ב׳
(א-ב) העובר והיבם וכו' עד פרט למעוברת. משנה וגמרא בפרק אלמנה לכהן גדול (יבמות דף ס"ו):
רמב״ם - הלכות תרומות · פרק ח׳
ספר זרעים · 16 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.
הלכות תרומות · פרק ח׳
הלכה א׳
הָעֻבָּר וְהַיָּבָם וְהָאֵרוּסִין וְהַחֵרֵשׁ וּבֶן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד פּוֹסְלִין וְלֹא מַאֲכִילִין:
הלכה ב׳
הָעֻבָּר כֵּיצַד. בַּת יִשְׂרָאֵל הַמְעֻבֶּרֶת מִכֹּהֵן לֹא תֹּאכַל בִּשְׁבִיל הָעֻבָּר. וּבַת כֹּהֵן הַמְעֻבֶּרֶת מִיִּשְׂרָאֵל אֲסוּרָה לֶאֱכל מִפְּנֵי הָעֻבָּר. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כב יג) "וְשָׁבָה אֶל בֵּית אָבִיהָ כִּנְעוּרֶיהָ" פְּרָט לִמְעֻבֶּרֶת:
הלכה ג׳
בַּת כֹּהֵן שֶׁבָּא עָלֶיהָ יִשְׂרָאֵל אֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא נִתְעַבְּרָה אֶלָּא טוֹבֶלֶת וְאוֹכֶלֶת לָעֶרֶב. הָיְתָה נְשׂוּאָה לְיִשְׂרָאֵל וּמֵת בַּעְלָהּ טוֹבֶלֶת וְאוֹכֶלֶת בִּתְרוּמָה לָעֶרֶב עַד אַרְבָּעִים יוֹם. וְאִם הֻכַּר עֻבָּרָהּ הֲרֵי זוֹ מְקֻלְקֶלֶת לְמַפְרֵעַ עַד אַרְבָּעִים יוֹם. שֶׁכָּל הָאַרְבָּעִים יוֹם אֵינוֹ עֻבָּר אֶלָּא מַיִם בָּעוֹלָם הוּא חָשׁוּב:
הלכה ד׳
בַּת יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּשֵּׂאת לְכֹהֵן וּמֵת וְהִנִּיחָהּ מְעֻבֶּרֶת לֹא יֹאכְלוּ עֲבָדֶיהָ בִּתְרוּמָה בִּשְׁבִיל הָעֻבָּר. שֶׁהַיְלוּד הוּא שֶׁמַּאֲכִיל שֶׁאֵינוֹ יְלוּד אֵינוֹ מַאֲכִיל. לְפִיכָךְ אִם הָיָה הָעֻבָּר חָלָל אֵינוֹ פּוֹסֵל הָעֲבָדִים אֶלָּא אוֹכְלִין בִּגְלַל אֶחָיו הַכְּשֵׁרִים עַד שֶׁיִּוָּלֵד זֶה הֶחָלָל וְיֵאָסְרוּ הָעֲבָדִים מִלֶּאֱכֹל:
הלכה ה׳
הַיָּבָם כֵּיצַד. בַּת יִשְׂרָאֵל הַזְּקוּקָה לְיָבָם כֹּהֵן לֹא תֹּאכַל שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כב יא) "וְכֹהֵן כִּי יִקְנֶה נֶפֶשׁ" וְזֶה עֲדַיִן לֹא קְנָאָהּ. וּבַת כֹּהֵן הַזְּקוּקָה לְיִשְׂרָאֵל אֲסוּרָה מִפְּנֵי יְבָמָהּ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כב יג) "וְשָׁבָה אֶל בֵּית אָבִיהָ כִּנְעוּרֶיהָ" פְּרָט לְשׁוֹמֶרֶת יָבָם:
הלכה ו׳
יָבָם כֹּהֵן שֶׁבָּא עַל יְבִמְתּוֹ בְּאֹנֶס אוֹ בִּשְׁגָגָה אוֹ שֶׁהֶעֱרָה בָּהּ וְלֹא גָּמַר אַף עַל פִּי שֶׁקְּנָאָהּ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת יִבּוּם אֵינוֹ מַאֲכִילָהּ בִּתְרוּמָה עַד שֶׁיִּבְעל בְּעִילָה גְּמוּרָה בְּרָצוֹן. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁנִּתְאַלְמְנָה מִן הָאֵרוּסִין. אֲבָל מִן הַנִּשּׂוּאִין הוֹאִיל וְהָיְתָה אוֹכֶלֶת תֹּאכַל בְּבִיאָה זוֹ:
הלכה ז׳
הָאֵרוּסִין כֵּיצַד. בַּת כֹּהֵן שֶׁנִּתְאָרְסָה לְיִשְׂרָאֵל אֲסוּרָה לֶאֱכל שֶׁהֲרֵי יֵשׁ לוֹ בָּהּ קִנְיָן. וּבַת יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּתְאָרְסָה לְכֹהֵן לֹא תֹּאכַל עַד שֶׁתִּכָּנֵס לַחֻפָּה שֶׁמָּא תַּאֲכִיל לִבְנֵי בֵּית אָבִיהָ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:
הלכה ח׳
יִשְׂרָאֵל שֶׁאָמַר לְכֹהֶנֶת הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי אַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם הֲרֵי זוֹ אוֹכֶלֶת בִּתְרוּמָה כָּל הַשְּׁלֹשִׁים שֶׁעֲדַיִן לֹא נִתְאָרְסָה. וְאִם אָמַר לָהּ הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי מֵעַכְשָׁו וּלְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה לֶאֱכל מִיָּד וְכֵן שְׁאָר הַתְּנָאִים כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:
הלכה ט׳
הַחֵרֵשׁ כֵּיצַד. כֹּהֶנֶת שֶׁנִּשֵּׂאת לְיִשְׂרָאֵל חֵרֵשׁ לֹא תֹּאכַל שֶׁהֲרֵי קוֹנֶה בְּתַקָּנַת חֲכָמִים שֶׁתִּקְּנוּ לוֹ נִשּׂוּאִין. וּבַת יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּשֵּׂאת לְכֹהֵן חֵרֵשׁ לֹא תֹּאכַל שֶׁאֵינוֹ קוֹנֶה מִן הַתּוֹרָה שֶׁאֵינוֹ בֶּן דַּעַת:
הלכה י׳
נִתְאָרְסָה לְכֹהֵן פִּקֵּחַ וְלֹא הִסְפִּיק לְכָנְסָהּ עַד שֶׁנִּתְחָרֵשׁ אֵינָהּ אוֹכֶלֶת. מֵת וְנָפְלָה לִפְנֵי יָבָם חֵרֵשׁ וְיִבְּמָהּ אֵינָהּ אוֹכֶלֶת. אֲבָל אִם נְשָׂאָהּ כְּשֶׁהוּא פִּקֵּחַ וְנִתְחָרֵשׁ הֲרֵי זוֹ אוֹכֶלֶת. מֵת וְנָפְלָה לִפְנֵי יָבָם חֵרֵשׁ וְיִבְּמָהּ הֲרֵי זוֹ אוֹכֶלֶת הוֹאִיל וְהָיְתָה אוֹכֶלֶת בַּתְּחִלָּה. וְאֵשֶׁת חֵרֵשׁ שֶׁיָּלְדָה מִמֶּנּוּ הֲרֵי זוֹ אוֹכֶלֶת בִּשְׁבִיל בְּנָהּ:
הלכה י״א
בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד כֵּיצַד. מִי שֶׁנִּבְעֲלָה לְאָסוּר לָהּ וְהוּא בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד הוֹאִיל וּבִיאָתוֹ בִּיאָה נִפְסְלָה מִן הַכְּהֻנָּה וַאֲסוּרָה מִלֶּאֱכל בִּתְרוּמָה מִפְּנֵי שֶׁנַּעֲשֵׂית זוֹנָה אוֹ חֲלָלָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. אֲפִלּוּ הָיָה שָׁחוּף. וּבַת יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּשֵּׂאת לְכֹהֵן בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד אַף עַל פִּי שֶׁבִּיאָתוֹ בִּיאָה אֵינָהּ אוֹכֶלֶת בִּשְׁבִיל הַקָּטָן לְפִי שֶׁאֵינוֹ קוֹנֶה עַד שֶׁיַּגְדִּיל. סָפֵק שֶׁהוּא בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד סָפֵק שֶׁאֵינוֹ. נִשֵּׂאת לְבֶן שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד סָפֵק שֶׁהֵבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת סָפֵק שֶׁלֹּא הֵבִיא. הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה לֶאֱכל:
הלכה י״ב
כָּל אֵלּוּ כְּשֵׁם שֶׁאֵין מַאֲכִילִין בִּתְרוּמָה שֶׁל תּוֹרָה כָּךְ אֵין מַאֲכִילִין בִּתְרוּמָה שֶׁל דִּבְרֵיהֶם גְּזֵרָה שֶׁמָּא יַאֲכִילוּ בְּשֶׁל תּוֹרָה:
הלכה י״ג
וְאֵלּוּ לֹא פּוֹסְלִין וְלֹא מַאֲכִילִין. הָאוֹנֵס. וְהַמְפַתֶּה. וְהַשּׁוֹטֶה שֶׁנָּשָׂא אִשָּׁה. אֶלָּא אִם כֵּן הָיְתָה אֲסוּרָה לָהֶן שֶׁהֵן פּוֹסְלִין אוֹתָהּ בְּבִיאָתָם מִפְּנֵי שֶׁנַּעֲשֵׂית זוֹנָה וַחֲלָלָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:
הלכה י״ד
מִי שֶׁנִּשֵּׂאת לְכֹהֵן שׁוֹטֶה אוֹ שֶׁאָנַס אוֹתָהּ אוֹ שֶׁפִּתָּה אוֹתָהּ כֹּהֵן וְיָלְדָה אוֹכֶלֶת בִּשְׁבִיל בְּנָהּ. וְאַף עַל פִּי שֶׁהַדָּבָר סָפֵק הוֹאִיל וּבְלֹא קִדּוּשִׁין הִיא שֶׁמָּא מֵאַחֵר נִתְעַבְּרָה הֲרֵי הַוָּלָד בְּחֶזְקַת זֶה שֶׁבָּא עָלֶיהָ. וְהוּא שֶׁלֹּא יָצָא עָלֶיהָ קוֹל עִם אַחֵר אֶלָּא הַכּל מְרַנְּנִין אַחֲרֶיהָ בְּזֶה הַכֹּהֵן. וְכֵן כֹּהֶנֶת שֶׁבָּא עָלֶיהָ יִשְׂרָאֵל שׁוֹטֶה אוֹ שֶׁאֲנָסָהּ אוֹ פִּתָּה אוֹתָהּ וְנִתְעַבְּרָה אֵינָהּ אוֹכֶלֶת מִפְּנֵי הָעֻבָּר. נִתְחַתֵּךְ הָעֻבָּר הֲרֵי זוֹ תֹּאכַל:
הלכה ט״ו
אֵשֶׁת אִישׁ שֶׁבָּאוּ עָלֶיהָ עֵדֵי קִנּוּי וְעֵדֵי סְתִירָה הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה לֶאֱכל בִּתְרוּמָה עַד שֶׁתִּשְׁתֶּה מֵי הַמָּרִים מִפְּנֵי שֶׁהִיא סְפֵק זוֹנָה. מֵת בַּעְלָהּ קֹדֶם שֶׁיַּשְׁקֶנָּה. אוֹ שֶׁהָיְתָה מִן הַנָּשִׁים שֶׁאֵינָן שׁוֹתוֹת וְלֹא נוֹטְלוֹת כְּתֻבָּה. הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה לֶאֱכל בִּתְרוּמָה לְעוֹלָם. וְכָל אֵשֶׁת כֹּהֵן שֶׁאָמְרָה טְמֵאָה אֲנִי הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה לֶאֱכל בִּתְרוּמָה:
הלכה ט״ז
קְטַנָּה בַּת יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּשֵּׂאת לְכֹהֵן שֶׁלֹּא מִדַּעַת אָבִיהָ בֵּין בִּפְנֵי אָבִיהָ בֵּין שֶׁלֹּא בְּפָנָיו אַף עַל פִּי שֶׁקִּדְּשָׁהּ אָבִיהָ אֵינָהּ אוֹכֶלֶת בִּתְרוּמָה. שֶׁאִם מִחָה תֵּעָשֶׂה זָרָה לְמַפְרֵעַ. וְזֶה שֶׁרוֹאֶה וְשׁוֹתֵק כּוֹעֵס הוּא לְפִי שֶׁנִּשֵּׂאת שֶׁלֹּא לְדַעְתּוֹ:
כסף משנה · הלכות תרומות פרק ח׳
ג׳
בת כהן שבא עליה ישראל וכו' עד מים בעולם הוא חשוב. משנה וגמרא שם:
ד׳
בת ישראל שנשאת לכהן וכו'. משנה פרק אלמנה לכ״ג (יבמות דף ס״ז) בת ישראל שנשאת לכהן ומת והניחה מעוברת לא יאכלו עבדיה בתרומה מפני חלקו של עובר שהעובר פוסל ואינו מאכיל דברי רבי יוסי וכתב הרי״ף דקסבר ר' יוסי עובר במעי זרה זר הוא ואית ליה קניה ולפיכך פוסל בעבדיה מלאכול בתרומה בשביל היורשים מפני חלקו של עובר ולית הלכתא כוותיה אלא כרבנן דאמרי אין לעובר קניה ואין לו חלק עד שיולד הילכך אפילו במעי גרושה לא פסיל לעבדים עד שיולד ותנן נמי פרק יוצא דופן (נדה דף מ״ג:) תינוק בן יום אחד פוסל בתרומה פירוש בן גרושה שהוא חלל אינו פוסל את העבדים מלאכול בתרומה אלא אוכלים בשביל הבנים הכשרים עד שיהיה בן יום אחד אבל עובר במעי גרושה לא פסיל דלית ליה קנייה בגווייהו וכן הלכתא עכ״ל:
והראב"ד כתב על דברי רבינו א"א מאי לפיכך וכו'. וכתב הרא"ש בפסקיו בפרק הנזכר שגם על הרי"ף הקשה הראב"ד וכתב כיון דקי"ל כרבי יוחנן דאמר המזכה לבנו אפילו במעי אמו קנה הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו והכי איתא בפרק מי שמת והתם אמרינן דירושה הבאה מאליה עדיפא ממזכה לעובר ואם במזכה אמרינן דקני כ"ש בירושה הבאה מאליה וא"כ היכי נדחי למילתיה דר"י דהכא מהאי טעמא דאמרינן דעובר אין לו זכייה הא קי"ל דעובר אית ליה זכייה עכ"ל והשיב עליו הרמב"ן לקיים דברי הרי"ף דלית הלכתא כרבי יוסי אפילו בירושה הבאה מאליה משום דיחידאה הוא ורבנן פליגי עליה ואפילו שמואל דס"ל כוותיה קאמר אבל חכמים אומרים יש לו בנים אוכלים בשביל בנים אין לו בנים אוכלים בשביל אחים והא דשמואל סבר כוותיה שמואל לטעמיה דאית ליה המזכה לעובר קנה והא איפסיק בפרק מי שמת דהמזכה לעובר לא קנה וסוגיא דהתם מוכח דל"ש מתנה ל"ש ירושה והביא ראיות לדבריו והרא"ש דחה ראיותיו והעלה דעובר יש לו זכייה ופוסל בעבדי אביו אם אין לו אחים אבל אם יש לו אחים אינו פוסל:
ודברי רבינו תמוהים שמתחלת דבריו שכתב לא יאכלו עבדים בתרומה בשביל העובר נראה שהוא פוסק כרבי יוסי דאמר הכי וממ"ש בסוף דבריו לפיכך אם היה העובר חלל אינו פוסל את העבדים נראה שהוא פוסק דלא כרבי יוסי. וע"ק דבגמ' אמרינן מ"ט דרבי יוסי רבה אמר משום דקסבר עובר במעי זרה זר הוא רב יוסף אמר משום דקסבר ילוד מאכיל שאינו ילוד אינו מאכיל ואסיקנא לרב יוסף בקשיא וכיון שכן למה פסק רבינו כדבריו. ונ"ל שרבינו סובר דלא איפליגו רבה ורב יוסף אלא אליבא דרבי יוסי אבל לרבנן לד"ה הוי טעמא משום דשאינו ילוד אינו מאכיל וסובר עוד רבינו דע"כ לא איפליגו רבנן ורבי יוסי אלא בשהניח בנים אחרים שרבי יוסי סובר שמפני חלקו של עובר פסולים העבדים מלאכול דעובר במעי זרה זר הוא ופוסל מלאכול ורבנן סברי אין לעובר קניה ואין לו חלק עד שיולד הילכך אפילו במעי גרושה לא פסיל לעבדים עד שיולד אבל אם לא הניחו בנים זולת העובר מודו רבנן שאין העבדים אוכלים משום דשאינו ילוד אינו מאכיל והיינו דקתני בסיפא דמתני' אמרו לו מאחר שהעדת על בת ישראל לכהן אף על בת כהן לכהן לא יאכלו עבדיה בתרומה מפני חלקו של עובר כלומר אם לא הניח בנים אלא העובר אע"פ שהוא במעי כהנת לא יאכלו משום דשאינו ילוד אינו מאכיל ולישנא דרבינו דייקא שסובר כן דברישא דלישניה משמע שאין שם בנים זולת העובר ובסיפא דלישניה משמע שיש שם בנים זולת העובר ונמצא שדעת רבינו לענין הלכה כדעת הרא"ש . ומה שהקשה הראב"ד מהא דקי"ל עובר אית ליה זכיה כבר כתבו הראשונים דאפ"ה הכא אינו פוסל משום דאיכא למימר דילמא נקבה היא ואין לה כלום במקום בנים ואת"ל זכר הוא שמא תפיל וסמוך מיעוט מפילות למחצה נקבות וה"ל רובא וזכרים הנולדים מיעוטא ולמיעוטא לא חיישינן ולאפוקי מדרבי יוסי וזהו שכתב רבינו אלא אוכלים בשביל אחיו דדוקא ביש לו אחים מיירי:
ה׳
היבם כיצד בת ישראל הזקוקה ליבם וכו'. משנה וגמרא שם (דף ס"ז:):
ו׳
יבם כהן שבא על יבמתו באונס וכו'. שם (דף נ"ז:) פלוגתא דרב ושמואל ופסק כרב וכלישנא בתרא ודעת רבינו דפלוגתייהו דרב ושמואל אמערה נמי קאי לכך כתב או שבא ולא גמר וכו' וכן נראה דעת רש"י והרי"ף וכן מפורש בירושלמי ושלא כדברי התוספות והרמב"ן:
ט׳
(ז-ט) האירוסין כיצד בת כהן שנתארסה לישראל וכו'. משנה וגמ' פרק אלמנה לכ״ג (יבמות סז:):
ישראל שאמר לכהנת וכו'. נלמד ממתני' דקידושין ר"פ האומר:
החרש כיצד כהנת שנשאת לישראל חרש וכו' עד שאינו בן דעת. בפרק אלמנה לכ״ג (יבמות דף ס״ט):
י׳
נתארסה לכהן פקח וכו'. ברייתא בפרק הבא על יבמתו (יבמות דף נ״ו) ומתרצין לה ללישנא בתרא אליבא דרב כדתריץ לה שמואל ללישנא קמא:
ואשת חרש שילדה ממנו וכו'. ברייתא שם עלה נ"ו:
י״א
בן ט' שנים ויום אחד כיצד וכו'. בפ' אלמנה לכ"ג:
ומ"ש אפי' היה שחוף. נתבאר בפ"ו.
ומ"ש ובת ישראל שנשאת לכהן בן ט' שנים ויום אחד וכו' עד ה"ז אסורה לאכול. משנה שם:
י״ב
כל אלו כשם שאין מאכילין וכו'. ריש פרק חרש (דף קי"ג) הקשו חרש בפקחת נמי תיכול בתרומה דרבנן ומשני שמא יאכיל בתרומה דאורייתא:
י״ג
ואלו לא פוסלים ולא מאכילים וכו'. משנה בפ' אלמנה לכ״ג (יבמות ד' ס״ט):
י״ד
מי שנשאת לכהן שוטה או שאנס אותה וכו'. משנה שם.
ומ"ש והוא שלא יצא עליה קול עם אחר וכו'. שם בגמרא איכא תרי לישני ופסק כלישנא קמא לחומרא וכ"כ גם בפרק ט"ו מהלכות אישות:
וכן כהנת שבא עליה ישראל שוטה וכו' עד ה"ז תאכל. משנה שם:
ט״ו
אשת איש שבאו עליה עידי קינוי וכו'. משנה פרקא קמא דסוטה (דף ו'):
ומ"ש וכל אשת כהן שאמרה טמאה אני וכו'. בסוף נדרים איבעיא להו אמרה לבעלה טמאה אני מהו שתאכל בתרומה רב ששת אמר אוכלת שלא תוציא לעז על בניה רבא אמר אינה אוכלת אפשר דאכלה חולין ופסק כרבא דבתרא הוא.
ומ"ש וכל, כלומר אפי' אשה שלא קדם לה קינוי וסתירה:
ט״ז
קטנה בת ישראל שנשאת לכהן וכו'. פרק האיש מקדש (קידושין דף מ״ה:) נתקדשה לדעת אביה והלך אביה למדה״י ועמדה ונשאת אמר רב אוכלת בתרומה עד שיבא אביה וימחה רב אסי אמר אינה אוכלת שמא יבא אביה וימחה ונמצאת זרה אוכלת בתרומה למפרע הוה עובדא וחש לה רב להא דרב אסי וכו' נתקדשה לדעת ונשאת שלא לדעת ואביה כאן רב הונא אמר אינה אוכלת וכו' ואפילו לרב דאמר אוכלת התם הוא דלא איתיה לאב אבל הכא דאיתיה לאב האי דאישתיק מירתח רתח רב ירמיה בר אבא אמר אוכלת וכו' נתקדשה שלא לדעת אביה ונשאת שלא לדעת ואביה כאן רב הונא אמר אוכלת רב ירמיה בר אבא אמר אינה אוכלת וכו' אמר עולא נראים דברי (רב ירמיה) בהא ופסק רבינו במחלוקת הראשון כרב אסי כיון דחש ליה רב ובמחלוקת השני פסק כרב הונא דאין הלכה כתלמיד במקום הרב ובמחלוקת השלישי פסק כעולא דאמר נראין דברי רב ירמיה ואע״ג דרבא מפרש התם טעמיה דרב הונא סובר רבינו דלאו משום דסבר כוותיה אלא כי היכי דלא ליהוי טועה בדבר פשוט:
נחלת הכלל · Torat Emet 363
קרית ספר · הלכות תרומות פרק ח׳
א׳
העובר פוסל בת כהן לישראל מלחזור לבית אביה דכתיב ושבה אל בית אביה כנעוריה ולא מעוברת דמשמע בנעוריה בזמן שהיא דומה לנעוריה ואי בת ישראל לכהן היא אינה מאכילה בתרומה דבן מאכיל את אמו נפקא לן מדכתיב ויליד ביתו הם יאכלו בלחמו קרי ביה יאכילו ומהכא ילוד הוא דמשמע וכל ארבעים יום אינו אלא מים בעלמא דאין צורת הולד נגמרת עד ארבעים יום. בת ישראל שנשאת לכהן ומת והניחה מעוברת לא יאכלו עבדיה בתרומ' בשביל העובר אם אין לו אחים דילוד מאכיל שאינו ילוד אינו מאכיל כדדרשינן לפיכך אם היה העובר חלל כיון שעובר אינו מאכיל אינו פוסל עובר זה שהוא חלל אם יש לו אחים עד שילד שיאסרו אז מלאכול מפני חלק החלל שהוא כזר.
ה׳
בת ישראל הזקוקה ליבם כהן לא תאכל דכתיב וכהן כי יקנה נפש וזה עדין לא קנאה דקנין דאחיו הוא ונראה דדרך אסמכתא הוא דקאמר דמדאוריתא אכלה דהא הוי קנינו כיון שאכלה כשמיבמה אפילו שאינו קונה אותה בכסף ובת כהן הזקוקה לישראל אסורה לאכול מפני יבמה דכתיב ושבה אל בית אביה פרט לשומרת יבם שאינה ברשותה לשוב דהא אגידא ביבם וכל שבא עליה וקנאה מדאוריתא אוכלת בתרומה מדאוריתא דהרי היא קנינו.
ז׳
בת כהן שנתארסה לישראל אסורה לאכול דקניה בהויה ומשעת הויה איפסילה כדכתיב ובת כהן כי תהיה לאיש זר והא ארוסה בת ישראל נמי משעת שנתקדשה אוכלת מדאוריתא כדכתיב קנין כספו. ישראל שאמר לכהנת הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר שלשים יום אסורה לאכול מיד דהא אית בה הויה דישראל וכתיב כי תהיה לאיש זר וכן כיוצא בתנאי זה.
ט׳
חרש אין לו קנין מן התורה לפיכך אינו מאכיל בת ישראל אם הוא כהן ואם היא כהנת והוא ישראל אינו פסולה מלאכול מן התורה דלית בה קנין מדאוריתא כיון שהוא חרש ומדרבנן הוא דאינה אוכלת. נתארסה לכהן פקח היתה אוכלת מן התורה אפילו נתחרש קודם שכנס דהא הוה ליה קנין כשנתקדשה ויבם חרש מאכיל דאף על גב דלית ליה קנין הא הוי קנויה לו ואפילו בלא יבום נראה דמאכיל מדאוריתא כדאמרינן לעיל דהויא קנין יבם ילדה מהחרש אוכלת בשביל בנה דילוד מאכיל כדאמרינן לעיל.
י״א
בן תשע שנים ויום אחד שבעל למי שנאסר עליה פסלה דביאת בן ט' הויא ביאה בכלל שיעורין הלכה למשה מסיני אבל אינו מאכיל דאין קנין מן התורה. מי שהוא בן י"ג שנה ספק אם הביא ב' שערות שהוא גדול או לאו אינה אוכלה דהויא ספקא דאוריתא.
י״ג
שוטה או אונס או מפתת כהן שילדה האשה מהם אוכלת בשביל בנה דילוד מאכיל ואף על גב דאינהו אינם מאכילים ולא פסולים ואי דיימא נמי מעלמא אין הולד בחזקתם ולא אכלה וכן כהנת מישראל שוטה או אונס או מפתה.
ט״ו
סוטה שעומדת לשתות אינה אוכלת בתרומה שהיא ספק זונה וכל שלא שתת אסורה לאכול וכן אמרה טמאה אני שויה נפשה זונה ואסורה לאכול בתרומה.
ט״ז
קטנה בת ישראל שנתקדשה לכהן מדעת אביה אוכלת בתרומה מדאוריתא אף על גב דנשאת שלא לדעתו דהא ארוסה אוכלת מדאוריתא:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
אור שמח · הלכות תרומות פרק ח׳
ג׳
בת כהן שבא עליה ישראל אין חוששין שמא נתעברה כו'. כ"ז גמרא ערוכה (דף ס"ט), ובירושלמי מסיק דקל הוא שהקילו חכמים באכילת תרומה כו' ולא מקשה כמו דמקשה בתלמודין דהא תניא הר"ז גיטך שעה אחת סמוך למיתתי אסורה לאכול בתרומה מיד, ואולי דמחלק דתמן הוי שמא ימות משא"כ כאן הוי שמא כבר עיברה וכיו"ב מחלק בגיטין יעו"ש. אמנם טפי נראה דסברתו לחלק משום דבת כהן שניסת לישראל אם אכלה תרומה אינה משלמת החומש ואפשר דלא לקייא משום זרה דאינה זרה מעיקרא ואף לר"מ בתרומות פ"ז דבנבעלת לפסול סובר דאז היא כזרה, אבל כאן שראויה לחזור לבית אביה מודה דאינה זרה וגם מיתה ביד"ש אינה חייבת על אכילת תרומה לכן אינה משלמת חומש וכמו שאמר רבא פרק כלל גדול חומש במקום קרבן קאי לכך הקילו בה חכמים משא"כ אשה זרה שנשאת לכהן שנתגרשה א"כ פקע קנינו דבעל ובכה"ג הויא זרה ומשלמת חומש כמבואר ריש פ"ח דתרומות, וכן חייבת מיתה ביד"ש במזיד לכן החמירו חכמים באכילת תרומה דילה דאם נתן גט שחל שעה אחת סמוך למיתתו אסורה לאכול בתרומה מיד שמא ימות ותהא נחשבה סמוך למותו כזרה גמורה באכילת תרומה ודוק: ובזה א"ש מה שבפרק כל הגט (דף כ"ח) רמי אביי לרבה תנן המביא גט והניח זקן או חולה נותן לה בחזקת שהוא קיים ורמינהו ה"ז גיטך שעה אחת קודם למיתתי כו' א"ל תרומה אגיטין קא רמית תרומה אפשר גט לא אפשר ורמי תרומה אתרומה כו' אוכלת בחזקת שהוא קיים, והדבר נפלא איך לא סליק אדעתיה סיפא דמשנתינו, ולפ"ז א"ש, דמניח את אשתו ושולח גט ומספקא לן שמא הוא מת ואין הגט מועיל מאי איכפת לן ממ"נ הרי מותרת לעלמא או שמת או שגירש, ועל כרחין שהניחה זקוקה ליבום ובכה"ג חיישינן שמא מת והיא זקוקה ליבום, וא"כ אי בהכי איירי סיפא בת ישראל הנשואה לכהן והלך בעלה למדינת הים אוכלת בתרומה בחזקת שהוא קיים ולא חיישי שמא זקוקה ליבום ואסורה לאכול בתרומה. ובכה"ג שנינו בירושלמי פרק אלמנה לכה"ג ה"ד ארוסה ושומרת יבם ומעוברת כו' אינן משלמות את החומש, פירוש משום שראוים לאכול בתרומה כשתתייבם ולכן הקילו חכמים בתרומה שלה, אמנם המקשה דלא ניחא ליה לאוקמא בגוונא חדא דבזקוקה ליבום מיירי ולכן שפיר מקשה מתרומה אתרומה ודוק. ונראה עוד דהא דפריך מגט ומתרומה על הך דה"ז גיטך שעה אחת סמוך למיתתי אסורה לאכול בתרומה הוא כך, דבאמת הא דלא חיישי שמא מת ובירושלמי תני ב"ק אפילו הניחו בן מאה שנה ועשה עוד בדרך מאה שנה נותנו לה בחזקת שהוא קיים אע"ג דמיעוטא דלא שכיחא שיחי' אדם זמן כזה הוא משום דאשה דייקא ומינסבא אלמא דדייקא ושואלת לאורחים ויודעת אומדנות שמת ומדלא אמרה שמת חזינן דהוא בחזקתו שהיה חי, אבל אימת שייך דייקא על חששא שמת מזמן רב אבל על חשש שמת זה זמן לא כביר דלא הוי שעות לחקור ולדייק ע"ז לא שייך דיהיה סייעתא שהוא בחיים חיותו, אך לזה לא חיישינן שמא מת, ולכך פריך שפיר מה"ז גיטך שעה אחת סמוך למיתתי אסורה לאכול בתרומה מיד וחיישי שמא ימות תיכף להאכילה אף זמן מועט כולי האי ועיין תוספות ד"ה הא ר"מ ודוק: ונבאר נא דברי הירושלמי בפרק אלמנה שהבאנו, דאמר ר' יוסי הד"א עשו את העובר כממש לפסול ולא עשו אותו כממש להאכיל מיליהון דרבנן פליגין דמר ר"ז ת"ת ארוסה ושומרת יבם ומעוברת משלמות את הקרן ואינן משלמות את החומש כו' אם אומר את העובר עשו אותו כממש לפסול כו' למה משלמות כו' ואינן משלמות את החומש וישלמו קרן וחומש, פירוש דר"י אמר דלפסול הכהנת מלאכול בתרומה שפיר פסיל העובר שכשיולד יהיה זר אבל להאכיל זרה שניסת לכהן ע"ז אינו כממש ומיבטל בטיל אל הזרה ועובר במעי זרה זר הוא ומיבטל בטיל אל האשה וגרע מילדה בתה ממזר שמאכילה בתרומה ושפיר פריך א"כ אמאי אינן משלמות החומש דבשלמא ארוסה או שומרת יבם אע"ג שאם אינן אוכלין מה"ת [דלא כר"ת] אינן משלמין את החומש דהא אגידות לכהן ואם יתייבמו הרי יאכלו בתרומה משא"כ כאן העובר שבשבילו אוכלת כשיוולד הוא גופיה זר הוא ומיבטל בטיל אל האם וכאבר מאיבריה וכי מתייליד נחית ביה קדושת כהונה וא"כ כשהיא מעוברת אין כאן כהן כלל בעולם והוי כמאן דליתא ותו תשלם גם חומש, וע"כ דהעובר במעיה לא בטיל לגביה והוי שפיר כהן גמור, והא דאינו מאכיל מגה"כ וילידי ביתו הילוד מאכיל כו' והכוונה דהתורה גופא חששא שמא יהיה הולד נפל לכן גזרה התורה שאינו מאכיל את אמו וכיון דחלק מגופה כהן הוא תו אינה משלמת חומש וראויה לאכול כשיוולד הכהן לכן אינה משלמת חומש ודוק. ועיין מה שהקשו בתוס' (דף ס"ז) ד"ה למאי נפ"מ דהא לענין עובר שאינו מאכיל את אמו כו"ע דרשי ילוד מאכיל שאינו ילוד אינו מאכיל ולפ"ז אפשר דדוקא לענין להאכיל את אמו שהתורה חששה שמא נפל הוא ולכן גדר גדרה התורה שאינו מאכיל אותה בתרומה, אבל גבי עבדים הלא אם נפל הוא אוכלים בשביל האחין לכן אינו פוסל העובר שמגיעים לחלקו ודוק:
ד׳
דברי רבינו בהלכה זו בארתי באורך בפ"א מהלכות נחלות הי"ג יעו"ש:
י׳
נתארסה לכהן פקח ולא הספיק לכונסה עד שנתחרש כו'. בתוספתא וירושלמי איתא דהוה"ד בפקחת שנתארסה ולא הספיק לכונסה עד שנתחרשה דאינה אוכלת ועיין מש"כ בהלכות אישות פ"י דאמאי לא הוי נשואיה נשואי תורה כיון דזכות גמור הוא לה יעו"ש, ולשיטת רבינו לעיל פ"ו ה"ד דחרשת אפילו השיאה אביה דהוי קדושי ונשואי תורה אינה אוכלת גזירה אטו חרש כו' ניחא ופשוט, ולכן לא זכר זה רבינו דפשיטא דאינה אוכלת:
י״ב
כך אין מאכילין בתרומה של דבריהם. אספיקות נמי קאי דלא תימא דספק בתרומה דדבריהם להקל לכן אמר דגזרי אטו תרומת תורה יעוין משל"מ בפ"ז, וא"ש מה דלא תני ספק הביאה שתי שערות לענין דידה אם ניסת לכהן אם היא נערה קדושיה קדושין מהתורה ואכלה בתרומה דאורייתא ואם היא קטנה אינה אוכלת רק בתרומה דדבריהם כמו שאמרו ביבמות (דף צ') ואוכלת בגינו תרומה דדבריהם, ולפ"ז א"ש דתנא מיירי גם בכל התרומות ובקטנה לא יתכן זה דאוכלת בשל דבריהם ודוק. אמנם לא ראיתי לרבינו שיביא דקטנה אוכלת בתרומה דדבריהם ועדות ר"י בן גודגדא בהנזקין אולי מפרש דעל קטנה שהשיאה אביה ומגמרא זו דייק ג"כ דאמר ואלו חרשת לא אכלה בתרומה פירש בהשיאה אביה דוגמא דינא דיוצאת בגט. אכן גם דין דהפרת נדרים לקטנה בת מיאון לא ראיתי שיביא הך דפרק יוצא דופן:
ט״ו
או שהיתה מן הנשים שאינן שותות ולא נוטלות כתובה ה"ז אסורה לאכול בתרומה לעולם. הנה אין זה גדר דבא עליה בעלה בדרך ואמר איני משקה דנוטלת כתובה ואינה שותה ואסורה בתרומה ויעוין משל"מ פ"ב הי"ב מסוטה. ונראה עפ"י מה שבארתי כבר דהגם דנראה מדברי רבינו דבעד אחד שבא ואמר שנטמאת אחר קנוי וסתירה והכהן השקה אותה כיון דשתתה שלא כדין אין המים בודקין אותה ודוקא כי בא אחר ההשקאה שבשעה ששתתה היה כדין אז כיון שבדקוה המים תו ליכא רגלים לדבר ולא מהימן עד אחד לאוסרה כמוש"כ בהלכות סוטה פי"ג הכ"ג יעו"ש, אבל כי בא קודם ההשקאה ונמחק השם שלא כדין אז אין המים בודקין אותה דמן הדין לאו בת שתיה היא. אמנם זה דוקא בעד אחד אבל בחמשה נשים שהן בחזקת ששונאות אותה וכי אמרה מת בעלי אינה נאמנת אף לאוסרה לאכול בתרומה בפ"ט ה"ד הן אינן נאמנות רק שלא מזדקקין להתירה לשתות, אבל כי השקה אותה כהן ולא בדקוה המים מותרת לביתה כיון דהיא לא היתה נאמנת לכן בעדות חמש נשים אף שאינה שותת נוטלת כתובה, ולא דמי למתו בעליהן דלב"ה אינה נוטלת כתובה מספק דכאן צווחה ואמרה הלא יכול להתברר השקוני וע"י ההשקאה יתברר שטהורה אני רק שב"ד אינן נזקקין להשקותה, אבל אם השקה אותה הכהן אחר שבאו הנשים בודקין המים אותה ואכמ"ל. ולפ"ז מדוקדק דברי רבינו שבאם היתה מהנשים שאינן שותות ולא נוטלות כתובה אסורות לאכול בתרומה לעולם אף אם הכהן ישקנה אחרי זה כיון שהשתיה היה שלא כדין תו אין המים בודקין אותה, אבל בחמש נשים שאינן נאמנות להפסידה כתובה בזה אם הכהן השקה אותה אחרי שהעידו חמש נשים הנ"ל כיון דקיי"ל דהמים בודקין אותה בזה אם שתתה ולא בדקו המים אותה מותרת לביתה ומותרת ג"כ לאכול בתרומה, ויעוין דברי רבינו סוף פ"א מהלכות סוטה ודוק:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
יצחק ירנן · הלכות תרומות פרק ח׳
ט״ו
וכל אשת כהן שאמרה טמאה אני אסורה וכו'. וכתב מרן דפסק כרבא דבתרא הוא דאמר הכי בסוף נדרים יעו"ש. ונראה לענ"ד דפשוט דלדעת רבא דס"ל באומרת טמאה אני לך לבד אסורה לאכול בתרומה דודאי לדידיה מתני' דסוטה דקתני דהאומרת טמאה אני לך וכו' אסורה לאכול בתרומה היינו באמירה לחודא ואף דליכא רגלים לדבר ולדידיה מאי דתני במתני' אסורות לאכול הוא דוקא לאסור לה תרומה ברם אינה אסורה לבעלה דאינה נאמנת דחיישינן שמא עיניה נתנה באחר וכמשנה אחרונה שם בנדרים דף צ' וכן פסק רבינו פכ"ד דאישות יעו"ש ואף דלא דמי חלוקה זאת לאחרות דמני מתני' ושבאו עדים וכו' ושבעלה בא עליה בדרך וכו' והנך אסורות לבעליהן נינהו אין בכך כלום דא"צ שיהיו כל החלוקות שוות דומות לכל עניניהם ואם כן מעתה אין מקום למ"ש הרב מל"מ בסוף הלשון דזה כמו זר נחשב וכו' דהא לרבא הכי ס"ל לקושטא דמילתא ומה זר הוא דהבינו כן לדעת רב ששת לפום ריהטא והקשו לרב ששת. גם מ"ש הרב ועוד דפשטא דמילתא הוא דמתני' אחר קינוי וסתירה איירי וכו' הם דברים תמוהים דאיך אפשר לומר דמתני' איירי בהכי דהשתא בקינוי וסתירה לחוד תני רישא דאינה אוכלת כשהוסיפה היא והודית מיבעיא אלא ודאי דאיירי בלא קינא לה ונסתרה וכן קשה למה שתירצו התוספות לדעת ר"ש דהכא איירי לאחר קינוי וסתירה. ונראה לענ"ד דמ"ש התוס' דהכא מיירי אחר קינוי וסתירה אין פירושו אחר שניהם אלא או קינוי או סתירה דשני אלו כל חד באנפי נפשיה אינן אוסרות לאכול בתרומה אלא שתיהן יחד כמבואר בריש פ"ק דסוטה יעו"ש והשתא אשמועינן מתני' דבאחד מהן קינוי או סתירה עם אמירה דטמאה אני לך דאסורה לאכול בתרומה וזו היא ג"כ כונת הירושלמי ומעתה אין מקום לכל מ"ש המל"מ על דבריהם. גם מ"ש הרב מל"מ וז"ל ואם נאמר וכו' דאין הבעל יכול לכופה לשתות זו וכו' הא שמעינן לה וכו' עכ"ל, לא היה צריך לזה דהא משנה ערוכה שנינו שם בפ"ק דסוטה סמוך להאי מתני' אומרים לה עשי לשם הגדול שנכתב בקדושה שלא ימחה על המים וכו' ואם אמרה טמאה אני שוברת כתובתה וכו' הרי שכל (שתודית) [שמודית] אין משקין לה ואף גם זאת לא יכולתי להלום סיגנון לשונו ומ"מ לפי מ"ש בכונת התוס' והירושלמי אין מקום לכל מ"ש הרב וכדכתיבנא ודוק.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
משנה למלך · הלכות תרומות פרק ח׳
ט״ו
אשת איש שבאו עליה עדי קינוי וסתירה כו'. ראיתי להתוספות בפ"ק דסוטה (דף ו') שכתבו האומרת טמאה אני לך אי קשיא בשילהי מסכת נדרים דפליגי רבה ורב ששת באומרת טמאה אני לך דרב ששת אומר אוכלת בתרומה תריץ דהכא איירי אחר קינוי וסתירה דרגלים לדבר ואפילו רב ששת מודה והכי מפרש לה בירושלמי ע"כ. וראיתי בירושלמי בזה הלשון עלה דמתני' דואלו אסורות מלאכול בתרומה מתני' כמשנה ראשונה דתנינן תמן בראשונה היו אומרין ג' נשים יוצאות ונוטלות כתובה האומרת טמאה אני לך אמר רבי אבן ואפי' תאמר כמשנה אחרונה מ"מ יש רגלים לדבר ע"כ. ואנכי לא ידעתי לא כוונת הירושלמי ולא כוונת התוס' דאי הוה ס"ל דמתני' איירי אחר קינוי ואפ"ה הוה ס"ל דלמשנה אחרונה מותרת בתרומה וכן אליבא דרב ששת לא ידעתי איך יתכן לומר זה שהרי שנינו בריש פ"ק נכנסה עמו לבית הסתר וכו' אסורה לביתה ואסורה בתרומה וא"כ היעלה על הדעת דבשביל שאמרה טמאה אני שתהא מותרת וכי תימא דקושיית הירושלמי היא שלא נאמין אותה שהיא טמאה ונכוף אותה שתשתה גם זה לא יתכן שאפילו לא אמרה שהיא טמאה אלא שאמרה שאינה רוצה לשתות ליכא כפייה כלל וא"כ מהיכא תיתי שאם אמרה שהיא טמאה שנכוף אותה לשתות ואולי היו סבורים דמשנה זו לא מיירי בשקדם קינוי וסתירה אלא מילתא באפי נפשה היא דהאומרת שהיא טמאה אסורה בתרומה ומש"ה אמרו דאתיא כמשנה ראשונה ולא ידעתי מי הזקיקם לדוחק זה דהא מתני' פשטה מיירי בבת שתייה וכעת צל"ע ולדידי למשנה ראשונה וכן לרבה דאית ליה דאף למשנה אחרונה אינה אוכלת ק"ל דמאי אתא לאשמועינן פשיטא דהא אפילו שלא קדם קינוי וסתירה אסורה בתרומה כ"ש זו שקדמה לה קינוי וסתירה ואם לומר דמתניתין אתא לאשמועינן דאין הבעל יכול לכופה לשתות זו מלבד שהוא דבר פשוט הא שמעינן לה ממתני' דריש ארוסה דקתני אלו לא שותות ולא נוטלות כתובה האומרת טמאה אני לך. אשר על כן נראה לי דודאי מתני' לא אתא לאשמועינן דאם אחר קינוי וסתירה אמרה שהיא טמאה שהיא אסורה בתרומה דזה דבר פשוט הוא דהא זונה היא אלא הכא מיירי בשכבר שתתה ובאידך דבאו עדים שהיא טמאה דאוקמה רב ששת אחר שתייה משום דקודם שתייה פשיטא הכא נמי מיירי אחר שתייה ואשמעינן דאע"ג דכבר שתתה ויצאת נקייה אם אמרה טמאה אני נאסרה בתרומה ולא אמרינן מדלא בדקוה המים שקרנית היא משום דאיכא למימר או שתלתה לה זכות או שהיו עדים בטומאה או שהבעל לא היה מנוקה מעון ועל זה הקשו בירושלמי דא"כ דמיירי אחר שתייה א"כ אתיא כמשנה ראשונה דאי כמשנה אחרונה נהי דליכא הוכחה דמשקרת מדלא בדקוה מ"מ אמאי נאמין אותה ולזה תירצו דמאחר שקדם קינוי וסתירה אף שלא בדקוה מ"מ רגלים לדבר שנטמאה ואנו מאמינים אותה ואנו תולין מה שלא בדקוה המים בסיבה אחרת וזה נ"ל שהיתה כוונת הירושלמי והוא דרך נכון בעיני אך דברי התוספות שהקשו מר"ש קשים בעיני דאם התוס' ס"ל דמיירי מתני' קודם שתייה ולאחר קינוי וסתירה קשה מה שהקשינו. עוד אני תמיה דהא רב ששת לא אמר התם דאוכלת אלא משום שלא תוציא לעז על בניה ואם נתארמלה או נתגרשה מודה רב ששת דאינה אוכלת וכדאיתא בסוף נדרים ואם כן הכא דאנו מוציאין אותה מבעלה למה תאכל. גם מה שכתבנו לדברי הירושלמי דס"ל דמתני' איירי אחר שתייה ג"ז אינו מעלה ארוכה לדברי התוס' דלא ימנע אי ס"ל דבאומרת טמאה אני אחר שתייה אסורה לבעלה א"כ לא שייך הכא מילתא דרב ששת ואי ס"ל דמותרת לבעלה וכמשנה אחרונה א"כ למה לא תאכל הא איכא למיחש שתוציא לעז על בניה ואם הם סוברים בתחילה דמתני' לא איירי בשקדם קינוי וסתירה אלא מילתא באפי נפשה היא והוה ס"ל דמאי דתנן דאסורה בתרומה הוא דוקא בתרומה אבל לביתה שריא וכמשנה אחרונה ומש"ה הקשו מרב ששת מלבד דדרך זה כמו זר נחשב דהא קתני ושבאו עדים והתם אסורה היא לבעלה ועוד דפשטא דמילתא הוא דמתני' בלאחר קינוי וסתירה איירי עוד זאת אדרש מה שכתבו דרגלים לדבר ואפי' רב ששת מודה דכיון שאמרו דמתני' איירי בלאחר קינוי וסתירה שהיא אסורה לבעלה מאי שיאטיה דרב ששת הכא. סוף דבר דברי התוס' לא יכולתי להולמם: מת בעלה קודם שישקנה כו'. (*א"ה עיין במ"ש הרב המחבר פ"ב מהלכות סוטה דין י"ב) :
נחלת הכלל · Warsaw, 1881
שער המלך · הלכות תרומות פרק ח׳
ד׳
לפיכך אם היה העובר חלל כו'. עיין מ"ש פ"ג מה' יבום וחליצה הלכה י"ז:
י״ד
מי שנשאת לכהן כו'. עיין מ"ש פט"ו מהלכות א"ב הלכה י"ח:
ט״ז
קטנה בת ישראל שנשאת כו'. כתב הרא"ש ז"ל בפרק האיש מקדש וז"ל ואפילו למ"ד אוכלת מודה הוא דאם מתה אינו יורשה כמו בהלך אביה למ"ה דאמר רב דאם מתה אינו יורשה ולכך לא הביא הרי"ף ז"ל הנהו תרי פלוגתייהו דר"ה ור"י עכ"ד וראיתי להרב נת"מ ז"ל דר"ה ע"ב תמה עליו שהרי כתב הרא"ש לעיל מיניה דטעמא דמודה רב דאם מתה אינו יורשה היינו משום דלתרומה ה"ט דאוכלת ד"ת ארוסה אוכלת בתרומה אבל בירושה דמדאורייתא ארוסה אין הבעל יורשה גם מה שנשאת שלא לדעת אביה אינו יורשה ואם כן גבי נתקדשה שלא לדעת אביה דאין כאן אירוסין דמדאורייתא אינה אוכלת בתרומה ואע"פ כן ס"ל לר"ה דאוכלת בתרומה אם כן ה"ה דהבעל יורשה דתרומה וירושה שוים כיון דלא שייך בזה הטעם שכתב הרא"ש ז"ל ואם כן הי"ל להרי"ף ז"ל להביא הך פלוגתא בתרא לפסוק הלכה כמאן כיון דנ"מ לענין ירושה יע"ש שהניחו בצ"ע. ולפי חומר הנושא עלה על דעתי לומר דס"ל להרא"ש ז"ל דהא דאמרינן בגמ' מ"ט דר"ה הואיל ונעשה בה מעשה יתומה בחיי אביה ופי' רש"י ז"ל דבשלמא נתקדשה לדעת ונשאת שלא לדעת איכא למימר בחדא שתיקה מירתח רתח אבל כולי האי לא שתיק לאו למימרא דלא איתיה בר נש דשתיק כולי האי וחשיב כודאי גמור אלא מדין רובא הוא דקאמר דרובא דעלמא מסתמא ודאי לא שתקי כולי האי אי לאו דשתיקה הודאה היא אמנם הא ודאי ס"ל דהמצא ימצא לחד בדרא או תרי בדרא דכולי האי נמי שתקי ומירתח קא רתח שהרי לר"י דקאמר אינה אוכלת בתרומה ע"כ לו' דחשיב ליה ספיקא אי מירתח קא רתח כולי האי או לא ואם כן לא נפלאת היא לומר אנן בדידן לר"ה נמי דמודה ואזיל דהמצא ימצא לפעמים מן המעוט ואדרבא הא עדיפא לומר דלא פליגי בסברא מן הקצה אל הקצה ואם כן היינו דקאמר הרא"ש ז"ל דאפי' לר"ה דקאמר אוכלת בתרומה מודה הוא דאינו יורשה משום דע"כ לא שרי ר"ה אלא דוקא גבי תרומה משום דאזלינן בתר רובא אבל ליורשה לא משום דאין הולכין בממון אחר הרוב ואפשר שדקדק הרא"ש ז"ל כן מלישנא דר"ה דקאמר אוכלת בתרומה ולא אשמועינן רבותא טפי דאם מתה יורשה משמע דביורשה מודה מטעמא דכתיבנא ואף שהרא"ש ז"ל דחה פי' זה לעיל היינו לרב משום דאשכחן לרב בעלמא דס"ל הולכין בממון אחר הרוב אבל לר"ה מצינן למימר שפיר דאיהו ס"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב כדקי"ל הלכתא בעלמא: אמנם כד מעיינת שפיר לא יתכן תי' זה כלל משום דאם כן נראה ודאי דלר"ה דסבירא ליה דאוכלת בתרומה משום דאזלינן בתר רובא אם כן ה"נ דס"ל דמותר ליטמא לה וכיון שכן קשה איך כתב הרא"ש ז"ל דלכך לא הביא הרי"ף ז"ל הנהו תרי פלוגתייהו הרי ע"כ הי"ל להביאו כיון דנ"מ לענין טומאה אם מותר ליטמא לה או לא ולכן נראה דס"ל להרא"ש ז"ל דהא דאמרינן דכולי האי לא שתיק לאו למימרא דשתיקתו הודאה דניחא ליה בקידושין ובנשואין שהרי כיון דס"ל לר"ה בנתקדשה לדעת ונשאת שלא לדעת דבחדא שתיקה מירתח קא רתח ה"נ איכא למיחש הכא ולומר דבקדושין ניחא ליה ושתיקתו הודאה ובנשואין מירתח קא רתח דבחדא שתיקה מירתח רתח אלא טעמא דר"ה לא אהני לן אלא דשתיקתו דקדושין ודאי הודאה הוא דאם איתא דמירתח קא רתח על הקדושין וכ"ש על הנשואין כולי האי לא הוה שתיק ואם כן לענין תרומה ס"ל לר"ה דאוכלת בתרומה כיון דחשיבה ארוסה ודאית וד"ת ארוסה אוכלת בתרומה אבל לענין ירושה מודה דנכסים בחזקתן וכ"ת הרי בנתקדשה לדעת ונשאת שלא לדעת ס"ל לר"ה דאינה אוכלת בתרומה משום דמירתח קא רתח בחדא שתיקה אף על גב דאיכא טעמא דד"ת דאוכלת בתרומה י"ל דהתם שאני דנתקדשה לדעת ונשאת שלא לדעת ושתק ס"ל לר"ה דאינה אוכלת משום דמדשתק מירתח קא רתח דמסתמ' כך היא המדה ברוב בני אדם שמקפידין שלא תנשא בלתי רשותו והילכך מסתבר טפי למימר דשתיקתו ריתחא היא אמנם בנתקדשה ונשאת שלא לדעת כיון דע"כ צ"ל דשתיקה דקדושין הודאה היא מטעמא דכולי האי לא שתיק איכא למימר דכי היכי דהאי גברא לא קפיד אקדושין ה"נ לא קפיד אנשואין והילכך כיון דהויא ספק הקילו בתרומה מטעמא דד"ת ארוסה אוכלת בתרומה כנ"ל ודוק ועיין במרן הב"י סימן ל"ז שנראה שגירסה אחרת היתה לו בדברי הרא"ש ז"ל ומ"ש הם דברים תמוהים וכבר תמה עליו הרב ע"י ז"ל ע"ש ודוק:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
שורשי הים · הלכות תרומות פרק ח׳
ט״ז
קטנה בת ישראל שנשאת לכהן שלא מדעת אביה בין בפני אביה בין שלא בפני אביה אעפ"י שקדשה אביה אינה אוכלת. וכתב מרן כ"מ שם הכי איתא בפרק הא"מ דמ"ה נתקדש' לדעת אביה והלך אביה למ"ה ועמדה ונשאת רב אמר אוכלת בתרומה ורב אסי אמר אינה אוכלת חיישינן שמא יבא אביה וימחה הוה עובדא וחש רב להא דרב אסי ע"כ ואיכא למידק דכיון דרב הוה בבבל וח"ל טמאה בטומאת ארץ העמים היכי משכחת אכילת תרומה שם דקאמר הוה עובדא וחש רב להא דר"א דהא תרומה טמאה היא ובעיא שריפה כמ"ש רבינו ברפ"ג מה' תרומות ואף שמצינו להר"ש בפ"ד ממסכת חלה מ"ח ולהרא"ש בסוף הל' חלה שכתבו דבימי האמוראים היו אוכלים תרומה טהורה בא"י מפני שהי"ל אפר הפרה וכדאמרינן בפ"ק דנידה ד"ו ובחגיגה דכ"ה אמר עולא חבירייא מדכין בגלילא יע"ש היינו דוקא בא"י אבל בח"ל שהיא טמאה מאי מהניא אפר הפרה כיון שהיו יושבים בארץ טמאה ואפר הפרה עצמו היה נטמא שם וכעין זה הקשו התוספו' בחגיגה דכ"ה ד"ה שרצועה ומה שיישב לקושיית' הרב מש"ל בפי"א מה' טומאת מת ה"א ד"ה עוד לא שייך הכא ואף הר"ש והרא"ש לא כתבו שהיו אוכלים תרומה טמאה בימי האמוראי' אלא בא"י דוקא. ודרך אגב ראיתי להרב מש"ל בפ"ג מהלכות אבל סוף ד"ו שכתב וז"ל וזכורני שראיתי במקום אחד דכשגלו לבבל הוליכו עמהם אפר הפרה עכ"ל ולא ידעתי לאיזה תכלית הוליכוהו כיון שנטמאת בטומאת ארץ העמים ושוב חפשתי ומצאתי שדברים אלו שכת' הרב שמצא במקום א' הכי איתא בתוספתא הביאה הר"ש בפ"ג ממסכת פרה מ"ג דתניא התם רש"א אפרם הוליכו עמהם ועלו אמרו לו והלא נטמאת בטומאת ארץ העמים א"ל לא גזרו טומאה על ארץ העמים אלא לאחר שעלו מן הגולה ור"י חולק שם על ר"ש וס"ל דגזרו טומאה זו קודם ועיין להרע"ב שם ולהתוי"ט שם במסכת פרה שכתבו דאנן קי"ל כר"ש יע"ש ומ"מ ההוא עובדא דרב אכתי קשה דהיכי משכחת אכילת תרומה בבבל ביומי דרב ודוחק לומר דעובדא הוה בא"י ושלחו לקמיה דרב בבבל ועיין בדברי התוספות בקדושין דכ"ט ע"ב ד"ה הא לן והא להו ובפ"ק דשבת ד"ט ובפרק כיצד מברכין ובפ"ק דביצה דף ה' ע"א ד"ה הא לן ועיין בעירובין דל"ט ותו דהרי"ף והרא"ש הביאו לההיא דרב לענין הלכה דלא חיישינן לשמא יבא אביה וימחה ואוכלת בתרומה והרי"ף נשא ונתן לענין הלכה אי קי"ל כרב או כר"א ולכאורה לא נ"מ מידי לדידן השתא דלית לן אפר הפרה ותרומה אזלא לשריפה כמ"ש רבינו ברפ"ג מהל' תרומות ושוב ראיתי דאף בזה הזמן איכא אכילת תרומה כדאית' בפרק עד כמה דכ"ו דתרומת ח"ל נאכלת בטומאת מת וכ"פ רבינו בפ"ז מהל' תרומות הל' ח' והטעם שנאכלת בטומאה עיין להתוספות שם בפרק עד כמה די"ז ע"ב ד"ה וכי הזאה יש לנו כו' אלא שאינה נאכלת אלא לכהנים ואפילו על ידי ביטול ברוב כמ"ש התוספות ד"ה תרומת ח"ל מבטלה ברוב והשתא מייתבא שפיר עובדא דרב בקדושין ועיין בתשו' התשב"ץ ח"ב סי' רצ"א ד"פ ע"ד ובח"ג סימן ר'.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
על הפרק הזה
רמב״ם הלכות תרומות ח׳, מתוך הלכות תרומות שבספר זרעים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל