רמב״ם - הלכות תרומות · פרק י׳

ספר זרעים · 26 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות תרומות · פרק י׳

הלכה א׳

זָר שֶׁאָכַל תְּרוּמָה בִּשְׁגָגָה מְשַׁלֵּם קֶרֶן וְחֹמֶשׁ. אַף עַל פִּי שֶׁיּוֹדֵעַ שֶׁהִיא תְּרוּמָה וְשֶׁהוּא מֻזְהָר עָלֶיהָ אֲבָל לֹא יָדַע אִם חַיָּב עָלֶיהָ מִיתָה אִם לָאו הֲרֵי זוֹ שְׁגָגָה וּמְשַׁלֵּם קֶרֶן וְחֹמֶשׁ:

הלכה ב׳

אֶחָד הָאוֹכֵל דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לֶאֱכל וְאֶחָד הַשּׁוֹתֶה דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לִשְׁתּוֹת וְאֶחָד הַסָּךְ דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לָסוּךְ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כב טו) "וְלֹא יְחַלְּלוּ אֶת קָדְשֵׁי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" לְרַבּוֹת אֶת הַסָּךְ. וְאֶחָד הָאוֹכֵל תְּרוּמָה טְהוֹרָה אוֹ טְמֵאָה בִּשְׁגָגָה מְשַׁלֵּם קֶרֶן וְחֹמֶשׁ. וְאֵינוֹ חַיָּב בְּחֹמֶשׁ עַד שֶׁיֹּאכַל כְּזַיִת שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כב יד) "כִּי יֹאכַל קֹדֶשׁ בִּשְׁגָגָה" וְאֵין אֲכִילָה פְּחוּתָה מִכְּזַיִת. וּכְשֵׁם שֶׁאֲכִילַת תְּרוּמָה בִּכְזַיִת כָּךְ שְׁתִיָּה בִּכְזַיִת:

הלכה ג׳

אָכַל וְחָזַר וְאָכַל. שָׁתָה וְחָזַר וְשָׁתָה. אִם יֵשׁ מִתְּחִלַּת אֲכִילָה רִאשׁוֹנָה עַד סוֹף אֲכִילָה אַחֲרוֹנָה כְּדֵי אֲכִילַת פְּרָס וּמִתְּחִלַּת שְׁתִיָּה רִאשׁוֹנָה עַד סוֹף שְׁתִיָּה אַחֲרוֹנָה כְּדֵי שְׁתִיַּת רְבִיעִית הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפִין לִכְזַיִת:

הלכה ד׳

הַתְּרוּמָה וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר בֵּין שֶׁל דְּמַאי בֵּין שֶׁל וַדַּאי וְהַחַלָּה וְהַבִּכּוּרִים כֻּלָּן מִצְטָרְפִין לִכְזַיִת לְחַיֵּב עֲלֵיהֶן מִיתָה וְחֹמֶשׁ שֶׁכֻּלָּן נִקְרְאוּ תְּרוּמָה. וּמִן הַדִּין הָיָה שֶׁאֵין חַיָּבִין חֹמֶשׁ עַל תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶׁל דְּמַאי כְּמוֹ שֶׁאֵין חַיָּבִין עַל מַעֲשֵׂר [שֵׁנִי] שֶׁלּוֹ כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. אֲבָל אָמְרוּ חֲכָמִים אִם לֹא יִתְחַיֵּב עָלֶיהָ חֹמֶשׁ יְזַלְזְלוּ בָּהּ:

הלכה ה׳

אָכַל תְּרוּמָה בְּמֵזִיד [וְהִתְרוּ בּוֹ לוֹקֶה וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם. לֹא הִתְרוּ בּוֹ] אִם הָיְתָה טְהוֹרָה מְשַׁלֵּם הַקֶּרֶן וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶת הַחֹמֶשׁ. וְאִם הָיְתָה טְמֵאָה מְשַׁלֵּם דְּמֵי עֵצִים מִפְּנֵי שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה אֶלָּא לְהַסָּקָה. לְפִיכָךְ אִם אָכַל תְּרוּמַת תּוּתִים וְרִמּוֹנִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם שֶׁנִּטְמְאוּ פָּטוּר מִן הַתַּשְׁלוּמִין שֶׁהֲרֵי אֵינָם רְאוּיִין לְהַסָּקָה:

הלכה ו׳

הָאוֹכֵל תְּרוּמַת חָמֵץ בְּפֶסַח בֵּין בְּזָדוֹן בֵּין בִּשְׁגָגָה בֵּין טְמֵאָה בֵּין טְהוֹרָה פָּטוּר מִן הַתַּשְׁלוּמִין. אֲפִלּוּ הִפְרִישָׁהּ מַצָּה וְהֶחְמִיצָה פָּטוּר. וַאֲפִלּוּ דְּמֵי עֵצִים אֵינוֹ מְשַׁלֵּם שֶׁהֲרֵי אֵינָהּ רְאוּיָה לְהַסָּקָה מִפְּנֵי שֶׁהִיא אֲסוּרָה בַּהֲנָאָה אֵין לָהּ דָּמִים:

הלכה ז׳

אֲבָל הַשּׁוֹגֵג שֶׁאָכַל תְּרוּמָה בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים אוֹ שֶׁאָכַל תְּרוּמָה נְקוּרָה. וְהַשּׁוֹתֶה יֵין תְּרוּמָה שֶׁנִּתְגַּלָּה. וְהַסָּךְ יַיִן וְשֶׁמֶן כְּאֶחָד אוֹ שֶׁשָּׁתָה שֶׁמֶן וְחֹמֶץ כְּאֶחָד אוֹ שֶׁכָּסַס אֶת הַחִטִּים אוֹ גָּמַע אֶת הַחֹמֶץ הֲרֵי זֶה מְשַׁלֵּם קֶרֶן וְחֹמֶשׁ:

הלכה ח׳

הָיָה שָׂבֵעַ וְקָץ בִּמְזוֹנוֹ וְהוֹסִיף עַל שָׂבְעוֹ בַּאֲכִילַת תְּרוּמָה אֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶת הַחֹמֶשׁ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כב יד) "כִּי יֹאכַל" לֹא שֶׁיַּזִּיק אֶת עַצְמוֹ. וְכֵן הַכּוֹסֵס אֶת הַשְּׂעוֹרִים פָּטוּר מִן הַחֹמֶשׁ מִפְּנֵי שֶׁהִזִּיק עַצְמוֹ:

הלכה ט׳

זָר שֶׁבָּלַע שֵׁזָפִין שֶׁל תְּרוּמָה וֶהֱקִיאָן וּבָא אַחֵר וַאֲכָלָן גַּם הוּא בִּשְׁגָגָה הָרִאשׁוֹן מְשַׁלֵּם קֶרֶן וְחֹמֶשׁ וְהַשֵּׁנִי מְשַׁלֵּם דְּמֵי עֵצִים לָרִאשׁוֹן:

הלכה י׳

הַמַּאֲכִיל הַפּוֹעֲלִים וְאֶת הָאוֹרְחִים תְּרוּמָה הֵם מְשַׁלְּמִין קֶרֶן וְחֹמֶשׁ מִפְּנֵי שֶׁהֵן כְּשׁוֹגְגִין. וְהוּא מְשַׁלֵּם לָהֶם דְּמֵי סְעֻדָּתָן שֶׁדְּמֵי הַחֻלִּין יְתֵרִין מִדְּמֵי תְּרוּמָה שֶׁאָכְלוּ שֶׁדָּבָר הָאָסוּר נַפְשׁוֹ שֶׁל אָדָם חוֹתָה מִמֶּנּוּ:

הלכה י״א

הַמַּאֲכִיל אֶת בָּנָיו הַקְּטַנִּים וְאֶת עֲבָדָיו בֵּין גְּדוֹלִים בֵּין קְטַנִּים. וְהָאוֹכֵל תְּרוּמַת חוּצָה לָאָרֶץ. וְהָאוֹכֵל אוֹ הַשּׁוֹתֶה פָּחוֹת מִכְּזַיִת. וְנָזִיר שֶׁשָּׁגַג וְשָׁתָה יַיִן שֶׁל תְּרוּמָה. וְהַשּׁוֹתֶה שֶׁמֶן וְהַסָּךְ אֶת הַיַּיִן. כָּל אֵלּוּ מְשַׁלְּמִים אֶת הַקֶּרֶן וְלֹא אֶת הַחֹמֶשׁ:

הלכה י״ב

בַּת כֹּהֵן שֶׁהָיְתָה נְשׂוּאָה לְיִשְׂרָאֵל אוֹ שֶׁנִּפְסְלָה וְאַחַר כָּךְ אָכְלָה תְּרוּמָה מְשַׁלֶּמֶת אֶת הַקֶּרֶן וְלֹא אֶת הַחֹמֶשׁ. הָאִשָּׁה שֶׁהָיְתָה אוֹכֶלֶת בִּתְרוּמָה וְאָמְרוּ לָהּ מֵת בַּעְלִיךְ אוֹ גֵּרְשֵׁךְ. וְכֵן הָעֶבֶד שֶׁהָיָה אוֹכֵל וְאָמְרוּ לוֹ מֵת רַבְּךָ וְהִנִּיחַ יוֹרֵשׁ שֶׁאֵינוֹ מַאֲכִיל אוֹ שֶׁמְּכָרְךָ לְיִשְׂרָאֵל אוֹ נְתָנְךָ לוֹ אוֹ שִׁחְרֶרְךָ. וְכֵן כֹּהֵן שֶׁהָיָה אוֹכֵל וְנוֹדַע לוֹ שֶׁהוּא בֶּן גְּרוּשָׁה אוֹ בֶּן חֲלוּצָה. הֲרֵי אֵלּוּ מְשַׁלְּמִין הַקֶּרֶן בִּלְבַד. וְאִם הָיְתָה תְּרוּמַת חָמֵץ וְהָיָה עֶרֶב הַפֶּסַח הֲרֵי אֵלּוּ פְּטוּרִין מִלְּשַׁלֵּם מִפְּנֵי שֶׁזְּמַנָּהּ בָּהוּל נֶחְפְּזוּ לֶאֱכל וְלֹא בָּדְקוּ. וְכֻלָּן שֶׁהָיְתָה לָהֶן תְּרוּמָה בְּתוֹךְ פִּיהֶן כְּשֶׁיָּדְעוּ שֶׁהֵן אֲסוּרִין לֶאֱכל הֲרֵי אֵלּוּ יִפְלֹטוּ:

הלכה י״ג

הָיָה אוֹכֵל וְאָמְרוּ לוֹ נִטְמֵאתָ. אוֹ נִטְמֵאת הַתְּרוּמָה. טָמֵא הָיִיתָ. אוֹ טְמֵאָה הָיְתָה הַתְּרוּמָה. אוֹ נוֹדַע שֶׁהוּא טֶבֶל אוֹ מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁלֹּא נִטְּלָה תְּרוּמָתוֹ. אוֹ מַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁלֹּא נִפְדּוּ. אוֹ שֶׁטָּעַם טַעַם פִּשְׁפֵּשׁ לְתוֹךְ פִּיו. הֲרֵי אֵלּוּ יִפְלֹטוּ:

הלכה י״ד

שְׁתֵּי קֻפּוֹת אַחַת שֶׁל תְּרוּמָה וְאַחַת שֶׁל חֻלִּין וְנָפְלָה תְּרוּמָה לְתוֹךְ אַחַת מֵהֶן וְאֵין יָדוּעַ לְאֵי זוֹ נָפְלָה הֲרֵינִי אוֹמֵר לְתוֹךְ שֶׁל תְּרוּמָה נָפְלָה. אֵין יָדוּעַ אֵי זוֹ הִיא שֶׁל תְּרוּמָה אָכַל זָר אַחַת מֵהֶן הֲרֵי זֶה פָּטוּר מִן הַתַּשְׁלוּמִין שֶׁהַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה. וְהַשְּׁנִיָּה נוֹהֵג בָּהּ כִּתְרוּמָה. אָכַל אַחֵר אֶת הַשְּׁנִיָּה אַף הוּא פָּטוּר. אָכַל אֶחָד אֶת שְׁתֵּיהֶן מְשַׁלֵּם כַּקְּטַנָּה שֶׁבִּשְׁתֵּיהֶן. אִם מֵזִיד קֶרֶן. וְאִם שׁוֹגֵג קֶרֶן וְחֹמֶשׁ:

הלכה ט״ו

הָאוֹכֵל אֶת הַחֹמֶשׁ בִּשְׁגָגָה הֲרֵי זֶה מוֹסִיף עָלָיו חֻמְשׁוֹ. שֶׁהַחֹמֶשׁ כְּקֶרֶן לְכָל דָּבָר. וְכֵן מוֹסִיף חֹמֶשׁ עַל חֹמֶשׁ לְעוֹלָם. כָּל הַמְשַׁלֵּם קֶרֶן וְחֹמֶשׁ הֲרֵי הַתַּשְׁלוּמִין כִּתְרוּמָה לְכָל דָּבָר. אֶלָּא שֶׁאִם נִזְרְעוּ גִּדּוּלֵיהֶן חֻלִּין. וְאִם רָצָה הַכֹּהֵן לִמְחל אֵינוֹ מוֹחֵל. וְכָל הַמְשַׁלֵּם אֶת הַקֶּרֶן בִּלְבַד הֲרֵי הַתַּשְׁלוּמִין חֻלִּין וְאִם רָצָה הַכֹּהֵן לִמְחל מוֹחֵל:

הלכה ט״ז

בַּת יִשְׂרָאֵל שֶׁאָכְלָה תְּרוּמָה וְאַחַר כָּךְ נִשֵּׂאת לְכֹהֵן. אִם תְּרוּמָה שֶׁלֹּא זָכָה בָּהּ כֹּהֵן אָכְלָה מְשַׁלֶּמֶת קֶרֶן וְחֹמֶשׁ לְעַצְמָהּ. וְאִם תְּרוּמָה שֶׁזָּכָה בָּהּ כֹּהֵן אָכְלָה מְשַׁלֶּמֶת קֶרֶן לַבְּעָלִים וְחֹמֶשׁ לְעַצְמָהּ. שֶׁכָּל הַמְשַׁלֵּם קֶרֶן וְחֹמֶשׁ מְשַׁלֵּם הַקֶּרֶן לַבְּעָלִים וְהַחֹמֶשׁ לְכָל כֹּהֵן שֶׁיִּרְצֶה:

הלכה י״ז

לֹא הִסְפִּיקָה לְשַׁלֵּם עַד שֶׁנִּתְגָּרְשָׁה בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ אֵינָהּ מְשַׁלֶּמֶת לְעַצְמָהּ וַהֲרֵי הִיא כְּמִי שֶׁלֹּא נִשֵּׂאת לְכֹהֵן מֵעוֹלָם:

הלכה י״ח

כָּל הָאוֹכֵל תְּרוּמָה בֵּין בְּשׁוֹגֵג בֵּין בְּמֵזִיד אֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶלָּא מִן הַחֻלִּין הַמְתֻקָּנִים שֶׁהוֹצִיאוּ מֵהֶן תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת. וּמְשַׁלְּמִין מִן הַלֶּקֶט וּמִן הַשִּׁכְחָה וּמִן הַפֵּאָה וּמִן הַהֶפְקֵר וּמִמַּעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁנִּטְּלָה תְּרוּמָתוֹ אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא נִטְּלָה תְּרוּמָה גְּדוֹלָה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אִם הִקְדִּים הַמַּעֲשֵׂר לַתְּרוּמָה. וּמְשַׁלְּמִין מִמַּעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁנִּפְדּוּ וְאַף עַל פִּי שֶׁנִּפְדּוּ שֶׁלֹּא כַּהֲלָכָה. וּמִן הֶחָדָשׁ עַל הַיָּשָׁן אֲבָל לֹא מִמִּין עַל שֶׁאֵינוֹ מִינוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כב יד) "וְנָתַן לַכֹּהֵן אֶת הַקֹּדֶשׁ". כַּקֹּדֶשׁ שֶׁאָכַל:

הלכה י״ט

הָאוֹכֵל קִשּׁוּאִין שֶׁל עֶרֶב שְׁבִיעִית יַמְתִּין לַקִּשּׁוּאִין שֶׁל מוֹצָאֵי שְׁבִיעִית וִישַׁלֵּם מֵהֶן. שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְשַׁלֵּם חוֹבוֹ מִפֵּרוֹת שְׁבִיעִית כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בִּמְקוֹמוֹ:

הלכה כ׳

אָכַל תְּרוּמָה טְמֵאָה מְשַׁלֵּם חֻלִּין בֵּין טְמֵאִין בֵּין טְהוֹרִין. אָכַל תְּרוּמָה טְהוֹרָה מְשַׁלֵּם חֻלִּין טְהוֹרִין וְאִם שִׁלֵּם חֻלִּין טְמֵאִין בֵּין בְּשׁוֹגֵג בֵּין בְּמֵזִיד תַּשְׁלוּמָיו תַּשְׁלוּמִין וְיַחֲזֹר וִישַׁלֵּם מִן הַטְּהוֹרִין:

הלכה כ״א

אָכַל תְּרוּמַת חָבֵר מְשַׁלֵּם לוֹ. אָכַל תְּרוּמַת עַם הָאָרֶץ מְשַׁלֵּם לֶחָבֵר וְנוֹטֵל דָּמֶיהָ מִמֶּנּוּ וְנוֹתֵן לְעַם הָאָרֶץ שֶׁאָכַל תְּרוּמָתוֹ שֶׁאֵין מוֹסְרִין טָהֳרוֹת לְעַם הָאָרֶץ:

הלכה כ״ב

גָּזַל תְּרוּמָה מֵאֲבִי אִמּוֹ כֹּהֵן וַאֲכָלָהּ וְאַחַר כָּךְ מֵת אֲבִי אִמּוֹ אֵינוֹ מְשַׁלֵּם לְעַצְמוֹ אֶלָּא לְיוֹרֵשׁ אַחֵר מִשְּׁאָר הַשֵּׁבֶט. וְכֵן אִם נָפְלָה לוֹ תְּרוּמָה מֵאֲבִי אִמּוֹ וַאֲכָלָהּ. וּבַעַל חוֹב שֶׁגָּבָה תְּרוּמָה בְּחוֹבוֹ וְהָאִשָּׁה בִּכְתֻבָּתָהּ וַאֲכָלוּהָ מְשַׁלְּמִין קֶרֶן וְחֹמֶשׁ לְכֹהֵן חָבֵר וְהֶחָבֵר נוֹתֵן לָהֶם דָּמִים שֶׁהָיוּ מוֹכְרִין בָּהּ אוֹתָהּ הַתְּרוּמָה כְּמוֹ שֶׁאָכְלוּ:

הלכה כ״ג

הַגּוֹנֵב תְּרוּמָה וְלֹא אֲכָלָהּ מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶּפֶל לַבְּעָלִים. וְיֵשׁ לוֹ לְשַׁלֵּם מִדְּמֵי תְּרוּמָה. גְּנָבָהּ וַאֲכָלָהּ מְשַׁלֵּם שְׁנֵי קְרָנִין וְחֹמֶשׁ. קֶרֶן וְחֹמֶשׁ מִן הַחֻלִּין. וְקֶרֶן אֲפִלּוּ מִדְּמֵי תְּרוּמָה:

הלכה כ״ד

הָיְתָה הַתְּרוּמָה הֶקְדֵּשׁ לְבֶדֶק הַבַּיִת וּגְנָבָהּ וַאֲכָלָהּ אֵינוֹ מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶּפֶל. שֶׁאֵין תַּשְׁלוּמֵי כֶּפֶל בְּהֶקְדֵּשׁ כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בִּמְקוֹמוֹ. אֲבָל מְשַׁלֵּם קֶרֶן וּשְׁנֵי חֳמָשִׁים. חֹמֶשׁ מִשּׁוּם אוֹכֵל תְּרוּמָה. וְחֹמֶשׁ מִשּׁוּם שֶׁנֶּהֱנָה מִן הַהֶקְדֵּשׁ. וּלְמִי מְשַׁלֵּם. אִם הָיָה בָּהּ כְּזַיִת וְאֵין בָּהּ שְׁוֵה פְּרוּטָה מְשַׁלֵּם לַכֹּהֲנִים. וְאִם יֵשׁ בָּהּ שְׁוֵה פְּרוּטָה בֵּין שֶׁיֵּשׁ בָּהּ כְּזַיִת בֵּין שֶׁאֵין בָּהּ כְּזַיִת מְשַׁלֵּם לַהֶקְדֵּשׁ:

הלכה כ״ה

וּמִפְּנֵי מָה חָל אִסּוּר הֶקְדֵּשׁ עַל אִסּוּר הַתְּרוּמָה מִפְּנֵי שֶׁהַתְּרוּמָה אֲסוּרָה לְזָר וּמֻתֶּרֶת לַכֹּהֵן. הִקְדִּישָׁהּ נֶאֶסְרָה עַל הַכֹּהֵן. לְפִיכָךְ נוֹסָף בָּהּ אִסּוּר אַף עַל יִשְׂרָאֵל עַל דֶּרֶךְ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת בִּיאוֹת אֲסוּרוֹת וְאִסּוּרֵי מַאֲכָלוֹת:

הלכה כ״ו

הַגּוֹזֵל תְּרוּמָה וַאֲכָלָהּ מְשַׁלֵּם קֶרֶן וְחֹמֶשׁ אֶחָד. שֶׁהַחֹמֶשׁ שֶׁחַיָּב בּוֹ מִשּׁוּם תְּרוּמָה יָצָא בּוֹ יְדֵי גְּזֵלוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כב יד) "וְנָתַן לַכֹּהֵן אֶת הַקֹּדֶשׁ" אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא בְּחֹמֶשׁ שֶׁל קֹדֶשׁ בִּלְבַד. גְּזָלָהּ וְהֶאֱכִילָהּ לְאַחֵר. הָאוֹכֵל מְשַׁלֵּם קֶרֶן וְחֹמֶשׁ. כָּל מָקוֹם שֶׁאָמַרְנוּ מְשַׁלֵּם קֶרֶן וְחֹמֶשׁ אִם אָכַל שְׁוֵה אַרְבָּעָה מְשַׁלֵּם שְׁוֵה חֲמִשָּׁה מִמִּין שֶׁאָכַל. וְכָל מָקוֹם שֶׁאָמַרְנוּ מְשַׁלֵּם קֶרֶן וּשְׁנֵי חֳמָשִׁין אָכַל שְׁוֵה אַרְבָּעָה מְשַׁלֵּם שִׁשָּׁה. וְכָל מָקוֹם שֶׁאָמַרְנוּ מְשַׁלֵּם שְׁנֵי קְרָנִין וְחֹמֶשׁ אֶחָד אָכַל שְׁוֵה אַרְבָּעָה מְשַׁלֵּם דְּמֵי תִּשְׁעָה. וּלְעוֹלָם אֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶלָּא לְפִי דָּמִים שֶׁהָיְתָה שָׁוָה בִּשְׁעַת אֲכִילָה בֵּין שֶׁהוּזְלָה בִּשְׁעַת תַּשְׁלוּמִין בֵּין שֶׁהוּקְרָה:

כסף משנה · הלכות תרומות פרק י׳

א׳

זר שאכל תרומה בשגגה משלם קרן וחומש מקרא מפורש הוא. ומ"ש אעפ"י שיודע שהיא תרומה וכו'. קצת משמע כן בירושלמי ריש פ"ו דתרומות וריש פ"ח ובגמרא דידן פרק כלל גדול (שבת דף ס"ט) נחלקו ר"י ור"ל דלר"ל לא מיקרי שגגה עד שישגוג בלאו וכרת ולרבי יוחנן הזיד בלאו ושגג בכרת ה"ז שגגה וידוע דהלכה כר"י עוד נחלקו שם אביי ורבא אליבא דר"י דרבא סבר דמית' במקום כרת עומדת וכי היכי דלר"י היכא דאיכא כרת אין אנו צריכים שישגוג בלאו אלא כשישגוג בכרת סגי ה"ה בדבר שיש בו מיתה כמו תרומה א"צ שישגוג בלאו ואביי פליג עליה וידוע דהלכתא כרבא:

ב׳

אחד האוכל וכו'. משנה רפ״ו דתרומות (משנה א) האוכל תרומה שוגג משלם קרן וחומש אחד האוכל ואחד השותה וא' הסך ובפרק בנות כותים (נדה דף ל״ב) יליף להו מקראי. ומה שכתב דבר שדרכו וכו' נלמד ממתני' דרפ"ב דמעשר שני (משנה א): ואחד האוכל תרומה טהורה או טמאה וכו'. משנה רפ"ו דתרומות: ואינו חייב בחומש עד שיאכל כזית וכו'. בפרק כל שעה (פסחים דף ל״ב:) פלוגתא דתנאי בברייתא ופסק כת״ק. ומ"ש וכשם שאכילת תרומה בכזית כו' תוספתא רפ"ו דתרומות:

ג׳

אכל וחזר ואכל וכו'. ג"ז בתוספתא שם: וכתב הראב"ד א"א אמת הוא שכן מצא בתוספתא וכו'. ובנוסחא דידן בתוספתא דפסחים פ"ק כתוב בכדי שתיית רביעית ובפ"ד ממאכלות אסורות ובהלכות יוה"כ פרק שני כתב רבינו בכדי שתיית רביעית וכתב המ"מ דהכי איתא בתוספתא ויש מי שכתב שאף שיעור השתייה בכדי א"פ ולמדו כן ממ"ש בפרק אמרו לו כל המשקין מצטרפין בכדי א"פ כיצד שתה וחזר ושתה אם יש מתחלת שתייה ראשונה עד סוף שתייה אחרונה כדי א"פ מצטרפין וכתב רבינו דין זה בפרק ח' מהלכות שאר אבות הטומאות וי"ל שעשה חיזוק בטומאת גויה של דבריהם וכ"נ בכריתות דשמואל מחמיר טפי בשיעור אוכלים טמאים ומשקים טמאים משאר איסורים ואע"ג דאיתותב התם יש לנו ללמוד שיש לחלק ביניהם לשאר איסורים ושלא לדחות תוספתא עכ"ל. והר"י קורקוס ז"ל כתב עוד טעם אחר דאכילת האיסורים אאכילה והנאת גרונו הוא דמיחייב ולכך אם יש כדי שתיית רביעית מצטרפת הנאתה והאכילה נמשכת הנאתה יותר ולכך מצטרפת עד כדי אכילת פרס אבל טומאת גויה לאו באכילה ושתייה והנאה תליא מילתא דאפי' תחב לו חבירו בבית הבליעה נטמא גופו ולכך אין לחלק בין אכילה לשתייה ובתרווייהו בכא"פ מצטרפין עכ"ל:

ד׳

התרומה ותרומת מעשר וכו'. בפרק ד' דמעילה (דף ט"ו ע"ב שהוא מ"ט) ופרק ב' דערלה (משנה א') ודבר פשוט הוא שמ"ש לחייב עליהם מיתה לא קאי אדמאי שאינו אלא מדרבנן. ומ״ש ומן הדין שאין חייבים חומש וכו'. בפרק הזהב (בבא מציעא דף נ״ה:):

ה׳

אכל תרומה במזיד וכו'. משנה ברפ"ז דתרומות (משנה א): ומ״ש ואם היתה טמאה נוטל דמי עצים וכו' עד שהרי אינם ראויים להסקה. בפרק כל שעה (פסחים דף ל״ב):

ו׳

האוכל תרומת חמץ בפסח וכו'. משנה שם (דף ל"א:) האוכל תרומת חמץ בפסח שוגג משלם קרן וחומש במזיד פטור מן התשלומין ומדמי העצים ובגמרא (דף ל"ב) איבעיא להו (האוכל תרומה שוגג) כשהוא משלם לפי מדה משלם או לפי דמים משלם וכו' תנן האוכל תרומת חמץ בפסח בשוגג משלם קרן וחומש אא"ב לפי מדה משלם שפיר אא"א לפי דמים משלם חמץ בפסח בר דמים הוא אין הא מני ר"י הגלילי היא דאמר חמץ בפסח מותר בהנאה וכו' כתנאי האוכל תרומת חמץ בפסח פטור מתשלומין ומדמי עצים דברי ר"ע ר"י בן נורי מחייב וכו' בד"א במפריש תרומה והחמיצה אבל מפריש תרומת חמץ ד"ה אינה קדושה תניא אידך ונתן לכהן את הקדש דבר הראוי להיות קדש פרט לאוכל תרומת חמץ בפסח שפטור מן התשלומין ודמי עצים דברי רבי אליעזר בן יעקב ורבי אליעזר חסמא מחייב וכו' אמר אביי ראב"י ור"ע ור"י בן נורי כולהו ס"ל חמץ בפסח אסור בהנאה ובהא פליגי דר"ע סבר לפי דמים משלם ורבי יוחנן בן נורי סבר לפי מדה משלם וסובר רבינו דכיון דר"ע סבר לפי דמים משלם וגם ראב"י משמע דהכי ס"ל הכי נקיטינן ומאחר דהלכתא לפי דמים משלם בשוגג נמי פטור מתשלומין כמו במזיד: והראב"ד כתב א"א לא נתברר לי דבר זה וכו' וטעם רבינו דכיון דר"ע דהלכה כמותו מחבירו וראב"י דהלכתא כוותיה בכל דוכתא סברי לפי דמים משלם מוטב למפסק הלכתא כוותיה מלמידחי דברי ר"ע וראב"י מהלכתא כדי להעמיד סתם מתני' כהלכתא:

ז׳

אבל השוגג שאכל תרומה ביוה״כ. בתוספתא דתרומות רפ״ו ובפרק כל שעה (פסחים דף ל״ב) אמרינן דר' נחוניא בן הקנה היה עושה י״ה כשבת לתשלומין ומשמע דרבנן פליגי עליה והלכה כרבים. ומ"ש או שאכל תרומה נקורה והשותה יין תרומה שנתגלה תוספתא שם. ומ"ש והסך יין ושמן כאחד או ששתה שמן וחומץ כאחד. ומ"ש או שכסס את החטים או שגמע את החומץ. בירושלמי פרק יוה"כ (הלכה ג') ופ"ו דתרומות תני הכוסס את החטים של תרומה משלם את הקרן ואינו משלם את החומש רבי אומר אני אומר משלם קרן וחומש רבי ירמיה בשם רבי אמי מודים חכמים לרבי במגמע חומץ של תרומה [אחר טיבלו] שהוא משלם קרן וחומש שהחומץ משיב את הנפש. ויש לתמוה על רבינו למה פסק כרבי דיחידאה הוא וכבר השיגו הראב"ד וכתב א"א פלוגתא דרבי ורבנן היא ורבי הוא דס"ל הכי וקיימא לן כרבנן ואע"פ דמברכין עליה ב"פ האדמה אפשר דלגבי תרומה מזיק הוא עכ"ל. ואפשר לומר שטעם רבינו הוא משום דמשמע דרבי ירמיה בשם רבי אמי פליג אההיא דתני בכוסס חטה שאינו משלם חומש דליתא שהרי מצינו לחכמים שהסכימו לדברי רבי שאומר במגמע חומץ שהוא משלם חומש מפני שמשיב את הנפש וכל שכן לכוסס חטה דלכ"ע משלם חומש שהרי הוא משיב את הנפש יותר מהחומץ והר"י קורקוס ז"ל כתב טעם אחר משום דאמרי' פרק בתרא דיומא (דף פ' פ"א) א"ר ירמיה אמר רבי יוחנן זה שכסס שעורים של תרומה משלם את הקרן ואינו משלם את החומש ומדנקט ר"י שעורים ולא נקט חטים משמע דדוקא שעורים לפי שאינם מאכל אדם נקרא מזיק אבל חטים משלם קרן וחומש דאכילה קרינן לה וכיון דר"י סבר כרבי הכי נקיטינן ועוד דאמרי' פרק ו' דתרומות ירושלמי רבי אבהו בשם ר"י הכוסס את החטה לוקה ואם לא היתה אכילה לא היה לוקה והיינו כרבי:

ט׳

(ח-ט) היה שבע וקץ במזונו וכו'. פרק יום הכיפורים (יומא דף פ':): וכן הכוסס שעורים וכו'. גם זה שם: זר שבלע שזפין של תרומה והקיאן וכו'. גם זה שם (דף פ"א):

י׳

המאכיל את הפועלים ואת האורחים תרומה וכו'. משנה פרק ו' דתרומות וכחכמים: ומ"ש שדבר האסור נפשו של אדם חותה ממנו. שם בירושלמי:

י״א

המאכיל את בניו הקטנים וכו'. משנה פ"ז דתרומות (מ"ג): ומ"ש ונזיר ששגג וכו'. כתב הראב"ד התוספתא אמרה וכו'. ובנוסחא דידן בתוספתא דתרומות כתוב משלם את הקרן ואינו משלם את החומש וכדברי רבינו והטעם משום דכיון שהוא אסור ביין אף אם היה חולין לאו שתייה היא. ומ"ש והשותה שמן והסך את היין בתוספתא פ"ו אלא שכתובה בשיבוש בספרים דידן והטעם שאינו חייב חומש משום דאין כאן לא שתייה ולא סיכה וחייב קרן משום מזיק:

י״ב

בת כהן שהיתה נשואה לישראל וכו'. משנה פ"ז דתרומות (משנה ב') וכחכמים: האשה שהיתה אוכלת בתרומה וכו'. פ״ח דתרומות (משנה א') האשה שהיתה אוכלת בתרומה ובאו ואמרו לה מת בעליך או גירשך וכו' רבי אליעזר מחייב קרן וחומש ורבי יהושע פוטר ובס״פ ד' אחין (יבמות דף ל״ד) אמרינן דרבי יהושע לא אמר דטעה בדבר מצוה פטור אלא בשזמנו בהול ומותיב עליה מהאי מתניתא דאע״ג דאין זמנו בהול פטור ומוקי לה בתרומה בע״פ דזמנה בהול שלא תשרף ונראה מדברי רבינו שהוא מפרש דרבי יהושע פוטר מחומש בלבד ואם היה בע״פ כיון דזמנה בהול פטור אף מקרן ותמיהא לי א״כ מאי דוחקיה דגמרא לאוקמי בע״פ לימא דלא פטר ר' יהושע אלא מחומש משום דהוו כמו אנוסים ובפסחים פרק אלו דברים (פסחים דף ע״ב:) בתר האי תירוצא דבערב פסח קאמר אי נמי שאני תרומה דאיקרי עבודה ועבודה רחמנא אכשר וכו' דכתיב ברך ה' חילו [ופי' רש״י אפילו] חללים שבו וסובר רבינו דלא פליגי הני לישני דבתרומה בע״פ פטור לגמרי מטעם דזמנה בהול ושאר הימים כיון דאכילת תרומה איקרי עבודה ורחמנא אכשרה בדיעבד קודם שנודע אינם כזרים לה ולכך פטור מן החומש מידי דהוה אבת כהן שהיתה נשואה לישראל או שנפסלה דפטרי לה מחומש מטעם דאינה כזר ומ״מ חייבת היא בקרן דחומש הוא דתלה רחמנא בזר גמור אבל הקרן חייב כל היכא דאינו כהן גמור ואינו ראוי לאכלו: וכולן שהיתה להן וכו'. משנה שנייה פ"ח דתרומות וכר"י:

י״ג

היה אוכל וכו'. משנה שם:

י״ד

שתי קופות אחת של תרומה וכו' עד כקטנה שבשתיהן. משנה פרק ז' דתרומות (משנה ה'):

ט״ו

האוכל את החומש וכו'. משנה פ״ו דתרומות (מ״א) משלם חומשה וחומש חומשה ובפרק הזהב (בבא מציעא דף נ״ד ע״ב) יליף לה מקרא: כל המשלם קרן וחומש וכו' עד אם רצה הכהן למחול מוחל. משנה פ"ז דתרומות (מ"ד): ומ"ש אלא שאם נזרעו גידוליהן חולין. ירושלמי פ"ו דתרומות (ה"א):

ט״ז

בת ישראל שאכלה תרומה וכו'. משנה פ"ו דתרומות (משנה ב'): כתב הראב"ד א"א מצאתי נוסחא מהופכת וכו':

י״ז

ומ"ש לא הספיקה לשלם וכו'. שם בירושלמי:

י״ח

כל האוכל תרומה וכו'. משנה פ"ו דתרומות (מ"א): ומ"ש ומשלמין מן הלקט וכו'. שם במשנה ה' אין משלמין מן הלקט ומן השכחה וכו' דברי ר"מ וחכמים מתירים באלו ובירוש' (ה"ב) א"ר יוחנן דחכמים אכולהו קיימי ור"ל פליג וידוע דהלכה כר"י וגיר' רבינו כגירסת הירוש' דגריס ממע"ר שניטלה תרומתו ומפרש לה בשהקדימו בשבלים שפטור מתרומה גדולה דאילו לא ניטלה תרומתו כלל מודים חכמים דאין משלמין ממנה וכן גורס מע"ש והקדש שנפדו ומפרש לה בשנפדו ולא כהלכתן דהיינו מע"ש על אסימון והקדש על הקרקע דאם לא נפדו כלל פשיטא דאין משלמין מהן דהרי קדש הם ואין קדש פודה קדש. ומ"ש ומן החדש על הישן כ"מ שם במשנה בההיא דאוכל קישואים דבסמוך. ומ'"'ש אבל לא ממין על שאינו מינו וכו'. שם במשנה ו' וכר"ע:

י״ט

ומה שכתב האוכל קישואין של ערב שביעית וכו'. שם במשנה ו':

כ׳

אכל תרומה טמאה וכו'. בפרק הניזקין עלה נ״ד ופרק האשה רבה (יבמות דף צ'.) וכחכמים. ויש בקצת ספרי רבינו חסרון וכך היא הנוסחא הנכונה אכל תרומה טמאה משלם חולין בין טמאים בין טהורים אכל תרומה טהורה משלם חולין טהורין ואם שילם חולין טמאים בין בשוגג בין במזיד תשלומיו תשלומין ויחזור וישלם מן הטהורים:

כ״א

אכל תרומת חבר וכו' אכל תרומת ע"ה וכו'. ירושלמי פרק ו' דתרומות (הלכה א') ותוספתא פ"ו דתרומות:

כ״ב

גזל תרומה מאבי אמו כהן וכו'. גם זה ירושלמי פ"ו דתרומות וכר"י: וכן אם נפלה לו תרומה וכו' וב"ח שגבה תרומה וכו'. תוספתא פ"ו דתרומות:

כ״ד

(כג-כד) הגונב תרומה וכו' עד משום שנהנה מהקדש. משנה פ"ו דתרומות (משנה ד). ומ"ש ולמי משלם וכו' שם בירוש' אלא שנוסחת רבינו בירושלמי מהופכת מנוסחתנו ונוסחתו מיושרת בעיני דתשלומי הקדש בשיש בו שוה פרוטה תלוי ותשלומי אכילה תלוי בכזית כדאיתא בפרק כל שעה עלה ל"ב ע"ב ת"ר האוכל כזית תרומה משלם קרן וחומש אבא שאול אומר עד שיהא בו שוה פרוטה ת"ר האוכל תרומה פחות מכזית משלם את הקרן ואינו משלם את החומש ה"ד אי דלית ביה שוה פרוטה קרן נמי לא לשלם ואי דאית ביה שוה פרוטה חומש נמי לשלם לעולם דאית ביה שוה פרוטה ואפ"ה כיון דלית ביה כזית משלם את הקרן ואינו משלם את החומש ותניא תו אבא שאול אומר את שיש בו שוה פרוטה חייב בתשלומין את שאין בו שוה פרוטה אינו חייב בתשלומין אמרו לו לא אמרו שוה פרוטה אלא לענין מעילה בלבד ופירש"י דאית בה שוה פרוטה וליכא כזית כגון שנת בצורת כיון דליכא כזית דאכילה כתיבא ביה חייב בתשלומין אתרומת שוגג קאי וקרן וחומש קאמר לענין מעילה בהנאת הקדש גבוה דהתם לא כתיב אכילה אבל לתרומה אפילו יש בו שוה פרוטה אין חייב חומש עד שיהא בו כזית עכ"ל. וידוע דהלכה כת"ק ומ"מ איכא למידק שהרי אמרו שם אי דלית ביה שוה פרוטה קרן נמי לא לשלם ואהדר ליה לעולם דאית ביה שוה פרוטה משמע דלדברי הכל כי לית ביה שוה פרוטה קרן נמי לא לשלם והיאך כתב רבינו אם היה בה כזית ואין בה שוה פרוטה משלם ואפשר לומר דהאי קס"ד הוא אבל לפום קושטא דמילתא כיון דת"ק יליף מדכתיב ואיש כי יאכל קדש בשגגה דהיינו תרומה ואכילה בכזית הרי תלה הכתוב הדבר בכזית אפילו אינו שוה פרוטה ואע"ג דאברייתא קמייתא איתמר האי ילפותא אין לחוש דאין מוקדם ומאוחר והירושלמי יכריע דקתני יש בו כזית ואין בו שוה פרוטה משלם:

כ״ה

ומ״ש ומפני מה חל איסור הקדש וכו'. דין איסור מוסיף בסוף פרק ארבעה אחים (יבמות דף ל״ד). ומ"ש רבינו על דרך שבארנו בהלכות ביאות אסורות בפרק רביעי מהלכות שגגות. ומ"ש ואיסורי מאכלות הוא בפרק י"ד:

כ״ו

הגוזל תרומה וכו'. ירושלמי פ"ו דתרומות (ה"א) גזל תרומה משל אבי אמו [כהן] רבי יוחנן אמר משלם לשבט ור"ל אמר משלם לעצמו א"ר יונה כך היה משיב ר"ל לרבי יוחנן על דעתך דתימר משלם לשבט והתנינן גנב תרומת הקדש ואכלה משלם שני חומשים וקרן וישלם שלשה רבי ייסא בשם ר' יוחנן התורה אמרה יצא בו ידי גזילו ומפרש דהיינו מדכתיב ונתן לכהן את הקדש מכיון שנתנו לו יצא ידי גזילה. ונראה דהכי פירושו גזל תרומה משל אבי אמו כהן ואח"כ מת אבי אמו והרי זה שגזל יורשו ר"י אמר משלם לשבט כלומר צריך להוציא הגזל מידו וליתנו לכהן אחר היותר ראוי ליורשו אחריו ור"ל אמר מאחר שהוא יורשו אינו צריך להוציאו מידו והקשה ר"ל לר"י מדתנן גנב תרומת הקדש ואכלה משלם שני חומשים וקרן חומש להקדש משום אוכל קדש וחומש לכהן משום אוכל תרומה וקרן להקדש וישלם חומש ג' משום גוזל או גונב שהוא חייב לשלם חומש ובשלמא לדידי איכא לאוקמיה בשאבי אמו כהן היה לו תרומה והקדישה וגזלה זה ואח"כ מת אבי אמו וירשו זה דהשתא חומש דמשום גזל אינו חייב לשלם מאחר שהוא יורשו הרי הוא מעכב חומש זה לעצמו ומ"מ חומש דמשום אוכל תרומה חייב לשלם לכהן אחר דחומש שענש הכתוב לאוכל תרומה אינו בכלל ירושה אלא לדידך דאמרת דגזל תרומה משל אבי אמו כהן ומת אבי אמו צריך להוציא הגזל מידו וליתנו לשבט קשיא ואהדר ליה דכיון דמשלם הקדש וחומשו פטור מלשלם חומש דגזילה. וע"פ הדברים האלה כתב הראב"ד נ"ל שיש כאן שיבוש וכו'. ויל"ד במה שכתב ולמה לא ישלם שני חומשים בגזלן כמו בגנב כי זה סותר מה שכתב תחלה ובשניהם אינו משלם אלא חומש אחד וצ"ל דה"ק לפי האמת בשניהם אינו משלם אלא חומש אחד אבל לדעתך שאתה אומר שבגנב משלם שני חומשים ואינך חושש לדרשת ונתן לכהן את הקדש אף בגזלן תאמר כן: וליישב דברי רבינו נ"ל שגם לדעתו ז"ל בין גנב בין גזלן אינו משלם חומש משום גזל כדכתיב ונתן לכהן את הקדש מכיון שנתנו לו יצא ידי חומש גזילו וידי גניבתו והא דנקט רבינו הגוזל ה"ה לגונב וחדא מינייהו נקט ומה נפלאו דברי הראב"ד שחשד לרבינו שראה פלוגתא דר"י ור"ל בגזל תרומה מאבי אמו כהן ולא ראה מה שהקשה ר"ל על ר"י וא"א להכחיש מה שהשיב לו ר"י מונתן לכהן שהרי כתבו רבינו וכל מעיין יראה כמה יש בזה מהזרות ומה שכתבתי בדעת רבינו הוא דבר נאה ומתקבל: גזלה והאכילה לאחר האוכל משלם קרן וחומש. נלמד מדין המאכיל את הפועל ואת האורחים תרומה השנוי לעיל בפרק זה. ומ״ש אם אכל שוה ארבעה משלם שוה חמשה בפרק הזהב (בבא מציעא דף נ״ג ע״ב) איבעיא לן חומשא אי הוי מלגו או מלבר ואיפשיטא דמלבר. ומ"ש ולעולם אינו משלם אלא לפי דמים שהיתה שוה בשעת אכילה וכו' בפרק כל שעה עלה ל"ב איבעיא להו [כשהוא משלם] לפי מדה משלם או לפי דמים משלם כל היכא דמעיקרא שויא ד' זוזי ולבסוף שויא זוזא לא תיבעי לך דודאי כדמעיקרא משלם לפי דמים דלא גרע מגזלן וכו' כי תיבעי לך דמעיקרא שויא זוזא ולבסוף שויא ד' זוזי מאי לפי מדה משלם דא"ל גריוא אכל גריוא משלם או דילמא לפי דמים משלם בזוזא אכל בזוזא משלם ואסיקנא דפלוגתא דתנאי היא ור"ע סבר לפי דמים משלם וראב"י נמי משמע דסבר הכי וכבר כתבתי בפרק זה והלכתא כוותייהו ופירש"י דמעיקרא כשאכל והשתא כשמשלם ונתבארו דברי רבינו: כתב הראב"ד ואם הוזלה בשעת אכילה וכו'. וי"ל דהכא לאו בגזלן עסקינן דהכא בשוגג אכלה לתרומה ושעת אכילה הויא כשעת גזילה ואשמעינן רבינו דבתר ההיא שעתא אזלינן ולא בתר שעת תשלומין. ומה שכתב גם י"ל שאינו משלם לפי דמים כבר נתבאר:

נחלת הכלל · Torat Emet 363

קרית ספר · הלכות תרומות פרק י׳

א׳

זר שאכל תרומה בשגגה משלם קרן וחומש דכתיב ואיש כי יאכל קדש בשגגה ויסף חמישיתו עליו ואם לא ידע אם היה בה מיתה מיקרי נמי שגגה ומיתה דכתיב בתרומה ומתו בו כי יחללוהו וסמיך ליה וכל זר לא יאכל קדש הויא במקום כרת דשאר עבירות וחומש דשגגת תרומה הוי במקום קרבן דשגגת שאר עבירות ואם כן מחייב חומש אשגגות מיתה.

ב׳

ואחד האוכל או שותה או סך מה שדרכו בכך דכתיב ולא יחללו לרבות הסך והשותה ודרשינן נמי דשתיה בכלל אכילה היא כדכתיב בבקר ובצאן ביין ובשכר וגו' וכתיב ואכלת וגו' ובסך נמי כתיב ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו ונראה דהוי אסמכתא בסך דלא מחייב מדאוריתא כדא' לענין יום הכיפורים. והאוכל אפילו תרומה טמאה בשגגה משלם קרן וחומש דהא קדש היא וכתיב קדש בשגגה וגו' ואינו חייב בחומש עד שיאכל כזית דאין אכילה פחותה מכזית וכתיב כי יאכל קדש אבל קרן מיהא חייב אף על גב דהוי פחות מכזית כיון דאית ביה שוה פרוטה דבתוספת חומש הוא דקפיד קרא אשיעור אכילה לא בקרן כדאמרינן וכשם שאכילת תרומה בכזית כך שתיתה בכזית [ואפשר דמשום דכתיב ואיש כי יאכל קדש (ויקרא כב, יד) דכולל נמי מידי דשתיה כדכתיב גבי מעשר ואכלת שם מעשר דגנך ותירושך וכו' (דברים יד, כג) ותירוש מידי דשתיה הוא וקאמר ואכלת (יומא עו. ושבועות כה:)] ואכילות מצטרפות לבד אכילת פרס ושתיות מצטרפות לבד רביעית בכזית.

ד׳

התרומה ותרומת מעשר והחלה והביכורים מצטרפין לכזית לחייב עליהם מיתה וחומש שכולן נקראו תרומה דכתיב חלה תרימו תרומה וכתיב ותרומת ידך ואמרינן אלו ביכורים דכתיב בהו ולקח הכהן הטנא מידך.

ה׳

אכל תרומה במזיד והתראה לוקה ואינו משלם דאין אדם לוקה ומשלם כדילפינן ואם לא התרו בו והיתה טהורה משלם את הקרן ואינו משלם את החומש דכיון דאינו לוקה שלא התרו בו משלם את הקרן אבל חומש (נמי) לא דלא חייבה תורה חומש אלא לאוכל בשגגה כדכתיב ואיש כי יאכל קדש בשגגה וחמשיתו יוסף עליו ואם היתה טמאה משלם דמי עצים דאינה ראויה אלא להסקה כדאמ' לעיל לפיכך אם לא היתה ראויה להסקה כתותים ורמונים שנטמאו פטור מן התשלומין.

ו׳

ובתרומת חמץ בפסח אפילו בשגגה ואפילו טהורה פטור מן התשלומין אפילו הפרישה והחמיצה שהרי אסורה בהנאה ואין לה דמים אפילו להסקה ולאו מידי אפסידה לכהן וכתיב ונתן לכהן את הקדש דבר הראוי להיות קדש אלמא ראוי להיות קדש היה שכשישלם דוגמתן יהא שם קדש עליו וזה שאכל תרומת חמץ בפסח אין שם קדש חל עליו כשמשלם דוגמתו חמץ דחמץ בפסח אינו ראוי להיות קדש. אבל השוגג שאכל תרומה ביום הכפורים משלם קרן וחומש דהא בת דמים היא ואינו מתחייב בנפש דנימא קים ליה בדרבא מיניה דהא שוגג הוא. וכן אוכל תרומה נקורה או שותה יין תרומה שנתגלה או שותה יין וחומץ כאחת או כוסס חטים או גמע חומץ משלם קרן וחומש ניקור וגלוי דאף על גב דאסורין לאכילה ואף לזילוף לא חזי אפילו הכי חייב לשלם שותה יין וחומץ כאחד דאגב יין הוי חומץ ראוי לשתיה וכוסס חטה דהא מברכים עליה בורא פרי האדמה ומגמע חומץ שהוא מישב את הנפש.

ח׳

אכל תרומה אכילה גסה אחר שהיה שבע וכן כוסס שעורים של תרומה פטור מן החומש דכתיב כי יאכל פרט למזיק עצמו דאינו משלם חומש.

ט׳

זר שבלע שזפין של תרומה בלא כסיסה והקיאן ובא אחר ואכלן גם הוא בשגגה הראשון משלם קרן וחומש שאף בליעה דרך אכילה היא ושני משלם דמי עצים לראשון שהראשון קנאם ואינם ראויות עוד אלא להסקה.

י׳

המאכיל את פועליו ואורחיו תרומה הם משלמין קרן וחומש דהא הוו שוגגים והוא משלם להם דמי סעודתן שדמי החולין יתרין מדמי התרומה שאכלו ושדבר האסור נפשו של אדם חתה בהם ואין נחשב להם אכילה.

י״א

האוכל או שותה פחות מכזית אינו משלם חומש דאכילה כתיב ביה כדאמרינן לעיל. ונזיר ששגג ושתה יין של תרומה אינו משלם חומש נראה דטעמא דכתיב כי יאכל קדש בשגגה דמשמע דאין באכילה זו אלא איסור קדש מה שאין כן ביין לנזיר דאסיר עליה משום אחר דאף על גב דאמרן לעיל דביום הכפורים אם אכל תרומה משלם קרן וחומש היינו משום דנאסר בכל האוכלין אבל הכא האוכל הוא שנאסר עליו כל אשר יצא מגפן היין מה שאין כן בשאר אוכלים ושותה שמן וסך יין נמי פטור מחומש דכדרכן הוא דילפינן דחייב בחומש אבל שלא כדרכן לא.

י״ב

בת כהן שהיתה נשואה לישראל ואכלה תרומה משלמת כדין גוזל את חברו את הקרן ואינה משלמת את החומש דכהנת היא וכתיב וכל זר לא יאכל קדש יצאת זו שאינה זרה ואיפשר לה שתשוב לבית אביה כנעוריה ותהא מותרת לאכול בתרומה ואפילו נפסלה שאינה חוזרת עוד לתרומת בית אביה כגון שנשאת לחלל נתין וממזר אינה משלמת חומש דלא הויא זרה אלא עד שתהא זרה מתחלתה ועד סופה וזו דכבר אכלה בתרומה אינה משלמת חומש דכתיב ובת איש כהן מכל מקום דהא היא בת איש כהן ואכלה בתחלתה בתרומה כדאמ'. וכן מי שנודע לו שלא היה ראוי לאכול בתרומה אינם משלמים חומש על מה שאכלו דברשות אכלו ולאו שוגג הוי דהא ידעי דהיא תרומה ואם היה ערב פסח פטורין מלשלם שזמנה בהול ומפני כך לא בדקו וכולן שהיתה תרומה בתוך פיהם כשידעו יפלוטו דאף על גב דלעסה אכתי כבר מחוסר בליעה והוי אכילה וכן בכל מה שהודיעו לו שלא היה יכול לאוכלו קודם בליעה פולטו כדאמ'.

י״ד

שתי קופות אחת של תרומה ואחת של חולין ונפלה תרומה לתוך אחד מהם ואין בקופה כדי לבטל ברוב דכל איסורין בטלין ברוב מדאוריתא דכתיב אחרי רבים להטות איפשר דלא אמרינן שאני אומר דהוי ספקא דאוריתא ולחומרא.

ט״ו

האוכל את החומש בשגגה הרי זה מוסיף חומש שהחומש כקרן לכל דבר מה קרן נעשה קדש כדכתיב ונתן לכהן את הקדש אף חומש נעשה קדש ומוסיף עליו חומש דכתיב ויסף חמשיתו עליו וקי"ל גורעין ומוסיפים ודורשין הילכך ויסף דכתיב הכא כי שקלת לוי"ו דיוסף תקרי ביה יסף חמשיתו ושדי ליה בסוף חמשיתו איתקרי חמישותיו בשני ווי"ן ונשתמע חמשיות הרבה ולהכי מוסיף חומש על חומש לעולם. כל המשלם קרן וחומש התשלומין כתרומה לכל דבר משעת נתינה דכתיב ונתן לכהן את הקדש מתנתו מקדשתו לחייב עליו חומש ואין הפרשתו מקדשתו ואם רצה הכהן למחול אינו מוחל דכיון שגזרת הכתוב היא שחייב לשלם דבר הראוי להיות קדש ואין יכול לפטור עליו בדמים אין הדבר תלוי בבעלים והמשלם קרן בלבד התשלומין חולין ויכול למחול דכשהוא משלם חומש הוא דכתיב ונתן לכהן את הקדש שהתשלומין קדש אבל כשאין חומש אין התשלומין קדש.

ט״ז

בת ישראל שאכלה ואחר כך נשאת לכהן משלמת קרן וחומש לעצמה דתרומה נמי אם היתה בעין לא היתה מחויבת ליתן לכהן דנעשית כהנת בנישואיה ואם תרומה שזכה בה כהן אכלה משלמת קרן לבעלים כדין גוזל אבל החומש מעכבו לעצמה דאפי' מי שמשלם קרן וחומש החומש הוא לכל כהן שירצה. לא הספיקה לשלם עד שנתגרשה הרי היא כמי שלא נשאת לכהן ומשלמת קרן וחומש לכהנים.

י״ח

ואין התרומה משתלמת אלא מן החולין המתוקנים דאי משלם תרומה הרי היא קדש וכתיב ונתן לכהן את הקדש דבר הראוי להיות קדש וחומש נמי אין משתלם אלא מן החולין המתוקנים דכתיב עליו לרבות חומשו כמותו דבדבר שמשלם קרן משלם חומש אבל לא ממין על שאינו מינו דכתיב ונתן לכהן את הקדש כקדש שאכל וקרא תרתי משמע דבר הראוי להיות קדש ושיהא כקדש ואינו יכול לשלם מפירות שביעית כמו שיתבאר במקומו בס"ד.

כ׳

אכל תרומה אפי' טהורה ושלם אפילו חולין טמאים תשלומיו תשלומין מדאוריתא דהא בתרומה גופה אם תרם מן הטמא על הטהור הויא תרומה היכא דהיה לה שעת הכושר דטהרה כדכתיב משמרת תרומותי וכדאמרינן לעיל פרק ה'.

כ״ב

גזל תרומה מאבי אמו כהן ואכלה ואחר כך מת אבי אמו אינו משלם לעצמו אלא ליורש משאר השבט דהא דאמרן לעיל דבת ישראל שאכלה תרומה ונשאת לכהן דמשלמה לעצמה היינו משום דנעשית כהנת בנישואיה אבל הכא אף על גב דנפלה לו בירושה אינו מותר בה ונראה דמדאוריתא סגי בתשלומין לעצמו כיון שהיא שלו ושפיר קרינא ונתן לכהן את הקדש כיון שהפרישה והרי היא תרומה למכור לכהנים.

כ״ג

הגונב תרומה משלם כפל דשפיר קרינא ביה ישלם שנים לרעהו אכלה משלם שני קרנים וחומש קרן וחומש מן החולין דבר הראוי להיות קדש וקרן משום כפל אפילו מדמי תרומה שאין יקרין כחולין ואין צריך לשלם פירות הראוים להיות קדש. היתה תרומת הקדש אין תשלומי כפל להקדש דכתיב לרעהו ולא להקדש אבל משלם קרן ושני חומשין חומש משום אוכל תרומה וחומש משום שנהנה מן ההקדש דכתיב ביה נמי חומש ומגו דאיתוסף בהאי תרומה איסור נמי לכהנים כשהקדישה איתוסף נמי איסור לישראל לשלם שני חומשין משום תרומה ומשום הקדש כדאמ'. ומשלמה להקדש דהא דהקדש היא ואם לא היה בה שוה פרוטה משלם לכהנים דכיון דהיה בה כזית קרינא בה כי יאכל קדש ובעינן ונתן לכהן את הקדש דבפחות משוה פרוטה לית מעילה להקדש.

כ״ו

הגוזל תרומת הקדש ואכלה משלם קרן וחומש אחד שהחומש שחייב בו משום תרומה יצא בו ידי גזלו להקדש דכתיב ונתן לכהן את הקדש אינו חייב אלא בחומש של קדש דהיינו תרומה בלבד ומשמע דקרא בגזלן דלא משלם בשום דוכתא אלא קרן אחד הוא דמשתעי קרא דלא ישלם אלא חומש דקדש דגנב כיון דבעלמא משלם כפל הכא נמי משלם חומש דתרומה וחומש דהקדש כן נראה לפי' דברי הרב ז"ל וכן גזלה והאכילה לאחר קאי אהקדש דלעיל כדפי'. וחומש היינו שיהא הקרן וחומשו חמשה דכתיב ויסף חמישיתו שיהא עם ההוספה חמשה ואינו משלם אלא לפי דמים שהיתה שוה בשעת אכילה בין הוקר בין הוזל דלא הקפידה תורה אלא שישלם פירות דבר הראוי להיות קדש אבל לא הקפידה תורה אלא לפי דמים ישלם כשעת גזלה כדכתיב אשר גזל כשעת שגזל:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות תרומות פרק י׳

ד׳

ומן הדין היה שאין חייבין חומש כו'. נ"ב ירושלמי פ"ק דדמאי הי"ב יעו"ש:

ו׳

האוכל תרומת חמץ בפסח וכו' אין לה דמים. רבינו פסק דלפי דמים משלם, ויתכן לפ"ז לדעתי כוונת הגמרא פרק הזהב (דף נ"ה) דמקשה ר"א תרומ"ע של דמאי וכי עשו חכמים חיזוק לדבריהם כשל תורה ומשני הא מני ר"מ היא דאמר עשו חכמים חיזוק לדבריהם כשל תורה דתניא המביא גט ממדה"י ולא אמר בפ"נ ובפ"נ יוציא והולד ממזר, והדמיון תמוה ויעוין בתוספות, ולפ"ז א"ש דיש מקומות שהחמירו חכמים במכוון יותר משל תורה וכמו דאמרו עשו חכמים חיזוק לדבריהם יותר מש"ת, אבל במקום שלא כוונו חכמים לחזק דבריהם יותר משל תורה ובמה שהשוו דבריהם לשל תורה נמצא דהוי חמור יותר משל תורה מה שלא נתכוונו, והנה כיון דלפי דמים משלם הפירוש לפי הדמים שהיה התרומה שוה וכמו שהביא המשל"מ בפרק זה לקמן א"כ תמיד דמי תרומת מעשר של דמאי שוים יותר מדמי תרומ"ע דודאי שמאכילין העניים דמאי טבל של דמאי והוא הדין תרומת מעשר של דמאי כמו שמפורש בר"ן בשם הרמב"ן בפרק לולב הגזול דיוצאין באתרוג של דמאי פירוש בתרומ"ע של דמאי יעו"ש משום דחזי לעניים, וא"כ תמיד המה דמי תרומת מעשר של דמאי יותר מדמי תרומה של ודאי דנאכלין לעניים ואוכליהן מרובים, וא"כ התשלומין יותר, רק דעל התשלומין לא קשה דמה שגזל משלם וכיון ששוה הרבה משלם מה שהפסיד לשבט יותר, אבל החומש שמשלם תמיד יותר בדמאי מבתרומה ודאי זה קנס יותר משל תרומה דאורייתא במקום שלא כוונו חכמים להחזיק יותר משל תורה רק להשוות לשל תורה וע"ז מקשה וכי עשו חכמים חיזוק לדבריהם כש"ת במקום שיהי' תמיד חמור משל תורה, ומשני ר"מ הוא דאמר הולד ממזר דנמצא דחמור יותר דממזר דאשת איש מותר בממזרת ובשפחה ויכול לטהר בניו ע"י שפחה ואלו ממזר דרבנן הלא אסור בשפחה ובממזרת דמה"ת כשר הוא ונמצא דחמור יותר משל תורה במקום שלא כוונו רק לדמות לשל תורה ותמיד יהא חמור משל תורה, ושמואל לטעמיה דאמר בפרק האשה רבה (דף פ"ט) דממזר דרבנן אסור בישראלית ולא מצי רבנן לעקור ד"ת בקום ועשה וזה נכון: והנה זה לא נזכר כלל דלר' מאיר דאמר דמעשר ראשון אסור לזרים יהא אסור מעשר ראשון של דמאי וצריך טעמא. (נ"ב. לבד בתוס' יומא נ"ה ד"ה הלוקח יין סברי דלר"מ אסור לזר מעשר של דמאי יעו"ש היטב) ונראה דכמו דכתב רבינו דאין חוששין לשום ספק טריפה דמוקמינן אחזקה רק בספק דרוסה הואיל ומה"ת הוא מפורש. כן יתכן דלא גזרו בדמאי אלא לתרומ"ע ומע"ש דמפרשי בתורה אבל למע"ר דאיסורו לזרים יליף מדקריא רחמנא תרומה מהיקשא דאינו מפורש בתורה ומיעטו ממיתה וחומש בפרק יש מותרות לכן לא חששו לספיקו כיון דאינו מפורש בתורה ודוק. ומה נאות הדבר לפי מה שמבואר אצלינו במק"א, דכיון דמע"ר מותר לאכלו בטומאה וכמו דיליף מואכלתם אותו בכל מקום אפילו בקבר אין בו משום קדושה רק דזה סייג שלא יאכלנו ישראל כי היכי דלקיים ביה מצות נתינה ללוי יעו"ש, וכיון דבדמאי לית ביה מצות נתינה דהמוציא מחבירו עליו הראיה ואייתי ראיה דלאו מעושר הוי תו לית ביה מצות נתינה ותו לא חשו חכמים לאיסור אכילתו לזרים ועיין בירושלמי דמע"ש של דמאי מותר לאכלו כשהוא אונן מפני שלא גזרו על דבר שאינו מצוי, וזה לא מחוור לומר דמש"ה הקילו בפדיון מע"ש של דמאי דאינו מוסיף חומש משום דבתורה מפורש רק מעשר ממה שזרע אבל לקוח מרבה בספרא מאם גאל יגאל דזה רק גלוי מלתא, ופוק חזי בלשון משנתינו חמשה חומשין הן והפודה מע"ש שלו [פירוש בין לקוח בין ניתן לו במתנה] הפודה את הקדשו [פירוש שאם הקדיש להתכפר בו חבירו הקרבן הוא של חבירו והמקדיש מוסיף חומש], לכן נראה דהגמרא סמיך על טעמא דפירש בירושלמי שם ובירושלמי מביא דר"מ מחמיר בכתמים דסובר דגזרו משום זוב יעו"ש פ"ב דערלה, ובפסחים בשמועה דר"ח סגן הכהנים בירושלמי שם יעו"ש, ועיין בנדה (דף ה') ר"מ דמחמיר גבי כתמים כו', ולהלכה צריך לחלק הענינים ואין להאריך ומראה מקום אני לך. שוב ראיתי בתוי"ט פ"ב דמכשירין שהעיר קצת בזה:

ז׳

או שאכל תרומה נקורה והשותה יין תרומה שנתגלה כו' ה"ז משלם קרן וחומש. אע"ג דפוסק רבינו לפי דמים משלם ובתרומת חמץ אינו משלם כלום וכן פסק לקמן סוף פרק דאינו משלם רק לפי דמים שהיה שוה בשעת אכילה יעו"ש והכא לא חזי למידי ואינו שוה דמים, הגדר פשוט דהיכי דקדושת תרומה גורם שאינו שוה דמים משלם קרן וחומש כאילו היה שוה אם לא היה תרומה ולכן בגלוי וניקור דבחולין שוה דמים להימכר לעו"ג דאינהו דאכלי שקצים ורמשים חביל גופייהו כדאמר בעו"ג (דף ל'), וכן בשוגג שאכל תרומת תותים טמאים משלם קרן וחומש, לכן רק קדושת תרומה גרמה להו דאינו רשאי למכור לעו"ג דמשמרת תרומתי ובעי שריפה לכן משלם קרן וחומש, אבל בחמץ או דלא היה שוה רק זוז שבלא קדושת תרומה אינו שוה מאומה פטור מלשלם וכמו כן אשכחן בהקדש קדוה"ג דאם בלא ההקדש אינו שוה פרוטה לא מעל כמפורש בכריתות (דף כ"ג) בימות החמה דחלב נותר לא שוה, וזה הגדר הברור בפסק רבינו ויעוין משל"מ סוף הי"ח והבן: או שכסס את החיטים כו'. הראב"ד בהשגות כתב פלוגתא דר' ורבנן היא כו' ואע"ג דמברכין עליה בורא פה"א אפשר דלגבי תרומה מזיק הוא עכ"ל, ותמהו האחרונים עליו מסוגיא דברכות (דף ל"ה) שמן זית מברכין עליו בורא פרי העץ ה"ד אילימא דקא שתי ליה אוזקי מזיק ליה דתניא השותה שמן של תרומה משלם הקרן ואינו משלם החומש, הרי דמשוה הגמ' ברכה לחומש בתרומה ועיין פני משה תרומות פ"ו, והנלע"ד דבאמת בכוסס החיטין הלא סוף החיטין הם עומדים לאכילה ולעילויא דפת וא"כ בגוונא דא עומדים הן לאכילה רק שאוכלן בגוונא דלאו דרך אכילתן לכן מברך עליהן בורא פה"א, אבל הכא השמן בגוונא שהוא עכשיו עומד לסיכה דדמיו יקרים וא"כ עלוי דידי' לאו לאכילה קיימא רק לסיכה. ולא רחוק מזה אמר הגמרא לקמן גבי קמחא דחיטי כיון דאית ליה עלויא בפת כו' מברך שהכל, ובזה א"ש הא דקא מייתי סיפא דהסך שמן של תרומה משלם הקרן והחומש ודוק. אולם לקמן מוכח דאף למ"ד דקמחא דחיטי מברך בפה"א מ"מ בקמחא דשערי מברך שהכל וטעמא מאי דליכא למימר הואיל וקשה לקוקיאני דמסתברא הואיל וא"ל הנאה מיניה בעי ברוכי מסתברא דברכתו במקומו וע"כ משום דבכוסס שעורים ג"כ אין מברך אלא שהכל דאינו משלם חומש כמו דאמר בפרק יוהכ"פ, לכן בקמחא במקומו עומד וכרבינו ודוק:

י״ח

כל האוכל תרומה בין בשוגג בין במזיד אינו משלם אלא מן החולין המתוקנים כו'. הנה שיטת רבינו מוכרחת לפירוש הריב"ן בפרק האשה רבה (דף צ') במזיד אין תשלומיו תשלומין דפירושו שאכל במזיד ופירושו מוכרח מסוגיא דאמר והוינן בה במזיד כו' וקא משלם מידי דחזי ליה בימי טומאתו, דתמוה דהא תשלומין נעשין תרומה ואינם ראוים לאכול בטומאה ורש"י נדחק בזה, וכן כי פריך שם והא הכא כו' דאי מקדש בהן אשה כו' ולמה לא פריך דהא מדאורייתא נעשין תרומה ורבנן הפקיעו קדושתם ויעוין בתוס'. ולשיטת ריב"ן א"ש דבאכלן במזיד אינן נעשין תרומה ולא מצי פריך רק מקדושי אשה ובתוספות הקשה ר"י דהא אינו צריך לשלם דבר הראוי להיות קודש והריב"ן שיטתו כשיטת רבינו. וראיה עצומה לזה מהך דאשכחן בתוספתא האוכל את הטבל משלם מן הלקט והשכחה כו' ומן התבואה שלא הביאה שליש וחכ"א אין משלמין מהן לפי שאין משלמין מדבר שלא בא לעונת המעשרות, ורבינו לא הזכיר הך תוספתא דסובר אפילו באוכל בשוגג תרומה משלמין מהלקט והשכחה וכר' יוחנן בירושלמי דחכמים פליגי על כולהו. ולבר מן דין גרסינן בתוספתא מע"ש פ"ג האוכל טבל של חבירו כו' משלם לו דמי טבלו כו' ואם הוי משלם לו פירות טבולין מאי פליגי ובגמ' קדושין הגירסא הגונב כו' וא"ש לענין הכופל ויעוין דברי רבינו והשגות בהלכות גניבה פ"ב ה"ד, אבל אם הוי הדין דבתשלומי מזיד כיון דאינן נעשין תרומה ואינו צריך להוסיף חומש אינו משלם חולין מתוקנים הלא בטבל אינו צריך להוסיף חומש כדממעט בתו"כ מקרא דאשר ירימו וכן ישראל שאכל פירותיו טבולין פטור מכלום כמבואר בתוספתא ובחולין (דף ק"ל) ורבינו בפ"א מהלכות מעשר ואיך שייך שישלם דבר שבא לעונת מעשרות ועל כרחין דרבנן שוויא כדין תשלומי מזיד וכמו כן גזרו באוכל טבל של חבירו ודוק: ויש לבאר אע"ג דיליף מקרא בתו"כ ונתן לכהן את הקדש ובהיו טבול לתרומה או לתרומת מעשר הרי יש בהן קדש ואין הקדש פודה את ההקדש [לשון תו"כ] וא"כ זה הכל מדבריהם דלקוח אחר מירוח חייב בתרומות ומעשרות ולא פקע חיובא דתרומ"ע מהן אבל לדין תורה דלקוח אחרי מירוח פטור מה"ת א"כ האי דינא תליא באשלי רברבי אם התשלומין קדש מעת נתינה אז מיפטרא מדין לקוח וחיילא עליה קדושת תרומה אבל אם מהפרשה קדשה אז אינה ראויה להיות קודש. אמנם נראה דבהא כו"ע מודו דאיהו לא אמר רק דאף הפרשתו מקדשתו ואם אינו ראוי להיות קודש בשעת הפרשה מכל מקום בשעת נתינה הוי ראויה להיות קודש והויא תרומה בשעת נתינה דאז מיפטרא מדין לקוח, רק לשיטת רבינו בעי דיגמור מלאכתו ע"מ למכור ומדבריהם בלא זה אין פורעין מן הטבל חוב כמו שמשמע לקמן הלכות מעשר פ"ו ה"ט וכן פירש רבינו הך דאין פורעין מפירות שביעית ויעוין ראב"ד בפירוש תו"כ שפירש משום דבפירות שביעית לא היה בהן זיקת תרומה מעולם ול"ד לפיאה ולקט יעו"ש, ובירושלמי משום דהוי כלוקח קרדום כו' וזה כרבינו. ודע דתשלומי תרומה כיון דקדושת תרומתן הוא רק על ידי הפרשתו או נתינתו לא ע"י חיוב הבא מאלי' לא ע"י קרקע ולא ע"י דיגון (נדרים דף נ"ח נ"ט) לכן דומה לגדולי הקדש דזרען חולין ואף אם לא פדאן כזרען ג"כ אין מועלין בהן ולכן ג"כ הכא גדוליהן חולין ואף בדבר שאין זרעו כלה וברור: שנאמר ונתן לכהן את הקודש כקודש שאכל ירושלמי תרומות פ"ו ה"ג אכל בכורים מהו משלם אכל ענבים משלם יין זתים משלם שמן, פירוש דתנן לקמן פ"ד דחלה יוסף הכהן הביא בכורי יין ושמן ולא קיבלו ממנו ועיין ירושלמי שם, ובתרומה עיקר הפרשה מתירוש ויצהר כתיב לכן כאן שהתשלומין נעשין קודש אמר דמשלם מדברים הראוים להיות קודש ואם אכל בכורי ענבים משלם יין אע"ג דיין אינו ראוי להיות בכורים בכ"ז הוא ראוי לתרומה ודבר הראוי להיות קודש קרינא ביה ודוק. ואח"כ אמר אכל חלה מהו שישלם מפירות שלא הביאו שליש כו' דבהו איפכא דמתרומה פטורים ובחלה חייבים וראוים להיות קודש שאכל קרינא בהו, וכן אכל בכורים מהו שישלם במחובר לקרקע דתרומה אינו חל במחובר ובכורים חל ובעי היך ישלם, ז"א שאין משלמין מפירות חו"ל פירוש אע"ג דאם הביאן לארץ ישראל חייבים בחלה ובמעשרות כדתנן פ"ב דחלה עיי"ש. ועיין שם ברבינו דחיובן למעשרות מדבריהם:

כ״ו

הגוזל תרומה ואכלה משלם קרן וחומש אחד שהחומש שחייב בו משום תרומה יוצא בו ידי גזילו כו' אינו חייב אלא בחומש של קודש לבד. הנה צריך ביאור איך איכא בגזל חומש ונ"ל כגון שתבעו בב"ד ונשבע ואח"כ הודה חייב בתשלומי חומש ואשם וע"ז אמר רבינו דאין צריך לשלם רק חומש של תרומה לא חומש של גזילה, אמנם לפ"ז צריך לפרש דברי הירושלמי מחל ואכל אח"כ, פירוש שמצד ממון כהן אין כאן רק שאכל תרומה שאסורה לזרים מי מחייב לשלם בחומש לשבט דזה ידעינן מתוספתא דבע"ח שגבה תרומה בחובו כו' ואכל משלם קרן וחומש מחולין מתוקנים לחבר והחבר נותן להם דמיהן, אך אם משלם חומש ע"ז אמר דפליגי בזה ר' יוחנן ורשב"ל דח"א משלם לשבט וח"א משלם לעצמו והמה פליגי בגזל מאבי אמו כהן ואח"כ אכל ומת אבי אמו דבזה אם משלם לשבט אין הכהנים מחזירין לו כלל דמים אף דמי הקרן משום דכי אכיל לאו דידיה אכל ודאחריני אכל ונתחייב בתשלומין ודוגמא דא הכא משלם חומש לשבט אבל הקרן ודאי יחזירו לו דמים, ומתיב רשב"ל לר"י והא תנינן הגונב תרומת הקדש ואכלה משלם שני חומשים וקרן וישלם שלשה, ונראה פירושו דכיון דתנא לטפויי חומשין אתי ניתני בגוונא דמשלם שלשה חומשין והוא בגזל מחבירו תרומת הקדש שחייב באחריותן וכפר ונשבע דחייב לר"ש דאמר קדשים שחייב באחריותן ממונו הוי, וא"כ חייב שלש חומשין חומש לחבירו מטעם גזל וחומש משום אכילת תרומה וחומש משום הקדש דמעל ואיכא שלשה חומשין. וע"כ דבאכל מאבי אמו ומת אח"כ והוא יורשו דמשלם לעצמו, ולכן לא מצי למיתני, והוא על פי ששנינו בירושלמי שבועות פרק כל הנשבעין ה"א ר' הונא אמר אם בשנשבע הביא עדים היתה עומדת באבוס כבר גזלתו שבועה, והוא כמו דאמר בתלמודין ב"ק (דף ק"ו) ולקח בעליו כיון שלקח השבועה תו לא ישלם, וא"כ כיון דלרב הונא דלא מיפרך בירושלמי כיון שנשבע על כפירתו תו אח"כ אם באו עדים שעומדת היתה באיבוסה פטור מלשלם רק כי הודה אח"כ מתחייב בתשלומי קרן וחומש משום כפרה וכמו דאמרו שם בתלמודין הודה לא קא אמינא, א"כ כי גזל ונשבע ואח"כ אכל התרומת הקדש תו הוי כגזל מאבי אמו כהן ומת אבי אמו והוא היורש שכאן ג"כ אם אכל לאח"כ הרי שלו אכל ואם קודם ג"כ נפטר מלשלם ותו חומש של תרומה ישלם לעצמו וא"כ ליכא חיוב תשלום חומש דתרומה לשבט ותו לא יהי' רק שני חומשין לכן תני בגונב תרומת הקדש דאיכא חומש לשבט וחומש לגזבר דקדשים שחייב באחריותן וע"י שבועה לא ירויח מידי דסוף סוף לא יהי' רק שני חומשין חומש דגזל וחומש דהקדש דחומש דתרומה כבר זכה שהקרן נעשה שלו רק כי הודה מתחיל חיוב חדש משום כפרת השבועה, אבל לר' יוחנן קשיא דבכה"ג יתחייב שלש חומשין, ומשני שבמה שמשלם חומש לשבט תו נפטר מחומש דגזילה, וזה נכון. אבל דחוק לומר דיוקי כר' שמעון דקדשים שחייב באחריותן ממון הוי וחייב קרן וחומש, ועוד דבירושלמי בשבועות אמר על הא דרמי על רב הונא ממשנה שם ומשני דרב הונא לא אמר רק בנשבע ואח"כ אכלו, וטעמא משום דמעיקרא קודם הכפירה היה שומר וברשות בעלים קאי הפקדון והיה מצי להקדישו ולמוכרו ואין על השומר חיוב כלום ולכן כי כפר ונשבע ע"י זה נעשה גנב וגזלן ובזה בא חיובו להשבה ונתחייב באונסין ע"ז אמרינן כיון דנשבע לשקר פטור מלשלם, ודוגמא להך דאמר בפרק בן סו"מ בדמים קנינהו ה"נ מתחייב לשמים מחמת שנשבע לשקר לא בא עליו חיוב אחר, אבל באכלו ואח"כ נשבע דבעת אכילה נתחייב בתשלומין והוי גזלן תו השבועה לשקר אינו פוטרו מחיובו הקודם, וזה דלא כבבלי דאמר, דרב הונא במלוה ג"כ אמר שנפטר מן החיוב שהיה עליו ואדרבא איפכא אמר מסתברא מילתא דר"ה במלוה אבל לא בפקדון יעו"ש, א"כ הא מצי למיתני בגזל אחד תרומת הקדש שחייב באחריותן ונשבע ואכל דבזה לא קנה ליה כיון שחיובו היה משעת הגזילה וכבר נתחייב מקודם הוי כמו דאכל השומר ואח"כ נשבע שכבר נתחייב קודם השבועה, ולומר דירושלמי קאי כאן לפי מה שהבין בדרב הונא הבבלי דבכל גווני פוטר ושלו אכיל דחיק טובא: לכן נראה בפשיטות, דבאמת ליכא לאשכוחי חיוב שלש חומשין דאם היה הקדש כשתבעו הבעלים וכפר בו בב"ד תו אין חיוב תשלום חומש בזה דאני קורא בעמיתו וכיחש ולא להקדש ומשנה דילן מיירי באופן דהוא להקדש כמו דתני דאין כופל בהקדש משום דלרעהו ולא להקדש וזה או דמיירי באינו חייב באחריותו או דסבר דבר הגורם לממון לאו כממון דמי ודלא כר"ש, ואם מיירי בגזל מהבעלים וכפר ונשבע ואח"כ הקדיש הבעלים הלא הבעלים לא מצי להקדיש שאינו ברשותו וכדאמרו בפרק מרובה ובירושלמי בכורים פ"א ה"ב ר' אימי בשם ר' יוחנן אפילו הבעלים שתרם אין תרומתו תרומה ומכש"כ כאן דאם נשבע הרי כתב רבינו פ"ז מהלכות גזילה שחייב לרדוף אחר הבעלים מפני שכבר נשבע וכבר נתייאשו מאחר שנשבע ואינן באין עוד לתובעו, ובנתייאש כו"ע אף צנועין סברי דהבעלים לא מצי להקדיש, רק איכא לאשכוחי בכה"ג כגון שגזל את אבי אמו כהן וכפר ונשבע ואח"כ מת אבי אמו והוא היורש ואח"כ הקדיש הוא את התרומה או שגזל את אחר וכפר ונשבע ונתן לו אח"כ במתנה דלהגזלן עצמו מצי ליתן או כיון שכפר ונשבע הרי נתייאשו הבעלים כמוש"כ רבינו, ואם הקדיש אח"כ גזלן להתרומה הלא נקנה לההקדש ביאוש ושינוי השם, וביארו רבים דקנייתו והקדישו באין כאחד ונקנה להגזלן ומהגזלן נקדש, דאל"ה ע"ז גופא אני דן מי שינה השם כיון דלאו דגנב הוא, ולפ"ז יהא בע"ח דגזלן גובה מן ההקדש אם הי' אפותיקי דהקדש דמים אינו מפקיע מידי שעבוד כיון דמעיקרא נקנה להגזלן שיהי' בידו חל שינוי השם ומידו קני הקדש, א"כ בכולהו גווני אמר בירושלמי פ"ק דמעשרות א"ר אבין אף מידי בעלים לא יצא מאחר שאמרו לו פדה ראשון, ובירושלמי פרק מרובה ה"ד בעי אם פודה מגזבר הקדש אם הוי כמקח לקבוע ואמר ר"ל דמדלא חייב על הקדש תשלומי ד' וה' משום מכירה כמה דאת אמר המקדיש אינו כמוכר ודכוותיה הפודה אינו כלוקח יעו"ש, א"כ מיחשב לענין תרומה לגבי השבט כאילו הוא שלו כיון דהוא המקדיש ומידי בעלים לא יצא ועדיין הוא ברשותו, ונמצא דמלבד דאכיל הקדש אכיל תרומת עצמו לענין דין תרומה והוי כאכל תרומה של עצמו וליכא רק שני חומשין לר"ל חומש דנשבע לשקר וחומש דהקדש אבל חומש דתרומה לא יהיב ודוק, ולכן לר' יוחנן דאוכל של עצמו משלם חומש לכהנים א"כ יקשה ליתני בכה"ג דאיכא שלשה חומשין, וע"ז משני שפיר דחומש דתרומה יפטור חומש דשבועה [וכמו דמצאנו דכופל פוטר מחומש דשבועה דממון שאינו משתלם בראש אינו מוסיף חומש] זה ביאורו לשיטת רבינו שסתם הרבה ואחריו מרן בכס"מ ודוק: אולם שיטת הראב"ד דצ"ל וישלם שתי קרנים, פירוש דמצד ההקדש משלם קרן להקדש, והפירוש לדעתי דגונב הקדש הלא נתחלל ההקדש ומעל ומשלם קרן וחומש להקדש דבמזיד ליכא דין מעילה וא"כ בשעת הגניבה נתחייב בחומש להקדש וקרן ונפיק לחולין ונעשה שלו ותו כי אכיל שלו אכיל ויתחייב לשלם קרן לשבט מן החולין, וזה צ"ע לדעתי דהא כי אכיל שלו תוספתא הוא דמשלם קרן מן החולין לכהן והכהן יהיב דמיו לו הך תוספתא דאשה שגבתה בחובה, ואולי לא הוי סבר ר"ל להך תוספתא וצ"ע, גם התירוץ דונתן לכהן את הקודש לא מחוור לפי מה שפרשתי, ואם נאמר דמיירי באופן דלא מעל ולא יצא לחולין בשעת הגזילה כגון שהיה אז מזיד וכיו"ב ג"כ יקשה דישלם עוד קרן וע"כ משום דקרנא לא שייך לכהנים רק להקדש דכבר שילם להקדש קרן שלהם והוי כמו שאכל של עצמו, אך יקשה דלדידיה מאי ניחא דאמאי תני חומש הא משלם לעצמו ואי משום דצריך להפריש מן החולין ונעשו ע"י זה תרומה וכמו דמפרש ירושלמי לקמן דבהא דלא בעי למיתביה לכהן כו"ע מודו דההפרשה מקדשתן א"כ גם הקרן צריך להפריש ונותנו שתי קרנים ושני חומשים ולדידיה גופא מאי ניחא וצ"ע כעת. ובאמת מתוספתא משמע דנותן קרן וחומש מן החולין ונעשין הן תרומה ונותן הקרן להקדש שמחזיר כמו שגזל מן הקדש והחומש מן החולין נותן אל השבט ואח"כ משלם חומש מדמי תרומה לגזבר ונמצא דהוי ממש כמו שאמר ריו"ח משלם לשבט: ודע דבכזית ואין בו שוה פרוטה משלם קרן וחומש לתרומה מן החולין ולהקדש רק הקרן ובקרן אחד שמפריש מן החולין אותו מחזירו לגזבר וכהתוספתא, ולקמן פליגי דח"א אינו משלם שני חומשין רק באין בו שוה פרוטה לכהן, וביש בו שוה פרוטה שלהקדש אף אם יש בו כזית ולכן סגי אם מפריש קרן וחומש מן החולין ונותן אח"כ להקדש אותו קרן ואותו חומש ודלא כהתוספתא, וא"כ א"ש שיטת הראב"ד דשפיר אמר דלדידי דמשלם לעצמו א"ש דלא משלם רק קרן וחומש חדא וזה מן החולין ואח"כ נותנן לגזבר, והא דתני שני חומשין היינו לצדדין אם אין בו שוה פרוטה משלם עבור כזית חומש לכהן, והקרן דבהקדש חייב ע"ז כמו ששנינו בפרק הזהב (דף נ"ה) לרבות פחות מפרוטה להישבון יעו"ש מפריש קרן מן החולין ומחזירו לגזבר, אבל לדידך דמשלם לשבט הלא צריך לשלם עוד קרן וחומש לכהנים אע"ג דשילם להקדש לא גרע משל עצמו ומשני שפיר וא"ש גם לשיטת הראב"ד מה שהנחתי בצ"ע. וזה ברור דרבי ינאי דאמר לצדדין היא מתניתין סבר דאין משלם רק חומש אחד וסברי ר' יוחנן ור' זעירא דלמקום שהקרן מהלך שם חומש מהלך, וכהנא פליג וסבר כהתוספתא ורבינו פסק כר"י דלא כהתוספתא רק דלמקום שהקרן מהלך שם משלם החומש ומשלם להקדש שני חומשין. ודא אפשר שאם בשעת הגזילה היה שוה חמשה זוזים ובשעת אכילת התרומה היה שוה ד' זוז דסגי דהחומש שמשלם בזה נסתלק ממנו גם חיוב הקרן שהלא יכול לשלם החומש לכל מי שירצה כמבואר במשנה, ובשלמו החומש לבעלים נפטר מן הגזל וכמו שנפטר בתשלומי החומש דתרומה גם מן חומש דמחוייב על שבועתו דהוא לבעלים ואולי גם זה נכלל בדברי רבינו הסתומים ודוק: ודע דלא שייך כאן הך פלפול דהגוזל בנשבע לו אם מצי מחיל לנפשיה, דשאני תמן דבר מחילה הוא מאחריני כדתנן מחל לו על הקרן כו' ועיי"ש בסוגיא (דף ק"ט), ואף למה דאמר בירושלמי בהלכה זו אם רצה הכהן למחול אינו מוחל בשלא הפריש הפריש ואח"כ (אכל) תפלוגתא דרבי וראב"ש כו' דברור להמעיין דצ"ל הפריש ואח"כ [מחל] דאם מוחל אחר ההפרשה תליא בפלוגתא דרבי וראב"ש דאם ההפרשה מקדשתו הרי שוב יכול למחול דממונא בעי למיתב לבעלים ומצי למחול, אבל למ"ד דרק נתינה מקדשתו א"כ לא שייך דיהי' מצי למחול כיון דצריך להפריש מן החולין ויתקדשו בקדושת תרומה, הרי חזינן דיש בזה ענין לבד הגזל דעל הגזל ממון בעלמא בעי לשלומי ועדיין לא נתקדשו בתרומה, יעוין תוספות פרק אלו נערות (דף ל') ד"ה זר שאכל תרומה שחקרו אם הכפרה תלויה בהפרשה ואם מצי למחול יעו"ש ולפי דברינו הוא מפורש בירושלמי ודוק וא"כ בגזל תרומה מאבי אמו כהן ונעשה יורש אח"כ כשמפריש יהי' של עצמו, ז"א דהתשלומין לכהן כתיב וכ"ז דלא משלם לכהן לא סגי ליה, ואטו מי נעשה כהן כמו דשם בהגוזל נעשה הוא בעצמו הבעלים שבמכוון צריך להחזיר לו אבל כאן הלא מעיקר תשלומין הקפידה תורה ונתן לכהן ואדרבא בבת ישראל שאכלה תרומה וניסת אח"כ לכהן אמר כן במשנה דמשלמת קרן וחומש לעצמה יעו"ש וז"ב: ומה דפירשו בתוספות שם דלכן לא שייך בתשלומי שוגג קם ליה בדרבא מיניה משום דתשלומי תרומה כפרה הן, מתבאר כן מהך דאמר ירושלמי כאן אף הכא מזיד בתרומה ושוגג בחומש יתרו בו וילקה ויביא חומש יעו"ש והא אין אדם לוקה ומשלם וע"כ ליכא למימר דא"כ שגגת מלקות ג"כ ליפטרי וע"כ דגלי קרא דכאן משלם דהא לר"י קאי ור' יוחנן סבר חייבי מלקות שוגגין חייבין בתשלומין, וא"כ הא דמצאנו דחייבה בתשלומין א"ש היכי דהוי שוגג אבל באתרו בו איך א"ש, ודחוק לומר דאליבא דר"מ דלוקה ומשלם פריך דהוי ליה למיפרך מזיד בתרומה ולא אתרו ביה כיון דאין זה נוגע אל השאלה, וע"כ דחיוב דכפרה לא שייך קלבד"מ וכמו דמשני בדומה על קרבן ריש פרק ז' יצא דבר שהוא מסור לשמים ודוק: ובהא דמשני הירושלמי על ר"ל דמפריש קרן וחומש ומשלם לעצמו למאן דאמר דההפרשה אינה מקדשת דכל מקום דלא בעי למיתביה לכהן ההפרשה מקדשתו יעו"ש, א"ש הך דמקשו תוס' ביבמות על בני התערובות מכהן ועבד דמעכבין חרמי כהנים לעצמן הא המה קודש כ"ז דלא באו ליד כהן כדאמר בכורות (דף ל"ב), ולפ"ז א"ש כיון דלא בעי למיתביה לכהן תו הוי כמאן דבאו ליד כהן והוסר קדושתם וממון הדיוט הוי, דדוקא אם צריכין החרמים לבוא ליד כהן בזה כ"ז דלא באו לידו הוי הקדש, אך באם רק מחמת ספק לא בעי למיתביה לכהן אם שייך בזה סברת ירושלמי דהראיה מפטר חמור לר"א איתא גם אם מספק א"צ ליתן לכהן בזה האריכו האחרונים וזכו בחלקם עיין עליהם, ודוק בכ"ז מה שעלה לנו בענין סתום בס"ד:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

יצחק ירנן · הלכות תרומות פרק י׳

א׳

זר שאכל תרומה וכו'. עיין מ"ש המל"מ על דברי הקרבן אהרן ז"ל, ומה שכתבתי בספרי אגורה באהלך דף כ"ב ע"א.

ז׳

עיין השגות, ומה שכתבתי בחי' להל' ברכות פ"ג ה"א.

י״א

והשותה שמן וכו'. נראה פשוט דהיינו טעמא דאוזוקי מזיק כמ"ש בברכות דף ל"ה ע"ב משא"כ אם שתה שמן מעורב עם דברים אחרים כמו ע"י אניגרון וכיוצא דאמרו שם בברכות דאינו מזיק ודאי שחייב עליה קרן וחומש וזה שכתב רבינו לעיל בהל' ז' או ששתה שמן וחומץ ודוק.

י״ד

שתי קופות וכו'. עיין מה שנסתפק הרב מל"מ על פי דברי התוס' דפ' נושאין יעו"ש. ואין להקשות דאימא דכונת התוס' שכתבו שצריך להפריש משום כפרה היינו שצריך ליתנו לכהן חנם אין כסף כדי לצאת ידי שמים דאי לא מה כפרה איכא בהפרשה וא"כ מה שהביא ראיה מחלה דגר שנוטל דמיו מהכהן אין ראיה משם דהתם איירי מדינא משום המוציא מחבירו עליו הראיה אבל בבא לצאת ידי שמים חייב ליתנה לכהן בלא כסף, וכן מ"ש עוד ואע"ג וכו', דהא ליתא דהא כתבו התוס' בפירוש בפ' אלו נערות דף ל' ע"ב ד"ה זר, דההפרשה היא הכפרה יעו"ש, וכן מבואר בדברי רבינו לקמן בפרקין הל' ט"ז.

י״ח

כל האוכל וכו'. עיין בספרי אגורה באהלך דף כ"ג ע"ד.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות תרומות פרק י׳

א׳

זר שאכל תרומה בשגגה כו'. בספר קרבן אהרן פרשת אמור (דף רל"ז ע"ד) אהא דתניא התם יכול תהא הפרשתו מקדשתו לחייב עליו קרן וחומש ת"ל ונתן לכהן את הקדש מתנתו מקדשתו וכו'. כתב וז"ל יכול וכו' דמשעה שהפריש התרומה היא מקודשת לענין שאם אכלה חייב לשלם קרן וחומש אף קודם שיתן אותה לכהן ע"כ. ואחרי המחילה הס כי לא להזכיר פירוש זה דמעולם לא שמענו חילוק בתרומה אם נתנה לכהן או לא אלא משעת הפרשה נתקדשה ומה שנחלקו בברייתא הוא בתשלומי תרומה דהויא כתרומה לכל דבר והוא ממ"ש הכתוב ונתן לכהן את הקדש ודרשינן דבר הראוי להיות קדש. ובזה נחלקו דר"מ סבר דמשעת הפרשה לא נעשו התשלומין קדש כי אם משעת נתינה ור"א סבר דמשעת הפרשה נעשה קדש ועיין בירושלמי רפ"ו דתרומות שהובאה ברייתא זו ותראה משם איך כוונת הברייתא היא כמו שכתבנו ועיין בהר"ש שם ודוק:

ד׳

כמו שאין חייבים על מעשר [שני] שלו כמו שיתבאר. כצ"ל והוא בפ"ה מהלכות מעשר שני דין ג':

ה׳

אכל תרומה במזיד וכו'. כגון שלא התרו בו אבל אם התרו בו לוקה ואינו משלם וכמ"ש רבינו לעיל פ"ו דין ו' וכ"כ מרן שם וכ"כ רבינו בפי' משנה זו:

י״ד

שתי קופות כו' אין ידוע איזו היא תרומה כו'. דין זה הוא משנה פ"ז דתרומות מ"ה וכיוצא בזה כתב רבינו בפ"ה מהלכות אלו דין כ"ב דכל שהוא ספק תרומה אינו חייב חומש ונסתפקתי אם חייב להפריש מספק דשמא התרומה אכל ויהיו התשלומין והחומש תרומה וימכרנה לכהן ומה שהביאני לזה הוא שראיתי לתוספות בפרק נושאין על האנוסה (דף צ"ט) עלה דמתני' דנתערב ולדה בולד שפחתה כו' דקתני שאם אכלו תרומה אינם משלמים קרן וחומש שכתבו נהי דאין משלמים מ"מ צריכים להפריש משום כפרה ע"כ, וא"כ כי היכי דבספק כהן דקי"ל מוכרין את התרומה וכדתנן התם והטעם הוא משום המוציא מחבירו עליו הראיה ואפ"ה אם אכלו תרומה צריכים להפריש משום כפרה ה"נ בספק תרומה צריכים להפריש משום ספק ונראה דבשני דינים הללו דהיינו ספק כהן או ספק תרומה צריכים להפריש הקרן והחומש מחולין מתוקנים כדין כל אוכל תרומה בשוגג דאי לא לא הויא ליה כפרה כיון שלא הפריש כדינו וימכור הקרן והחומש לכהן לפי שהם ספק תרומה דומיא דמאי דאמרי' בירושלמי בפ"ג דחלה עלה דמתני' דגר שנתגייר דקתני ואם ספק חייבת בחלה דנוטל דמיו מן הכהן כיון שהוא ספק אם חייב בחלה ואע"ג דבדמאי דקי"ל דמפריש תרומה מעשר מספק נראה מדברי רבינו בפ"ט מהלכות אלו דין ה' שנותנה לכהן בלא כסף וכן כתב רש"י בפרק עגלה ערופה (דף מ"ח) והתוס' בפ"ק דיומא (דף ט) ד"ה מעשר וכבר עמדתי על זה בספר ראשון סי' י"ט והרואה יראה ממה שכתבנו שם דהכא בנדון דידן נוטל דמיו מהכהן. (א"ה תמצאנו לקמן פ"ט מהלכות מעשר דין ב' יע"ש) :

י״ח

כל האוכל תרומה בין בשוגג בין במזיד וכו'. דין זה הוא ריש פ"ו ממסכת תרומות, אך מ"ש בין בשוגג בין במזיד לא ידעתי מנא ליה הך מלתא דלפי פשטן של דברים דין זה אינו אלא באוכל תרומה בשוגג שהתשלומין תרומה ומש"ה אינו משלם כי אם חולין מתוקנים משום דקרא קאמר ונתן לכהן את הקדש דבר הראוי להיות קדש אבל באוכל במזיד דקי"ל דהתשלומין חולין לכל דבר וכמו שכתב רבינו בדין ט"ו א"כ מהיכא תיתי שלא ישלם מעות או מטלטלין דקרא דונתן לכהן את הקדש באוכל בשגגה מיירי ובפרק הזהב (דף נ"ד) אמרינן תרומה אינה משתלמת אלא מן החולין דרחמנא אמר ונתן לכהן את הקדש דבר הראוי להיות קדש כו' ופירש"י תרומה זר האוכל בשוגג אינה משתלמת מעות אלא פירות חולין שהתשלומין נעשין תרומה כדכתיב את הקדש מה שהוא נותן לו נעשה קדש אלמא מידי דחזי להכי בעינן, הרי דעת שפתיו ברור מללו שדין זה אינו אלא באוכל בשגגה לפי שהתשלומין תרומה אבל במזיד שהתשלומין חולין משלם אפי' מעות וכן כתב בפ' כל שעה (דף ל"ב) עלה דההיא דאמרינן איבעיא להו כשהוא משלם לפי מדה משלם או לפי דמים משלם כו' ופי' שם איבעיא להו כיון דגבי תרומה בשוגג קפיד רחמנא אתשלומי פירות ולא מעות כדכתיב ונתן לכהן את הקדש לפי מדה משלם או לפי דמים משלם בגזלן דחולין שוגג או מזיד וכן גזלן דתרומת מזיד לא איבעיא לן כיון דלא קפיד רחמנא אתשלומין דידהו דאמר ישיב אפילו שוה כסף ואפילו סובין ודאי לפי דמים משלם ע"כ הרי דס"ל כמו שכתבנו. ודע שמ"ש רש"י וכן גזלן דתרומת מזיד היינו בשאכלה דוקא אבל אם לא אכלה פשיטא דאין חילוק בין שוגג למזיד דלא חייב הכתוב אלא לאוכל בשוגג וזה פשוט ומתבאר פ"ו ומסכת תרומות מ"ד יע"ש וכן נראה שהוא דעת הר"ש שכתב בריש פ"ו עלה דמתני' דתנן אם רצה הכהן למחול אינו מוחל דטעמא הוא דכיון דגזרת הכתוב שחייב לשלם דבר הראוי להיות קדש ואין יכול לפטור עליו בדמים אין הדבר תלוי בבעלים ע"כ. הרי לך מבואר לפי טעם זה דבאוכל במזיד דקי"ל דאם רצה הכהן למחול מוחל וכדתנן בריש פ"ז הטעם הוא לפי שלא הקפיד הכתוב בתשלומיו לשלם דבר הראוי להיות קדש ויכול לפטור עצמו בדמים וכדברי הר"ש כתב רבינו עובדיה בריש פ"ו יע"ש אך בריש פ"ז עלה דמתני' דאם רצה הכהן למחול מוחל כתב והואיל והם חולין אם רצה הכהן למחול מוחל מה שאין כן בתשלומין של שוגג שאם רצה למחול אינו מוחל מפני שהם קדש ע"כ. ולפי זה אפשר לומר דגם באוכל במזיד משלם פירות מתוקנים אלא שההפרש שיש ביניהם הוא דבשוגג התשלומין הם תרומה ולפיכך אינו מוחל לפי שהוא קדש אבל במזיד דהתשלומין הם חולין אם רצה למחול מוחל אך מדבריו בריש פ"ו מוכח שאין הטעם אלא דבמזיד משלם אפי' מעות ולפיכך יכול למחול אבל בשוגג דמשלם פירות מתוקנים אינו יכול למחול ולסברת רבינו דס"ל דגם במזיד משלם חולין מתוקנים הטעם דבשוגג אינו יכול למחול ובמזיד מוחל הוא משום דבשוגג התשלומין הם תרומה ומש"ה אינו מוחל אבל במזיד דהתשלומין הם חולין מש"ה יכול למחול וכמ"ש רבינו עובדיה בריש פ"ז אי נמי אפשר לומר דס"ל לרבינו דשאני שוגג דהוי כפרה כקרבן ומש"ה אינו מוחל וכבר צדד טעם זה הר"ש בריש פ"ו יע"ש וכן כתבו התוס' בפרק אלו נערות (דף ל) ד"ה שאכל תרומה יע"ש. נסתפקתי אם משערים כמה היתה שוה התרומה וישלם מן החולין באותו שווי לפי שהתרומה בזול לפי שאינה מאכל כל אדם ולפ"ז אם אכל כזית תרומה ישלם פחות מן החולין או דלמא כשמשערין שווי התרומה משערין אותה כאילו היתה חולין. וראיתי להר"ש פ"ו דתרומות מ"ד שכתב דמי תרומה שהן יקרים כחולין גם יכול לשלם דמים ע"כ. משמע מדבריו דיש שתי קולות גנב מן האוכל דאילו גנב שמין את התרומה בשוויה שהיא בזול וג"כ משלם מדבר שאינו ראוי להיות קדש אבל באוכל משערין את התרומה כאילו היתה חולין ומשלם מדבר הראוי להיות קדש. אך ראיתי להר"ב תי"ט שכתב וקרן דמי תרומה לשון רש"י כלומר מעות כמו שנמכרת תרומה בשוק ע"כ דאילו שווי תרומה קרן וחומש דמשלם מן החולין נמי בשווי התרומה משלם עכ"ל. נראה מדבריו דס"ל דמאי דתנן דמי תרומה הכוונה היא שמשלם מעות וזהו ההפרש שיש בין דמי תרומה למן החולין. ועיין בפרק ו' דתרומות מ"ג דתנן המאכיל את פועליו תרומה כו' ועיין במה שכתבתי בספר שלישי סי' ס"ב: (*א"ה חבל על דאבדין כי זה אחד מהספרים שנגנבו):

נחלת הכלל · Warsaw, 1881

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות תרומות י׳, מתוך הלכות תרומות שבספר זרעים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות תרומות כל הרמב״ם