רמב״ם - הלכות טוען ונטען · פרק י״ב

ספר משפטים · 20 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות טוען ונטען · פרק י״ב

הלכה א׳

שָׁלֹשׁ שָׁנִים שֶׁאָמַרְנוּ מִיּוֹם לְיוֹם אֲפִלּוּ הָיוּ חֲסֵרִים יוֹם אֶחָד לֹא הֶחֱזִיק וּמְסַלְּקִין אוֹתוֹ מִמֶּנָּה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּקַרְקָעוֹת שֶׁהֵן עוֹשִׂין פֵּרוֹת תָּמִיד כְּגוֹן הַבָּתִּים וְהַחֲצֵרוֹת וְהַבּוֹרוֹת וְהַשִּׁיחִין וְהַמְּעָרוֹת וְהַחֲנֻיּוֹת וְהַפֻּנְדָּקוֹת וְהַמֶּרְחֲצָאוֹת וְהַשׁוֹבָכוֹת וּבָתֵּי הַבַּדִּין וּשְׂדֵה בֵּית הַשְּׁלָחִין שֶׁמַּשְׁקִין אוֹתָה תָּמִיד וְזוֹרְעִין בָּהּ וְנוֹטְעִין וְהַגַּנּוֹת וְהַפַּרְדֵּסִין. וְכֵן עֲבָדִים הַמְהַלְּכִין כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. אֲבָל שְׂדֵה הַבַּעַל שֶׁהִיא שׁוֹתָה מִמֵּי גְּשָׁמִים בִּלְבַד וּשְׂדֵה אִילָן אֵינָהּ מִיּוֹם לְיוֹם אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁאָכְלוּ שָׁלֹשׁ תְּבוּאוֹת מִמִּין אֶחָד הֲרֵי אֵלּוּ כְּשָׁלֹשׁ שָׁנִים. כֵּיצַד. הָיְתָה שְׂדֵה תְּמָרִים וְגָדַר שָׁלֹשׁ גְּדֵרוֹת אוֹ שְׂדֵה עֲנָבִים וּבָצַר שָׁלֹשׁ בְּצִירוֹת אוֹ שְׂדֵה זֵיתִים וּמָסַק שָׁלֹשׁ מְסִיקוֹת הֲרֵי אֵלּוּ כְּשָׁלֹשׁ שָׁנִים וְהֶחֱזִיק. וַאֲפִלּוּ הָיוּ הָאִילָנוֹת רְצוּפִין וְלֹא הָיָה בֵּינֵיהֶן הַרְחָקָה כָּרָאוּי שֶׁהֲרֵי סוֹפָן לִיבַשׁ הוֹאִיל וְאוֹכְלָן שָׁלֹשׁ תְּבוּאוֹת הֶחֱזִיק:

הלכה ב׳

הֵבִיא עֵדִים שֶׁהָיָה דָּר בְּחָצֵר זוֹ שָׁלֹשׁ שָׁנִים אוֹ שֶׁשְּׂכָרָהּ שָׁלֹשׁ שָׁנִים הֲרֵי זוֹ חֲזָקָה. טָעַן בַּעַל הֶחָצֵר וְאָמַר שֶׁמָּא לֹא שָׁכַן בָּהּ בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה אוֹ שֶׁמָּא אֵלּוּ שֶׁהִשְׂכִּירוּ לָהֶם לֹא שָׁכְנוּ בָּהּ בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה הֲרֵי זוֹ טַעֲנָה. אוֹמְרִים לַמַּחֲזִיק אוֹ תָּבִיא עֵדִים שֶׁשָּׁנִים אֵלּוּ גְּמוּרוֹת בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה אוֹ הִסְתַּלֵּק. אֲפִלּוּ בָּאוּ עֵדִים וְאָמְרוּ לָנוּ הִשְׂכִּיר וְאָנוּ דַּרְנוּ בָּהּ בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה וְטָעַן בַּעַל הַשָּׂדֶה וְאָמַר יָבִיאוּ עֵדִים שֶׁדָּרוּ בָּהּ בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה. צְרִיכִין אֵלּוּ הַשּׂוֹכְרִין לְהָבִיא רְאָיָה שֶׁדָּרוּ בָּהּ תָּמִיד. שֶׁזֶּה הַדָּבָר תָּלוּי בָּהֶן וְאֵין תָּלוּי בְּטַעֲנַת הַמַּחֲזִיק כְּדֵי שֶׁיָּעִידוּ לוֹ:

הלכה ג׳

הָיָה זֶה הַמַּחֲזִיק אוֹ הָעֵדִים שֶׁדָּרוּ בָּהּ מִן הָרוֹכְלִין הַמְחַזְּרִין בַּעֲיָרוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. טוֹעֲנִין אוֹתוֹ לְכַתְּחִלָּה וּכְשֶׁיָּבִיא עֵדֵי חֲזָקָה אוֹמֵר לוֹ הָבֵא עֵדִים שֶׁהָיִיתָ מַחֲזִיק בָּהּ בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בַּחֲצֵרוֹת וּבָתִּים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן שֶׁהֵן עֲשׂוּיוֹת לָדוּר בְּתוֹכָן בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה. אֲבָל הַחֲנֻיּוֹת שֶׁל תַּגָּרִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן שֶׁאֵין דָּרִין בָּהֶן אֶלָּא בַּיּוֹם כֵּיוָן שֶׁדָּר בָּהּ שָׁלֹשׁ שָׁנִים בַּיּוֹם הֲרֵי זֶה חֲזָקָה:

הלכה ד׳

שָׁלֹשׁ שָׁנִים שֶׁאָמַרְנוּ צָרִיךְ שֶׁיִּהְיוּ רְצוּפוֹת זוֹ אַחַר זוֹ. הֲרֵי שֶׁהֶחְזִיק בְּשָׂדֶה וּזְרָעָהּ שָׁנָה וְהוֹבִירָהּ שָׁנָה וּזְרָעָהּ שָׁנָה וְהוֹבִירָהּ שָׁנָה. אֲפִלּוּ עָשָׂה כֵן כַּמָּה שָׁנִים לֹא הֶחֱזִיק. הָיָה דַּרְכָּן שֶׁל בְּנֵי אוֹתוֹ הַמָּקוֹם לְהוֹבִיר אַף עַל פִּי שֶׁמִּקְצָתָן זוֹרְעִין שָׁנָה אַחַר שָׁנָה וּמִקְצָתָן זוֹרְעִין שָׁנָה וּמוֹבִירִין שָׁנָה הֲרֵי זֶה הֶחֱזִיק שֶׁהֲרֵי הוּא אוֹמֵר לֹא הוֹבַרְתִּי אוֹתָהּ אֶלָּא כְּדֵי שֶׁתַּעֲשֶׂה הַרְבֵּה בִּשְׁנַת הַזְּרִיעָה:

הלכה ה׳

שְׁנֵי שֻׁתָּפִין שֶׁהֶחְזִיקוּ בְּשָׂדֶה שֵׁשׁ שָׁנִים הָאֶחָד אֲכָלָהּ רִאשׁוֹנָה וּשְׁלִישִׁית וַחֲמִישִׁית. וְהַשֵּׁנִי אֲכָלָהּ שְׁנִיָּה וּרְבִיעִית וְשִׁשִּׁית לֹא עָלְתָה חֲזָקָה לְאֶחָד מֵהֶם. שֶׁהֲרֵי בַּעַל הַקַּרְקַע אוֹמֵר כֵּיוָן שֶׁלֹּא רָאִיתִי וְלֹא שָׁמַעְתִּי שֶׁהֶחְזִיק בָּהּ אָדָם אֶחָד שָׁנָה אַחַר שָׁנָה מִפְּנֵי זֶה לֹא מָחִיתִי. לְפִיכָךְ אִם כָּתְבוּ אֵלּוּ הַשֻּׁתָּפִין שְׁטָר בֵּינֵיהֶן שֶׁיִּשְׁתַּמְּשׁוּ בָּהּ שָׁנָה אַחַר שָׁנָה כֵּיוָן שֶׁעָבַר שָׁלֹשׁ שָׁנִים עָלְתָה לָהֶן חֲזָקָה. שֶׁהַשְּׁטָר יֵשׁ לוֹ קוֹל וְהוֹאִיל וְלֹא מִחָה אִבֵּד זְכוּתוֹ. וְהוּא הַדִּין לְעֶבֶד שֶׁהֶחְזִיקוּ בּוֹ שְׁנַיִם וְנִשְׁתַּמְּשׁוּ בּוֹ שָׁנָה אַחַר שָׁנָה אִם כָּתְבוּ שְׁטָר בֵּינֵיהֶן הֲרֵי הֶחֱזִיקוּ:

הלכה ו׳

אֲכָלָהּ שָׁנָה זֶה הַמַּחֲזִיק וּמְכָרָהּ וַאֲכָלָהּ הַלּוֹקֵחַ שָׁנָה וּמָכַר לְלוֹקֵחַ שֵׁנִי וַאֲכָלָהּ שָׁנָה. אִם מָכְרוּ זֶה לָזֶה בִּשְׁטָר שְׁלָשְׁתָּן מִצְטָרְפִין וַהֲרֵי זוֹ חֲזָקָה מִפְּנֵי שֶׁלֹּא מִחָה. וְאִם מָכְרוּ שֶׁלֹּא בִּשְׁטָר אֵינָהּ חֲזָקָה שֶׁהַבְּעָלִים הָרִאשׁוֹנִים אוֹמְרִים כֵּיוָן שֶׁלֹּא עָמַד בָּהּ אִישׁ אֶחָד שָׁלֹשׁ שָׁנִים לֹא הֻצְרַכְתִּי לִמְחוֹת:

הלכה ז׳

אֲכָלָהּ הָאָב שָׁנָה וְהַבֵּן שְׁתַּיִם הָאָב שְׁתַּיִם וְהַבֵּן שָׁנָה הָאָב שָׁנָה וְהַבֵּן שָׁנָה וְהַלּוֹקֵחַ מִן הַבֵּן שָׁנָה הֲרֵי זוֹ חֲזָקָה וְהוּא שֶׁלָּקַח בִּשְׁטָר:

הלכה ח׳

אֲכָלָהּ בִּפְנֵי הָאָב שֶׁהָיָה בַּעַל הַשָּׂדֶה שָׁנָה וּבִפְנֵי בְּנוֹ שְׁתַּיִם. אוֹ בִּפְנֵי הָאָב שְׁתַּיִם וּבִפְנֵי הַבֵּן שָׁנָה. אוֹ בִּפְנֵי הָאָב שָׁנָה וּבִפְנֵי בְּנוֹ שָׁנָה וּבִפְנֵי לוֹקֵחַ מִן הַבֵּן שָׁנָה. הֲרֵי זוֹ חֲזָקָה. וְהוּא שֶׁמָּכַר הַבֵּן זוֹ הַשָּׂדֶה בִּכְלַל שְׂדוֹתָיו שֶׁהֲרֵי לֹא הִכִּיר הַמַּחֲזִיק שֶׁנִּמְכְּרָה וּלְפִיכָךְ לֹא נִזְהַר בִּשְׁטָרוֹ. אֲבָל אִם מָכַר הַבֵּן שָׂדֶה זוֹ בִּפְנֵי עַצְמָהּ אֵין לְךָ מְחָאָה גְּדוֹלָה מִזּוֹ:

הלכה ט׳

נָרָהּ שָׁנָה אַחַר שָׁנָה אֲפִלּוּ כַּמָּה שָׁנִים הוֹאִיל וְלֹא נֶהֱנָה בָּהּ אֵינָהּ חֲזָקָה. וְכֵן אִם פָּתַח בָּהּ שְׁבִילֵי הַמַּיִם וּפָתַח וְשִׂדֵּד בִּלְבַד הוֹאִיל וְלֹא אָכַל פֵּרוֹת אֵינָהּ חֲזָקָה:

הלכה י׳

זְרָעָהּ וְלֹא הִרְוִיחַ כְּלוּם אֶלָּא זָרַע כּוֹר וְאָסַף כּוֹר לֹא הֶחֱזִיק שֶׁהֲרֵי לֹא נֶהֱנָה:

הלכה י״א

אֲכָלָהּ שַׁחַת לֹא הֶחֱזִיק. וְאִם הָיָה הַמָּקוֹם דַּרְכָּן לִזְרֹעַ לְשַׁחַת מִפְּנֵי שֶׁדָּמָיו יְקָרִין הֲרֵי זוֹ חֲזָקָה:

הלכה י״ב

אֲכָלָהּ עָרְלָה שְׁבִיעִית וְכִלְאַיִם אַף עַל פִּי שֶׁנֶּהֱנָה בַּעֲבֵרָה הֲרֵי זוֹ חֲזָקָה:

הלכה י״ג

הָיָה הַמָּקוֹם שֶׁהֶחְזִיק בּוֹ סֶלַע אוֹ חַלָּמִישׁ שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לִזְרִיעָה צָרִיךְ לֵהָנוֹת בּוֹ בְּדָבָר הָרָאוּי לָהּ כְּגוֹן שֶׁיִּשְׁטַח בּוֹ הַפֵּרוֹת אוֹ יַעֲמִיד בּוֹ בְּהֵמָה וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה. וְאִם לֹא נֶהֱנָה בּוֹ בְּכָל אוֹתָן הַשָּׁלֹשׁ שָׁנִים בַּדָּבָר הָרָאוּי לוֹ לֹא הֶחֱזִיק:

הלכה י״ד

הָיָה מַעֲמִיד בְּהֵמָה בְּמָקוֹם מְסֻיָּם מֵחֲצַר חֲבֵרוֹ אוֹ שֶׁהָיָה מְגַדֵּל שָׁם תַּרְנְגוֹלִין אוֹ מַעֲמִיד שָׁם תַּנּוּר וְכִירַיִם וְרֵחַיִם. אוֹ שֶׁנָּתַן שָׁם זִבְלוֹ. בֵּין שֶׁהֶעֱמִיד שָׁם מְחִצָּה בֵּין שֶׁלֹּא הֶעֱמִיד. אִם נִשְׁתַּמֵּשׁ בִּדְבָרִים אֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן שָׁלֹשׁ שָׁנִים בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה וְטָעַן עַל בַּעַל הֶחָצֵר וְאָמַר אַתָּה נָתַתָּ לִי מָקוֹם זֶה אוֹ מְכַרְתּוֹ לִי הֲרֵי זוֹ חֲזָקָה:

הלכה ט״ו

שָׂדֶה שֶׁהִיא מֻקֶּפֶת גָּדֵר וּבָא זֶה שֶׁהֶחְזִיק בָּהּ וְזָרַע חוּץ לַגָּדֵר וְנֶהֱנָה בְּכָל מָקוֹם שֶׁאֵינוֹ שָׁמוּר. אַף עַל פִּי שֶׁאֲכָלוֹ שָׁנָה אַחַר שָׁנָה לֹא עָלְתָה לוֹ חֲזָקָה. שֶׁהַבְּעָלִים טוֹעֲנִין וְאוֹמְרִין כֵּיוָן שֶׁרָאִינוּ שֶׁזּוֹרֵעַ בְּמָקוֹם מֻפְקָר אָמַרְנוּ כָּל מַה שֶּׁזָּרַע חַיַּת הַשָּׂדֶה תֹּאכְלֶנּוּ וּלְפִיכָךְ לֹא מָחִיתִי. וְהוּא הַדִּין לְכָל הַזּוֹרֵעַ מָקוֹם שֶׁאֵינוֹ שָׁמוּר אֶלָּא רֶגֶל חַיָּה וְיַד כָּל אָדָם מְצוּיִין בּוֹ:

הלכה ט״ז

אֲכָלָהּ כֻּלָּהּ חוּץ מִבֵּית רֹבַע הֶחֱזִיק בְּכֻלָּהּ חוּץ מֵאוֹתוֹ בֵּית רֹבַע שֶׁלֹּא נֶהֱנָה בּוֹ. אֲפִלּוּ הָיָה חַלָּמִישׁ בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה הוֹאִיל וְלֹא נִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ כָּרָאוּי לוֹ אֵין לָזֶה בּוֹ חֲזָקָה:

הלכה י״ז

הֶחֱזִיק אֶחָד בָּאִילָנוֹת וְאָכַל פֵּרוֹתֵיהֶן וְאֶחָד הֶחֱזִיק בַּקַּרְקַע וּזְרָעָהּ וְאָכַל פֵּרוֹתֶיהָ וְכָל אֶחָד מִשְּׁנֵיהֶם טוֹעֵן שֶׁהַכּל שֶׁלִּי וַאֲנִי לְקַחְתִּיו. זֶה שֶׁהֶחְזִיק בָּאִילָנוֹת וַאֲכָלָן שָׁלֹשׁ שָׁנִים יֵשׁ לוֹ הָאִילָנוֹת וְקַרְקַע שֶׁצְּרִיכִין לוֹ וְהוּא כִּמְלֹא הָאוֹרֶה וְסַלּוֹ חוּצָה לְכָל אִילָן וְאִילָן. וְזֶה שֶׁהֶחְזִיק בַּקַּרְקַע יֵשׁ לוֹ שְׁאָר הַקַּרְקַע:

הלכה י״ח

וְכֵן הָאוֹכֵל כָּל פֵּרוֹת אִילָן שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְטָעַן עַל בַּעַל הָאִילָן אַתָּה מָכַרְתָּ לִי אִילָן זֶה וְקַרְקָעוֹ הֲרֵי זֶה יֵשׁ לוֹ קַרְקַע כָּעֳבִי הָאִילָן עַד הַתְּהוֹם:

הלכה י״ט

שְׂדֵה אִילָן שֶׁהָיוּ בּוֹ שְׁלֹשִׁים אִילָנוֹת בְּתוֹךְ בֵּית שָׁלֹשׁ סְאִין וְאָכַל עֲשָׂרָה בְּשָׁנָה רִאשׁוֹנָה וַעֲשָׂרָה בְּשָׁנָה שְׁנִיָּה וַעֲשָׂרָה בְּשָׁנָה שְׁלִישִׁית הֻחְזַק בַּכּל. וְהוּא שֶׁהָיוּ עֲשָׂרָה שֶׁאָכַל מְפֻזָּרוֹת בְּכָל בֵּית הַשָּׁלֹשׁ סְאִין וְלֹא הוֹצִיאוּ שְׁאָר הָאִילָנוֹת פֵּרוֹת. אֲבָל אִם הוֹצִיאוּ שְׁאָר הָאִילָנוֹת פֵּרוֹת וְלֹא אֲכָלָן לֹא הֻחְזַק אֶלָּא בְּמַה שֶּׁאָכַל:

הלכה כ׳

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁאָכַל הוּא מִקְצָת הַפֵּרוֹת וּבָזְזוּ הָעָם שְׁאָר הַפֵּרוֹת. אֲבָל אִם מֵנִיחַ פֵּרוֹתֵיהֶן עֲלֵיהֶן הוֹאִיל וְאָכַל אִילָן מִכָּאן וְאִילָן מִכָּאן מִכָּל הַשָּׂדֶה הֶחֱזִיק בְּכָל הַשָּׂדֶה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא אָסַף כָּל פֵּרוֹתֶיהָ:

מלאכת שלמה · הלכות טוען ונטען פרק י״ב

א׳

אבל שדה הבעל ושדה האילן אינה מיום ליום אלא שכיון שאכלו שלש תבואות ממין אחד הרי אלו כג' שנים וכו'. דעת רבינו כדעת ר"ח דמחלק בין שדה בית השלחין לשדה הבעל וכמ"ש הטור ז"ל בסי' קמ"א וז"ל והרמב"ם כתב ששדה הלבן ושדה האילן א"צ מיום ליום אלא כיון שאכל שלשה תבואות הוי כג' שנים וכ"כ ר"ח והרמ"ה וכו' והוא כפי מ"ש הרמב"ן ז"ל בחי' בדעת ר"ח דבתחילה הביא פי' דקל דיופרין שמוציא שני פירות בשנה ולשמואל הוי חזקה ודחה אותו מירושלמי דמוכח דשמואל בעי אכילה של ג' שנים וכו' ועוד מביא לשון אחר שפי' ר"ח דקל שמשיר פירותיו ופי' וז"ל ונראה שהם התמרים הנושרים שאינם מתבשלין באילן והן מתמתקים בחמה באילן עצמו אחר שנתלשו או בשדה כמו שהזכירו בפסחים ולרב דאמר ג' שנים שלמות בעינן כיון שנשר קודם וצריכין לקרקע למתקן בחמה בין הכיפין והשיצין לא עלתה לו חזקה עד גמר בשולו בשדה ולשמואל משיכנס לבית הרי זו חזקה שזו היא גדירתן של אלו ע"כ. נמצא דבין לפי' דקל דיופרין בין לפי' דקל שמשיר פירותיו לר"ח לא בעי לשמואל ג' שנים מיום ליום שלא כדעת רשב"ם שפי' דלפי' דקל שמשיר פירותיו בעי שמואל ג' שנים מיום ליום שלדעתו ז"ל אין הכרח בדברי ר"ח כמאן מהפי' נקיט לדינא והטור נמשך למ"ש הרמב"ן ז"ל ונראה לענ"ד שלזה כיון מרן שכתב ור"ח פי' דקל שמשייר פירותיו והרמב"ן בחי' ביאר דברי ר"ח עיין עליו ע"כ דהכונה דהטור שכתב שר"ח סבר כרבינו שא"צ מיום ליום הוא לפי מה שפי' הרמב"ן. ומעתה קשיא לי טובא למ"ש להרב ב"ח ז"ל אבל הרמב"ם תופס עיקר פי' בתרא של ר"ח ותימה מנ"ל הא לרבינו דר"ח ס"ל פי' בתרא עיקר דמפי' רשב"ם ז"ל וכן מדברי הרמב"ן בחי' שמביאו פי' ר"ח נראה שלא הכריע כאחד מהפירושין ע"כ ולא באתי אל כוונתו דאיך משוה פירוש רשב"ם עם הרמב"ן דהא להרמב"ן בין לפי' דקל דיופרין בין לפי' דקל דמשיר פירותיו לכולהו פרושי לא בעי מיום ליום וכמבואר ומאי הבין בדבריו ולומר דהבין שהכונה היא אחר ג' שנים זה אינו לפי מאי דס"ל להרמב"ן דאפי' לרב לא בעי מיום ליום ויפרש דברי ר"ח בהיפך דאפי' לשמואל לא סגי בלא ג' שנים והכחידה תחת לשונו זה קשה מן הראשונה וכעת דבריו צריכין לי ישוב ומיהו בהא דהקשה הרמב"ן לר"ח למאי דמפ' דקל דיופרין ממאי דאמרו בירושלמי אמר שמואל זו דברי ר' ישמעאל אבל חכמים אומרים ג' שנים קציר ג' שנים בציר ג' שנים מסיק פי' ג' שנים יקצור את תבואתו וימסוק את זיתיו ויבצור את ענביו אלמא ג' שנים בעי ע"כ. נראה דאפ"ל בדעת ר"ח דס"ל כמ"ש רבינו יונה בעליותיו הביאו הר"ב ז"ל וז"ל אי ק"ל הא דמשמע בגמ' דלרבנן אכלה תלתא פירי בתלתא ירחי לא הוי חזקה ומ"ש מדקל נערה לא קשיא כיון דשאר דקלים אין עושין פעמים בשנה זו שעושה פעמים בשנה הרי היא עומדת במקום ב' שנים ע"כ וא"כ אמור מעתה שזה הוא היתה כוונתו. וראיתי למרן החבי"ב ז"ל שם בהגה"ט אות ג' שכתב וז"ל אמנם יש לתמוה על מהרש"ח ז"ל היכן ראה בדברי רשב"ם דהלכה כרב דבעי ג' שנים שלמות ומיום ליום שרשב"ם לא כתב אלא ולפי הלשון הזה אפי' שמואל לא בא לגרוע מג' שנים והכי קי"ל ע"כ ולשון זה מתפרש והכי קי"ל כשמואל וכו' יעו"ש וקשה טובא דבאמת כן הוא ברשב"ם בפי' דפסק כרב שכתב בדברי רב וז"ל זו דברי ר' ישמעאל ור' עקיבא וכו' אבל חכמים אומרים חזקתן ג' שנים בכל דבר מיום ליום ואליבייהו דהני רבנן פרישנן בה פירקין דטעמא דג' שנים וכוותייהו דהני רבנן אליבא דרב קיימי כדמוכח בסוגיא דמכילתין וכו'. הרי דעת רשב"ם בבירור דפסק כרב וצ"ע. שוב ראיתי בס' מחנה יאודה הנדפס מקרוב שהקשה כן. ועוד הקשה במ"ש בדברי רשב"ם והכי קי"ל מתפרש והכי קיי"ל כשמואל וכו' לא ידעתי מה הוא הכוונה דאף אם נאמר דקאי לשמואל היינו דוקא בסוג מעשה החזקה דמי שהחזיק בשדה של דקל נערה שמשיר פרותיו דלא החזיק אפי' בג' שנים אבל בזמן החזקה לא נחלקו דבעינן מיום ליום דלכו"ע בעינן מיום ליום. ועוד כתב שאפי' זה אינו מדברי רשב"ם אלא מלשון ר"ח אבל רשב"ם אפשר שסובר דהלכה כשמואל וכו' וקשה דא"כ נמצא דר"ח הכריע בין ב' הפירושין וסובר דלא פליגי בזמן החזקה דבעינן מיום ליום ואיך כתב הטור ז"ל וכ"כ ר"ח בדעת רבינו ואינו כן לפי דברי רשב"ם היפך מה שרצה לתרץ הוא בתחילת דבריו ועוד יש להקשות עליו כמו שיראה המעיין ודוק.

ב׳

טען בעל החצר וכו'. כתב הטור ז"ל בסימן ק"מ דאף בעדות השכנים אם יוסיף לטעון ראיתיו שיצא בלילה אחר שישנו השכנים לא הוי חזקה וכו' וראיתי להרב מחנה יאודה הנדפס מקרוב שהקשה להטור דא"כ בעובדא דשכוני גוואי אמאי קאמר רבא דמוקמינן בידא דלוקח עד שיביא ראיה המערער דבשכוני גוואי הוה אמאי לא מהימן בטענתיה במיגו דאי בעי טעין אני ראיתיו יוצא בלילה דהא התם על כרחך לא מיירי אלא בעדות השכנים דאי בעדות השוכרים וכו' אלא ודאי דלא מיירי בעדות השוכרים אלא עדות דעלמא או בעדות השכנים א"כ כי טעין בשכוני גוואי הוה להימניה במיגו דראיתיו יוצא בלילה דבכהאי גוונא לא מהני עדות השכנים וי"ל וכו'. ולענ"ד נראה לישב דמיגו כי האי הוי מיגו להוציא דרבא ס"ל דכל שהחזיק ג' שנים ויש לו עדים הו"ל מוחזק כנראה מפי' רשב"ם ז"ל יעו"ש וא"כ הוי מיגו להוציא דבהאי מיגו רוצים להוציא הבית מהמוחזק ולאוקמא ביד המערער והרא"ש ז"ל הוא מהסוברים דמיגו להוציא לא אמרינן כמבואר בדברי מרן החבי"ב בכללי מיגו יעו"ש. עוד כתב הטור לקמן משם ר"י ז"ל בס"מ וז"ל וכתב עוד שאם יטעון המחזיק בבי"ד קודם שיבא המערער יעידו לי השוכרים בפניכם לפי שאם יבא שום אדם לערער שוב לא יהיו השוכרים כשרים כיון שפרעו לי השכירות טענתו טענה ולא הוו נוגעין בעדות כיון דלא הוה מערער קמן וכו' יעו"ש וראיתי להרב ט"ז שם שהקשה וז"ל אלא דקשיא לי במ"ש הטור כיון שאין המערער לפנינו מ"ש מסי' ל"ו ס"ו בטור בדין לוקח ראשון לא יעיד לשני וכתב הב"י בשם ר"י ז"ל הטעם דחייש לוקח ראשון שמא קרקע בגזלה היא והיום או למחר יבא הנגזל וכו' וכ"ש כאן שהשוכרים רואין שזה המחזיק גובה מהם עדות על כרחן בודאי יודע הוא שיש לו תביעה מן המערער והם מרגישין בזה ויעידו עדות שקר שלא יצטרכו לשלם השכירות וצ"ע עכ"ל. ולפום ריהטא יש להשיב דלא דמי דשאני התם דזה לוקח ראשון כיון שרואה שיצא המערער דגזלה לוקח שני מחמת מוכר שפיר איכא למיחש דלוקח יחוש אף על שלו שמא יצא מערער דגזלה ורוצה להעמידו בידו ומשו"ה אינו מעיד אא"כ אית ליה למוכר או ללוקח שני קרקע אחר דכולי האי לא חייש אבל כאן דאין מערער אלא שחושש המחזיק שמא יבא מערער ויערער והוא רוצה להיות בטוח בקרקע משום הא מי זה אמר דחיישי העדים להעיד על מה דלא חזו ומאי כל שכן איכא. ברם קושטא דמילתא הוא דר"י ז"ל עיקר ראייתו הוא מהתם וכמו שמביאו הר"ב בשיטה מקובצת בסוגיין וז"ל הרשב"א ומו"ה פי' לייתו וליסהדו לי דאתא לאוסופי וכו' ואע"ג דלא נקטי אגרא בידייהו כיון דאין כאן מערער לא חשבינן נוגעין בעדותם דלא חיישינן במה דלא חזו וכאותה שאמרו לקמן בפירקין לוקח ראשון מעיד ללוקח שני והוא דאית ליה ארעא אחריתי ואין מחזיקין אותו בנוגע בעדותו אע"פ שאין ידוע כמה המוכר חייב מפני שאין אדם חושש ממערער שאינו ידוע וה"נ לא שנא ע"כ הרי להדיא דטעמא דמילתא דהתם לדעת ר"י ז"ל לאו משום דשמא יביא מערער שהמוכר גזלה כדי שנאמר ה"נ ניחוש שמא מרגישין העדים שיש מערער ויעידו עדות שקר כדי שלא ישלמו שנית וכדברי הרב ז"ל אלא היינו טעמא משום שמעמידה בפני בע"ח וכדפי' רשב"ם וסגי ליה בדאית ליה ארעא אחריתי אע"ג דאינו ידוע כמה חייב המוכר מפני שאין אדם חושש ומתיירא ממערער שאינו ידוע והא דאצטריך שיהיה ללוקח שני או למוכר קרקע אחר מפני שידוע שיש לו בע"ח שכן נראה מדבריו שכתב אע"פ שאין ידוע כמה חייב המוכר וכו' כנראה דס"ל דטעמא דצריך שיהיה קרקע אחר הוא שידוע שיש לו בע"ח ובזה כיון לתרץ מה שהקשה ר"י לרשב"א ועיין להרמ"ה שם ודוק.

ד׳

ג"ש שאמרו צריך שיהיו רצופות זו אחר זו וכו'. עיין בהרב המגיד ובגמ' אמרו א"ר חמא מודה רב הונא באתרא דמוכרי באגי והקשו פשיטא ומשני לא צריכא דאיכא דמוביר ואיכא דלא מוביר והאי גברא מוברא קמ"ל דא"ל חד ארעא בכוליה באגי לא מצינא לינטר אי נמי בהכי ניחא לי דעבדא טפי ע"כ וראיתי להרמ"ה ז"ל הנדפס מקרוב שכתב וז"ל ונפק"מ דאי ליכא ארעא דסמיכא ליה דמזדרעא בכל שתא אע"ג דלא מהני בורא בההוא אתרא למעבד טפי מצי א"ל חדא ארעא בכוליה באגי לא מצינא דמינטר ואי אית ארעא דסמיכי ליה ולא מוברי ומהני בורא בההוא אתרא למעבד טפי מצי אמר הכי ניחא לי דעבדא טפי עכ"ל. והנה הרי"ף ורבינו והרא"ש ז"ל לא הביאו כי אם תירוץ ב' בהכי ניחא לי דעבדא טפי כנראה דבהך תירוצא שייך בכל גוונא ובכל מקום ומשו"ה לא הזכירו תירוצא קמא דחד ארעא בכוליה באגי לא מצינא למינטר דשייך היכא דלא מהני בורות אלא ש"מ דבכל מקום מהני טענת בהכי ניחא לי דעבדא טפי. אמנם מדברי הטור ז"ל בסי' קמ"א הוכיחו דס"ל דאיכא מקום דלא מהני בורות והתם לא מצי טעין בהכי ניחא לי דעבדא טפי וכמ"ש מרן בס"ג וז"ל וסובר רבינו דלתירוצא קמא כשעומדת בין שדות בורות הוא דאי לאו הכי א"א למיטען חדא ארעא אפי' אם יודע שהיא טובה ואינה צריכה להוביר שייך האי טעמא אבל לתירוץ ב' אע"ג דלא קיימא בין שדות בורות שייך וכיון דאיכא דמוביר טענתיה טענה עכ"ל והרב ב"ח ז"ל שם פי' הדברים ביותר וכתב בסוף דבריו וז"ל ומשמע להדיא דאם ידוע שהיא טובה וא"צ להובירה ועומדת בין שדות שזרועות לא הוי חזקה אם הובירה ע"כ יעו"ש ועיין במהרש"ח בביאורו והביא דבריו מרן החבי"ב ז"ל בהגב"י אות ה' וז"ל ולפי"ז יש לתמוה על הרי"ף והרמב"ם והרא"ש שלא הביאו תירוץ זה מהרש"ח בביאורו ע"כ אלא דקשיא לי תחילת דברי הב"ח ז"ל שכתב ולמד רבינו מפי' רשב"ם דהני תרי טעמי לצדדים קאמר להו וכו' דמדברי רשב"ם לא ראיתי שום הוכחה דלתירוץ בתרא היכא שהשדה טובה דלא מצי טעין בהכי ניחא לי דעבדי טפי. וראיתי בס' מחנה יאודה הנדפס מקרוב שכתב דדברי הטור ז"ל וז"ל משמע דס"ל דאיכא נפקותא בין הני תרי טעמי דטעמא דהכי ניחא לי לא שייך אלא היכא שאיננה טובה וכו' ולא משמע כן מדברי הרא"ש דלא מייתי אלא תירוץ בתרא וגם הרמב"ם לא הזכיר טעמא קמא ונראה דס"ל דטעמא דהכי ניחא לא שייך בכל השדה ולא נפק"מ מטעמא קמא ודברי רבינו צ"ע עכ"ל. ות'ם אני איך לא הביט במרן החבי"ב שהביא משם מהרש"ך ז"ל שהקשה כן ועוד ק"ל במ"ש משמע דס"ל דאיכא נפקותא בין הני תרי טעמי וכו' והוא מתורת מרן ז"ל שכ"כ בדברי הטור דאל"כ מה הבין בדברי מרן וכמ"ש הב"ח ז"ל פי' דברי מרן והרב ז"ל יושב ודורש כמשה מפי הגבורה. ומ"מ לענין דינא אשכחנא פתרי לדברי הטור דסברתו היא סברת הרמ"ה ז"ל דמחלק בין ארעא לארעא ואיכא דוכתי דלא מהני לומר בהכי ניחא לי דעבדא טפי וכדכתיבנא ודוק.

ז׳

אכלה האב שנה והבן שתים וכו'. עיין בטור ז"ל שכ"כ בסי' קמ"ד וכתב ע"ז מרן החבי"ב ז"ל בהגהות הטור אות א' וז"ל אמר המאסף בדין זה יש ג' סברות הסברה ראשונה היא סברת רשב"ם שכתבו התוס' ברפ"ב דכתובות ובפ' חזקת דצריך שיהיה הבן גדול בתחילת החזקה כשהתחיל אביו להחזיק הסברא הב' היא סברת רש"י והתוס' שם דצריך שיהיה הבן גדול כשמת אביו אף אם כשהתחיל אביו להחזיק היה קטן הויא חזקת וכו' הסברה הג' היא סברת הרמב"ם והרמב"ן והרשב"א דאפי' אם היה הבן קטן אחר שמת האב חזקתו חזקה ויראה שלזה הסכים הנמוק"י בפ' חזקת וכו' יעו"ש. ולענ"ד אחרי המחילה רבה מכבוד רבנותו לא זכיתי להבין דבריו שהרי התוס' שהביאו לרשב"ם בפ"ב דכתובות אינו מענין זו כלל דהתם הוא היכא דאחר מחזיק בנכסי קטן דאין מחזיקין בנכסי קטן ואפי' הגדיל ומפרש רשב"ם דאפילו התחיל להחזיק בפני אביו ומפרש ר"ת לדעתו לברייתא דקתני אכלה בפני האב שנה ובפני הבן שנה ובפני הלוקח מן הבן שנה ה"ז חזקה דמיירי כשהבן היה גדול כשהתחיל להחזיק זה ולרש"י והתוס' כשהיה גדול בשעת מיתת אביו יעו"ש אבל ברישא דברייתא דמיירי שהקטן מחזיק בנכסי אחרים והתחיל אביו להחזיק שנה בזה לא דבר רשב"ם ואפשר דס"ל כדעת רבינו דמחלק בין אחר המחזיק בנכסיו דלא מהני אפי' שהתחיל בחיי אביו ובין הוא המחזיק בנכסי אחר היכא שהתחיל אביו להחזיק וכמ"ש הרב המגיד בדין שלפנינו. ולא עוד אלא דאפשר דס"ל כסברת הרמב"ן והרשב"א דאפי' שלא התחיל אביו להחזיק שנה אלא מיניה וביה התחיל להחזיק מהני ליה חזקת ג' שנים וכמ"ש הרה"מ בפי"ג ועיין בלח"מ וכן נמי קשה במ"ש עוד בסברא ב' בעד רש"י ותוס' קשה בהכי שהתוס' לא דברו מזה כלום וכן נראה להוכיח מדברי הרה"מ ז"ל בפי"ג שהביא סברא זאת בשם קצת המפרשים דלא מהני חזקת קטן אפי' בא מכח אביו וסברת הרמב"ן והרשב"א דסוברים דחזקת הקטן הוייא חזקה ושרבינו מחלק בין בא מכח אביו דמהני לבא מכחו יעו"ש ואילו לסברת רשב"ם לא הזכיר מוכרח דמהא ליכא למשמע מידי. וא"ת היא גופא תיקשי למרן ז"ל שבדין זה מביא להתוס' ורשב"ם ומה ענין זה לזה אמינא דגם על מרן יש להקשות כן וכמו שכן ראיתי למרן החבי"ב ז"ל במהדורא בתרא שהקשה משם מוהר"א מוטל ז"ל בתשו' כת"י והוא ז"ל יצא לישע מרן ותירץ בתירוץ ב' דהנכון הוא דט"ס הוא שהביאו בסעי' ג' ושייך לקמן בסעיף ד' והעד על זה שבס"ד לא נזכר דברי התוס' כי שם ביתו אלא ודאי שמרן ז"ל בס"ד אמרן יעו"ש והרואה יראה דתירוץ זה לא שייך למ"ש הוא במקום אחר אם לא שנאמר שהרב ז"ל בו בפרק היה סבור בדעת מרן ב"י דלרשב"ם ה"ה בקטן המחזיק בנכסי אחר דכי אהדדי נינהו ולזה כת' ג' סברות ומ"מ אם איתא להא איך לא הרגיש במ"ב מזה ובפרט דמה שהליץ בעד מרן ז"ל לא יגהה מזור למ"ש הוא ז"ל והדבר צ"ע.

ח׳

אכלה בפני האב וכו'. כתב הרב המגיד משם הרשב"א ז"ל שא"צ מכירה בשטר וכן נראה מדברי רבינו שלא הזכיר שטר ועיין במרן כ"מ ז"ל שכתב שנעלם מעיני הרה"מ ז"ל מ"ש רבינו בפט"ו מהל' אלו וכו' ועיין בהרב לח"מ שם מה שהליץ בעד רבינו והרשב"א יעו"ש. והטור בסי' קמ"ד הביא משם ר"י דאם מכר המערער בלא שטר הוי מחאה כדעת רבינו והרשב"א וכתבו הרב ב"ח והפרישה דמהרש"ל ז"ל הגיה רבינו יונה והטעם משום דר"י ס"ל בהיפך כמ"ש התוס' בד"ה ואי ס"ד וכו' יעו"ש ועיין למרן החבי"ב ז"ל בהגה"ט אות ב'. ואנכי הרואה לרבינו יונה ז"ל הביאו הר"ב בעל השיטה מקובצת בסוגיין בדף ל"א וז"ל אכלה שבע אין לך מחאה וכו' עלה בידינו א"ל ראובן לשמעון וכו' באיזה מכירה אמרו דהוי מחאה במכירה בשטר שהיא בפרהסיא והקול נשמע ויש למחזיק להיזהר בשטרו אבל במכירה בעדים אינה בפרהסיא כל כך כמו מחאה ואין הקול נשמע כדי שיזהר המחזיק בראייתו לפיכך צריך הלוקח למחות עד שלא יגמור המחזיק ג' שנים באותה שדה ואם לא מיחה בידוע שהיה ברור לו שזה המחזיק לקחה מתחילת הזמן שהחזיק בה קודם מקחו של זה ע"כ. ונראה דמ"ש עד שלא יגמור המחזיק ג' שנים באותה שדה וכו' היינו לומר משהתחיל להחזיק באותה שדה הרי דלא מהני מכירה בעדים לדעת רבינו יונה ולא לומר מ"ש הרב לח"מ בדעת רבינו שהשטר הוא דלא מהני לחזקת דבתר לקיחת המערער כמבואר. וראיתי בס' מחנה יאודה הנדפס מקרוב בסי' קמ"ו סל"ב שעלה ונסתפק בדעת רבינו יונה ז"ל וז"ל ויש להסתפק בדין זה דאפשר דעד כאן לא אמרו הר' יונה ז"ל אלא דוקא במתרץ דיבוריה ואומר שני חזקה טובא קאמינא שזה סותר דבריו הראשונים לגמרי דקאמר ג' שנים אך אם מתרץ דבוריה ג' שנים דקא אמינא היינו לומר קנייתי קדמה לקנייתך ג' שנים דנמצא דזה שבע שנים שהקרקע בידי ואפשר דמהימן יעו"ש שלא הכריע ועיין בשיטת הרמ"ה שכתב בפשוט בסוגיין דמהני וז"ל וכ"ש היכא דא"ל מי סברת שלשה שנים דבתר זביני דידך קא אמינא אנא ג' שנים דמקמי זביני דידך קאמינא דלא קא הדר ביה מטענתיה קמייתא כלל וכו' יעו"ש.

י״ח

וכן האוכל כל פירות האילן וכו'. עיין בהרב המגיד שכתב וז"ל ועיקר הפי' דנהרדעי הוו סברי שאע"פ שהקונה ב' אילנות וא"צ לומר אחד אין לו קרקע זהו תחתיהן וביניהן וחוצה להן אבל מקום האילן קנוי לו לשטוח בו פירות או לחפור בו וכו' ולזה הפי' הסכימו הרמב"ן והרשב"א ז"ל והוא דעת רבינו ורבו ז"ל ע"כ וכתב הרב לח"מ ז"ל דהרה"מ ז"ל בא לאפוקי מפי' רשב"ם שפירש דנהרדעי סבירא להו דאם מתו יטע אחרים תחתיהם ומפי' התוס' שפי' דהיינו שלא יוכל המוכר לחפור תחתיו לכך כתב שהעיקר כפי' ג' שיש לו כח לקונה לשטוח בו ולא כפי' רשב"ם ותוס' ז"ל אי נמי כונת הרה"מ ז"ל כדברי רשב"ם ואתא לאפוקי מפי' התוס' ומ"ש לשטוח בו פירות ה"ה ליטע אחר תחתיו דמאי שנא הא מהא וכו' יעו"ש. ולענ"ד אחרי המחילה רבה אין נראה בכונת הרב המגיד דס"ל לרבינו כפי' רשב"ם ז"ל דהא עלה מסיק ולזה הפי' הסכימו הרמב"ן והרשב"א והרואה להרמב"ן בחי' עיניו יחזו שפי' כמ"ש הרה"מ ובתר הכי הביא פי' ר"ח ורשב"ם ז"ל וכתב וז"ל ולא דייק לן כלל דא"כ קשיא מתני' דקתני בה ואם מתו לא קנה קרקע ומתניתא תנא ואם מתו לא יטע אחר תחתיו כדאיתא בפ' הספינה ושויתינהו לנהרדעי טועין בדבר משנה ותו דרבא גופיה ליקשי עלייהו ממתני' הנ"ל וכו' יעו"ש וגם הרשב"א ז"ל הביא פי' ר"ח ורשב"ם והקשה עליהם ממתני' הנזכרת ופי' כמ"ש הרמב"ן ז"ל והביאו הרב בשיטה מקובצת וא"כ איך יתכן לומר דמ"ש הרה"מ ז"ל לשטוח בו פירות דה"ה ליטע אחר תחתיו ושלזה הסכימו הרמב"ן והרשב"א ז"ל והם בעצמם דחו זה הפי' אלא ודאי הוא כמ"ש מעיקרא. ומ"ש הרה"מ בסוף דבריו והוא דעת רבינו ורבו ז"ל עיין בס' מחנה יאודה בסימן קמ"א הנדפס מקרוב מה שהקשה ע"ז. ודע דהרשב"א כשהקשה עליה דרשב"ם ממתני' דהקונה ב' אילנות לא קנה קרקע וכו' כתב וז"ל ואפי' ר"מ דפליג התם ואמר קנה קרקע מודה הוא דאם מתו אין לו קרקע דההיא דברי הכל היא וכו' יעו"ש וקשיא לי טובא ממ"ש בתוספתא בפ"ד וז"ל הקונה אילן אחד בתוך של חבירו ה"ז לא קנה קרקע וכו' קנה ב' קנה קרקע וכו' נקצץ האילן או שיבש הקרקע של בעל האילן דברי ר"מ וחכמים אומרים לא קנה לא קרקע ולא את האילן עד שיקנה ג' קנה ג' קנה קרקע נקצץ האילן או שיבש הקרקע של בעל האילן יעו"ש הרי לר"מ מפליג בין אחד לשנים דבאחד לא קנה קרקע ובשנים קנה ואם נקצץ או שיבש הקרקע של בעל האילן ובודאי שהכונה הוא ליטע אחר תחתיו דומיא דקנה ג' לחכמים ואיך כתב הרשב"א דבשנים אפי' לר"מ לא יטע אחר דההיא דברי הכל היא ולא זכר מהך תוספתא אם לא שנאמר דקנה קרקע דר"מ לאו כקנה קרקע דחכמים דלר"מ הוא למשטח ביה פירי וכיוצא ולחכמים אפי' ליטע אחר במקומו והוא דוחק. ומ"מ לא תעזוב נפשי לשאו'ל להי"מ שהביא שם בתוך דבריו וז"ל וי"מ דנהרדעי כר"מ ס"ל דאמר הקונה ב' אילנות יש לו קרקע ולא ליטע אחר תחתיו קאמר אלא למשטח ביה פירי או לחפור בו בור ומערה אלא דאתו נהרדעי לאשמועינן דר"מ לאו דוקא ב' קאמר אלא אפי' אחד ואמר להו רבא דלא דאפי' ר"מ לא אמר אלא ב' אבל בא' לא וכו' יעו"ש. ומהך תוספתא דכתיבנא נראה דלא כוותייהו דהא קתני אילן אחד בתוך של חבירו לא קנה קרקע כל שתחתיו וחוצה לו כמלא אורה וסלו וזה אינו רשאי לזורעה קנה ב' קנה קרקע וכו' נקצץ או שיבש הקרקע של בעל האילן דר"מ וכו' הרי להדיא דקא מפליג ר"מ גופיה בין אחד לשנים דאפי' אם נאמר דמ"ש הקרקע של בעל האילן ר"ל למשטח ביה פירי או לחפור בו בור שיח ומערה אבל ליטע אחר תחתיו מודה להו לרבנן דלא יטע וכדכתיבנא לדעת הרשב"א מ"מ תיקשי להו לנהרדעי איך מצו למימר דבקנה אילן אחד נמי קנה קרקע לר"מ דהא מהך תוספתא נראה בהיפך דקתני לא קנה קרקע וגם לרבא קשה דמה להקשות מסברא בעלמא תיקשי ליה מהתוספתא וכמו שהקשו הרמב"ן והרשב"א עליה דר"ח ורשב"ם ז"ל ודוק.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות טוען ונטען פרק י״ב

ב׳

צריכין אלו השוכרים להביא ראיה שדרו בה תמיד שזה הדבר תלוי בהן (ואינו) [ואין] תלוי בטענת המחזיק כו': מפורש דברי רבינו, דאע"ג דנקטי שכרא בידייהו ואמרי למאן נתן אגרא אף עפ"כ אינן נאמנין השוכרין בעדותן, ואף שבהלכות עדות פסק רבינו דבכה"ג נאמנין, וצ"ל דסבר רבינו, דהגע בעצמך אם יחזיק אדם בהאי גוונא שלא נודע לשום אדם הלא לא הוי חזקה דמשום זה לא מיחה בו כיון שאין אדם יודע בו אע"פ שהוא ידע לא חשש למחויי בו, ואיהו הוי ליה לאזדהורי בשטרא דכיון דאין אדם יודע בחזקתו ולית ליה סהדי בב"ד, כן הכא הלא אין עדים שדרו בו יומם ולילה ולא שכיח שיהיה על זה סהדי דמסהדי וא"כ הוי ליה לאיזדהורי בשטריה, ואי משום דסמיך על השוכרין שהן בעצמן עדים, א"כ לא מצי למישקל מנייהו שכירות אף פרוטה אחת כל משך שנים שלא בא המערער דאם ישקול פרוטה אחת הלא יהיו העדים נוגעים בדבר דיהיו צריכין להחזיר אגרא למערער ויחזרו ויתבעו מהמחזיק כמו שפסק רבינו לקמן פרק ט"ז, והגם שאם השכיר את הבית לאחרים והן דרין מכחו חשבינן לענין חזקה כמו דדר ביה איהו בעצמו, זה דוקא במקום דאיהו יכול למישקל אגרא מנייהו, אבל אם השכיר באופן דלא מצי למישקל אגרא מנייהו הלא לא אתחזק בהו כדמחזקי אינשי שכיון שאינו יכול ליהנות מבית זה כרצון נפשו זה לא הוי חזקה, וכיון שידע המחזיק שאין אדם יודע ממה שדרו בה יומם ולילה רק השוכרים בעצמן והן אינם יכולים לתת לו פרוטה אחת לכן לא מיחה, ואיהו המחזיק הוי ליה לאיזדהורי בשטריה כי היכי דמצי למישקל אגרא מנייהו, וזה סברא נכונה, וזה פירוש רבינו בדמר זוטרא, ואי טעין ואמר ליתי תרי סהדי דדרו בה תלת שנין ביממא ולילא, הפירוש אף עפ"י שיש עדים היינו השוכרים מעידים שדרו יומם ולילה טענתיה טענה ופליג על רבא לעיל. וזה כוון רבינו שזה הדבר תלוי בהן שע"י דירתן הוי החזקה ואינו תלוי בטענת המחזיק כדי שיעידו בו, דאם הוי מעידין דראו איך שלקח המשכיר מיד המערער את השדה היו נאמנין בעדותן כ"ז דלא יהבי אגרא למשכיר דלא הוי נוגעין בעדותן, אבל כיון שע"י דירתן אומרים שהחזיק ומסתמא הוי שלו א"כ הלא לא הוי מצי למישקל מנייהו אגרא שמא יבוא המערער ויערער ויפסלו השוכרים מטעם שהן נוגעים א"כ הוי ליה לאחזוקי כדמחזקי אינשי והוי ליה לאיזדהורי בשטרא ואיתרעי הך חזקה, וכדאי רבינו לסמוך עליו למיהוי כפלוגתא דרבוותא ודוק:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

קרית ספר · הלכות טוען ונטען פרק י״ב

א׳

כל הנאמר בפרק זה שהוא חזקה אין לבעלים הראשונים זכות דחזקה היא שאלו היתה שלו היה מוחה בו וכדאמרינן:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אבן האזל · הלכות טוען ונטען פרק י״ב

ב׳

הביא עדים שהיה דר בחצר זו שלש שנים או ששכרה שלש שנים הרי זו חזקה, טען בעל החצר ואמר שמא לא שכן בה ביום ובלילה או שמא אלו שהשכירו להם לא שכנו בה ביום ובלילה הרי זו טענה, אומרים למחזיק או תביא עדים ששנים אלו גמורות ביום ובלילה או הסתלק, אפי' באו עדים ואמרו לנו השכיר, ואנו דרנו בה ביום ובלילה וטען בעל החצר ואמר יביאו עדים שדרו בה ביום ובלילה, צריכין אלו השוכרין להביא ראיה שדרו בה תמיד, שזה הדבר תלוי בהן ואין תלוי בטענת המחזיק כדי שיעידו לו. השגת הראב"ד. אפילו באו עדים וכו' עד כדי שיעידו לו. א"א ונתננו לו השכר עכ"ל. המ"מ כתב דהרמב"ם מפרש דהא דאמר מר זוטרא אי טעין ואמר קאי אתירוצא דרבא דאפי' אם נקיטי אגר ביתא מ"מ אם טען המערער ליתו תרי סהדי טענתו טענה, והביא דברי הרמב"ם פט"ו מהל' עדות הל' ה' שהם כדברי הראב"ד וכמבואר להדיא בסוגיא, שכתב שם אבל השוכר אם לקח השכירות בידו ואמר כל מי שתתקיים שדה זו בידו יטול הרי זה מעיד, ואם כבר נתן השכירות לבעל השדה אינו מעיד, כיון שאם תצא השדה למערער חייב ליתן לו שכר כל השנים שישב בה, וכתב בזה המ"מ דכאן דבריו הם בשהשכר בידו, ואעפ"כ אם טען המערער שיבואו עדים שדרו בה השוכרים יום ולילה טענתו טענה מפני שזה הדבר תלוי בשוכרים עצמן ולפיכך אינן נאמנין, ולא ביאר המ"מ דלמה לא כתב הרמב"ם בהל' עדות דאם טען המערער אפי' כשהשכר ביד השוכר טענתו טענה. ונראה לפי"מ שכתב הקצוה"ח בסי' קכ"א ס"ט גבי דין שליח נעשה עד דאיתא שם שאם אין השליח צריך לישבע כגון שראה המשלח שעשה שליחותו אינו נוגע בעדות והקשה הקצוה"ח לפימש"כ הר"ן בהכותב גבי ההוא בקרא דטעין המלוה מחיים תפסתיה, ובקרא אמר לאחר מיתה דנאמן המלוה במיגו, וכתב שם הר"נ וכ"ת ואמאי לא אצרכיה שבועה משום בקרא דהוי ע"א, י"ל כיון שלפי דבריו שאומר לאחר מיתה תפסיה הוא חייב לשלם ליתומים הו"ל בעל דבר, וא"כ ה"נ כיון דהשליח צריך לשלם, דהו"ל ליקח השטר, וא"כ הו"ל בע"ד, ואפשר דהטור ושו"ע מיירי באופן שאין השליח צריך לשלם, וכגון דלא הזכיר לו השטר, מיהו בעיקר ד' הר"נ שכתב גבי בקרא דכיון שלפי דבריו שאומר לאחר מיתה תפסיה חייב לשלם הו"ל בע"ד, מה בכך דהו"ל בע"ד השתא, הא אלו טעין מחיים תפסיה לא הי' צריך לשלם, וא"כ אדרבא לחובתו הוא מעיד ומאי הנאת ממון יש בזו, ונראה מזה דס"ל להר"נ דכיון דאדם קרוב אצל עצמו וקרוב פסול בין לזכות בין לחובה ודוקא על עצמו הוא דנאמן לחוב ומשום דאדם נאמן על עצמו אפי' כל הפסולים על עצמן ולא על אחרים עכ"ל. ולפי"ז יש לומר דהנ"מ בין הא דפ' זה שהשוכרים מעידים שהם דרו בבית וע"פ דירתן הוחזק הבית להמחזיק, ובין הא דפ' ט"ו מהל' עדות דלא מיירי שהשוכר מעיד שע"פ דירתו הוחזקה השדה להמחזיק, ואין הב"ד דנין בענין דירתו כלל, והשוכר מעיד רק שהוא יודע שהמחזיק קנה השדה ואינו מבואר איך יודע, ויש לפרש שהי' בשעה שקנה המחזיק את השדה מהמערער, ומה דההלכה הוא על שוכר מעיד היינו שב"ד יודעין שהוא שוכר וכיון דעכ"פ הב"ד יודעין שהוא שוכר וישב בהשדה א"כ הוא נוגע בדבר דאם יזכה המערער יתבע ממנו דמי דירה בעד כל השנים, לכן אם לקח השכירות בידו ואמר כל מה שתתקיים שדה זו בידו יטול הרי זה מעיד, ואף דעכ"פ כל זמן שלא נתברר של מי הם הדמים עוד יש לו להשוכר זכות בהדמים דהא אם יאבדו הדמים אצל ב"ד צריך הוא לשלם דמים אחרים, מ"מ לא מיקרי נוגע בדבר דהא אין לו נ"מ מי יזכה ומי שיזכה יטול הדמים, אבל כל זה אם אנו דנין מדין נוגע, אבל אם אנו דנין מדין בע"ד א"כ הרי השוכר הוא בע"ד של המחזיק ושל המערער, דהוא צריך לידע למי הוא חייב המעות, ולכן זהו הנ"מ בין הלכה שבפ' זה ובין ההלכה שבהל' עדות דבפ' זה הא מיירי להדיא שהשוכרים באו להעיד שהם דרו בהבית, וא"כ הרי השכר דירה נכנס בדין של הבית ולמי ששייך הבית לזה שייך השכר דירה וא"כ הרי השוכרים הם בע"ד של המערער והמחזיק, ולכן לא מהני מה שיחזיקו השכר דירה ויאמרו שלמי שיזכה בהבית יתנו לו השכר דירה, דעכ"פ עכשיו הם הבע"ד בדין זה ובע"ד פסול להעיד, אבל בהל' עדות אף שהב"ד יודעים שהוא שוכר, אבל אין הב"ד דנין עכשיו על דבר השכר דירה ואינם צריכין להזדקק לדין זה, שבין המערער בין המחזיק אינם טוענים עם השוכר ואינם מזכירים זה שהוא שוכר, ולכן כיון שעכ"פ הב"ד יודעים שהוא שוכר אינן צריכים לראות רק שלא יהיו נוגעים בדבר, ולכן אם מחזיק השכירות בידו מעיד.

ז׳

אכלה האב שנה והבן שתים, האב שתים והבן שנה האב שנה והבן שנה, והלוקח מן הבן שנה הרי זו חזקה והוא שלקח בשטר. אכלה האב שנה, כתב המ"מ ברייתא שם, ופי' הבן המחזיק בין שהוא קטן בין שהוא גדול הדין שוה לדעת רבינו ואע"פ שהוא סבור שאין חזקת הקטן חזקה כנזכר פ' י"ג, בדין זה שהאב התחיל להחזיק הרי זו חזקה, שהרי בטענת האב הוא בא, זה נראה בדעתו מפני שסתם כאן ולא חלק בין קטן לגדול ושם פ' י"ג אבאר בזה עכ"ל, ובהלכה ח' כתב הרמב"ם אכלה בפני האב שהיה בעל השדה שנה ובפני בנו שתים או בפני האב שתים ובפני בנו שנה ובפני לוקח מן הבן שנה, הרי זו חזקה, כתב על זה המ"מ ופירוש בשהבן הזה הוא גדול, אבל אם הוא קטן אין מחזיקין בנכסיו, ואע"פ שהתחיל להחזיק בחיי אביו כמו שאבאר פ' י"ד עכ"ל, והקשה ע"ז הלח"מ דבהל' ז' הוכיח המ"מ מדלא חילק הרמב"ם בין שהבן גדול בין שהבן קטן, דגם אם הבן קטן מהני חזקתו כיון שהתחיל להחזיק בחיי אביו, וא"כ אותה ההוכחה גם בהל' ח' מדלא חילק הרמב"ם, וכתב דשם מוכח בפ' י"ד הל' ח' מהסוגיא דרבה בר שרשום דאינו יכול לטעון לקוחה על נכסי הקטן, אף שהחזיק בחיי האב דהא טען משכונא היא מאביהם, ולדעתי אין ראיה משם לדין זה, דהא לא הוזכר שם בד' הרמב"ם שהחזיק בחיי אביהם כמו שמבואר בלשונו שכתב, מי שהחזיק בנכסי קטן שנים רבות וטען ואמר משכונא הן בידי ויש לי חובה עליהן, ואף דלפי טענתו שמשכונא הם בידו ע"כ הוא מחיי אביהם, אבל אין ראיה שבחיי אביהם החזיק בהם בשימוש של חזקה, ויש לדייק שם מלשון הרמב"ם להיפוך שכתב שם בהל' ז' אין מחזיקין בנכסי קטן ואפי' הגדיל, כיצד אכלה בפניו כשהוא קטן שנה אחת ושתים אחר שהגדיל וכו' ולמה לא כתב שהתחיל להחזיק בחיי האב, איברא שהלח"מ הוכיח עוד דמפורש כן בכתובות דף י"ז דאמר שם בשלמא גבי אביו משכחת לה כגון שאכלה שתים בחיי האב ואחת בחיי בנו, אבל על הוכחת המ"מ מדלא כתב הרמב"ם כן מפורש גבי אכלה האב שנה והבן שתים לחלק בין קטן לגדול יש להקשות למה לא חילק גבי אכלה אחת בחיי אביו, ושתים בחיי הבן בין קטן לגדול, דאף דמפורש כן בגמ' הי' לו לחלק בהלכה. לכן נראה דאף דקשה לחלוק על המ"מ בכונת דעת הרמב"ם, אבל הוכחתו מדלא חילק הרמב"ם בין קטן לגדול אינה הוכחה דבעיקר דין חזקת קטן הלא כתב הלכה מפורשת בפ' י"ג הל' ב', וכן חרש שוטה וקטן אין אכילתן ראיה מפני שאין להם טענה כדי שתעמוד הקרקע בידן, ולכן אין הרמב"ם צריך לפרש ולחלק בין בן גדול לבן קטן כיון שכבר כתב דקטן אין אכילתו ראיה שאין לו טענה, וטעמו של המ"מ דכיון שכבר התחיל האב להחזיק לכן גם הבן הקטן יוכל להחזיק, זה תלוי במחלוקת הרמב"ם והראב"ד בפ' א' הל' ז' בדין אמר לי אבא, דלדעת הרמב"ם בטוען ע"פ טענת האב שהנתבע חייב לו לא הוי טענת ברי ואפי' משבועת היסת פטור. והראב"ד סובר דבא בטענת אביו הוי טענת ברי לראב"י וכתב שהרי"ף פוסק כראב"י, עכ"פ להרמב"ם מה שאביו החזיק קודם ואמר שמכרו לו אין זה טענה להבן, ושייך גם בזה לומר שאם הבן קטן אין טענתו טענה ולא מהני חזקתו. ומבואר עכשיו דזה ודאי דאם החזיק שנה בחיי האב ושנה בחיי הבן והבן קטן דלא הוי חזקה דלא שייך טענה על הבן שהוא קטן למה לא מחית, וכמו שכתב הרמב"ם בפי"א הל' ב' שטוענין להמערער אם אמת הדבר שלא מכרת ולא נתת למה הי' זה משתמש שנה אחר שנה וכו' הואיל ולא מחית אתה הפסדת על עצמך, והרמב"ם אינו צריך לפרש ולחלק דלא שייך דין חזקה בקטן בין שהקטן הוא המחזיק בין שהחזיקו בנכסיו ואפי' אם הותחלה החזקה בחיי האב אינה חזקה.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות טוען ונטען י״ב, מתוך הלכות טוען ונטען שבספר משפטים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות טוען ונטען כל הרמב״ם