הלכות תרומות · פרק ז׳
הלכה א׳
כֹּהֵן טָמֵא אָסוּר לֶאֱכל תְּרוּמָה בֵּין טְמֵאָה בֵּין טְהוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כב ד) "אִישׁ אִישׁ מִזֶּרַע אַהֲרֹן וְהוּא צָרוּעַ אוֹ זָב בַּקֳדָשִׁים לֹא יֹאכַל". אֵי זֶהוּ קֹדֶשׁ שֶׁאוֹכְלִין אוֹתוֹ כָּל זֶרַע אַהֲרֹן זְכָרִים וּנְקֵבוֹת הֱוֵי אוֹמֵר זוֹ תְּרוּמָה. אֶלָּא שֶׁכָּל טָמֵא הָאוֹכֵל תְּרוּמָה טְהוֹרָה חַיָּב מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם. וּלְפִיכָךְ לוֹקֶה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כב ט) "וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמַרְתִּי וְלֹא יִשְׂאוּ עָלָיו חֵטְא". וְטָמֵא שֶׁאָכַל תְּרוּמָה טְמֵאָה אַף עַל פִּי שֶׁהוּא בְּלָאו אֵינוֹ לוֹקֶה שֶׁהֲרֵי אֵינָהּ קֹדֶשׁ:
הלכה ב׳
אֵין הַטְּמֵאִים אוֹכְלִין בִּתְרוּמָה עַד שֶׁיַּעֲרִיב שִׁמְשָׁן וְיֵצְאוּ שְׁלֹשָׁה כּוֹכָבִים בֵּינוֹנִיִּים, וְזֶה הָעֵת כְּמוֹ שְׁלִישׁ שָׁעָה אַחַר שְׁקִיעַת הַחַמָּה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כב ז) "וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ וְטָהֵר" עַד שֶׁיִּטְהַר הָרָקִיעַ מִן הָאוֹר (ויקרא כב ז) "וְאַחַר יֹאכַל מִן הַקָּדָשִׁים":
הלכה ג׳
כֹּהֵן טָהוֹר שֶׁאָכַל תְּרוּמָה טְמֵאָה אֵינוֹ לוֹקֶה מִפְּנֵי שֶׁהוּא בַּעֲשֵׂה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כב ז) "וְאַחַר יֹאכַל מִן הַקֳדָשִׁים" מִדָּבָר שֶׁהוּא בִּקְדֻשָּׁתוֹ הוּא שֶׁיֹּאכַל כְּשֶׁיִּטְהַר אֲבָל דָּבָר טָמֵא לֹא יֹאכַל אַף עַל פִּי שֶׁיִּטְהַר וְלָאו הַבָּא מִכְּלָל עֲשֵׂה עֲשֵׂה הוּא:
הלכה ד׳
מִי שֶׁהָיָה אוֹכֵל בִּתְרוּמָה וְהִרְגִּישׁ שֶׁנִּזְדַּעְזְעוּ אֵיבָרָיו לְהוֹצִיא שִׁכְבַת זֶרַע אוֹחֵז בָּאַמָּה וּבוֹלֵעַ אֶת הַתְּרוּמָה:
הלכה ה׳
הַחֵרֵשׁ וְהַשּׁוֹטֶה מַטְבִּילִין אוֹתָן וּמַאֲכִילִין אוֹתָן תְּרוּמָה אַחַר שֶׁהֶעֱרִיב שִׁמְשָׁן. וּמְשַׁמְּרִין אוֹתָן שֶׁלֹּא יִישְׁנוּ אַחַר הַטְּבִילָה שֶׁאִם יִישְׁנוּ טְמֵאִים. אֶלָּא אִם כֵּן עָשׂוּ לָהֶם כִּיס שֶׁל נְחשֶׁת שֶׁמָּא יִרְאוּ קֶרִי:
הלכה ו׳
רוֹכְבֵי גְּמַלִּים אֲסוּרִין לֶאֱכל בִּתְרוּמָה עַד שֶׁיִּטְבְּלוּ וְיַעֲרִיב שִׁמְשָׁן שֶׁהֵן בְּחֶזְקַת טֻמְאָה מִפְּנֵי הַחִמּוּם שֶׁהָרְכִיבָה עַל עוֹר הַגָּמָל מוֹצִיא טִפָּה שֶׁל שִׁכְבַת זֶרַע:
הלכה ז׳
הַמְשַׁמֶּשֶׁת מִטָּתָהּ אִם לֹא נִתְהַפְּכָה בִּשְׁעַת תַּשְׁמִישׁ טוֹבֶלֶת וְאוֹכֶלֶת בִּתְרוּמָה לָעֶרֶב. וְאִם נִתְהַפְּכָה בִּשְׁעַת הַתַּשְׁמִישׁ הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה לֶאֱכל בִּתְרוּמָה כָּל שְׁלֹשָׁה יָמִים שֶׁאִי אֶפְשָׁר לָהּ שֶׁלֹּא תִּפְלֹט וְתִהְיֶה טְמֵאָה כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בִּמְקוֹמוֹ:
הלכה ח׳
תְּרוּמַת חוּצָה לָאָרֶץ הוֹאִיל וְעִקָּרָהּ מִדִּבְרֵיהֶן אֵינָהּ אֲסוּרָה בַּאֲכִילָה אֶלָּא לְכֹהֵן שֶׁטֻּמְאָה יוֹצְאָה עָלָיו מִגּוּפוֹ. וְהֵן בַּעֲלֵי קְרָיִין וְזָבִין וְזָבוֹת וְנִדּוֹת וְיוֹלְדוֹת. וְכֻלָּן שֶׁטָּבְלוּ מֻתָּרִין לַאֲכִילָה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הֶעֱרִיב שִׁמְשָׁן. אֲבָל טְמֵאֵי מַגַּע טֻמְאוֹת בֵּין שֶׁנָּגַע בְּמֵת שֶׁאִי אֶפְשָׁר לָנוּ הַיּוֹם לִטַּהֵר מִמֶּנּוּ בֵּין שֶׁנָּגַע בְּשֶׁרֶץ אֵינוֹ צָרִיךְ לִטְבּל לִתְרוּמַת חוּצָה לָאָרֶץ:
הלכה ט׳
לְפִיכָךְ כֹּהֵן קָטָן שֶׁעֲדַיִן לֹא רָאָה קֶרִי וּקְטַנָּה שֶׁעֲדַיִן לֹא רָאֲתָה דַּם נִדָּה אוֹכְלִין אוֹתָהּ תָּמִיד בְּלֹא בְּדִיקָה שֶׁחֶזְקָתָן שֶׁלֹּא יָצְאָה טֻמְאָה עֲדַיִן עֲלֵיהֶם. וְהַמְצֹרָע הֲרֵי הוּא כְּמִי שֶׁטֻּמְאָה יוֹצְאָה עָלָיו מִגּוּפוֹ וְהוּא שֶׁיְּטַמֵּא אוֹתוֹ כֹּהֵן מְיֻחָס אֲבָל קֹדֶם שֶׁיְּטַמְּאֶנּוּ הַכֹּהֵן טָהוֹר הוּא:
הלכה י׳
כֹּהֵן עָרֵל אָסוּר לֶאֱכל בִּתְרוּמָה מִדִּין תּוֹרָה. שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר (ויקרא כב י) "תּוֹשָׁב וְשָׂכִיר" בִּתְרוּמָה וְנֶאֱמַר תּוֹשָׁב וְשָׂכִיר בְּפֶסַח. מָה תּוֹשָׁב וְשָׂכִיר הָאָמוּר בְּפֶסַח עָרֵל אָסוּר בּוֹ אַף תּוֹשָׁב וְשָׂכִיר הָאָמוּר בִּתְרוּמָה עָרֵל אָסוּר בּוֹ. וְאִם אָכַל לוֹקֶה מִן הַתּוֹרָה. מָשׁוּךְ מֻתָּר לֶאֱכל בִּתְרוּמָה וְאַף עַל פִּי שֶׁנִּרְאֶה כְּעָרֵל וּמִדִּבְרֵי סוֹפְרִים שֶׁיָּמוּל פַּעַם שְׁנִיָּה עַד שֶׁיֵּרָאֶה מָהוּל:
הלכה י״א
הַנּוֹלָד מָהוּל אוֹכֵל בִּתְרוּמָה. וְהַטֻּמְטוּם אֵינוֹ אוֹכֵל מִפְּנֵי שֶׁהוּא סְפֵק עָרֵל. וְאַנְדְּרוֹגִינוּס מָל וְאוֹכֵל:
הלכה י״ב
הֶעָרֵל וְכָל הַטְּמֵאִין אַף עַל פִּי שֶׁהֵן אֲסוּרִין לֶאֱכל בִּתְרוּמָה נְשֵׁיהֶן וְעַבְדֵיהֶן אוֹכְלִין:
הלכה י״ג
פְּצוּעַ דַּכָּא וּכְרוּת שָׁפְכָה הֵם וְעַבְדֵיהֶן אוֹכְלִין. וּנְשֵׁיהֶן לֹא יֹאכְלוּ. וְאִם לֹא יָדַע אֶת אִשְׁתּוֹ מִשֶּׁנַּעֲשָׂה פְּצוּעַ דַּכָּא וּכְרוּת שָׁפְכָה הֲרֵי אֵלּוּ יֹאכְלוּ. וְכֵן אִם נָשָׂא בַּת גֵּרִים הֲרֵי זוֹ אוֹכֶלֶת:
הלכה י״ד
פְּצוּעַ דַּכָּא כֹּהֵן שֶׁקִּדֵּשׁ בַּת כֹּהֵן אֵינָהּ אוֹכֶלֶת. סְרִיס חַמָּה הוּא וְאִשְׁתּוֹ וַעֲבָדָיו אוֹכְלִין. טֻמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוּס עַבְדֵיהֶן אוֹכְלִין אֲבָל לֹא נְשׁוֹתֵיהֶן:
הלכה ט״ו
חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן שֶׁקָּנוּ לָהֶן עֲבָדִים אֵינָן אוֹכְלִין. אֲבָל אִם קָנוּ לָהֶם בֵּית דִּין אוֹ אַפּוֹטְרוֹפּוֹס אוֹ שֶׁנָּפְלוּ לָהֶן בִּירֻשָּׁה הֲרֵי אֵלּוּ אוֹכְלִין:
הלכה ט״ז
אַנְדְּרוֹגִינוּס שֶׁנִּבְעַל לְפָסוּל מִן הַתְּרוּמָה בֵּין דֶּרֶךְ זִכְרוּתוֹ בֵּין דֶּרֶךְ נְקֵבוּתוֹ נִפְסַל מִלֶּאֱכל בִּתְרוּמָה כְּנָשִׁים. וְאֵין עֲבָדָיו אוֹכְלִין. וְכֵן אִם נִבְעַל לְאַנְדְּרוֹגִינוּס אַחֵר שֶׁהוּא פּוֹסֵל בְּבִיאָתוֹ לְאִשָּׁה נִפְסַל וְאֵינוֹ אוֹכֵל וְלֹא מַאֲכִיל עֲבָדָיו. וְהוּא שֶׁיִּבְעל אוֹתוֹ דֶּרֶךְ נְקֵבוּתוֹ. אֲבָל דֶּרֶךְ זִכְרוּתוֹ אֵין זָכָר פּוֹסֵל זָכָר מִן הַכְּהֻנָּה:
הלכה י״ז
עֶבֶד שֶׁל שְׁנֵי שֻׁתָּפִין שֶׁהָיָה אֶחָד מֵהֶן כֹּהֵן אֵינוֹ מַאֲכִיל הֲרֵי זֶה הָעֶבֶד אָסוּר לֶאֱכל. וְכָל הַמַּאֲכִיל בִּתְרוּמָה מַאֲכִיל בֶּחָזֶה וְשׁוֹק:
הלכה י״ח
בַּת יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּשֵּׂאת לְכֹהֵן וְהִכְנִיסָהּ לוֹ בֵּין עַבְדֵי מְלוֹג בֵּין עַבְדֵי נִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל הֲרֵי אֵלּוּ יֹאכְלוּ. וְכֵן עַבְדֵי כֹּהֵן שֶׁקָּנוּ עֲבָדִים וְעַבְדֵי אִשְׁתּוֹ שֶׁקָּנוּ עֲבָדִים יֹאכְלוּ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כב יא) "כִּי יִקְנֶה נֶפֶשׁ קִנְיַן כַּסְפּוֹ" אֲפִלּוּ קִנְיַן הַקִּנְיָן. וְקִנְיַן הָאוֹכֵל מַאֲכִיל (אֲחֵרִים) וְקִנְיָן שֶׁאֵינוֹ אוֹכֵל אֵינוֹ מַאֲכִיל:
הלכה י״ט
בַּת כֹּהֵן שֶׁנִּשֵּׂאת לְיִשְׂרָאֵל וְהִכְנִיסָה לוֹ בֵּין עַבְדֵי מְלוֹג בֵּין עַבְדֵי צֹאן בַּרְזֶל הֲרֵי אֵלּוּ לֹא יֹאכְלוּ:
הלכה כ׳
אַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל גְּרוּשָׁה וַחֲלוּצָה לְכֹהֵן הֶדְיוֹט בֵּין כֹּהֶנֶת בֵּין יִשְׂרְאֵלִית וְכֵן שְׁאָר חַיָּבֵי לָאוִין וְהִכְנִיסָה לוֹ עַבְדֵי מְלוֹג וְעַבְדִּי צֹאן בַּרְזֶל. עַבְדֵי מְלוֹג לֹא יֹאכְלוּ אַף עַל פִּי שֶׁהוּא חַיָּב בִּמְזוֹנוֹתָם. וְעַבְדֵי צֹאן בַּרְזֶל יֹאכְלוּ מִפְּנֵי שֶׁהֵם שֶׁל בַּעַל. נָשָׂא שְׁנִיָּה הִיא אוֹכֶלֶת וְעַבְדֵי מְלוֹג שֶׁלָּהּ לֹא יֹאכְלוּ:
הלכה כ״א
כֹּהֶנֶת אַלְמָנָה שֶׁנִּתְאָרְסָה לְכֹהֵן גָּדוֹל אוֹ גְּרוּשָׁה לְכֹהֵן הֶדְיוֹט הוֹאִיל וְהֵן מְשַׁמְּרוֹת לְבִיאָה פְּסוּלָה שֶׁל תּוֹרָה הֲרֵי אֵלּוּ לֹא יֹאכְלוּ. וְכֵן אִם נִכְנְסוּ לַחֻפָּה בְּלֹא אֵרוּסִין אֵינָן אוֹכְלוֹת שֶׁהַחֻפָּה פּוֹסַלְתָּן מִלֶּאֱכל. נִתְאַלְמְנוּ אוֹ נִתְגָּרְשׁוּ מִן הָאֵרוּסִין חָזְרוּ לְהֶכְשֵׁרָן וְאוֹכְלוֹת. מִן הַנִּשּׂוּאִין לֹא יֹאכְלוּ שֶׁכְּבָר נִתְחַלְּלוּ:
הלכה כ״ב
כֹּהֶנֶת שֶׁמֵּת בַּעְלָהּ כֹּהֵן וְנָפְלָה לִפְנֵי יְבָמִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן חָלָל לֹא תֹּאכַל מִפְּנֵי זִקַּת הֶחָלָל. וַאֲפִלּוּ עָשָׂה בָּהּ אֶחָד מִן הַכְּשֵׁרִים מַאֲמָר. שֶׁאֵין הַמַּאֲמָר קוֹנֶה בִּיבָמָה קִנְיָן גָּמוּר:
הלכה כ״ג
כֹּהֵן שֶׁנָּתַן גֵּט לִיבִמְתּוֹ הַכֹּהֶנֶת שֶׁהֲרֵי נֶאֶסְרָה עָלָיו וַעֲדַיִן זִקָּתוֹ עָלֶיהָ הֲרֵי זוֹ אוֹכֶלֶת בִּתְרוּמָה מִפְּנֵי שֶׁהִיא מְשַׁמֶּרֶת לְבִיאָה פְּסוּלָה שֶׁל דִּבְרֵיהֶן. שֶׁאֵין הַגֵּט פּוֹסֵל הַיְבָמָה אֶלָּא מִדִּבְרֵיהֶן. וְכֵן כֹּהֶנֶת חֲלוּצָה אוֹ שְׁנִיָּה שֶׁנִּתְאָרְסָה לְכֹהֵן אוֹכֶלֶת. כֹּהֵן הֶדְיוֹט שֶׁנָּשָׂא אַיְלוֹנִית הֲרֵי זוֹ אוֹכֶלֶת בִּתְרוּמָה:
כסף משנה · הלכות תרומות פרק ז׳
א׳
כהן טמא אסור לאכול תרומה וכו'. בר״פ הערל (יבמות דף ע') שנינו כל הטמאים לא יאכלו בתרומה:
ומ"ש שנאמר איש איש וכו' הוי אומר זו תרומה. שם בגמרא (עלה ע"ד):
ומ״ש אלא שהאוכל תרומה טהורה חייב מיתה בידי שמים. בס״פ הנשרפין (סנהדרין דף פ״ג):
ומ"ש ולפיכך לוקה שנאמר ושמרו את משמרתי וכו': ומ"ש וטמא שאכל תרומה טמאה אע"פ שהוא בלאו אינו לוקה וכו'. בס"פ הנשרפין מניין לכהן טמא שאכל תרומה טמאה שאינו במיתה שנאמר ומתו בו כי יחללוהו פרט לזו שמחוללת ועומדת ומשמע מיתה הוא דליכא הא איסורא איכא:
ב׳
אין הטמאים אוכלים בתרומה וכו'. בריש ברכות וסוף נגעים ופרק קמא דכלים וכתב סמ"ג אין הטמאים אוכלים בתרומה עד שיעריב שמשן ויצאו ג' כוכבים בינונים וזה העת כמו שליש שעה אחר שקיעת החמה:
ג׳
כהן טהור שאכל תרומה טמאה וכו'. בפרק הערל (עלה ע"ג):
ומ"ש אינו לוקה מפני שהוא בעשה. ה"ק מפני שאין בו לאו אלא עשה:
ד׳
מי שהיה אוכל בתרומה וכו'. משנה פרק יוצא דופן (נדה דף מ'):
ה׳
החרש והשוטה וכו' עד שמא יראו קרי. בפרק כל היד (נדה דף י״ג) פסק רבינו כמו שאמרו משום רבי אליעזר דכיון דאביי מפרש מילתיה משמע דסבר כוותיה:
ו׳
רוכבי גמלים וכו'. שם (דף י"ד):
ז׳
המשמשת מטתה וכו'. פרק יוצא דופן (עלה מ"א ע"ב):
כתב הראב"ד טובלת ואוכלת לערב א"א והוא שהטבילוה במטה וכו'. מה שכתב הראב"ד כך מבואר שם בגמרא ויש לתמוה למה לא כתב כן רבינו ואפשר שרבינו לא היה גורס אלא לרבא נמי שהטבילוה במטה אלא כך היה גורס א"ה חיישינן שמא נשתייר מיבעי ליה אלא ל"ק כאן במתהפכת כאן בשאינה מתהפכת דלפי גירסא זו השתא הדר ביה ממאי דאוקי בשהטבילוה במטה אלא הכל תלוי במתהפכת ואינה מתהפכת והשתא הדר ביה ממאי דאמר דאי אזלא בכרעה דילמא בהדי דאזלא בכרעה שדיתיה דכל שלא נתהפכה בשעת תשמיש ליכא למיחש להכי כנ"ל לדעת רבינו. והר"י קורקוס ז"ל נדחק לפרש גירסת ספרים דידן לדעת רבינו:
ומ"ש כמו שיתבאר במקומו. הוא בפרק ה' מהלכות שאר אבות הטומאות. ולפי מה שכתב שם רבינו מ"ש הרי זו אסורה לאכול בתרומה כל ג' ימים לאו ג' ימים שלמים אלא עד היום השלישי כר' אלעזר בן עזריה:
ח׳
תרומת חוצה לארץ וכו'. בפרק ד' דבכורות (דף כ"ז) אמר שמואל אין תרומת חוצה לארץ אסורה אלא במי שהטומאה יוצאה עליו מגופו ופרש"י טומאה יוצאה מגופו כגון זב וזבה ונדה ובעל קרי אבל לטמא מת שריא:
ומ"ש וכולן שטבלו מותרים באכילה וכו'. בפרק בתרא דחלה (מ"ח) גבי חלת ח"ל תנן טבול יום אוכלה:
כתב הראב"ד אמר אברהם אין זה מחוור שהרי אמרו בגמרא וכו'. והדין בפ' עד כמה דאמר שמואל אין תרומת ח"ל אסורה אלא במי שהטומאה יוצאה עליו מגופו וה"מ באכילה אבל בנגיעה לית לן בה אמר רבינא הילכך נדה קוצה [לה] חלה ואכיל לה כהן קטן וסובר הראב"ד דדוקא קטן שעדיין לא ראה קרי אבל מי שראה קרי אינו יכול לאכול אפילו טבל ומפני כך כתב אבל איהי עצמה אחר טבילה לא וכו' ואין דבריו מוכרחים ורבינו מפרש דאיהי לא אכלה אם לא טבלה אבל אם טבלה אה"נ דמציא אכלה וכן פירש"י והתוס' שם וכן הכריע הרא"ש בפרק אלו עוברין וכן פירש רבינו שמשון בסוף חלה. ומ"ש הראב"ד וכך כתב הרב בהלכותיו טעמו ממה שכתב בפרק אלו עוברין גבי כיצד מפרישין חלה בטומאה ביו"ט חלת ח"ל דמדרבנן הוא קורא לה שם ואפיא לכתחלה ואכיל לה כהן קטן דאמר שמואל אין חלת ח"ל אסורה אלא למי שטומאה יוצאה עליו מגופו באיש עד שיראה ואשה עד שתהא נדה ואי ליכא כהן קטן עבדינן כר"א דאמר לא תקרא לה שם עד שתאפה ולכי נפקא יו"ט שרפינן לה וכן הלכתא עכ"ל. ומשמע מדבריו דליכא תקנתא למיכל לה אלא כהן קטן דאל"כ הל"ל ואי ליכא כהן קטן או גדול שטבל לקריו ומכל מקום אין זה מוכרח בדבריו שהרי כתב שם הר"ן והשיבו על הרי"ף דאפילו ליכא כהן קטן מצי למיכל לה כהן גדול שטבל לקריו ולאו קושיא הוא דהשתא מיהא לא חזיא ליה וכ"ת מצי טביל ליתא דלא אמרינן הואיל במחוסרי מעשה כדמוכח בפ' שני שעירי עכ"ל. הרי שגם הרי"ף סובר דכהן גדול שטבל לקריו אוכל. ומ"ש הראב"ד ע"פ דרכו והטעם משום דגזרינן בגדול משום זיבה נראה מדבריו שהוא ז"ל סובר דהא דתנן בסוף מסכת חלה על חלת ח"ל אסורה לזבים אפילו בשטבלו הוא ויש לתמוה למה החמירו בזבים שלא תעלה להם טבילה ולא די זאת החומרא אלא שהחמירו לגזור כן בבעל קרי ומלבד שהם חומרות גדולות ה"ל גזירה לגזירה ועוד שהרי אמרו בירושלמי על המתניתין דואסורה לזבים לרבי יוסי נצרכה והכריחו התוספות והרא"ש פרק כל הבשר דאסורה לזבים בלא טבילה קאמר דאילו בטבילה לכ"ע שרי ומ"ש עוד הראב"ד א"נ [גזירה] אחר טבילה אטו קודם טבילה ג"ז דבר תימה הוא דאין טעם לגזור אחר טבילה אטו קודם טבילה דא"כ ביטלת תורת טבילה. ומ"ש ומש"ה היכא דאיכא קטן לא יהבינן לגדול ע"י טבילה נראה שהרגיש בחולשות הנזכרות ולפיכך חזר לומר דלא אמר דלא אכיל גדול אפילו בטבילה אלא היכא דאיכא קטן אבל היכא דליכא קטן יהבינן לה לגדול שטבל וג"ז תימה מניין לו לחלק בכך ודברי רבינו מחוורים ומוסכמים מהפוסקים.
ומה שכתב אבל טמאי טומאת מגע וכו'. בפ' ד' דבכורות (דף כ"ז) אמר רב טמא מת טובל ואוכל בתרומת חוצה לארץ ולית הלכתא כוותיה דאמר מר זוטרא משמיה דרב ששת טמא שרץ אוכל בתרומת ח"ל ולית הלכתא כוותיה כלומר לית הלכתא כוותיה בהא דמצריך טבילה אלא אפילו טבילה לא בעי ואתי כשמואל:
ט׳
ומ"ש לפיכך כהן קטן שעדיין לא ראה קרי וכו'. זהו פירוש מה שאמרו שם גבי חלת ח"ל אכיל לה כהן קטן.
ומ"ש והמצורע הרי הוא כמי שטומאה יוצאה עליו מגופו בפסחים בפ' אלו דברים משוה ליה לזבים.
ומ"ש והוא שיטמא אותו כהן מיוחס וכו':
י״א
(י-יא) כהן ערל אסור לאכול בתרומה וכו'. משנה וגמרא ר״פ הערל (יבמות דף ע' ע״ב):
ומ"ש משוך מותר לאכול בתרומה וכו' עד ואנדרוגינוס מל ואוכל. שם וסובר רבינו כגירסת ספרים דידן דמסיק לרב הונא בתיובתא:
י״ג
(יב-יג) הערל וכל הטמאים וכו' עד הרי אלו יאכלו. במשנה שם (דף ע') אהא דתנן פצוע דכא וכרות שפכה הם ועבדיהם יאכלו נשיהם לא יאכלו ואם לא ידעה משנעשה פצוע דכא וכרות שפכה הרי אלו יאכלו ובגמרא (דף ע"ה) מאן תנא משמרת לביאה פסולה דאורייתא אכלה אמר ר"א במחלוקת שנויה ורבי אליעזר ור"ש היא רבי יוחנן אמר אפילו תימא ר"מ שאני הכא שכבר אכלה ור"א שכבר אכלה לא אמרינן ופרש"י מאן תנא משתמרת לביאה פסולה אכלה דקתני ואם לא ידעה משנעשה פצוע דכא הרי אלו יאכלו אע"ג דמצפה ומשתמרת לביאתו, במחלוקת שנויה בפרק הבא על יבמתו אלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט מן האירוסין לא יאכלו בתרומה ר"א ור"ש מכשירין. הא קמן דלר"י אליבא דכ"ע אכלה אם לא ידעה והלכה כוותיה לגבי ר"א ועוד דאוקימתא דידיה עדיפא דמוקי לסתם מתניתין ככ"ע וז"ש רבינו ואם לא ידע את אשתו משנעשה וכו' משמע שהיתה אשתו קודם שנעשה פצוע דכא והיתה אוכלת ולכך אפילו שהיא משתמרת לביאה פסולה אוכלת אבל אם נשאה והוא פצוע דכא אפילו לא ידעה אינה אוכלת מאחר שהיא משתמרת לביאה פסולה דאורייתא:
וכן אם נשא אשה בת גרים הרי זו אוכלת. בפרק הבא על יבמתו בעיא ופשטו דבין לר' יוסי בין לראב"י אכלה:
י״ד
פצוע דכא כהן וכו'. בפרק הבע״י (יבמות דף נ״ו ע״ב) אמר ר״א אמר רבי אושעיא פצוע דכא שקידש בת ישראל באנו למחלוקת רבי מאיר ורבי אלעזר ורבי שמעון לרבי מאיר דאמר משתמרת לביאה פסולה דאורייתא לא אכלה הא נמי לא אכלה לר״א ור״ש דאמרי וכו' הא נמי אכלה ופסק רבינו כר״מ משום דסתם מתניתין כוותיה ור״ח גורס פצוע דכא כהן שנשא בת כהן ולפסלה אפילו מתרומת בית אביה מטעם דמשתמרת לביאה פסולה וגירסא זו הכריחו בתוספות והיא גירסת רבינו:
סריס חמה וכו'. משנה פרק הערל (יבמות דף פ״א) ופרש״י אבל סריס אדם מיפסל נמי פסיל לה מתרומ' דבי נשא דהיינו פצוע דכא:
טומטום ואנדרוגינוס עבדיהן אוכלים אבל לא נשותיהם. ר״פ הערל (יבמות דף ע״ב) טומטום אינו אוכל בתרומה כלומר מפני הערלה נשיו ועבדיו אוכלים ובעי בגמרא נשיו לטומטום מנא ליה אילימא דקדיש דתניא טומטום שקידש קידושיו קידושין וכו' אימור דאמרינן לחומרא לקולא מי אמרינן אמר אביי בשביציו ניכרות מבחוץ רבא אמר מאי נשיו אמו וידוע דהלכה כרבא ולפיכך סתם רבינו וכתב דטומטום אינו מאכיל את אשתו ולא חילק בין ביציו ניכרות לאינם ניכרות. ואנדרוגינוס תנן בס״פ הערל (יבמות דף פ״ג) ר״י אומר שהוא מאכיל בתרומה אמר רב ליתא למתניתין מקמי ברייתא דתניא ר״י אומר אנדרוגינוס בריה בפני עצמו הוא ולא הכריעו בו חכמים אם זכר אם נקבה ואע״ג דשמואל פליג הלכה כרב באיסורי ואמרינן בתר הכי אמרי בי רב הלכה כר״י ודעת ר״ח והרי״ף דכר' יוסי דברייתא קאמר וזה דעת רבינו:
ט״ו
חרש שוטה וקטן שקנו להם עבדים וכו'. בתוספתא דיבמות פ"ט והטעם מבואר דאין להם קנין אלא על ידי ב"ד או אפוטרופוס:
ט״ז
אנדרוגינוס שנבעל לפסול מן התרומה וכו'. לכאורה משמע שטעם רבינו משום דאמרינן בס״פ הערל (יבמות דף פ״ג ע״ב) אמר ר״י אמר רב אנדרוגינוס חייבים עליו סקילה משני מקומות דסבר כרבי סימאי וסבר דהלכתא כוותיה ומ״מ שותא דמר רבינו לא ידענא מאי איריא נבעל לפסול אפילו נבעל לכשר נמי כיון שנבעל בעילה אסורה שחייבים עליה סקילה ומיהו בהא איכא למימר דכיון דאיסור בעילה אינה אלא מצד זכרות שבו אין זכר פוסל זכר מן הכהונה אבל קשה מ״ש רישא דקתני דאף בנבעל דרך זכרותו נפסל ובסיפא קתני שאם נבעל דרך זכרותו לא נפסל ועוד לפי מה שנתן טעם בסיפא שאין זכר פוסל זכר הא ברישא שייך האי טעמא יותר שהבועל הוא זכר ודאי ולכך נראה שט״ס יש כאן וצריך למחוק מהרישא ארבע תיבות בי״ן דר״ך זכרות״ו בי״ן. ופסק כר״א וכרבנן דפליגי ארבי סימאי ואמרי שאין חייבים עליו סקילה אלא כשנבעל בזכרות שלו אבל בנקבות שלו פטור משום דאע״ג דאית ביה זכרות ונקבות את זכר כתיב וכן פסק ז״ל בפ״א מהא״ב. אחר כך מצאתי להרשב״א שכתב בס״פ הערל נבעל נפסל מן התרומה כנשים פי' אם נבעל לפסול מן התרומה ירושלמי וקשיא רבי ניחא כרבי סבא רבי יונה בשם רב המנונא אפילו מין במינו בכל שהוא וקשיא אם זכר הוא אין זכר פוסל זכר אם נקבה היא אין נקבה פוסלת נקבה צד זכרותו של זה פוסלת צד נקבותו של זה פי' אם אותו אנדרוגינוס פסול מלאכול בתרומה וכן פסק הרמב״ם פ״ז מתרומות שאנדרוגינוס שנבעל לפסול מן התרומה בין דרך זכרותו בין דרך נקבותו נפסל מלאכול בתרומה שאם נבעל לאנדרוגינוס אחר דרך נקבותו פסול עכ״ל. ואף לדבריו ז״ל קשו הני קושייתה שהקשיתי לגירסת בין דרך זכרותו וצ״ע:
וכתב עוד הרשב"א הא דאמרי בי רב משמיה דרב הלכה כר"י באנדרוגינוס פרש"י כר"י דמתניתין דאיירי בה כמו ר"ש ואמרי בי רב פליגי אדרב דאמרי ליתא למתניתין מקמי ברייתא ולפי פירושו ניחא הא דאמרינן בסמוך ר"ה משמיה דרב אנדרוגינוס חייב עליו סקילה משני מקומות אבל ר"ח והרי"ף פירשו כרבי יוסי דברייתא ולא פליגי דבי רב אדרב ופליגי דבי רב אדרב הונא דאמר חייבים עליו משני מקומות והרמב"ם פסק בחיבורו ובפירוש המשנה כר"י דברייתא דאמר בריה בפני עצמו הוא ולפיכך אינו מאכיל בתרומה לפי שהוא ספק וספק איסורא לחומרא ופסק כר"א דאמר חייבים עליו סקילה כזכר ולא ידעתי היאך יתקיימו שני פסקים הללו שאם אתה מספקו היאך אתה סוקל על ביאתו ואם אתה סוקל על ביאתו כזכר לא תהא התרומה חמורה מהסקילה ויאכיל אשתו בתרומה שאין כאן ספק זכר אלא ודאי זכר ושמא הוא סובר דאף ר"א סבר דבריה בפני עצמו הוא אלא שחייבים עליו סקילה כזכר מגזירת הכתוב דכתיב ואת זכר לא תשכב משכבי אשה אי זהו זכר שיש בו נקבות הוי אומר זה אנדרוגינוס ואף על גב דאית ביה זכרות ונקבות את זכר כתיב וכי כתיב את זכר לאו דקרייה רחמנא זכר אלא לומר שאין חייבים במי שיש בו זכרות ונקבות דהיינו אנדרוגינוס אלא ממקום זכר והיינו דאמרינן לא לכל אמר רבי אלעזר אנדרוגינוס זכר הוא ואי הכריעו בו חכמים שהוא זכר מדחייב רחמנא עליה סקילה כזכר אף במוקדשין יקדש. מיהו אכתי ק"ל מדבריו לדבריו דאילו היתה סקילתו מגזירת הכתוב ולא שיהא זכר כשמנה הוא ז"ל בפרק ראשון מאיסורי ביאה מי שמיתתן בסקילה ומנה השוכב עם הזכר ה"ל למנות ג"כ הבא על אנדרוגינוס שהרי אינו בכלל זכר דבריה בפני עצמו הוא ועוד ק"ל שהוא ז"ל כתב דנושא לכתחלה ואם ספק הוא דילמא נקבה היא ואין אשה נושאת אשה ועוד דהא ר"ל דס"ל דספק הוא אותביה ר"י ממתניתין דקתני אנדרוגינוס נושא אלמא אי לאו זכר הוא אינו נושא לכתחלה ור"ל נמי דחה תני נשא ועוד דכל שהוא נושא לכתחלה משמע דאית ליה קנין דאישות וא"כ אף הוא יאכל בתרומה דאורייתא וצל"ע עכ"ל. ונ"ל לתרץ שמה שהקשה שה"ל למנות גם כן הבא על האנדרוגינוס י"ל דאף על גב דבריה בפני עצמו הוא מכל מקום מטעם זכר חייבו הכתוב ואין למנותו בפני עצמו ומה שהקשה עוד שכתב נושא לכתחלה ואם ספק הוא דילמא נקבה היא ואין אשה נושאת אשה וכו' עד סוף דבריו נתיישב במה שכתב הרב המגיד בפרק ראשון מהלכות איסורי ביאה. ולענין מה שהקשיתי על מה שכתב רבינו בין דרך זכרותו מצאתי להר"י קורקוס ז"ל שכתב שהוא מדתנן בתוספתא סוף ביכורים וירושלמי ס"פ הערל אנדרוגינוס שנבעל נפסל מן הכהונה כנשים ופירוש נבעל בנבעל לפסול מן הכהונה מדקאמר כנשים משמע דאין הפרש בין דרך זכרות לדרך נקבות בנשים השוה הכתוב לכל ענין עכ"ל:
והראב"ד כתב אנדרוגינוס שנבעל לפסול מן התרומה א"א אין זה מחוור שהרי יש לו צד זכרות ונקבות וכו':
וכתב הר"י קורקוס ז"ל מחלוקתם תלוי בביאור ירושלמי שבפ' הערל ז"ל נבעל נפסל מן הכהונה כנשים רבי יונה בשם רב המנונא אפי' מין במינו בכל שהוא וקשיא אם זכר הוא אין זכר פוסל זכר ואם נקבה היא אין נקבה פוסלת נקבה צד זכרותו של זה פוסלת צד נקבותו של זה ע"כ בירושלמי וביאורו דרבי יונה אפילו במינו דהיינו שנבעל לאנדרוגינוס אחר אפילו כ"ש פירוש באי זה צד שיבעול בין דרך זכרות בין דרך נקבות והקשו על זה אם אנדרוגינוס זכר אין זכר פוסל זכר ואם נקבה אין נקבה פוסלת נקבה ובודאי שאין לעשות להבועל זכר והנבעל נקבה שכולם מין אחד הם דבריה בפני עצמו היא וכו' ומשני דמכל מקום צד זכרות פוסל צד נקבות ופירושו לדעת רבינו שפוסל אותו כשבא דרך נקבותו אבל אין הכוונה שיפסול בכל ענין מפני צד נקבות שיש בו כי לדעת רבינו אין באנדרוגינוס צד זכרות וצד נקבות אלא אם הוא זכר כולו זכר ואם נקבה כולו נקבה ולא הכריעו בו חכמים אם כן כשאמרו פוסל צד נקבות פירושו כשבא דרך נקבות והוא סותר מה שאמר רב המנונא אפילו כל שהוא אי נמי אפשר דאפילו כ"ש לאו דברי רב המנונא הם אלא דברי המקשה דקא מתמה מדקאמר סתמא משמע דבכל גווני פוסל ואם כן הוא קשיא וכו' ומסיק דלאו בכל גווני אלא כשבא דרך נקבותו ואפשר לפי זה שגם מה שאמרו נפסל כנשים פירושו כשבא דרך הנשים אבל דעת הר"א כי מה שאמרו בירוש' פוסל צד נקבות פירושו שפוסל אותו מפני צד נקבות שיש בו והוי כאשה שנבעלה וכדרך שאמרו גבי חציו עבד וחציו בן חורין דאתי צד עבדות ומשתמש בצד חירות והם דברי רב המנונא שאמר כל שהו וטעמא יהיב למילתיה לתרץ הקושיא. ומכל מקום עדיין קשה לן טובא על דברי רבינו שכתב שאם בא עליו דרך זכרותו לא נפסל שאין זכר פוסל זכר והרי אם בא עליו זכר ודאי אפילו דרך זכרותו הוא פוסל אותו כמו שנתבאר בסמוך והשתא ומה כשנבעל לזכר ודאי הוא נפסל ולא אמרינן ביה אין זכר פוסל זכר כשנבעל לאנדרוגינוס אמרינן אין זכר פוסל זכר יציבא בארעא וכו'. ונראה לי לתרץ דחדא חומרא מחמרינן מן הספק ולכך כשנבעל לזכר ודאי אנו פוסלים אותו אפילו דרך זכרותו שמא נקבה הוא שהרי ספק הוא אבל תרי חומרי דסתרן אהדדי לא מחמרינן כאחד ולכך כשנבעל לאנדרוגינוס צ"ל תרי חומרי דסתרן אהדדי לפסול אותו דבועל צריך להחשיב אותו כזכר דאי נקבה היא אינה פוסלת לא זכר ולא נקבה והנבעל צריך להחשיב אותו נקבה ושתי אלו ודאי א"א דאנדרוגינוס כולם מין אחד הם ואם אחד נקבה כולם נקבות הם ואם אחד זכר כולם זכרים הם ואם אתה אומר שהאחד זכר והאחד נקבה מיחזי להו לאינשי כחוכא ואיטלולא ולא מיקיימא תקנת חכמים אבל כשבא דרך נקבותו לא סתרי אהדדי כולי האי שכיון שזה בועל כזכר וזה נבעל כנקבה הדעת נותן שראויה לפסלו מן התרומה ודברי חכמים מתקיימים שהרי רואים שאין אנו עושים אותו כנקבה גמורה שאם בא דרך זכרותו אין אנו פוסלין אותו אבל כשהוא בועל זכר גמור דין הוא שנעשהו נקבה גמורה מספק וכיוצא בחילוק זה חילקו בפרק הדר גבי שני בתים ושתי חצרות. עוד אפשר לומר טעם אחר לחלק בין דרך זכרותו לדרך נקבותו שכיון שהכתוב עשה זכרותו כזכר ודאי וחייב עליו סקילה כזכר מדרך זכרותו לבד מגזירת הכתוב כמו שנתבאר לא ראו חכמים להחמיר כל כך כשנבעל לאנדרוגינוס דרך זכרותו לפסול אותו כיון שמן התורה דרך זכרותו דין זכר יש לו אבל דרך נקבותו החמירו שמא נקבה הוא אף על פי שהאנדרוגינוס הבועל יהיה זכר שהרי הכתוב אף על פי שבזכרות נתן לו דין זכר בנקבות נתן לו דין נקבה ולא חייב סקילה או אפשר שפסלו אותו כדי שלא יתחלף בנקבה גמורה כיון שנבעל דרך נקבות אתי למיטעי ומצאתי להרשב"א שכתב לשון הירושלמי עליו וכן פסק הרמב"ם והביא כל דברי רבינו נראה שדעתו לפרש כדרך רבינו בירושלמי ודלא כהראב"ד:
י״ז
עבד של שני שותפים וכו'. בתורת כהנים פרשת אמור ובירושלמי סוף תרומות:
וכל המאכיל בתרומה וכו'. בס״פ הערל (יבמות דף פ״א) אהא דתנן סריס חמה כהן שנשא בת ישראל מאכילה בתרומה אמר ריש לקיש בתרומה בזה״ז שהיא מדרבנן הוא מאכילה ואינו מאכילה בחזה ושוק דהוו דאורייתא ור״י אומר אף מאכילה בחזה ושוק [דתרומה בזמן הזה דאורייתא] ופסק רבינו כרבי יוחנן ויש לתמוה עליו שהרי בפרק ראשון פסק כר״ל דאמר תרומה בזמן הזה דרבנן וצריך עיון:
י״ח
בת ישראל שנשאת לכהן וכו'. משנה פרק אלמנה לכהן גדול (יבמות דף ס"ו):
ומה שכתב וכן עבדי כהן שקנו עבדים ועבדי אשתו שקנו עבדים וכו'. ברייתא שם.
ומה שכתב וקנין האוכל וכו' שם אמר רבינא כן לחלק בין זו לההיא דבסמוך דאלמנה לכהן גדול שעבדי מלוג אינם אוכלים אף על פי שהם קנין קנינו:
כ׳
(יט-כ) בת כהן שנשאת לישראל וכו' עד מפני שהם של בעל. משנה שם:
נשא שניה וכו'. בפרק הבע"י עלה נ"ח ע"ב אמרינן דלרבי יוחנן משתמרת לביאה פסולה דרבנן אוכלת ומ"מ איני יודע מניין לנו בנשואה ממש לומר כן ועוד מניין לנו דעבדי צאן ברזל שלה יאכלו:
כ״א
כהנת אלמנה שנתארסה וכו'. משנה בפרק הבע״י (יבמות דף נ״ו:) אלמנה לכ״ג וכו' מן האירוסין לא יאכלו בתרומה ופסק כת״ק וכלשון ראשון שכתב רש״י והסכימו בו התוספות דבבת כהן מיירי ולפסלה מתרומת בית אביה.
ומה שכתב וכן אם נכנסו לחופה וכו'. שם בעלה נ"ח פלוגתא דרב ושמואל ופסק כרב באיסורא.
ומ"ש נתאלמנו או נתגרשו וכו' שם במשנה:
כ״ב
כהנת שמת בעלה כהן וכו'. שם עלה נ"ח:
כ״ג
כהן שנתן גט ליבמתו הכהנת וכו'. שם בעלה הנזכר פלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש וידוע דהלכה כר' יוחנן:
וכן כהנת חלוצה וכו'. הוא בכלל מה שנתבאר בסמוך דלר"י משתמרת לביאה פסולה דרבנן אכלה. וא"ת מאי איריא משתמרת אפילו נשואה כתב רבינו בסמוך נשא שניה היא אוכלת וי"ל דהתם לומר דבעל מאכילה והכא שלא לפסלה מתרומת בית אביה ואין לומר [וכי] לא כל שכן הוא אם הוא מאכילה כל שכן שלא יפסלנה דאיכא למימר דאפשר דהתם אין עבדי מלוג אוכלים והכא עבדיה אוכלים:
כהן הדיוט שנשא אילונית וכו'. בפ' הבע״י (יבמות דף ס״א) במשנה א״ר יהודה דכהן הדיוט לא ישא אילונית שהיא זונה וחכ״א שאינה זונה:
נחלת הכלל · Torat Emet 363
קרית ספר · הלכות תרומות פרק ז׳
א׳
אזהרת קעו שלא יאכל כהן טמא תרומה בין טהורה בין טמאה דכתיב איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב בקדשים לא יאכל אי זהו דבר ששוה בזרעו של אהרן זכרים ונקבות זו תרומה דחוזרת לה אם מת בנה מישראל כדאמרינן לעיל. והאוכל תרומה טהורה חייב מיתה בידי שמים כדכתיב ומתו בו כי יחללוהו דהיינו טמא שאוכל תרומ' טהורה ומחללה ולפיכך לוקה אם התרו בו דליכא מיתת ב"ד של מטה וכתיב ושמרו את משמרתי ולא ישאו עליו חטא. וטמא שאוכל תרומה טמאה אף על פי שהיא בלאו דלא ישאו עליו חטא אינו לוקה דהרי אינה קדש וכתיב ומתו בו כי יחללוהו פרט לטמאה שמחוללת ועומדת ולא מיעטיה קרא אלא ממיתה ומלקות אבל בלאו איתא.
ב׳
אין הטמאים אוכלים בתרומה עד שיעריב שמשן ויצאו שלשה כוכבים בינונים דכתיב ובא השמש דהיינו ביאת השמש וטהר היינו טיהר יומא שיטהר הרקיע מן האור דהיינו צאת הכוכבים ואחר יאכל מן הקדשים דלא מצית למימר דהאי וטהר טהר גברא דהיינו בהבאת קרבנותיו ואחר יאכל דא"כ לימא קרא ויטהר מאי וטהר לשון עבר שנתפנה השמש מן העולם.
ג׳
כהן טהור שאכל תרומה טמאה אינו לוקה דאינה אלא בעשה דכתיב ואחר יאכל מן הקדשים מדבר שהוא בקדושתו הוא שיאכל כשיטהר אבל דבר טמא לא יאכל אף על פי שיטהר ולאו הבא מכלל עשה עשה ובגמרא מפיק ליה לעשה מדכתיב גבי פסולי המוקדשין בשעריך תאכלנו הטמא והטהור יחדיו וגו' תאכלנו לזה ולא לאחר דהיינו תרומה טמאה ולאו הבא מכלל עשה עשה.
ד׳
היה אוכל תרומה והרגיש שנזדעזעו איבריו להוציא שכבת זרע אוחז באמ' שלא יצא הזרע עד שיבלע התרומה שבפיו דאין מטמאין עד שיצא לחוץ דכתיב גבי זב כי יהיה זב מבשרו עד שיצא זובו מבשרו ובבעל קרי כתיב כי תצא ממנו שכבת זרע.
ה׳
החרש והשוטה מטבילין אותם ומאכילין אותם אחר שיעריב שמשן ומשמרין אותם שלא ישנו ויראו קרי. ורוכבי גמלים הם בחזקת טמאים ואסורים בתרומה דדילמא הרגיש כל גופו בזרע ולאו אדעתיה ולכך צריכין טבילה והערב שמש.
ז׳
המשמשת טובלת ואוכלת בתרומה לערב כדכתיב ורחצו במים וטמאו עד הערב ואם נתהפכה אסורה כל שלשה ימים שאי איפשר לה שלא תפלוט ותהיה טמאה דכתיב יהיה יתירא זובה בבשרה יהיה לפולטת שכבת זרע לבית החיצון:
י׳
אזהרת קעז שלא יאכל ערל תרומה דכתיב תושב ושכיר בפסח וכתיב תושב ושכיר בתרומה מה תושב ושכיר שנאמר בפסח ערל אסור בו דכתיב וכל ערל לא יאכל בו אף תושב האמור בתרומה ערל אסור בו דתושב ושכיר הוי מופנה להא מילתא דאין תושב שהוא עבד עברי אסור בפסח דישראל מעליא הוא דהא אין גופו קנוי דלהכי אינו אוכל בתרומה וכיון דתרוייהו תושב ושכיר לא צריכי דלא איפשר לאוקמינהו בפשטיהו כלל שדי חד אלמד דהיינו תרומה וחד אמלמד והוה ליה גזירה שוה מופנה משני צדדיו דלמדין ואין משיבין ורבי עקיבא יליף איסור ערלה בתרומה כי טמא ואי לאו דכתב רחמנא ערל בפסח לא הוה מרבינן ליה. ואם אכל ערל תרומה לוקה מן התורה. משוך שנראה כערל מותר מן התורה לאכול בתרומה דלאו ערל הוא. וכן נולד מהול מותר לאכול בתרומה. וטומטום הוא ספק דאוריתא. ואנדרוגינוס מל ואוכל דבין שהוא איש בין שהוא אשה בין שהוא בריה בפני עצמה הא זרעו של כהן הוא.
י״ב
ערל וכל הטמאים נשיהם ועבדיהם אוכלים בתרומה דהא משום ערלות וטומאה לא נפקי מכלל כהנים אלא דאינהו גופייהו מחסרי תקנתא.
י״ג
פצוע דכא וכרות שפכה הם ועבדיהם אוכלים דלאו ערלים הוו ועבדיהם דוקא אוכלים משום קנין כסף אבל נשיהם לא יאכלו דשויה חללה בביאתו שהרי נבעלה לפסול לה דכתיב לא יבא פצוע דכא וגו' ואם לא ידעה משנעשה פצוע דכא אוכלת דהויא קנין כסף דכתיב נפש יתירא להא מילתא. סריס חמה הוא ואשתו ועבדיו אוכלים דהא לאו פצוע דכא הוא דאף על גב שאינו מוליד וכתיב ויליד ביתו וגו' משום הכי לא הפסידו אותם שהם קנין כספו מלאכול בתרומה. טומטום ואנדרוגינוס עבדיהם הוו קנין כסף אבל נשותיהם לא יאכלו דהוו ספיקא דאוריתא אי הוו זכרים ומאכילים או לא. חרש שוטה וקטן אין קנינם קנין ואם קנו להם בית דין או אפטרופין הוו קנין כסף או שנפלו לו להם בירושה העבדים כדכתיב ויליד ביתו ודרשינן ילוד מאכיל.
ט״ז
אנדרוגינוס שנבעל לפסול נפסל מלאכול בתרומה דהוי ספק חללה דאי הויא אשה הרי היא כזר כיון שנתחללה ואינה מאכילה לעבדיה דערל וטמאים לא מיחסרי אלא תקנתא דמילה וטהרה הוא דמאכילין אבל חללה הויא כזר כדאמר' וכן נבעל דרך נקבותו לאנדרוגינוס הפוסל לאשה דרך זכרותו לא דאין זכר פוסל זכר מן הכהונה והכא נמי הוי כי האי גוונא לדעת הרב ז"ל דכיון דתרוייהו הוו ספיקא לא פסלי דרך זכרות דנראה דדמי לספק ספקא.
י״ז
עבד של ישראל וכהן אינו אוכל בתרומה דאין כל גופו קנין כספו וכל המאכיל בתרומה מאכיל בחזה ושוק כדילפינן לעיל.
י״ח
עבדי בת ישראל שנישאת לכהן אוכלים בתרומה דאשתו הויא קנינו דקנה קנין כעבדים שקנו עבדים דילפינן דאוכלים בתרומה דכתיב וכהן כי יקנה נפש קנין כספו קרא יתירא ודרשינן דלהכי אתא והכי משמע קרא כהן כי יקנה קנין כספו נפש שעבדו קנה עבד הוא יאכל בו ומשכחת לה עבד שקנה עבד כגון שנתנו לו מתנה על מנת שאין לרבו רשות בה וקנה עבד או מפקיר עבדו שאוכל בתרומה וקנין האוכל מאכיל כדכתיב בקרא ושאינו אוכל אינו מאכיל כדאמר.
י״ט
בת כהן שנשאת לישראל אין עבדיה אוכלים בתרומה כיון דהיא אינה אוכלת דאף על גב דערל וטמא מאכילין היינו משום דתקנתן דידהו אבל הך אין בידה להתגרש מישראל.
כ׳
אלמנה לכהן גדול ושאר חייבי לאוין מן התורה אוכלות כשלא נבעלו הן ועבדיהם דהא הוו קנין כסף אלא דרבנן גזרו וכשנבעלה נתחללה היא וכשתתגרש לא תאכל לא היא ולא עבדיה אפילו היא כהנת דהא נתחללה מן הכהונה כדכתיב ובת כהן כי תהיה לאיש זר וגו' כדא' לעיל וכל שאינה איסור תורה אוכלות אפילו נבעלה וכן עבדיה:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
אור שמח · הלכות תרומות פרק ז׳
ד׳
מי שהיה אוכל בתרומה כו' אוחז באמה ובולע אה"ת. בגמרא מקשה והתניא ר"א אומר כל האוחז כו' מביא מבול לעולם, ומתרץ שם אביי ורבינו פסק כרבא כיון דעקר עקר כו', ובתוס' רא"ש תמה דאטו משום זה יעבור על משמרת תרומתי דהוי דאורייתא יעו"ש. ויתכן דהגמרא רוצה לתרץ משנתינו גם לרבי אליעזר דאיהו סבר בתרומות אמרו לו נטמאת ונטמאת התרומה ר"א אומר יבלע, לכן לר"א גופיה הלא אם לא יאחוז באמה כיון שהתחיל לאכול היינו שלעס התרומה בהיתר יבלע ורשאי לבלעה, ולכן פריך דאסור לאחוז באמה ויעוין רש"י נדה (דף נ"ח) בזה, לכן הלא לא תאבד התרומה ואמאי שרי לאחוז, אבל לר' יהושע דסובר דיפלוט א"כ אם תצא הש"ז יטמא ויהא מוכרח לפלוט התרומה מתוך פיו ודאי דלא עקרינן הך דמשמרת תרומתי משום איסור דהרהור באוחז באמה, ובודאי א"ש משנתינו כפשטא וגם אביי מודה דשרי בלא מטלית עבה ואף בפנוי ונכון: והנה בירושלמי מביא דרבי נתן אליבא דר' אליעזר במשנתינו סבר לעוס כבלוע לכל מידי, אבל תנא דמשנתינו סבר דוקא בהתחיל בהיתר יעו"ש, ולפ"ז נראה דטעמא דר' אליעזר במשנתינו דסבר כמו קושיית רבנן בתוס' ישנים פ' אלו נערות כיון דלעס ליה ומקלקל דהוי כמו כהן שסך שמן של תרומה בן בתו ישראל מגלגל בה ואינו חושש, ואמנם סבר דוקא בהתחיל בהיתר נתחללה בלעיסתו וכמו שרצו רבנן בתוס' ישינים דיומא פרק יוהכ"פ לומר דדוקא כהן אבל בזר שבלע לא דדוקא בשנעשה בה היתר לבלעה נתחללה מתורת תרומה יעו"ש זה סברת ר' אליעזר בתרומה. ומדברי ירושלמי דר"נ סבר דהלעוס כבלוע מדחשיב גם יוהכ"פ מוכח דה"ה לתנאי דפליגי על ר"נ בבלוע מיהא מודו דחייב וחייב בבלע חצי שיעור והקיאו וחזר יאכלו גם ביוהכ"פ דהנאת גרונו איכא וחייב גם ביוהכ"פ אף דבאתובי דעתא תלוי, דחזינן דלר"א דלעוס כבלוע מותר לבלוע ביוהכ"פ, כן לדידהו בבליעה ביוהכ"פ ופשוט. וכן משמע הך דמוקי בסוף פ"ק דשבועות דחנקתיה אומצא דבבליעה בלא הנאת מעיו חייב, ובכריתות פרק אמרו לו (דף י"ד) אמר והא יוהכ"פ בכותבת הוא דמחייב הו"מ לשנויי כגון שהקיאו וחזר ואכלו אך זה דחוק וביארתי בהלכות שביתת עשור ודע דאם נאמר דעבדים אינן מצווין על פו"ר ונאמר כשיטת ר"ת דכל מי שאינו מצווה על פו"ר אינו באיסור השחתת זרע יעוין משל"מ הלכות מלכים, הו"מ לאוקמי הך דמי שהי' אוכל בתרומה בעבד דטמא אסור בתרומה ודוק:
ז׳
ואם נתהפכה כו' כל שלשה ימים. פירוש כל שלשה ימים בדיוק דשלשה עונות שלמים טמאה לבד העונה שמשמשת בה א"כ כי שמשה בשבת אף בליל שבת הוי יום שבת וליל יום א' ויום א' ג' עונות ואימת טבלה אחר זה ביום ב' והוה טבול יום ואסורה לאכול עד הערב שמש נמצא דמותרת בתרומה ביום רביעי דהוא שלישי בשבת, ושבת ויום א' ויום ב' אסורה ופשוט. והנה לגירסא דרש"י ותוס' דחכמים סברי דששה עונות שלמים בעי וא"כ כי תפלוט בעונה הששית בסופה תצרך לטבול אחר זה ביום שלאחר השש עונות ואח"כ תהי' טבול יום ונמצאת כל ארבעה ימים אסורה לאכול בתרומה. וצ"ל דרבא אמר במקומו בתרומת חו"ל וטבול יום אוכל בתרומה אף בעל קרי וכמו שמבואר בהלכה ח' ודוק. ועיין פרק בנות כותים (דף ל"ב):
ט׳
והמצורע [הרי הוא] כמי שטומאה יוצא [עליו] מגופו. נ"ב מפורש בבכורות (דף ל"ג) דאשכחן דפליג רחמנא בין כו':
י׳
משוך [מותר לאכול] (אוכל) בתרומה ואעפ"י שנראה כערל. הנה בירושלמי גרסינן המשוך לא יאכל עד שימול ופליגי אי משום קנס או משום גזירה, ונפ"מ להיכי דנמשכה לו מאליו או משך לו אחר בע"כ. והנה למ"ד משום קנס אין סתירה מהך ברייתא דמייתי בתלמודין דגרסינן משוך אוכל בתרומה ורק על רב הונא פריך דמפני שנראה כערל אוסרו בתרומה וזה כרב רבו דאמר בירושלמי מפני גזירה דגזר אטו ערל גמור ואפילו בנמשכה מאליו, ואפשר דבמשך את עצמו גם לשיטת רבינו אסור משום קנס דרב ור' יוחנן הלכה כר"י. אולם לפי גירסא השניה דלימא מסייע לרב הונא ומשוך אוכל מן התורה, לשיטת רבינו לא יתכן דא"כ הא דתני טומטום אינו אוכל הוא דבר תורה ומדברי סופרים גם משוך אינו אוכל ומאי נפ"מ בין משוך לטומטום. ואולי משום דספק שיכול להתברר בהא גם לרבינו הוי דבר תורה להחמיר וטומטום יתברר כשיהא נקרע: אך יותר נראה עפ"י מה שבארו האחרונים דבר נכון, דכל מקום שדברה התורה בלשון ודאי דברה, ואבוהון דכולהו שמועה דסוטה בהך דר"ג דכתיב כל טהור יאכל בשר ודאי טהור והבשר אשר יגע בכל טמא ודאי טמא דוקא, ובירושלמי ריש האשה בתרא כי ישבו אחים בודאי לא בספק יעו"ש דקרא דובן אין לו הוא ג"כ בודאי אין לו שלשון התורה מדבר על הודאי, ובירושלמי שילהי נזיר וטמא אותו הודאי מטמא ולא ספק וטהרו אותו הודאי מטהר לא ספק, וכן בפרק יוהכ"פ וחי בהם ולא שימות בהם שיחיה בודאי ואף ספק פקו"נ דוחה כל המצות עיי"ש, וכן בסוף פ"ב דשבועות הכא הוא דלא כתיבה ידיעה בהדיא מונעלם הוא דקא אתי וכו' דכתיב או הודע אליו וכו' יעו"ש לענין ספק ידיעה. ולפ"ז הא דערל אסור בתרומה דיליף גז"ש מפסח ובריש הערל אמר הגמ' מי איכא מידי דערלות דגופיה לא מעכבא ביה ערלות דאחרינא מעכבא ביה, והנה בערלות דזכריו ועבדיו דמעכבין ביה הוא מדכתיבא המול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו ומלתה אותו אז יאכל בו, הרי התורה מדבר על לשון ודאי שיהא ודאי מהול הא ספק אם הוי מהול אינו רשאי לאכול עדיין [רק גבי טומטום מפני שהוא אנוס ובאונס אינו מעכב מעשות את פסחו] א"כ כש"כ כשכתבה התורה וכל ערל לא יאכל בו כשהוי אפילו ספק ערל אסור לאכול בו וא"כ כי גמרינן גז"ש לתרומה ג"כ אפילו ספק אסור לאכול בתרומה מה"ת ולכן אינו אוכל בתרומה מה"ת ומשוך אינו אוכל רק מד"ס הא מה"ת אוכל ודוק:
כ׳
נשא שניה היא אוכלת כו'. נ"ב, ירושלמי פרק יש מותרות ה"ד עיי"ש, ומזה יצא לרבינו פי"ט ה"ח מאיסורי ביאה שלא נעשית זונה לפיכך אוכלת בתרומה ועיין מש"כ שם:
כ״ג
שהרי נאסרה עליו כו'. שני איסורים יש חדא משום איסור דלא יבנה דוגמא דלאחר חליצה דזה הוי איסור ששוה בכל דזה בישראל ג"כ משום זה לא נעשית זונה כמוש"כ רבינו בהלכות אסו"ב פי"ח ה"ד דישראל הבא על חלוצתו ג"כ לא נעשית זונה דחלוצתו גופא לא הוי רק דדבריהם, והאיסור השני משום דגט דפוסל ביבמה אם נתן לה היבם גט ומת אסורה לכהונה וכמו דמשמע פרק ר"ג דכיון דפסלה בכהונה גזרו גם ביבמה יעו"ש. א"כ להיבם כהן נעשית מביאתו חללה והולד חלל מדבריהם כמו מכל גרושה דדבריהם שבא עליה כהן ועיין משל"מ פי"ט מאיסו"ב ה"ח שלא זכר חלל זה מדבריהם. ויש להעיר דלפי מה דאמר בירושלמי פרק ר"ג ה"ד לרבי דגט אינו פוסל אלא מדעת יתכן דלכהונה לא פסלה, אך ז"א דהא אמר דהוי כחליצה: נ"ב ומזה למד רבינו דחלוצה לכהן אוכלת דלא כמשנתינו בפרק הבא ע"י דחשבה חלוצה לכהן ברהיטא כמוש"פ בתוס' ריש אלו נערות. כהן הדיוט שנשא אילונית כו'. נ"ב, תוספתא יבמות פ"ח עי"ש:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
יצחק ירנן · הלכות תרומות פרק ז׳
א׳
וטמא שאכל וכו'. ויש לגמגם דאימא מיתה ליכא דמיעטיה קרא ומתו בו כי יחללוהו וכו' אבל לילקי מיהא, ורבינו נראה שנשמר מזה וכתב שהרי אינה קדש ועדיין קשה א"כ דאינה קדש א"כ אינו נכלל בחיוב הלאו דהוא צרוע או זב בקדשים לא יאכל ואמאי כתב אע"פ שהוא בלאו. וראיתי להרב פר"ח במים חיים שתמה על רש"י ביבמות דף צ' ובגיטין דף נ"ד שכתב דכהן טמא שאכל תרומה טמאה במיתה ואיהו מתרץ לה שטעמו משום דבזבחים דף ק"ח הויא פלוגתא דר' יוסי הגלילי ורבנן בטמא שאכל קודש טמא ומשמע ליה דכי היכי דרבנן מחייבי בקודש טמא ה"ה בתרומה טמאה והך מימרא דפרק הנשרפין אתיא כר' יוסי הגלילי ורבנן לית להו הך דרשא וכו' ואין כן דעת התוס' וכו' יעו"ש ודבריו תמוהים דהיכי מצינו למימר דהך דשמואל אזלא כר' יוסי הגלילי הא טעמא דשמואל הוא דדריש פרט לזו שמחוללת ואילו ר"י הגלילי ס"ל גם בטמא שאכל קודש טמא שהוא חייב ואף שמחולל דהכי איתא התם שפיר קאמרי ליה רבנן לר"י הגלילי אמר רבא כל היכא דנטמא טומאת הגוף ואחר כך בשר כו"ע לא פליגי דחייב וכו' כי פליגי כשנטמא בשר תחלה ואח"כ הגוף דרבנן סברי אמרינן מיגו ור"י סבר לא אמרינן מיגו ופי' רש"י ז"ל כל היכא דנטמא וכו' ואח"כ בשר ע"י אחרים מודה ר"י דחייב דמה לי על ידו מה לי על ידי אחרים דטעמא דר' יוסי משום דאין איסור חל על איסור וכאן איסור טומאת הגוף וכו' כשנטמא בשר תחילה ונאסר על זה משום טומאת בשר שאין חייב עליה חטאת וכו', הרי להדיא דטעמא דר"י לאו משום דמחולל ועומד הוא אלא משום דסבר לא אמרינן מיגו וא"כ שנטמא הגוף תחילה אף שמחולל ועומד חייב וא"כ היכי מצינן למימר דהך דשמואל אזלא כהך דר"י הגלילי, ואם נאמר דכונתו לומר דמ"ש שמואל יצא זו שמחולל ועומד היינו כשנטמא התרומה תחילה ואחר כך הגוף הא ליתא דאי כיון לזה עדיין יוכל לומר דהך דשמואל אזיל כרבנן דעד כאן לא חייבו בין כשנטמא הגוף או לא אלא בקודש ברם בתרומה דגלי קרא ומתו בו וכו' פטור היכא שנטמא התרומה קודם וכמ"ש התוס' פרק גיד הנשה דף ק"א יעו"ש, ולמה לו לאוקמי פלוגתא בין רש"י ותוס' שסיים בסוף דבריו ואין כן דעת התוס'. ועיין בארעא דרבנן מהדורא בתרא אות ה' הקשה כן ומה שתירץ בתירוץ שני עיין להרב מל"מ כאן שנסתפק בזה.
י״ז
עבד של שני שותפין וכו'. וכתב מרן שהוא מהירושלמי ותורת כהנים סדר אמור יעו"ש דילפינן לה מקרא וכמ"ש שם הרב קרבן אהרן ז"ל שם. וקשה לי עליו דלזה למה לי קרא מסברא נדע שאינו אוכל דהיאך אתי צד עבדות של ישראל ואוכל מתרומה דומה לזה אמרו בריש חגיגה מי שחציו עבד וכו' א"ל בית שמאי תקנתם את רבו וכו' לישא שפחה אינו יכול וכו' לישא בת חורין אינו יכול שכבר חציו עבד וכו' יעו"ש והשתא בנדון דידן היאך יהנה מתרומה הצד האחד שאינו עבד כהן שהרי מעורב בו בכל אבר ואבר מאדון כהן וישראל יעו"ש בתוס' ובגיטין דף מ"א דאפי' מינו שהוא חציה שפחה וחציה בת חורין אינו יכול לישא משום דאתי עבדות ומשתמש בצד חירות ודוק.
כ׳
נשא שנייה אוכלת וכו'. עיין מ"ש מרן, גם מ"ש הרדב"ז אינו מעלה ארוכה דכיון דאינו חייב לזונה אמאי יאכילנה תרומה ומה גם שהוא היפך מהאי סוגיא דהבא על יבמתו כמ"ש מרן. ואפשר שדעתו כדעת התוס' ר"פ אלמנה לכהן גדול גבי מתני' דישראל ששכר פרה מכהן דמאכילה אף שמזונותיה על ישראל משום דהוי קנין כספו דכהן וה"ה כאן דאשה זו הוי כשרה והוי קנין כספו דכהן ודלא כהתוס' פ"ק דע"ז דדוקא כשאין מזונותיה על ישראל יעו"ש.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
משנה למלך · הלכות תרומות פרק ז׳
א׳
כהן טמא אסור לאכול תרומה וכו'. טבול יום שאכל תרומה אם חייב מיתה עיין במה שכתבו התוס' פרק הנשרפין (דף פ"ג) ד"ה ויליף. ועיין בסמ"ג לאוין סי' ש"ה וש"ו שכתב בשם רבינו חיים הכהן דטבול יום שאכל תרומה הוא במיתה: וטמא שאכל תרומה טמאה אע"פ שהוא בלאו אינו לוקה. בס"פ הנשרפין מפיק לה מדכתיב ומתו בו כי יחללוהו פרט לזו שמחוללת ועומדת. ויש להסתפק במי שאכל תרומה טמאה מדרבנן אי חייב מיתה ב"ש מי אמרי' כיון דתרומה זו טהורה מן התורה שפיר קרינן ביה ומתו בו כי יחללוהו או דלמא אף שטומאתה מדרבנן ממעטינן לה ואמרינן פרט לזו שמחוללת ועומדת. ויש לנו הרבה כיוצא בזה כגון הבא ביאות אסורות מדרבנן דאין המים בודקים את אשתו ומייתינן לה מדכתיב ונקה האיש מעון וכן גבי אונס ומפתה אמרי' שאם היתה אסורה עליו מדרבנן שאינו נושאה משום דכתיב ולו תהיה לאשה אשה הראויה לו. וא"כ ה"נ תרומה טמאה מדרבנן ממעטינן לה מקרא דכי יחללוהו. ועיין במ"ש מרן בספי"ד מהלכות פרה אדומה בשם הר"י קורקוס שהקשה וא"ת והרי נטמאו המים והמים יחזרו ויטמאו אותה אפי' היתה טהורה הא לא קשיא ההוא מעלה בעלמא ואין טומאת מעלה פוטרתו מחיוב מיתה ע"כ. ולא ידעתי אם הרב ס"ל דשאני טומאת מעלה משאר טומאות דרבנן או דלמא ס"ל דשום טומאה דרבנן אינה פוטרתו מחיוב כרת מן התורה והדבר צריך תלמוד. שוב ראיתי לרבינו בפ"ב מהלכות גניבה דין ח' שכתב השוחט כו' אע"פ שחולין שנשחטו בעזרה אסורים בהנאה הואיל ואיסורם מדבריהם ה"ז חייב לשלם תשלומי ד' וה'. הרי שאם היה איסורו מן התורה היה פטור משום דלא הוה קרינן ביה וטבחו ועכשיו שאיסורו מדרבנן לא ממעטינן ליה מקרא דוטבחו. מכאן יש ללמוד דמי שאכל תרומה טמאה מדרבנן דחייב כרת ולא ממעטינן ליה מקרא דכי יחללוהו כיון שאין טומאתו כי אם מדרבנן. ועיין במ"ש התוס' בפ' מרובה (דף ע"ז) ד"ה אומר היה ר"ש ודוק. ועיין בפרק השוחט (דף נ"ז) דפריך בגמרא ואי אמרת אין שחיטה לעוף מן התורה ליבעי כיסוי ודוק. ועיין במ"ש רש"י פרק כל שעה (דף ל"ה) אהא דאמרינן דמאי לא חזי ליה שכתב ואמרינן לקמן מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ לבדו אתה יוצא בה לשום מצה כו'. ועיין במ"ש התוס' שם (דף ל"ח) אהא דאמרי' אבל חלתו דאי מטמיא כו' שכתבו זו הסוגיא כמ"ד מחיצה לקלוט דאורייתא ודוק היטב בדבריהם. (*א"ה עיין במ"ש הרב המחבר בפ"ג מהלכות תמידין ומוספין דין ב' ובפ"א מהלכות נערה בתולה דין ה' יע"ש):
ג׳
שנאמר ואחר יאכל מן הקדשים וכו'. בגמרא לא הביאו פסוק זה אלא בשעריך תאכלנו לזה ולא לאחר ולאו הבא מכלל עשה עשה וכ"כ הרמב"ן במנין המצות בעשין סי' ג'. וראיתי בירושלמי רפ"ב דבכורים דר' אבא מפיק לעשה מואחר יאכל ור' ייסא מבשעריך יע"ש:
י׳
כהן ערל אסור כו'. עיין בלח"מ פ"ט מהלכות קרבן פסח שהאריך בזה. ומ"ש משוך מותר לאכול כו' כתב מרן וסובר רבינו כגירסת ספרים דידן דמסיק לרב הונא בתיובתא ומהירושלמי דפירקין נראה כגירסא האחרת דגרסי מסייע ליה לרב הונא ודוק:
י״ד
טומטום ואנדרוגינוס עבדיהן אוכלים כו'. מרן הביא כל הסוגיא דר"פ הערל וכתב וידוע דהלכה כרבא ולפיכך סתם רבינו כו'. ולא ידעתי טעם לזה דכיון דביציו ניכרות אמאי אינו מאכיל את אשתו הא ודאי זכר הוא והיא הויא אשת איש גמורה והבא עליה במיתה וא"כ אמאי לא יאכיל את אשתו. ובדברי הגמרא הייתי סבור לומר דרבא לא פליג עליה דאביי לענין דינא דמודה רבא דאם ביציו ניכרות דאשתו אוכלת אלא דדחיקא ליה מילתא לאוקומי לברייתא בשביציו ניכרות דאם איתא ה"ל לפרש ועוד דס"ל דאי מיירי בהכי מאי אשמעינן בברייתא דאשתו אוכלת פשיטא דהא ודאי זכר הוא ומש"ה אוקמה ואמר מאי נשיו אמו ואשמעינן דלא נימא מוליד מאכיל שאינו מוליד אינו מאכיל וכדאיתא בגמרא. והנראה אצלי בדעת מרן הוא דס"ל דרבא פליג עליה דאביי לענין דינא וס"ל דאף שביציו ניכרות אינה אוכלת וטעמא מההיא דאמרי' בפרק הבא על יבמתו (דף נ"ד) אמר שמואל מודה לי אבא בתינוקת פחותה מבת ג' שנים ויום אחד הואיל ואין לה ביאה אין לה חופה ע"כ. וכי היכי דאמרי' התם דאע"ג דיש חופה לפסולות מ"מ בעינן שתהא חופה הראויה לביאה ואי לא לא חשיבא חופה ה"נ גבי תרומה דקי"ל דאינה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה לא חשיבא חופת הטומטום חופה כיון דאינו ראוי לביאה והתוס' הקשו קושיא זו לאביי וז"ל וא"ת אכתי היאך מאכיל את אשתו דכיון דאינו בר ביאה לא הוי חופתה חופה כמו פחותה מבת ג' וי"ל דכיון דראוי ליקרע הוי בר חופה ע"כ. ורבא לא ס"ל תירוץ זה ומש"ה אוקמה לברייתא ואמר מאי נשיו אמו ומש"ה פסק רבינו סתם דטומטום אינו מאכיל את אשתו ולא חילק דס"ל דאפי' ביציו ניכרות אינו מאכיל משום דאין לו חופה וא"ת אכתי קשה דלמה לא נקט דטומטום מאכיל את אמו וללמדנו דלא נימא מוליד מאכיל שאינו מוליד אינו מאכיל וי"ל שכבר לימד אותנו רבינו דין זה בפ"ו דין י"ב שכתב ישראלית שיש לה זרע מכהן אוכלת בשביל בנה בין זכר בין נקבה ואפי' טומטום ואנדרוגינוס ואין ספק דדין זה דרבינו מהא דרבא גמר לה:
י״ז
וכל המאכיל בתרומה מאכיל בחזה ושוק. כתב מרן בס"פ הערל אהא דתנן אנדרוגינוס כהן שנשא בת ישראל מאכילה בתרומה אמר ר"ל בתרומה בזמן הזה וכו' (עיין בכ"מ) (*א"ה עיין בס' יום תרועה דף ו') ויש לתמוה עליו שהרי בפרק ראשון פסק כר"ל דאמר תרומה בזמן הזה דרבנן וצ"ע ע"כ ואני תמיה על מרן דאמאי לא הקשה לרבינו במ"ש לעיל בדין י"ד טומטום ואנדרוגינוס עבדיהן אוכלין אבל לא נשותיהן ע"כ דנהי דקי"ל כרב דאמר ליתא למתני' מקמי ברייתא דתניא ר' יוסי אומר אנדרוגינוס בריה בפני עצמו הוא ולא הכריעו בו חכמים אם מין זכר אם נקבה כו' מ"מ נהי דספיקא הוי כיון דקי"ל דתרומה בזמן הזה דרבנן ניזיל לקולא ותיכול דאימור זכר הוא ומאי דאמרינן ליתא למתניתין היינו משום דס"ל דתרומה בזמן הזה מן התורה אבל כפי האמת שהוא מדרבנן רבי יוסי דמתניתין ורבי יוסי דברייתא הם שפה אחת ודברים אחדים. אך אחרי בקשת המחילה הראויה אמינא דקושיא מעיקרא ליתא ובירורן של דברים כך הוא דר"ל ורבי יוחנן נחלקו בסברת רבי יוסי ור"ש דמתניתין דאמרו דאשת אנדרוגינוס אוכלת בתרומה דר"ל סבר דטעמא הוא דנהי דס"ל דאנדרוגינוס ספיקא הוי וכדקתני בברייתא מ"מ אשתו אוכלת משום דתרומה בזמן הזה דרבנן ובדרבנן אזלינן לקולא ורבי יוחנן פליג עליה וס"ל דרבי יוסי דמתניתין מפשט פשיטא ליה דאנדרוגינוס ודאי זכר הוא ומש"ה אמר דמאכילה אף בחזה ושוק ומאי דנקט במתניתין מאכילה בתרומה הוא משום דאית ליה תרומה בזמן הזה דאורייתא ולסברת ר' יוחנן הלזו אין חילוק בין תרומה דרבנן לתרומה דאורייתא דר' יוחנן אית ליה דאפי' מי שסובר תרומה בזמן הזה דרבנן אנדרוגינוס אינו מאכיל את אשתו אלא למ"ד ודאי זכר הוא אבל למאן דמספקא ליה אינו מאכיל אף דס"ל תרומה בזמן הזה דרבנן דחילוק זה לא אמרו אלא ר"ל אבל אליבא דר' יוחנן לא ומאי דקאמר ר' יוחנן דר' יוסי סבר דתרומה מן התורה ואמר ליה לר"ל מי סברת תרומה בזמן הזה דרבנן דמשמע דאי הוה ס"ל הכי היה מחלק בין תרומה בזמן הזה לחזה ושוק נראה דהכוונה היא דר"ל ראה דבמתניתין נקט ר' יוסי דאשת אנדרוגינוס אוכלת בתרומה ור"ל ס"ל דתרומה בזמן הזה דרבנן ועל זה הוקשה לו דר' יוסי אמאי נקט תרומה לישמעינן רבותא אפילו חזה ושוק לזה הוכרח לומר דרבי יוסי ס"ל דאנדרוגינוס ספיקא הוי ומש"ה נקט תרומה דדוקא תרומה שהיא מדרבנן אזלינן לקולא אבל חזה ושוק לא ור' יוחנן השיב לו מי סברת תרומה בזמן הזה דרבנן ומש"ה נדחקת לחלק אליבא דרבי יוסי בין תרומה דרבנן לחזה ושוק הא ליתא אלא ר' יוסי אית ליה דתרומה בזמן הזה מן התורה ונקט תרומה שהיא חמורה מחזה ושוק וטעמא דרבי יוסי הוא משום דס"ל דהוי זכר ודאי ולעולם דאפי' מאן דס"ל דהוי ספק וס"ל נמי דתרומה בזמן הזה דרבנן אינה אוכלת דאין לחלק בין תרומה בזמן הזה לחזה ושוק שאין לנו שום הכרח לומר חילוק זה. ונראה שיש להכריח דין זה דאין לחלק בין תרומה בזמן הזה לתרומה דאורייתא מההיא דאמרינן בפרק הערל (דף ע"ב) טומטום אינו אוכל בתרומה נשיו ועבדיו אוכלין ופריך נשיו לטומטום מנא ליה אילימא דקדיש כו' אימור דאמרינן לחומרא לקולא מי אמרינן ספק אשה הוא ואין אשה מקדשת אשה ע"כ, ומאי קושיא אימא דהאי תנא ס"ל תרומה בזמן הזה דרבנן ואזלינן לקולא אימור זכר הוא דומיא דמאי דס"ל לר"ל אליבא דרבי יוסי באשת אנדרוגינוס דאוכלת בתרומה וליכא למימר דבעו לאוקומה לההיא ברייתא אף למ"ד תרומה בזמן הזה דאורייתא דמי הזקיקם לזה לאוקומי לברייתא דלא כהלכתא דהא אליבא דרבינו תרומה בזמן הזה דרבנן ועוד שהרואה יראה כמה נדחקו אביי ורבא לתרוצי לברייתא דאביי אוקמה כשביציו נכרות ורבא אמר מאי נשיו אמו וכל אלו הם אוקימתות דחוקות ומי הזקיקם אימא דברייתא אתיא כפשוטה משום דס"ל דתרומה בזמן הזה דרבנן. שוב ראיתי דראיה זו אינה דהא קתני טומטום אינו אוכל וטעמא משום ספק ערל ואי הך תנא ס"ל דתרומה בזמן הזה דרבנן משום הכי נשיו אוכלות איהו אמאי לא אכיל הא ספק הוא וניזיל לקולא ומ"מ ס"ל לרבינו דליכא למימר דטעמא דהך תנא דברייתא הוא משום דס"ל דתרומה בזמן הזה דאורייתא דליכא לאוקומה להך סתמא דלא כהלכתא דאיהו ס"ל דאף ר' יוחנן מודה דתרומה בזמן הזה דרבנן ור' יוחנן לא אמר דהוי מן התורה אלא אליבא דר' יוסי וליה לא ס"ל וכמו שיתבאר לקמן ומש"ה ס"ל דאף למ"ד דהוי דרבנן לא אזלינן לקולא וברייתא זו אתיא אף כמ"ד תרומה בזמן הזה דרבנן. ועוד יש להביא ראיה לזה מההיא דאמרינן בפ"ב דקידושין (דף מ"ה) נתקדשה לדעת והלך אביה למדינת הים ועמדה ונשאת כו' רב אסי אמר אינה אוכלת שמא יבוא אביה וימחה ונמצאת זרה למפרע הוה עובדא וחש לה רב להא דרב אסי ע"כ. והשתא יש לתמוה כיון דתרומה בזמן הזה דרבנן אמאי חשו רב אסי ורב לדילמא ימחה האב והלא כל שהוא ספק אוכלת בתרומה בזמן הזה דרבנן דומיא דאנדרוגינוס דאוכל תרומה בזמן הזה ודוחק גדול לומר דרב אסי ורב ס"ל דתרומה בזמן הזה מן התורה דלא כהלכתא. ורבינו בסוף פ"ח פסק כרב אסי אף דס"ל דתרומה בזמן הזה דרבנן וטעמא הוא כדכתיבנא דס"ל דרב ורב אסי פליגי עליה דר"ל במאי דמחלק ואומר דתרומה בזמן הזה נאכלת על הספק וס"ל דטעמיה דרבי יוסי הוא כדרבי יוחנן דאמר דלרבי יוסי אנדרוגינוס ודאי זכר הוא ועוד אף אם תימצי לומר דרב ורב אסי ס"ל דתרומה בזמן הזה מן התורה אכתי קשה דהא התם מיירי בנתקדשה לדעת ומדאורייתא ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה כדאיתא בפרק אע"פ (דף נ"ז) וא"כ כיון דלא היה כאן כי אם איסורא דרבנן אמאי חששו לספק אלא ודאי דאף באיסורא דרבנן חששו על הספק. וא"ת מה ראיה היא זו הא ר"ל גופיה דאית ליה דאזלינן לקולא בתרומה בזמן הזה מודה דבזמן דנוהג תרומה מן התורה אינו מאכילה אפילו בתרומה שהיא מדבריהם וכדאיתא בפרק הערל (דף פ"א) הא לא קשיא כלל משום דהתם טעמיה דר"ל הוא דאי אמרת דאנדרוגינוס מאכיל את אשתו בזמן דהוי תרומה מן התורה תרומה דרבנן יבא להאכיל לאשתו תרומה של תורה ומש"ה גזרו ולא התירו אלא בתרומה בזמן הזה אבל הכא גבי ארוסה אין כאן שום טעם לגזור ואי אמרת דבזמן הזה אזלינן לקולא כל היכא דאיכא ספק אמאי לא אזלינן לקולא בארוסה כיון שאין איסורה כי אם מדרבנן אלא ודאי דס"ל דלא אזלינן לקולא בספיקא. ונ"ל דרב דהוה מתיר מתחלה הוא משום דהוה ס"ל דנהי דבעלמא בתרומה בזמן הזה לא אזלינן לקולא מ"מ הכא דנצטרפו תרתי דרבנן דהיינו תרומה בזמן הזה וארוסה הוה ס"ל דאזלינן לקולא ורב אסי פליג עליה וס"ל דאפ"ה לא אזלינן לקולא אף דאיכא תרתי דרבנן וחזר רב וחש לדרב אסי. הכלל העולה דר"ל ור' יוחנן בתלת פליגי דלר"ל ר' יוסי אית ליה דתרומה בזמן הזה דרבנן ואית ליה דאנדרוגינוס הוי ספק איש וספק אשה וס"ל דבתרומה בזמן הזה אזלינן לקולא בספיקא ורבי יוחנן פליג עליה בכל וס"ל דליתנהו להני כללי דכייל ר"ל וס"ל דלרבי יוסי תרומה בזמן הזה מן התורה וס"ל נמי דלרבי יוסי אנדרוגינוס ודאי זכר הוא וס"ל נמי דלמאן דאית ליה דתרומה בזמן הזה דרבנן לא אזלינן בספקא לקולא. ונראה דאף ר"ל דאמר דבתרומה בזמן הזה אזלינן לקולא לא אמרה כי אם אליבא דרבי יוסי אבל לדידיה לא ס"ל ואמינא לה מההיא דתנן בפרק ז' דיבמות עלה ס"ז ספק שהוא בן תשע שנים ויום אחד ספק שאינו ספק הביא שתי שערות וספק שלא הביא ע"כ ופירושה היא דכל הני פוסלין מספק כגון א' מכל הפסולין שבאו על בת כהן פסלוה ואם היה ג"כ ספק בן תשע שנים פסלוה וכן האירוסין שפוסלין בבת ישראל לכהן אם היה ספק בן שלש עשרה שנה נמי פוסלין ואין ספק דמתני' אליבא דהלכתא היא דס"ל דתרומה בזמן הזה דרבנן ור"ל נמי הכי ס"ל והשתא איכא לאתמוהי טובא ומה אנדרוגינוס כהן שנשא בת ישראל שהיתה בחזקת שאינה אוכלת והיתה גם בחזקת פנויה אפ"ה מן הספק מפקינן לה מחזקתה ואמרינן דשמא זכר הוא ואוכלת בת כהן שהיתה בחזקת אוכלת וכשרה אינו דין שאם בא עליה ספק בן תשע שלא נפסול אותה על הספק וכן גבי ספק בן י"ג איכא נמי חזקתה שהיתה אוכלת וחזקת פנויה ואפ"ה אמרינן דעל הספק לא תאכל וזה נ"ל שהוא ק"ו שאין עליו תשובה. אשר על כן נ"ל דאף ר"ל לא אמרה למלתיה כי אם אליבא דר' יוסי אבל לדידן לא ס"ל כוותיה אלא אף דקי"ל דתרומה בזמן הזה דרבנן לא אזלינן בספיקא להקל כי אם להחמיר. ולענין הלכה במה שנחלקו אי תרומה בזמן הזה הוא דרבנן או מן התורה פסק כר"ל מהטעמים שכתב הרב המגיד בפרק כ' מהלכות איסורי ביאה דין ג' ומה גם ממ"ש מרן טעם לשבח בפרק א' מהלכות אלו דין כ"ו דמאי דקאמר ר' יוחנן ואנא דאמרית כר' יוסי לאו משום דסבר רבי יוחנן כוותיה אלא משום דאליבא דר' יוסי דאנדרוגינוס דמתני' קיימי כו' ודבריו ראויים אליו. ובאידך פלוגתא דאנדרוגינוס אי הוי ספק או ודאי פסק דספיקא וכדאמרינן סמי מתניתין מקמי ברייתא וכן מתבאר בכמה מקומות מחיבורו דס"ל דאנדרוגינוס הוי ספק. ובאידך מילתא דאי אזלינן לקולא בתרומה בזמן הזה פסק דאזלינן לחומרא מכח כל הראיות שכתבנו ופסק בפ"ז דין י"א דהטומטום אינו אוכל מפני שהוא ספק ערל ובדין י"ד פסק דטומטום ואנדרוגינוס דנשותיהן אינם אוכלות משום ספק נקבה וכל אלו הדינים הם אפילו בתרומה בזמן הזה דאם היה חילוק בדבר היה לו לבאר וכמו שביאר בפרק י"ג דין י"ד גבי שתי קופות כו' אלא ודאי מדסתם משמע דס"ל דאף בתרומה בזמן הזה לא אזלינן לקולא ודוקא לענין תערובות חלקו בין תרומה בזמן הזה לתרומה של תורה אבל לאכול התרומה עצמה לא וההיא דקידושין שכתבנו לעיל דרב חש לההיא דרב אסי מוכח דמעשה בא לפניו בזמן הזה וחשש לספק ואסר לאכול תרומה. ואח"כ חזר וכלל ואמר וכל המאכיל בתרומה מאכיל בחזה ושוק ללמדנו דין זה בקיצור כמנהגו הטוב ואמר אל יעלה בדעתך כסברת ר' יוסי ואליבא דר"ל דאית ליה דיש חילוק בין תרומה לחזה ושוק דבתרומה אזלינן להקל ומאכיל משום דהוי דרבנן אבל בחזה ושוק לא דהא ליתא אלא כל המאכיל בתרומה מאכיל בחזה ושוק משום דאף בתרומה שהיא דרבנן לא אזלינן בה לקולא כי אם לחומרא ולפיכך כל המאכיל בתרומה מאכיל בחזה ושוק. והנה מלבד הראיות שכתבנו דתרומה בזמן הזה אף שהיא דרבנן דינה כשל תורה ממש לכל ספיקותיה זולת לענין תערובת ועיין בפ"ד מהלכות מעשר שני דין ט"ו במ"ש מרן ועיין במ"ש מרן בפ"ג מהלכות מעשר שני דין כ' וז"ל שפיר עבד רבינו שלא חש להרשב"א משום דכיון דס"ל דתרומה בזמן הזה דרבנן הוה ליה ספיקא דרבנן ולקולא ע"כ ועיין במ"ש בסוף פ"א מהלכות מעשר שני דין י"ד על דברי הראב"ד ונראה שסותר מ"ש בפ"ד דין ט"ו יע"ש. עוד יש להביא ראיה לזה מההיא דאמרי' בפרק הניזקין (דף נ"ה) ובפרק י"ד דיבמות (דף קי"ג) דפריך תלמודא וחרש בפקחת ליכול בתרומה דרבנן ופשטא דלישנא דבתרומה דרבנן הוא בדבר שאינו נוהג בו תרומה מן התורה כגון תבלין אליבא דרבינו ופירות האילן כפי סברת החולקין מלבד דפשט הלשון מורה הכי מהתשובה שהשיבו דלמא אתי למיכל בתרומה דאורייתא יש להכריח דהקושיא היתה דליכול בתרומה שאינה נוהגת כי אם מדרבנן דאי הקושיא היתה דתיכול בזמן הזה לא היו מתרצים לזה כלום דהא בזמן הזה לא שייך למיגזר דהא ליכא תרומה של תורה אלא ודאי דקושיית הגמרא לא היתה אלא דתיכול מדבר שאינו נוהג מן התורה והשתא תיקשי דאמאי אינה אוכלת בתרומה בזמן הזה שהיא דרבנן ולא שייך למיגזר אטו דאורייתא אלא ודאי דתרומה בזמן הזה אף שהיא דרבנן כדין תורה דנו אותה לגמרי ובפרק האשה רבה (דף צ') אמרינן ואוכלת בגינו תרומה בתרומה דרבנן משמע דבתרומה בזמן הזה לא וטעמא הוא כדכתיבנא דתרומה בזמן הזה דין תרומה של תורה יש לה זולת לענין תערובות וא"ת הרי כתב רבינו פ"כ מהא"ב דהואיל דתרומה בזמן הזה היא מדרבנן אוכלים אותה הכהנים שבזמננו שהן בחזקה ע"כ הרי שנחלקו בין תרומה בזמן הזה לתרומה של תורה הא לא קשיא משום דחכמים דתקנו תרומה בזמן הזה אם היו אוסרים אותה לכהן של חזקה היתה תקנתם לבטלה שהרי בזמן הזה כל הכהנים הם של חזקה ואינו נמצא כהן מיוחס לפיכך כשתקנו תרומה בזמן הזה ראו לך להתירה לכהנים של חזקה אבל לשאר הדברים עשו אותה כשל תורה לגמרי וכדכתיבנא אך קשה לכל מה שכתבנו מה שכתב רבינו בפ"ח מהלכות אלו דין י"ב וז"ל כל אלו כשם שאין מאכילין בתרומה של תורה כך אין מאכילין בתרומה של דבריהם גזירה שמא יאכלו בשל תורה ע"כ משמע דבתרומה בזמן הזה מאכילין דהא ליכא לטעמא דגזירה דשמא יאכלו בשל תורה והנראה אצלי דתרומה בזמן הזה תרומה של תורה חשיבא ומה שכתב בתרומה של תורה הכוונה היא בדבריהם שנוהגין בהם תרומה של תורה והיה עולה על הדעת דדברים שאינו נוהג בהם תרומה של תורה דתאכל כגון בת ישראל שנשאת לכהן חרש דליתו נישואין דרבנן ויאכילו לתרומה דרבנן קמ"ל דלא משום גזירה ונראה דקאי ג"כ לכל הספיקות שכתב דפוסלין אותה אפילו בתרומה של דבריהם מהטעם שכתב אבל תרומה בזמן הזה לא איצטריך לטעם דהא תקנה קבועה היתה ועשו אותה כשל תורה. עוד היה נראה לי לומר פי' אחר בדברי רבינו במ"ש וכל המאכיל בתרומה מאכיל בחזה ושוק דלפי מה שכתבנו היה לו לומר וכל האוכל בתרומה אוכל בחזה ושוק וכוונתו היא דבפ"י מהלכות מעשה הקרבנות דין ה' כתב וכל אלו הנאכלים לכהנות נאכלים לעבדי הכהנים ולנשיהם כתרומה ע"כ וסתם ולא חילק דהא איכא בין תרומה לחזה ושוק *ישראלית שנשאת לכהן ומת הישראל או שגרשה וזרע אין לה שחוזרת לבית אביה לתרומה ואינה חוזרת לחזה ושוק אלא שסמך על מ"ש בפ"ו מהלכות תרומות דין ו' אך לא ביאר דאוכלת בחזה ושוק בשביל בנה ויש כמה חילוקי דינים בזה וכמו שנתבאר שם ויש עוד דין מחודש בזה דאמרינן בפרק יש מותרות עלה פ"ז אמר רב אדא בר אהבה תנא כשהיא חוזרת לבית אביה חוזרת לתרומה ואינה חוזרת לחזה ושוק בשביל בנה חוזרת אף לחזה ושוק ע"כ ודין זה לא הביאו רבינו בפירוש ונראה דרבינו רצה לקצר וכלל כל הדינים בזה במ"ש וכל המאכיל בתרומה מאכיל בחזה ושוק כלומר כל שמאכיל שהאכילה באה לה ממקום אחר ולא מצד עצמה בין שאוכלת בשביל בעלה או שאוכלת בשביל בנה אוכלת ג"כ בחזה ושוק ובזה נכלל דינו של רב אדא בר אהבה דחוזרת בשביל בנה חוזרת אף לחזה ושוק אבל באוכלת מצד עצמה אז יש חילוק בין תרומה לחזה ושוק דהיינו חוזרת לבית אביה דאוכלת בתרומה מצד כהונתה ואינה אוכלת בחזה ושוק (א"ה עיין במ"ש הרב המחבר לקמן פ"י מהלכות מעשה הקרבנות דין ה') : *צ"ל בת כהן שנשאת לישראל
נחלת הכלל · Warsaw, 1881
רמב״ם הלכות תרומות ז׳, מתוך הלכות תרומות שבספר זרעים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
