רמב״ם - הלכות טוען ונטען · פרק י״א

ספר משפטים · 10 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות טוען ונטען · פרק י״א

הלכה א׳

כָּל הַקַּרְקָעוֹת הַיְדוּעוֹת לבַעְלֵיהֶן אַף עַל פִּי שֶׁהֵן עַתָּה תַּחַת יַד אֲחֵרִים הֲרֵי הֵן בְּחֶזְקַת בַּעְלֵיהֶן. כֵּיצַד. רְאוּבֵן שֶׁהָיָה מִשְׁתַּמֵּשׁ בֶּחָצֵר כְּדֶרֶךְ שֶׁהָעָם מִשְׁתַּמְּשִׁין בְּחַצְרוֹתֵיהֶן. דָּר בָּהּ וּמַשְׂכִּירָהּ לַאֲחֵרִים וּבוֹנֶה וְסוֹתֵר. וְאַחַר זְמַן בָּא שִׁמְעוֹן וְטָעַן עָלָיו וְאָמַר לוֹ חָצֵר זוֹ שֶׁתַּחַת יָדְךָ שֶׁלִּי הִיא וּשְׂכוּרָה הִיא בְּיָדְךָ אוֹ שְׁאוּלָה. וֶהֱשִׁיבוֹ רְאוּבֵן שֶׁלְּךָ הָיְתָה וְאַתָּה מְכַרְתָּהּ לִי אוֹ נְתַתָּהּ לִי בְּמַתָּנָה. אִם אֵין עֵדִים לְשִׁמְעוֹן שֶׁהָיְתָה יְדוּעָה לוֹ נִשְׁבָּע רְאוּבֵן הֶסֵּת וְיַעֲמֹד בִּמְקוֹמוֹ. אֲבָל אִם הֵבִיא שִׁמְעוֹן עֵדִים שֶׁחָצֵר זוֹ שֶׁלּוֹ הָיְתָה הֲרֵי הִיא בְּחֶזְקַת שִׁמְעוֹן וְאוֹמְרִין לִרְאוּבֵן הָבֵא רְאָיָה שֶׁמְּכָרָהּ לְךָ אוֹ נְתָנָהּ לְךָ. וְאִם לֹא הֵבִיא רְאָיָה מְסַלְּקִין אוֹתוֹ מִמֶּנָּה וּמַחֲזִיקִין אוֹתָהּ לְשִׁמְעוֹן אַף עַל פִּי שֶׁאֵין רְאוּבֵן מוֹדֶה לְשִׁמְעוֹן שֶׁהִיא הָיְתָה שֶׁלּוֹ שֶׁהֲרֵי יֵשׁ עֵדִים לְשִׁמְעוֹן:

הלכה ב׳

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁמַּצְרִיכִין רְאוּבֵן לְהָבִיא רְאָיָה אוֹ יִסְתַּלֵּק בְּשֶׁלֹּא נִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהּ זְמַן מְרֻבֶּה. אֲבָל אִם הֵבִיא עֵדִים שֶׁאָכַל פֵּרוֹת קַרְקַע שָׁלֹשׁ שָׁנִים רְצוּפוֹת וְנֶהֱנָה בְּכֻלָּהּ כְּדֶרֶךְ שֶׁנֶּהֱנִין כָּל אָדָם בְּאוֹתָהּ קַרְקַע. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה אֶפְשָׁר לַבְּעָלִים הָרִאשׁוֹנִים שֶׁיֵּדְעוּ בָּזֶה שֶׁהֶחְזִיק וְלֹא מִחוּ בּוֹ. מַעֲמִידִין אוֹתָהּ בְּיַד רְאוּבֵן וְיִשָּׁבַע רְאוּבֵן הֶסֵּת שֶׁמְּכָרָהּ לוֹ שִׁמְעוֹן אוֹ נְתָנָהּ לוֹ וְיִפָּטֵר. מִפְּנֵי שֶׁאוֹמְרִים לוֹ לְשִׁמְעוֹן אִם אֱמֶת אַתָּה טוֹעֵן שֶׁלֹּא מָכַרְתָּ וְלֹא נָתַתָּ לָמָּה הָיָה זֶה מִשְׁתַּמֵּשׁ שָׁנָה אַחַר שָׁנָה בְּקַרְקָעֲךָ וְאֵין לְךָ עָלָיו לֹא שְׁטַר שְׂכִירוּת וְלֹא שְׁטַר מַשְׁכּוֹנָהּ וְלֹא מָחִיתָ בּוֹ. טָעַן וְאָמַר מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הִגִּיעַ אֵלַי הַדָּבָר שֶׁהֲרֵי הָיִיתִי בִּמְדִינָה רְחוֹקָה אוֹמְרִים אִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יַגִּיעַ לְיָדְךָ הַדָּבָר בְּשָׁלֹשׁ שָׁנִים וְכֵיוָן שֶׁהִגִּיעַ לְךָ הָיָה לְךָ לִמְחוֹת בִּפְנֵי עֵדִים וְתוֹדִיעַ אוֹתָם שֶׁפְּלוֹנִי גָּזַל אוֹתִי לְמָחָר אֶתְבָּעֶנּוּ בְּדִין. הוֹאִיל וְלֹא מָחִיתָ אַתָּה הִפְסַדְתָּ עַל עַצְמְךָ. לְפִיכָךְ אִם הָיְתָה מִלְחָמָה וְשִׁבּוּשׁ דְּרָכִים בֵּין הַמָּקוֹם שֶׁהָיָה בּוֹ רְאוּבֵן וּבֵין הַמָּקוֹם שֶׁהָיָה בּוֹ שִׁמְעוֹן אֲפִלּוּ אֲכָלָהּ רְאוּבֵן עֶשֶׂר שָׁנִים מוֹצִיאִין אוֹתָהּ תַּחַת יָדוֹ וְחוֹזֶרֶת לְשִׁמְעוֹן מִפְּנֵי שֶׁיָּכוֹל לוֹמַר לֹא יָדַעְתִּי שֶׁזֶּה מִשְׁתַּמֵּשׁ בְּקַרְקָעִי:

הלכה ג׳

הֵבִיא רְאוּבֵן עֵדִים שֶׁהָיָה שִׁמְעוֹן בָּא בְּכָל שָׁנָה וְעוֹמֵד בְּמָקוֹם זֶה שְׁלֹשִׁים יוֹם אוֹ פָּחוֹת. אוֹמְרִים לְשִׁמְעוֹן מִפְּנֵי מָה לֹא מָחִיתָ כְּשֶׁבָּאתָ אִבַּדְתָּ זְכוּתְךָ. טָעַן שִׁמְעוֹן וְאָמַר טָרוּד הָיִיתִי בַּשּׁוּק וְלֹא יָדַעְתִּי שֶׁזֶּה בְּתוֹךְ חֲצֵרִי הֲרֵי זוֹ טַעֲנָה. שֶׁכָּל שְׁלֹשִׁים יוֹם יִהְיֶה אָדָם טָרוּד בַּשּׁוּק. וְאִם עָמַד יוֹתֵר מִשְּׁלֹשִׁים יוֹם וְלֹא מִחָה אִבֵּד אֶת זְכוּתוֹ. וְיֵרָאֶה לִי שֶׁהַדִּין זֶה אֵינוֹ אֶלָּא בַּכְּפָרִים שֶׁהָעָם טְרוּדִין בַּשְּׁוָקִים שֶׁלָּהֶן:

הלכה ד׳

וּמִפְּנֵי מָה אֵין אוֹמְרִין לִרְאוּבֵן אִם אֱמֶת הַדָּבָר שֶׁמָּכַר לְךָ אוֹ נָתַן לְךָ בְּמַתָּנָה לָמָּה לֹא נִזְהַרְתָּ בַּשְּׁטָר שֶׁלְּךָ. מִפְּנֵי שֶׁאֵין אָדָם נִזְהָר בִּשְׁטָרוֹ וְהוֹלֵךְ כָּל יָמָיו וַחֲזָקָה שֶׁאֵין אָדָם נִזְהָר בִּשְׁטָר אֶלָּא עַד שָׁלֹשׁ שָׁנִים. וְכֵיוָן שֶׁרוֹאֶה שֶׁאֵין אָדָם מְמַחֶה בּוֹ שׁוּב אֵינוֹ נִזְהָר:

הלכה ה׳

הֲרֵי שֶׁמִּחָה שִׁמְעוֹן בִּמְדִינָה רְחוֹקָה מִפְּנֵי מָה לֹא יִטְעֹן רְאוּבֵן וְיֹאמַר לֹא שָׁמַעְתִּי שֶׁמִּחָה בִּי כְּדֵי שֶׁאֶזָּהֵר בַּשְּׁטָר. מִפְּנֵי שֶׁאוֹמֵר לוֹ חֲבֵרְךָ יֵשׁ לוֹ חָבֵר וַחֲבֵרוֹ יֵשׁ לוֹ חָבֵר וַחֲזָקָה שֶׁהִגִּיעַ אֵלֶיךָ הַדָּבָר וְכֵיוָן שֶׁיָּדַעְתָּ שֶׁמִּחָה בְּךָ בְּתוֹךְ שָׁלֹשׁ שָׁנִים בֶּאֱמֶת הָיָה לְךָ שְׁטָר וְלֹא נִזְהַרְתָּ בּוֹ אַתָּה הִפְסַדְתָּ עַל עַצְמְךָ:

הלכה ו׳

לְפִיכָךְ אִם מִחָה שִׁמְעוֹן בִּפְנֵי עֵדִים וְאָמַר לָהֶם אַל תּוֹצִיאוּ דָּבָר זֶה מִפִּיכֶם אֵין זֶה מְחָאָה. אֲבָל אִם אָמְרוּ הָעֵדִים מֵעַצְמָן אֵין דָּבָר זֶה יוֹצֵא מִפִּינוּ הֲרֵי גַּם זוֹ מְחָאָה. שֶׁהַדָּבָר שֶׁאֵין אָדָם מְצֻוֶּה עָלָיו אוֹמְרוֹ שֶׁלֹּא בְּכַוָּנָה. וְכֵן אִם צִוָּה לְעֵדִים וְאָמַר לָהֶם אַל תּוֹדִיעוּהוּ אוֹ שֶׁאָמְרוּ הֵן מֵעַצְמָן אֵין אָנוּ מוֹדִיעִין אוֹתוֹ גַּם זוֹ מְחָאָה הִיא. אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן מוֹדִיעִין אוֹתוֹ מוֹדִיעִין הֵם לַאֲחֵרִים וְדָבָר זֶה יַגִּיעַ אֵלָיו:

הלכה ז׳

כֵּיצַד הַמְּחָאָה. אוֹמֵר בִּפְנֵי שְׁנַיִם פְּלוֹנִי שֶׁהוּא מִשְׁתַּמֵּשׁ בַּחֲצֵרִי אוֹ בְּשָׂדִי גַּזְלָן הוּא וּלְעָתִיד אֲנִי תּוֹבֵעַ אוֹתוֹ בְּדִין. וְכֵן אִם אָמַר לָהֶם שְׂכוּרָה הִיא בְּיָדוֹ אוֹ מַשְׁכּוֹנָה וְאִם יִטְעֹן עָלַי שֶׁמָּכַרְתִּי אוֹ נָתַתִּי אֲנִי תּוֹבֵעַ אוֹתוֹ בְּדִין. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה הֲרֵי זוֹ מְחָאָה. אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא מִחָה בִּמְדִינָה זוֹ שֶׁהֶחְזִיק בָּהּ זֶה. אֲבָל אִם אָמַר לָהֶן פְּלוֹנִי שֶׁמִּשְׁתַּמֵּשׁ בַּחֲצֵרִי גַּזְלָן הוּא אֵין זוֹ מְחָאָה. שֶׁהֲרֵי רְאוּבֵן אוֹמֵר כְּשֶׁשָּׁמַעְתִּי אָמַרְתִּי שֶׁמָּא חֵרֵף אוֹתִי בִּלְבַד וּלְפִיכָךְ לֹא נִזְהַרְתִּי בִּשְׁטָרִי:

הלכה ח׳

מְחָאָה בִּפְנֵי שְׁנַיִם מְחָאָה וְכוֹתְבִין אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא אָמַר לָהֶם כְּתֹבוּ. וְכֵיוָן שֶׁמִּחָה בְּשָׁנָה רִאשׁוֹנָה אֵינוֹ צָרִיךְ לַחְזֹר וְלִמְחוֹת בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה. אֲבָל צָרִיךְ שֶׁלֹּא יִהְיֶה בֵּין מְחָאָה לִמְחָאָה שָׁלֹשׁ שָׁנִים גְּמוּרוֹת. לְפִיכָךְ צָרִיךְ לִמְחוֹת בְּסוֹף כָּל שָׁלֹשׁ שָׁנִים. וְאִם מִחָה וְעָמַד שָׁלֹשׁ שָׁנִים גְּמוּרוֹת וְאַחַר כָּךְ מִחָה אֵינָהּ מְחָאָה:

הלכה ט׳

הֵבִיא רְאוּבֵן עֵדִים שֶׁזֶּה שִׁמְעוֹן בַּעַל הַשָּׂדֶה קִבֵּץ פֵּרוֹת שָׂדֶה זוֹ וּנְתָנָם לִי תַּעֲמֹד הַשָּׂדֶה בְּיַד רְאוּבֵן וַאֲפִלּוּ טָעַן שֶׁשִּׁמְעוֹן מְכָרָהּ לוֹ אוֹ נָתַן לוֹ הַיּוֹם שֶׁאִלּוּ לֹא מָכַר אוֹ נָתַן לֹא הָיָה מְשַׁמֵּשׁ אֶת רְאוּבֵן בְּשָׂדֶה זוֹ וְנוֹתֵן לוֹ פֵּרוֹתֶיהָ:

הלכה י׳

טָעַן שִׁמְעוֹן וְאָמַר אֱמֶת הָיָה הַדָּבָר וּלְפֵרוֹת הוֹרַדְתִּיו וְשֶׁלּוֹ הָיוּ הַפֵּרוֹת אֲבָל הַגּוּף לֹא מָכַרְתִּי נֶאֱמָן וְחוֹזֵר לְשִׁמְעוֹן אֶלָּא אִם כֵּן אֲכָלָהּ רְאוּבֵן בְּפָנָיו שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְלֹא מִחָה בּוֹ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

מלאכת שלמה · הלכות טוען ונטען פרק י״א

ד׳

מפני מה אין אומרים לראובן וכו'. יש להבין במאי דקי"ל במי שהחזיק שני חזקה וטוען אתה מכרת לי ואכלתי שני חזקה אי צריך ג"כ שיאמר שטר היה לי ואבד או דלמא אפי' שיאמר לא היה לי שטר מעולם דחזקה במקום שטר קאי. וראיתי בתשו' הרשב"ש ז"ל סי' ד' שכתב בתוך התשובה וז"ל וצריך טענה אתם מכרתם לי או אתם נתתם לי במתנה צריך בחזקה זו ג' שנים שכל חזקה שהיא בטענה צריך ג' שנים וצריך שיאמר שטר היה לי ונאבד דטעמא דחזקה הוא דעד תלת שנים מזדהר איניש בשטר כדאיתא בפ' חזקת הבתים וכו' יעו"ש הרי דכתב דצריך שיאמר שטר היה לי ואירכס וכן ראיתי בס' מחנה יאודה בסי' קמ"ו סי"ד דרצה לדקדק כן מדברי הטור ז"ל שם וז"ל ואפשר לדקדק מדבריו דדוקא בכהאי גוונא שטוען שטר הו"ל ואירכס אבל אי טעין אתה מכרת לי בלא שטר אינו נאמן דלא עביד איניש דלוקח קרקע בלא שטר ואנן סהדי דשקרא קא טעין ואף דאית ליה מיגו דמצי אמר שטר הו"ל ואירכס מ"מ השתא דלא הו"ל שטר מעולם הו"ל מיגו במקום חזקה דאנן סהדי דלא שדי איניש זוזי בכדי ליקח קרקע בלא שטר וכו' ומיהו מסתמיות כל הפוסקים משמע דליתא להאי דינא ולשון רבינו י"ל דאורחא דמילתא נקט והשתא ניחא הא דקתני במתני' אתה מכרת לי דפשיטא דבכהאי גוונא מהני דאל"כ תו לא משכחת לה אלא דאתא לאשמועינן דאף דקא מודה דמעולם לא הו"ל שטרא מהימן ויש עוד לישב עכ"ל. אמנם אני בעניותי מצאתי הדבר מפורש בגדולי הפוסקים הלא הוא הרמ"ה בשיטה למס' בתרא בפ' גט פשוט (בבא בתרא דף קס"ט) סי' צ"ה וז"ל ואפי"ה שמעינן מינה אפי' למ"ד אין אותיות נקנות במסירה דמאן דאכיל ליה לארעא שני חזקה וטעין דמזבנא זבנא אע"ג דלא נקיט ליה שטרא בידיה ולא טעין נמי שטרא הו"ל ואירכס לא אמרינן כי מהניא ליה חזקה היכא דאיכא למימר שטרא הו"ל ואירכס מטעמא דטפי דתלת שני לא מזדהרי איניש בשטרי אלא אע"ג דלא זבין מיניה בשטרא כיון דטעין דזבנא מיניה בחד מאנפי הקנאה דמהנייא בזביני מהנייא ליה חזקה דהא הכא דלמ"ד אין אותיות נקנות במסירה ואי שטרא דנקיט מחזיק כמאן דליתי דמי ואיהו נמי לא קא טעין דזבין מניה בשטרא אחרינא ואפי"ה מהני ליה חזקה ע"כ ובסברא זאת החזיק הרב ז"ל עוד לקמן בסי' צ"ז וז"ל ומהא נמי שמעינן דמאן דקני ארעא בחד אנפי הקנאות אע"ג דלא הו"ל שטרא מעולם ולא טעין שטרא הו"ל ואירכס מהנייא ליה חזקת ג' שנים לאוקמא בידיה דהא הכא אליבא דמ"ד עדי חתימה כרתי האי שטרא כמאן דליתי דמי ואפי"ה מהני ליה חזקה ונידון בחזקה וכדאמרינן לעיל עכ"ל יעו"ש ודוק.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות טוען ונטען פרק י״א

ב׳

במשל"מ והויא כשגגה וכו': נ"ב עיין שו"ת חוט השני סימן ז' מש"כ השל"ה ז"ל ודבריו נכונים:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

קרית ספר · הלכות טוען ונטען פרק י״א

א׳

הקרקעות בחזקת בעליהן עד שיביא ראיה המחזיק שלקחם ואם החזיק בה ג' שנים רצופות אינו צריך להביא ראיה דעד ג' שנים חזקה דמזדהר איניש בשטרא טפי לא וחזקה היא גם כן שאם לא מכרה לו לא היה מניחה שלש שנים בידו והיה מוחה בו. וצריך מחאה כל סוף שלש שנים ואם הביא המחזיק עדים שבעל השדה קבץ הפירות ונתן לו לאלתר הויא חזקה כל שלא אמר לפירות הורדתיו דחזקה הוא שאם לא מכרה לא היה משמשו בשדה:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אבן האזל · הלכות טוען ונטען פרק י״א

א׳

כל הקרקעות הידועות לבעליהן, אע"פ שהן עתה תחת יד אחרים, הרי הן בחזקת בעליהן, כיצד ראובן שהיה משתמש בחצר כדרך שהעם משתמשין בחצרותיהן, דר בה ומשכירה לאחרים ובונה וסותר, ואחר זמן בא שמעון וטען עליו ואמר לו חצר זו שתחת ידך שלי הוא ושכורה היא בידך, או שאולה, והשיבו ראובן שלך היתה ואתה מכרתה לי או נתת לי במתנה, אם אין עדים לשמעון שהיתה ידועה לו, נשבע ראובן היסת ויעמוד במקומו, אבל אם הביא שמעון עדים שחצר זו שלו היתה הרי היא בחזקת שמעון, ואומרים לראובן הבא ראיה שמכרה או נתנה לך, ואם לא הביא ראיה מסלקין אותו ממנה ומחזיקין אותה לשמעון, אע"פ שאין ראובן מודה לשמעון שהיא היתה שלו שהרי יש עדים לשמעון. ואם לא הביא ראיה מסלקין אותו ומחזיקין אותה לשמעון, לא כתב הרמב"ם דשמעון צריך לישבע שבועת היסת, והטור בסי' ק"מ כתב דהמערער נשבע ונוטל את שלו וכן כתב המחבר, ובהלכה ב' כתב אבל אם הביא עדים שאכל וכו' מעמידין אותה בידו וישבע היסת שמכרה לו, ומפורש דגבי קרקע סובר דנשבעין היסת, ושם עוד יש סברא יותר לפטור, והוא דעת הרשב"א בתשובה דכיון שיש ראיית חזקה א"צ לישבע, הובא בב"י, וראיתי שכבר עמד בזה הב"י וכתב ולא ידעתי למה לא הזכיר הרמב"ם שבועה זו פי"א מהל' טוען, ושבועת המחזיק כשהחזיק כראוי, או כשאין עדים להמערער הזכירם. ונראה דהרמב"ם מחלק בין המערער ובין המחזיק דעיקר שבועת היסת הא נתקנה כשאחד תובע לחבירו מנה לי בידך וטעמא משום דחזקה אין אדם תובע אלא אם כן יש לו וצריך ביאור מאי נ"מ בין התובע להנתבע, ולמה התובע יש לו יותר חזקה מהנתבע, וצ"ל שהנתבע כיון שהמנה ברשותו ואינו עושה מעשה, רק שאינו רוצה לשלם ובמנה לי בידך אין אנו צריכין לטעם זה דהא להנתבע יש טעמא דאשתמוטי קא מישתמיט רק דהך דינא הוא ג"כ בתובע לחבירו חפץ מסויים שבידך שלי הוא דנשבע הנתבע היסת, ובזה ע"כ צריך לומר כמש"כ דחזקה אין אדם תובע אינו אלא על מי שתובע ולא על מי שמונח ברשותו, ועכשיו נבאר החילוק בין כשהמערער תובע ממי שהוא מוחזק עכשיו בהשדה, דכתב הרמב"ם דאם אין המחזיק מביא עדים שדר בה שני חזקה מוציאין אותה ממנה ומחזיקין אותה להמערער, ולא כתב שהמערער צריך לישבע, ומשום דכאן שניהם תובעים בשוה ולא שייך לומר על המחזיק בהשדה שהוא יותר תובע מהמערער, אבל המחזיק בהשדה שיש לו עדי חזקה בזה נקרא המערער תובע, וכן אם המחזיק בהשדה אין לו עדי חזקה, והמערער אין לו עדים שהיתה השדה שלו שמחזיקין השדה להמחזיק, בזה שייך שפיר לומר על המערער שהוא רק תובע, ולכן צריך המחזיק לישבע. -השמטות מגליונות- כל הקרקעות הידועות לבעליהן אע"פ שהן עתה תחת יד אחרים הרי הן בחזקת בעליהן וכו' אבל אם הביא שמעון עדים שחצר זו שלו היתה הרי היא בחזקת שמעון ואומרין לראובן הבא ראי' שמכרה לך או נתנה לך. הנה בספרי בפ"ב מהל' שכנים הל' י"ח הוכחתי מדברי הרמב"ם כאן שחולק על הטור והמחבר שסוברים דחזקת יום א' בקרקע מהני לראשון להוציאה מן השני ובדברי הרמב"ם כאן מבואר שצריך עדים דוקא ולא מהני חזקת יום א', והעירוני דמסוף דברי הרמב"ם שם לא משמע כמש"כ שהרי כתב אבל אם הביא שמעון וכו' ואם לא הביא ראי' מסלקין אותו ממנה ומחזיקין אותה לשמעון אע"פ שאין ראובן מודה לשמעון שהיא היתה שלו שהרי יש עדים לשמעון, ואם כונתו במש"כ קודם אבל אם הביא שמעון עדים ששמעון הביא עדים שהיתה ודאי שלו מה משמיענו אטו לא ידענו דעדים נאמנים, וא"כ מכאן מוכח דקודם ג"כ כוונתו כדברי הטור דאם העדים מעידים שהקרקע היתה בחזקתו אפי' יום אחד מוציאין ממחזיק שני. ונראה דעכ"פ יש להוכיח מדברי הרמב"ם דדר בה חד יומא לחוד אינו מועיל ולא כד' הב"ח שהבאתי אח"כ וזהו מש"כ מתחלה אם אין עדים לשמעון שהיתה ידועה לו והיינו שהיתה אצל הכל בחזקת שלו, ועל זה כתב אח"כ אבל אם הביא שמעון עדים שחצר זו שלו היתה.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות טוען ונטען י״א, מתוך הלכות טוען ונטען שבספר משפטים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות טוען ונטען כל הרמב״ם