הלכות תשובה · פרק א׳
הלכה א׳
כָּל מִצְוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה בֵּין עֲשֵׂה בֵּין לֹא תַּעֲשֶׂה אִם עָבַר אָדָם עַל אַחַת מֵהֶן בֵּין בְּזָדוֹן בֵּין בִּשְׁגָגָה כְּשֶׁיַּעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה וְיָשׁוּב מֵחֶטְאוֹ חַיָּב לְהִתְוַדּוֹת לִפְנֵי הָאֵל בָּרוּךְ הוּא שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ה ו) "אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ" וְגוֹ' (במדבר ה ז) "וְהִתְוַדּוּ אֶת חַטָּאתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ" זֶה וִדּוּי דְּבָרִים. וִדּוּי זֶה מִצְוַת עֲשֵׂה. כֵּיצַד מִתְוַדִּין. אוֹמֵר אָנָּא הַשֵּׁם חָטָאתִי עָוִיתִי פָּשַׁעְתִּי לְפָנֶיךָ וְעָשִׂיתִי כָּךְ וְכָךְ וַהֲרֵי נִחַמְתִּי וּבֹשְׁתִּי בְּמַעֲשַׂי וּלְעוֹלָם אֵינִי חוֹזֵר לְדָבָר זֶה. וְזֶהוּ עִקָּרוֹ שֶׁל וִדּוּי. וְכָל הַמַּרְבֶּה לְהִתְוַדּוֹת וּמַאֲרִיךְ בְּעִנְיָן זֶה הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח. וְכֵן בַּעֲלֵי חַטָּאוֹת וַאֲשָׁמוֹת בְּעֵת שֶׁמְּבִיאִין קָרְבְּנוֹתֵיהֶן עַל שִׁגְגָתָן אוֹ עַל זְדוֹנָן אֵין מִתְכַּפֵּר לָהֶן בְּקָרְבָּנָם עַד שֶׁיַּעֲשׂוּ תְּשׁוּבָה וְיִתְוַדּוּ וִדּוּי דְּבָרִים שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ה ה) "וְהִתְוַדָּה אֲשֶׁר חָטָא עָלֶיהָ". וְכֵן כָּל מְחֻיְּבֵי מִיתוֹת בֵּית דִּין וּמְחֻיְּבֵי מַלְקוֹת אֵין מִתְכַּפֵּר לָהֶן בְּמִיתָתָן אוֹ בִּלְקִיָּתָן עַד שֶׁיַּעֲשׂוּ תְּשׁוּבָה וְיִתְוַדּוּ. וְכֵן הַחוֹבֵל בַּחֲבֵרוֹ וְהַמַּזִּיק מָמוֹנוֹ אַף עַל פִּי שֶׁשִּׁלֵּם לוֹ מַה שֶּׁהוּא חַיָּב לוֹ אֵינוֹ מִתְכַּפֵּר עַד שֶׁיִּתְוַדֶּה וְיָשׁוּב מִלַּעֲשׂוֹת כָּזֶה לְעוֹלָם שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ה ו) "מִכָּל חַטֹּאת הָאָדָם":
הלכה ב׳
שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ לְפִי שֶׁהוּא כַּפָּרָה עַל כָּל יִשְׂרָאֵל כֹּהֵן גָּדוֹל מִתְוַדֶּה עָלָיו עַל לְשׁוֹן כָּל יִשְׂרָאֵל שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא טז כא) "וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ מְכַפֵּר עַל כָּל עֲבֵרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, הַקַּלּוֹת וְהַחֲמוּרוֹת, בֵּין שֶׁעָבַר בְּזָדוֹן בֵּין שֶׁעָבַר בִּשְׁגָגָה, בֵּין שֶׁהוֹדַע לוֹ בֵּין שֶׁלֹּא הוֹדַע לוֹ, הַכּל מִתְכַּפֵּר בְּשָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ. וְהוּא שֶׁעָשָׂה תְּשׁוּבָה. אֲבָל אִם לֹא עָשָׂה תְּשׁוּבָה אֵין הַשָּׂעִיר מְכַפֵּר לוֹ אֶלָּא עַל הַקַּלּוֹת. וּמַה הֵן הַקַּלּוֹת וּמַה הֵן הַחֲמוּרוֹת. הַחֲמוּרוֹת הֵן שֶׁחַיָּבִין עֲלֵיהֶם מִיתַת בֵּית דִּין אוֹ כָּרֵת. וּשְׁבוּעַת שָׁוְא וָשֶׁקֶר אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בָּהֶן כָּרֵת הֲרֵי הֵן מִן הַחֲמוּרוֹת. וּשְׁאָר מִצְוֹת לֹא תַּעֲשֶׂה וּמִצְוֹת עֲשֵׂה שֶׁאֵין בָּהֶן כָּרֵת הֵם הַקַּלּוֹת:
הלכה ג׳
בַּזְּמַן הַזֶּה שֶׁאֵין בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם וְאֵין לָנוּ מִזְבַּח כַּפָּרָה אֵין שָׁם אֶלָּא תְּשׁוּבָה. הַתְּשׁוּבָה מְכַפֶּרֶת עַל כָּל הָעֲבֵרוֹת. אֲפִלּוּ רָשָׁע כָּל יָמָיו וְעָשָׂה תְּשׁוּבָה בָּאַחֲרוֹנָה אֵין מַזְכִּירִין לוֹ שׁוּם דָּבָר מֵרִשְׁעוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל לג יב) "רִשְׁעַת הָרָשָׁע לֹא יִכָּשֶׁל בָּהּ בְּיוֹם שׁוּבוֹ מֵרִשְׁעוֹ". וְעַצְמוֹ שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר לַשָּׁבִים שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא טז ל) "כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם":
הלכה ד׳
אַף עַל פִּי שֶׁהַתְּשׁוּבָה מְכַפֶּרֶת עַל הַכּל וְעַצְמוֹ שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר. יֵשׁ עֲבֵרוֹת שֶׁהֵן מִתְכַּפְּרִים לִשְׁעָתָן וְיֵשׁ עֲבֵרוֹת שֶׁאֵין מִתְכַּפְּרִים אֶלָּא לְאַחַר זְמַן. כֵּיצַד. עָבַר אָדָם עַל מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁאֵין בָּהּ כָּרֵת וְעָשָׂה תְּשׁוּבָה אֵינוֹ זָז מִשָּׁם עַד שֶׁמּוֹחֲלִין לוֹ, וּבְאֵלּוּ נֶאֱמַר (ירמיה ג כב) "שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים אֶרְפָּה מְשׁוּבֹתֵיכֶם" וְגוֹ'. עָבַר עַל מִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁאֵין בָּהּ כָּרֵת וְלֹא מִיתַת בֵּית דִּין וְעָשָׂה תְּשׁוּבָה, תְּשׁוּבָה תּוֹלָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר, וּבְאֵלּוּ נֶאֱמַר (ויקרא טז ל) "כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם". עָבַר עַל כְּרֵתוֹת וּמִיתוֹת בֵּית דִּין וְעָשָׂה תְּשׁוּבָה, תְּשׁוּבָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים תּוֹלִין וְיִסּוּרִין הַבָּאִין עָלָיו גּוֹמְרִין לוֹ הַכַּפָּרָה. וּלְעוֹלָם אֵין מִתְכַּפֵּר לוֹ כַּפָּרָה גְּמוּרָה עַד שֶׁיָּבוֹאוּ עָלָיו יִסּוּרִין, וּבְאֵלּוּ נֶאֱמַר (תהילים פט לג) "וּפָקַדְתִּי בְשֵׁבֶט פִּשְׁעָם וּבִנְגָעִים עֲוֹנָם". בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁלֹּא חִלֵּל אֶת הַשֵּׁם בְּשָׁעָה שֶׁעָבַר אֲבָל הַמְחַלֵּל אֶת הַשֵּׁם אַף עַל פִּי שֶׁעָשָׂה תְּשׁוּבָה וְהִגִּיעַ יוֹם הַכִּפּוּרִים וְהוּא עוֹמֵד בִּתְשׁוּבָתוֹ וּבָאוּ עָלָיו יִסּוּרִין אֵינוֹ מִתְכַּפֵּר לוֹ כַּפָּרָה גְּמוּרָה עַד שֶׁיָּמוּת. אֶלָּא תְּשׁוּבָה יוֹם הַכִּפּוּרִים וְיִסּוּרִין שְׁלָשְׁתָּן תּוֹלִין וּמִיתָה מְכַפֶּרֶת שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה כב יד) "וְנִגְלָה בְאָזְנָי ה' צְבָאוֹת וְגוֹ' אִם יְכֻפַּר הֶעָוֹן הַזֶּה לָכֶם עַד תְּמֻתוּן":
עבודת המלך · הלכות תשובה פרק א׳
א׳
כל מצות שבתורה בין עשה בין לא תעשה וכו' עד סוף ההלכה. כל מקורי דברי רבנו בהלכה זו הביאם רבנו בעצמו בספר המצוות מצות עשה ע"ג בשם המכלתא וז"ל ונאמר שם במכלתא שאנחנו לא נלמוד מן הכתוב אלא חיוב הודוי למטמא מקדש (ואשר הפסוק והתודה אשר חטא עליה בא בפרשת ויקרא במטמא מקדש וקדשיו) מנין אתה מרבה שאר כל המצוות ת"ל דבר אל בני ישראל והתודו, ומנין אף מיתות וכריתות אמר חטאתם, כל חטאתם לרבות מצות לא תעשה כי יעשו לרבות מצות עשה ושם נאמר ג"כ מכל חטאת האדם מצות שבינו לבין חבירו על הגניבות ועל הגזילות ועל לשון הרע, למעול מעל לרבות הנשבע בשם לשקר והמקלל, ואשמה לרבות כל חייבי מיתות שיתודו וכו' עיי"ש עוד, ואלה המה דברי רבנו כאן. והנה סגנון לשון רבנו כל מצות שבתורה וכו' כשיעשה תשובה, וישוב מחטאו חייב להתודות, ולא הזכיר רבנו כלל עיקר חיוב התשובה (לא כאן ולא בספר המצוות כי אם ברמזיו בריש ההלכה מצות עשה אחת והיא שישוב החוטא מחטאו לפני ה' ויתודה) כי אם חיוב הוידוי כשעושה תשובה, ועיקר חיוב התשובה הרי מפורש הוא בכתוב והשבות אל לבבך וכו' ושבת עד ה' אלקיך, ועי' להרמב"ן ז"ל מה שפירש כי המצוה הזאת וכו' היא מצות עשה של תשובה ועי' לרבנו לקמן בפ"ז דקרא דושבת הוא הבטחה ולא מצוה וכבר עמדו ע"ז המחברים ועי' מנחת חינוך מצוה שס"ד האריך טובא לומר דהוו ב' מצוות נפרדות, א' מצות התשובה, והיא מקרא דושבת, ואין הודוי בפה מעכב הכפרה כלל, וראיה מקדושין על מנת שאני צדיק גמור וכו' דלמא הרהר תשובה בלבו הרי דזה סגי, אולם יש עוד מצוה התלויה בוידוי פה והיא מ"ע בפני עצמה, עיי"ש בכל האריכות, אמנם הרגיש בעצמו כי בדברי רבנו א"א לומר כן בשום אופן ולדעת רבנו ליכא אלא מצוה אחת דהתודו, וכן מפורש גם בס' החינוך וגם ס"ל לרבנו להדיא דודוי הפה מעכב הכפרה, ולא רק זה אלא אפילו הקבלה על להבא צריך בפה דוקא וגם זה מעכב כפרת התשובה ויבואר לקמן בזה. אבל דברי רבנו מבוארין וברורים, דהנה באמת צריך להבין שחדשה תורה דין התשובה, ואלמלי כתבה תורה דין התשובה הרי הייתי אומר שאין צריכים לעזוב החטא ולהתחרט עליו וכי אפשר לומר כן, שהאיש העובר על איסורים שבתורה לא יעזוב חטאו כי אם יעבור עוד על האיסורים, וכן החרטה שהיא ג"כ מיסודי התשובה וכמ"ש רבנו וכן כל הראשונים ז"ל, הלא אין זה דין שהלא כמובן אם אדם עובר על איסורין, ומכיר חטאו ואינו כופר חלילה בהשי"ת בודאי יתחרט על אשר עשה, כי השחית את נפשו וענש יענש, אולם עיקר דין חידוש מצות עשה של תשובה הוא החיוב להתודות והקבלה על להבא, שזה אינו נכנס בגדר הממילא שהרי שפיר יכול לעזוב חטאו ולהתנחם עליהם ומ"מ לא יאמר דברים אלו בפיו ולא יקבל על עצמו להיות זהיר להבא בכל זה (ואמנם הרמב"ן ז"ל כתב דמדכתב בלשון בינוני הוא גם הבטחה ועי' סמ"ק יום שני מצוה נ"ג לשוב דכתיב ושבת עד ה' אלקיך ושמעת בקולו) וזהו יסוד התשובה שחדשה תורה בקרא דהתודה, ומיניה דריש במכלתא דלא רק שמצות עשה זו נוהגת בשעה שמביא קרבן אלא בכל עת וזמן ואפילו בחוץ לארץ וכו' וממילא הכי מדויקים ומדוקדקים דברי רבנו דמ"ע של תשובה הוא כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתודות והיא רק מ"ע אחת וכמ"ש גם ברמזיו, אבל דין שישוב החוטא מחטאו אין זה נכלל בכלל המ"ע שגם בלא מ"ע זו מחויב בה שהרי זהו כל קיום דיני התורה, וכי בשביל שעבר עליה נפטר מקיום התורה, וכיון שעיקר חידוש התורה בתשובה להתודות הרי בודאי שזה מעכב. והנה עי' ביראים סי' שס"ג דנפקא ליה וידוי על קרבן משום דבכלן כתיב בהו וכפר, למדנו מוכפר שבשעה שמביא קרבן יתודה ויתחנן שימחול לו יוצרנו דילפינן מכפר יום הכפורים דתניא ביומא כ"ו וכפר בכפרת דברים הכתוב מדבר וכו' ולא הביא דרשות רבנו מקרא דוהתודה, ומטעם זה ס"ל להיראים ז"ל בסי' קכ"א דהא דצוו חכמים שכל ישראל יתודו בין איש בין אשה ביוה"כ הוא תולדה למצות עשה דוידוי כהן גדול ביוה"כ, ואלו לרבנו ז"ל הוא משום דהוא זמן תשובה לכל ישראל וכמ"ש בפ"ב ה"ז, ויהיה הוידוי הזה מדאורייתא, ועי' בחינוך מ"ע שס"ה ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן והעובר על זה ולא התודה על חטאיו ביוה"כ שהוא יום קבוע מעולם לסליחה ולכפרה ביטל מ"ע זו וכו' הרי דעיקר מצותו ביוה"כ ואם לא שב ביום זה ביטל מ"ע, וזה אינו בלא וידוי. כיצד מתודין אומר אנא השם חטאתי וכו'. יליף לה מוידוי כהן גדול דאמרו שם מנין שבאנא ושבשם, וכמ"ש היראים שהבאנו לעיל להדיא. ואע"ג דזה דוקא היכא דכתיב וכפר והיינו בהבאת קרבן מ"מ ס"ל לרבנו דה"ה לכל המתודין, או אפשר דכ"כ רבנו משום וידוי קרבנות אבל סתם וידוי א"צ אנא דוקא ובמדרש רבה ויקרא וכן בילקוט ישעיהו נ"ה הנוסח מודה אני את כל אשר עשיתי לפניך וכו' יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו שתמחול לי וכו' ולא הזכירו אנא, ומ"ש יהי רצון זה אינו מנוסח אנא ה' עי' בסוגיא דיומא שם ובתוס' ישנים. נחמתי ובושתי במעשי. בתפילת עזרא. ולעולם איני חוזר לדבר זה. כבר הראה הגאון מהמבורג בספרו דעת קדושים מקורו בירושלמי סוף יומא וכשם שעשיתי איני עושה עוד, וכן הוא גם במדרש רבה שהבאנו לעיל. וזהו עיקרו של וידוי. הנה מבואר כאן בדברי רבנו דגם קבלה על להבא שאינו חוזר לדבר זה לעולם הוא עיקרו של וידוי, וכ"כ לקמן בהלכה זו אינו מתכפר עד שיתודה וישוב מלעשות כזה לעולם, וכ"כ לקמן בפ"ב ה"ב ויגמור בלבו שלא יעשה עוד וכו' וצריך להתודות בשפתיו ולאמר עניינות שגמר בלבו, וצ"ע דהרי בוידוי כהן גדול ביום הכפורים לא אשכחן שיאמר גם קבלה על להבא, וקשה דהרי גם זה הוא מעיקרו של וידוי לדעת רבנו וכן בוידוי יוה"כ הרי העתיק רבנו לקמן בפ"ב ה"ח הוידוי שנהגו בו כל ישראל אבל אנחנו חטאנו והוא עיקר הודוי ומקורו בגמ' עיי"ש ולא נזכר ג"כ קבלה על להבא כלל, והרי גם זה מעיקר הוידוי והוא פלא. וכל המרבה להתודות ומאריך בענין זה הרי זה משובח. עי' בתוס' ישנים בסוגיא דמנלן באנא דאנא השני דכהן גדול הוא נוסח תפלה ולא בעי לימוד, עיי"ש, אבל אין דברי התוס' ישנים מובנים כל צרכם. וכן בעלי חטאות ואשמות. עי' כ"מ, וכמו כן הביאו מסוגיא דכריתות ז' א' דהדר ביה רבא ועי' בדברי רבנו פ"ג מהל' שגגות ה"י, אבל אין צורך לכל זה, שהרי רבנו בעצמו הביא שם הדרשא והתודה אשר חטא יתודה על חטא שחטא עליה על החטאת כשהיתה קיימת לא משנשחטה וכו' שהרי כל זה עיקר הדברים כאן דיסוד התשובה הוא הוידוי וכל זה אינו מבואר במקורות שהביאו, וזהו שסיים רבנו אין מתכפר להם בקרבנם עד שיעשו תשובה ויתודו וידוי דברים שנא' והתודה אשר חטא עליה וזוהי הדרשא שהבאנו, (וצריך לעיין עוד בס' כד הקמח אות ו' שהביא מספרי חיוב הוידוי בפה, וכן הביא ממדרש תהלים) ועי' בתנא דבי אליהו זוטא פכ"ב גדולה תשובה וכו' ואין הקב"ה מבקש מישראל אלא תשובה ודברים (ר"ל הוידוי וכ"כ המפרשים) שנא' קחו עמכם דברים.
ב׳
שעיר המשתלח מכפר על כל עבירות שבתורה וכו' והוא שעשה תשובה, אבל אם לא עשה תשובה אין השעיר מכפר לו אלא על הקלות ומה הן הקלות וכו' ושאר מצות לא תעשה ומצות עשה שאין בהם כרת הם הקלות. ודברי רבנו מרפסין אגרא כמו שעמדו עליהם הכ"מ והלח"מ ועוד מחברים רבים, שהרי הוא סותר סוגיא דשבועות לגמרי, והרי לא אשכחן בגמ' תירוצא לאוקמי מתניתין דשעיר המשתלח מכפר על עשה ול"ת כריתות ומיתת בי"ד כי אם אליבא דרבי ועומד במרדו, ורבנו חלק מעצמו, דעשה ול"ת מכפר גם בלא עשה תשובה וחמורות דוקא בשעשה תשובה (וכ"כ בפי' המשנה עיי"ש). והנה הלח"מ כתב דרבנו מפרש קושית הגמרא האי עשה היכי דמי אי דלא עביד תשובה זבח רשעים תועבה דר"ל דאי בדלא עביד תשובה א"כ על כרחך גם כל הני דמתניתין בדלא עביד תשובה וא"כ איך מכפר אחמורות, אבל על עשה ולא תעשה בעצמן לא קשה כלל, ורבנו מפרש כן כדי למעט במחלוקת בין רבי ורבנן, והנה אם כי יונח קצת בזה מאי דאמרו בגמ' על זה זבח רשעים תועבה, ובאמת בעשה ליכא זבח רשעים תועבה אבל באמת א"צ לזה דהא דאמרו כאן זבח רשעים תועבה על כרחך הכוונה דאיך אפשר לקרבן בלא תשובה, וכמ"ש רבנו בה"א, ועל כרחך צריך לפרש הכי דאל"כ קשה שהרי אמרו כן בזבחים ז' להדיא גבי עשה דאי לא עביד תשובה זבח רשעים תועבה וכבר השיגו על הלח"מ בזה. אמנם באמת לא זכיתי לעמוד על יסוד דבריו ולו יהא כן בקושית הגמ' מחמורות הוא, אבל הרי עכ"פ לא מצאה הגמ' תירוצא אחרינא כי אם לאוקמי אליבא דרבי ובעומד במרדו ולמה לא חלקה הגמ' המשנה כמו שעשה רבינו, דעשה ולא תעשה בלא עביד תשובה, ושעיר מכפר על זה, וחמורות בדעביד תשובה, ואינו מן הדוחק כלל דכל חד כדיניה ועל כרחך לית ליה להגמ' החילוק הזה. והנה כל המחברים שראיתי בזה כלם מתנבאים בסגנון אחד דרבנו סמך עצמו על הא דאמרו בירושלמי שבועות פ"א ה"ו עשה אע"פ שלא עשה תשובה לא תעשה ר' שמואל בשם ר' זירא והוא שעשה תשובה, הלא מפורש דלא בעי תשובה בעשה לשעיר המשתלח, והא דבל"ת ס"ל לרבנו ג"כ הכי אף דבירושלמי מפורש דלל"ת בעי תשובה, הוא משום דס"ל להירושלמי כהאי תנא דכל ל"ת אם לא ניתק לעשה היא מן החמורות עי' בסוגיא דיומא ורבנו הרי פסק כאידך תנא דגם ל"ת בכלל הקלות חוץ מלא תשא א"כ שפיר ס"ל דשעיר מכפר גם על ל"ת בלא תשובה כמו על עשה דהוא מן הקלות, וכל אחד מסלסל לפי דרכו, ולפי"ז צ"ל דדחה רבנו כל סוגית הגמ' מפני סוגית הירושלמי, ואפשר למצוא כן לרבנו בכמה מקומות, אלא דצ"ע לדעתי דהרי משמע בירושלמי דר"ז גופיה ס"ל דעל עשה מכפר גם בלא תשובה, אלא דבלא תעשה בעי תשובה, וכאן משני ר"ז דסוגין כרבי היא ובעומד במרדו. ולמה לא משני ג"כ דבעשה בלא תשובה, ואי משום דכלל כאן גם ל"ת בקלות הרי אפשר לומר דקאי על ל"ת הניתק לעשה וכסוגין דיומא שם ולמה בעי לאוקמי סתמא דמתניתן דוקא אליבא דרבי דלא כהלכתא. ואשר נראה לישב הדברים ע"פ פשוטם דרבנו רצה להשוות שני התלמודים דלא יפלגו אהדדי כלל וכל דבריהם אחד הם כשאנו יודעים לפרשם, דהנה בכל המשנה איתא יש בה ידיעה בתחלה ואין בה ידיעה בסוף שעיר שנעשה בפנים ויוה"כ תולה עד שיודע לו ויביא בעולה ויורד וכן באין בה ידיעה בתחלה אבל יש בה ידיעה בסוף שעיר הנעשה בחוץ ויוה"כ מכפר וכן על זדון טומאת מקדש וקדשיו שעיר הנעשה בפנים יוה"כ מכפרין ועל שאר עבירות שבתורה איתא רק שעיר המשתלח מכפר וליתא לקמן שעיר המשתלח ויוה"כ מכפר שכוונתו או שעיר או יוה"כ הלא דבר הוא, וכבר מצאנו לרבנו הרשב"א ז"ל שעמד לתמוה ע"ז וז"ל קשיא אשמעתתן דמוקי מתניתין כרבי ואע"ג דלא עביד תשובה משום דיוה"כ מכפר אף באינם שבים דהא מתניתין שעיר המשתלח קתני ולא הזכירו יוה"כ בהך מתניתין ואלו לרבי יוה"כ שמענו לו ולא שעיר המשתלח, וי"ל דעיקר כפרתו של שעיר המשתלח משום תוקפו של יוה"כ הוא, ואף הוא מכפר לרבי אף על שאינן שבים, אלא שעדיין אני תמוה א"כ למה לא שני במשנתנו שעיר המשתלח ויוה"כ והוי משמע שעיר המשתלח או יוה"כ כלומר אף בלא שעיר. והנה מה דתמה הרשב"א ז"ל מצאנו באמת במשניות כת"י דמבואר גם כאן שעיר המשתלח ויום הכפורים מכפר וכבר הובא זה מכת"י פריז, ולפי"ז ברור דכן היתה גם גי' רבנו וע"ז קאי סוגית הגמ', ובין אם נפרש כפי' הלח"מ דר"ל אי דלא עביד תשובה זבח רשעים תועבה משום חמורות הוא או כמ"ש דהכוונה קרבן בלא תשובה אינו מכפר, ואי דעביד תשובה כל יומא נמי, ר"ל דהתני במתניתין שעיר המשתלח ויוה"כ אי דלא עביד תשובה אין זה אפשר, ואי דעביד תשובה לא בעינן לזה לא שעיר המשתלח ולא יוה"כ דהא כל יומא נמי מכפר על עשה בתשובה בלבד, וא"כ לא יכלו בגמ' לשנות כמ"ש רבנו לחלק בין קלות לחמורות דבקלות מכפר גם בלא תשובה ובחמורות דוקא בתשובה דהתינח בשעיר אפשר לחלק כן אבל במשנה הרי אמור שגם יוה"כ מכפר ויוה"כ הרי בודאי אינו מכפר בלא תשובה. ולהכי הוצרך לאוקמי כרבי דיוה"כ וכן שעיר לא בעי תשובה, ואף דבאמת שעיר מכפר אקלות גם בלא תשובה וכמו שאמרו בירושלמי הנה גם סוגיא דידן אינו חולק ע"ז בשעיר, אבל עדיין קשה מיוה"כ. אבל רבנו העתיק דין זה בשעיר המשתלח ובו איכא חילוק בין קלות לחמורות, וביוה"כ באמת ליכא חילוק זה ומיושבים דברי רבנו בפשיטות ושני התלמודים לא פליגי אהדדי כלל, (עי' במכילתא דרשב"י שאחר שהביא כל שהוא מלא תשא ולמטה וכו' שהוא מלא תשא ולמעלה עבירות חמורות ואין תשובה מכפרת, יכול לא יהא יום כפורים מכפר ת"ל כי ביום הזה יכפר עליכם, וראוי לעיין בכל זה היטב, וכבר כתבתי בזה ברשימות עיי"ש מה שהארכתי אל נכון בעזהי"ת. ועי' בשו"ת מהר"ץ חיות סי' ע"א).
ג׳
בזמן הזה שאין בית המקדש קיים ואין לנו מזבח כפרה אין שם אלא תשובה. (עי' תנא דבי אליהו סדר אליהו זוטא פכ"ג דבר אחר יענך ה' ביום צרה, יודע היה דוד שעתיד ביהמ"ק להיות חרב והקרבנות יהיו בטלים בעוונותיהן של ישראל והיה דוד מצטער על ישראל במה יהיה כפרה לעוונותיהן ואמר הקב"ה לדוד בשעה שהצרות באות על ישראל בעוונותיהן יעמדו לפני יחד באגודה אחת ויתודו על עוונותיהן לפני ויאמרו לפני סדר סליחה וכו'). התשובה מכפרת על כל העבירות וכו' ועצמו של יוה"כ מכפר לשבים שנא' כי ביום הזה יכפר עליכם. ואח"כ בה"ד העתיק רבנו ד' חלוקי הכפרה שהיה ר' ישמעאל דורש, ומבואר דס"ל לרבנו דיש ב' חילוקים בין שעיר המשתלח ליוה"כ, דשעיר המשתלח מכפר על הקלות בלא תשובה, ואלו יוה"כ בעי תשובה אפילו על הקלות, ועוד שביוה"כ איכא ד' חלוקי כפרה, ובשעיר ליכא להנך חלוקי ומכפר גם על חמורות לגמרי בלי יסורים ומכפר גם על חלול השם, וכ"כ רבנו להדיא גם בפי' המשנה ליומא שאחר שהביא במשנה כל ד' חלוקי הכפרה, סיים וכל זה כשאין עבודת יוה"כ אבל בזמן שהיתה העבודה כבר ידעת כי בשעיר המשתלח היו מתכפרין על כל העוונות כמו שנבאר בתחלת שבועות, אבל לא נדע מאין מקור דברי רבנו אלה לחלק בכל זה, הרב לח"מ כתב שהוקשה לו לרבנו דהא במשנה אמרו ושעיר המשתלח מכפר על הקלות ועל החמורות כשעשה תשובה וא"כ איך קאמר הכא עבר על כריתות ומיתת בי"ד דצריך תשובה יוה"כ לתלות ויסורין למרק וכן על הקלות למה לי תשובה ביוה"כ לבד סגי לכך חילק רבנו בין המשתלח ליוה"כ עי"ש היטב ואין דבריו מובנים, והרי מתניתין אוקמוה בגמ' כרבי, ולרבנן באמת לא מתוקמה הך מתניתין ועוד דמאן לימא לן בכוונת המשנה שעיר המשתלח מכפר ר"ל בלי תליה ובלי יסורים ודילמא יכפר כיוה"כ. והיה אפשר לאמר ע"פ מה שתמה הרשב"א ז"ל לרבי למה בא השעיר לגמרי והרי יוה"כ לבדו מכפר, והוצרך לדחוקי בעבירה שעבר בשעת שילוחו ומת מתוך העבירה, דיוה"כ אינו מכפר בחנקתיה אומצא ושעיר מכפר וזהו דוחק גדול, גם מאן לימא לן דהכי הוי, אשר על כן ס"ל לרבנו דשעיר מכפר לגמרי בלא תליה ובלא יסורים ואפילו על חילול השם משא"כ יוה"כ ולהכי בעינן לשעיר, אבל זה אינו, ודאי הוי ס"ל לרבנו כסוגית הגמ' דשעיר אינו מכפר בלא תשובה אף על הקלות, שפיר היה אפשר לומר דמשום הכי בעינן לשעיר כדי לכפר לגמרי, אבל לשיטת רבנו הרי דשעיר מכפר על הקלות בלא תשובה א"כ שפיר בעינן השעיר על הקלות. אולם בפשוטו נראה דמקור דברי רבנו הם בירושלמי בשבועות ויומא וכן הוא בפ"י דסנהדרין שאחר שהביא דרשת ר' אלעזר בן עזריה בשם ר' ישמעאל בד' חלוקי כפרה מסיק א"ר יוחנן זו דברי ר' אלעזר בן עזריה ור' עקיבא אבל חכמים אומרים שעיר המשתלח מכפר ואם אין שעיר יום הכפורים מכפר ועל כרחך הכונה דכשם ששעיר המשתלח מכפר כך אם אין שעיר יוה"כ מכפר וזה פליגא על ד' חלוקי כפרה, הרי לפנינו להדיא דביוה"כ איכא פלוגתא דראב"ע ור' ישמעאל ור"ע סברי דיש בו ד' חלוקי כפרה, ורבנן סברי דמכפר כמו שעיר המשתלח ובשעיר המשתלח הרי לא מצינו פלוגתא כלל הרי להדיא דשעיר מכפר על הכל וזהו מקור דברי רבנו. ועצמו של יוה"כ מכפר לשבים שנאמר כי ביום הזה יכפר עליכם. ר"ל דהא קרא זה נאמר בעבר על לא תעשה ועשה תשובה שתשובה תולה ויוה"כ מכפר וכדלקמן בדרשא דד' חלוקי כפרה הרי דמקרא זה מוכח דעצמו של יוה"כ מכפר, ובפשוטו כיון רבנו לדרשת הספרא כי ביום הזה יכפר עליכם בקרבנות ומנין שאע"פ שאין קרבנות ואין שעיר היום מכפר ת"ל כי ביום הזה ועי' בקרבן אהרן מ"ש בזה.
ד׳
עבר על כריתות ומיתת בי"ד ועשה תשובה וכו'. בירושלמי במקומות שהבאנו לעיל איתא עבר על כריתות ומיתות בי"ד במזיד, ולפלא קצת כי לא הזכירו רבינו. התשובה ויוה"כ תולין ויסורין הבאין עליו גומרין לו הכפרה, ולעולם אין מתכפר לו כפרה גמורה עד שיבואו עליו יסורין. הנה מה שהוסיף רבנו ולעולם אין מתכפר לו כנראה הוא למותר, ומצאתי להרב תוספות יוה"כ בסוגין דיומא שעמד בזה, וכתב דכוונת רבנו דלא רק יוה"כ אינו מכפר אלא אפילו בזמן דאיכא שעיר אינו מתכפר בכריתות ומיתת בי"ד בלי יסורים, והוא פלא שנעלם מעיני הרב ז"ל לפי שעה דברי רבנו בפי' המשנה דיומא שהבאנו שכתב להדיא להיפוך ואולי אפשר לומר דכוונתו דאפילו עשה תשובה מאהבה מ"מ בעי יסורין דוקא, והנה רבנו יונה בשערי תשובה שער א' עיקר י"ז כתב אכן זה שאמר שלמה ע"ה בחסד ואמת יכופר עון על בעל התשובה דבר כי יש עבירות שהתשובה ויוה"כ תולין ויסורין ממרקין כאשר יתבאר בשער הרביעי והנה החסד יגן בעד החוטא וישמור עליו מן היסורים וכו' והאריך עוד בזה הרבה וכן האריך בשער הרביעי שם וכמו כן תורה דאגוני ומצלי, ומדברי רבנו לא משמע כן וזהו מה שהוסיף דלעולם אין מתכפר לו כפרה גמורה עד שיבאו עליו היסורין ומפרש רבנו הא דבחסד ואמת יכופר עון וכן בתורה דאגוני ומצלי, דמ"מ כפרה גמורה לא הוי רק דניצול מן היסורים והמיתה מכפרת ויש לעיין עוד בכל זה ואפשר דגם כוונת רבנו כה"ר יונה אלא דר"ל כפרה גמורה לא הוי ועוד ראוי לברר הדבר. והנה רבנו יונה בשער הרביעי כתב וז"ל ועל מה שאמרו רז"ל כי על כריתות ומיתות בי"ד תשובה ויוה"כ תולין ויסורים ממרקין יש שאלה והלא כתוב מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו והתשובה בזה כי מה שנאמר לפני ה' תטהרו מצות עשה על התשובה שנחפש דרכינו ונחקורה ונשובה אל ה' ביוה"כ (ועי' בפרקי דר"א פמ"ו שיום הכפורים מכפר על הקלות ועל החמורות שנא' כי ביום הזה וכו' מחטאתיכם אין כתיב כאן אלא מכל חטאתיכם וזה שלא כדברי רבנו יונה ז"ל אבל יש לעיין בשיטת ר' אליעזר בפרקי דר"א שם גם לרבנו ועי' להגאון רד"ל שם ועוד נעיין בזה) ואע"פ שנתחיבנו ע"ז בכל עת החיוב נוסף ביום הכפורים (ועי' מ"ש ג"כ בשער השני אות י"ד) והטהרה אשר בידינו היא התשובה ותיקון המעשים אבל מה שכתוב כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם שהוא אמור על הטהרה שהשי"ת מטהר אותנו מן העון ומכפר עלינו כפרה שלמה ביוה"כ בלא יסורים זה נאמר על מצוות לא תעשה אבל על כריתות ומיתות בי"ד תשובה ויוה"כ תולין ויסורין ממרקין ע"כ. וצ"ב לכאורה דהא תינח הכא אפשר לומר דמכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו היא מצות עשה של תשובה ביוה"כ אבל מה נעשה במקרא דלבתריה והיתה זאת לכם לחוקת עולם לכפר על בני ישראל מכל חטאתם אחת בשנה וכאן נאמר ג"כ מכל חטאתם, וצ"ל דבאמת גם מה דאמרו תשובה ויוה"כ תולין ג"כ זה כפרה היא אבל לא כפרה גמורה וכמ"ש בירושלמי שהבאנו להדיא בכריתות ומיתת בי"ד אלא תשובה ויוה"כ מכפרין מחצה ומשו"ה מקרא זה אין קושיא כלל והעיקר מה שהקשה הוא משום דכתיב התם תטהרו דמשמע לגמרי ואין טהרה לחצאין. אמנם מדברי רבנו לא משמע כן דהא כתב לקמן בפ"ב ה"ז יוה"כ הוא זמן תשובה לכל וכו' לפיכך חייבים הכל לעשות תשובה ועי' מ"ש בזה לקמן הרי דלא חשב מצות תשובה ביוה"כ למצות עשה, וא"כ שוב תסוב עליו הקושיא דמכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו. אמנם לרבנו כנראה קושיא מעיקרא ליתא דהרי בזמן שיש שעיר באמת מכפר על הכל וביה הרי איירי קרא וכמו שמבואר בתורת כהנים שהבאנו לעיל כי ביום הזה יכפר בקרבנות אלא דמרבה יוה"כ בשעה שאין קרבנות מקרא דכי ביום הזה אבל עיקר הכתוב בזמן דאיכא שעיר ואז הלא באמת יוה"כ מכפר על הכל ומתקיים שפיר מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו לשיטת רבנו. בד"א שלא חילל את השם בשעה שעבר אבל המחלל את השם וכו'. הוסיף רבנו לכתוב בשעה שעבר שמלבד שאינו בגמ' עוד לא נודע ביאורו הנכון, והנה בגמ' שם איתא היכי דמי חילול השם אמר רב כגון אנא אי שקילנא בשרא וכו' ר' יוחנן אמר כגון אנא וכו' ולפי"ז כל אלה נכללים בחילול השם שאין כח בתשובה, יוה"כ ויסורים לכפר, ודעת רבנו נראה שאינו כן שהרי כתב לעיל בפ"ה מיסודי התורה ה"י כל העובר מדעתו בלא אונס על אחת מכל מצוות האמורות בתורה בשאט נפש להכעיס הרי זה מחלל את השם ולפיכך נאמר בשבועות שקר וחללת את שם אלהיך אני ה' (ועי' מ"ש שם מקורו) ואם עבר בעשרה מישראל הרי זה חילל השם ובהי"א כתב שיש דברים אחרים שהם בכלל חילול השם והוא שיעשה אותן אדם גדול בתורה ומפורסם בחסידות ואע"פ שאינן עבירות הרי זה חילל את השם כגון שלקח וכו' עד צריך שידקדק על עצמו ויעשה לפנים משורת הדין. הרי שדברים אלו הן בגדר אביזריהו של חילול השם לאדם גדול וכתב שם להדיא ואע"פ שאינן עבירות, וכאן דייק לכתוב בד"א שלא חילל את השם בשעה שעבר דבעינן דוקא חילול השם עם עבירת האיסור וזהו חילול השם הנזכר בה"י אבל לא אותו חילול השם שבהי"א שאינה בשעה שעבר, שהרי אין כאן עבירה אלא שהיא נכללת לתלמיד חכם בכלל חילול השם ואולי נכללת במאי דאמרו בקדושין מ' אין מקיפין בחילול השם מאי אין מקיפין וכו' מר בריה דרבינא אמר לומר שאם היתה שקולה מכרעת עיי"ש. והנה בשאלתות ברכה שאילתא קס"ז כתב אבל מי שיש בידו חילול השם בעוונותיו אין כח לא בתשובה לתלות וכו' ודייק שם מו"ר בהעמק שאלה דלמדנו רבנו דחומר חילול השם הוא דוקא בצירוף עוונות אחרים והכי אזיל סוגית הגמ' דקדושין שהבאנו אין מקיפין בחילול השם והביא ג"כ לשונו של רבנו באגרת השמד שכתב והעון הזה בין יתר העוונות אין יום הכפורים מכפר וכו', ולפי מ"ש שפיר אפשר לומר דכוונת השאלתות ג"כ כמו שכתבנו דדוקא חילול השם שיש בה עבירה ולהכי כתב חילול השם בעוונותיו אלא דהשאלתות הביא שם אחר זה היכי דמי חילול השם ומיתי לכולהו שאין בהם עבירה משמע דס"ל דגם על זה אין יוה"כ מכפר ולהכי כתב דדוקא שיש בידו עוד עוונות. ובדעת רבנו שפיר אפשר לומר כמ"ש והוא נכון.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
דברי ירמיהו · הלכות תשובה פרק א׳
א׳
כל המצות שבתורה בין עשה בין ל"ת אם עבר אדם על אחת מהן בין בזדון בין בשגגה כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתודות לפני האל ברוך הוא שנאמר איש או אשה כי יעשו ואמר והתודו את חטאתם אשר עשו זה ודוי דברים . עי' בכ"מ מספרא פרשת אחרי מות, אף דאמרינן במס' קדושין מ"ט ע"ב, ע"מ שאני צדיק אפי' רשע גמור מקודשת שמא הרהר תשובה בדעתו, מ"מ המצוה בודוי פה ושמא אח"ז יודה בפה ג"כ, ובספר המצות לרמב"ם עשה ע"ג בשם המכילתא יכול הנהרגין ע"פ זוממין לא אמרתי אלא ואשמה הנפש ההיא ר"ל שלא יתחייב לו הודוי כשידע שאין לו חטא אבל הועד עליו שקר עכ"ל, והנה בודוי הסדורה מאנשי כנסת הגדולה לכולנו ובהם אשר נדע כי לא חטאנו ולרוב אינו אחד שחטא בכולמו, הנה נאמר בלשון רבים על כל ישראל ובלשון יחיד נראה כמשקר, וגם נראה דמה דשייך על הספק שמא בשוגג חטא או בהרהור ונשכח ממנו אף דאינו בכלל מ"ע באם רוצה להתודות ולבקש כפרה דרך נכון ולר' אלעזר אדם מביא אשם תלוי בכל יום, ושם בסה"מ בשם מכילתא מקור נאמן למ"ש רבינו כאן וכמו שהעיר כמו כן בסדר משנה, ועי' יומא ל"ו ע"ב עויתי וכו' ופשעתי וכו' אלו המורדין וצ"ע. ודוי זה מ"ע. למ"ש לעיל דבהרהור די לתשובה להפוך רשע לצדיק מובן שאמר דודוי זה ממ"ע. כיצד מתודין אומר אנא ה' חטאתי עויתי פשעתי לפניך ועשיתי כך וכך והרי נחמתי ובושתי במעשי ולעולם איני חוזר לדבר זה, וזה עיקרו של ודוי וכל המרבה להתודות ומאריך בענין זה הרי זה משובח. ועי' בס' מעשה רוקח דפירוט החטא למדים מקרא דויעשו להם אלוהי זהב כמ"ש רבינו בפ"ב ה"ג כדאי' במס' יומא דף פ"ו דמהתודו וכו' אשר עשו בלתי מפורש כ"כ על הפירוט, ובושתי ונכלמתי וכו' מקרא דעזרא ט' ולעולם אינו חוזר וכו' מקרא דלא נאמר עוד אלוהינו למעשי ידינו, הושע י"ד, ועי' בשער התשובה לרבינו יונה שער א' סי' כ"א בד"ה הבושה כענין שנאמר בושתי וגם נכלמתי כי נשאתי חרפת נעורי ירמי' ל"א וכו' עיי"ש וכן מצינו באדם וחוה לאחר החטא בושו וזה לעד על כי ידעו כי חטאו, ואת"ל כל החוטא ומתבייש עליהן מוחלין חטאיו ברכות י"ב ע"ב, וארז"ל כל המתבייש במהרה אינו חוטא. וזה עיקרו של ודוי. להלן פ"ב ה"ח כתב כן זה עיקרו של ודוי על אבל אנחנו חטאנו לך כדאיתא במס' יומא פ"ו שם הכונה אבל וכו' הוא השורש ועיקר הודוי כי מי אשר לבבו נאטם ולא ירגיש עונו לא ישוב באמת ופה נאמר מהשב באמת ותכלית ידיעת חטאו להרים הרגשת לבבו ובושת יכסהו על רוע מעשיו שם הכונה עיקר מה שהכל תלוי בו, ופה על תכלית הנאמר היוצא מהעיקר והתכלית וההתחלה שניהם עיקרים, וע"ז כתב וכל המרבה וכו'. ואשר לעיין כי בוידויים הסדורים בתפילה מכנה"ג אין מענין הנאמר ואולי לחלק בין ודוי לרבים לודוי ליחיד בזה וצ"ע. וכן בעלי חטאות ואשמות וכו' וכן כל מחויבי מיתות בי"ד ומחויבי מלקות וכו' וכן החובל בחבירו ובמזיק ממונו אע"פ ששילם לו מה שהוא חייב לו אינו מתכפר עד שיתודה וישוב מלעשות כזה לעולם שנאמר מכל חטאות האדם. ובכ"מ עמד על הלמוד מכל חטאת וכו' ועי' במעשה רוקח וסדר משנה כי בסה"מ עשה ע"ג הביא הנ"ל כן בשם המכילתא ומשם יצא לרבינו כן, גם העיר ע"ז כי בגמ' ב"ק המובא בכ"מ הוא שירצה חבירו ורבינו כתב כאן שישוב ויתודה לה' כי בזה כי חטא נגד רעהו חטא גם לה' עיי"ש. ובפ"ה מהל' חובל ומזיק ה"ט כתב רבינו אינו דומה מזיק חבירו בגופו למזיק בממונו, שהמזיק ממון חבירו כיון ששילם מה שהוא חייב לשלם נתכפר לו, אבל חבל בחבירו אע"פ שנתן לו חמשה דברים אין מתכפר לו, ואפי' הקריב כל אילי נביות אינו מתכפר לו ולא נמחל עונו עד שיבקש מן הנחבל וימחול לו עכ"ל, ובלח"מ הקשה ע"ז ממ"ש בהל' תשובה פ"ב ה"ט דהגוזל את חבירו אינו מתכפר לו אלא אם ירצה לנגזל אף שהשיב לו ותירץ דשאני גזלן שנהנה וגם ציער לנגזל שלקחו ממונו בחזקה, אבל למזיק לא באה הנאה למזיק ולא נצטער כ"כ הניזק כששילם לו עיי"ש. והנראה דכל מזיק ג"כ גוזל הוא אף שלא נהנה ונראה יותר כמכוין לצער חבירו בלבד כיון שאין לו הנאה וחוטא רק לו ולא לו מזה כלל, אבל יש מזיק בשוגג דקיי"ל אדם מועד אחד ער ואחד ישן או בשור המזיק שפשעו הבעלים בשמירתם בכה"ג אין לו לבקש מחילה מהבעלים אחרי התשלומין אבל המזיק להכעיסו מסתברא דגרע מגזלן, ועי' בס' מעשה רוקח והביא דברי הסמ"ג סוף עשין ע' אינו דומה וכו' שהמזיק בממון וכו' כיון ששילם וכו' נתכפר לו ומ"מ מצוה לישאל ממנו מחילה כאשר ביארנו במצות ודוי ועי' בסמ"ג סוף סי' ט"ז עיי"ש, ומזה הוכיח דדעת הסמ"ג דמהתורה נמחל במזיק ממונו בתשלומין ומדרבנן מצות רצוי כדאי' יומא דף פ"ה עיי"ש והנראה דהכל מדאורייתא רק בממונו הוי ב' דברים ובחבלה הכל דבר אחד, כי הממון והרצוי משום החבלה, משא"כ בממונו הממון בשביל הדבר והרצוי משום דציערו והוי הרצוי מצוה בפ"ע כן נראה לענ"ד עמ"ש לחלק בין מזיק למזיק בממון ג"כ, ועי' ברשב"א ב"ק קי"ח בדעת בעלים בגניבה עיי"ש ויובן עמ"ש. וכן בעלי חטאות וכו' עד שיעשו תשובה ויתודו וכו'. ובגמ' שבועות י"ג חטאות וכו' אין מכפרין אלא לשבים כמובא בכ"מ ובתורה נאמר והתודה וכו' כמ"ש ברש"י שם ואמר עד שיעשו תשובה דמהתודו על חטאתם הוא רק על חטאתם שלעבר ובזה אין די עד שיקבל שלא לעשות עוד, וזה הכונה שיעשו תשובה דלשון תשובה מורה שישוב למה שפי' מקדם בראשונה כנאמר בתפילה הנשמה וכו' טהורה היא, וגם יתודה על העבר כמו התשובה על לעתיד וזה עד שיעשו תשובה ויתודו וכו'. וכן כל מחויבי מיתות בי"ד וכו'. ובהגהות מיימוני ואפי' מי שחלה ונטה למות אומרים לו התודה כדאיתא במס' שבת דף ל"ב ע"א עכ"ל, ובספרי פרשת נשא בד"ה וידבר ה' וכו' בסופו והתודו, ר' נתן אומר זה בנה אב לכל המתים שטעונין ודוי עכ"ל, ועי' בזית רענן למג"א בפי' עש"כ שדרש סמוכין ואשמה הנפש ההיא והתודו שאפי' בשעת נטילת נפש טעון ודוי, גם משנאמר והתודה אשר חטא נראה אף בלי קרבן יתודה על חטאיו עיי"ש, וברמב"ם לא הביאו אף די"ל דהוי בכלל כל החוטאין שיתודו ואין אדם בארץ ועי' מ"ש בשם הסה"מ בלא חטא אם יתודה עיי"ש, מ"מ זה שאומרים לו וכו' היה להביא וצ"ע, ונ"ל דאיתא אומרים לו התודה שכן כל המומתין מתודין וברש"י כדתנן במס' סנהדרין וכו' שכן מצינו בעכן וכו' עיי"ש, וא"כ הפי' שכן כל המומתין וכו' ושמא בחטאו מת ועליו להתודות כמו במיתה בידי אדם כן בידי השמי' וא"כ הוי בכלל מה שכתב וכן כל מחויבי מיתות בי"ד וכו' ועי' בש"ך יו"ד סי' של"ח ס"ק א' אם אומרים לו שכל המומתין וכו' ולמ"ש יש כונה לזה לאמרו לו, ועם כל זה יקשה למה לא הביא שאומרים לו ומעירים אותו ע"ז ואם לא הביאו בהל' תשובה היה להביא במקום אחר וצ"ע. ובפי' דברי הספרי י"ל ג"כ כמ"ש ז"ל כי הקרבן כאלו הקריב נפשו ולכן יתודה שיהיה בלי מום כי אין לך מום גדול מהחטא, ולכן זה בנה אב וכו' בשעת מיתה כי יפקד נפשו לה' כי יטהר אותה מכל מום רע חטא ופשע וירפא אותה בתשובה וודוי על פשעיו וה' יסלח לו.
ב׳
שעיר המשתלח לפי שהוא כפרה על כל ישראל כה"ג מתודה וכו' שעיר המשתלח מכפר על כל עבירות שבתורה הקלות והחמורות וכו' והוא שעשה תשובה, אבל אם לא עשה תשובה אין השעיר מכפר לו אלא על הקלות וכו' ושאר מצות ל"ת ומ"ע שאין בהן כרת הם הקלות. ועיין בכ"מ ולח"מ שהקשו שזה נגד סוגית הגמ' במס' שבועות דף י"ב ע"ב דמקשינן ה"ד אי דעשה תשובה כל יומא נמי דתניא עבר על מצות עשה ועשה תשובה אינו זז משם עד שמוחלין לו ואי דלא עשה תשובה זבח רשעים תועבה, א"ר זירא בעומד במורדו ורבי היא דתניא רבי אומר על כל עבירות וכו' בין עשה תשובה וכו' חוץ וכו' עיי"ש, וא"כ ממ"נ לרבי אפי' חמורות ולרבנן אפי' קלות לא בלא עשה תשובה וגם להלן כתב רבינו עצומו של יו"כ מכפר לשבים וזה כרבי בסוגיא הנ"ל, ועי' בלח"מ שכתב דגם לרבנן רק בכרת אין יו"כ מכפר בלא תשובה וקושית הגמ' האי עשה וכו' נקטו משום הקושיא אי דעביד תשובה וכו' אבל הקושיא אי דלא עביד תשובה וכו' קאי אכריתות דרבנן דלמדו מהכרת תכרת וכו' ג"כ רק על כריתות אמרו ובעשה ול"ת מודו לרבי עיי"ש ובס' מרכבת המשנה, ובס' מעשה רוקח כתב שסמך רבינו אסוגיא דמס' יומא פ"ה עיי"ש ובס' כפות תמרים שם עיי"ש. והנראה לענ"ד, דהנה יש להבין בסוגיא דמס' שבועות שם דף י"ב ע"ב הנ"ל דמקשינן אי לא עביד תשובה זבח רשעים תועבה, ולא אמרו כדאיתא במס' חולין דף ה' ע"ב השב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו וכו' עיי"ש ומכ"ש במזיד דנאמר השב מזדונו מביא קרבן, דהנה כמ"ש במקו"א דמצד שב מידיעתו אינו חייב להביא קרבן ובלתי מועיל לו, אבל האיסור להביאו תליא אם חולין בעזרה אסור מדאורייתא ומשום זבח רשעים הוי בכלל איסור להביאו בכל גוונא, וכל זה לא שייך רק בקרבן יחיד אבל בקרבן כשעיר המשתלח המובא בשביל כל ישראל השבים מידיעתם וא"כ לא שייך איסורא להביא בשביל זה שאינו שב והוי רשע ותליא רק אם מכפר לאינו שב וא"כ הו"ל להביא האי דשב מידיעתו וכו'. ונ"ל דהנה כנראה דבעי יו"כ עם שעיר דגם להשב מידיעתו צריך קרבן השעיר לכפרה וא"כ יש לומר דיו"כ משוי כאלו שב מידיעתו אף בלא שב מ"מ מקשינן דעכ"פ גם בשב צריך לקרבן וקרבן לא שייך בלא שב אף דהוי כשב מידיעתו משום יו"כ לענין זה דיו"כ מכפר מעונש מ"מ רשע מקרי כל זמן שלא שב ולא מסתברא שיהיה כשר לכל דבר שרשע נפסל מדינא כ"ז שלא שב אף שעבר עליו יו"כ וא"כ שייך זבח רשעים ולא שייך בקרבן ולא יהיה לא שב עדיף משב דצריך לקרבן ובלא שב לא שייך קרבן מהאי טעמא דזבח רשעים וכו'. והנה יש מקום לומר דהנה כנראה מלשון רבי יו"כ מכפר וכו' דיו"כ לבדו מכפר בלא קרבן ומ"מ מדאיתא השעיר מכפר על קלות וכו' עי' בתוס' דף י"ג ע"א בד"ה דעבד דשעיר מכפר מיד ויו"כ משתחשך והביא האי דירושלמי חומר בשעיר מיו"כ ששעיר מכפר מיד ויו"כ משתחשך חומר ביו"כ מבשעיר שיו"כ מכפר בלא קרבן משא"כ בשעיר עיי"ש ובריטב"א בסוגיא, ונ"ל גם לרבנן כמ"ש בלח"מ רק בכרת אמרו ובעשה ול"ת מודו לרבי וביו"כ דלא שייך זבח רשעים ודאי מודו הרבנן גם נ"ל רק בכרת דשייך קרבן כדמצינו בשוגג רק בכרת אבל בעשה ול"ת יו"כ בלבד מתכפר ולא שייך זבח, אבל יו"כ משתחשך לכו"ע בעשה ול"ת מכפר ולא פליגי רק בקרבן אם מכפר כיון דשייך זבח וכו' ולרבי אף לקרבן מהני. ולכאורה יש להקשות דמשני רבי היא דהרי רבי לא אמרו רק לענין יו"כ אבל לא לענין קרבן דשייך זבח רשעים וכו' כמ"ש דלא שייך ביו"כ משתחשך גם כמ"ש דעל ידי יו"כ כשב מידיעתו וזה משתחשך וא"כ גם השעיר רק אז מכפר רק בסוף היום ובסופו יו"כ מכפר ומאי נפק"מ בהשעיר, ונראה דבס"ד ס"ל להגמ' דיו"כ עם השעיר ביחד מכפרין ולא זה בלא זה, וא"כ קושית הגמ' אף דתורה גילתה שיו"כ יכפר על שאינו שב בקלות מ"מ מה לענין קרבן בזבח רשעים דלא מסתבר שגם זה יהיה בכלל לשון התורה וא"כ נאמר שאינו בכלל כפרה כלל אף מטעם שאינו שב מידיעתו. אמנם כ"ז אם נאמר דבעינן יו"כ וקרבן ביחד ואז שייך לומר אף דתורה מגלה בלשונה בכלל אף שאינו שב אבל מה לקרבן תועבה, אבל כמסקינן רבי היא דס"ל דיו"כ בלבד ג"כ מכפר והקרבן נ"מ דיו"כ רק משתחשך וגם כמ"ש בתוס' בד"ה דעבד דיו"כ בלעדי קרבן לא הוי כפרה שלימה עיי"ש ובמס' יומא הנ"ל, וא"כ י"ל כיון דע"י היו"כ העון נמחה לא מקרי זבח רשעים וכו' לענין קרבן ג"כ דרק בס"ד דשניהם ביחד משוי שיהיה בכלל שב ואז שייך זבח רשעים אבל אם נאמר דיו"כ לחודא משוי כפרה רק לא כפרה שלימה מ"מ משוי שלא יהיה בכלל זבח רשעים למען הקרבן ישלים כפרתו, ואף דלענין נאמנות רשע מקרי כמ"ש לעיל מ"מ מצינו במומר לדבר אחד שמביא על דבר אחר עי' ברמב"ם בפ"ג מהל' שגגות ה"ז ובמל"מ שם ולא מקרי זבח רשעים ממה דהוי מומר לדבר אחד, רק לאותו דבר לא, ובכה"ג מהני יו"כ שמביא אפי' לאותו דבר וא"כ משני שפיר דכרבי אתיא דלרבי יו"כ מכפר ממילא מהני קרבן ג"כ לרבי, והנה כמ"ש בלח"מ דגם הרבנן לא פליגי בעשה ול"ת רק בכרת ואמרינן רבי אף דגם כרבנן י"ל משום דרבי מפרש דבריו וגם די"ל כמ"ש בלח"מ דגם על כרת יקשה דא"כ מיירי באינו שב ולמ"ש מיושב קושית הגמ' אף דנאמר דרבנן מודו ולא פליגי רק בכרת וכמ"ש ואתי שפיר. ובפי' שאינן שבין, ברש"י במס' שבועות י"ב ע"ב בד"ה ה"ד אי דלא עשה תשובה שאינו תוהה על חטאו עכ"ל, נראה דמי שפורש מחטאיו ואינו עושה אותו לא נטהר מהם עד שתוהה ומתחרט על העבר כמ"ש רבינו יעשה תשובה ויתודה וזה אינו תוהה, אבל באינו פורש ג"כ אין יו"כ מכפר, ואף דאיתא להלן י"ג ע"א יכול וכו' אא"כ התענה וכו' אף דלא התענה ועשה חטא בזה ביו"כ מ"מ שייך שפורש משאר חטאים שעבר, ועי' במס' כריתות דף ז' במחלוקת דאביי ורבא עיי"ש.
ג׳
בזמן הזה שאין בהמ"ק קיים ואין לנו מזבח כפרה אין שם אלא תשובה וכו' ועצומו של יוה"כ מכפר לשבים שנאמר כי ביום הזה יכפר עליכם. בתו"כ פרשת אחרי מות פ"ח כי ביום הזה יכפר עליכם בקרבנות, ומנין שאע"פ שאין קרבנות ואין שעיר היום מכפר ת"ל כי ביום הזה יכפר, ובקרבן אהרן שם אלו נאמר ביום הזה נאמר ביום הזה יכופר ע"י הקרבנות, ובאומרו כי ביום הזה וכו' שמלת כי נתינת טעם על הקדום מקדושת היום ואמר למה יקדשוהו וזה כי היום הזה יכפר וכו' ופי' ביום הזה עם היום הזה עיי"ש, ובירושלמי שבועות פ"א ה"ו חומר ביו"כ מדשעיר דיו"כ מכפר בלא שעיר ומובא בתוס' שבועות דף י"ג ולקצת גורסין כן בבבלי ועי' בריטב"א שם, ואע"ג דלא קיי"ל כרבי מ"מ עצומו של יו"כ מכפר כמ"ש בהל' אח"ז ובזה אמר רק לשבים בלשון סרוס ונראה אף לקלות עשה ול"ת צריך שבים ושאני משעיר וא"כ היה לומר בירושלמי הנ"ל חומר בשעיר דמכפר לקלות וכו' וצ"ע.
ד׳
אע"פ שהתשובה מכפרת על הכל ועצומו של יום הכפורים מכפר יש עבירות וכו' כיצד וכו' על ל"ת שאין בה כרת וכו' תשובה תולה וכו' עבר על כריתות וכו' תשובה ויו"כ תולין יסורין הבאי' גומרין הכפרה וכו'. ומקורו כמ"ש בכ"מ במסכת יומא פ"ו ובאדר"נ פרק כ"ט ובתוספתא שם פ"ד ועיין ברמב"ם בפ"ז מהל' אלו ה"ו גדולה תשובה וכו' אמש היה זה שנאוי לפני המקום משוקץ ומרוחק ותועבה והיום הוא אהוב ונחמד וקרוב וידיד וכו' אמש היה מובדל מאלוקי ישראל וכו' והיום הוא מדובק בשכינה וכו' עיי"ש. והנה הלשון משוקץ ומתועב נראה שמדבר מרשעים גמורים ועם כל זה אמר אמש וכו' והיום וכו' ובלתי נראה לומר שכונתו אחרי שסבל מאמש עד היום יסורין ומה נאמר במי שמיתה לו לכפרה וכנראה מכולמו דיבר רבינו שם, גם לא יאות לומר לבעל תשובה טרם שיסורין באין עליו שהוא מרוחק ותועבה. וכאשר נסתכל בלשון הגמרא במסכת יומא הנ"ל דאיתא אינו זז משם עד שמוחלין לו וכו' תשובה תולה ויו"כ מכפר וכו' תשובה ויו"כ תולין ויסורין ממרקין וכו' אין לו כח בתשובה לתלות ולא ביו"כ לכפר ולא ביסורין למרק אלא כולן תולין ומיתה ממרקת וכו' עיי"ש. והנה נאמר מוחלין לו וכו' ההבדל בין מתנה למחילה דמתנה על נתינת דבר שלא היה ביד המקבל ומחילה על דבר שביד המקבל ועליו ליתנו להנותן והוא מחלו לו כמו במלוה שמחויב ליתן ממון אחר תמור אשר הלוה לו וכן בהנאמר מוחלין לו ואין מבקשין ממנו דבר ובשאר הדברים אשר נאמר בהם יו"כ ומיתה ויסורין ממרקין הנה התשובה נתקבל מיד "אם תשוב מיד יקבלנו" אבל להנשרש בטומאתו ומורגל בהם ימים רבים בעונות חמורות המשחיתים הנפש גם לשב למען לא יחזור לסורו לחזק נפש במעוזו להכינה ולטהרה בכל מאמצי כוחו, ועליו נאמר תולין כמו בספק תרומה טמאה נאמר לשון זה כי הוא בספק שמא יחזור לסורו עד כי בקלות עבר יו"כ אשר היום יעשה רושם בו ובהחמורות יסורין הממרקין העונות ומחלישין כח התאווה כנודע, ובהחמור מאוד המיתה ועד אז אף כי התשובה נתקבלה מיד ונקרא אהוב לפני ד' הרואה בחדרי לבבו ודן אותו לפי השעה אבל הוא יחרד וידאג שאל יפול לחזרה כבראשונה ולמען יהיה נשאר במעמד התשובה היסורין נחוצים ורק למי אשר ה' ית"ש יודע לבבו ויפטור אותו גם מזה כמ"ש לדוד המלך ע"ה "גם ה' העביר חטאתך לא תמות" על כי ראה הש"י כי לא יסור לחטאו עוד, ולכן סידרו בעלי התשובה כמה תעניתים וסיגופים לעוברי עבירה תחת יסורים בידי השמים ממעל לו והכל למען לא יסור מהתשובה אשר עומד בה וכמה נכבד הסידור במדריגות העונות ולשון מחילה וכפרה ומירוק עונות הנאמרים בהנ"ל, וכפרה כמו "אכפרה פניו במנחה" ע"י מנחה שיתן לו וזה סליחה עבור דבר שיתן לו וכן נאמר כפרה ביו"כ שעצמו של יום כעושה ונותן תמור הדבר שנתחייב בו ורושם העושה היום בלבבו ומחילה בלי תמור דבר אחר עבורו וכל הנאמר מיוסד על טבעי בני אדם ודרכם ועיין בשל"ה בהל' תשובה דף ר"ח ע"ב בשם הרמ"א בפי' סליחה ומחילה וכפרה עיי"ש, ולשון רבינו בפי' תולין ויסורין הבאין עליו גומרין לו הכפרה ולעולם אין מתכפר לו כפרה גמורה עד שיבואו עליו יסורין וכו', וכמ"ש בפר"ח דמקורו מירושלמי יומא וריש [פרק] חלק התשובה ויו"כ מכפרין מחצה ויסורין וכו' מכפרין מחצה וכו', נראה אף שנתקבלה תשובתו מיד טהור ונקי שאין לדאוג עליו שיסור לדרכיו הראשונים אשר בגדר כפרה מאיש אשר העביר חטאיו ממנו ובוטחים בצדקתו רק בזה מחצה ובזה מחצה כנזכר זולת למי אשר במעלת התשובה אשר הבוחן לבבות יעיד עליו כי לא ישוב עוד לכסלו ותשובתו שלימה ולבבו טהור ונקי, ולעולם אין מתכפר וכו' יש לפרש כי בכפרה לא ימצא רק על דרך זה אבל מחילה באלה אשר במעלת דוד המע"ה א"צ לזה כמ"ש ועי' מ"ש בפ"ב ה"ב עיי"ש. ועיין בספר יד המלך הביא כמה ראיות דבחייבי כריתות שהתרו דלוקין אף אחר יו"כ כמו בחייבי מלקות כדאיתא במסכת כריתות כ"ו ולא אמרינן כיון שעיקרו בידי שמים ויו"כ מכפרו עיי"ש. ויש להוסיף עוד על דבריו שם דאנן קיי"ל כרבנן דאין יו"כ מכפר רק על שבים וא"כ מאן יימר דשב בלבבו ואם דנאמר מסתמא שב ביו"כ עכ"פ ספק הוא ומספיקא לא נלקה אותו דא"כ בכל חייבי כריתות דהתרו בו נאמר דילמא שב ופטור בידי השמים ולא נלקי ועל כרחך בהחיוב בידי השמים אין דנין בתר מחשבה וכנראה לדעת רבינו דעל קלין עשה ול"ת יו"כ מכפר אפילו לאינם שבים ואפ"ה בחייבי מלקות שעברו אין יו"כ מכפר דלדעתו לא שייך דילמא לא שב דהרי בכל גוונא מכפר, והנה מלקות מטעם וכל העם ישמעו ויראו ופי' כנאמר בתורה דשייך בכל גוונא וכן בכרת שהתרו אחר יו"כ דעכ"פ למען ישמעו וכו' שייך בכה"ג. ובהגהות מל"מ שם מל"מ בהל' שגגות דאין יו"כ מכפר על חצי שיעור וביד המלך כתב שטעה בזה דרק לענין קרבן נאמר ולא לכפרת החטא עיי"ש והנראה כי הגהות מל"מ לא כיון רק לקרבן בלבד ולא טעה בדבר פשוט כזה חלילה.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
