקנקנים או כיון לומר כמ"ש הב"י לעיקר החילוק שיש לחלק בין כדי לכדים אלא דפליגי דמאי קא תבע למר שמן ולמר כדים וק"ל.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות טוען ונטען פרק ג׳

ה׳

אם יש בכפירה שתי מעין חייב: הנה מהרי"ט בתשובה כתב דשותפין שתבעו אותו וכפר להם שתי כסף אף שלכל אחד אינו מגיע שתי כסף נשבע יעו"ש בחו"מ סימן ק"ה ועיין פתחי תשובה סימן צ"ג ס"ק ד', וכפי הנראה דזה תליא בבעיית הירושלמי סוטה סוף פ"ג גנב משל שותפות מה את עביד לה כגניבה אחת או כשתי גניבות, הרי דלשיטת ירושלמי אם כשתי גניבות נמכר וחוזר ונמכר ודלא כשיטת בבלי בקדושין, ה"נ לקולא דליכא שתי כסף לכל חד ופטור ופשוט:

ו׳

העיד עליו עד אחד כו' ה"ז נשבע כו': ההמ"ג הביא מחלוקת בין הפוסקים אם עד אחד מחייב לשבועה בטענת שמא, ודעת הרשב"א לפטור, ועיקר הוכחתו הוא מסוגיא דקדושין בשמעתא דגלגול שבועה בתר דיליף מסוטה אמר אשכחן ברי שמא מנ"ל, שפשטיות הגמרא קשה, הא בסוטה הוי טענת ספק ואפ"ה מגלגלין על ספק, ומזה הוכיח דהא עיקר הילפותא הוא מקו"ח דממון שניתנה להתבע בעד אחד ובספק לא נתנה להתבע בעד אחד. אולם לדעתי יש להוכיח מסוגיא זו כשיטת הסוברים לחייבו שבועה בטענת שמא עפ"י אחד, דבהא דאמר קו"ח ומה סוטה שלא ניתנה להתבע בעד אחד מגלגלין, איך הוא הלא הקו"ח שלא ניתנה להתבע בעד אחד על הסתירה והא לר' אליעזר ליכא קו"ח, דאיהו אמר בריש סוטה מקנא לה עפ"י שנים ומשקה לה עפ"י עד אחד, הרי דעל הסתירה אפילו אין רק עד אחד או עפ"י עצמו משקה לה ומשביעה וא"כ ליכא קו"ח, ואם נאמר דעל הקנוי פריך דבעי שיהא בקנוי שני עדים, זה בדותא, דאם נאמר דבעי שיהא בקנוי שני עדים, הלא אם לא קינא לה רק עפ"י עד אחד ונסתרה אח"כ בעדים אינה אסורה לבעלה ומותר להיות עמה, כיון שלהקנוי לא היה דין קנוי הוי כסתירה בלא קנוי ולא הוי רגלים לדבר ואין אוסרין על היחוד, משא"כ למ"ד סתירה עפ"י שני עדים, בכ"ז אם ראה הבעל בעצמו שנסתרה אחר הקנוי אף שאין עדים ואין משקין אותה, בכ"ז אסורה לו שהוא יודע ושויא אנפשיה חתיכה דאיסורא שהוא לעצמו כשני עדים דמי כשמ"כ רבינו פ"א מסוטה הלכה ח', א"כ הא דאין משקין עפ"י עד אחד הוא מתורת דלא מהימנינן ליה, לכן שפיר אמר קו"ח, משא"כ בקנוי עפ"י עד אחד דלא משום נאמנות אמרינן דאין עד אחד נאמן, דהא להבעל בעצמו שיודע שקינא לה ג"כ שריא, חזינא דלא מקרי קנוי כלל וזה חוק מחוקי התורה, א"כ לא שייך בזה קו"ח דממון אם עד אחד נאמן חייב לשלם ומאי זה יחס זה לזה. וצ"ל לר"א כך, דסוטה שלא נתנה להתבע בעד אחד, היינו אם יבוא אחד ויאמר שזינתה בפניו אינו משקה אותה ואין עד אחד נאמן כלל בדבר שבערוה, ואם הבעל טוען ברי הלא לא שייך השקאה שאין משקין רק להתירה לבעל ואיהו שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא ונאמר שזכות תלה לה או שאינו מנוקה מעון, וע"כ בטוען שמא, א"כ בכה"ג קאמר ממון שנתנה להתבע בעד אחד, הרי דאף ע"י טענת שמא מחויב שבועה ע"י עד אחד, ואם תאמר דר' אליעזר לית ליה גלגול בטענת ספק, הא אשכחן בפרק הכותב דף פ"ו דר"א סבר דמגלגלין אפילו בדרבנן ובטענת ספק עיי"ש לפום ס"ד, ועוד דכפי הנראה היא הלכה מוסכמת, וכ"ז סעד להפוסקים דאף ע"י שמא מחויב שבועה בעד אחד, ומצאתי אחרי כתבי בחידושי הריטב"א שם דברים קרובים לדברינו ודוק: והנה הא דפריך אשכחן טענת ודאי טענת ספק מנ"ל, פרשו רש"י ורבוותא דמה לסוטה שכן עיקר שבועתה הוא בספק, והקשו הא שבועת השומרים עיקרו ספק, וי"מ דאף היא אינה אלא ברי דהואיל וברי שהפקיד ואינו יודע שנפטר ממנו כברי חשבינן ליה, וזה אתיא כפי שיטת הפוסקים דעיקר שבועת השומרים הוא שאינה ברשותו, אבל שבועה שלא פשעתי אינה רק מתורת גלגול, וא"כ על שאינה ברשותו הוא טענת ברי. אולם הרמב"ן שהקשה דהא קיי"ל דאינו מתחייב רק משעת אונסין בשואל או משעת פשיעה בשומר חנם, ע"כ סובר דשבועה שלא פשעתי עיקר שבועה הוי, וכן מוכח מלשון רבינו בפרק ו' משאלה, שו"ח שהביא ראיה שלא פשע בה, הא על פשיעה מוכרח להביא ראיה (עיין נתיבות סימן רצ"ד דבר נכון בזה), אולם לדעתי אין קושיא, דניחזי בסוטה אם אינה יכולה לשבע אסורה לבעל ולבועל, אבל בשבועת ממון אף למה דקיי"ל דאמרינן מתוך שאיל"מ הלא זה דוקא רק בטוען ברי אבל בטוען התובע שמא לא אשכחן שיהיה משאיל"מ, וביתומים מן היתומים דאיכא שטרא ושמא דיתומים כברי דמיא דאנן טענינן להו לכן לר' אבא אמרינן משאיל"מ, וא"כ בשבועת ספק אין חיוב השבועה חזק שאם לא יוכל לשבע שלא יפטר רק הוא נפטר כמו שנשבע, ולפ"ז שפיר פריך אשכחן טענת ודאי טענת ספק מנ"ל, דעל עיקר השבועה פריך דהיכי דהתובע טוען ספק בעיקר שבועה מנ"ל דמגלגלין עליה כיון שהחיוב אינו חזק ואינו דומיא דסוטה, וכן אפשר דפריך מנ"ל דמגלגלין על טענת ודאי שבועה על ספיקא, ולא מצית למילף מסוטה, דתמן כל עיקר שבועתה בא ע"י ספק לכן הגלגול אף על ספק כמו העיקר, אבל בממון עיקר השבועה אינו רק בטענת ודאי מנ"ל שמגלגלין על ספיקא, ואי משום שפעמים בממון ג"כ באה שבועה על טענת ספק אין זה חיוב חזק שנאמר בו משאיל"מ, לכן אף בטענת ודאי שחיובו חזק שנאמר בו משאיל"מ אינו גורר רק גלגול על טענת ודאי דוגמת עיקר החיוב של שבועה ודוק: אולם מה דפרישית דאין אומרים מתוך שאיל"מ בטוען התובע שמא, אם כי כן מסתברא דהא חזינא לדידן דקיי"ל דאיני יודע אם פרעתיך דחייב אף אם לא הוה ליה למידע כמ"ש מדברי התוספות פרק כל הנשבעין דף מ"ה וניתב ליה בלא שבועה, בכ"ז כי טעין התובע איני יודע אם פרעת אותי והלוה אומר איני יודע פטור אף במקום דהו"ל למידע כמ"ש הש"ך ועיין משל"מ פרק ד' משאלה ופקדון, וכן לאביי דמחייב בברי ושמא אף במקום דלא הו"ל למידע באינו יודע אם נתחייבתי וכי טעין התובע א"י פטור אף במידי דהו"ל לנתבע למידע, כש"כ כשהוא מודה במקצת ואינו יכול לשבע שאומר חמשין לא ידענא דבמקום דלא הו"ל למידע פטרוהו רבנן בתוס' ריש פ' הפרה, כש"כ כשגם התובע טוען שמא ודאי דבנתבע לא אמרינן משאיל"מ אף במידי דהו"ל למידע וז"ב, וכן פסק רבינו בהיה החשוד שומר וטען שאבד דהשומר פטור שאין אומרים משאיל"מ בטוען התובע שמא וזה נכון בטעמו, ועיין בסמ"ע סימן שד"מ סק"ח. אולם רבותינו בתוספות ריש פרק השואל דהקשו בסיפא דזה אומר א"י וזה אומר א"י לימא מתוך וכו' יעו"ש מוכח דאף בטוען התובע שמא ג"כ אמרינן מתוך, וכפי מה שתירצו תוספות כתובות י"ב כל עיקר קרא דמשאיל"מ לרב הונא ור"י בטוענו בספק עפ"י העד אף עפ"י דברי ע"י אחר לא הוי ברי עיי"ש היטב דמשום זה אינו ברי ושמא, ועיין סמ"ע סימן רצ"ד ס"ק י"ב בשם התה"ד. ושוב ראיתי מש"כ בזה בקצות סימן ע"ה סק"ט והנלע"ד כתבתי, ודוק בכ"ז:

י׳

אין לך בידי כו' פטור אף מדמי שעורים: הנה הרמ"ה פירש טעמא דפטור מדמי שעורים משום דהדר טעין משטה אני בך הא אם לא טעין משטה חייב בדמי שעורים, וכפי הנראה מפירוש רבינו חננאל הנדפס מחדש שגם הוא פירש כן, וז"ל, דאי תפס פירוש אם קדם ניזק ותפס תורא דאודי ביה כבר והשתא הדר ביה לא מפקינן, פירוש לדבריו כיון דהפטור משום דטעין שמשטה היה בהודאתו, אם היה תפוס בהשור דאודי ביה היה תפוס מכבר שבשעה שהודה כבר היה תפוס ביה, ודאי לא עביד אינש דמשטה במידי דתפיס אידך שכנגדו להודות לו ולכן לא מצי הדר ביה, וכל מה שהאריך בשיטה זו הש"ך סימן פ"ח ס"ק כ"ב כלול בדבריו הקצרים, דה"ה אם היה תפוס מקמי דהדר ביה הנתבע ושתק אלמא דעמד בהודאתו ומודה ליה הודאה גמורה ותו לא מצי טעין משטה, פרט לתפס בתר דהדר ביה לא מהני וזה שכתב והשתא הדר ביה, ולסוף כתב שם באם הלכה כרבה ב"נ דיש מדחים אותו מהלכה, וז"ל עוד אפילו בחיטין פטור משבועה דאורייתא וחייב בדרבנן ויש לו לגלגל גם על השעורין וליתא לדרבה בר נתן, פירוש דבריו כיון דהשתא תקנו רבנן שבועת היסת בימי רב נחמן תו בעי לאשתבועי על החיטין שאין לו ותו מגלגל עליו על השעורין אם אמת שלהשטאה היה מכוון, וכיון שגורם את עצמו ע"י הודאתו לשבע אם לא נתכוין להשטאה על השעורים בתורת גלגול דאין לו חיטין תו לא עביד אינש דמשטה ולגרום שבועה לעצמו, הא בלא טענה דחיטין כי אינו תובעו ברי אינו משביעו שלהשטאה על השעורין היה מכוון כיון שאינו תובעו ברי על השעורין כמש"פ הש"ך סימן פ"א סק"ב, ובהודאה דעלמא דאמר משטה אני בך טעמו דבל"ז יכול להשביעו בטענת ברי שלו על המנה שתובעו, אבל כאן שאינו תובעו על השעורין איך ישטה ויגרום לשבע ע"י גלגול אם להשטאה היה מכוון, ורבה ב"נ אמר למילתיה טרם נתקן שבועת היסת, ועיין בהשגות לעיל פרק א' הלכה ח' סברא קרובה לזו, וכך היא שיטת רבינו חננאל, וכל חכמי ישראל חולקין עליו ודוק:

י״ד

מנה לי אצלך הלואה כו' פקדון או משום נזק. פירוש אע"ג דחלוקים לענין תשלומי מיטב דמלוה בבינונית ופקדון ונזק בעידית [כדחשיב ר' הושעי' ריש ב"ק דכל השומרין כו'] אפ"ה חדא טענה הוי ודו"ק.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אבן האזל · הלכות טוען ונטען פרק ג׳

ז׳

הורו רבותי שהנשבעין ונוטלין אינן צריכין שתי כסף, ואני אומר שצריך הנתבע שיכפור בשתי מעין ואח"כ ישבע התובע בתקנת חכמים ויטול, שהרי הנשבעין בטענת ספק צריך שיהי' ביניהם כפירת שתי מעין, ואחר כך ישבע מספק. השגת הראב"ד. הורו רבותי שהנשבעין וכו' עד ישבע מספק. א"א ומה יעשה השכיר שהשכיר עצמו במעה או בפונדיון ילך בפחי נפש, אבל הדמיון שדימה והלימוד שלמד מן הנשבעין בטענת ספק שהצריכו להם כפירת שתי כסף, אינו דמיון כלל שזה נשבע להפטר ועל כרחו הוא נשבע, וזה שנשבע ליטול מדעתו הוא נשבע כדי ליטול ואפי' על פרוטה, ואולי אפי' הי' שכרו פחות מפרוטה עכ"ל. המ"מ והכ"מ והלח"מ לא כתבו כאן בבאור דעת הרמב"ם, ובפי"א מהל' שכירות כתבו ושם קשה יותר, שהרמב"ם סתר שם את דבריו ממה שכתב כאן, וכתב אפי' הי' שכרו פרוטה אחת ובעה"ב אומר נתתיה לא יטול אלא בשבועה, וכן כל הנשבע ונוטל אפי' לא יטעון אלא פרוטה אחת לא יטול אותה אלא בשבועה כעין של תורה, והמ"מ כתב שם שהוא או כדעת רבותיו או שהוא מחלק בין השכיר לשאר הנשבעין ונוטלין, וכבר תמה שם הכ"מ דהא כתב שם הרמב"ם וכן כל הנשבע ונוטל, וכתב שם הלח"מ דאפשר נשבע ונוטל בשוה פרוטה כגון שיש להנשבע ונוטל עד מסייע דהנתבע צריך לישבע גם בפרוטה, וכיון דיש כאן שבועה להנתבע ובשכיר הוא השוכר אותו, יש סברא דבזה מועיל דין השכיר דתקנו לו חכמים שיהי' נשבע ונוטל, והלח"מ דימה זה לדין ע"א שמחייב שבועה, ובזה כתב דאין לדמות דין שנשבע ע"פ ע"א לדין שישלם ממון ע"פ ע"א ובזה ודאי נכונים דבריו, אבל אפשר לבאר באופן אחר דכיון דכל העיכוב כאן הוא מדין שאין נשבעין על פחות מטענת שתי כסף, וא"כ כאן דעכ"פ איכא שבועה או להתובע או להנתבע, בזה נאמר דהדר זכותו של התובע, שלא יהי' הנתבע נשבע ונפטר, אלא התובע נשבע ונוטל, אלא דקשה ליישב באופן זה דעת הרמב"ם שמכוין למציאות כזה, והי' לו לפרש ולא לכתוב סתם, ומה שכתבו שם עוד הכ"מ והלח"מ יראה המעיין שאינו מיושב כלל. ונראה בדעת הרמב"ם דהנה מצינו שני אופני נשבע ונוטל, אופן אחד דכל הדין שהוא נשבע ונוטל הוא תקנה ומעיקר הדין הי' הנתבע פטור, ואופן ב' שמעיקר דין הי' להנתבע לשלם רק שחכמים הטילו שבועה על התובע שלא יטול אא"כ נשבע, והתוס' בשבועות ריש כל הנשבעין הקשו דאמאי לא חשיב עוד מה דתנן אח"כ במתני' הפוגמת כתובתה וע"א מעידה שהיא פרועה, ומנכסים משועבדים ומנכסי יתומים, ותירצו דלא חשיב אלא הני שאין כנגדן ראויין לישבע, והר"נ בהלכות כתב דלא חשיב במתני' אלא הני דמדינא לא הוי להו למשקל כלל, אלא שחכמים תקנו שיהיו נוטלין בשבועה, אבל הני דמדינא אית להו ליטול בלא שבועה אלא שחכמים החמירו עליהם לא חשיב, והני כולהו דתנן בסוף מתני' מדינא שקלי בלא שבועה, והאריך שם הר"נ לבאר הני דמצינו עוד שהם נשבעין ונוטלין, ולא תנן במתני'. ולפי"ז נוכל לומר דהני דמעיקר הדין נוטלין בלא שבועה אלא שחכמים תיקנו שישבע הנוטל, בזה לא נוכל להצריך טענת שתי כסף דזה מצינו להקל על הנתבע שלא אמרה תורה לחייב שבועה אלא היכי שהכפירה הוא בדבר חשוב, אבל היכי שמן הדין הוא נוטל בלא שבועה אם נאמר דהיכי שהטענה היא בפחות משתי כסף נוטל בלא שבועה, א"כ אנו מחמירין בזה על הנתבע להוציא ממון בלא שבועת הנוטל, ובזה לא מצינו בשבועת התורה דלא מצינו אלא שאין מצריכין שבועה מהנתבע, אבל לא להקל על התובע שיטול בלא שבועה, וכן הוא בנשבעין מדבריהם בטענת ספק דזהו בנשבעין ונפטרין, ואם נאמר דבהני נשבעין ונוטלין שהטענה היא בפחות משתי כסף אינו נוטל כלל, א"כ זהו חומרה יתירה על התובע שמעיקר הדין נוטל בלא שבועה, ולכן בהני נשבעין ונוטלין אי אפשר להצריך שתי כסף, ולפי"ז דברי הרמב"ם כאן בהני נשבעין ונוטלין, דמעיקר דינא אין נוטלין כלל רק דחכמים החמירו על הנתבעין שיהיו התובעין נאמנים בשבועה, ובזה שפיר אמרינן דכיון דמצינו דטענה שהיא פחותה משתי כסף לא הצריכה תורה לישבע על כפירתה לפי מיעוט חשיבותה, אף שזה נוגע בהפסד ממון לתובע דהא אם אינו רוצה לישבע משלם, וכן אין נשבעין מדבריהם בטענת ספק בפחות משתי כסף, לכן מה שחייבו חכמים להנתבע שיהי' התובע נאמן להיות נשבע ונוטל, לא אלים חומר תקנתם לחייב להנתבע לשלם ע"פ שבועת התובע, מהיכי שחייבו שבועה לנתבע, וכמו דלא החמירו לחייב שבועה בפחות משתי כסף ה"נ לא החמירו לחייב לשלם ע"פ שבועת התובע. ויש לומר עוד דעיקר מה שחייבו להנתבע לשלם הוא ג"כ משום גדר בירור שהצריכו להנתבע בירור, וכיון שהוא אינו יכול לישבע תיקנו שיהי' התובע נשבע ונוטל, וכן כתבו התוס' בריש פ' כל הנשבעין שהבאתי, דבמתני' לא חשיב אלא הני שאין כנגדן ראויין לישבע וע"כ כוונתם דמה שחייבו להנתבע לשלם ע"פ שבועת התובע הוא משום שהי' ראוי להצריך להנתבע לישבע אלא שאינו ראוי לישבע. אלא שאנו צריכין ליישב מה שכתב בדין שכיר דאפי' היה שכרו פרוטה אחת לא יטול אלא בשבועה, וכתב עוד וכן כל הנשבע ונוטל אפי' לא יטעון אלא פרוטה אחת לא יטול אותה אלא בשבועה, וגבי נשבע ונוטל שכתב נוכל לומר כדברינו דהוא היכי שמעיקר הדין נוטל בלא שבועה, אבל בשכיר הא אי אפשר לומר כן לדעת הר"נ דכל הני דחשיב במתני' עיקר נטילתן הוא מדרבנן, אלא דבאמת מוכח מדברי הרמב"ם חילוק זה שכתבנו שכתב דהשכיר לא יטול אלא בשבועה אפי' שכרו פרוטה אחת, וכן כל הנשבע ונוטל לא יטול אלא בשבועה אפי' לא טען אלא פרוטה אחת, ואם רצונו להשמיענו עיקר דין הנטילה שאפי' על פרוטה אחת נשבע ונוטל, וכמו שכתב כאן דבפחות מטענת שתי כסף אינו נשבע ונוטל, לא הי' לו לכתוב אינו נוטל, אלא שנשבע ונוטל אפי' על פרוטה, ומוכח דכונתו כאן היכי דמעיקר הדין צריך ליטול בלא שבועה, ואף דבשכיר אינו כן כלל הרמב"ם גם שכיר עם אלה הנשבעין ונוטלין שאין התקנה שיהיו התובעים נאמנים בשבועה כדי ליטול, אלא דשכיר כיון דקים לחז"ל דבעה"ב טרוד בפועליו ואם נחזיק לבעה"ב לשמא גמור הא הו"ל איני יודע אם פרעתיך וצריך לשלם מן הדין, אלא דאי אפשר לומר דהוא באמת כמו איני יודע אם פרעתיך דהא אמר שם ר"נ לא שנו אלא ששכרו בעדים, אבל שכרו שלא בעדים מתוך שיכול לומר לא שכרתיך, יכול לומר שכרתיך ונתתי לך שכרך, והקשו שם התוס' דמה מהני כאן מיגו כיון דטעמא דצריך לשלם הוא משום דבעה"ב טרוד בפועליו, וכתבו דכיון דטוען ברי שפרע ויש לו מיגו אין לנו להחזיקו כמשקר, אבל כשאין לו מיגו אנו אומרין דבאמת אינו ברור אצלו ומחמת שסבור שפרע אומר ודאי שפרע, וד' התוס' הוא אם נימא דמה שמשלם הוא משום שמחזיקין אותו לודאי שכח, אבל לד' הר"נ דבמתני' לא תנן אלא הני דמן הדין אין נוטלין, צריך לומר דבאמת אף דאומדנא דחכמים הוא ששכח ואינו יודע ודאי מ"מ אינו אומדנא גמורה של ודאי אלא שקרוב הדבר ששכח, ומ"מ כיון דאין הולכין בממון אחר הרוב אין מוציאין, ואף דגם מה דנאמן הלוה לומר פרעתי הוא משום דעומד לפרעון, אבל באמת גם כאן עיקר הפרעון עומד לזה, רק דעל טענתו שאנו צריכין טענת ודאי, אנו אומרים שע"פ אומדנא אינה ודאי, אלא שחכמים עשאוה לטענת ספק, וממילא הוי איני יודע אם פרעתיך, ולכן מה שעשו חכמים טענתו לטענת ספק זה אינו אלא בטענת פרעתי דנטלו חכמים ממנו הכח להיות נאמן לטעון פרעתי משום דבאמת על טענת פרעתי צריכין אנו כח נאמנות ומשום דהוי חזקת חיוב, ורק משום דחוב עומד לפרעון, ולכן אמר ר"נ דלא תיקנו חכמים בזה אלא ליטול ממנו כח הנאמנות לטעון פרעתי, אבל כשיש לו מיגו שהיא טענה בעצם ויש לו ראיית מיגו, בזה לא תיקנו חכמים לומר דהוי כודאי שכח כיון שנאמנות שלו הוא מכח מיגו. עכ"פ מוכח מכאן שאינו ודאי שכח ומש"ה תנן לשכיר במתני' בהדי הני שאין נוטלין מעיקר דין תורה, ומ"מ יש לומר דלא דמי לאינך דתנן במתני', דבהנהו נאמנות התובעין הוא משום שהצריכו חכמים להנתבעין בירור ואינם יכולים לברר כמו נגזל ונחבל וכן חנוני על פנקסו שהיו צריכין הבעלים לברר כיון שאמר להחנוני ליתן להפועלים רק דמעיקר הדין א"א לחייבו לשלם לשניהם, ולכן בזה סובר הרמב"ם דבפחות מטענת שתי כסף כמו שלא חייבה תורה בירור, כן לא הצריכו חכמים בירור, אבל שכיר כיון שחכמים עשאו להבעלים משום שהוא טרוד בפועליו כמו טוען בספק, וממילא צריך לשלם מדין איני יודע אם פרעתיך, ולכן בזה אין להצריך שתהי' הטענה שתי כסף כיון דאין החיוב משום שמצריכים להבעלים בירור שבועה והשכיר נשבע במקום הבעלים ונוטל, אלא דחכמים עשאו לטענת פרעון של הבעלים לטענת ספק, ובטענת ספק צריך מן הדין לשלם. ויש להוכיח כדברינו מזה שקבע הרמב"ם הך דינא דבשכיר א"צ טענת שתי כסף בהך הלכה דאין מחמירין עליו ואין מגלגלין עליו, דהוא בשבועות דף מ"ט דאמר רב הונא לכל מגלגלין חוץ משכיר, ופירש"י ע"י כל שבועה דרבנן מגלגלין חוץ מע"י שבועת שכיר שאין מגלגלין על ידה שבועה אחרת לפי שהיא עצמה אינה מן הדין אלא להפיס דעתו של בעה"ב, ובהלכה זו קבע הרמב"ם הך דינא דאפי' שכרו בפרוטה, ומבואר דזהו עיקר טעמו משום דלא דמי לנשבעין ונוטלין שנטלו השבועה מהנתבע ונתנו להתובע, אלא דמעיקר הדין הי' נוטל בלא שבועה, וא"כ לא שייך להצריך טענת שתי כסף וכנ"ל. ולפי"מ שבארנו מיושב השגת הראב"ד במה שכתב אבל הדמיון שדימה והלמוד שלמד מן הנשבעין בטענת ספק שהצריכו להם כפירת שתי כסף אינו דמיון כלל שזה נשבע להפטר ועל כרחו הוא נשבע, וזה שנשבע ליטול מדעתו הוא נשבע כדי ליטול אפי' על פרוטה וכו', ולפימש"כ מיושב כיון דמה שתקנו חכמים שישבע התובע ליטול הוא משום שהי' צריך לחייב להנתבע לישבע אלא שאינו יכול לישבע, וכמו שכתבו התוס' א"כ אינו מועיל מה שהתובע רוצה לישבע וליטול, כיון שבפחות מטענת שתי כסף לא הי' דין לחייב להנתבע שבועה, וממילא לא עשו בזה תקנה שהתובע יהי' נשבע ונוטל. -השמטות ומלואים- במה שתמהתי לעיל בדברי הר"ן אמאי לא תני שכיר דנוטל מדינא, העירני לדברי התוס' כתובות דף פ' ד"ה ישבע.

י״ד

מנה לי אצלך הלואה לא היו דברים מעולם ולא לויתי ממך, אבל חמשים דינרין יש לך אצלי פקדון או משום נזק וכיוצא בו, הורו רבותי שזה מודה במקצת וישבע, שהרי טענו שהוא חייב לו מאה והודה שהוא חייב חמשים, ומה לי נתחייב לו משום הלואה או משום פקדון או משום נזק, ולזה דעתי נוטה. השגת הראב"ד. מנה לי אצלך וכו' עד ולזה דעתי נוטה. א"א ואני מורה ובא שאם טענו מנה מלוה ומנה פקדון והודה באחד וכפר באחד אין זה מודה במקצת הטענה, שהלואה ופקדון שתי טענות הן, ויש בידי ראיה על זה וה"ה שאין בזה מקצת הודאה עכ"ל. כתב המ"מ וז"ל דין זה לא נזכר בגמ', בביאור, אבל המפרשים נחלקו בו ונתלו בסוגיא שבפ' השואל, בהשגות כתוב א"א ואני מורה ובא וכו', והחילוק הראשון שכתב הר"א בטוענו מנה מלוה ומנה פקדון, שאם הודה באחד מהם שהוא פטור הוא דבר מתמיה דמי גרע מטענו חטים ושעורים והודה לו באחד מהם שהוא חייב, וכבר השיג עליו הרמב"ן, אבל הדין שהזכיר רבינו במנה מלוה והוא מודה לו בחמשים של פקדון שהוא חייב, נראה דעת הרשב"א מסכמת לדברי הר"א שהוא פטור, וגדולה מזו שאם טענו מנה מלוה והודה לו מנה פקדון דהוי לי' כטענו חטים והודה לו בשעורים שהוא פטור, [פי' אף מן השעורים] כנזכר למעלה וכו' עכ"ל, והנה עיקר מחלוקת הרמב"ם והראב"ד הוא דהרמב"ם סובר דמלוה ופקדון לא דמי לחטים ושעורים, דחטים ושעורים הם שני מינים והחיוב הוא על עיקר המין, אבל מלוה ופקדון של דינרין כיון שהוא מין אחד וגם החיוב בפקדון הוא חיוב ממון כמו מלוה לכן הוא מודה במקצת, איברא דבדברי הרמב"ם משמע דאפי' אם לפי הודאת הנתבע החמשים דינרים הם בעין, רק שהוא בשיטתו בהל' ט"ו דהילך דפטור הוא דוקא אם מניחם לפנינו אבל סתם פקדון אינו הילך כמש"כ המ"מ שם, אבל אינו מבואר דהא החיוב שהודה בפקדון אינו ברור דהא אם יאבדו הדינרים באונס הרי הוא פטור, וצ"ל דסובר דפקדון כל זמן שהוא בעין יש על הנפקד חיוב להחזירו רק אם נאנס זהו פטור שפטרתו התורה, ולכן עתה כיון שמודה שהוא בעין הוא מודה במקצת. והנה הרמב"ם בפ"ה מהל' שאלה ופקדון הל' ה' בהא דהניח להם אביהם פרה שאולה פסק דאם הניח להם אביהם אחריות נכסים חייבים לשלם דשואל נתחייב משעת שאלה, והרמב"ן והרשב"א חלקו עליו בזה כמש"כ המ"מ ועמש"כ שם בבאור שיטת הרמב"ם, ולכן מבואר דלשיטת הרמב"ם גם פקדון הוי חיוב משעת קבלת הפקדון, אבל לשיטת הרמב"ן והרשב"א הוי מלוה ופקדון שני מיני חיובים, וכאן גם הרמב"ן חולק על הרמב"ם כמבואר בדבריו בב"מ דף צ"ח בסוגיא דשתי פרות, והביא דבריו הרא"ש שם, ואף דלשיטת הרמב"ם אין לנו הוכחה אלא על שאלה ולא על פקדון יהי' מוכח מכאן דסובר דגם בפקדון נתחייב להחזיר הפקדון משעת משיכה, וכן בארתי שיטתו בפ"ב מהל' שכירות הל' ג' במה דסובר דאם פשע בעבדים חייב, איברא דזה מיושב רק בדין חיוב שבועה דחייב דהוי ממין הטענה, אבל לגבי דין מה דטענו חטים והודה לו בשעורים שהוא פטור אף מן השעורים, לכאורה יש לומר כן גם בטענו מלוה והודה לו בפקדון, דנימא מדלא טענו פקדון מוכח דהודה התובע שאינו חייב לו הפקדון, דאף דנימא דגם חיוב משום פקדון הוי כמו חיוב ממון אבל מ"מ סבת החיוב היא סבה אחרת, אלא דיש לומר דאין ראי' דיש כאן הודאה מצד התובע, אלא דרצה לתבעו אותו החיוב ממון באופן אלים יותר שלא יוכל לפטור עצמו בטענת אונס. ובדעת הראב"ד דפוטר בטענו מלוה ופקדון והודה לו באחד מהם שהקשו עליו דהא טענו חטים ושעורים והודה לו באחד מהם חייב, בזה ביארו שיטתו דבחטים ושעורים הפטור הוא משום דצריך הודאה ממין הטענה, ובטענו חטים ושעורים והודה באחד מהם הרי הודה במין הטענה דהא תבעו גם מה שהודה, אבל במלוה ופקדון הפטור הוא מטעם אחר שהם שתי טענות, ולכן גם בטענו מלוה ופקדון והודה באחד מהם אין אנו מצרפין טענה זו להשניה, ובבאור דבריו צריך לומר דבכפירה ומודה במקצת הדין לפני ב"ד עם מי האמת עם התובע או עם הנתבע, אבל מלוה ופקדון כיון דפקדון יש לו דינים מיוחדים וכמו אם הפקדון נאנס אם הי' בזה פשיעה או לא, וגם לברר אם לא שלח ידו דאז לא פטר אונס, וגם אם בשעת משיכת הפקדון לא הי' בבעלים, וכיון דיש לפקדון דינים מיוחדים הרי זה ד"ת אחרת ואינה שייכת לד"ת של המלוה שהוא רק בירור מי טוען אמת, וזהו כונת הראב"ד בשאלה ושכירות דסובר דלא הוי מודה במקצת דהוא משום שיש בהם דינים שונים.

ט״ו

מנה וכלי יש לי בידך, אין לך בידי אלא הכלי והא לך, הרי זה פטור ונשבע היסת שאין לו אצלי אלא זה, אמר בעל הכלי אין זה הכלי, כולל בשבועתו שזה כליו, הודה הנטען שאין זה כליו ונתחלף לו באחר הרי זה חייב שבועה. כל מקום שנאמר בענין זה פטור הרי זה פטור משבועת התורה וחייב שבועת היסת כמו שבארנו כמה פעמים. אין לך בידי אלא הכלי והא לך, כתב המ"מ וז"ל מדברי רבינו נראה שאע"פ שהכלי שהוא טוענו הוא פקדון אם לא אמר הילך אע"פ שהוא בעין הוה ליה מודה מקצת, אבל הרמב"ן והרשב"א הוכיחו מן הסוגיא שבפ"ק דב"מ דכל פקדון שהוא בעינו והודה לו הו"ל הילך דכל היכא דאיכא ברשותא דמריה איתא ואין זה מודה מקצת עכ"ל, ומה שכתב המ"מ שהוכיחו הרמב"ן והרשב"א מהסוגיא דפ"ק דב"מ לא מצאתי ברמב"ן, אבל הרשב"א בחדושיו לב"מ כתב כן במקומו בדף ה' במה דפריך הגמ' למ"ד הילך פטור מדתני רמב"ח ד' שומרים צריכים כפירה במקצת והודאה במקצת היכי דמי לאו דא"ל הילך, לא דא"ל ג' פרות מסרתי לך ומתו כולהו בפשיעה וא"ל איהו חדא להד"מ וחדא מתה באונס וחדא מתה בפשיעה דבעינא שלומי לך, ומוכח דדוקא בכה"ג אבל אי א"ל חדא קיימא באגם הוי הילך, וראיה זו הביא גם הר"נ שעל הרי"ף בשבועות ר"פ שבועת הדיינין, וזהו באמת תימה על הרמב"ם דסובר דאפי' בפקדון לא הוי הילך אא"כ נותנו לו עתה בב"ד. ונראה דיש לדון בעיקר הסברא אם פקדון דאינו נותנו לפני ב"ד אם צריך להיות חשוב הילך, ויש לומר דזה תלוי אם שומרים מתחייבים משעת משיכה או דאין מתחייבים אלא משעת אונסין, דאם מתחייבים משעת משיכה א"כ כשאומר הרי הוא שלך והיא עומדת באגם הרי עוד לא נפטר מחיובו כיון שעוד יש עליו חיוב להחזיר הפקדון או דמיו, וכל זמן שלא יחזיר אם יהי' אונס בפשיעה הוא כבר מחוייב מעכשיו, וא"כ אכתי הו"ל מודה במקצת, אבל אם נאמר דאינם מתחייבים אלא משעת אונסין נמצא דאין עליו עכשיו חיוב ממון רק שהוא ברשותו וחייב לשמרו אבל אין כאן הודאה של חיוב ממון. והנה יש לומר דאף דמחלוקת זו אם שומרים חייבים משעת משיכה או משעת אונסין היא מחלוקת בפני עצמה בעיקר חיוב שומרים, אבל יש לומר דרמב"ח דסבר ד' שומרים צריכים כפירה במקצת והודאה במקצת סבר דשומרים אינם מתחייבים אלא משעת אונסין, דאם כבר נתחייב השומר משעת משיכה להעמיד לו הפקדון או דמיו כמו דסבר רבא בכתובות דאפי' נאנס הפקדון לאחר מיתה כבר נתחייב בשעת משיכה ונשתעבדו נכסיו וחייבין היורשים לשלם, מסתבר שאינו צריך השומר להיות נאמן בטענת אונס, כיון שבא לפטור עצמו מחיובו בטענתו שהיא טענה דלא שכיחא אם הוא כבר מחוייב, והרי זה דומה למי שלקח מחבירו בהמה והתחייב בדמיה, ואח"כ יבוא ויטעון שהבהמה היתה טרפה דמסתבר שהוא צריך לברר, וה"נ אם הוא כבר מחוייב בדמי הפקדון ונשתעבדו נכסיו, אם לא יעמיד הפקדון הוא צריך לברר אונסו, ואף דרמב"ח ור' חייא בר יוסף פליגי אם עירוב פרשיות כתיב, ולרמב"ח דלית ליה עירוב פרשיות דריש מקרא דכתיב כי הוא זה דגם אפקדון צריך כפירה והודאה, אבל מדין זה גופא כיון דמפרש רמב"ח קרא דחייב שבועה בפקדון דוקא בכפירה והודאה, ובלא זה נאמן השומר בלא שבועה, מוכח מזה דאכתי לא נתחייב בדמי הפקדון. ולכן מיושב דרמב"ח דסבר דד' שומרים צריכים כפירה והודאה ובלא זה נאמנים בטענת נאנסו בלא שבועה דע"כ סבר דשומרים חייבים משעת אונסין שפיר פריך הגמ' דהו"ל הילך כשמודה בפקדון, אבל הרמב"ם דפסק דשומרים מתחייבים בשבועת שומרים בלא כפירה והודאה, שפיר סבר כרבא בכתובות דשומרים נתחייבו משעת משיכה, ולכן מודה בפקדון לא הוי הילך. אכן עוד עלינו ליישב דעת הרמב"ם מסוגיא שניה שלא הזכירו הראשונים והוא בב"מ דף ק' ע"א במה דפריך הגמ' ועוד הילך הוא והתם פריך סתמא דגמ' אמתני', ועוד דאח"כ פריך ג"כ ועוד הילך הוא ומשני רבא עבדא דקטע לידיה ורבא הא סבר דשומרים חייבים משעת משיכה, וכבר אין לתרץ כמו שכתבנו על מה דפריך מרמב"ח, ונראה דכיון דשם מיירי בעבדים שהוקשו לקרקעות הם הוי תמיד ברשות בעליהם, וגם אין עליהם התחייבות שומרים לשלם מעכשיו דמיהם כשלא יהיו בעין, ואף דמוקי שם כר"מ דסבר עבדא כמטלטלין, עיין שם בתוס' ד"ה ר"מ דדוקא לענין שבועה סבר הכי, ואף שכתב הרמב"ם בפ"ב מהל' שכירות הל' ג' שאם פשע השומר בעבדים וכיוצא בהן חייב לשלם, הא כתב טעמו שכל הפושע מזיק הוא, וא"כ בזה ליכא חיוב משעת משיכה לשלם דמיהן אם לא יהיו בעין, ולכן שפיר בזה מודה הרמב"ם דהוי הילך אפי' אם אינו נותנו לו בב"ד.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

קרית ספר · הלכות טוען ונטען פרק ג׳

א׳

אין מודה במקצת חייב שבועה מן התורה עד שיודה בפרוטה או יתר ויכפור בשתי מעין כסף או יתר וכדילפינן התם ריש פ' שבועת הדיינין דכתיב כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור כי יתן איש תחלת נתינה ב' כסף ועלה קאי כי הוא זה דבר חשוב ושיערו חכמים שמעה כסף דבר חשוב הוא וכתיב כלים מה כלים שנים אף כסף שנים וקאמר רחמנא כי הוא זה על זה באה השבועה כשיאמר כי הוא זה ורב דהלכתא כוותיה הכי קאמר כסף כי אתא מעיקרא לכפירה הוא דאתא ולאו לתחלת טענה דאם כן ליכתוב רחמנא כי יתן איש אל רעהו כלים לשמור ואנא אמינא אף כלים שנים והוה ליה כסף נמי בהא כללא כסף דכתב רחמנא למה לי אם אינו ענין לטענה תנהו ענין לכפירה דבעיא כפירה ב' מעין כסף דומיא דכלים דהוו שנים והודאה בעיא בפרוטה דבבציר מפרוטה לאו הודאה היא כיון דלא הוי ממון והאי כסף דאמרינן דהוי ב' מעין כסף ולא מטבע כסף אחר משום דאמרינן בירושלמי סוף מטבע כסף מעה כלומר שכיון שאמרה תורה כסף כדכתי' כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים ואי אתה מוצא מטבע כסף מוזכר בתורה פחות ממעה שהיא גרה כדמתרגמינן עשרים גרה השקל עשרין מעין אין לך לחייב בפחות ממטבע זה וכתיב כלים דהוו שנים אף כסף שנים כדא' וכתב הרב ז"ל ולפי שזה שהצריכו להיות כפירת הטענה ב' כסף היא מדבריהם עשו אותה ב' כסף של ירושלם שהן ב' מעין ולא עשו אותה ב' שקלים דמשמע דכפירה ב' כסף לא הויא אלא מדרבנן ובגמרא ילפינן לה מקרא כדאמרינן לעיל והרב עצמו ז"ל בראש הפרק כתב אין מודה מקצת חייב מן התורה עד שיודה בפרוטה ויכפור בשתי מעין כסף דמשמע דסבירא ליה דהודאת פרוטה וכפירת ב' מעין הוו דאוריתא ואפשר לומר שמה שכתב בראש הפרק אין מודה במקצת חייב שבועה מן התורה עד שיודה בפרוטה וכו' לא קאי אלא אעד שיודה בפרוט' כדדייק לישניה דנקיט אין מודה במקצת חייב וכו' ולא נקט נמי כופר במקצת דבהודאה דנפיק מדכתיב כי הוא זה משמע פשטיה דקרא דהוי לפחות פרוטה דבציר מינה לא הוי ממון אבל בכפירה אי בעיא שתי מעין או שתי שקלים לא הוי אלא מדרבנן כדקאמר הכא ולפי שזה שהצריכו להיות כפירת הטענה ב' כסף היא מדבריהם וכו' ולא הזכיר הודאה פרוטה ונראה לי דהאי דרשא דתנהו ענין לכפירה דבעיא ב' מעין דהוי אסמכתא ואפשר עוד לומר דהודאה וכפירה הוי מן התורה כמו שכתב בראש הפרק ומה שכתב כאן בכפירת הטענה ב' כסף שהיא מדבריהם רוצה לומר שלמדוה חכמים בהיקש' וכמה כלים וכו' דהנלמד משלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהם או בהיקש קרוי לדעתו מדרבנן כמו שהשריש בי"ד עקרים שבספר המצוה שלו ואפילו הכי דינם מן התורה וכמו שפירש דבריו הרב ר' שמעון בר צמח ז"ל בפי' האזהרות אשר לו.

ה׳

כלים אין משערין את דמיהם אפילו עשר מחטין בפרוטה וטוענו ב' מחטין והודה באחד וכפר באחד חייב שבועה מן התורה דכתיב כסף או כלים כל הכלים ככסף ואמרינן התם לפיכך יצאו כלים למה שהן להתחייב עליהן בכל שהן דהוה ליה למכתב כי יתן איש אל רעהו כספים ואנא אמינא מה כספים שנים וכו' אלא כתב כלים לומר דהוי דבר חשוב שראוי לעשות בו מלאכה ובא למעט כלי גרוע כגון מרוקא שהוא גרעין תמרה שמחליקין בו את הקלף. טענו כסף וכלים והודה באחד מהם וכפר באחר בדינו חייב.

ו׳

העיד עליו עד אחד כשכפר פרוטה חייב שבועת עד א' וכן שבועת שומרים לא הויא בבציר מפרוטה דלא הוי ממון.

ח׳

טענו חטים והודה לו בשעורים פטור וכדאמ' לעיל פרק א' דבעיא הודאה ממין הטענה וכן כל שאינו ממין הטענה. טענו ב' מינים והודה לו בא' מהם הוי הודאה ממין הטענה ונשבע ואפילו לא הספיק לטעון המין הב' כשהודה בו הנטען בערמה חייב כאלו טענו מעיקרא שתי מינין. הלואה או פקדון או נזק הכל מין אחד הוא לענין שבועה:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות טוען ונטען ג׳, מתוך הלכות טוען ונטען שבספר משפטים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות טוען ונטען כל הרמב״ם