הַתּוֹרָה
התחילו ללמוד

רמב״ם - הלכות תשובה · פרק ג׳

ספר המדע · 14 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות תשובה · פרק ג׳
הלכה א׳
כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִבְּנֵי הָאָדָם יֵשׁ לוֹ זְכֻיּוֹת וַעֲוֹנוֹת. מִי שֶׁזְּכֻיּוֹתָיו יְתֵרוֹת עַל עֲוֹנוֹתָיו צַדִּיק. וּמִי שֶׁעֲוֹנוֹתָיו יְתֵרוֹת עַל זְכֻיּוֹתָיו רָשָׁע. מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה בֵּינוֹנִי. וְכֵן הַמְּדִינָה אִם הָיוּ זְכֻיּוֹת כָּל יוֹשְׁבֶיהָ מְרֻבּוֹת עַל עֲוֹנוֹתֵיהֶן הֲרֵי זוֹ צַדֶּקֶת. וְאִם הָיוּ עֲוֹנוֹתֵיהֶם מְרֻבִּין הֲרֵי זוֹ רְשָׁעָה. וְכֵן כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ:
הלכה ב׳
אָדָם שֶׁעֲוֹנוֹתָיו מְרֻבִּין עַל זְכֻיּוֹתָיו מִיָּד הוּא מֵת בְּרִשְׁעוֹ שֶׁנֶּאֱמַר עַל רֹב עֲוֹנֵךְ. וְכֵן מְדִינָה שֶׁעֲוֹנוֹתֶיהָ מְרֻבִּין מִיָּד הִיא אוֹבֶדֶת שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית יח כ) "זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה" וְגוֹ'. וְכֵן כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ אִם הָיוּ עֲוֹנוֹתֵיהֶם מְרֻבִּין מִזְּכֻיּוֹתֵיהֶן מִיָּד הֵן נִשְׁחָתִין שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ו ה) "וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם". וְשִׁקּוּל זֶה אֵינוֹ לְפִי מִנְיַן הַזְּכֻיּוֹת וְהָעֲוֹנוֹת אֶלָּא לְפִי גָּדְלָם. יֵשׁ זְכוּת שֶׁהִיא כְּנֶגֶד כַּמָּה עֲוֹנוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים א יד יג) "יַעַן נִמְצָא בוֹ דָּבָר טוֹב". וְיֵשׁ עָוֹן שֶׁהוּא כְּנֶגֶד כַּמָּה זְכֻיּוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (קהלת ט יח) "וְחוֹטֶא אֶחָד יְאַבֵּד טוֹבָה הַרְבֵּה". וְאֵין שׁוֹקְלִין אֶלָּא בְּדַעְתּוֹ שֶׁל אֵל דֵּעוֹת וְהוּא הַיּוֹדֵעַ הֵיאַךְ עוֹרְכִין הַזְּכֻיּוֹת כְּנֶגֶד הָעֲוֹנוֹת:
הלכה ג׳
כָּל מִי שֶׁנִּחַם עַל הַמִּצְוֹת שֶׁעָשָׂה וְתָהָה עַל הַזְּכֻיּוֹת וְאָמַר בְּלִבּוֹ וּמַה הוֹעַלְתִּי בַּעֲשִׂיָּתָן הַלְוַאי לֹא עָשִׂיתִי אוֹתָן הֲרֵי זֶה אִבֵּד אֶת כֻּלָּן וְאֵין מַזְכִּירִים לוֹ שׁוּם זְכוּת בָּעוֹלָם שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל לג יב) "וְצִדְקַת הַצַּדִּיק לֹא תַצִּילֶנּוּ בְּיוֹם רִשְׁעוֹ", אֵין זֶה אֶלָּא בְּתוֹהֶה עַל הָרִאשׁוֹנוֹת. וּכְשֵׁם שֶׁשּׁוֹקְלִין זְכֻיּוֹת אָדָם וַעֲוֹנוֹתָיו בִּשְׁעַת מִיתָתוֹ כָּךְ בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה שׁוֹקְלִין עֲוֹנוֹת כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִבָּאֵי הָעוֹלָם עִם זְכֻיּוֹתָיו, בְּיוֹם טוֹב שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה. מִי שֶׁנִּמְצָא צַדִּיק נֶחְתָּם לְחַיִּים. וּמִי שֶׁנִּמְצָא רָשָׁע נֶחְתָּם לְמִיתָה. וְהַבֵּינוֹנִי תּוֹלִין אוֹתוֹ עַד יוֹם הַכִּפּוּרִים אִם עָשָׂה תְּשׁוּבָה נֶחְתָּם לְחַיִּים וְאִם לָאו נֶחְתָּם לְמִיתָה:
הלכה ד׳
אַף עַל פִּי שֶׁתְּקִיעַת שׁוֹפָר בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה גְּזֵרַת הַכָּתוּב רֶמֶז יֵשׁ בּוֹ כְּלוֹמַר עוּרוּ יְשֵׁנִים מִשְּׁנַתְכֶם וְנִרְדָּמִים הָקִיצוּ מִתַּרְדֵּמַתְכֶם וְחַפְּשׂוּ בְּמַעֲשֵׂיכֶם וְחִזְרוּ בִּתְשׁוּבָה וְזִכְרוּ בּוֹרַאֲכֶם. אֵלּוּ הַשּׁוֹכְחִים אֶת הָאֱמֶת בְּהַבְלֵי הַזְּמַן וְשׁוֹגִים כָּל שְׁנָתָם בְּהֶבֶל וָרִיק אֲשֶׁר לֹא יוֹעִיל וְלֹא יַצִּיל, הַבִּיטוּ לְנַפְשׁוֹתֵיכֶם וְהֵיטִיבוּ דַּרְכֵיכֶם וּמַעַלְלֵיכֶם וְיַעֲזֹב כָּל אֶחָד מִכֶּם דַּרְכּוֹ הָרָעָה וּמַחֲשַׁבְתּוֹ אֲשֶׁר לֹא טוֹבָה. לְפִיכָךְ צָרִיךְ כָּל אָדָם שֶׁיִּרְאֶה עַצְמוֹ כָּל הַשָּׁנָה כֻּלָּהּ כְּאִלּוּ חֶצְיוֹ זַכַּאי וְחֶצְיוֹ חַיָּב. וְכֵן כָּל הָעוֹלָם חֶצְיוֹ זַכַּאי וְחֶצְיוֹ חַיָּב. חָטָא חֵטְא אֶחָד הֲרֵי הִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ וְאֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְכַף חוֹבָה וְגָרַם לוֹ הַשְׁחָתָה. עָשָׂה מִצְוָה אַחַת הֲרֵי הִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ וְאֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְכַף זְכוּת וְגָרַם לוֹ וְלָהֶם תְּשׁוּעָה וְהַצָּלָה שֶׁנֶּאֱמַר (משלי י כה) "וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם" זֶה שֶׁצָּדַק הִכְרִיעַ אֶת כָּל הָעוֹלָם לִזְכוּת וְהִצִּילוֹ. וּמִפְּנֵי עִנְיָן זֶה נָהֲגוּ כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל לְהַרְבּוֹת בִּצְדָקָה וּבְמַעֲשִׂים טוֹבִים וְלַעֲסֹק בְּמִצְוֹת מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְעַד יוֹם הַכִּפּוּרִים יֶתֶר מִכָּל הַשָּׁנָה. וְנָהֲגוּ כֻּלָּם לָקוּם בַּלַּיְלָה בַּעֲשָׂרָה יָמִים אֵלּוּ וּלְהִתְפַּלֵּל בְּבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת בְּדִבְרֵי תַּחֲנוּנִים וּבְכִבּוּשִׁין עַד שֶׁיֵּאוֹר הַיּוֹם:
הלכה ה׳
בְּשָׁעָה שֶׁשּׁוֹקְלִין עֲוֹנוֹת אָדָם עִם זְכֻיּוֹתָיו אֵין מְחַשְּׁבִין עָלָיו עָוֹן שֶׁחָטָא בּוֹ תְּחִלָּה וְלֹא שֵׁנִי אֶלָּא מִשְּׁלִישִׁי וְאֵילָךְ. אִם נִמְצְאוּ עֲוֹנוֹתָיו מִשְּׁלִישִׁי וְאֵילָךְ מְרֻבִּין עַל זְכֻיּוֹתָיו אוֹתָם שְׁתֵּי עֲוֹנוֹת מִצְטָרְפִים וְדָנִין אוֹתוֹ עַל הַכּל. וְאִם נִמְצְאוּ זְכֻיּוֹתָיו כְּנֶגֶד עֲוֹנוֹתָיו אֲשֶׁר מֵעָוֹן שְׁלִישִׁי וְאֵילָךְ מַעֲבִירִים כָּל עֲוֹנוֹתָיו רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן. לְפִי שֶׁהַשְּׁלִישִׁי נֶחְשָׁב רִאשׁוֹן שֶׁכְּבָר נִמְחֲלוּ הַשְּׁנַיִם. וְכֵן הָרְבִיעִי הֲרֵי הוּא רִאשׁוֹן שֶׁכְּבָר נִמְחַל הַשְּׁלִישִׁי וְכֵן עַד סוֹפָן. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּיָחִיד שֶׁנֶּאֱמַר (איוב לג כט) "הֶן כָּל אֵלֶּה יִפְעַל אֵל פַּעֲמַיִם שָׁלוֹשׁ עִם גָּבֶר". אֲבָל הַצִּבּוּר תּוֹלִין לָהֶן עָוֹן רִאשׁוֹן שֵׁנִי וּשְׁלִישִׁי שֶׁנֶּאֱמַר (עמוס ב ו) "עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ". וּכְשֶׁמְּחַשְּׁבִין לָהֶן עַל דֶּרֶךְ זֶה מְחַשְּׁבִין לָהֶן מֵרְבִיעִי וְאֵילָךְ. הַבֵּינוֹנִים אִם הָיָה בִּכְלַל מֶחֱצָה עֲוֹנוֹת שֶׁלָּהֶן שֶׁלֹּא הֵנִיחַ תְּפִלִּין מֵעוֹלָם דָּנִין אוֹתוֹ כְּפִי חֶטְאוֹ וְיֵשׁ לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא. וְכֵן כָּל הָרְשָׁעִים שֶׁעֲוֹנוֹתֵיהֶן מְרֻבִּים דָּנִין אוֹתָן כְּפִי חֲטָאֵיהֶם וְיֵשׁ לָהֶן חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא שֶׁכָּל יִשְׂרָאֵל יֵשׁ לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא אַף עַל פִּי שֶׁחָטְאוּ שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ס כא) "וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ". אֶרֶץ זוֹ מָשָׁל כְּלוֹמַר אֶרֶץ הַחַיִּים וְהוּא הָעוֹלָם הַבָּא. וְכֵן חֲסִידֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם יֵשׁ לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא:
הלכה ו׳
וְאֵלּוּ הֵן שֶׁאֵין לָהֶן חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא אֶלָּא נִכְרָתִים וְאוֹבְדִין וְנִדּוֹנִין עַל גֹּדֶל רִשְׁעָם וְחַטָּאתָם לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים. הַמִּינִים. וְהָאֶפִּיקוֹרוֹסִין. וְהַכּוֹפְרִים בַּתּוֹרָה. וְהַכּוֹפְרִים בִּתְחִיַּת הַמֵּתִים וּבְבִיאַת הַגּוֹאֵל. הַמּוֹרְדִים. וּמַחֲטִיאֵי הָרַבִּים. וְהַפּוֹרְשִׁין מִדַּרְכֵי צִבּוּר. וְהָעוֹשֶׂה עֲבֵרוֹת בְּיָד רָמָה בְּפַרְהֶסְיָא כִּיהוֹיָקִים. וְהַמּוֹסְרִים. וּמַטִּילֵי אֵימָה עַל הַצִּבּוּר שֶׁלֹּא לְשֵׁם שָׁמַיִם. וְשׁוֹפְכֵי דָּמִים. וּבַעֲלֵי לָשׁוֹן הָרַע. וְהַמּוֹשֵׁךְ עָרְלָתוֹ:
הלכה ז׳
חֲמִשָּׁה הֵן הַנִּקְרָאִים מִינִים. הָאוֹמֵר שֶׁאֵין שָׁם אֱלוֹהַּ וְאֵין לָעוֹלָם מַנְהִיג. וְהָאוֹמֵר שֶׁיֵּשׁ שָׁם מַנְהִיג אֲבָל הֵן שְׁנַיִם אוֹ יוֹתֵר. וְהָאוֹמֵר שֶׁיֵּשׁ שָׁם רִבּוֹן אֶחָד אֲבָל שֶׁהוּא גּוּף וּבַעַל תְּמוּנָה. וְכֵן הָאוֹמֵר שֶׁאֵינוֹ לְבַדּוֹ הָרִאשׁוֹן וְצוּר לַכֹּל. וְכֵן הָעוֹבֵד כּוֹכָב אוֹ מַזָּל וְזוּלָתוֹ כְּדֵי לִהְיוֹת מֵלִיץ בֵּינוֹ וּבֵין רִבּוֹן הָעוֹלָמִים. כָּל אֶחָד מֵחֲמִשָּׁה אֵלּוּ הוּא מִין:
הלכה ח׳
שְׁלֹשָׁה הֵן הַנִּקְרָאִים אֶפִּיקוֹרְסִין. הָאוֹמֵר שֶׁאֵין שָׁם נְבוּאָה כְּלָל וְאֵין שָׁם מַדָּע שֶׁמַּגִּיעַ מֵהַבּוֹרֵא לְלֵב בְּנֵי הָאָדָם. וְהַמַּכְחִישׁ נְבוּאָתוֹ שֶׁל משֶׁה רַבֵּנוּ. וְהָאוֹמֵר שֶׁאֵין הַבּוֹרֵא יוֹדֵעַ מַעֲשֵׂה בְּנֵי הָאָדָם. כָּל אֶחָד מִשְּׁלֹשָׁה אֵלּוּ הֵן אֶפִּיקוֹרוֹסִים. שְׁלֹשָׁה הֵן הַכּוֹפְרִים בַּתּוֹרָה. הָאוֹמֵר שֶׁאֵין הַתּוֹרָה מֵעִם ה' אֲפִלּוּ פָּסוּק אֶחָד אֲפִלּוּ תֵּבָה אַחַת אִם אָמַר משֶׁה אֲמָרוֹ מִפִּי עַצְמוֹ הֲרֵי זֶה כּוֹפֵר בַּתּוֹרָה. וְכֵן הַכּוֹפֵר בְּפֵרוּשָׁהּ וְהוּא תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה וְהַמַּכְחִישׁ מַגִּידֶיהָ כְּגוֹן צָדוֹק וּבַיְתּוֹס. וְהָאוֹמֵר שֶׁהַבּוֹרֵא הֶחֱלִיף מִצְוָה זוֹ בְּמִצְוָה אַחֶרֶת וּכְבָר בָּטְלָה תּוֹרָה זוֹ אַף עַל פִּי שֶׁהִיא הָיְתָה מֵעִם ה' כְּגוֹן הָהַגְרִים. כָּל אֶחָד מִשְּׁלֹשָׁה אֵלּוּ כּוֹפֵר בַּתּוֹרָה:
הלכה ט׳
שְׁנַיִם הֵם הַמּוּמָרִים מִיִּשְׂרָאֵל. הַמּוּמָר לַעֲבֵרָה אַחַת וְהַמּוּמָר לְכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ. מוּמָר לַעֲבֵרָה אַחַת זֶה שֶׁהֶחֱזִיק עַצְמוֹ לַעֲשׂוֹת אוֹתָהּ עֲבֵרָה בְּזָדוֹן וְהֻרְגָּל וְנִתְפַּרְסֵם בָּהּ אֲפִלּוּ הָיְתָה מִן הַקַּלּוֹת כְּגוֹן שֶׁהֻחְזַק תָּמִיד לִלְבֹּשׁ שַׁעַטְנֵז אוֹ לְהַקִּיף פֵּאָה וְנִמְצָא כְּאִלּוּ בָּטְלָה מִצְוָה זוֹ מִן הָעוֹלָם אֶצְלוֹ הֲרֵי זֶה מוּמָר לְאוֹתוֹ דָּבָר וְהוּא שֶׁיַּעֲשֶׂה לְהַכְעִיס. מוּמָר לְכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ כְּגוֹן הַחוֹזְרִים לְדָתֵי הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים בְּשָׁעָה שֶׁגּוֹזְרִין גְּזֵרָה וְיִדְבַּק בָּהֶם וְיֹאמַר מַה בֶּצַע לִי לְהִדַּבֵּק בְּיִשְׂרָאֵל שֶׁהֵם שְׁפָלִים וְנִרְדָּפִים טוֹב לִי שֶׁאֶדַּבֵּק בְּאֵלּוּ שֶׁיָּדָם תַּקִּיפָה. הֲרֵי זֶה מוּמָר לְכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ:
הלכה י׳
מַחֲטִיאֵי הָרַבִּים כֵּיצַד. אֶחָד שֶׁהֶחְטִיא בְּדָבָר גָּדוֹל כְּגוֹן יָרָבְעָם וְצָדוֹק וּבַיְתּוֹס. וְאֶחָד שֶׁהֶחְטִיא בְּדָבָר קַל אֲפִלּוּ לְבַטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה. וְאֶחָד הָאוֹנֵס אֲחֵרִים עַד שֶׁיֶּחְטְאוּ כִּמְנַשֶּׁה שֶׁהָיָה הוֹרֵג אֶת יִשְׂרָאֵל עַד שֶׁיַּעַבְדוּ עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, אוֹ שֶׁהִטְעָה אֲחֵרִים וְהִדִּיחָם כְּיֵשׁוּעַ:
הלכה י״א
הַפּוֹרֵשׁ מִדַּרְכֵי צִבּוּר אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא עָבַר עֲבֵרוֹת אֶלָּא נִבְדָּל מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה מִצְוֹת בִּכְלָלָן וְלֹא נִכְנָס בְּצָרָתָן וְלֹא מִתְעַנֶּה בְּתַעֲנִיתָן אֶלָּא הוֹלֵךְ בְּדַרְכּוֹ כְּאֶחָד מִגּוֹיֵי הָאָרֶץ וּכְאִלּוּ אֵינוֹ מֵהֶן אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא. הָעוֹשֶׂה עֲבֵרוֹת בְּיָד רָמָה כִּיהוֹיָקִים בֵּין שֶׁעָשָׂה קַלּוֹת בֵּין שֶׁעָשָׂה חֲמוּרוֹת אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא. וְזֶהוּ הַנִּקְרָא מְגַלֶּה פָּנִים בַּתּוֹרָה מִפְּנֵי שֶׁהֵעֵז מִצְחוֹ וְגִלָּה פָּנָיו וְלֹא בּוֹשׁ מִדִּבְרֵי תּוֹרָה:
הלכה י״ב
שְׁנַיִם הֵם הַמּוֹסְרִין. הַמּוֹסֵר חֲבֵרוֹ בְּיַד עַכּוּ"ם לְהָרְגוֹ אוֹ לְהַכּוֹתוֹ. וְהַמּוֹסֵר מָמוֹן חֲבֵרוֹ בְּיַד עַכּוּ"ם אוֹ בְּיַד אַנָּס שֶׁהוּא כְּעַכּוּ"ם. וּשְׁנֵיהֶם אֵין לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא:
הלכה י״ג
מַטִּילֵי אֵימָה עַל הַצִּבּוּר שֶׁלֹּא לְשֵׁם שָׁמַיִם זֶה הָרוֹדֶה צִבּוּר בְּחָזְקָה וְהֵם יְרֵאִים וּמְפַחֲדִים מִמֶּנּוּ וְכַוָּנָתוֹ לִכְבוֹד עַצְמוֹ וְכָל חֲפָצָיו שֶׁלֹּא לִכְבוֹד שָׁמַיִם כְּגוֹן מַלְכֵי הָעַכּוּ"ם:
הלכה י״ד
כָּל אֶחָד וְאֶחָד מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה אֲנָשִׁים אֵלּוּ שֶׁמָּנִינוּ אַף עַל פִּי שֶׁהֵן מִיִּשְׂרָאֵל אֵין לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא. וְיֵשׁ עֲבֵרוֹת קַלּוֹת מֵאֵלּוּ וְאַף עַל פִּי כֵן אָמְרוּ חֲכָמִים שֶׁהָרָגִיל בָּהֶן אֵין לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא (וּכְדֵי) [וּכְדַאי] הֵן לְהִתְרַחֵק מֵהֶן וּלְהִזָּהֵר בָּהֶן. וְאֵלּוּ הֵן. הַמְכַנֶּה שֵׁם לַחֲבֵרוֹ. וְהַקּוֹרֵא לַחֲבֵרוֹ בְּכִנּוּיוֹ. וְהַמַּלְבִּין פְּנֵי חֲבֵרוֹ בָּרַבִּים. וְהַמִּתְכַּבֵּד בִּקְלוֹן חֲבֵרוֹ. וְהַמְבַזֶּה תַּלְמִידֵי חֲכָמִים. וְהַמְבַזֶּה רַבּוֹתָיו. וְהַמְבַזֶּה אֶת הַמּוֹעֲדוֹת. וְהַמְחַלֵּל אֶת הַקָּדָשִׁים. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁכָּל אֶחָד מֵאֵלּוּ אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא כְּשֶׁמֵּת בְּלֹא תְּשׁוּבָה אֲבָל אִם שָׁב מֵרִשְׁעוֹ וּמֵת וְהוּא בַּעַל תְּשׁוּבָה הֲרֵי זֶה מִבְּנֵי הָעוֹלָם הַבָּא שֶׁאֵין לְךָ דָּבָר שֶׁעוֹמֵד בִּפְנֵי הַתְּשׁוּבָה. אֲפִלּוּ כָּפַר בָּעִקָּר כָּל יָמָיו וּבָאַחֲרוֹנָה שָׁב יֵשׁ לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה נז יט) "שָׁלוֹם שָׁלוֹם לָרָחוֹק וְלַקָּרוֹב אָמַר ה' וּרְפָאתִיו". כָּל הָרְשָׁעִים וְהַמּוּמָרִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן שֶׁחָזְרוּ בִּתְשׁוּבָה בֵּין בְּגָלוּי בֵּין בְּמַטְמוֹנִיּוֹת מְקַבְּלִין אוֹתָן שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה ג יד) "שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים". אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן שׁוֹבָב הוּא שֶׁהֲרֵי בַּסֵּתֶר שָׁב וְלֹא בְּגָלוּי מְקַבְּלִין אוֹתוֹ בִּתְשׁוּבָה:

עבודת המלך · הלכות תשובה פרק ג׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

לחם משנה · הלכות תשובה פרק ג׳

א׳
כל אחד ואחד מבני האדם וכו'. עיקר הדברים לפי מה שרבינו סבור הוא שבתחלה נדונים היחידים שבעיר כל אדם שנמצא שזכיותיו מרובין מעונותיו צדיק ומי שעונותיו מרובין מזכיותיו רשע. ואח"כ דנין המדינה כולה אם ראו שעונותיה מרובין מזכיותיה אז ודאי נחרבת והצדיקים ודאי יוצאים ממנה ונצולים כמו שעשו לסדום דהאף תספה צדיק עם רשע. ואם נמצאו זכיותיה מרובין מעונותיה היא צדקת ואין מחריבין אותה אלא שהקב"ה נפרע מהרשעים מכל אחד ואחד לבדה. ואחר שדנו כל מדינה ומדינה לבדה חוזרין ושוקלין עונות וזכיות כל המדינות שהוא כל העולם כולו אם נמצא עונותיהן מרובים מזכיותיהן אז נחרב כל העולם כולו ואפילו המדינה שזכיותיה מרובין מעונותיה ואינם ניצולין מהם אלא הצדיקים בלבד כמו שהיה בימי דור המבול שנצול נח ואם נמצאו זכיותיהן מרובים מעונותיהם אז נצול כל העולם כלו ואפי' המדינה שעונותיהם מרובים מזכיותיהן הם נצולים והקב"ה פורע מן הרשעים בלבד. וזה למד רבינו ז"ל ממה שאמר בקדושין (דף מ') צריך שיראה אדם עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי וכו' ואת כל העולם וכו' עבר עבירה אחת כו' משמע ששוקלין את כל העולם כלו. ואם תאמר מאי אהני לן שיקול המדינות שיהיה אחת צדקת ואחת רשעת כיון שאחר כך דנין את כל העולם כלו ובתר כל העולם אזלינן. וי"ל דאהני לן כשיהיה כל העולם חציו זכאי וחציו חייב אז רואין כל מדינה ומדינה כפי מה שהיא אם היא רשעת היא נחרבת ואם היא צדקת היא נצולת והרשעים נאבדים. א"נ י"ל דאפי' העולם שרבו עונותיו מזכיותיו או זכיותיו מעונותיו בכל גוונא המדינה שעונותיה מרובין נחרבין ושזכיותיה מרובין היא נצלת. וא"ת א"כ מאי אהני לן שיקול כל העולם כלו. וי"ל דאהני לן למדינה שחציה זכאי וחציה חייב דלא אמרינן רב חסד מטה כלפי חסד כיון שכל העולם מרובין עונותיו מזכיותיו היא נחרבת ואם זכיותיו של עולם מרובים מעונותיו היא נצלת:
ב׳
אדם שעונותיו מרובין וכו' מיד הוא מת וכו'. קשה לזה דהא כמה צדיקים ראינו שמתים וכמה רשעים שחיים. ועוד קשה דאמרינן בברייתא בסוף פ״ק דקדושין (דף ל"ט:) כל שזכיותיו מרובין מעונותיו מריעין לו ודומה כמי ששרף את כל התורה כלה וכל שעונותיו מרובין מזכיותיו מטיבין לו ודומה כמי שקיים את כל התורה כלה והעלו באותו סוגיא דשכר מצות בהאי עלמא ליכא והרבה תירוצים נאמרו בקושיא זו. ונראה דכוונת רבינו במה שאמר כאן מת ברשעו רוצה לומר מיתת העוה״ב. ורבינו איירי כאן בשיקול העשוי בשעת מיתתו כמו שביאר לקמן ואמר כשם ששוקלין זכיות האדם בשעת מיתתו משמע דעד השתא בשיקול העשוי בשעת מיתה איירי. וכ״ת מ״מ הרי כתב לקמן בר״ה מי שנמצא צדיק נחתם לחיים ומי שנמצא רשע נחתם למיתה. יש לומר דצדיק דקאמר רוצה לומר צדיק באותו הדין ורשע דקאמר רשע באותו הדין כמו שתירץ הרמב״ן ז״ל ולכך לא כתב רבינו ז״ל לקמן מי שנמצא זכיותיו מרובין מעונותיו נחתם לחיים אלא כתב צדיק שאע״פ שיהיה רשע גמור ורוצה הקב״ה לפרוע לו שום שכר מצוה נותן לו חיים ומקרי צדיק בזה הדין: ובהשגות השיג הראב״ד ז״ל קושיא זו על רבינו מפני שסובר שהדין דהך מת ברשעו דקאמר היא מיתה ממש והוא תירץ דמיתה רוצה לומר שלא ימלאו ימיהם שהם שני הדור כדאמרינן בסוף פרק החולץ (יבמות דף מ"ט:) את מספר ימיך אמלא אלו שני דורות, ופירש״י אלו שנים שפוסקים לאדם בשעת לידתו ע״כ. ואפילו נחתם למיתה רוצה לומר לרעתו שאם גזור עליו בשעת לידה שיחיה חמשים שנה לא יחיה אלא ארבעים: וכן מדינה שעונותיה וכו'. שנאמר זעקת סדום ועמורה כי רבה. וא"ת א"כ כיון דסדום עונותיה מרובים מזכיותיה למה הקב"ה היה מוחל להם בשביל החמשים צדיקים כיון דהדין נותן שנאבדת. ויש לומר מפני תפלת אברהם היה מוחל אע"פ שאין הדין כך:
ג׳
כל מי שניחם וכו'. סוף פ"ק דקדושין (דף מ') בברייתא דברי ר"ש בן יוחאי ופירשו בגמ' בתוהא על הראשונות: וכשם ששוקלין וכו'. רבינו סובר דשוקלין בשעת מיתתו של אדם וכן בראש השנה. ונראה שיצא לו ממה שאמרו בפ"ק דראש השנה (דף ט"ז:) ג' ספרים נפתחים בראש השנה וכו' הרי שקול של ראש השנה ועוד אמרו שם ג' כיתות ליום הדין וכו' וסובר רבינו שזה הוא ליום המיתה: הבינונים וכו'. פ"ק דר"ה (דף י"ז) אמרו שם בברייתא שלש כתות ליום הדין וכו' בינונים יורדים לגיהנם ומצפצפין ועולין וכו' ב"ה אומרים ורב חסד וכו' פושעי ישראל בגופם יורדין לגיהנם ונדונין בה שנים עשר חדש וכו' אבל המינין והמסורות ואפיקורוסין שכפרו בתורה ושכפרו בתחיית המתים ושפרשו מדרכי צבור וכו' יורדים לגיהנם ונדונים בה לדורי דורות. וכן עוד שם אמר מר ב"ה אומרים ורב חסד וכו' והא כתיב והבאתי וכו' התם בפושעי ישראל בגופן והקשו והא אמרת לית להו תקנתא ותירצו כי לית להו תקנתא ברוב עונות הכא מחצה עונות וכו' ואית בהו נמי עון פושעי ישראל וכו' לא סגיא להו בלאו והבאתי וכו': עוד שם פושעי ישראל בגופן מאי ניהו א"ר קרקפתא דלא מנח תפילין ונתבארו דברי רבינו ז"ל מ"ש דדוקא פושעי ישראל בינונים יורדין לגיהנם אבל שאר בינונים רב חסד מטה כלפי חסד וכן נתבארו כל שאר הדברים. ושופכי דמים ובעלי לשון הרע והמושך ערלתו לא מצאתי בגמרא: אם עשה תשובה נחתם וכו' ואם לאו נחתם למיתה. וא"ת כי לא עשה תשובה אמאי נחתם למיתה הא מחצה על מחצה ורב חסד מטה כלפי חסד כבר תירצו בזה דהיכא דלא עשה תשובה הוי עון אחד נוסף על העונות משום דבאלו עשרה ימים של תשובה הוא חייב לעשות תשובה ואם לא עשה הרי עון אחד נוסף על העונות:
ד׳
ומפני ענין זה. כלומר מפני שבשופר מזהירין בראש השנה לחפש במעשיו לכך באלו עשרה ימים צריך לעשות מצות ומעשים טובים:
ה׳
בשעה ששוקלין עונות אדם עם זכיותיו כו'. בפרק קמא דראש השנה (דף י"ז.) אמרו תנא דבי רבי ישמעאל נושא עון ועובר על פשע מעביר ראשון ראשון וכך היא המדה אמר רבא ועון עצמו אינו נמחק דאי איכא רובא עונות מיחשב בהדייהו. ובהלכות פירש בו ב' פירושים, האחד פי' הרי"ף ז"ל וז"ל פירוש אדם ישר ותמים בדרכיו אם נכשל בחטא ועדין לא בא חטא לידו מעודו אותו החטא אין הקב"ה כותבו אלא מעבירו וכך היא מדתו של הקב"ה שלא לחייבו מתחלה כדכתיב הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר אמר רבא וכו' ע"כ. הרי שהרכיב ב' מאמרים המאמר במס' ר"ה מעביר ראשון ראשון וכו' עם המאמר הנאמר ביומא [פ"ו:] תניא ר' יוסי ב"ר יהודה אומר אדם חוטא פעם ראשונה ושניה וכו' והכל איירי בראש השנה וה"ה בשעה ששוקלין בעת מיתתו שעושין כך לדעת רבינו שסובר ששוקלין נמי בעת ההיא. והפירוש של הרי"ף ז"ל ביארו שם הר"ן ז"ל דלדעת מאן דקאמר ועון עצמו אינו נמחק ר"ל שהעון ראשון ושני דאין מונין לו הם תלוים ועומדים ואי איכא רובא עונות חוץ מראשון ושני מגלגלין עליו את הכל ואי ליכא לא. ויש שם פירוש אחר שפירש שם הגאון דאין הכונה באומרו מעביר ראשון לענין חטא ראשון ושני דלא קא חשיבי. ולדעתו אין הפרש בין ראשון ושני כלל לכל שאר, וה"פ כשהקב"ה רואה לאדם שרובו זכאי מעביר ראשון כלומר כל העונות שעושה מעבירם ונחשב כאילו לא עשה עונות כלל וקאמר רבא אע"פ שמעבירם אינם נמחקים לגמרי אלא תלוים ועומדים שאם נמצאו רובם זכיות אותם העונות נמחקים אז לגמרי אבל אם רובן עונות אז ודאי כל אחד נחשב ואינו מעביר ראשון ראשון כלל. ונראה לכאורה דרבינו תפס לו דרך הרי"ף ז"ל רבו ומרכיב שני המאמרים ופירש מעביר ראשון ראשון ר"ל דחטא ראשון ושני לא קא חשיב כלל, אבל לשון ואם נמצאו זכיותיו כנגד עונותיו מעבירין כל עונותיו ראשון ראשון שכתב אח"כ נוטה קצת לפירוש הגאון דמשמע דפירוש מעביר ראשון ראשון ר"ל דמעביר כל אחד ואחד כאילו לא היו לו עונות לכך דברי רבינו הם סתומים. לכך נראה ודאי שהוא תופס דרכו של הרי"ף ז"ל כדכתב בשם הר"ן ז"ל והכי פירושו מעביר ראשון ראשון כלומר החטא הראשון ושני מעבירם וכך היא המדה כלומר מכאן ואילך ליתר העונות כמו שעשה בתחלה להעבירם כלם אחד אחד והיינו דוקא כשהעונות הם כנגד הזכיות אבל אם יותר מגלגלין עליו את הכל וכמו שפירש רבא ועון עצמו אינו נמחק. נמצא דבפירוש וכך היא המדה נשתנה פירושו מדברי הרי"ף ז"ל דלפירוש הרי"ף ר"ל וכך היא מדתו שלא לחשוב לו חטא ראשון ושני. והראב"ד ז"ל בהשגות לא מתחוור לו דרך זה של הרי"ף ז"ל והוא מפרש דשני המאמרים הם חלוקים דתנא דבי ר' ישמעאל איירי ביום ר"ה ולא הוזכר כאן כלל חטא ראשון ושני ופירש הוא שכששוקל העונות ומצאם כנגד הזכיות מחשבו הקב"ה לצדיק גמור ומעביר כל עונותיו ראשון ראשון וכמו שהוא לפירוש הגאון ולא איירי בחטא ראשון ושני כלל וזה לא איירי בר"ה אלא בחטא ראשון ושני שעושה האדם בתחלת ימיו שהקב"ה מוחלו בתשובה ולא בעינן יוה"כ ויסורים זהו דעתו ז"ל מבואר בהשגות: בד"א ביחיד שנאמר הן כל אלה וכו'. בפ' יוה"כ (דף פ"ו:) תניא ר' יוסי ב"ר יהודה אומר אדם עובר עבירה פעם ראשונה מוחלין לו שניה מוחלין לו שלישית מוחלין לו רביעית אין מוחלין לו שנאמר כה אמר ה' על שלשה פשעי ישראל וכו' ואומר הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר מאי ואומר וכ"ת ה"מ בצבור אבל ביחיד לא ת"ש הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש, זו היא נוסחתנו בגמרא וכך היה גורס הראב"ד ז"ל בעל ההשגות ומפני כן השיג על רבינו ז"ל שזה החילוק של ציבור ליחיד לא הוזכר בגמ' וכך הוא האמת לפי גירסא זו אבל רבינו גורס גירסת הרי"ף שהובא בהלכות וז"ל תניא ר' יוסי אומר וכו' (עיין בכ"מ) ונתבארו דברי רבינו ז"ל לפי גרסא זו:
ז׳
חמשה הן (מישראל) הנקראים מינין כו'. י״ל בפירוש המינין וכל שאר הענינים שהזכיר רבינו טובא. חדא מה שפירש המינין הם חמשה מאי זה. הא בגמרא פרק אין מעמידין (עבודה זרה דף כ"ו:) לא נמצא שם שום סברא כזו אלא חד אמר דמומר להכעיס מין וחד אמר איזהו מין זהו העובד כוכבים אבל אלו החמשה לא מצאנו. מיהו הא ל״ק דבכלל עובד כוכבים הוו הני חמשה דעובד כוכבים ר״ל שמקבל אלוה אחר זולת האל יתברך ומכחיש אלהותו וכן אלו החמשה מכחישי אלהותו הן. אבל קשה מה שפירש באפיקורוסים דבגמ' דסנהדרין בריש פ' חלק (סנהדרין דף צ'.) כשאמרו במשנה ואלו שאין להם חלק לעוה״ב והזכיר אפיקורוס אמרו בגמרא (דף צ"ט ע"ב) מאי אפיקורוס רב ור' חנינא אמרי תרוייהו זה המבזה ת״ח רבי יוחנן ור' יהושע בן לוי אמרי זה המבזה חבירו בפני ת״ח אבל ביאור זה שהזכיר רבינו באפיקורוס לא מצאתי בגמרא. וקשה עוד מזה דלקמן כתב רבינו ז״ל דמבזה ת״ח אין לו חלק לעוה״ב וזה על כרחין יצא לו מאפיקורוס שאמרו בפרק חלק וכרב ור' חנינא מאי שנא דשם מפרש אפיקורוס מבזה ת״ח וכאן פירש באופן אחר. עוד קשה מה שפירש במומרים ישראלים שהם ב' ומנה אחד מומר להכעיס וזה תימה דבפ' אין מעמידין (עבודה זרה כ״ו:) פליגי רב אחא ורבינא חד אמר לתאבון מומר להכעיס מין וחד אמר אפילו להכעיס מומר הוי. ורבינו פסק בהלכות רוצח פרק ד' כמאן דאמר אפיקורוס הוי שכתב שם האפיקורוסים והם העושים עבירות להכעיס וכו' ה״ז אפיקורוס וא״כ לדברי זה אין למנות אפיקורוס ומומר להכעיס בתרתי דהא בפירוש אמרו בגמ' [שם] לדחות זה כשמנה שם בברייתא האפיקורוסים ומומרים ואמרו סמי מכאן מומר משום דקסבר דהוי אפיקורוס וא״כ הוי בכלל אפיקורוס וא״כ רבינו כיון שירד למנותו בכלל אפיקורוס היה לו למנותו. ובהל' עכו״ם בפ״י גבי מורידין ולא מעלין כתב רבינו אבל המוסרין והאפיקורוסים מישראל מצוה לאבדן כו' לא הזכיר שם מומרים ונראה דפסק כמ״ד אפיקורוס הוי ומסכים להל' רוצח וא״כ איך כתב כאן דמומר הוי. וע״ק דבהלכות עדות פי״א כתב המוסרין והאפיקורוסים לא הצריכו חכמים למנותם בכלל פסולי עדות וכו' שלא מנו אלא רשעי ישראל אבל אלו המורדים הכופרים פחותים הם מעכו״ם שהעכו״ם לא מעלין ולא מורידין וכו' ואלו מורידין ולא מעלין. הרי שם שהזכיר גבי הורדה לבור מומרים וכמ״ד מומר הוי והוה הפך למה שכתב בהל' רוצח ובהלכות עכו״ם. וע״ק באפיקורוסין וכופרין היכן מנה בברייתא שמורידין ולא מעלין הרי לא הזכיר בברייתא אלא האפיקורוס והמומרים. וע״ק כשהקשו שם בגמרא בפ' אין מעמידין (עבודה זרה דף כ"ו) א״ל אני שונה לכל אבידת אחיך לרבות מומר ואת אמר מורידין אמאי א״ל סמי מכאן מומר לשני ליה אידי ואידי במומר לתיאבון כאן במומר לכל התורה כאן במומר לדבר אחד דלכל התורה כלה שכתב רבינו לתיאבון הוי שאמר שאינו רוצה להיות שפל כישראל אלא רוצה להיות כעכו״ם שהם במעלה וא״כ במומר להכעיס הוא אפיקורוס שפיר מצי לאוקמי במומר לכל התורה כולה. וע״ק שכתב בהלכות שחיטה פ״ו ואם היה מומר וכו' או אפיקורוס והוא הכופר בתורה ואיך קאמר דאפיקורוס הוא הכופר בתורה הא הכא מנה אפיקורוס וכופר בתורה בתרתי. וכן קשה בהלכות רוצח פ״ד שכתב והאפיקורוסים והם הכופרים בתורה ובנבואה והא הכא מנה הכופר בתורה והאפיקורוס בתרתי ואיך כתב שם דהוא הוא. וע״ק מ״ש לקמן ויש עבירות קלות מאלו וכו' ולמה לא מנאם בכלל הראשונות ואמאי חלקם דחז״ל מנו כלם ביחד משמע דכלם שוים אפיקורוס ואומר אין תורה מן השמים דיחד מנאום בפ' חלק. וע״ק למה לא מנה כאן במומרים מומר לתיאבון דלכ״ע מומר הוי: ונראה לתרץ לכל זה דרבינו ודאי הוקשה לו למ״ד בפ' אין מעמידין (עבודה זרה כ״ו:) סמי מכאן מומר דלדבריו איך מנו בברייתא בפ״ק דר״ה [י״ז:] מומרין ושם לא אמר בגמ' סמי מכאן מומר אלא ודאי דיש לתרץ ולומר דיש נקראים אפיקורוסים אע״פ שאינם באמת אפיקורוסים אלא מפני שהם מביאים לאפיקורסות והם מבוא לו. וכ״כ רבינו ז״ל בפ״ק דחולין [ט״ו:] בפירוש המשנה על משנה המתחלת השוחט במגל וכו' שצדוק ובייתוס הכופרים בתורה הם שקורין אותם אנשי דורינו אפיקורוסים במוחלט ואינן אפיקורוסים על האמת אבל דינם להיות כדין האפיקורוסים ר״ל שמותר להרגם היום בזמן הגלות מפני שהם מבוא לאפיקורסות, ועוד כתב שם רבינו ז״ל וחז״ל קראו אפיקורוסים לחולקים על הדת ועל הנביאים ומכזיבין הנביאים וכו' א״כ נראה לומר דחז״ל קראו לכלם אפיקורוסים לכופרים ומומרים מפני שהם מבוא לאפיקורסות האמיתי אבל אינם אפיקורוסים באמת שהאפיקורוסים באמת הם החמשה שהזכיר רבינו ז״ל. ובזה יתורץ הקושיא דלברייתא דר״ה [י״ז.] למ״ד מומר להכעיס אפיקורוס הוי דבר״ה לא הזכירו אלא האפיקורוסים שהם אפיקורוסים באמת וכן המומרים וכל השאר כלומר הה' שמם האמיתי שראוי לקרותם אע״פ שהחכמים בכל מקומותיהם קראו אפיקורוסים למומרים ומוסרים ומינין הוא בשם מושאל מפני שהוא מבוא לאפיקורסות ומחלוקת רב אחא ורבינא בפרק אין מעמידין (עבודה זרה כ״ו:) הוא אם קראו חכמים למומר להכעיס בשם מושאל כמו שקראו כן למוסר ולכופר אע״פ שאין שמם האמיתי אפיקורוסים. ומה שהוצרך לומר מ״ד דלהכעיס הוי אפיקורוס סמי מכאן מומר הוא מפני שאי אתה יכול לפרש המין האמור בברייתא שר״ל האפיקורוס האמיתי ופרט מומר כלומר שמו האמיתי ולא רצתה הברייתא לקרות כאן בשם הכולל אלא רצה להודיע לנו שמו האמיתי כמו שאמרו בפ״ק דר״ה [י״ז.] האפיקורוסים והמומרים וכו' שהזכיר שמם האמיתי. זה א״א לומר דאם כוונת הברייתא היא כך היה לה להזכיר הכופרים והאפיקורוסים ונימא הכי הכופרים והאפיקורוסים המומרים מורידים ולא מעלים דודאי האפיקורוסים והכופרים לא עדיפי ממומרים וא״כ אמאי לא פרט אותם הברייתא בפירוש אלא מאי אית לך למימר דכללם בכלל האפיקורוסים א״כ כיון דשם אפיקורוס שם כולל ומושאל הוא א״כ מומר להכעיס נמי בכלל מינין בשם המושאל וא״כ על כרחך סמי מכאן מומר. ומה שלא תירצו אידי ואידי לתיאבון וכאן לכל התורה כולה כאן לדבר אחד נראה שהוא מפני דמומר לכל התורה כולה ודאי דיקרא מינאה בשם המושאל. וכמו שהשיגו הראב״ד ז״ל בהשגות דחוזר לדת העכו״ם מודה באלהיהם ונקרא מין וא״כ ודאי דלא מצי לאוקמי דברייתא דמומרים במומר לכל התורה כולה משום דהוי בכלל מין. והשתא יתורץ הכל מ״ש דמומר להכעיס הוי מומר מנה כאן השם האמיתי כמו שמנה הברייתא דר״ה [שם] ובהל' הרוצח שכתב הרי זה מין כלומר הרי זה שקראו אותו חז״ל מין בשם המושאל ובהל' ע״ז שלא הזכיר שם מומרין גבי הורדה סמך על מ״ש בהלכות עדות ששם הזכיר מינאין ואפיקורוסים וכופרים ומומרים כל אחד ואחד בשמו האמיתי כמו שקראן כאן בהלכות תשובה ובהלכות שחיטה (פ"ד) שכתב או אפיקורוס והוא הכופר בתורה ר״ל שהוא השם המושאל שהחכמים קראו אפיקורוס בכ״מ בהשאלה. וכן בהלכות רוצח שקרא לכופר בתורה אפיקורוס בשם המושאל אבל לא השם האמיתי. ומ״ש רבינו פירוש זה באפיקורוס ולא פירוש שהוא מבזה ת״ח משום דהסברא דחקתו דכאן אמר יורדים ואינם עולים וא״כ אין סברא דבעבירות קלות כאלו יאמר כאן הברייתא יורדים ואינם עולים דמבזה ת״ח לא עדיף מא' מהעבירות החמורות שבתורה חייבי כריתות ומיתות וכן המתכבד בקלון חבירו והמבזה את המועדות וכל השאר שהזכיר רבינו ז״ל לקמן שהוזכרו בברייתא בפ' חלק על מתני' [צ״ט.] דאין תורה מן השמים סובר רבינו ז״ל שעל אלו העבירות הקלות לא היה אומר בברייתא שיורדים ואינם עולים א״ו חז״ל אמרו כן כלומר שהרגיל בהם אין להם חלק לעוה״ב כלומר כיון שהיא עבירה קלה די שנאמר פירוש דברי חכמים שאמרו אין להם חלק לעוה״ב שר״ל הרגיל בהם ואין אותה החומרא של אין להם חלק לעוה״ב כחומרא זאת שהזכירו כאן ולכך לא מנאם רבינו בכלל כל הני שהם חמורות. ומזה הטעם עצמו לא מנה כאן מפר ברית אע״פ שהוזכר בברייתא שם בפ' חלק אלא בסוף הלכות מילה כתבו והמפר בריתו של א״א וכו' אין לו חלק לעוה״ב כלומר ובודאי שאין עונש האמור שם כעונש האמור באלו החמורות שבאלו החמורות הם נכרתות הנפשות לעולם. ומזה הטעם עצמו לא מנה כאן רבינו ז״ל במומרים מומר לתיאבון משום דאין סברא לומר דלמומר לדבר אחד לתיאבון אין לו חלק לעוה״ב ואע״פ שקראו אותו חז״ל מומר בכ״מ סובר רבינו ז״ל שאין בכלל פירוש המומרים הנזכר בברייתא של ר״ה [שם] מומר לתיאבון. ומזה הטעם עצמו פירש באפיקורוס מ״ש מפני דשם אמר יורדים ואינן עולין ואין להחמיר כ״כ במבזה ת״ח ולכך פירש שהוא דומה לכופר בתורה שר״ל כופר בנבואה אבל אפיקורוס דמתני' דפ' חלק דשם לא אמרו יורדין ואינם עולים וכל אלו החומרות אלא אמר אין להם חלק לעוה״ב שהוא קל יותר פירש מבזה ת״ח. זה נ״ל ליישב דברי רבינו על נכון: והאומר שיש שם רבון וכו' אבל שהוא גוף. על זה תפס הראב"ד ז"ל בהשגות דאם טעה בעיונו מפני שראה בכתוב נעשה אדם בצלמנו כדמותנו כו' אין ראוי לקרותו אפיקורוס. ורבינו סובר שאין לך אפיקורוס גדול מזה כמ"ש בפירוש העיקרים במשנה דבפ' חלק: וכן האומר שאינו לבדו האחד וצור לכל. כ' הראב"ד ז"ל בהשגות כאותו שאמר אלהיכם צייר גדול היה וכו'. נראה ביאור דבריו מפני שלשון רבינו מורה שכוונתו שהאומר שאין הקב"ה ראשון אלא שקדם לו סבה שבשביל אותה סבה נהיה הוא הרי זה אפיקורוס לכך קאמר דאפילו לא קאמר כך אלא פחות מזה שאע"פ שלא נהיה האל מחמת סבה כלל אלא בריאת העולם לא ברא אלא יש מיש הרי זה אפיקורוס. וזה ודאי נראה כוונת רבינו ז"ל שכן כתב וצור לכל:
י״א
וזהו הנקרא מגלה פנים וכו'. בפרק חלק (סנהדרין צ"ט.) אמר מבזה ת״ח זהו אפיקורוס ומגלה פנים כגון מנשה וכזה פסק רבינו ז״ל:
י״ד
ויש עבירות וכו'. כל אלו הוזכרו שם בפרק חלק בברייתא וקצת מהם בשאר הפרק: כל הרשעים וכו'. בפרק קמא דעבודת כוכבים (דף ז'.) ת"ר וכלן שחזרו בהם וכו' (עיין בכ"מ). ופירש"י ז"ל דוכלן אגזלנים ועמי ארץ קאי והתוס' דחו פירושו ופירשו פי' אחר ורבינו גורס כגרסת הרי"ף ז"ל שגורס כל הפושעים שחזרו בהן כו' ונתבארו דברי רבינו לפי גרסא זו:
נחלת הכלל · ToratEmet

דברי ירמיהו · הלכות תשובה פרק ג׳

א׳
כל אחד ואחד מבני אדם יש לו זכיות ועונות וכו'. החכם מכל אדם אמר "אין אדם בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" ורז"ל אמרו אפי' פושעי ישראל מלאים מצות כרמון ומהם יצא לרבינו לומר כל וכו' יש לו זכיות ועונות, והן זה מטבעי בני אדם ובמציאות שלא נמצא אדם כולו רע אף לרוצחי נפש יש בהם איזה הרגשה טובה וכן לא כולו טוב כמ"ש ולכן אמר רבינו כל אחד ואחד מבני אדם וכו' ועי' בתוס' יו"ט על חביב אדם וכו' מ"ש שם.
ב׳
אדם שעונותיו מרובין על זכיותיו מיד הוא מת שנאמר "על רוב עונך" וכן מדינה שעונותיה מרובין מיד היא אובדת שנא' זעקת סדום וכו' כי רבה וכו' וכן כל העולם כולו וכו' וירא ד' כי רבה רעת האדם וכו' ושקול זה וכו'. ועי' בראב"ד שפי' על חיי העוה"ב דהנה ראיה דרשעים חיים הרבה שנים וכ"כ בתוס' במס' ר"ה דף ט"ז ובלח"מ בדעתו לפרש גם בדעת רבינו על סמוך למיתה ומסכים למ"ש אח"ז כשם ששוקלין וכו' בשעת מיתתו וכו'. אמנם הראי' שמביא מקרא על רוב עונך ירמיהו ל' מסדום ומבול נראה שעל חיי העוה"ז ידבר, והנראה דרבינו מדין ומשפט התורה אשר הכל נדון על פי הרוב ולמי אשר עבר רוב עבירות ועונותיו מרובין עומד למות כמו שהיה באנשי מבול וסדום כמו ליחיד לרבים אבל לא בכל פעם ידין ה' ית"ש לפי הדין רק בשיתוף מדת הרחמים גם כדאי' במס' קדושין להפרע לו בעוה"ז על מיעוט זכות בו אבל לפי הדין מיד הוא מת. ואין שוקלין אלא בדעתו של אל דעות והוא היודע האיך עורכין הזכיות כנגד העונות. בזה הנאמר ג"כ למה נראה רשעים שנראה עונותיהם רבים מזכיותיו וחיים כי אין בידינו לשקול זכות נגד עונות, גם בלשון אין שוקלין וכו' שאל נשקול בדעתינו לומר על אדם שהוא ברוב עונות כי האדם למראה עיניו ישפוט בל יודע להבחין ולהעריך עונות נגד הזכיות כמ"ש ואל נדין אף לרשע ופועל עון לעומד למות ע"פ שיקול דעתינו, ובצדיקים לא אמר באלה אשר זכיותיו מרובין שחיים כי אין זה שכרם וכל אדם מעותד למות אף בזכות גדול ושכר הצדיקים צפון בעוה"ב, ובאיזה מצות שפי' התורה והארכת ימים ארז"ל בעולם שכולו טוב לעוה"ב בסוף מס' חולין עיי"ש, גם יש לקיים כמ"ש הלח"מ כי בשעת מיתתו נדון זה המת בחטאיו בלעדי שיהיה זכות תולה לו למיתה ועל שעת מיתה שם רבינו דברתו, ועי' שו"ת מזרחי סי' י"א.
ג׳
כל מי שניחם וכו' וכשם ששוקלין זכיות אדם ועונותיו בשעת מיתתו כך בכל שנה ושנה שוקלין עונות כל אחד ואחד מבאי העולם עם זכיותיו ביו"ט של ר"ה וכו'. במס' ר"ה דף ט"ז ע"א הכל נידונין בר"ה וכו' ר' יוסי אומר אדם נידון בכל יום שנא' ותפקדנו לבקרים ר' נתן אומר אדם נידון בכל שעה וכו' א"ר יוסף כמאן מצלינין האידנא אקצירי ומריעי כמאן כר' יוסי. ועי' בפי' משניות לרמב"ם ובר"ן ומהרש"א בע"י ובתוס' שם ויפלא דמצלינן אקצירי ומריעי כר"י וכדאיתא בגמ' וכל תפילות שלנו מלא כי בר"ה יום הדין והכל עוברים לפניו כבני מרון כדאיתא במשנה וכיו"ב. והנראה דודאי גם לר' יוסי דס"ל דאדם נידון בכל יום גם ר"ה בכלל בכל יום, וגם נוסף בו למעלות היום מצ"ע יום הראשון בשנה והוקבע ליום הזכרון אף כי לפני ה' יתעלה כל העתים שוים אבל לנו בני האדם הוקבע מחסדי ה' זמן מיוחד לחשבון מעשינו, ומי אשר איננו שם על לבבו על כן נידון ביותר על מעשיו וככלב שב אל קיאו ואם שב ורפא לו ויום הזה יום גדול ונורא בו ידין האדם לפי מעשיו ולחוטא הרבה יקרא כאשר אינו שב ביום הזה וחסדי ה' ביום הזה לשבים בכל לבבם, וקושית הגמ' על המשנה דנראה דרק בר"ה נידון על כל השנה והיודע קורות מראש ולו נודע עלילות בני אדם ומעשיהם אשר יעשו ובר"ה נידונין כפי אשר יעשו, אבל לר' יוסי אין ה' יתעלה גוזר מקדם על העתיד ובר"ה נידון על העבר וההוה על כי איננו שב בעת המשפט לכן אנן קיי"ל כר"י ולכן מתפללין בכל עת אקצירי ומריעי בכל השנה כולה, ור' נתן אמר בכל שעה לרגעים יבחנו, לר"י אינו נדון לפי שעה שמא ישוב אחרי עשות המזמתה כמ"ש רז"ל רשעים מליאי חרטות, וזה מחסדי ה'. ורז"ל שאמרו כשם ששוקלין במיתתו וכו' ומי יודע מתי ימות כמ"ש החסיד שוב יום אחד וכו' ע"כ בכל יום על האדם לחשוב שמא ישקלו עונותיו היום. ומי שנמצא צדיק וכו' ומי שנמצא רשע נחתם למיתה וכו'. ועי' בהגהות מיימוני ומ"ש בשם הרמב"ן ולמ"ש לעיל י"ל כדאי' במס' סוטה אף דמשפט הסוטה מפורש בתורה יש זכות תולה כן הנאמר נחתם וכו' על פי קו הדין ומשפט אבל יש רשעים שזכות תולה להם וכמ"ש.
ד׳
אע"פ שתקיעת שופר בר"ה גזה"כ רמז יש בו וכו'. כתבתי במקו"א כי מזה ג"כ נדע כי הטעמים שכתב רבינו במצות אין דעתו כי זה הטעם בלבדו הוא כי הרבה טעמים על מצוה אחת הנודעים ובלתי נודעים וכמ"ש בב"י בפאה שכתב הרמב"ם טעם בזה עיי"ש, וכן נראה מלשונו אע"פ שגזה"כ ואין לומר כי זה הטעם בלבד. כלומר עורו וכו'. עי' מ"ש במקו"א בפי' דכל דבריו אמרי נועם יורדין לחדרי לב.
ה׳
חסידי אומות העולם יש להן חלק לעוה"ב. וז"ל בפי' מהר"ד עראמה ז"ל עי' בהל' מלכים פ"ח ויהי' לך לגלוי גדול כשאתה לומד המורה שלא תטעה בדעתך שאריסטו בחקירותיו השיג הדביקות אליבא דרמב"ם, אלא שהוא מתווכח עמו לדעת סתרי תורה לדעתו על אמונותיו הטובות ומילוי קיום המצות שהיו לו וידיעת כל התלמודים וכו' ומי שאין לו אמונת תורת משרע"ה יגע להבל כל ימיו, ולפי שראיתי מי שהטהו המורה לדעת אחרת כתבתי כל זה כדי שיראה מלשון הרב בפירוש כל זה וכבר הזהיר הרב שלא יתעסק באותן הדברים אלא מי שהוא ממולא בתורה כולה ובדקדוקי מצותיה ואז לא יזיק לו ולא ינידהו רוח העולה וכו', ורבים ממפרשי המורה טעו ורצו לתלות טעותם בו, והוא מפני שלא נתמלאו לחם ויין כל צרכם והינידם הרוח ולא הבינו כי הרב חיבר המורה אחרי שחיבר הי"ד וקבע האמונות והתורה כולה ומצותיה בלבו וקיים דקדוקי המצות שנים רבות עכ"ל. כונתו ממ"ש רבינו בהל' מלכים פ"ח הל' י"א כל המקבל ז' מצות ונזהר לעשותן הרי זה מחסידי או"ה ויש לו חלק לעוה"ב, והוא שיקבל אותן ויעשה אותן מפני שציוה בהן הקב"ה בתורה, והודיענו ע"י משה רבינו שבני נח מקודם נצטוו בהן, אבל אם עשאן מפני הכרע הדעת אין זה גר תושב ואינו מחסידי או"ה ולא מחכמיהם" ובמקו"א כתבתי בפי' בדבריו. מ"ש בכ"מ והשאר צ"ע היכא מייתי להו עי' בירושלמי פ"א מ"א בגמ' שם וכבר העיר ע"ז בס' סדר משנה.
ו׳
ואלו שאין להן חלק לעוה"ב אלא נכרתים ואובדין ונדונין על גודל רשעם וחטאתם לעולם ולעולמי עולמים המינים והאפקורסים והכופרי' בתורה וכו'. ובמס' סנהדרין דף קי"א ע"ב במשנה אנשי עיר הנידחת אין להם חלק לעוה"ב שנא' יצאו אנשים בני בליעל וכו' וברש"י בני בליעל שאין להם חלק לעוה"ב עכ"ל, וכן בפי' משניות לרמב"ם שבפנינו ובמשניות ועי' בתוס' יו"ט שם, אבל במשנה שבירושלמי איתא אנשי עיר הנדחת יצאו אנשים בני בליעל וכו' ולא נמצא שם שאין להן חלק לעוה"ב, ועי' בחי' הר"ן שהביא ג"כ כנוסחת הירושלמי וכתב שהיא גירסת הספרים הישנים והיא הגירסא הנכונה ול"ג אין להם חלק לעוה"ב שודאי כיון דאקטלו והתודו וקיבלו דינייהו הוי להו כפרה כמו בשאר חייבי מיתות בי"ד וכדאי' בפ' נגמר הדין והספרים שגורסין אין להם וכו' היא הגהה על פי רש"י שסובר דענין משנה זו היא מענין הפרק מאותן שאין להם חלק לעוה"ב, וליתא דמשנה זו חוזרת לאלו הן הנהרגין שאמרו ואלו הן נהרגין רוצח ואנשי עיר הנדחת עיי"ש ומ"ש בריש פ' הנחנקין עיי"ש, ועי' בתוס' סנהדרין דף מ"ז ע"א בד"ה ואמאי כיון דאקטל הוו להו כפרה והא דתנן אנשי עיר הנדחת אין להם חלק לעוה"ב הני מילי דלא איקטול אבל אם דנו אותם והרגום יש להם חלק לעוה"ב עכ"ל, וא"כ י"ל אף לרש"י בנהרגו יש להם חלק לעוה"ב כמ"ש בתוס', והנה בר"ן כתב בהתודו וכן רבינו כתב להלן דתשובה מועלת על הכל אבל בס"ד דגמ' נראה אפי' בלא תשובה וכמ"ש בתוס' יו"ט בנתאכל הבשר למסקנא ג"כ עיי"ש. והנה מלשון ונדונין וכו' לעולם ולעולמי עולמים וכו' נראה כי יש עונש לנצחי, ומקרא נאמר "לא לעולם אריב וכו'" והנה לשון הגמ' במס' ר"ה י"ז ע"א אי' ונדונין בה לדורי דורות וכו' נראה ג"כ כי יש עונש נצחי. ועי' בס' עשרה מאמרות לרמ"ע מפאנו ז"ל מאמר חקור דין חלק ה' פ"א שהחליט כי אין עונש נצחי ומ"ש רז"ל הגיהנם כלה והם אינם כלים מפרש להיפוך כפי מה שפי' רז"ל בתנחומא פרשת נצבים במקרא חצי אכלה בם חיצי כלים תכלית היסורין אף כאן הגהינם כלה והוא תכלית העונש והם אינם כלים וסיים שם "אין לך דבר נצחי אלא במדת הטוב" ולדורי דורות דאיתא בגמ' וז"ל נותני חיתתם וכו' ופורשים מדרכי וכו' ונדונין בה לדורי דורות וכו' שמעוטם על רבעים וכו' עיי"ש בפי' יד יהודה שמיעוט דורי שנים, ורבינו שכתב לעולמי עולמים וגם כתב נכרתים ואובדין ונדונין וכו' על כרחן אין לפרש נאבדין לגמרי דא"כ האיך נדונין לעולם, ונראה דאין לכלול בלשון לעולמי עולמים לנצח כמו שמצינו לעולם עד היובל וגם אובדין וכן לעולמי עולמים איננו כמשמעות הלשון כן בכל מקום וכנראה אלה מחטיאי רבים נדונין בכ"מ שקלקלו ואולי עד כי יבוא עולם התיקון והשלימות ותמלא כל הארץ דעה ויתוקן המעוות אשר יצא מהם ועד אותו הזמן נקרא עולמי עולמים כמו שנקרא עדן עדנים בדניאל, והן על אלה נאמר המחטיאי רבים בעלי דת חדשות וכיו"ב אשר מכשילים העם בפיהם ובמעשיהם והמכשלה עומדת גם אחרי מותם ונדונין עליהם תמיד עד כמ"ש תסור המכשול והמה נתלבנו מעונם וכמ"ש בס' עשרה מאמרות הנ"ל באמרי נועם. ועי' בכנה"ג בפי' להרמב"ם בחלק או"ח למה לא הביא ההוגה ה' באותיותיו לאבא שאול אין לו חלק לעוה"ב עיי"ש. והמושך ערלתו. במס' אבות פ"ג מ"א והמפיר בריתו של אברהם אבינו ע"ה וכו' אע"פ וכו' אין לו חלק לעוה"ב עכ"ל ובברטנורא והמפיר בריתו שלא מל, או שמל וכו' ומושך ערלתו לכסות המילה כדי שלא יראה שהוא מהול עכ"ל, באופן הזה גרוע מלא מל כלל, ועי' במעשה רוקח דבירושלמי פאה [ופרק] חלק איתא ג"כ המושך ערלתו אבל ברמב"ם בפי' משניות כתב והניח או משך עיי"ש וממ"ש בפ"ג דמילה עיי"ש, ונראה דבלא מל בכלל מ"ש בהל' י"ד דאפי' בעבירות קלות יש שארז"ל בהרגיל בהם שאין לו חלק לעוה"ב ומכ"ש בחמור כמילה ורגיל תמיד בעבירה שלא מל עצמו הוי בכלל שאין לו חלק לעוה"ב ועי' חולין ד' ע"ב דמומר לערלות לא הוי רק מומר לאותו דבר עיי"ש.
ז׳
חמשה הן הנקראים מינים וכו'. ובראב"ד גדולים וטובים ממנו הלכו בזו המחשבה וכו'. ועי' בכ"מ ויש לתמוה על פה קדוש איך יקרא לאומרים שהוא גוף גדולים וטובים ממנו עיי"ש מ"ש ע"ז, ועי' בכנה"ג שפי' גדולים וטובים ממנו לא שטובים מרבינו אבל טובים וגדולים ממנו מבני עמנו הלכו בזו המחשבה כמו כי חזק ממנו שפי' מאתנו לפי פשוטו עיי"ש. גם לדעת רבינו במורה נבוכים התוארים ליחסו באמת בכלל התגשמות ובזה כנודע הרבה אשר חלקו עליו בזה, ומ"ש משבשות וכו' על האגדות נאמר וכי מפני השוטים יאבד וכו' שאמרו רז"ל . בראב"ד שמשבשות את הדיעות. לא דיבר חלילה נגד האגדות כמו שאמרו רז"ל על הטבע שמכשלת העע"ז וכי מפני השוטים יאבד את עולמו וע"ז נאמר צדיקים ילכו בה וכו'.
ח׳
שלשה הן הנקראים אפיקורסין וכו' וכן הכופר בפירושה והוא תורה שבע"פ והמכחיש מגידיה כגון צדוק ובייתוס וכו'. ונראה שמחלק בין הכופר בפירושה למכחיש מגידיה וצדוק ובייתוס היו כופרים בשניהם, אבל להם ג"כ תורה שבע"פ להם מסורה מפי אחרים ומכחישים בעלי קבלה ומוסרי התורה שבע"פ אשר לנו כנודע.
ט׳
שנים הם המומרים וכו' מומר לעבירה אחת זה שהחזיק עצמו לעשות אותה עבירה בזדון והורגל ונתפרסם בה אפי' היתה מן הקלות כגון שהוחזק תמיד ללבוש שעטנז וכו' ונמצא כאלו בטילה מצוה זו מן העולם אצלו הרי זה מומר לאותו דבר והוא שעשה להכעיס וכו'. נראה דעתו אף להכעיס בלאותו דבר צריך שיעשה כן הרבה פעמים ועי' במס' חולין בסוגיא דשוחט בשבת שאין נעשה מומר באותו מעשה וכאן נראה בהרבה פעמים נראה לענין אין לו חלק לעוה"ב צריך להתפרסם ומורגל ביותר וכמ"ש ברשב"א מובא בב"י בסי' קי"ט ביו"ד דצריך שיעשה ג' פעמים י"ל דהוי בכה"ג בכלל והורגל וכו' שכתב רבינו.
י״א
הפורש מדרכי צבור וכו' העושה עבירות ביד רמה כיהויקים בין שעשה קלות ובין שעשה חמורות אין לו חלק לעוה"ב, וזה הנקרא מגלה פנים בתורה מפני שהעיז מצחו וגילה פנים ולא בוש מדברי התורה. במס' אבות פ"ג אי' והמגלה פנים בתורה שלא כהלכה והקשה בכ"מ למה לא הביאו רבינו עיי"ש נראה דשאני המגלה פנים בתורה שפי' כמ"ש רבינו מפני שהעיז וכו' משלא כהלכה דהוי כונה אחרת, והנה בירושלמי פאה פ"א מ"א הנ"ל שם אי' הפורק עול זה שהוא אומר יש תורה ואינו סופנה [וגי' אחרת ואינו סובלה] והמפיר ברית זה המושך לו ערלה המגלה פנים בתורה זה שהוא אומר לא נתנה התורה מן השמים, ולא כבר תניתא האומר אין תורה מן השמים תני' ר"ח וכו' זה שהוא עובר על ד"ת בפרהסיא כגון יהויקים מלך יהודה וחביריו עכ"ל ובמס' סנהדרין צ"ט ע"ב לחד מבזה ת"ח מגלה פנים בתורה שלא כהלכה ולחד כגון מנשה שהיה דורש אגדה של דופי ובע"א שם מדבר ה' בזה דג"כ נראה כדעת הרמב"ם וירושלמי כמו שכתב רבינו וגם מסכים לבבלי למי שמפרש המבזה ת"ח דהוי בכלל ועל קושית הכ"מ שלא הביא מגלה וכו' כמו מנשה דאיתא בבבלי ולשון שלא כהלכה מסכים לזה שלא נמצא לשון זה בירושלמי נראה זה הוי בכלל כופר בתורה שאין לך כופר בתורה ממי שדורש אגדות של דופי וכבר כתבו בכלל אפיקורס. ועל הקושיא שלא מנה באפיקורסים המבזה ת"ח ועי' בלח"מ, עי' בס' לר' אברהם עראמה ז"ל שכתב דהמבזה וכו' משו"ה בכלל אפיקורס דאם לא היה מינות בו לא היה מבזה ת"ח דרק למין יקרא אפיקורס ונמצא כבר נמנה בכלל אפיקורס שחשב רבינו עיי"ש והוא נכון לענ"ד.
י״ד
כל אחד וכו' והמכנה והקורא לחבירו בכנוי וכו' והמתכבד בקלון חבירו וכו'. ובכ"מ כתב ומה שמנה רבינו קורא וכו' ומתכבד וכו' לא ידעתי מקום וכו' עיי"ש, וכבר הראו מקומו בירושלמי חגיגה פ' אין דורשין ובבראשית רבה פ"א עיי"ש. כל הרשעים ומומרים וכיו"ב שחזרו בתשובה וכו' מקבלין אותו וכו'. עי' מ"ש לעיל בפ"ב ד"ה ע"ז בשם הרדב"ז ליישב הסתירות משם עיי"ש.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

סדר משנה · הלכות תשובה פרק ג׳

ב׳
אדם שעוונותיו מרובין על זכיותיו וכו'. והראב"ד השיגו וכתב לא כמו שהוא סובר וכו' כי יש רשעים חיים הרבה וכו' ועיין מ"ש מרן. והלח"מ רוצה לסלק השגתו באמרו דרבינו לא איירי בענין מיתה וחיים בעה"ז אלא לענין עה"ב, ואם כי התו' בר"ה ט"ז ד"ה ונחתמין לאלתר וכו' כתבו כן, ועיין בהגה' מיימוני אות א' מ"ש בשם הרמב"ן אבל הדבר הקשה לאמר דרבינו כוון ג"כ לזה דהא רבינו הביא ראיי' על זה מהכתוב על רוב עונך והוא בירמיה למ"ד ושם נאמר כל מאהביך שכחוך וגו' כי מכת אויב הכיתיך מוסר אכזרי על רוב עונך וגו' והוראת הכתובים האלה על עונשי עה"ז שהי' נענשים בדבר בחרב וברעב, וא"כ מה ראיי' מייתי רבינו מעונשי עה"ז לעונשי עה"ב דחלוקים הם ויפה עשה מרן שמיאן בתירוצו של הלח"מ אף כי ראו עיניו מ"ש התו' והגה' מיימוני בשם הרמב"ן, והנה התו' בר"ה שם הקשו על ר' כרוספדאי דאמר ג' ספרים נפתחין וכו' הרי אנו רואים כמה צדיקים מתים בנערותם וכמה רשעים יאריכו ימים, ויפה עשה הראב"ד שלא השיג על רבינו מכח קו' התו' מצדיקים שמתים בנערותם, דאין זה ראיי' דאולי הם מאותן הצדיקים שנאמר עליהן הן בקדושיו לא יאמין כדאי' בחגיגה ה' ר' יוחנן כי הוי מטי להאי קרא בכי וכו' עיי"ש בתו' ד"ה מבעט ברבותיו הוי וכו', ובהיות כן ממילא אזדא נמי השגת הראב"ד ממה שראינו רשעים עתקו וגם גברו חיל מאריכים ימיהם, דג"כ נאמר אולי המה מאותן שנאמר עליהן ומשלם לשונאיו על פניו להאבידו, ועוד מצינו דהאריך השם ית' אפו לרשעים בשביל דנפק מהן זרע כשר, וצוה הוא ית' לבלתי צרור האומות הרשעות עמון ומואב ולא להתגרות בהם מלחמה בעבור שתי פרידות טובות שעתידין לצאת מהן נעמה העמונית ורות המואביה כדאי' במס' ב"ק ל"ח ולא יגרע מהם האיש הישראלי בשגם הוא רשע למות, ולזה כוון רבינו במ"ש ואין שוקלין אלא בדעתו של אל דעות הוא היודע לערוך הטובות נגד הרעות וגם זה הוא בכלל הזכות, במה שיהי' יוצאי יריכו זרע אמת ונאמן לה', וכן מצאנו בשמעי בן גירא ובמצרי שהרגו משה בראותו כי אין איש יוצא מחלציו.
ה׳
וכן חסידי אומות העולם יש להם חלק לעה"ב. עיין הל' מלכים פ"ח הלכה י"א מ"ש רבינו שם ומרן לא העיר על מקורו איה הוא נובע ואני בס"ד הראיתי מקורו.
ו׳
ואלו הן שאין להן חלק לעה"ב וכו'. הנה מרן בהלכה הקודמת הביא הברייתא דקתני בה אבל המוסרים והאפיקורסים שכפרו בתורה ובתחיית המתים ושפירשו מדרכי צבור ושנתנו חיתיתם בארץ החיים שחטאו והחטיאו את הרבים וכו' יורדין לגיהנם ונדונין בה וכו' והשאר שכתב רבינו צ"ע היכא מייתי להו, והנה מספר השאר שחשב רבינו בכלל הרשעים שאין להן חלק לעה"ב אלו הן המינים וכו' והעושה עבירות ביד רמה כיהויקים ושופכי דמים ובעלי לה"ר והמושך ערלתו, והאיר ה' עיני לדעת מוצאן ומקורן של הדברים האלה אשר לא ידע מרן מאין הוציאן רבינו, מ"ש רבינו המיני' הלא מפור' הוא בברייתא דמייתי התלמודא בר"ה והם בראשונה ישאו עונם, האמנם מרן העתיק בלשון הברייתא המסורת תמור המינים, אולם אין גירסא זאת נכונה דהא רש"י שם והתו' לכולם היתה בגירסתם המינים, ועיין בתו' ע"א כ"ו בד"ה סמי מכאן וכו' ועיין ברי"ף ובהרא"ש שם, ויותר נראה שחסר בהעתק' מרן מלת והמיני' וא"כ אין כוונתו של מרן במ"ש שלא ידע מקורן רק על השאר שלא נזכרו בברייתא, ועיין מ"ש רבינו בהל' מלכים פ' י"א הלכה א' שכתב מי שאינו מאמין בעיקר הי"ב לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר אלא בתורה ובמשה רבינו שהעידו עליו, וכל איש ישראלי הכופר בתורה אפי' בתיבה אחת מצטרף למנין שהזכירה הברייתא והרי לדעת רבינו גם זה בכלל הכופר בתורה ובנביאים ולכן חשבו בפ"ע מ"מ מקור אחד להן, ומ"ש והעושה עבירות ביד רמה וכו' זה יצא לו מהירושלמי בסנהדרין ריש פ' חלק ובמס' פאה פ"א דמייתי שם הוסיפו עליהן הפורק עול והמפר ברית והמגלה פנים בתורה וכו' המפר ברית זה שהוא מושך בערלתו המגלה פנים בתורה שעובר על ד"ת בפרהסיא כגון יהויקים, הרי מבואר להדיא כדעת רבינו במ"ש דעושה עבירות בפרהסיא כיהויקים הוא מאותן שאין להם חלק לעה"ב, וגם במה שקורא אותן מגלה פנים בתורה וכו' ומ"ש רבינו ושופכי דמים נראה דיצא לו לרבינו מק"ו מלה"ר שהרגיל לספרו אין לו חלק לעה"ב כמ"ש רבינו פה, והרי לה"ר אינו הורג ממש אלא שגורם לש"ד כמאמרם ז"ל לה"ר הורג שלשה וכ"ש מי שהוא שופך דמים בפועל שאין לו חלק לעה"ב, ועוד יש לי סמך מהכתוב במשלי כ"ח פסוק י"ז אדם עשוק בדם נפש עד בור ינוס ולא יתמכו בו, והוראת בור הוא גיהנם שיבוא שמה ולא יהי' לו תומך שום זכות להגן עליו כדרשת רז"ל ביומא פ"ז בכל המחטיא את הרבים ואסמכי' על הך קרא, ורבינו אפיק מיני' תרתי מילי מדכתיב בדם נפש ולא כתיב בדם אדם כדכתיב שופך דם האדם דרשינן דקאי על הדבר הנוגע לנפש דהיינו שמחטיאו, הוא אינו עולה לעולם כדקאמר התם שלא יהא תלמידו בגיהנם והוא בג"ע. אפס אין מקרא יוצא מידי פשוטו ואיירי בשפיכת דמים שינוס לבור תחתית ולא יועילו לו שום זכות להעלותו לארצות החיים, ועוד נראה שיצא לו לרבינו דבר זה ממה שאמרו בילקוט משלי פרשה א' בפסוק בני אם יפתוך חטאים וגו' כל המאבד נפש אחת מישראל כאלו איבד עולם מלא, ולא עוד אלא שצפונים לו חטאותיו לעתיד לבא והיינו שיש לו עונש יתירה מעל כל שאר עבירות שאין לו חלק לעה"ב דאל"כ מאי גריעותא דעון זה מש"ד מכל העבירות שבתורה דרובן עונותיהן שמורות לעה"ב ובעה"ז השגו חיל אלא ההבדל הוא לענין עה"ב, ומ"ש רבינו מושך ערלתו כבר אמרנו דכן מפורש בירושלמי דמס' פאה ומס' סנהדרין, ובעל לה"ר דאין לו חלק לעה"ב העירותי את מקורו בהל' דעות פ"ז הלכה ב' ובהלכה ג' שם, ועוד יש להביא ראיי' לשיטתו ממה שאמרו בסוטה ה' ובערכין ט"ו כל המספר לה"ר אמר הקב"ה אין אני והוא יכולים לדור בעולם, שנאמר מלשני בסתר וגו' אתו לא אוכל, ואין הכוונה דבשביל אחד המספר לה"ר מסלק הש"י שכינתו מלמטה, חלילה לאל מלעשות כן האיש אחד יחטא ועל כל העדה יקצוף, ולומר דעל אותו המספר לה"ר הוא שאמרו דהקב"ה מסלק שכינתו ממנו זיל קרי בי' רב הוא דעל עובר עבירה נאמר ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך וע"כ איירי לענין עה"ב שנפשו לא תהי' צרורה בצרור החיים בג"ע, וא"ל דלמא רק לזמן ירד שאלה בגיהנם ועדיין לא שמעינן שאין לו חלק כלל לעה"ב הלא זה הוא בכל עובר עבירה עונו ישא עד יכופר בגיהנם ואז מעלין אותו לשכר הנצחי ושפיר כתב רבינו דבעל לה"ר הוא מאותן שאין להם חלק לעה"ב, (ולקמן בהל' מילה פ"ג הלכה ח' הרביתי עוד דברים בענין מושך ערלתו שלא תקשה עליו ממ"ש בהל' תרומות ובישוב קו' התו' דיבמות).
ח׳
שלשה הן הנקראין אפיקורסין וכו'. ומרן הקשה מהא דאמרי' בסנהדרין צ"ט מאי אפיקורס זה המבזה ת"ח וכו' ועיין בהגהמ"יי אות ו' ובתשוב' מהרי"ל סי' רכ"א מה שמישב על קו' מרן, ואנכי לא ידעתי מקום לתמיהת מרן דהרי דרכו של רבינו בכל מקום לפסוק כלישנא בתרא, והנה א"ד הוא כמו לישנא בתרא כמ"ש המ"ע בפ' ד' מהל' חובל ומזיק, וא"כ ה"ל למרן להביא איכא דאמרי דמייתי התלמודא שם איכא דמתני לה אסיפא מגלה פנים בתורה זה המבזה וכו' אפיקורס כגון מאן אמר רב יוסף כגון הני דאמרי וכו' ואמוראי בתראי שקלי וטרי טובא בהך א"ד ורב פפא עבד עובדא בנפשיה ואותיב בתעניתא כי הך א"ד, וצ"ע קצת, ודע דהמבזה את החכמים שאין לו חלק לעה"ב כבר כתבו רבינו בהל' ת"ת פ"ו הלכה י"א ולקמן הלכה י"ד ולא מנה אותו רבינו בכלל האפיקורסין, ועיין בש"ך י"ד סי' קנ"ח ס"ק ו' ותמיהני שלא זכר הש"ך שדעת רבינו אינו נראה כן.
י״א
העושה עבירות ביד רמה כיהויקים וכו'. מרן לא העיר על מקורן של הדברים האלה, וכבר הראיתי מקומן בירושלמי בהלכה ו'.
י״ד
ויש עבירות קלות מאלו ואעפ"כ אמרו חכמים וכו'. והקשה מרן מדוע לא מנה רבינו מפר ברית של א"א ע"ה, ועוד מי חמיר בעל לה"ר ממבזה מועדות ואפשר דמפר ברית היינו מושך בערלתו וכבר הוא נמנה עם הרשעים לעיל ועדיין קשה מדוע השמיט ממנינו מגלה פנים בתורה, ותמיהני על תמיהת מרן דמי חמיר בעל לה"ר ממבזה מועדות אף אם נאמר דכוונת רבינו על המועדות עצמן, או על חה"מ דס"ל מלאכת חה"מ מדאורייתא הוא עיין לקמן בהל' שביתת י"ט פ"ז ה"א ובה"ה שם מ"מ לה"ר חמיר טובא שגורם להרוג נפשות הרבה כמבואר בהל' דיעות פ"ז ה"א והוא ג"כ חמיר כמו כופר בעיקר ויתר דברים מכוערים והעולה על כולם שיש בו השחתת העולם, וכבר כתב רבינו בהל' רוצח דמה"ט עון ש"ד חמיר טפי מע"א ומחלל את השבת, ומ"ש מרן דמושך בערלתו היינו מפר ברית, מאי דמספקא לי' למרן מדכתב בלשון "ואפשר" פשיטא לי' להירושלמי כמ"ש לעיל הלכה ו' ועוד הא כתב רבינו בהל' מילה פ"ג וכל המפר בריתו של אברהם והניח ערלתו או משכה וכו אין לו חלק לעה"ב הרי חשב רבינו גם מניח ערלתו בהדי מושך ערלתו בכלל מפר ברית שאין לו חלק לעה"ב וצ"ע. ומה שהתעורר מרן מדוע השמיט רבינו למנות בהדייהו מגלה פנים בתורה וכוונתו דאעפ"י שכתב רבינו לעיל הלכה י"א דמי שעושה עבירו' ביד רמה כיהויקים מקרי מגלה פנים בתורה, ומקורו הוא מהירושלמי מ"מ קשיא לי' למרן דה"ל לרבינו להביא נמי ענין מגלה פנים בתורה לפי שיטת תלמודא דידן דממ"נ אם שני התלמודים חולקין אהדדי ראוי לתפוס ההלכה כשיטת תלמודא דידן כי כן הוא דרך הפוסקים בכל מקום, ואם הם שווים בדעותיהן רק מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי א"כ מדוע לא הזכיר רבינו דעת התלמודא דידן בענין מגלה פנים בתורה, ומ"ש רבינו והמתכבד בקלון חבירו וכו' מרן לא ידע מקורו אנה הוא נובע ולעיל בהל' דעות גליתי בס"ד מקורו הטהור תדרשנו משם.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

צפנת פענח · הלכות תשובה פרק ג׳

א׳
[השמטה בינונים כו'. עיין קדושין דף ל"ט ע"ב שאם היתה שקולה מכרעת ע"ש בתוס' מ"ש מהך דר"ה אך באמת כך דר"ל אם יש במחצה זכיות מצוה כזו שמכרעת וכן בהמחצה עבירות יש עון חילול השם שגם הוא מכריע אז הוי כמו מחצה על מחצה ע' בקדושין דף מ' וכע"ז כ' התוס' בחולין דף פ"ו ע"א בד"ה מ"ט דמספקא להו אם רוב לכאן או רוב לכאן וע"ש דף כ"ח ע"ב תרי רובי בחד מנא ליכא וכן הוא כונת הירוש' דמאי פ"א ה"א בהא דר"י ור"ל גבי קלין דאם מחצה משמרין ומחצה אין משמרין או מחצה עכו"ם ומחצה ישראל אז הוי דמאי רק דמיירי בספק אם רוב משמרין או רוב אין משמרין וספק אם רוב ישראל או רוב עכו"ם בזה פליגי ר"י ור"ל כצ"ל שם בירושלמי וע' ברכות דף ס"א ע"ב כגון אנו בינוני כו': ע"כ השמטה]
ב׳
אדם שעונותיו כו'. ועי' בהשגות ועי' בתוס' ר"ה דט"ז ע"ב והנה בירושלמי דקדושין סוף פ"א מבואר כשיטת התוס' דזה רק לעוה"ב, אך בירושלמי פ"א דר"ה אמר שם על אדם שמת בעשי"ת כהאי גוונא כדברי רבינו והנה בבבלי שם דט"ז ע"א נקט לשון מקרה ואונס ר"ל דהוא נשאר קיים עד אחר יוה"כ והקב"ה רואה את הנולד שלא יעשה תשובה אז איגלאי מלתא למפרע ונידון ועי' בירושלמי ר"ה פ"ג הל' ה' גבי השמטת כספים וסוף פ"ח דיומא גבי שעיר המשתלח ע"ש ועי' בתוס' חגיגה דף ד' ע"א ד"ה לא נצרכה דאם מת לא מקרי עומד לשחרור ועי' סוטה די"ח ע"ב לא שהמים בודקין אותה מיד ועכשיו כו' ר"ל שא"כ שוב לא תתטמא ועי' בהך דבכורות דכ"ז ע"ב דלמד שם דבכור נאכל לשני ימים ולילה אחד מהך דשנה בשנה ע"ש וקשה מאי ראיה דלמא ר"ל אלילה הראשונה של ר"ה וא"כ הוי שני שנים וצ"ל דכיון דאין מקדשין את החודש בלילה עדיין לא מקרי שנה הבאה, עי' ברכות דף ל' ע"ב אך הלא מבואר בירוש' סוף פ"א דר"ה דהלילה קדוש למפרע ובעצם זה הוי מחלוקת בגמ' דסנהדרין די"ב ע"ב בין רבא לר"נ גבי אם בטל העיבור ע"ש וצ"ל כך דהא דאמרינן שחל למפרע זה רק כשהדבר ישנו בעין אבל אם אינו קודם שבא הדבר לא חל, וע' ע"ז דס"ג ע"א גבי אתנן כשקדמה והקריבתה, ועי' תמורה דכ"ד ע"א בהך דר"א בר"ש, ועי' חולין דל"ו ע"א גבי נתז דם על הדלעת ובדברי רבינו בפ"י מהלכות טומאת אוכלים הל' ג' דפסק דאם נתקנח הדם בין סימן לסימן הוי ספק אף דקי"ל ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף וצ"ל משום דכיון דהדם אינו בעין לא חל עליה למפרע, ועי' שם דף ע' ע"א ודק"מ ע"ב גבי שחט מיעוט סימנים והחזירם לקן וע"ש דף מ' ע"ב ועי' בכורות דל"ט ע"א גבי בעיא דפנחס ע"ש בדברי רבינו מה שכתבתי שם ובזה א"ש הך דזבחים די"ב ע"א בתוס' ד"ה יום דליל שמיני הוי לענין הקרבה מחוסר זמן ואף דלענין הקדש לילה אין מחוסר זמן כמבואר שם זה רק כשהדבר נשאר עד למחר אז חל הדבר למפרע כמש"כ ולא כשיקרב בלילה, וכוונת הראב"ד כאן כעין שכתב התוס' ביצה דכ"ב ע"א ד"ה המסתפק דהוי כיבוי תיכף כשנוטל ממנו מעט שמן ע"ש ה"נ כשנוטל ממנו מעט שנים נקרא מיתה מיד וזה ר"ל בהך דיבמות דף נ' ע"א: [השמטה מש"כ שם גבי לילה למפרע דאם הדבר אינו לפנינו לא שייך למפרע וה"ה ג"כ אם אמרינן גם בלילה מקצת היום ככולו. עיין תוס' חולין דף נ' ע"א ד"ה אפילו דכ' שם דלא אמרינן דאם נימא דאמרינן ופסקה ממנו האבלות שוב לא חלה עליו ביום שלמחרת אבילות כלל וא"כ שוב א"א לאמר למפרע. וע' תוס' פסחים דף פ"א וכ"מ בזה וא"ש הא דפסחים דף נ"ה ע"א ברש"י שם בד"ה מנכש דנקט שם עד שעת הקרבתו ואף דזה הוי מחלוקת במנחות דף ע' ע"ב אם השרשה קודם קצירת העומר או קודם הבאת העומר וע' בירושלמי חלה פ"א וע' ר"ה דף ז' ע"ב גבי ב"ת וברש"י שם ובתוס' ד"ה והרי דגם בלילה כן וע"כ כמש"כ: ע"כ השמטה]
ד׳
ומפני ענין זה כו'. ואפשר משום הך דיש בירוש' סוף פאה דאותם סבין דלא הוה נוטלים רק בהנך ימים ע"ש:
ה׳
בד"א ביחיד כו'. עיין סוטה דף כ"א ע"ש:
ו׳
ואלו כו'. עיין ירושלמי פ"א דפיאה: והמושך ערלתו כו'. עי' שבועות די"ג ע"א וביבמות דף ע"ב ע"א ועי' במה שכתב רבינו ז"ל לקמן בפ"ג מהל' מילה ה"ח ולא ס"ל כהתוס' רק אף דערל לא מקרי מ"מ המצוה מבטל ממנו, ועי' במכילתא פ' בא גבי פסח במשוך דאינו מעכב לאכול בפסח ע"ש ואף אם אח"כ מל עצמו עוד הפעם לא תיקן הדבר כעין הך דאמרינן ב"מ דכ"ו ע"ב מתנה בעלמא הוא דיהיב ליה ע"ש, ועיין בכורות ד"ג ע"ב בהך דרב מרי בר רחל ע"ש:
ז׳
וכן האומר כו'. עי' במורה נבוכים ח"ב פכ"ה:
ט׳
כגון שהוחזק כו'. עי' הוריות דף י"א, ועי' בכסף משנה כאן ועי' במה שכתב רבינו ז"ל בהל' רוצח פ"ד הלכה י' דהוי מין ע"ש ושם בסוף פי"ג ע"ש והנה רק נ"מ לגבי ס"ת דשל מין ישרף ורבינו ז"ל לא ס"ל דמשום דסתמא לע"ז כמבואר לעיל בהל' יסודי התורה רק שלא ישתייר זכר ממנו, ועי' בתוס' ע"ז דכ"ו ד"ה סמי ודכ"ז ע"א בד"ה וכי. משמע דסבירא להו דשל מומר להכעיס לא ישרף ע"ש, ועי' גיטין דמ"ז ע"א ובהלכות גדולות הל' יין נסך מבואר דס"ל דלמ"ד דמומר להכעיס לא הוי מין ס"ל דאף מחזירין אבידתו ע"ש, ועי' מה שכתב רבינו ז"ל בפ"ג מהל' מעשה הקרבנות הלכה ד' ע"ש, ועי' מה שכתב רבינו ז"ל בפירוש המשניות פ"א דחולין: כגון החוזר לדתו כו'. עיין בהשגות. ועי' בגיטין דף מ"ה ע"ב כש"כ דהוי ליה מין, ועי' ע"ז דס"ה ע"א כמין שבאומות ונ"ד ע"א ע"ש, ועי' בהל' גדולות בהל' מילה מה שכתב על גר שחזר לסורו יינו יין נסך ע"ש, ועי' בירושלמי פ"ב דע"ז דסבירא ליה כס"ד דגמרא בגיטין שם ועי' מה שכתב רבינו ז"ל בהל' א"ב פי"ג הי"ז ומצוה להחזיר ע"ש, ועי' במכילתא פרשת משפטים גבי פריקה פ' כ' ר"א אומר במי שחזר לסורו ע"ש, אך גר י"ל דגרע טפי משום דמומר לד"א הוי מומר לכה"ת כולה גבי גר ע"ש בבכורות ד"ל ע"ב ורבינו ז"ל ס"ל דזה ר"ל הך דר"ה די"ז ע"א שפירשו מדרכי ציבור, ועי' סנהדרין דמ"ז ע"א יכול אף שפירשו אבותיו מדרכי ציבור ומה שכתב רבינו שם בפ"א מהל' אבל הלכה י' ע"ש, ועיין מנחות דק"ט ע"ב:
נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908

יד איתן · הלכות תשובה פרק ג׳

ו׳
ואלו שאין להם חלק לעוה"ב כו' שופכי דמים ובעלי לה"ר כו'. וכתב הכס"מ דצ"ע היכא מייתי להו וגם הלח"מ כתב שלא מצאן בגמ'. וכבר הראית מקורו לעיל ה' דעות פ"ז: והמושך ערלתו. דברי רבינו מפורשין בירושלמי פ"א דפאה ור"פ חלק:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

נחל איתן · הלכות תשובה פרק ג׳

ו׳
ואלו שאין להם חלק לעוה"ב וכו' שופכי דמים ובעלי לשון הרע וכו'. וכתב הכ"מ אהא דשופכי דמים ואינך דצ"ע היכא מייתי להו וגם הלח"מ כתב שלא מצאן בגמ'. והנה כבר כתבתי בפ' ז' מהל' דעות שנעלם מהכ"מ והלח"מ התוספתא דאיתא במסכת פיאה ומייתי לה רבינו בפירוש המשנה דאבות דחשיב שפיכת דמים באותן שאין להם חלק לעוה"ב ועוד הבאתי שם דאיתא במסכת דרך ארץ רבה המספר לשון הרע אין לו חלק לעוה"ב: ומ"ש רבינו ישראל שהפיר ברית והמושך את ערלתו בהנך שאין להן חלק לעוה"ב אלא נכרתין ואובדין הקשה על זה בספר מרכבת המשנה לבעל יד אהרן דבהלכות תרומות כתב רבינו דמשוך מותר לאכול בתרומה מן התורה ואע"פ שנראה כאינו מהול ואינו אסור רק מדברי סופרים ואיך כתב כאן דמשוך נכרת. וקושיא כזו הקשה ג"כ בס' מעשה רוקח על מ"ש רבינו בסוף הלכות מילה דישראל שלא מל או משך את ערלתו אין לו חלק לעוה"ב. והנה דברי רבינו בזה הן מפורשין בירושלמי פ"א דפיאה דמיפר ברית אין לו חלק לעוה"ב זה שהוא מושך את ערלתו. וכן איתא בירושלמי ריש פ' חלק. וא"כ לא על רבינו בלבד היא התלונה דהא קיי"ל דמשוך דרבנן. אמנם אתי שפיר ולק"מ לפי מה שהוכחתי בחידושי ליבמות (דף ע"ב) מדברי התוס' שם ומדברי הטור ביו"ד סי' רס"ב וסי' רס"ו דהא אמרינן דמשוך מדרבנן היינו דוקא כשנמול כבר ואח"כ נמשך אבל אם לא נימול כלל כגון שנולד מהול ואח"כ נעשה משוך הוי כאינו מהול מן התורה. והבאתי ראיה לזה מדברי המכילתא בפרשת באבפסוק ומלתה אותו אז יאכל בו להביא את שנתקיימה בו מצות מילה אפילו שעה אחת וחזר הבשר וחפה את העטרה אינו מעכבו לאכול בפסח ע"כ. משמע דדוקא כשנתקיימה בו מצות מילה שכבר מל כהלכתו ואח"כ נמשכה וחפה העטרה הוא דאין מעכבו מלאכול בפסח מן התורה. הא אם לא נתקיימה בו מעולם מצות מילה כלל כגון שנולד מהול ואח"כ חזר הבשר וחפה את העטרה מעכבו מלאכול בפסח מן התורה. ואם כן בכה"ג הוה משוך דעור דאורייתא. ובהכי איירי הירושלמי דפיאה ופרק חלק וכן רבינו כאן ובהלכות מילה איירי במשוך כזה. ומ"ש בהלכות תרומות דמשוך אינו אלא מדרבנן היינו כשכבר נימול כהלכתו ואח"כ נמשך. ועוד יתבאר בזה בהלכות מילה בע"ה:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

ציוני מהר"ן · הלכות תשובה פרק ג׳

ב׳
וכן כל העולם כולו אם היה עונותיהם מרובין מזכיותיהן מיד הן נשחתין שנאמר וירא ה' כי רבה רעת האדם וכו'. הכ"מ לא הביא שום מקור לזה, אבל רבינו עצמו הביא מקור לדבריו ממקרא מלא, אבל לכאורה דברי רבינו תמוהין שהרי המקרא דכתיב וירא ה' כי רבה רעת האדם וכו' הא אותה אמירה היתה עוד קודם המבול אבל לאחר המבול הרי מקרא מפורש בפ' נח לא אוסיף עוד לקלל את האדמה וכו' ולא אוסיף עוד להכות את כל חי וכו', ואיך מביא רבינו ראיה מהמקרא שקודם המבול. והנה בש"ס דסוטה דף י"א ע"א הבה נתחכמה לו אר"ח ב"ח בואו ונחכם למושיען של ישראל במה נדונם נדונם באש כו' אלא בואו ונדונם במים שכבר נשבע הקב"ה שאינו מביא מבול לעולם שנאמר כי מי נח זאת לי כו', משמע מזה שהשבועה לא היתה אלא על מבול של מים, וא"ש דברי רבינו. ובילקוט שמעוני פ' נח יש פלוגתא דתנאי בזה, וי"ל דרבינו תפס כחד מ"ד, וגם מש"ס דע"ז דף ג' דאלמלא לא קבלו ישראל את התורה היה מחזיר העולם לתוהו ובוהו מוכח כדעת רבינו: [השמטה] וגם מסנהדרין דק"ג ובערכין דף י"ז ע"א ביקש הקב"ה להחזיר את העולם כולו לתהו ובהו בשביל יהויקים נסתכל בדורו ונתקררה דעתו ביקש הקב"ה להחזיר את העולם כולו לתהו ובהו בשביל דורו של צדקיהו נסתכל בצדקיהו ונתקררה דעתו כו', יש ראיה קצת לדעת רבינו. אולם מש"ס דזבחים דף קט"ז ע"א שכשניתנה תורה לישראל היה קולו הולך מסוף העולם כו' נתקבצו כולם אצל בלעם הרשע ואמרו לו מה קול ההמון אשר שמענו שמא מבול בא לעולם אמר להם כו' כבר נשבע הקב"ה שאינו מביא מבול לעולם א"ל מבול של מים אינו מביא אבל מבול של אש מביא כו' א"ל כבר נשבע שאינו משחית כל בשר כו' ומבואר דהשבועה היתה שלא ישחית העולם כל עיקר. שוב נדפס שו"ת מגאון אחד ופלפל בזה והביא שכסוגיא דזבחים הנ"ל הוא ג"כ במכילתא ר"פ יתרו (וכ"ה בילקוט שם) ושם כתוב בלשון אחר א"ל שמא מבול של מים אינו מביא מבול של אש מביא א"ל אינו מביא לא מבול של מים ולא מבול של אש אלא תורה נותן הקב"ה לעמו כו' אבל שנשבע הקב"ה שלא יאבד העולם כל עיקר לא כתיב שם ואולי עפ"ז יש להגיה כן גם בזבחים ע"ש: [עד כאן]:
ו׳
ואלו הן שאין להן חלק לעוה"ב אלא נכרתים ואובדין ונידונין כו'. עי' בכ"מ ועי' בלח"מ בה"ג שציין ג"כ להברייתא דר"ה ועל השאר שלא נמצאו שם בהברייתא תמהו על רבינו דמהיכא מייתי להו אבל באמת כל דברי רבינו הללו יש להם מקור בש"ס וירושלמי ותוספתא. והנה מש"כ רבינו ושופכי דמים ובעלי לשון הרע הוא בתוספתא דפאה פ"א והובא בירושלמי שם בהלכה א' באורך, ארבעה דברים נפרעין מן האדם בעוה"ז והקרן קיימת לו לעוה"ב ואלו הן ע"ז גלוי עריות שפיכת דמים ולשון הרע כנגד כולם ע"ז מנין וכו' ע"ש, (ומכאן הוא ג"כ מקור דברי רבינו לעיל בפ"ז מהלכות דעות ה"ג ע"ש), ועוד נזכר ש"ד בתוספתא דסנהדרין פרשה י"ג אשר משם נובע הברייתא דר"ה אנשי סדום אין להם חלק לעוה"ב שנאמר ואנשי סדום רעים וחטאים לה' מאד וגו' ד"א מאד זה שפיכות דמים ע"ש, ומש"כ רבינו והעושה עבירות וכו' כיהויקים והמושך ערלתו. ג"כ נתבאר בירושלמי דפאה הלכה א' הוסיפו עליהן הפורק עול והמפר ברית והמגלה פנים בתורה אין להם חלק לעוה"ב וכו', המפר ברית זה שהוא מושך לו ערלה, המגלה פנים בתורה זה שהוא אומר לא נתנה התורה מן השמים, ולא כבר תניתוה האומר אין תורה מן השמים, תני ר"ח זה שהוא עובר על ד"ת בפרהסיא כגון יהויקים מלך יהודה ע"ש. ולא נשאר לנו לברר רק מש"כ רבינו בכופר בביאת הגואל, שלזה לא נמצא מקור מפורש, אבל טעם דברי רבינו הוא פשוט שכיון שאינו מאמין בביאת הגואל ה"ה מכחיש פרט אחד מהתורה והוא בכלל הכופר בתורה ח"ו:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות תשובה ג׳, מתוך הלכות תשובה שבספר המדע. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
כל הפרקים · הלכות תשובהכל הרמב״ם