א׳
האשה אוכלת בתרומה עד וכו'. במשנה פרק התקבל (גיטין דף ס״ה):
ומ"ש וכל שהיא ספק גרושה הרי זו לא תאכל. נלמד מהדינים שיתבאר בסמוך:
האשה שעשתה שליח לקבל לה גיטה וכו' עד שיגיע גט לידה. משנה פרק התקבל:
האומר לאשתו הרי זה גיטיך וכו'. פרק כל הגט עלה כ"ח:
רמב״ם - הלכות תרומות · פרק ט׳
ספר זרעים · 10 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.
הלכות תרומות · פרק ט׳
הלכה א׳
הָאִשָׁה אוֹכֶלֶת בִּתְרוּמָה עַד שֶׁיַּגִּיעַ גֵּט לְיָדָהּ אוֹ לְיַד שְׁלוּחָהּ שֶׁעָשְׂתָה לְקַבָּלָה. וְכָל שֶׁהִיא סְפֵק גְּרוּשָׁה הֲרֵי זוֹ לֹא תֹּאכַל. הָאִשָּׁה שֶׁעָשְׂתָה שָׁלִיחַ לְקַבֵּל לָהּ גִּטָּהּ אֲסוּרָה לֶאֱכל בִּתְרוּמָה מִיָּד. וְאִם אָמְרָה קַבֵּל לִי גִּטִּי בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי אֵינָהּ אֲסוּרָה עַד שֶׁיַּגִּיעַ שָׁלִיחַ לְאוֹתוֹ מָקוֹם. שָׁלְחָה שָׁלִיחַ לְהָבִיא לָהּ גִּטָּהּ אוֹכֶלֶת בִּתְרוּמָה עַד שֶׁיַּגִּיעַ גֵּט לְיָדָהּ. הָאוֹמֵר לְאִשְׁתּוֹ הֲרֵי זֶה גִּטֵּךְ שָׁעָה אַחַת קֹדֶם לְמִיתָתִי אֲסוּרָה לֶאֱכל בִּתְרוּמָה מִיָּד:
הלכה ב׳
עִיר שֶׁהִקִּיפוּהָ כַּרְקוֹם וּסְפִינָה הַמִּטָּרֶפֶת בַּיָּם וְהַיּוֹצֵא לִדּוֹן הֲרֵי אֵלּוּ בְּחֶזְקַת קַיָּמִין. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר מְפָרֵשׁ וְיוֹצֵא בְּשַׁיָּרָא. אֲבָל עִיר שֶׁכְּבָשׁוּהָ כַּרְקוֹם וּסְפִינָה שֶׁאָבְדָה בַּיָּם וְהַיּוֹצֵא לֵהָרֵג מִבָּתֵּי דִּינֵי עַכּוּ"ם וּמִי שֶׁגְּרָרַתּוּ חַיָּה אוֹ נָפְלָה עָלָיו מַפּלֶת אוֹ שְׁטָפוֹ נָהָר נוֹתְנִין לוֹ חֻמְרֵי מֵתִים וְחֻמְרֵי חַיִּים. לְפִיכָךְ אִם הָיוּ נְשׁוֹתֵיהֶן בַּת כֹּהֵן לְיִשְׂרָאֵל אוֹ בַּת יִשְׂרָאֵל לְכֹהֵן הֲרֵי אֵלּוּ לֹא יֹאכְלוּ. אֲבָל מִי שֶׁנִּגְמַר דִּינוֹ בְּבֵית דִּין וְהִנִּיחוּהוּ בְּבֵית הַסְּקִילָה לֵהָרֵג הֲרֵי זֶה בְּחֶזְקַת מֵת וְלֹא תֹּאכַל אִשְׁתּוֹ:
הלכה ג׳
הִנִּיחָה בַּעְלָהּ גּוֹסֵס בִּמְדִינָה אַחֶרֶת בֵּין שֶׁהָיְתָה כֹּהֶנֶת אֵשֶׁת יִשְׂרָאֵל אוֹ יִשְׂרְאֵלִית אֵשֶׁת כֹּהֵן לֹא תֹּאכַל שֶׁרֹב גּוֹסְסִין לְמִיתָה. אֶחָד אוֹמֵר מֵת וְאֶחָד אוֹמֵר לֹא מֵת הֲרֵי זוֹ לֹא תֹּאכַל:
הלכה ד׳
אָמְרָה לָהּ צָרָתָהּ אוֹ אַחַת מֵהֶחָמֵשׁ נָשִׁים שֶׁאֵינָן נֶאֱמָנוֹת לְהָעִידָהּ שֶׁמֵּת בַּעְלָהּ הוֹאִיל וְאֵינָהּ נִשֵּׂאת עַל פִּיהֶן הֲרֵי זוֹ אוֹכֶלֶת בִּתְרוּמָה בְּחֶזְקַת שֶׁבַּעְלָהּ קַיָּם. עַד שֶׁיָּעִיד לָהּ מִי שֶׁהוּא נֶאֱמָן לְהַשִּׂיאָהּ עַל פִּיו:
הלכה ה׳
הַמְשַׁחְרֵר אֶת עַבְדּוֹ מִשֶּׁיְּזַכֶּה לוֹ בְּגֵט שִׁחְרוּר פְּסָלוֹ מִלֶּאֱכל בִּתְרוּמָה. וְכָל עֶבֶד שֶׁיָּצָא לְחֵרוּת וַעֲדַיִן הוּא מְעֻכָּב גֵּט שִׁחְרוּר כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת עֲבָדִים אַף עַל פִּי כֵן הֲרֵי הוּא אָסוּר לֶאֱכל בִּתְרוּמָה:
הלכה ו׳
הַכּוֹתֵב נְכָסָיו לְאַחֵר וְזִכָּה לוֹ עַל יְדֵי אַחֵר וְהָיוּ בָּהֶן עֲבָדִים וְשָׁתַק זֶה שֶׁנָּתְנוּ לוֹ וְאַחַר כָּךְ צָוַח הֲרֵי זֶה סָפֵק אִם זֶה שֶׁצָּוַח הוֹכִיחַ סוֹפוֹ עַל תְּחִלָּתוֹ וַעֲדַיִן לֹא יָצְאוּ מֵרְשׁוּת רִאשׁוֹן אוֹ זֶה שֶׁצָּוַח אַחַר שֶׁשָּׁתַק חָזַר בּוֹ. לְפִיכָךְ אֵין אוֹכְלִין בִּתְרוּמָה בֵּין שֶׁהָיָה רַבּוֹ שֵׁנִי יִשְׂרָאֵל וְהָרִאשׁוֹן כֹּהֵן בֵּין שֶׁהָיָה רַבּוֹ רִאשׁוֹן יִשְׂרָאֵל וְהַשֵּׁנִי כֹּהֵן:
הלכה ז׳
יִשְׂרָאֵל שֶׁשָּׂכַר בְּהֵמָה מִכֹּהֵן מַאֲכִילָהּ תְּרוּמָה וְכֹהֵן שֶׁשָּׂכַר בֶּהֱמַת יִשְׂרָאֵל אַף עַל פִּי שֶׁהוּא חַיָּב בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ לֹא יַאֲכִילֶנָּה תְּרוּמָה מִפְּנֵי שֶׁאֵינָהּ (ויקרא כב יא) "קִנְיַן כַּסְפּוֹ":
הלכה ח׳
יִשְׂרָאֵל שֶׁשָּׁם פָּרָה מִכֹּהֵן לְפַטְּמָהּ וְלִהְיוֹת הַשֶּׁבַח בֵּינֵיהֶן לֹא יַאֲכִילֶנָּה בִּתְרוּמָה אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לַכֹּהֵן חֵלֶק בְּשִׁבְחָהּ. אֲבָל כֹּהֵן שֶׁשָּׁם פָּרָה מִיִּשְׂרָאֵל לְפַטְּמָהּ אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לְיִשְׂרָאֵל חֵלֶק בַּשֶּׁבַח הוֹאִיל וְגוּפָהּ לַכֹּהֵן שֶׁהֲרֵי שָׁמָהּ עַל עַצְמוֹ הֲרֵי זֶה מַאֲכִילָהּ תְּרוּמָה:
הלכה ט׳
פָּרָתוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁיָּלְדָה בְּכוֹר מַאֲכִילוֹ תְּרוּמָה. שֶׁהַבְּכוֹר לַכֹּהֲנִים. וְאוֹצֵר אָדָם כַּרְשִׁינֵי תְּרוּמָה לְתוֹךְ שׁוֹבָכוֹ וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ שֶׁמָּא יָבוֹאוּ הַיּוֹנִים שֶׁלּוֹ וְיֹאכְלוּ אוֹתָן:
הלכה י׳
יֵרָאֶה לִי שֶׁאִם מָכַר הַכֹּהֵן פָּרָתוֹ לְיִשְׂרָאֵל וְלָקַח הַדָּמִים אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא מָשַׁךְ הַלּוֹקֵחַ הֲרֵי זֶה אָסוּר לְהַאֲכִילָהּ תְּרוּמָה שֶׁדִּין תּוֹרָה מָעוֹת קוֹנוֹת כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת מִקָּח וּמִמְכָּר. וְאִם מָכַר יִשְׂרָאֵל לַכֹּהֵן אַף עַל פִּי שֶׁנָּתַן הַדָּמִים לֹא תֹּאכַל בִּתְרוּמָה עַד שֶׁיִּמְשֹׁךְ:
כסף משנה · הלכות תרומות פרק ט׳
ב׳
עיר שהקיפוה כרקום וכו' עד ולא תאכל אשתו. משנה וגמרא שם:
ומ"ש מי שגררתו חיה או נפלה עליו מפולת או שטפו נהר. ירושלמי ותוספתא פרק ב' דגיטין.
ומ"ש והיוצא ליהרג מבתי דיני עכו"ם וכו' שם כלישנא בתרא דרב יוסף. ואיכא למידק דגבי בית דין של ישראל לא כתב רבינו אלא לא תאכל אשתו אם היא בת ישראל לכהן והשמיט דין בת כהן לישראל משום דממילא משמע שאוכלת דאל"כ מאי איכא בין ב"ד של ישראל לב"ד של עכו"ם ועוד שכתב הרי הוא בחזקת מת כלומר מת ודאי ולא מצד חומרא. ואיכא למידק על מה שכתב רבינו והניחוהו בבית הסקילה דבגמרא לא הזכירו אלא גמר דין בלבד וי"ל שטעמו משום דעל כרחין לומר שגמר דין שאמרו בגמרא לאו דוקא דהיאך אפשר שנחזיקהו כמת ודאי בגמר דין בלבד שהרי אפשר שכשהיו מוליכים אותו לבית הסקילה והכרוז יוצא לפניו בא אחד ואמר יש לי ללמד עליו זכות והחזירוהו ע"י המניף בסודרים ומצאו לו זכות ופטרוהו אבל מי שהניחוהו בבית הסקילה דבר רחוק הוא מאד שימצא מי שיאמר יש לי ללמד עליו זכות ובכל מה שהכריזו בכל הדרך לא אמרו כן והגמרא קיצר כמו כן:
ג׳
הניחה בעלה גוסס וכו'. שם (דף כ"ח) מימרא דרבה ואע"ג דרבה חילק בין זקן שהגיע לגבורות ללא הגיע לגבורות הא אסיקנא בתיובתא ואע"ג דבתר הכי אמרו ואיבעית אימא כיון דפלג פלג סמך רבינו על דברי אביי ופשטא דברייתא ועל מ"ש בתחלה תיובתא דרבה דשינויא דכיון דפלג פלג שינויא דחיקא הוא וכן דעת הרב ר"י אלפסי והרשב"א וכן הכריעו מהירושלמי:
אחד אומר מת וכו'. בפרק האשה תנן דלא תנשא ומשמע דמספיקא לא אכלה בתרומה:
ד׳
אמרה לה צרתה או אחת מהחמש נשים וכו'. במשנה פרק האשה שלום (יבמות דף קי״ח) פלוגתא דר״ע ורבי טרפון ואיפסיקא בגמרא הלכתא כר' טרפון דאמר הכי והראב״ד לא היה כתוב כן בנוסחת גמרא שלו ולפיכך השיג על רבינו וכתב אמר אברהם הוא פוסק כרבי טרפון וכו':
ה׳
המשחרר את עבדו משיזכה לו בגט וכו'. משנה פ"ק דגיטין (י"א:):
וכל עבד שיצא לחירות ועדיין הוא מעוכב גט שחרור וכו'. בעיא בפ' השולח (גיטין דף מ״ב:) ולא איפשיטא ועוד יתבאר בסמוך:
ו׳
הכותב נכסיו לאחר וזיכה לו על ידי וכו'. שם ובס"פ השוחט פלוגתא דתנא קמא ורשב"ג ואמרו שם זה היה מעשה ולא אמרו בה לא איסור ולא היתר ומשמע דמספקא לן כמאן הלכתא ואמרינן התם דתנא קמא סבר מעוכב גט שחרור אוכל בתרומה ויש מקום לומר דרבן שמעון בן גמליאל פליג עליה בהא וכיון דמספקא ליה כמאן הלכתא פסק לעיל בסמוך לחומרא:
ח׳
(ז-ח) ישראל ששכר פרה מכהן וכו' עד ה"ז מאכילה בתרומה. משנה בפרק בתרא דתרומות (משנה ט'):
ט׳
פרתו של ישראל שילדה בכור וכו' עד ויאכלו אותן. תוספתא פרק י' דתרומות:
נחלת הכלל · Torat Emet 363
קרית ספר · הלכות תרומות פרק ט׳
א׳
האשה אוכלת בתרומה עד שיגיע הגט לידה דגט כורת בינו לבינה ופקע קנין כסף אבל כל שלא הגיע הגט לידה או ליד שלוחה שליח קבלה אף על גב דכתב הגט אכתי הויא קנין כספו. וספק גרושה לא תאכל דהוי ספיקא דאוריתא ולחומרא. עשתה שליח לקבל לה גיטא לא הויא ספק גרושה מיד מדאוריתא אלא עד שיהא עם הבעל ויתרצה לגרשה. הרי זה גיטיך שעה אחת קודם מיתתי נראה דאינה אסורה מן התורה לאכול מיד אלא כשיהא גוסס דרוב גוססין למיתה.
ב׳
ועיר שכבשוה כרקום וספינה שאבדה [בים] ויוצא ליהרג בבית דין גוים או גררתו חיה או נפלה מפולת או שטפו נהר הוו ספק חיים ספק מתים ולא יאכלו בתרומה. בת כהן לישראל או בת ישראל לכהן ויוצא ליהרג בבית דין ישראל שנגמר דינו הוי בחזקת מת ולא תאכל אשתו אם הוא כהן ואם הוא ישראל והיא כהנת תאכל בתרומת בית אביה. הניחה בעלה גוסס רוב גוססין למיתה ונראה דמדאוריתא אוכלת אם היא כהנת שנשאת לישראל דאזלינן בתר רובא.
ד׳
אשת כהן אוכלת לעולם בתרומה עד שיעיד לה מי שהוא נאמן להשיאה על פיו.
ה׳
עבד כשיזכה בגט שחרור אינו אוכל בתרומה וכל שיצא לחירות והוא מעוכב גט שחרור נראה דאוכל בתרומה מדאוריתא כיון שעדין יש רשות כהן עליו לכתוב לו גט שחרור. מקבל מתנה ששתק ואחר כך צווח הרי זה ספק אי הוכיח סופו על תחלתו אי הוי חזרה הילכך אם היה בכלל המתנה עבדים לא יאכלו בתרומה בין היה רבו ראשון כהן או שני דהוי ספיקא דאוריתא.
ז׳
ישראל ששכר בהמה מכהן מאכילה כרשיני תרומה דהויא קנין כספו דכהן ובכלל נפש הוי נמי נפש בהמה אבל כהן ששכר מישראל אינו מאכילה בתרומ' דהרי אינה קנין כספו דגופה דישראל היא. ובשומא ישראל מכהן לא יאכילוה דאף על גב דאית ליה רווחא לכהן גופה אינה שלה וכהן הישראל יאכילנה דהרי גופה לכהן.
י׳
בכור שביד ישראל מאכילה תרומה שהרי הוא לכהן. וישראל שקנה בהמה מכהן בדין תורה אינה אוכלת בתרומה אף על פי שלא משך וכהן מישראל נמי מאכילה בתרומה מדאוריתא כיון שקנה קנין המועיל מן התורה:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
אור שמח · הלכות תרומות פרק ט׳
ז׳
ישראל ששכר פרה מכהן מאכילה תרומה. ברור דאם מזונותיה על ישראל רשאי ישראל לקנות כרשיני תרומה ולהאכילה אבל ביש לו תרומה שצריך ליתן לכהן אינו מקיים מצות נתינה דהוי כמוכר תרומה לכהן כמוש"כ ר"י בתוס' יבמות (דף ס"ז) וזה דלא כהרא"ש והרע"ב בפירושם שכתבו דהוי כאילו זכה כהן כו'. ולפ"ז א"ש בתוספתא פ"י דתרומות פרתו של ישראל שילדה בכור ה"ז מאכילה כרשיני תרומה רשב"ג אומר ולא עוד אלא שזכו לה כרשינין, פירוש דת"ק אמר דקונה כרשיני תרומה ומאכילה ורשב"ג מוסיף דאף כרשינין שצריכין ליתנם לכהן מאכילין לזה הבכור, ועיין פ"ג דמעילה ולד מעושרת כו' ובתוספתא שם עיין היטב:
ט׳
ואוצר אדם כרשיני [תרומה] לתוך שובכו כו'. פשוט דבישראל מיירי אבל כהן אפילו במתכוין שרי להאכיל ליוני שובכו, אע"ג דאין בהן קנין אלא מפני דרכי שלום בכ"ז גם תרומת כרשינין הוי רק מגזירה דדוד יעוין לעיל פ"ב ומהני לזה קנין דרבנן, ולפ"ז יתכן שאם מכר ישראל פרתו לכהן ומשך הכהן דאוכלת כרשינין כיון דתרומת כרשינין הוי דדבריהם ומועיל לזה קנין משיכה דדבריהם. אולם יעוין לעיל פ"ח הי"ב דגזרינן בהא בחרש יעו"ש. אמנם ביוני שובך לא גזרינן משום דאין מזונותיהם עליו וכמוש"כ סוף שבת, ואם מועיל קנין דרבנן להאכיל תרומה ד"ת אכמ"ל וכבר האריכו בזה:
י׳
יראה לי כו' ה"ז אסור להאכילה תרומה שדין תורה מעות קונות כו'. הנה לפי מה שמבואר דעת רבינו דהנאה של כלוי לזרים בתרומה אינו דבר תורה ויעוין לקמן פי"א הי"ז י"ח ובמשל"מ שם, א"כ כיון דמדבריהם אינם קונים מעות והוי אכתי פרתו של כהן ואמאי אינו מאכילה בתרומה, אך זהו בדותא דרבינו סובר כהר"מ מפונטייזא בספר הישר והובא בר"ש סוף תרומות דבהמת ישראל אסורה מן התורה להאכילה בתרומה דכתיב וכהן כי יקנה נפש ונפש בהמה במשמע ודוקא בהמת כהן אבל בהמת ישראל אסור מן התורה יעו"ש, ומ"מ לפמש"כ בתוס' ריש פרק אלמנה לכה"ג דדוקא כרשינין מאכיל לבהמה בתרומה וכמו שמבואר בתו"כ הם אוכלים ואין הבהמה אוכלת יכול לא תאכל בכרשינין ת"ל נפש [הובא במשל"מ פ"ו יעו"ש] ובכרשינין איתא בירושלמי סוף חלה דדוד גזר עליהן א"כ הוי חיובן בתרומה מדבריהם ותו אמאי לא יאכילנה הכהן כיון דמדבריהם הוי שלו. ונראה דעיקר טעמו משום הפסד תרומה וכל מאכל הראוי לאדם אין מאכילין אותה לבהמה וזהו בכלל הפסד תרומה שכתוב לקמן פי"א אין מבשלין יין כו' ואין נותנין דבילה כו', ואף בחולין סבר ר' הונא דאוכלי אדם אין מאכילין לבהמה (תענית דף כ') לכן אף שעורים כו' אינם ראוין לאדם וכל דבר הנתקלקל קצת מאכילן לבהמה בתרומה ובהו הוי חיוב תרומה דבר תורה לכן גם כרשינין ודברים דאין חיובן רק מד"ס אסור ג"כ להאכילה ופשוט: ועיין בתנא דבי אליהו פי"ג באריכות דאסור להאכיל לבהמה תרומה וכולהו משום הפסד תרומה, ומה דמשמע מדבריו שתרומה שאין להם אוכלים אין הולכין אלא לשריפה, מפורש דלא כן בתרומת חמץ לריה"ג בפרק כל שעה (דף ל"ב) דמאכילה לכלבו יעו"ש, אך תמן דוקא בזמן שאסורה באכילה אבל בסופה לאבוד שורפין הטהורות ואין מאכילן לבהמה וכמו דאמר בפ"ק דפסחים בי"ד שחל בשבת דשורפין כו' טהורות ויעוין תוס' שם וזהו כדברי התדב"א ודוק ולפי מה שכתבנו בפ"ח ממכירה דאם לא חזרו בהן תו לא הפקיעו חכמים קנין מעות א"כ אם לא יחזור בו נמצא דהפרה קנויה במעות להישראל מדבריהם. ג"כ א"ש טובא דלא אכלה בכרשינין דהוי מדבריהם ג"כ, ועיין פי"א ה"ט ומפני כו' שאינן ראוין למ"א, ועיין מש"כ בהלכה שלפני זה ודוק:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
יצחק ירנן · הלכות תרומות פרק ט׳
א׳
אסורה לאכול בתרומה וכו'. עיין בספרי אגורה באהלך דף נ'. האומר לאשתו הרי זה גיטך שעה אחת קודם למיתתי וכו'. והקשה הרב [חכם] צבי בסי' ק"ו וז"ל ויש לי מקום עיון דכאן פסק כברייתא דפ' כל הגט דף כ"ח וש"מ דחיישינן שמא ימות לאלתר ובהל' יוה"כ פסק דלא כר' יהודה וכו' יעו"ש. ולענ"ד נ"ל דשאני הא דתרומה דאיכא ימים טובא ואיכא למיחש שמא ימות היום או למחר וכיון דבאנו לידי מידה זאת למיחש שמא ימות חיישינן לה מיד משא"כ ביוה"כ דליכא זמן טובא אלא יום אחד לא חיישינן למיתה וק"ל ועיין אור יקרות הלכות עבודת יוה"כ.
ב׳
אבל מי שנגמר דינו בבי"ד וכו'. עיין מ"ש מרן ומ"ש עליו הרב מל"מ וראיתי להרב מל"מ שם בהלכות ערכין פ"א הי"ג שהקשה על דברי מרן וז"ל אגב שיטפא לא דק דהתם בפרק כל הגט וכו' אבל גבי ערכין אין הדבר תלוי אלא בגמר דין וכו' אבל בבי"ד של גוים גמר דינם לאו כלום הוא יעו"ש. ואחר המחילה רבה נראה דמרן אבי התעודה דק ואשכח ודעתו כדעת הרא"ם בחומש שם דדמיא לההיא דפרק כל הגט והיינו טעמא דכיון דנגמר דינו למיתה ללישנא קמא דבגוים ודאי קטלי הרי הוא כמת ומה לי אם דיניהם דין או לא מאחר שבודאי ימיתוהו הרי הוא כמת ולא דמי למוכה שחין ודכוותייהו שאף שאינו שוה כלום הא מיהא חי הוא וכן ללישנא בתרא היינו טעמא דהוא בספק אם יצול או לא ואזלינן לחומרא וכמ"ש מרן ולא מטעם דאין דיניהם דין דמה לי אי הוי דין או לא סוף סוף הרי הוא בספק הריגה נמצא דמיונם עולה יפה וזה מבואר בדברי הרא"ם שם בתחילת לשונו שהביא הרב מל"מ יעו"ש, וכך כתב הרב קרבן אהרן בפי"ב סי' ז' יעו"ש. ומן התימה על הרב מל"מ דמאחר דהרא"ם קדם והציע כן מאי קא קשיא ליה בסוף דבריו לדברי הרא"ם. הדרן לדברי הרב מל"מ שבכאן, דקשיא ליה למ"ש מרן בהל' ערכין שהשוה דין ערכין לההיא דכל הגט ושוב כתב אבל לפי מ"ש שם שאין זיווגם עולה יפה לא קשה ולא זכיתי לכונתו דהא גם לפי דבריו דלשם קשה דהו"ל לרבינו לפרש כשהעמידוהו בבית הסקילה דכיון שאפשר שילמדו עליו זכות אף אחר גמר דין נמצא דלא חשיב עדיין כמת וכי היכי דאמרינן כאן לענין תרומה דתאכל אשתו בתרומה אף אחר שנגמר דינו כל שלא העמידוהו בבית הסקילה אף דאפשר שלא ילמדו עליו זכות ונמצא למפרע דמשעה שנגמר דינו חשיב מת אפ"ה אמרינן כיון שהיה בספק אם ילמדו עליו זכות אינו חשוב כמת ה"נ לענין ערכין אף לאחר גמר דין כל שלא העמידוהו בבית הסקילה לא חשיב כמת ונערך והקושיא כדקאי קאי דהוה ליה לרבינו לפרש וכדכתיבנא. ועיין להרב מהר"י קורקוס מ"ש בזה שגם עליו תיפול קושיית המל"מ הלזו. ולענ"ד נראה לומר בדוחק שכונת רבינו שכתב כאן והניחוהו בבית הסקילה רצה לומר כיון שנגמר דינו הרי הוא כמי שהניחוהו בבית הסקילה כלומר ולא שכיח שילמדו עליו זכות, ועיין להרב לח"מ פ"ו מהל' גירושין הכ"ה ודוק.
ה׳
המשחרר וכו'. וכתב מרן בעיא דלא איפשיטא בפ' השולח ולחומרא, ועוד יתבאר בסמוך עכ"ל. פי' דבריו דקשיא ליה דלו יהי דכאן לא איפשיטא הא איפשיטא בכריתות דקאמר שם לת"ק דרשב"ג דס"ל דמעוכב גט שחרור אוכל בתרומה ותירץ לזה בסמוך הל' ו' וז"ל ויש מקום לומר דרשב"ג פליג עליה בהא עכ"ל. פי' דאף די"ל דבזה לא פליגי רשב"ג ות"ק והיינו משום דאפשר דעד כאן לא פליג רשב"ג אלא משום דס"ל כדיהיב טעמא כי יהיב איניש מידי אדעתא דמקבלין ליה מיניה וכו' יעו"ש, מ"מ כיון דחזינן דכאן לא איפשיטא משמע דס"ל לש"ס דגם בזו פליגי התם רשב"ג ות"ק והתם לא ברירא לן כמאן הלכתא דאמרו בפרק השוחט דלא אמרו בה לא איסור ולא היתר וא"כ אזלינן לחומרא ואף דבפרק השוחט אינו מבואר הך דס"ל לת"ק דמעוכב גט שחרור אוכל בתרומה מ"מ הוא מוכרח דהא כיון דלדידהו כשזיכה ע"י אחר ושתק ולבסוף צווח קנינהו ומיהדר קא הדר א"כ נמצא דהפקירן במאי דהדר וא"כ אמאי אוכלין בתרומה וא"כ מוכרח לומר כיון דמעוכב גט שחרור אוכל בתרומה וכל זה דברים ברורים והוצרכתי לבארם מראות להרב מל"מ שהצריך עיון יעו"ש. ומעתה אחרי ביאורינו זה בדברי מרן לא קשה כמו שהקשה בפר"ח בחי' לגיטין וז"ל ומ"ש הכ"מ דיש מקום לומר דרשב"ג פליג עליה בהא אין זה כלום דבמאי דלא אשכחן בהדיא דפליגי לא משוינן פלוגתא ואף דבגמ' לא איפשיטא לא בעי למיפשט בעיא ממימרת ריש לקיש כמו בכמה דוכתי דלא בעי למפשט ממימרת אמורא עכ"ל. ואחרי נשיקת ידי ורגלי קדשו ליתא דהא בעי למיפשטא ממימרת רב משרשיא דאמר הגדילו וכו' נמצא דברי מרן נכונים בטעמם. ומ"ש דרבינו פסק כר"ל בפ"ד מזכיה ומתנה וכ"כ ג"כ הר"י קורקוס ז"ל וכ"כ הגהות מיימוני שם לא זכיתי לכונתם דהא שם בהל' ג' פסק בפלוגתא דרשב"ג ות"ק דהוי הדין ספק וכמ"ש כאן בהל' ו' וההיא דר"ל אתיא כת"ק ואי פסק כר"ל היאך פסק אח"כ דהוי ספק ושניהם לא יכונו אלא ודאי ברור הוא דמ"ש בהל' א' איירי שבא לידו וזכה בו ולא הוי דינא דריש לקיש ולא ס"ל כר"ל אלא בדינא דר"ל ס"ל ספק כמ"ש בה"ג ואיירי בין ר"ל בין הברייתא קודם שהגיע לידו וזה מבואר באר היטב בדבריו וכ"כ הרדב"ז בחי' על רבינו כאן דרבינו אינו פוסק כר"ל יעו"ש וברור. ולעיקר הקושיא תירץ מהר"י קורקוס וז"ל וי"ל דהא דאסיקו בכריתות היינו כי היכי דתיקום מילתא דריש לקיש כת"ק דברייתא דהכותב נכסיו לאחר דקאמר ת"ק דאם היה רבו שני כהן אוכל בתרומה ומקשה מת"ק לר"ל ברם אי סובר כרשב"ג דפליג עליה דת"ק לא קשה מידי ולא נצטרך לומר דקסבר מעוכב גט שחרור אוכל בתרומה וכו' אלו דבריו ז"ל והמה תמוהים דהא בגמ' צווח הכי בשלמא לרשב"ג קסבר וכו' כי לא מקבלין לה מיניה הדרא למרה אלא לת"ק וכו' ועיין פי' רש"י וצ"ע.
ו׳
הכותב נכסיו וכו'. עיין מ"ש הרדב"ז בחי' על רבינו ודבריו תמוהים דבהדיא אמרו בפרק השוחט על הך ברייתא זה היה מעשה ולא אמרו לא אסור ולא היתר וכמ"ש מרן יעו"ש ועוד קשה עליו ממ"ש רבינו בפ"ט דטומאת מת דהא דקי"ל הלכה כרשב"ג לאו דוקא במשנה אלא אף בברייתא וכ"כ שם מרן.
ז׳
ישראל ששכר פרה וכו'. עיין מ"ש המל"מ ובמה שכתבתי לעיל פ"ז ה"כ ודוק.
י׳
יראה לי וכו' עד שימשוך וכו'. הקשה ה"ה כמהר"ר יעקב אלבעלי נר"ו ממאי דאיתא במציעא דף מ"ט ע"א ומודה ר' יוחנן במתנה מועטת דסמכא דעתיה הכי נמי מסתברא דאמר ר' יוחנן ישראל שאמר לבן לוי כור מעשר יש לך בידי בן לוי רשאי לעשותו תרומת מעשר על מקום אחר וכו' אלא אי אמרת מצי למיהדר ביה אמאי רשאי וכו' יעו"ש, נמצא דמשום דלא מצי למיהדר ומטעם דשארית ישראל [וגו'] לא ידברו כזב אוכל בתרומה שבביתו הלוי ולא חייש לטבל כ"ש בנידון דידן דאי חוזר הישראל צריך שיקבל מי שפרע דיותר יש לומר בה שארית ישראל וגו' ויאכיל לבהמה כרשיני תרומה ומאי שנא. ולענ"ד י"ל על פי מ"ש הרא"ש הובאו דבריו בשיטה מקובצת וז"ל רשאי בן לוי לעשותו וכו' כתב ר"מ אע"פ שלא קנאו בן לוי לא במשיכה ולא בהגבהה איירי במכירי כהונה ולויה דחשיב כאילו בא לידו כדאיתא בגיטין פרק כל הגט אי נמי לא גרע מנותן רשות לחברו שיתרום מכריו על תבואה שלו, הרא"ש עכ"ל. ואין להקשות לדבריו דא"כ מאי פשיט מההיא דבן לוי לנותן מתנה מועטת שאני ההיא דבן לוי דאיירי במכירי לויה משום דגם נותן מתנה לחברו אי לאו מכירו לא יהיב ליה וסוגיין דעלמא כך היא אי לא דהוה יהיב ליה מידי לא הוה קיהיב ליה ונמצא הוי כמכירי כהונה ולפ"ז לא קשה כלל לרבינו דשאני התם מהך דהכא ושפיר יש לחלק ואף דרבינו בפ"ז מהל' מעשר ה"ח לא הזכיר מכירי כהונה הביא הברייתא כצורתה כמנהגו וכמו שצריך לאוקמי הברייתא במכירי הכי נמי צ"ל בדברי רבינו. וחכם בני יצחק נר"ו תירץ דבמוכר לא מהני מידי מאי דלא מיהדר משום שארית ישראל דאפילו ידעינן בבירור דלא מיהדר לא מהני והיינו טעמא כיון דחכמים תיקנו משיכה כל זמן שלא משך עדיין לא קנה לוקח וא"כ לא קנה הכהן עדיין הבהמה ואינה שלו כדי שיוכל להאכילה כרשיני תרומה דרחמנא אמר קנין כספו ועדיין לא קנה וכדכתיבנא וא"כ לא מהני מידי מאי דלא מיהדר המוכר ישראל דאף דלא מיהדר כל שעדיין לא משך אינה שלו וכדכתיבנא משא"כ בההיא דבן לוי דאינו תלוי בקניה להפריש מעשר דאדם יכול להפריש משלו על של חברו או משל חברו על שלו כל זמן שנתרצו שניהם ומשו"ה סמכינן על דיבוריה משום שארית ישראל ולכן יכול להפריש מאותו כור על מה שיש לבן לוי בביתו ודוק.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
משנה למלך · הלכות תרומות פרק ט׳
ב׳
והיוצא ליהרג מבתי דינים עכו"ם כו'. מ"ש מרן דהיאך אפשר שנחזיקהו כמת ודאי בגמר דין בלבד לפי דעת הרב בפרק א' מהלכות ערכין שכתב רבינו מי שנגמר דינו בב"ד של ישראל והעריכו אחר אינו חייב כלום שהרי הוא כמת הו"ל לבאר דהיינו כשהעמידוהו בבית הסקילה כמ"ש כאן. איברא דקושיא זאת נופלת לסברת מהריק"א שהשוה ערכין לההיא דכל הגט דאתמר לגבי גט אבל כבר כתבתי שאין זווגם עולה יפה יע"ש (*א"ה עיין בקונטרס מהרח"ש) :
ד׳
אמרה לה צרתה או אחת מהחמש נשים וכו'. (א"ה עיין במ"ש הרב המחבר פי"ב מהלכות גירושין) :
ו׳
הכותב נכסיו לאחר וכו'. בדברי מרן הגדילו התערובות דבפלוגתא דת"ק ורשב"ג אין שם זכר למעוכב גט שחרור דלא שייך כלל והרב כתב כאן גבי מעוכב גט שחרור וז"ל בעיא בהשולח ולא איפשיטא ועוד יתבאר בסמוך ע"כ. וזה לא נתבאר כלל. ועוד הוסיף לקמיה וז"ל וכיון דמספקא לן כמאן הלכתא פסק לעיל בסמוך לחומרא. וכל אלו הדברים הם תמוהים מאד וצ"ע:
ז׳
ישראל ששכר בהמה מכהן כו'. כתב ר"ע דמאכילה אע"פ שמזונותיה על ישראל וכ"כ התוס' ר"פ אלמנה לכ"ג. אך בפ"ק דע"ז (דף ט"ו) כתבו דדוקא כשאין מזונותיה על ישראל כי אם על כהן וצ"ע ורבינו הביא המשנה כצורתה. ומ"ש דכהן ששכר בהמת ישראל לא יאכילנה תרומה עיין במרדכי פרק אלמנה לכ"ג ודוק:
נחלת הכלל · Warsaw, 1881
על הפרק הזה
רמב״ם הלכות תרומות ט׳, מתוך הלכות תרומות שבספר זרעים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל