הַתּוֹרָה
התחילו ללמוד

רמב״ם - הלכות תשובה · פרק ב׳

ספר המדע · 11 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות תשובה · פרק ב׳
הלכה א׳
אֵי זוֹ הִיא תְּשׁוּבָה גְּמוּרָה. זֶה שֶׁבָּא לְיָדוֹ דָּבָר שֶׁעָבַר בּוֹ וְאֶפְשָׁר בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹתוֹ וּפֵרַשׁ וְלֹא עָשָׂה מִפְּנֵי הַתְּשׁוּבָה. לֹא מִיִּרְאָה וְלֹא מִכִּשְׁלוֹן כֹּחַ. כֵּיצַד. הֲרֵי שֶׁבָּא עַל אִשָּׁה בַּעֲבֵרָה וּלְאַחַר זְמַן נִתְיַחֵד עִמָּהּ וְהוּא עוֹמֵד בְּאַהֲבָתוֹ בָּהּ וּבְכֹחַ גּוּפוֹ וּבַמְּדִינָה שֶׁעָבַר בָּהּ וּפָרַשׁ וְלֹא עָבַר זֶהוּ בַּעַל תְּשׁוּבָה גְּמוּרָה. הוּא שֶׁשְּׁלֹמֹה אָמַר (קהלת יב א) "וּזְכֹר אֶת בּוֹרְאֶיךָ בִּימֵי בְּחוּרֹתֶיךָ". וְאִם לֹא שָׁב אֶלָּא בִּימֵי זִקְנוּתוֹ וּבְעֵת שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ לַעֲשׂוֹת מַה שֶּׁהָיָה עוֹשֶׂה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ תְּשׁוּבָה מְעֻלָּה מוֹעֶלֶת הִיא לוֹ וּבַעַל תְּשׁוּבָה הוּא. אֲפִלּוּ עָבַר כָּל יָמָיו וְעָשָׂה תְּשׁוּבָה בְּיוֹם מִיתָתוֹ וּמֵת בִּתְשׁוּבָתוֹ כָּל עֲוֹנוֹתָיו נִמְחָלִין שֶׁנֶּאֱמַר (קהלת יב ב) "עַד אֲשֶׁר לֹא תֶחְשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ וְהָאוֹר וְהַיָּרֵחַ וְהַכּוֹכָבִים וְשָׁבוּ הֶעָבִים אַחַר הַגֶּשֶׁם" שֶׁהוּא יוֹם הַמִּיתָה. מִכְּלָל שֶׁאִם זָכַר בּוֹרְאוֹ וְשָׁב קֹדֶם שֶׁיָּמוּת נִסְלַח לוֹ:
הלכה ב׳
וּמַה הִיא הַתְּשׁוּבָה. הוּא שֶׁיַּעֲזֹב הַחוֹטֵא חֶטְאוֹ וִיסִירוֹ מִמַּחֲשַׁבְתּוֹ וְיִגְמֹר בְּלִבּוֹ שֶׁלֹּא יַעֲשֵׂהוּ עוֹד שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה נה ז) "יַעֲזֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ" וְגוֹ'. וְכֵן יִתְנַחֵם עַל שֶׁעָבַר שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה לא יט) "כִּי אַחֲרֵי שׁוּבִי נִחַמְתִּי". וְיָעִיד עָלָיו יוֹדֵעַ תַּעֲלוּמוֹת שֶׁלֹּא יָשׁוּב לְזֶה הַחֵטְא לְעוֹלָם שֶׁנֶּאֱמַר (הושע יד ד) "וְלֹא נֹאמַר עוֹד אֱלֹהֵינוּ לְמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ" וְגוֹ'. וְצָרִיךְ לְהִתְוַדּוֹת בִּשְׂפָתָיו וְלוֹמַר עִנְיָנוֹת אֵלּוּ שֶׁגָּמַר בְּלִבּוֹ:
הלכה ג׳
כָּל הַמִּתְוַדֶּה בִּדְבָרִים וְלֹא גָּמַר בְּלִבּוֹ לַעֲזֹב הֲרֵי זֶה דּוֹמֶה לְטוֹבֵל וְשֶׁרֶץ בְּיָדוֹ שֶׁאֵין הַטְּבִילָה מוֹעֶלֶת לוֹ עַד שֶׁיַּשְׁלִיךְ הַשֶּׁרֶץ. וְכֵן הוּא אוֹמֵר וּמוֹדֶה וְעֹזֵב יְרֻחָם (משלי כח יג). וְצָרִיךְ לִפְרֹט אֶת הַחֵטְא שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לב לא) "אָנָּא חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדלָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב":
הלכה ד׳
מִדַּרְכֵי הַתְּשׁוּבָה לִהְיוֹת הַשָּׁב צוֹעֵק תָּמִיד לִפְנֵי הַשֵּׁם בִּבְכִי וּבְתַחֲנוּנִים וְעוֹשֶׂה צְדָקָה כְּפִי כֹּחוֹ וּמִתְרַחֵק הַרְבֵּה מִן הַדָּבָר שֶׁחָטָא בּוֹ וּמְשַׁנֶּה שְׁמוֹ כְּלוֹמַר אֲנִי אַחֵר וְאֵינִי אוֹתוֹ הָאִישׁ שֶׁעָשָׂה אוֹתָן הַמַּעֲשִׂים וּמְשַׁנֶּה מַעֲשָׂיו כֻּלָּן לְטוֹבָה וּלְדֶרֶךְ יְשָׁרָה וְגוֹלֶה מִמְּקוֹמוֹ. שֶׁגָּלוּת מְכַפֶּרֶת עָוֹן מִפְּנֵי שֶׁגּוֹרֶמֶת לוֹ לְהִכָּנַע וְלִהְיוֹת עָנָו וּשְׁפַל רוּחַ:
הלכה ה׳
וְשֶׁבַח גָּדוֹל לַשָּׁב שֶׁיִּתְוַדֶּה בָּרַבִּים וְיוֹדִיעַ פְּשָׁעָיו לָהֶם וּמְגַלֶּה עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּינוֹ לְבֵין חֲבֵרוֹ לַאֲחֵרִים וְאוֹמֵר לָהֶם אָמְנָם חָטָאתִי לִפְלוֹנִי וְעָשִׂיתִי לוֹ כָּךְ וְכָךְ וַהֲרֵינִי הַיּוֹם שָׁב וּמִתְנַחֵם. וְכָל הַמִּתְגָּאֶה וְאֵינוֹ מוֹדִיעַ אֶלָּא מְכַסֶּה פְּשָׁעָיו אֵין תְּשׁוּבָתוֹ גְּמוּרָה שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כח יג) "מְכַסֶּה פְשָׁעָיו לֹא יַצְלִיחַ". בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בַּעֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ אֲבָל בַּעֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם אֵינוֹ צָרִיךְ לְפַרְסֵם עַצְמוֹ וְעַזּוּת פָּנִים הִיא לוֹ אִם גִּלָּם. אֶלָּא שָׁב לִפְנֵי הָאֵל בָּרוּךְ הוּא וּפוֹרֵט חֲטָאָיו לְפָנָיו וּמִתְוַדֶּה עֲלֵיהֶם לִפְנֵי רַבִּים סְתָם. וְטוֹבָה הִיא לוֹ שֶׁלֹּא נִתְגַּלָּה עֲוֹנוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים לב א) "אַשְׁרֵי נְשׂוּי פֶּשַׁע כְּסוּי חֲטָאָה":
הלכה ו׳
אַף עַל פִּי שֶׁהַתְּשׁוּבָה וְהַצְּעָקָה יָפָה לָעוֹלָם. בַּעֲשָׂרָה הַיָּמִים שֶׁבֵּין רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים הִיא יָפָה בְּיוֹתֵר וּמִתְקַבֶּלֶת הִיא מִיָּד שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה נה ו) "דִּרְשׁוּ ה' בְּהִמָּצְאוֹ". בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּיָחִיד אֲבָל צִבּוּר כָּל זְמַן שֶׁעוֹשִׂים תְּשׁוּבָה וְצוֹעֲקִין בְּלֵב שָׁלֵם הֵם נַעֲנִין שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ד ז) "כַּה' אֱלֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו":
הלכה ז׳
יוֹם הַכִּפּוּרִים הוּא זְמַן תְּשׁוּבָה לַכּל לַיָּחִיד וְלָרַבִּים וְהוּא קֵץ מְחִילָה וּסְלִיחָה לְיִשְׂרָאֵל. לְפִיכָךְ חַיָּבִים הַכּל לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה וּלְהִתְוַדּוֹת בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. וּמִצְוַת וִדּוּי יוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁיַּתְחִיל מֵעֶרֶב הַיּוֹם קֹדֶם שֶׁיֹּאכַל שֶׁמָּא יֵחָנֵק בַּסְּעֻדָּה קֹדֶם שֶׁיִּתְוַדֶּה. וְאַף עַל פִּי שֶׁהִתְוַדָּה קֹדֶם שֶׁיֹּאכַל חוֹזֵר וּמִתְוַדֶּה בְּלֵילֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים עַרְבִית וְחוֹזֵר וּמִתְוַדֶּה בְּשַׁחֲרִית וּבְמוּסָף וּבְמִנְחָה וּבִנְעִילָה. וְהֵיכָן מִתְוַדֶּה. יָחִיד אַחַר תְּפִלָּתוֹ וּשְׁלִיחַ צִבּוּר בְּאֶמְצַע תְּפִלָּתוֹ בִּבְרָכָה רְבִיעִית:
הלכה ח׳
הַוִּדּוּי שֶׁנָּהֲגוּ בּוֹ כָּל יִשְׂרָאֵל אֲבָל אֲנַחְנוּ חָטָאנוּ (כֻּלָּנוּ) וְהוּא עִקַּר הַוִּדּוּי. עֲבֵרוֹת שֶׁהִתְוַדָּה עֲלֵיהֶם בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים זֶה חוֹזֵר וּמִתְוַדֶּה עֲלֵיהֶן בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים אַחֵר אַף עַל פִּי שֶׁהוּא עוֹמֵד בִּתְשׁוּבָתוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים נא ה) "כִּי פְשָׁעַי אֲנִי אֵדָע וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד":
הלכה ט׳
אֵין הַתְּשׁוּבָה וְלֹא יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפְּרִין אֶלָּא עַל עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם כְּגוֹן מִי שֶׁאָכַל דָּבָר אָסוּר אוֹ בָּעַל בְּעִילָה אֲסוּרָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. אֲבָל עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ כְּגוֹן הַחוֹבֵל אֶת חֲבֵרוֹ אוֹ הַמְקַלֵּל חֲבֵרוֹ אוֹ גּוֹזְלוֹ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אֵינוֹ נִמְחַל לוֹ לְעוֹלָם עַד שֶׁיִּתֵּן לַחֲבֵרוֹ מַה שֶּׁהוּא חַיָּב לוֹ וִירַצֵּהוּ. אַף עַל פִּי שֶׁהֶחֱזִיר לוֹ מָמוֹן שֶׁהוּא חַיָּב לוֹ צָרִיךְ לְרַצּוֹתוֹ וְלִשְׁאל מִמֶּנּוּ שֶׁיִּמְחל לוֹ. אֲפִלּוּ לֹא הִקְנִיט אֶת חֲבֵרוֹ אֶלָּא בִּדְבָרִים צָרִיךְ לְפַיְּסוֹ וְלִפְגֹּעַ בּוֹ עַד שֶׁיִּמְחל לוֹ. לֹא רָצָה חֲבֵרוֹ לִמְחל לוֹ מֵבִיא לוֹ שׁוּרָה שֶׁל שְׁלֹשָׁה בְּנֵי אָדָם מֵרֵעָיו וּפוֹגְעִין בּוֹ וּמְבַקְּשִׁין מִמֶּנּוּ. לֹא נִתְרַצָּה לָהֶן מֵבִיא לוֹ שְׁנִיָּה וּשְׁלִישִׁית. לֹא רָצָה מְנִיחוֹ וְהוֹלֵךְ לוֹ וְזֶה שֶׁלֹּא מָחַל הוּא הַחוֹטֵא. וְאִם הָיָה רַבּוֹ הוֹלֵךְ וּבָא אֲפִלּוּ אֶלֶף פְּעָמִים עַד שֶׁיִּמְחל לוֹ:
הלכה י׳
אָסוּר לָאָדָם לִהְיוֹת אַכְזָרִי וְלֹא יִתְפַּיֵּס אֶלָּא יְהֵא נוֹחַ לִרְצוֹת וְקָשֶׁה לִכְעֹס וּבְשָׁעָה שֶׁמְּבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ הַחוֹטֵא לִמְחל מוֹחֵל בְּלֵב שָׁלֵם וּבְנֶפֶשׁ חֲפֵצָה. וַאֲפִלּוּ הֵצֵר לוֹ וְחָטָא לוֹ הַרְבֵּה לֹא יִקֹּם וְלֹא יִטֹּר. וְזֶהוּ דַּרְכָּם שֶׁל זֶרַע יִשְׂרָאֵל וְלִבָּם הַנָּכוֹן. אֲבָל הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים עַרְלֵי לֵב אֵינָן כֵּן אֶלָּא (וְעֶבְרָתָן) [וְעֶבְרָתוֹ] שְׁמָרָה נֶצַח. וְכֵן הוּא אוֹמֵר עַל הַגִּבְעוֹנִים לְפִי שֶׁלֹּא מָחֲלוּ וְלֹא נִתְפַּיְּסוּ וְהַגִּבְעֹנִים לֹא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה:
הלכה י״א
הַחוֹטֵא לַחֲבֵרוֹ וּמֵת חֲבֵרוֹ קֹדֶם שֶׁיְּבַקֵּשׁ מְחִילָה מֵבִיא עֲשָׂרָה בְּנֵי אָדָם וּמַעֲמִידָן עַל קִבְרוֹ וְיֹאמַר בִּפְנֵיהֶם חָטָאתִי לַה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְלִפְלוֹנִי זֶה שֶׁכָּךְ וְכָךְ עָשִׂיתִי לוֹ. וְאִם הָיָה חַיָּב לוֹ מָמוֹן יַחֲזִירוֹ לַיּוֹרְשִׁים. לֹא הָיָה יוֹדֵעַ לוֹ יוֹרְשִׁין יַנִּיחֶנּוּ בְּבֵית דִּין וְיִתְוַדֶּה:

עבודת המלך · הלכות תשובה פרק ב׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

לחם משנה · הלכות תשובה פרק ב׳

א׳
איזו היא תשובה גמורה וכו' זהו בעל תשובה גמורה וכו'. בפרק יוה"כ (דף פ"ו:) אמרו היכי דמי בעל תשובה אמר רב יהודה כגון שבאת לידו דבר עבירה פעם ראשונה ושניה וניצל הימנה מחוי רב יהודה באותה אשה באותו פרק באותו מקום. והטעם פירש"י ז"ל מתוך שדומה מכל וכל לזמן שנכשל בו כבר יצרו מתגבר עליו ואומר לו ראה פלונית ואותו מקום ואותו פרק הוא קום עשה מה שעשית כבר ע"כ. ורבינו לא כתב פעם ראשונה ושניה ונראה שלא היה בגרסתו אלא כגון שבאת לידו דבר עבירה ופירוש מחוי רב יהודה באותה אשה באותו פרק וכו' וכן גורס הרי"ף בהל' מכות. ובאותו פרק היינו בכח גופו כלומר בזמן הבחרות:
ב׳
ומה היא התשובה שיעזוב החוטא וכו' ויעיד עליו יודע תעלומות וכו'. וא"ת איך הקב"ה יעיד עליו כך וכי לא נשארה הבחירה בידו והרי אמרו הן בקדושיו לא יאמין. ויש לומר דפירושו כך שבשעה שהוא עושה תשובה צריך שיקבל עליו לעד להשי"ת שלא ישוב לזה החטא לעולם והוא על דרך ואעידה לי את השמים ואת הארץ שמקבל עליו לעדים לשמים ולארץ והראיה שהביא היא כך כיון שהכתוב אמר כל תשא עון וקח טוב הרי כיון שאנו אומרים לו שלא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו הרי אנו מקבלים אותו לעד על ככה:
ג׳
כל המתודה בדברים וכו'. בסדר תעניות (דף ט"ז) והובא בהלכות הרי"ף בפרק יוה"כ: וצריך לפרט החטא כו'. בפרק יוה"כ (דף פ"ו ע"ב) וצריך לפרט החטא שנאמר אנא חטא העם הזה חטאה גדולה [ויעשו להם אלהי זהב] דברי ר' יהודה בן בבא ר"ע אומר אשרי נשוי פשע כסוי חטאה ופסקו שאר הפוסקים כר"ע דהלכתא כותיה מחבירו ורבינו פסק כרבי יהודה בן בבא וכבר נתן הרב"י טעם לדבר והראיה שהביא מברייתא (שם) דעבירות שהתודה עליהן יוה"כ זה וכו' אינה ראיה דיש לדחות דאיירי בעבירות שבין אדם לחבירו שמתודה עליהן כגון גזל ורציחה וכיוצא בהן אבל מכל מקום הטעם האחר שכתב אע"פ שהוא חלוש קצת כמ"ש הוא ז"ל יש לסמוך עליו לפסוק דלא כר"ע משום דלר"ע כשיזכרם לית לן בה שכן בירושלמי כשהביאו דברי ר"ע אמרו ר"ע אומר אינו צריך שנאמר אשרי נשוי פשע כסוי חטאה משמע דלר"ע אם הזכירם לית לן בה ולר' יהודה בן בבא צריך להזכירם וכן נקטינן כר' יהודה בן בבא כיון דליכא פסידא לר"ע וכל שכן דאיכא קצת טעמא לסייע לפסוק כר' יהודה בן בבא. וא"ת היכי קאמר הכא הפורט חטאו שהוא עבירות שבין אדם למקום שכן הביא ראיה מקרא דאנא חטא העם הזה חטאה גדולה שהוא עבירות שבין אדם למקום הא אמרינן לקמן דעבירות שבין אדם למקום אשרי נשוי פשע כסוי חטאה. וי"ל דהיינו דוקא לגלותם ברבים אבל בינו למקום צריך לגלותם ולפרטם. זהו שכתב רבינו לקמן אלא שב לפני האל ברוך הוא ופורט חטאיו לפניו כלומר בינו למקום וכן למעלה בריש פרק א' כשהזכיר הוידוי אמר עויתי פשעתי לפניך ועשיתי כך וכך כלומר שצריך לפרט החטא לפניו יתברך אבל לא ברבים וזה שאמר ר"י בן בבא וצריך לפרט החטא ולר"ע אפילו בינו למקום לא צריך ולית הלכתא כותיה מטעמא דפירשתי:
ד׳
מדרכי התשובה וכו' ומשנה שמו וכו' ומשנה מעשיו וכו'. בפרק קמא דר"ה (דף ט"ז ע"ב) אמר ר' יצחק ארבעה דברים מקרעים גזר דינו של אדם ואלו הם צדקה צעקה שנוי השם שנוי מעשה. צדקה דכתיב וצדקה תציל ממות. צעקה דכתיב ויצעקו אל ה' בצר להם וכו'. שנוי השם דכתיב שרה אשתך וכו'. שנוי מעשה דכתיב וירא אלהים את מעשיהם וכו'. וי"א אף שנוי מקום וכו'. וכל החמשה הוזכרו בדברי רבינו, השב צועק תמיד זו צעקה, ועושה צדקה וכו' זו צדקה. ומשנה שמו זו שנוי השם, ומשנה מעשיו זו שנוי מעשה, וגולה ממקומו זו שנוי מקום אף על פי דבגמרא אמרו דכל חד מנייהו סגי כלומר אדם שעשה תשובה בלבו ועושה צדקה אע"פ שלא התחיל לעשות שום מעשה טוב סגי וקורעין גזר דינו או כיון ששינה שמו אע"פ שלא התחיל לעשות שום מעשה טוב סגי כיון שכונתו טובה וכן כל הני. והכי מוכח מכל הפסוקים שהביאו דבצדקה קאמר וצדקה תציל ממות משמע דבצדקה לחוד מהניא, מ"מ כתב רבינו החמשה משום דודאי כולהו עדיף ונהי דבכל אחד מהם מהני לקרוע גזר דין אבל התשובה הגמורה היא בהיות לו חמשה התנאים:
ה׳
ושבח גדול לשב וכו'. בפ' יוה"כ (פ"ו:) רב רמי כתיב אשרי נשוי פשע כסוי חטאה וכתיב מכסה פשעיו לא יצליח לא קשיא הא בחטא מפורסם הא בחטא שאינו מפורסם רב זוטרא בר טוביה אמר רב נחמן כאן בעבירות שבין אדם לחבירו כאן בעבירות שבין אדם למקום. וכתב רבינו כתירוצא בתרא דסבר דפליג אתירוצא קמא ולא מפליג בין חטא מפורסם לשאינו מפורסם. והר"א ז"ל בהשגות סבר דלא פליגי ופסק גם כן כתירוצא קמא ולכך כתב דבחטא מפורסם אפילו עבירות שבין אדם למקום צריך לפרסם התשובה:
ו׳
אע"פ שהתשובה והצעקה וכו'. בפ"ק דר"ה (דף י"ח) מנין לגזר דין של צבור אע"פ שנחתם נקרע שנאמר כה' אלוהינו בכל קראנו אליו והא כתיב דרשו ה' בהמצאו התם ביחיד הכא בצבור ביחיד אימת אמר רבה בר אבהו אלו עשרה ימים שבין ר"ה ליוה"כ:
ז׳
ומצות וידוי יוה"כ וכו'. פרק יוה"כ (פ"ז ע"ב) ת"ר מצות וידוי ערב יוה"כ עם חשיכה אבל אמרו חכמים יתודה קודם שיאכל וישתה שמא יארע דבר קלקלה בסעודתו כך הובא בהרי"ף ובגרסתנו שמא תטרף דעתו עליו. ורבינו גורס כגי' הרי"ף ז"ל ומפרש שמא יחנק בסעודה. ורש"י ז"ל לא פירש כן: ואע"פ שהתודה וכו'. כל זה שם בברייתא קרוב ללשון רבינו ז"ל:
ח׳
הוידוי שנהגו בו כל ישראל אבל אנחנו חטאנו כולנו. שם אמר בר המדורי אנא קאימנא קמיה דשמואל והוה יתיב וכי מטא שליחא דציבורא ואמר אבל אנחנו חטאנו (כלנו) קא מיקם אמינא ש"מ עיקר וידוי האי הוא ע"כ. ונראה דלאו דוקא חטאנו לבד אלא חטאנו עוינו פשענו שזהו עיקר הוידוי וכמו שכתב רבינו למעלה בריש פ' ראשון חטאתי עויתי פשעתי לפניך וגם כאן דאמרינן הכי ומאי דכתב חטאנו ר"ל חטאנו וכו' שהוא חטאנו עוינו פשענו כנ"ל:
ט׳
אין התשובה ולא יוה"כ וכו'. שם (דף פ"ה ע"ב) במשנה עבירות שבין אדם למקום יוה"כ מכפר עבירות שבין אדם לחבירו אין יוה"כ מכפר עד שירצה חבירו, ובגמרא (דף פ"ז) אמר רב יצחק כל המקניט את חבירו אפילו בדברים צריך לפייסו וכו'. עוד שם וצריך לפייסו בשלש שורות של בני אדם. עוד שם כל המבקש מטו מחבירו אל יבקש ממנו יותר משלש פעמים ואם מת מביא עשרה בני אדם ומעמידן על קברו וכו' ונתבאר כל זה בדברי רבינו: ואם היה רבו הולך ובא וכו'. שם (דף פ"ז) רב הוה פסיק סדרא קמיה דרבי עייל וכו' אתא ר' חנינא וכו' אקפד רבי חנינא אזל רב לגביה תליסר מעלי יומא דכיפורי ולא אתפייס והיכי עביד הכי והאמר ר' יוסי בר חנינא כל המבקש מטו מחבירו וכו' ומשני רב שאני. מפרש רש"י ז"ל רב שאני מחמיר היה על עצמו. ורבינו גורס רבו שאני כלומר דר' חנינא רבו היה. והקשו עוד ור' חנינא היכי עביד הכי והא אמר רבא כל המעביר על מדותיו וכו' אלא ר' חנינא חלמא חזא וכו' כלומר ראה בחלומו שרב יעמוד ראש ישיבה שמא ימות הוא כדי שרב יהיה ראש משום דאין מלכות נוגעת בחבירתה כמלא נימא ולכך לא היה מוחל לו דאמר אדחייה מהכא ויברח לבבל ושם יהיה ראש. וא"ת לדעת רבינו שאומר דברבו אפילו אלף פעמים היכי אמר אדחייה מהכא הא היה חייב רב שלא ללכת משם עד שיפייסנו. וי"ל דמכל מקום כיון שיראה רב שבשום צד ואופן אחר כמה פעמים אינו רוצה למחול לו ישא רגליו וילך לבבל:
נחלת הכלל · ToratEmet

דברי ירמיהו · הלכות תשובה פרק ב׳

ב׳
ומה היא התשובה וכו' וכן יתנחם על שעבר וכו' ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם שנאמר ולא נאמר עוד אלוהינו למעשה ידינו וכו'. עיין בכ"מ ובלח"מ ובשאר מפורשים דכולמו פי' ויעיד עליו וכו' שיעשה ה' ית"ש לעדות עיי"ש, ולשון ויעיד עליו קשה בפי' הזה וגם לא נמצא מפורש במקרא ולא נאמר וכו' והנראה לענ"ד הוא כמ"ש למעלה כי מה שארז"ל יסורין ומיתה ממרקין הוא אף לשב למען לא יחזור לסורו אלה המה רפאות לנפשו ולמען יעמוד במעוזו בתשובתו גם למען למחוק הרושם אשר עשו החטאים בנפשו צריכין אלה הדברים הממרקין כמ"ש במקום אחר בפי' גומרין עיי"ש אבל לצדיקים כדוד המלך ע"ה נאמר ה' העביר חטאתך לא תמות על כי ראה ה' כי תשובתו כל כך שלימה דלא יסור לה לעולם וחפשי מאלה אשר המה מרפא לנפש יסורין ומיתה, ולכן רבינו המדבר מהתשובה השלימה ביותר כי תהיה בערך שעשה אותה המלך החסיד אשר יעיד עליו היודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם ומקרא שהביא ולא נאמר וכו' קאי אלעיל מה שכתב שגמר בלבו דלא יעשהו עוד וזה ויעיד עליו וכו' נלמד כמ"ש מקרא ה' העביר חטאתך וכו' הנאמר למלך החסיד ע"ה ומ"ש בלח"מ מבטול הבחירה עיי"ש הן זה הנאמר מרבינו מענין ידיעה ובחירה בה' זו ומיושב גם זה בזה. גם נוכל לפרש כי ממקראות הנאמרים שם ארפא וכו' אהיה כטל וכו', הנראה כי אחרי אומרם ולא נאמר וכו' לא יבצר מהם כל טוב ואל יבוא עליהם לא יסורין ולא מיתה אף כי חטאו בע"ז שאמרו אלוהינו למעשה ידינו וזה כי תשובתם היתה כמו דוד המלך ע"ה אשר העיד ד' היודע תעלומות שלא יסורו לחטאם ובזה יפרש רבינו שלא יקשה ממה שארז"ל מיסורין ומיתה ממקראות הנראה כי ע"י תשובה יהיה לנו כל הטוב בלי שום חולי ויסורין ובזה שאמר ויעיד עליו מצא פשר דבר ומקרא קודש ולא נאמר וכו' ויפרח כזית הודו וכו' וזולת זה הנאמר עוד ראיה נאמנה לדבריו, ועמוקים דבריו, ועיין בס' קובץ על יד דמקורו מילקוט הושע י"ד סי' תקל"ב מי מעיד בנו וכו' איני לכם לעד ומ"ש במקו"א בזה.
ג׳
כל המתודה וכו' וצריך לפרוט את החטא וכו'. ועיין בספר סדר משנה שהביא קושיא מירושלמי המובא [בתוס'] במסכת גיטין דף ל"ה ע"ב בד"ה ליחש דמאן דס"ל שאין שואלין אלא בפניו משום חשד ס"ל דא"צ לפרוט החטא עיי"ש וא"כ רבינו שפוסק צריך בפניו משום חשד ולמה פסק כאן צריך לפרוט חטאיו עיי"ש. אמנם למ"ש בכ"מ בהל' ה' והוכיח גם מלשון רבינו לחלק בין החטא מפורסם דאז צריך לפרוט לפני הכל ובשאין מפורסם רק לפני ד' וא"כ לפ"ז אין סוגיא זאת הבבלי כירושלמי הנ"ל דא"כ לא שייך חשד דבמה שנודע נודע בלעדי זאת ומה שאמר רק לפני ה' ית"ש לא שייך חשדא ובלתי מבין יסוד קושיא הנ"ל לפ"ז לענ"ד.
ה׳
עיין במגדל עוז שכתב להביא ראיה לפרסום העון מעכן ומשמעון בן שטח שהיה משתטח על קברו של עד זומם שנשמע קולו ומרוצח שצריך לומר רוצח אני עיי"ש. והנה ככתב בכ"מ דגם רבינו ס"ל בשאין מפורסם אל יפרט חטאיו נראה בעכן שהיה להציל ישראל וכמ"ש בפר"ח [במים חיים] מיהודה וראובן שהודו דמה שהוא לצורך יפרסם לכו"ע עיי"ש ובשמעון בן שטח י"ל שנשמע קולו בלתי כי התכוין לזה גם הנראה דחטא בשוגג כמו שהי' אצל שמעון בן שטח לא שייך עזות בהגלותו דדוקא במזיד שייך לומר דהוי עזות ולכן הרוצח בעיר המקלט דהוי ג"כ בשוגג יאמר רוצח אני כן נראה לענ"ד.
ו׳
אע"פ שהתשובה והצעקה יפה לעולם בעשרה ימים וכו' במד"א ביחיד אבל בציבור כל זמן שעושין תשובה וצועקים בלב שלם הם נענין וכו'. הנה אל כביר לא ימאס גם תפילה בציבור אשר זה יתעורר לזה נעשה בלב שלם ובהמעלה שכתב לעיל ה"ב שיעיד עליו היודע וכו' לכן נענין וברש"י מתורץ ג"כ כמ"ש לכן הביא לראיה לעיל ממקרא דהושע הנאמר לרבים, ולזה כתב רבינו בלב שלם וכו'.
ז׳
יו"כ הוא זמן תשובה לכל ליחיד ולרבים והוא קץ מחילה וסליחה לישראל לפיכך חייבים הכל לעשות תשובה ולהתודות ביום הכיפורים וכו'. כלל ליחיד ולרבים וכו' לפיכך חייבים הכל וכו'. הנה אף שאמר לכל יחיד לעשות תשובה אמר בפרט לרבים ג"כ כי כמו כל התפילות ברבים בלעדי זאת כי יעשו התעוררת מזה לזה גם הוא מאחוה ואהבה אשר לישראל זה לזה ולעם בכללו וכבנים נבוא כולנו לאבינו שבשמים ונבקש מחילה על חטאתינו וחטאת כל ישראל כתפילת כה"ג ביו"כ. והוא קץ מחילה וסליחה לישראל וכו'. לשון קץ על סוף הזמן כמו מקץ שבע וכו' או סוף וכלות הדבר כמו קץ כל בשר וכו', והנה כמו בסוף הזמן ידוע אשר יחלק להזמן הבא שהעבר נקרא קץ והבא התחלה כן יעשה היו"כ במחילתו וסליחתו לקץ דהזמן הבא אחריו כבפ"ע יחשב והיום יקרא קץ מחילה וסליחה בו עברו מאתנו העונות והחטא והזמן הבא אחריו כמ"ש רז"ל ראשון לחשבון עונות על דרך זה, ועיין ברש"י מקץ שכתב סוף ולא קצת עי' במזרחי וגם לשון קץ כאן י"ל כמ"ש סוף.
ח׳
הודוי שנהגו בו כל ישראל אבל אנחנו חטאנו והוא עיקר הודוי וכו'. והוא מלשון הגמרא במסכת יומא פ"ו וכמו שאמר הנביא הצדק "ותאמרי כי נקיתי אך שב אפו ממני הנני נשפט אותך על אמרך לא חטאתי" ירמיה ב' ל"ח כי החולה אשר לא ירגיש חוליו לא יבקש רופא והוא סימן גם על רוב חוליו כי בלתי מרגיש מכאבו, לכן נאמר כי הנה עיקר הודוי השורש והעיקר אשר התשובה והודוי מתולדותיה כמו השורש והעיקר להפרי היוצא ממנו והוא בגדר עדות כמו שנאמר בתפילה שאין אנו עזי פנים לומר וכו' לא חטאנו אבל אנחנו חטאנו וכו' ועיין בלח"מ שכתב דחטאנו לאו דוקא וכמ"ש בפי' עיקר מובן היטב. עבירות שהתודה עליהם ביו"כ זה חוזר ומתודה עליהן ביו"כ אחר אע"פ שהוא עומד בתשובתו שנאמר כי פשעי אני אדע וחטאתי נגדי תמיד. כמ"ש שהתשובה להתנחם על העבר והצער על העבר יצילהו מלעבור להבא לכן אל יסיר הצער הזה מנגדו כי הוא השומרו מליפול עוד בשחת אשר עלה ממנה.
י״א
החוטא לחבירו ומת חבירו וכו' ואם היה חייב לו ממון יחזירו ליורשיו לא היה יודע לו יורשין יניחנו בבי"ד ויתודה. במס' ב"ק דף ק"ט בגוזל אביו ונשבע ומת או בגוזל גר ונשבע ומת רב יוסף אמר יתנו לצדקה עיי"ש וברמב"ם פ"ח מהלכות גזילה ה"ג ומקרא נלמד בגוזל ונשבע כן עיי"ש בגמרא ובשו"ע חו"מ סי' שס"ד סעיף ה', ובלא נשבע שם סעיף ד' נאמר יחזיר ליורשיו אבל בלא היה יודע היורשים לא נאמר שם והנה שם אפי' בידוע שאין לו יורשים יוציאו מתחת ידו ובלא נשבע בלא נודע לו אם יש להנגזל יורש יניחנו בבי"ד ולא שיחזיקו לעצמו שאם ימצא יורש יתנו לו דבזה לא יצא ידי השבה עוד אבל במה שמחזירו לבי"ד יצא ידי השבה עיין ב"ק ק"ג ע"א ובב"י חו"מ סוף סימן שס"ד וז"ל ומדנקט ונשבע משמע הא לא נשבע זכה מן ההפקר וא"צ להוציאו מידו ואפשר דה"ה דלא נשבע ונשבע דקתני להודיעך כוחו דר' יוסי הגלילי עכ"ל ובד"מ שם כתב דנשבע דוקא עיי"ש, והנה מלשון הרמב"ם כאן דנראה דוקא באינו יודע אם יש יורשים יתנו ביד בי"ד נראה דאם יודע שאין לו יורשים א"צ להוציאו מתחת ידו ושאני מנשבע שכ"כ בהל' גזילה הנ"ל.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

סדר משנה · הלכות תשובה פרק ב׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

צפנת פענח · הלכות תשובה פרק ב׳

ב׳
ויעיד עליו כו'. עי' ע"ז ד"ז אם יכולין לקבל אף אם יש חשש שיחזור ויחטא ועי' שם ד' ל"ג ע"א ישראל מומר בחזרה ג"כ אסור וע"ש ד' נ"ג גבי רקק בה דלא בטלה ויליף שם מקרא דלא הוי ביטול ועי' שם ד' מ"ד ע"ב לפום שעתא הוא דרתח עלה ע"ש ובאמת שם צריך עיון אם ר"ל דכיון דלא מבטל רק לפי שעה לא הוי ביטול עי' נדרים ד' ע' ע"א ע"ש או דר"ל דכיון דעשה זה בשעת קפידא לא הוי ביטול ועי' בירושלמי פ"א דסוכה הלכה ו' אם בשעה דקצר לסכך חשב שלאחר הסוכות יהיה למאכל אם מהני אז הכשר ובאמת נ"ל דזה ג"כ ר"ל הא דאמר בירושל' פ"א דערלה נטע שנה ראשונה לסיג ואח"כ למאכל חייב משום דנתערב בו מחשבת חיוב דר"ל דכיון בשעת נטיעה חשב דלאחר שנה ראשונה יהיה למאכל חייב בערלה אף בשנה ראשונה דנתערב בו מחשבת חיוב ובאמת זה תליא בהגירסות דבבלי תענית ד' ט"ז ע"א ובירושלמי שם דבבבלי אמר לא עלתה לו טבילה ובירוש' אמר אין לו טהרה דר"ל אם לא נטהר כלל או שנטהר וחוזר ונטמא עי' בנדרים ד' ע"ה ע"ב ועי' בהך דנדה ד' מ"ב ע"ב גבי פולטת ומש"כ בזה בדברי רבינו בהל' תרומות ובהל' פרה והל' מקואות דכל שלא יוכל ליטהר לגמרי לא עלתה לו טבילה ועי' בשבת ד' פ"ו ע"ב מאי דבעי שם אם נתנה תורה לטבולי יום או ראויה ליתנה ולמאי נ"מ אך דר"ל כיון שבשעה שטבלה היה לה חשש שמא תפלוט שוב לא מהני לה הטבילה גם י"ל דהוי כמו שלא נתכוון לטהרה מעולה כמו שכ' רבינו ז"ל בהל' אה"ט פ"ט הלכה א' על הך דשבת ד' י"ד ע"א ועי' ב"ב ד' קמ"ב ע"א רפוי מרפיא בידיה ע"ש ועי' בירוש' שבת פ"ב דאיתא שם דאם יכולה זבה לטבול בשביעי תליא אם צריך כוונה לטבילה ע"ש והטעם אם ראתה אח"כ תסתור א"כ נמצא לא נתכונה לטהרה מעולה ועי' בהך דמנחות ד' מ"ב ע"ב גבי טעימה פוסלת בתכלת ועי' מש"כ בזה בהל' תפילין ועי' בחגיגה ד' כ"ב ע"א גבי ע"ה דאמר שם דחיישינן שמא יטביל כלי בתוך כלי ע"ש וקשה דהא אמר שם דהיכא דשניהם טמאים אינו חוצץ א"כ בכלי דע"ה דהחיצון טמא א"כ יועיל הטבילה אך ע"כ משום דכיון דהכלים אף אחר הטבילה נשאר ברשות ע"ה חוזר טומאתם עליהם לפיכך לא מהני הטבילה אך יש לדחות זה דטומאת ע"ה הוי דרבנן לכן לא מהני להפנימי עי' ב"מ ד' נ"ג ע"א דאורייתא ודרבנן לא מצטרפי ועי' בירוש' סוף פ"ג דברכות יש שם לטומאה קלה אצל טומאה חמורה וכ"מ בזה. והנה כך לדבר שצריך טהרה אז בעי כונה ולדבר שהוא רק להסיר הטומאה א"צ כונה וזה הוא החלוק שבין הזאה לטבילה דהזאה בעי כוונה לטהרה עי' רש"י סוטה ד' ל"ט ע"א ועי' תוס' יומא ד' מ"ב ובמה דפליגי רבינו והראב"ד ז"ל בהל' פרה פ"י הלכה ז' ע"ש והנה גבי פולטת הוי מחלוקת בגמ' דנדה ד' מ"ג ע"א אם רואה הוי וטבילה דסיני לסלק הטומאה ואז לא בעי כוונה ואם נוגע הוי וטבילה דסיני חידוש הוא ולטהרה אז בעי כוונה וזה הבעיא דגמ' דשבת הנ"ל ועי' בכריתות ד' ח' ע"א גבי מחלוקת דר"ע וריב"נ ובזה א"ש דברי הירוש' פ"ב דשבועות גבי ירד לטבול מטומאה קלה ונסמכה לו טומאה חמורה כו' אם נכנס למקדש חייב ואמאי הא זה רק מעלה בעלמא וצ"ל דשם מיירי שטבל מיד קודם ז' ימים רק משום דמבואר בירושלמי פ"ז דנזיר דעל דברים שאין הנזיר מגלח עליהם אם טבל ונכנס למקדש פטור אף שעדיין טמא הוא מחמת גזירת הכתוב וטבל במים וטהר לזו הטבילה בעי כוונה וכן נ"ל בהך דמגילה ד' ח' ע"ב גבי זב לענין לטמא כלי חרס למפרע שם ג"כ הך טבילה בעי כוונה ואכמ"ל. נמצא כך. דלהעביר החטא לא בעי כוונה, ולתקן החטא בעי כוונה, ואך יש נ"מ להיפך, דהנה כבר הארכתי בזה בכ"מ דיש ב' גדרים בשיעורים אחד נקרא שיעור המצטרף, ואחד נקרא שיעור העצמיי, עי' מש"כ בפ"א מהל' שקלים ועי' תוס' יומא ד' פ"א ע"א, ועיין בירוש' פ"א דפיאה ובכ"מ בזה, וכך דכל שיעור המצטרף פחות מזה נמי שמו עליו רק שצריך לצרף וזה בעצם המחלוקת דר"י ור"ל גבי חצי שיעור אם אסור מה"ת דריש לקיש ס"ל דהשיעור הוא עצם ופחות מזה לאו כלום הוא ור"י ס"ל דהוא מצטרף ופחות מזה ג"כ שמו עליו ועי' ב"ק ד' ק"י ע"א גבי גזל הגר ע"ש והעיקר הוא כך דהדבר שעל ידו נעשית פעולה שפיר מצטרף וכל דבר שהוא להעביר איזה דבר פחות מזה אינו כלום עי' נדרים דף ס"ח ע"א וזבחים ד' ק"י ועי' בתוס' נדה ס"ב ע"א ד"ה העביר עליו דכ"ז דלא נגמר הדבר אינו ניכר כלל ע"ש נמצא כך דטבילה דלסלק מטומאה לא מהני טבילת חצאין ולא מהני צירופין דפחות משיעור לאו כלום הוא עי' תו"כ פ' שמיני ועי' רש"י קידושין ד' כ"ה ע"א גבי לשון ע"ש משא"כ גבי הזאה דהוא טהרה שפיר מצטרפין להזאות עי' זבחים ד' פ' ע"א וד' צ"ג ע"א ע"ש ועי' שבועות ד' ה' ע"א מה דאמר שם דכל היכא דכתיב ונעלם מכלל דהוה ליה ידיעה והא תורה דכתיב כו' מכלל דאיכא וכו' ועי' ר"ה ד' כ"א ע"ב דמשה רבינו לא חסר רק א' מנ' ועי' שבועות ד' י"ט גבי ידיעה במקצת שמה ידיעה וע"כ צ"ל דתורה הוי שיעור עצמיית ואם חסר לא הוי ידיעה כלל ועי' ירושלמי גיטין סוף פ"ו מה דפליגי ר' עם רבי ישמעאל בר"י אם הוי גדר אחד רק זה גדול מזה או אינו בגדרו כלל ע"ש וע' בחגיגה ד' ט' ע"ב, אך תשובה ע"י יסורין אף דהוא גרוע מכולם מ"מ יש בו מעלה דאף דבר שבעצם אין זה חזרה עי' בירוש' ע"ז פ"ד גבי בר קפרא שהכה לעכו"ם לבטלה ברוק אף דרקק עליה לא מהני מ"מ כיון שהוא אינו עושה זה מדעתו רק מדעתו של המכה אותו מהני ולא שייך כאן עכו"ם מדעתיה דנפשיה עביד. ובזה א"ש הך דב"ב ד' מ"ח גבי תליוה וזבין בהני שכופין אותם לגרש ע"ש בדברי רבינו בהל' גירושין ועי' ביומא ד' פ"ה מה דאמר ר"ע דיש ב' טהרות א' מקוה והב' הזאה ע"ש וזה הוה הכוונה דיש נ"מ בין ג' תשובות, א' מאהבה הוה כמו חכם עוקר, והב' מיראה דהיא כמו מכה ורפואה אך הרפואה קודם המכה וחיילין ובטלין כמו הך דנדרים דע"ה ותוס' נזיר ד' כ"ב ע"א וד' ל"א ע"ב ע"ש, והג' ע"י יסורין דזה הוי מכאן ולהבא עי' תוס' בכורות דף ל"ח ע"ב דיש ב' מיני רפואות א' מכאן ולהבא כמו הך דכתובות דף ע"ד ע"ב וא' למפרע ע"ש:
ג׳
וצריך לפרוט. עי' תוס' גיטין ד' ל"ה ע"ב וסוטה ל"ב ע"ב דע"ז חמיר וחולין ד' מ"א ע"ב ברש"י ובאמת אין הפירוש בירושלמי דנדרים כמש"כ התוס' בגיטין שם רק ט"ס שם ונחלף וזה קאי על הך מחלוקת שם אם צריך לפרט את הנדר ועיין בהך דכריתות ד' ח' ע"א ע"ש בהך דר"ע וריב"נ:
ה׳
ועזות פנים הוא. עיין ברכות דף ל"ד ע"ב וסוטה דף ז' ע"ב ע"ש:
ט׳
אין התשובה כו' כגון מי כו'. עי' כריתות די"ח ע"ב דעל מעילת הקדש אין יוה"כ מכפר דהוי ג"כ גדר ממון וע"ש דכ"ו ע"א גבי חייבי חטאות כו' והוי ממונו ועי' ביצה דל"ח דדבר שהאיסור בא מכח ממון לא מהני ביטול וזה ר"ל התוס' במעילה דכ"א ע"ב ד"ה פרוטה ועי' בר"ש פ"ה דשביעית משנה ג' גבי לוף ע"ש, ועי' חולין דקל"ט ע"א, אך זה תליא אם האיסור והממון תלויים זה בזה וזה ר"ל הך דב"מ דנ"ז ע"א הך דוצריך לעשות לו דמים אך נ"מ דכיון שחילל את ההקדש בפרוטה דפקע האיסור עבור הממון דהקדש יכול ליתן אף קרקע וכיוצא בזה דלענין ממונות נפקע גם ע"י קרקע עי' בתרומות פ"ו משנה ה' מחלוקת דר"מ ורבנן ע"ש ברמב"ם ור"ש, וזה ר"ל בגמ' דברכות דמ"ז ע"ב שחיללו ע"ג קרקע ולא פדאו בכסף דזה מיותר אך ר"ל דאז די אף בכסף כל דהו בפרוטה ועי' בירושלמי פי"א דכתובות בפלוגתא דר"י ור"ל שם אם חייב קרבן מעילה אם פדה שוה מנה בפרוטה דהרי הוציא מיד הקדש, ועי' פסחים דל"ב ע"א דמשמע דאם צריך לשלם עבור ממון ויש גם איסור תרומה צריך לשלם כדין תשלומי תרומה, ועי' ב"ב דפ"ח ע"ב גבי גזל גבוה ושם דע"ט ע"ב גבי דנין דין הדיוט מהקדש וב"מ דצ"ט ע"ב, אך אם נהנה מן ההקדש פחות משוה פרוטה אף דאיתרבו להישבון כמבואר בב"מ דנ"ו ועי' בירושלמי פ"ב דפסחים מ"מ השבה לא הויא רק בגדר איסור לא בגדר ממון ואמאי מבואר בכריתות הנ"ל דאין יוה"כ מכפר וצ"ל דגבי הקדש גם פחות מפרוטה הוי ממון עי' כריתות דף ט' ע"ב לאו אורח ארעא כו', ועי' מה דפליגי רש"י ותוס' בגיטין די"ב ע"ב, אך זה רק אם לכתחלה לא הקדיש רק פחות משוה פרוטה אז לא חל ההקדש מה"ת וכמו שכתב רבינו ז"ל גבי מע"ש בפ"ב ה"ט ומפרש דזה ר"ל הגמ' דב"מ דנ"ג ע"א דאורייתא ודרבנן לא מצטרפי, וע' מש"כ רבינו ז"ל בפירוש המשניות במעילה די"ג ע"ב גבי ערבה של הקדש ואך י"ל משום דאין לו להקדש אלא מקומו ושעתו כמבואר בערכין דכ"ד, ועי' בירושלמי פ"ה דתרומות ה"ב דזה רק אם עכ"פ שוה קצת באותו מקום ע"ש, אך זה רק בהקדש עצמו ולא בגידולי הקדש:
נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908

קרית ספר · הלכות תשובה פרק ב׳

א׳
אי זו היא תשובה גמורה זה שבא בידו דבר שעבר בו ואיפשר בידו לעשותו ופירש ולא עשה מפני התשובה לא מיראה ולא מכשלון כח זהו שאמר שלמה וזכור את בוראך בימי בחורותיך ואם לא שב אלא בימי זקנותו ובעת שאי אפשר לו לעשותו מה שהיה עושה אף על פי שאינה תשובה מעולה מועלת היא לו ובעל תשובה הוא אפילו עבר כל ימיו ולא עשה תשובה עד יום מיתתו ומת בתשובתו כל עונותיו נמחלים שנאמר עד אשר לא תחשך השמש והאור והירח וגו' שהוא יום המיתה מכלל שאם זכר בוראו קודם ושב קודם שימות נסלח לו.
ב׳
ומה היא התשובה היא שיעזוב החוטא חטאו ויסירנו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד שנאמר יעזוב רשע דרכו וגו' וכן יתנחם על שעבר שנא' כי אחרי שובי נחמתי ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם שנאמר ולא נאמר עוד אלהינו וגו' וצריך להתודות בשפתיו ולומר ענינות אלו שגמר בלבו שנאמר קחו עמכם דברים ושובו וגו'.
ג׳
וכל המתודה בדברים ולא גמר בלבו לעזוב החטא הרי זה דומה לטובל ושרץ בידו שאין הטבילה מועלת לו עד שישליך השרץ שנאמר ומודה ועוזב ירוחם וכתיב נשא לבבינו אל כפים וגו'. וצריך לפרוט את החטא שנאמר אנא חטא העם הזה חטאה גדולה ויעשו להם אלהי זהב.
ד׳
התשובה להיות השב צועק תמיד לפני ה' בבכי ובתחנונים דכתיב ויצעקו אל ה' בצר להם וגו' וממצוקותיהם יוציאם ועושה צדקה כפי כוחו דכתיב וצדקה תציל ממות ומתרחק הרבה מן הדבר שחטא בו ומשנה מעשיו כלם לטובה דכתיב וירא אלהים את מעשיהם וכתיב וינחם אלהים על הרעה אשר דבר לעשות להם ולא עשה ומשנה שמו כלומר אני אחר ואיני אותו האיש שעשה אותם המעשים דכתיב שרי אשתך לא תקרא את שמה שרי כי שרה שמה וכתיב וברכתי אותה וגם נתתי ממנה לך בן וגולה ממקומו שגלות מכפרת עון דכתיב לך לך מארצך וגו' והדר ואעשך לגוי גדול.
ה׳
ושבח גדול לשב שיתודה ברבים ויודיע פשעיו להם ומגלה עבירות שבינו לבין חבירו לאחרים ואומר אמנם חטאתי לפלוני ועשיתי לו כך וכך והריני שב ומתנחם וכל המתגאה ואינו מודיע אלא מכסה פשעיו אין תשובתו גמורה שנאמר מכסה פשעיו לא יצליח בד"א בעבירות שבין אדם לחבירו אבל בעבירות שבין אדם למקום אינו צריך לפרסם עצמו ועזות פנים היא לו אם גלם אלא שב לפני האל ב"ה ופורט חטאיו לפניו ומתודה עליהם לפני רבים סתם וטוב היא לו שלא נתגלה חטאו שנאמר אשרי נשוי פשע וגו'.
ו׳
אף על פי שהתשובה יפה לעולם בעשרת ימים שבין ר"ה ליום כיפור היא יפה ומתקבלת יותר היא מיד שנאמר דרשו ה' בהמצאו וגו' וזהו ביחיד אבל ציבור כל זמן שעושים תשובה וצועקים בלב שלם הם נענים שנאמר מי כה' אלהינו בכל קראינו אליו.
ז׳
יום הכיפורים הוא זמן תשובה לכל ליחיד ולרבים והוא קץ מחילה וסליחה לישראל שנאמר כי ביום הזה יכפר עליכם וגו'. ומצות וידוי יום הכיפורים שיתחיל מערב היום קודם שיאכל שמא יחנק בסעודה קודם שיתודה דוידוי דיום כיפור הוא מדאוריתא כדאמר לעיל דאין עצומו של יום מכפר כי אם לשבים ולהכי חששו חכמים שמא יחנק ונמצא שמת בלא וידוי דהיינו תשובה ועשרה וידוין הן כנגד עשרה פעמים שמזכיר כהן גדול את ה' ביום הכיפורים. ועבירות שהתודה ביום כיפור זה חוזר ומתודה עליהם ביום הכיפורים אחר אף על פי שהוא עומד בתשובתו שנאמר כי פשעי אני אדע וחטאתי נגדי תמיד.
ט׳
אין התשובה ויום הכיפורים מכפרים אלא על עבירות שבין אדם למקום כגון מי שאכל דבר איסור או בעל בעילה אסורה וכיוצא בזה אבל עבירות שבין אדם לחבירו כגון החובל את חבירו או המקללו או גוזלו וכיוצא בהן אין נמחל לעולם עד שיתן לחבירו מה שהוא חייב לו וירצהו דכתיב אם יחטא איש לאיש ופללו לחבירו ורצהו אז האלהים ימחול לו ואם לה' יחטא מי יתפלל בעדו אם אינו שב מעבירות שבידו אפילו לא הקניט את חבירו אלא בדברים צריך לפייסו דכתיב בני אם ערבת וגו' נוקשת באמרי פיך לך התרפס התר לו פסת יד ופרע לו ואם בדברים הקנטת אותו רהב רעיך לבקש הימנו מחילה הרבה רעים דרעיך מלא כתיב לא רצה חבירו למחול לו מביא לו שורה של שלשה בני אדם מריעיו ופוגעין בו ומבקשים ממנו לא נתרצה להם מביא לו שורה שניה ושלישית דכתיב ישור על אנשים וישור לשון שורה ואין שורה פחותה משלשה אנשים וכתיב חטאתי הרי פעם אחד וישר העויתי הרי שנים ולא שוה לי הרי שלשה לא רצה מניחו והולך לו וזה שלא מחל הוא החוטא ואם היה רבו הולך ובא אפילו אלף פעמים דכתיב אנא שא נא ועתה שא נא ואין נא אלא לשון בקשה הרי ג' פעמים והיינו בחבירו דומיא דאחי יוסף עמו אבל ברבו אפילו עד מאה. ואסור לו לאדם להיות אכזרי ולא יתפייס אלא יהא נוח לרצות וקשה לכעוס וכשמבקש ממנו החוטא למחול מוחל בלב שלם ובנפש חפצה ואפילו הצר לו הרבה וזה דרכם של זרע ישראל ולבם הנכון אבל הגוים ערלי לב עברתם שמורה נצח וכן הוא אומר וגבעונים לא מבני ישראל המה.
י״א
החוטא לחבירו ומת חבירו קודם שישאל ממנו מחילה מביא עשרה בני אדם ומעמידם על קברו ויאמר לפניהם חטאתי לאלהי ישראל ולפלוני זה שחטאתי לו בכך כדי שיכנע לבו ויהא הליכתו לקברו חלף ביתו בחייו ובעשרה כנגד ג' שורות והוא ואם היה חייב לו מעות יחזירו ליורשים דהא אינהו ירתי ליה לא היה יודע לו יורשים מניחו בב"ד ויתודה כגר שאין לו יורשים דכתיב ביה האשם המושב לה' לכהן וגו' כדי שלא יהא הגזל בידו ויוכל להתודות כל הדברים האלו הכתובים בשאר ח' הפרקים כלם דבר תורה ומעיקרי הדת הם ורובם נכללים במצות התשובה ומהם במצות אהבת ה' ויראתו ולא העתקנום כי אין להוסיף עליהם ומהם אין לגרוע והם ענינים תלוים בדעות להיישיר המעשה נכוחים למבין וישרים למוצאי דעת:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

יד איתן · הלכות תשובה פרק ב׳

י״א
החוטא לחבירו כו' ואם היה חייב לו ממון יחזירו ליורשים. כ"מ בספרי פ' נשא:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

נחל איתן · הלכות תשובה פרק ב׳

ב׳
ומה היא התשובה הוא שיעזוב החוטא החטא וכו' ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם וכו'. נראה דהיינו דאיתא בילקוט סוף הושע שאמרו ישראל לפני הקב"ה רבש"ע אם אנו עושין תשובה מי מעיד עלינו והשיב שהוא יעיד. ולפי דברי רבינו העדות הוא שלא ישובו לחטא וזה א"א אלא הקב"ה]:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

יצחק ירנן · הלכות תשובה פרק ב׳

ג׳
וצריך לפרט וכו'. עיין מ"ש מרן וז"ל וההיא שנויא מצי אתי כר' עקיבא ופסקה רבינו לההיא שינויא וכו' עכ"ל וקשה דכאן כתב דפסק רבינו כר' נחמן ומרן גופיה כתב לקמן בה"ה כשני התירוצים התי' ונמצא דלא פליגי א"כ כאן בה"ג הו"ל למימר דפסק כר' יהודה בן בבא לפי ששני התירוצים אזלי כר' יהודה בן בבא לפי דבריו לקמן מה שאין כן לר"ע דלא אתי אלא כתירוצו דר' נחמן ודוק.
ו׳
אע"פ שהתשובה וכו'. עיין להרב פרשת דרכים דף כ"ט מה שדקדק ולענ"ד נראה כדעת מרן שדברי רבינו אינם ענין לדר' יצחק אלא דר' שמואל בר אונא ואוקימתא דש"ס שם דהיינו דצבור נענים אפי' בגזר דין גם בשאר ימות השנה ויחיד בגזר דין דוקא בעשרת הימים שבין ר"ה ליוה"כ אבל בדליכא גזר דין אפי' בשאר ימות השנה נענים וכן נראה ג"כ מדף ט"ז ע"ב דאמר ר' יוחנן גדולה תשובה שמקרעת גזר דינו של אדם ומותיב ליה מברייתא דשב וכו' לא שב בנתיים אפילו הביא כל אילי נביות אין מוחלין וזהו שכתב רבינו אע"פ שהתשובה והצעקה יפה לעולם דאפשר שלא יהיה גזר דין ויועיל בעשרת הימים וכו' היא יפה ביותר וכו' כי אפי' שיש גזר דין נענה בד"א ביחיד אבל בצבור אפי' בשאר הימים יועיל גם לאחר גזר דין. אבל צבור וצועקין בלב שלם הם נענים וכו'. מקשים הספרים מההיא דפ"ק דתענית דאמר ר' אמי אין תפילתו של אדם נשמעת וכו' הא ביחיד הא בצבור נמצא דצבור אין צריכין לב שלם היפך רבינו ז"ל ולענ"ד נראה דרבינו איירי כאן באיכא גזר דין ומשו"ה אפי' צבור צריך לב שלם משא"כ בש"ס שם איירי דליכא גזר דין ואין להקשות דא"כ שם בש"ס אדתירצו הא ביחיד הא בצבור לוקמא הא בדאיכא גזר דין הא בדליכא גזר דין דלישנא דר' אמי דאמר אין תפילתו של אדם נשמעת משמע אפילו בדליכא גזר דין ומשו"ה תירצו הא ביחיד הא בצבור ור' אמי איירי בקודם גזר דין.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

שורשי הים · הלכות תשובה פרק ב׳

ג׳
וצריך לפרט את החטא שנא' אנא חטא העם הזה חטא' גדול' ויעשו להם אלהי זהב. וכתב מרן בכ"מ דפסק רבינו כר"י בן בבא ולא כר"ע משום דרב קאי כוותיה דמשני לרומייא דקראי דמכסה פשעיו לא יצליח עם קרא דאשרי נשוי פשע כסוי חטאה כאן בחטא מפורסם כאן בחטא שאינו מפורסם והא כריב"ב אזלא דאלו לר"ע אפי' מפורסם נמי לא דהא חטא העגל מפורסם הוא ואפי' הכי אמר אשרי נשוי פשע כסוי חטאה ומ"ש משה ויעשו להם אלהי זהב כדרבי ינאי כו' ומיהו אין נראה כן מדברי הרי"ף והרא"ש ז"ל. ויש להביא ראיה לדברי רבינו מדאיפליגו התם על עבירות שהתודה עליה' יה"כ שעבר אם יכול להתודות עליהם ביה"כ אחר אי לאו וע"כ במפרש חטאיו מיירי אלמא דלדברי הכל כל שלא התודה עדיין עליה' צריך לפרטם עכ"ל. וראיתי להרב מהר"ש אלגאזי ז"ל בספר אהבת עולם דנ"א ע"ג שהק' על ראיית מרן ז"ל הלזו דמאחר דהוא ז"ל כתב קוד' לכן דמר זוטרא בשם רב נחמן דמשני לרומייא דקראי כאן בעבירות שבין אדם למקום כאן בעבירות שבין אדם לחבירו דמצי אתי הך תירו' כר"ע דאין לפרט מדכתיב אשרי נשוי פשע כסוי חטאה היינו בעבירות שבין אדם למקום אבל בעבירות שבין אדם לחבירו אזיל ומודה ר"ע דצריך לפרט כריב"ב אע"ג דר"ע אמר סתם אשרי נשוי פשע כסוי חטאה מ"מ מפרשינן דר"ע בעבירות שבין אדם למקום קאמר ולא בעבירות שבין אדם לחבירו א"כ ההיא דאפליגו תנאי נמי על עבירות שהתודה עליהם יה"כ זה אם חוזר ומתודה יה"כ אחר שפיר איכא למימר דמיירי בעבירות שצריך לפרט אליבא דכ"ע וכגון עבירות שבין אדם לחבירו וכי תימא דבשלמא כשאנו מפרשים דר"ע מיירי בעבירות שבין אדם למקום אין כאן דוחק דבעגל קאי כדקאמר ריב"ב אנא חטא העם הזה כו' שהיא עבירות שבין אדם למקום ועלה קאמ' ר"ע דאין צריך לפרט אבל בהך ברייתא דקתני סתמ' עבירות שהתודה עליהם יה"כ זה סתמא משמ' דמיירי בכל מין עבירות אם נאמר כן מכח הסתם אכתי אף לדע' רב יאודה אמר רב דמשני לרומייא דקראי כאן בחטא מפורסם כאן בחטא שאינו מפורסם משמ' דאיכא חטא דאין לפרט וק' מהך ברייתא דקתני סתמא דבכל עבירות צריך לפרט וע"כ לומר דהני תנאי לא פליגי אלא בעבירות שצריכים פירוט דהיינו בחטא מפורסם וא"כ מאי ראיה מייתי הרב לדברי רבינו שכת' דבכל עבירות צריך לפרט בין מפורסם בין שאינו מפורסם בין בעבירות שבין אדם למקום בין בעבירות שבין אדם לחבירו והניח דברי מרן כ"מ בצ"ע. ולא זכיתי להבין דבריו הקדושים דלדברי רבינו בהל' ה' מבואר דפרסום עונות לבני אדם לחוד ופירוט חטאיו לפני המקום לחוד שהרי כתב שם וז"ל ושבח גדול לשב שיפרסם חטאיו כו' במד"א בעבירות שבין אדם לחבירו אבל בעבירות שבין אדם למקום אינו צריך לפרסם עצמו לפני אחרים לומ' כך וכך עשיתי דעזות פנים הוא לו אם גילם אלא שב לפני האל יתברך ופורט חטאיו לפניו ומתודה עליהם לפני הרבים סתם וטובה היא לו שלא נתגלה עונו ונתכפר עונו שנאמר אשרי נשוי פשע כסוי חטאה עכ"ל. מבואר יוצא מדבריו דס"ל דכי קאמר רב יאודה אמר רב כאן בחטא מפורסם כו' וקרא דאשרי נשוי פשע כסוי חטאה מיירי בחטא שאינו מפורסם היינו לגלותו לבני אדם ולומר חטאתי לפני האל יתברך בכך וכך אבל בינו לבין המקום פורט בוידויו לומר בין חטאות שבינו למקום ובין חטאות שבינו לחבירו וכיון שכן אין מקום להקשות מדברי הברייתא דקתני סתמא עונות שהתודה עליהם כו' אלמא בכל עונות צריך להתודות דאין הכי נמי דבכל העונות קאמר דמתודה עליהם לפני האל יתברך בין מפורסם בין שאינו מפורסם וכי קאמר רב יאודה אמר רב דבחטא שאינו מפורסם כתיב אשרי נשוי פשע כסוי חטאה היינו לכסותו מבני אדם וברור. איברא כי לפי דברי רבינו דמחלק בין מפרט חטאיו לפני המקום למפרסם חטאיו לבני אדם ק' אמאי לא משני תלמודא רומייא דקראי בהכי דקרא דמכסה פשעיו לא יצליח היינו במכסה פשעיו לפני המקום ואינו פורטם וקרא דאשרי נשוי פשע כסוי חטאה היינו במכסה פשעיו שחטא לפני המקום אינו פורטם לבני אדם. ואפשר לומר דתלמודא משמע ליה טפי לאוקמיה שני הכסויים דמכסה פשעיו וכסוי חטאה שמכסה אותם מבני אדם דבדידהו שייך לומר לשון כסוי שאינן יודעים אם חטא או לאו אם לא כשמגל' אות' החוט' אבל לפני האל יתברך לא שייך לשון כסוי כי לפניו נגלו כל תעלומות ומה שצריך לפורטם החוטא לפני האל יתברך הוא כדי שיתבייש בפיו ממה שעשה ור"ע דקאמר שאינו צריך לפרט מדכתיב אשרי נשוי פשע כסוי חטאה אין כוונתו לומר דכסוי חטאה קאי להקב"ה אלא כמ"ש מרן בכ"מ דר"ע חייש שמא כשפורט חטאיו לפני המקום ישמע איזה אדם וכתיב כסוי חטאה שצריך לכסותו מבני אדם וכיון דלפני האל יתברך לא שייך לומר מכסה פשעיו להכי הוצרכו לאוקומיה הני תרי קראי במכסה פשעיו מבני אדם דכאן בחטא מפורסם וכאן שאינו מפורסם א"נ כאן בעבירות שבין אדם למקום כאן בעבירות שבין אדם לחבירו ודוק.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות תשובה ב׳, מתוך הלכות תשובה שבספר המדע. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
כל הפרקים · הלכות תשובהכל הרמב״ם