א׳
תרומה ותרומת מעשר נאכלת לכהנים בין גדולים בין קטנים וכו'. פשוט בפרק הערל ובפרק אלמנה לכ"ג ובפרק אע"פ.
ומה שכתב ובהמתן. משנה בסוף תרומות (פי"א מ"ט):
עבד כהן שברח ואשת כהן שמרדה וכו'. גיטין (עלה י"ב) ותוספתא פ"י דתרומות:
רמב״ם - הלכות תרומות · פרק ו׳
ספר זרעים · 19 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.
הלכות תרומות · פרק ו׳
הלכה א׳
תְּרוּמָה וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר נֶאֱכֶלֶת לְכֹהֲנִים בֵּין גְּדוֹלִים בֵּין קְטַנִּים בֵּין זְכָרִים בֵּין נְקֵבוֹת הֵם וְעַבְדֵיהֶם הַכְּנַעֲנִים וּבְהֶמְתָּן. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כב יא) "וְכֹהֵן כִּי יִקְנֶה נֶפֶשׁ קִנְיַן כַּסְפּוֹ" וְגוֹ'. עֶבֶד כֹּהֵן שֶׁבָּרַח וְאֵשֶׁת כֹּהֵן שֶׁמָּרְדָה הֲרֵי אֵלּוּ אוֹכְלִין:
הלכה ב׳
תְּרוּמָה שֶׁל תּוֹרָה אֵין אוֹכֵל אוֹתָהּ אֶלָּא כֹּהֵן מְיֻחָס. אֲבָל כֹּהֲנֵי חֲזָקָה אוֹכְלִין בִּתְרוּמָה שֶׁל דִּבְרֵיהֶן בִּלְבַד. וּתְרוּמָה טְהוֹרָה בֵּין תְּרוּמָה גְּדוֹלָה בֵּין תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר בֵּין שֶׁל תּוֹרָה בֵּין שֶׁל דִּבְרֵיהֶן אֵינָהּ נִתֶּנֶת אֶלָּא לְכֹהֵן תַּלְמִיד חָכָם. מִפְּנֵי שֶׁאָסוּר לֶאֱכל תְּרוּמָה טְמֵאָה. וְכָל עַמֵּי הָאָרֶץ בְּחֶזְקַת טֻמְאָה לְפִיכָךְ נוֹתְנִין תְּרוּמָה טְמֵאָה לְכָל כֹּהֵן שֶׁיִּרְצֶה:
הלכה ג׳
יִשְׂרְאֵלִית שֶׁנִּשֵּׂאת לְכֹהֵן אֲפִלּוּ קְטַנָּה בַּת שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד תֹּאכַל בִּתְרוּמָה וְחָזֶה וְשׁוֹק. וְדִין תּוֹרָה שֶׁתֹּאכַל מִשֶּׁנִּתְאָרְסָה שֶׁהֲרֵי הִיא קִנְיָנוֹ. אֲבָל אָסְרוּ חֲכָמִים שֶׁתֹּאכַל עַד שֶׁתִּכָּנֵס לַחֻפָּה גְּזֵרָה שֶׁמָּא תַּאֲכִיל תְּרוּמָה לְאָבִיהָ וּלְאַחֶיהָ כְּשֶׁהִיא אֲרוּסָה בְּבֵית אָבִיהָ:
הלכה ד׳
חֵרֶשֶׁת וְשׁוֹטָה שֶׁנִּשֵּׂאת לְכֹהֵן אֵינָהּ אוֹכֶלֶת בִּתְרוּמָה אֲפִלּוּ הִשִּׂיאָהּ אָבִיהָ גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִשָּׂא חֵרֵשׁ כֹּהֵן חֵרֶשֶׁת וְיַאֲכִילֶנָּה. לְפִיכָךְ גָּזְרוּ שֶׁלֹּא תֹּאכַל חֵרֶשֶׁת בַּת יִשְׂרָאֵל כְּלָל:
הלכה ה׳
הַזָּר אָסוּר לֶאֱכל תְּרוּמוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כב י) "וְכָל זָר לֹא יֹאכַל קֹדֶשׁ" אֲפִלּוּ הָיָה תּוֹשַׁב כֹּהֵן אוֹ שְׂכִירוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כב י) "תּוֹשַׁב כֹּהֵן וְשָׂכִיר לֹא יֹאכַל קֹדֶשׁ". תּוֹשָׁב זֶה שְׂכִיר עוֹלָם. שָׂכִיר זֶה שְׂכִיר שָׁנִים. וְעֶבֶד עִבְרִי הֲרֵי הוּא כְּתוֹשָׁב וְשָׂכִיר. וְכֹהֶנֶת אֵשֶׁת הַזָּר הֲרֵי הִיא כְּזָר שֶׁנֶּאֱמַר וְכָל זָר בֵּין הוּא בֵּין אִשְׁתּוֹ:
הלכה ו׳
זָר שֶׁאָכַל תְּרוּמָה בְּזָדוֹן. בֵּין שֶׁהָיָה טָמֵא בֵּין שֶׁהָיָה טָהוֹר בֵּין שֶׁאָכַל תְּרוּמָה טְהוֹרָה בֵּין שֶׁאָכַל טְמֵאָה. חַיָּב מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כב ט) "וּמֵתוּ בוֹ כִּי יְחַלְּלֻהוּ". וְלוֹקֶה עַל אֲכִילָתָהּ. וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם דְּמֵי מַה שֶּׁאָכַל שֶׁאֵינוֹ לוֹקֶה וּמְשַׁלֵּם. וְאִם אָכַל בִּשְׁגָגָה מוֹסִיף חֹמֶשׁ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כב יד) "וְאִישׁ כִּי יֹאכַל קֹדֶשׁ בִּשְׁגָגָה וְיָסַף חֲמִשִׁיתוֹ" וְגוֹ':
הלכה ז׳
וּבַת כֹּהֵן כִּי תִהְיֶה לְאִישׁ זָר הִיא בִּתְרוּמַת הַקֳדָשִׁים לֹא תֹאכֵל. שְׁנֵי עִנְיָנִים נִכְלְלוּ בְּלָאו זֶה. שֶׁאִם תִּבָּעֵל לְאָסוּר לָהּ וְתֵעָשֶׂה זוֹנָה אוֹ חֲלָלָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת אִסּוּרֵי בִּיאָה הֲרֵי הִיא אֲסוּרָה לֶאֱכל בִּתְרוּמוֹת לְעוֹלָם כְּדִין כָּל חָלָל שֶׁהֶחָלָל כְּזָר לְכָל דָּבָר. וְאִם תִּנָּשֵׂא לְיִשְׂרָאֵל הֲרֵי הִיא אֲסוּרָה לֶאֱכל בַּמּוּרָם מִן הַקָּדָשִׁים שֶׁהוּא חָזֶה וְשׁוֹק לְעוֹלָם אַף עַל פִּי שֶׁגֵּרְשָׁהּ אוֹ מֵת:
הלכה ח׳
אֲבָל הַתְּרוּמָה אוֹכֶלֶת אַחַר שֶׁגֵּרְשָׁהּ הַיִּשְׂרָאֵל אוֹ מֵת אִם לֹא הִנִּיחַ בֶּן מִמֶּנָּה. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כב יג) "וּבַת כֹּהֵן כִּי תִהְיֶה אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה וְזֶרַע אֵין לָהּ וְשָׁבָה אֶל בֵּית אָבִיהָ כִּנְעוּרֶיהָ מִלֶּחֶם אָבִיהָ תֹּאכֵל":
הלכה ט׳
מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ (ויקרא כב יג) "מִלֶּחֶם" וְלֹא כָּל לֶחֶם. חוֹזֶרֶת הִיא לִתְרוּמָה וְלֹא לְחָזֶה וְשׁוֹק:
הלכה י׳
וְלֹא הַכֹּהֶנֶת בִּלְבַד אֶלָּא אֲפִלּוּ לְוִיָּה וְיִשְׂרְאֵלִית שֶׁנִּבְעֲלָה לְאָסוּר לָהּ הוֹאִיל וְנַעֲשֵׂית זוֹנָה אֲסוּרָה לֶאֱכל בִּתְרוּמָה לְעוֹלָם. וְאַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לָהּ זֶרַע מִכֹּהֵן:
הלכה י״א
לְפִיכָךְ הַשְּׁבוּיָה אֵינָהּ אוֹכֶלֶת בִּתְרוּמָה וְאַף עַל פִּי שֶׁאוֹמֶרֶת טְהוֹרָה אֲנִי. וְכָל שְׁבוּיָה שֶׁנֶּאֱמֶנֶת לוֹמַר טְהוֹרָה אֲנִי אוֹ שֶׁיֵּשׁ לָהּ עֵד כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה מֻתֶּרֶת לְבַעְלָהּ הֲרֵי זוֹ אוֹכֶלֶת בִּתְרוּמָה. וְהַנִּרְבַּעַת לִבְהֵמָה לֹא נִפְסְלָה מִן הַכְּהֻנָּה וְאוֹכֶלֶת:
הלכה י״ב
יִשְׂרְאֵלִית שֶׁיֵּשׁ לָהּ זֶרַע מִכֹּהֵן אוֹכֶלֶת בִּשְׁבִיל בְּנָהּ בֵּין זָכָר בֵּין נְקֵבָה וַאֲפִלּוּ טֻמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוּס וַאֲפִלּוּ זֶרַע הַזֶּרַע עַד סוֹף כָּל הָעוֹלָם שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כב יג) "וְזֶרַע אֵין לָהּ":
הלכה י״ג
כְּשֵׁם שֶׁזֶּרַע יִשְׂרָאֵל מִכֹּהֶנֶת פּוֹסֵל אוֹתָהּ כָּךְ זֶרַע כֹּהֵן מִיִּשְׂרְאֵלִית מַאֲכִיל אוֹתָהּ וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא זֶרַע פָּסוּל. כֵּיצַד. בַּת יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּשֵּׂאת לְכֹהֵן אוֹ כֹּהֶנֶת לְיִשְׂרָאֵל וְיָלְדָה מִמֶּנּוּ בַּת וּבָא עַל הַבַּת מִי שֶׁהוּא עֶרְוָה עָלֶיהָ אוֹ שֶׁנִּשֵּׂאת לְמַמְזֵר וּמֵתָה הַבַּת וַהֲרֵי הַמַּמְזֵר קַיָּם. הָיְתָה אֵם אִמּוֹ בַּת יִשְׂרָאֵל לְכֹהֵן תֹּאכַל בִּתְרוּמָה. בַּת כֹּהֵן לְיִשְׂרָאֵל לֹא תֹּאכַל:
הלכה י״ד
הָא לָמַדְתָּ שֶׁהִיא אוֹכֶלֶת בִּשְׁבִיל זַרְעָהּ וְאַף עַל פִּי שֶׁאוֹתוֹ הַזֶּרַע פָּסוּל וַאֲפִלּוּ אֵינוֹ יִשְׂרָאֵל. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁאִם הָיְתָה לָהּ בַּת מִכֹּהֵן אַף עַל פִּי שֶׁהַבַּת נְשׂוּאָה לְיִשְׂרָאֵל וַאֲפִלּוּ נִתְחַלְּלָה הֲרֵי אִמָּהּ אוֹכֶלֶת בִּשְׁבִיל הַבַּת הַפְּסוּלָה:
הלכה ט״ו
כַּיּוֹצֵא בּוֹ הַכֹּהֶנֶת שֶׁאֵינָהּ אוֹכֶלֶת מִפְּנֵי זַרְעָהּ שֶׁמִּיִּשְׂרָאֵל אַף עַל פִּי שֶׁאוֹתוֹ הַזֶּרַע כֹּהֲנִים. כֵּיצַד. בַּת כֹּהֵן שֶׁנִּשֵּׂאת לְיִשְׂרָאֵל וְיָלְדָה מִמֶּנּוּ בַּת וְהָלְכָה הַבַּת וְנִשֵּׂאת לְכֹהֵן וְיָלְדָה מִמֶּנּוּ בֵּן. הֲרֵי זֶה רָאוּי לִהְיוֹת כֹּהֵן גָּדוֹל מַאֲכִיל אֶת אִמּוֹ וּפוֹסֵל אֶת אֵם אִמּוֹ וְאַף עַל פִּי שֶׁמֵּתָה אִמּוֹ וְזֹאת אוֹמֶרֶת לֹא כְּבֶן בִּתִּי כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁהוּא פּוֹסְלַנִי מִן הַתְּרוּמָה:
הלכה ט״ז
הָעֶבֶד אֵינוֹ פּוֹסֵל מִשּׁוּם זֶרַע וְאֵינוֹ מַאֲכִיל. כֵּיצַד. כֹּהֶנֶת שֶׁנִּשֵּׂאת לְיִשְׂרָאֵל אוֹ יִשְׂרְאֵלִית שֶׁנִּשֵּׂאת לְכֹהֵן וְיָלְדָה מִמֶּנּוּ בֵּן וְהָלַךְ הַבֵּן וְנִכְבַּשׁ עַל הַשִּׁפְחָה וְיָלְדָה מִמֶּנּוּ עֶבֶד וּמֵת הַבֵּן וַהֲרֵי הָעֶבֶד קַיָּם. הָיְתָה אֵם אָבִיו שֶׁל עֶבֶד זֶה בַּת יִשְׂרָאֵל לְכֹהֵן לֹא תֹּאכַל בִּתְרוּמָה. הָיְתָה בַּת כֹּהֵן לְיִשְׂרָאֵל תֹּאכַל שֶׁאֵין זֶה זֶרַע שֶׁהָעֲבָדִים אֵין לָהֶם יִחוּס:
הלכה י״ז
בַּת יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּשֵּׂאת לְכֹהֵן וּמֵת וְלָהּ מִמֶּנּוּ בֵּן וְחָזְרָה וְנִשֵּׂאת לְיִשְׂרָאֵל לֹא תֹּאכַל בִּתְרוּמָה. מֵת הַיִּשְׂרָאֵל וְלָהּ מִמֶּנּוּ בֵּן לֹא תֹּאכַל בִּתְרוּמָה מִפְּנֵי בְּנָהּ שֶׁמִּיִּשְׂרָאֵל. מֵת בְּנָהּ מִיִּשְׂרָאֵל אוֹכֶלֶת בִּשְׁבִיל בְּנָהּ הָרִאשׁוֹן:
הלכה י״ח
בַּת כֹּהֵן שֶׁנִּשֵּׂאת לְיִשְׂרָאֵל וְיֵשׁ לָהּ מִמֶּנּוּ בֵּן וְחָזְרָה וְנִשֵּׂאת לְכֹהֵן תֹּאכַל בִּתְרוּמָה. מֵת וְלָהּ מִמֶּנּוּ בֵּן תֹּאכַל בִּתְרוּמָה. מֵת בְּנָהּ מִכֹּהֵן אֲסוּרָה לֶאֱכל מִפְּנֵי בְּנָהּ שֶׁמִּיִּשְׂרָאֵל. מֵת בְּנָהּ שֶׁמִּיִּשְׂרָאֵל חוֹזֶרֶת לְבֵית אָבִיהָ כִּנְעוּרֶיהָ וְאוֹכֶלֶת בִּתְרוּמָה לֹא בְּחָזֶה וְשׁוֹק:
הלכה י״ט
בַּת יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּשֵּׂאת לְיִשְׂרָאֵל תְּחִלָּה וְיֵשׁ לָהּ מִמֶּנּוּ בֵּן וְחָזְרָה וְנִשֵּׂאת לְכֹהֵן אוֹכֶלֶת בִּתְרוּמָה. מֵת וְלָהּ מִמֶּנּוּ בֵּן אוֹכֶלֶת מִפְּנֵי בְּנָהּ הָאַחֲרוֹן שֶׁהֲרֵי הוּא מַאֲכִילָהּ כְּמוֹ שֶׁהֶאֱכִילָהּ אָבִיו:
כסף משנה · הלכות תרומות פרק ו׳
ב׳
תרומה של תורה וכו'. בפ"ב דכתובות (כ"ד כ"ה):
ותרומה טהורה וכו' אינה ניתנת אלא לת״ח כהן וכו'. בר״פ הזרוע (חולין ק״ל:) אין נותנין מתנה לכהן ע״ה.
ומה שכתב לפיכך נותנין תרומה טמאה לכל כהן שירצה. בפ"ד דחלה (מ"ט) אלו ניתנים לכל כהן תני בהדייהו שמן שריפה ופירש רבינו לכל כהן בין חבר בין ע"ה ור"ש פי' דלא לע"ה קאמר אלא לחבר אע"פ שאינו אוכל חולין בטהרה וזה דעת הראב"ד שכתב א"א זה אינו מחוור עכ"ל ובירושל' מוכיח כדברי רבינו.
ומ"ש לפיכך נותנין תרומה טמאה לכל כהן שירצה [קשה] דהא איכא למיחש שמא יאכלנה ואסור לאכול תרומה טמאה כמו שקדם וצריך עיון:
ג׳
ישראלית שנשאת לכהן וכו'. משנה פרק יוצא דופן (נדה דף מ"ד:).
ומה שכתב וחזה ושוק בפרק יש מותרות (יבמות דף פ״ז) נתבאר שאשת כהן אוכלת חזה ושוק:
ודין תורה שתאכל משנתארסה וכו'. בפרק אף על פי (כתובות דף נ״ז):
ד׳
חרשת ושוטה וכו'. בריש פרק חרש (דף קי"ב:) ומיהו קשה דהא מקשינן עלה וליכול קטן אוכל נבילות הוא גזירה שמא יאכיל חרש בפקחת בתרומה דאורייתא ויש לתמוה למה כתב רבינו דלא כמסקנא:
ה׳
הזר אסור לאכול תרומות וכו' תושב זה שכיר עולם שכיר זה שכיר שנים. בר״פ הערל (יבמות דף ע') ובפרק קמא דקידושין (דף ד') ובס״פ התערובות (דף פ״ב).
ומ"ש רבינו וע"ע הרי הוא כתושב ושכיר. בת"כ פרשת אמור יכול אפילו קנה ע"ע יאכל בתרומה ת"ל כסף יצא ע"ע שאין כסף עכ"ל ויש לתמוה דמשמע דקנוי קנין עולם היינו נרצע וקנוי קנין שנים היינו סתם ע"ע שעתיד לצאת בשביעית וכן פירש"י וכיון דילפינן מתושב ושכיר שאין שום ע"ע אוכל למה הוצרך ת"כ למעט ע"ע מכסף וכן יש לתמוה על רבינו שכתב דע"ע הרי הוא כתושב ושכיר שהרי תושב ושכיר היינו ע"ע ואין לומר דתושב ושכיר בכנענים מיירי דהא ת"כ גופיה קאמר דעבדים אוכלים בתרומה וכן מפורש במשנה פרק הערל ובכמה דוכתי וקנוי קנין עולם דהיינו עבד היכי קאמר דלא אכיל ושמא י"ל דקנוי קנין עולם היינו ששכר עצמו לעבדו לעולם ולא מכר עצמו להיות גופו קנוי שיוכל למוכרו לאחר כמו שהוא העבד אבל קשה דבס"פ התערובות ובריש קידושין קאמר גמרא בהדיא דקנוי קנין עולם היינו נרצע. וי"ל דשכיר שנים ושכיר עולם שכתב רבינו מיירי במכרוהו ב"ד ובודאי דנרצע לא שייך אלא במכרוהו
ב"ד ומ"ש וע"ע היינו מוכר את עצמו.
ומ״ש וכהנת אשת הזר הרי היא כזר. משנה בפרק יש מותרות (יבמות דף פ״ה:) ומבואר בכמה דוכתי.
ומ״ש שנאמר וכל זר וכו'. בפ' אלמנה לכ״ג (יבמות דף ס״ח:):
ו׳
זר שאכל תרומה בזדון וכו'. בס״פ הנשרפין (סנהדרין דף פ״ג) ואע״ג דרב פליג לא שבקינן מתניתין מקמי דרב ופ״ק דחלה (מ״ט) ופ״ב דבכורים (מ״א) שנינו וחייבים עליהם מיתה וחומש פירוש מיתה במזיד וחומש בשוגג.
ומ״ש ולוקה על אכילתה. בפרק אלו הן הלוקין (מכות דף י״ג) מונה אכל טבל ומעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו.
ומ״ש ואינו משלם דמי מה שאכל וכו'. בר״פ אלו נערות (כתובות דף ל״ב:) אמרינן דלרבי יוחנן כל היכא דאיכא ממון ומלקות ואתרו ביה מילקא לקי ממונא לא משלם וברפ״ז דתרומות (מ״א) תנן האוכל תרומה מזיד משלם את הקרן ואינו משלם את החומש ומוקי לה התם ר' יוחנן בירושלמי בשלא התרו בו אבל אם התרו בו לוקה ואינו משלם.
ומ"ש ואם אכל בשגגה מוסיף חומש שנאמר ואיש כי יאכל קדש בשגגה וכו'. פשוט הוא:
י׳
(ז-י) ובת כהן כי תהיה לאיש זר וכו' שני עניינים נכללו בלאו זה שאם תבעל לאסור לה וכו' עד ואע״פ שיש לה זרע מכהן. בפ' אלמנה לכ״ג (יבמות דף ס״ח) וקצתו פרק יש מותרות (יבמות דף פ״ה פ״ו):
כתב רבינו בפרק א' מאיסורי ביאה כל הבא ביאה אסורה בלא קישוי אלא שהיה האבר שלו מדולדל כמו אבר המתים כגון החולים או מי שנולד כך כמו סריס חמה אע״פ שהכניס האבר בידו אינו חייב לא כרת ולא מלקות ואין צריך לומר מיתה שאין זו ביאה אבל פוסל הוא מן התרומה והוא מימרא בסוטה פרק ארוסה (סוטה דף כ״ו) אמר שמואל שחוף מקנין על ידו ופוסל בתרומה וכתבו רבינו בפרק ח' גבי בן תשע שנים ויום אחד:
י״א
לפיכך השבויה אינה אוכלת בתרומה וכו'. משנה פרק ג' דעדיות (משנה ו') ובפ"ב דכתובות (דף ל"ו):
והנרבעת לבהמה וכו'. בפרק הבא על יבמתו:
ט״ז
(יב-טז) ישראלית שיש לה זרע מכהן וכו' עד שהעבדים אין להם ייחוס. משנה בסוף פרק אלמנה לכהן גדול (יבמות דף ס"ט):
י״ט
(יז-יט) בת ישראל שנשאת לכהן וכו' עד סוף הפרק. משנה סוף פרק יש מותרות (יבמות דף פ״ו:):
ומה שכתב רבינו לא בחזה ושוק אדסמיך ליה דוקא קאי דהיינו חוזרת לבית אביה אבל כשמת בנה מישראל והיא חוזרת לאכול בשביל בנה חוזרת אף לחזה ושוק והכי מפורש שם בגמרא והתם יהיב טעמא:
נחלת הכלל · Torat Emet 363
קרית ספר · הלכות תרומות פרק ו׳
א׳
התרומות נאכלות לכהנים בין גדולים בין קטנים בין זכרים בין נקבות דלא מיעטינהו רחמנא כמו גבי טומאה וקטנים נמי בכלל כהנים איתנהו ועבדים כנעניים ובהמות שלהם דכתיב וכהן כי יקנה נפש קנין כספו ובהמה נמי בכלל נפש (נמי) איתא דאף על גב דכתיב ויליד ביתו הם יאכלו הם אוכלים ואין בהמה אוכלת היינו במידי דמאכל אדם אבל כרשינין כתיב נפש בלחמו לאיתויי בהמה ולא מיעט אלא מת דאין לו לחם. עבד כהן שברח ואשתו שמרדה אוכלין בתרומה דהא אכתי קנין כספו הוו.
ב׳
כל שהוא בחזקת כהן ולא ריע חזקתיה נראה דאוכל תרומת תורה דאוריתא דהא חזקה מדאוריתא כדאמ' בכמה דוכתי אלא דחשו חכמים בה משום דאית בה עון מיתה דלא ליכלה בחזקה לחודה וניתנת נמי לכל כהן שירצה מדאוריתא.
ג׳
ישראלית שניסת לכהן אפילו בת ג' שנים ויום אחד תאכל בתרומה וחזה ושוק דהא הוי קנין כסף וכתיב נמי גבי מורם כל טהור בביתך יאכלנו לרבות אשתו ומשנתארסה אוכלת בתרומה מן התורה דהוי קנין כסף כדאמר' וכן חרשת ושוטה נמי שנשאו לכהן אוכלות מן התורה ורבנן הוא דגזרו:
ה׳
אזהרת קעג שלא יאכל זר תרומה דכתיב וכל זר לא יאכל קדש: אזהרת קעד שלא יאכל בתרומה תושב כהן או שכירו דכתיב בתרומה תושב כהן ושכיר לא יאכל קדש תושב זה קנוי קנין עולם עבד עברי הנרצע דאין גופו קנוי ושכיר זה שכיר שנים היוצא בשש ואיצטריך שכיר לגלויי אתושב דהוו קנין עולם וכהנת אשת הזר הרי היא כזר דכתיב וכל זר בין הוא בין אשתו ומדקאמר רחמנא וזרע אין לה ושבה מכלל דבחיי בעלה לא אכלה.
ו׳
וכל זר שאכל כל תרומה חייב מיתה בידי שמים דכתיב ומתו בו כי יחללוהו ולוקה על אכילתה ואינו משלם דאף על גב דאין לוקין על אזהרת מיתת ב"ד היינו ב"ד של מטה אבל של מעלה לוקין כחייבי כריתות דלוקין ונפטרו מידי כריתן וכיון דלוקה אינו משלם דכתיב כדי רשעתו גבי מלקות לומר משום רשעה אחת אתה מחייבו ולא משום שתי רשעיות ואם אכל בשגגה דאינו לוקה מוסיף חומש דכתיב ואיש כי יאכל קדש בשגגה ויסף חמשיתו וגו':
ז׳
אזהרת קעה שלא תאכל חללה תרומה ולא מורם מן הקדשים דכתיב ובת כהן כי תהיה לאיש זר היא בתרומת הקדשים לא תאכל כיון שנבעלה לפסול פסלה מן התרומה כדכתיב היא בתרומת הקדשים לא תאכל לעולם כחלל שהוא כזר לכל דבר ואי לתרומה לחודה אתא קרא לימא היא בקדשים לא תאכל דכולה פרשתא לתרומת הקדשים קא דריש מאי בתרומת הקדשים שמע מיניה תרתי דאם נשאת לישראל נישואין גמורין כשחוזרת לבית אביה במיתת הבעל וזרע אין לה אינה חוזרת לחזה ושוק של שלמים לאכול כשאר אחיות האוכלות כדכתיב אתה ובניך ובנותיך דמדכתיב בתרומת יתירא שמע מיניה דלמורם מן הקדשים הוא דאתא דבתרומה אוכלת כשחוזרת כדכתיב וסמיך ליה ושבה אל בית אביה כנעוריה מלחם אביה תאכל דהיינו תרומה דכתיב מלחם ולא כל לחם חוזרת היא לתרומה ולא לחזה ושוק דמשלחן גבוה קא זכו כמשאת מאת פני אלהים שהם שיירי שלחן אבל תרומה הוא לחם הקנוי לאביה דהיא קנויה לכהנים שאינה שיירי שלחן מלך והכי משמע קרא לחם אביה שהיא תרומה כדאמר.
י׳
ולא כהנת בלבד אלא אפילו לויה וישראלית שנבעלה לפסול לה אסורה לאכול בתרומה לעולם דכתיב בהאי קרא ובת יתירא דהא כתיב לעיל מיניה וכהן כי יקנה נפש וגו' ויליד ביתו ומצי למיכתב אבתריה וכי תהיה לאיש זר והוה שמעינן דאבתו קאי להכי כתב ובת יתירא לאיתויי בת לוי וישראל אפילו יש להם זרע מכהן. הנבעלת לבהמה לא נפסלה לכהונה ואוכלת בתרומה דאין זנות לבהמה דכתיב לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב וגו' גם שניהם שנים ולא ארבעה דאלו אתנן כלב שאמר אדם לזונה הילך טלה זה והבעלי לכלבי ומחיר זונה שהחליף זונה בטלה מותרים לגבי מזבח אלמא לאו זונה משוי לה רביעת בהמה ואף על גב דבסקילה.
י״ב
ישראלית שיש לה זרע מכהן אוכלת בשבילו דכתיב בהאי קרא דכהן כי יקנה נפש קנין כספו דאשתו הוי קנין כספו כתיב ויליד ביתו ודרשי' יליד מאכל את אמו ואפילו טומטום ואנדרוגינוס דזרעו הם והוו בכלל ילוד. ובני בנים הרי הם כבנים כדילפינן מדכתיב מני מכיר יצאו [ירדו] מחוקקים דאפילו בן הבת עד סוף הוי כבנו ואם כן זרע הזרע עד סוף כל העולם מאכיל וכתיב נמי גבי בת כהן הנשאת לישראל ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה וזרע אין לה ודרשינן עיין עליו עד סוף העולם אם יש לה זרע מישראל אינה אוכלת וכשם שזרע ישראל עד סוף העולם פוסל אותה כך זרע הכהן מישראלית המאכילה הוא עד סוף העולם דהוי נמי בכלל ילוד המאכיל ואפילו הוא זרע פסול מאכיל כשם שפוסל לבת כהן הנשאת לישראל דכתיב וזרע אין לה אין לי אלא זרע כשר זרע פסול מנין תלמוד לומר וזרע אין לה מכל מקום וקאי נמי האי וזרע אין לה אובת דרישיה דקרא דאוקמינן ליה דהוא יתירא לומר דהדרה ואכלה בשביל בנה כדבסמוך.
ט״ז
העבד אינו פוסל ואינו מאכיל דאם (בנה) [בא] על השפחה וילדה ממנו בן ומת הוא אין עבד זה נקרא זרע לפסול או להאכיל דכתיב האשה וילדיה וגו' דמשמע דבתרה גרירי ועבדים נמי אין להם יחוס כדכתיב שבו לכם פה עם החמור עם הדומה לחמור.
י״ז
בת ישראל דאמרינן דאוכלת בשביל בנה כהן כשמת בעלה אם נשאת לישראל לא תאכל בתרומה דלא עדיף מה שאוכלת בשביל בנה מאם היתה כהנת דאם נשאת לישראל אינה אוכלת כדכתיב ובת כהן כי תהיה לאיש זר היא בתרומת הקדשים לא תאכל ומת ישראל זה שנשאה ויש לה ממנו בן לא תאכל נמי כבת כהן דיש לה זרע מישראל דאינה חוזרת לאכול בתרומת בית אביה אבל מת בנה מישראל חוזרת לאכול בתרומה בשביל בנה הראשון דכתיב ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה וזרע אין לה ובת יתירא הוא דהא כתיב לעיל מיניה ובת כהן כי תהיה לאיש זר וסמיך ליה ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה וגו' והוה מצי למיכתב וכי תהיה אלמנה וגרושה ואנא ידענא דבבת כהן משתעי קרא דהא מינה סליק אלא להכי אתא לומר דאם היתה אוכלת בשביל בנה דהיינו כבת כהן האוכלת בשביל אביה דכשאין לה זרע חוזרת לבית אביה הך נמי כיון שאין לה זרע מזה שנשאה אחר כך חוזרת לאכול בשביל בנה כל מה שהיתה אוכלת קודם אפילו חזה ושוק דהא אמרי' דילוד מאכיל כאביו שהיה מאכילה בחזה ושוק ותרומה.
י״ח
בת כהן שנשאת לישראל וילדה ממנו בן פוסלה כדא' אם חזרה ונשאת לכהן אוכלת בתרומה דלא גרעה מישראלית שאוכלת מפני שהיא קנין כסף ובנה נמי מכהן מאכילה כישראלית מת בנה מכהן אסורה לאכול מפני בנה שמישראל הפוסלה מת בנה שמישראל חוזרת לבית אביה כנעוריה כדכתיב ושבה אל בית אביה ואוכלת בתרומה כדכתיב מלחם אביה תאכל ולא בחזה ושוק דלאו לחם אביה קרינא ביה כדאמר' לעיל והאי מיעוטא לא כתיב אלא גבי בת כהן אבל בת ישראל החוזרת לאכול בתרומה בשביל בנה חוזרת אף לחזה ושוק כדאמר.
י״ט
בת ישראל שנשאת לישראל תחלה ויש לה ממנו בן חזרה ונשאת לכהן אוכלת בתרומה אפילו אם יש לה בן ממנו דילוד מאכיל כאביו כדאמרינן לעיל:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
אור שמח · הלכות תרומות פרק ו׳
ב׳
לפיכך נותנין תרומה טמאה לכל כהן שירצה. פירוש דעם הארץ אינו חשוד לאכול תרומה טמאה רק שמחזיק עצמו לטהור ואינו יודע דיני הטומאות ואוכל התרומה שלו אע"ג דטמאה היא, ומפני זה אמרו יבמות (דף קי"ד) אצל אבי אמו כהן ע"ה כו' יאכלנו תרומה טמאה וכן אמר בפרק חומר בקודש אומר לך שלי טהור ושלך טמא אבל כי נותן לו תרומה בחזקת שהיא טמאה אינו חשוד לאכלה בשאמר לו שהיא טמאה ופשוט:
ג׳
עיין ירושלמי פרק הערל ה"ו ר' יעקב בר אחא אמר שמעתתא על בת ישראל שנשאת לכהן כו' מאכילה בתרומה ואינה אוכלת בחזה ושוק כו' ויפלא אטו פליג על משניות דאיזהו מקומן דהמורם מהם נאכל לכהנים ולנשיהם כו' ולעבדיהם כו'. והנראה לי דקאי על דתני פרק אעפ"י בירושלמי בראשונה היו אומרים ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה כו' מה בין קונה אשה לקונה שפחה ע"ז פליגי אם מאכילה בחזה ושוק דתמן קאי על תרומה אבל בחזה ושוק בפ' קרח כתיב כל טהור בביתך יאכל אותו וארוסה אינה בבית. ויעוין ירושלמי בפרק אעפ"י שם, ועיין לקמן פרק ז' הי"ז וכל המאכיל כו' וכוון לדברי ירושלמי ודוק:
ד׳
גזירה שמא ישא חרש כהן כו'. בזה הכריח רבינו את פירושו דאפילו השיאה אביה לא תאכל גזירה אטו נשואי חרש דהוי דרבנן, דלפירוש רש"י תמוה מאוד דבמאי איכא למיגזר טפי כשהוא חרש מנשואי חרשות הא תרווייהו דרבנן ויעוין רש"י פ' חרש ורז"ה והעיקר כרבינו:
ה׳
תושב זה שכיר עולם. פירוש דרבינו פוסק דמוכר עצמו יכול למכור על שש ועל יותר משש כמה שירצה ולכן שכיר הוא לשש ותושב זה שמכר עצמו לעולם רק שיוצא ביובל אכן מוכר עצמו אין רבו מוסר לו שפחה לכן אמר ועבד עברי זה שמכרוהו ב"ד שרבו מוסר לו שפחה שבו מדבר קרא הוא כתושב כו' ולמ"ד דגם מוכר עצמו אינו נמכר רק לשש ע"כ תושב בנרצע. ויעוין פ' בהר כשכיר כתושב יהי' עמך דשם כי ימוך אחיך במוכר עצמו משתעי קרא, ולפ"ז א"ש דאם נמכר לשש הוא כשכיר ואם לעולם הוא כתושב ודוק:
ו׳
זר שאכל תרומה בזדון בין שהיה טמא בין שהיה טהור כו' בין שאכל טמאה חייב מיתה בידי שמים כו' ולוקה על אכילתה. הנה בלח"מ הלכות סנהדרין פי"ט תמה על רבינו מאין לו שיתחייב הזר מיתה על תרומה טמאה דמקרא ומתו בו כי יחללוהו דרשינן פרט לזו שמחוללת ועומדת וגם כהן טמא שאינו לוקה על תרו"ט מנ"ל בלא ראיה ברורה. אמנם ברור דדברי רבינו מפורשים בירושלמי בכורים פ"ב ה"א מתניתא כו' אוכלי תרומה (בזדון) [אפשר דצ"ל בזרים] טהור שאכל טהור וטמא שאכל טמא וטמא שאכל טהור וטהור שאכל טמא בעון מיתה אוכלי תרומה בכהנים טהור שאכל טהור כמצותו טהור שאכל טמא בעשה כו' והך מתניתא היא בתוספתא תרומות פ"ו יעו"ש. אמנם גם מבבלי מוכח דזר חייב מיתה על אכילת תרומה טמאה והוא בפרק כלל גדול (דף ס"ט) בהא דאמר ר' יוחנן דאם שגג בכרת והזיד בלאו מחייב קרבן וטעמו דבמלקות לחודא לא מתחייב קרבן רק אם כתיב כרת גביה, א"כ הכרת הוא סיבה לחיוב הקרבן בשוגג וכי הזיד בלאו נתחייב קרבן על שגגת הכרת לחודא ויעו"ש רש"י ותוס', ואמר התם רבא מיתה במקום כרת עומדת, ופירושו שאם שגג במיתה והזיד בלאו מתחייב אם אכל תרומה חומש דחומש במקום קרבן קאי ואם נימא דזר אינו חייב על אכילת תרומה טמאה מיתה הואיל והיא מחוללת ועומדת, א"כ הא תנן פ"ו דתרומות האוכל תרומה שוגג משלם קרן וחומש כו' אחד תרומה טהורה ואחד תרומה טמאה משלם חומשה ואע"ג דעל אכילת תרומה טמאה אין מיתה בזדון ואשתכח דהמיתה אין סיבה אל תשלום החומש בשוגג, ואיך יתכן דאם ישגוג רק במיתה לחוד יתחייב בתשלום חומש הא הוי כמו ששגג בדבר אחר ואיך מיחשבא בשגגה ועל כרחין דחיוב מיתה בזר גם באכילת תרומה טמאה איכא והמיתה סיבה אל תשלום חומש בשוגג כמו הכרת לחיוב הקרבן בשוגג וכי שגג בסיבת החומש משלם וז"ב. ואין לסתור דברינו דהא אכתי קשה דמצאנו דסך מתרומה איכא תשלומי חומש ולא מתחייב מיתה, דז"א דבפרק בנות כותים (דף ל"ב) מרבה מולא יחללו לרבות הסך כשותה ומהך קרא ידעינן חיוב מיתה באכילת טבל. ובאמת בירושלמי פ"ב דמע"ש מייתי ברייתא שוות סיכה לשתייה ומשני לאיסור ותשלומין אבל לא לעונש כו' ופריך והתני לא יחללו להביא הסך אמר ר' יוחנן לית כאן סך, והוא כמו שפירשו בתוס' בשם רבינו תם דקרא אסמכתא בעלמא: ולפ"ז אינו מיושב דברי רבינו שמשון בפ"ז במש"כ דלרבא אם הזיד בלאו דמעילה ושגג במיתה דמעילה דגלי קרא דמשלם ואין המלקות פוטרו ולפ"ז בכה"ג במעילה אין משלם קרן וחומש כיון דהחיוב מיתה אין סיבה אל חיוב תשלומין בשוגג, דהא דהזיד במעילה במיתה פירשו רבנן בתוספות פרק כ"ש (דף ל"ג) ד"ה ומינה דבשאר נהנה לבד אכילה ליכא חיוב מיתה דילפינן מהקישא דתרומה ושם דוקא באכילה ותשלומין בשוגג חומש וקרבן איכא, הרי דרק הלאו הוא סיבה אל התשלומין לכן בעי שישגוג בלאו וז"ב: והא דכתב רבינו בכהן טמא שאכל תרומה טמאה דאינו לוקה אע"ג דהוא בל"ת, הא שהוא בל"ת מבואר היטב בירושלמי ותוספתא הנ"ל, אבל מה שאינו לוקה יתכן דסברת רבינו דהך פרשה דמדברת בטמא שאוכל תרומה לא מיירי בתרומה טמאה כיון דכתיב ואחר יאכל מן הקדשים בטהור מיירי כמוש"כ בהלכה ג' והוא מירושלמי דבכורים, רק סובר כשיטת התו"כ וסתמא דגמ' סברא כוותיה בריש פ"ק דשבועות (דף ו') בכל קדש לא תגע לרבות התרומה דעיקר קרא לקודש אתיא שאוכל קדשים בטומאה לוקה כמוש"כ רבינו בפי"ח מפסוהמ"ק ומרבה מבכל גם תרומה. והנה לאכילת תרומה כבר כתיב והוא צרוע או זב בקדשים לא יאכל כמפורש בתו"כ כרי"ש ודמרבה התו"כ לתרומה מבכל קודש למה לי [כמו שתמהו התוס' ביבמות (דף ע"ה) יעו"ש ומה שתירץ ר' אפרים אינו למעיין בת"כ יעו"ש] וע"כ דמבכל מרבה גם תרומה טמאה ועיין בתוס' שבועות שהרגישו מהתו"כ עיי"ש, וכיון דלא ידענא ל"ת לטמא שאוכל תרומה טמאה רק מבכל קודש וכמו קדשים דעיקר קרא מיירי בי' הוא בין טהור בין טמא כמפורש במשנתינו פרק השוחט ומעלה, כן הא דמרבי מבכל לתרומה הוא אף לטמאה, לכן סבר רבינו דאינו לוקה כיון דאינו מפורש רק מבכל, וכה"ג כתב רבינו בפ"ז מהלכות מאכ"א הט"ז יראה כו' ואם תאמר שהן אסורים מה"ת בכלל כל חלב אין לוקין עליהן כו' ויהיה כחצי שיעור כו' וזה דייק רבינו אינו לוקה שהרי אינה קודש רק מבכל איתרבי ודוק. ולפי מה דהוי סבר הגמ' לומר בפרק כל הבשר (דף קי"ג) בטעמא דשמואל דפטר בטמא שאכל תרו"ט הוא משום דאין איסור חל על איסור ודאי כן הוא דל"ת עובר רק מלקות ליכא וכמפורש פרק ד' אחין לקוברו בין רשעים גמורים, רק לפי טעם זה לא יתכן רק בנטמאת תרומה מקודם שנטמא הכהן ודוק בכ"ז:
י״ד
הא למדת כו' ואפילו נתחללה כו'. כוון רבינו לכלול דברי רבו הרי"ף בתשובה סימן ש"י היקרים אצלו יעו"ש:
ט״ו
ופוסל את אם אמו כו'. ואם הלכה אם אמו ונשאת לכהן וילדה ממנו בת והבת ניסת לממזר וילדה ממנו בן אז הממזר מאכיל אותה משכחת בחדא איתתא דבן בתה כ"ג פוסלה ובן בתה ממזר מאכילה לזה כוונה הברייתא לא כבן בתי כדא כו' בן בתי כוזא ששניהם באשה אחת ופשוט:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
יצחק ירנן · הלכות תרומות פרק ו׳
ב׳
מפני שאסור וכו'. דברי רבינו מתבארים על פי מ"ש בפי' המשנה פ"ד דחלה מ"ט והוא ע"פ הש"ס דסנהדרין דף ק' וכמו שכתבתי בספרי אגורה באהלך דף כ"ג ע"ב יעו"ש. ומן התימה על מהר"י קורקוס שהביא על דברי רבינו סוגיית פ' הזרוע ולא יתכן.
ג׳
ישראלית וכו'. כתב התוס' יו"ט בפרק הניזקין משנה ה' וז"ל לא מצאתי להרמב"ם שהעתיק משנה זו כלל דמ"ש בפ"ו ה"ג ההיא איירי בהשיאה אביה וכו' והצריך עיון יעו"ש. וי"ל בדוחק דרבינו אזיל לשיטתיה דס"ל בפי"ב דשבת ופרק י"ז דמאכלות אסורות דקטן אוכל נבלות אין בי"ד מצווין להפרישו וא"כ מתני' איירי בתרומה דאורייתא ואפילו ביתומה ועיין בתוס' ד"ה ועל. ומ"ש רבינו ודין תורה שתאכל משנתארסה וכו' הוא משום דכלל בדין זה גם ההיא דמשנה ד' פ"ה דנדה. ועיין להר"י קורקוס שגם הוא הבין כהתוס' יו"ט.
ה׳
ועבד עברי הרי הוא כתושב ושכיר וכו'. ועיין למרן מה שהאריך ביישוב דברי רבינו וכך כתב מהר"י קורקוס יעו"ש, ודבריו צריכין ביאור דהא עדיין נכלל בשכיר שנים דהיינו לשש וקושיא כדקאי קאי. וצ"ל כיון דמוכר עצמו יש לו רשות למכור עצמו ליתר על שש הו"א דחשיב כקנין כספו ממש משא"כ מכרוהו בי"ד דאינו נמכר אלא לשש קמ"ל התורת כהנים ורבינו דאינו אוכל. ואין להקשות בדברי הת"כ במאי דיליף עבד עברי דאינו אוכל מקרא דכסף דהיינו משום דבסוף שש יוצא חנם דהא מצינו דיוצא בגרעון כסף ומחזיר לו לפי חשבון דהתם שאני שהעבד רוצה לצאת אבל אם הוא אינו רוצה לצאת אין האדון רשאי למכרו או ליתנו במתנה לאחר דאין לו בו אלא עבודת שש ודוק. ומכלל האמור מ"ש הרדב"ז בזה דבריו תמוהים. וכהנת אשת הזר וכו'. עיין מהר"י קורקוס ז"ל שדבריו נכונים. ומ"ש שבכהנת אשת הזר איכא לאו לא לאפוקי מיתה קאמר אלא לאתויי שהיא בלאו ולא איסור עשה לחוד אבל מיתה איכא ג"כ כזר דעלמא כמ"ש בהל' ו' גבי זר וזאת נכללת בזר דעלמא והיינו טעמא כמ"ש הרב פרשת דרכים דרך מצותיך ח"ג דלקושטא דמילתא דאשת הזר נפקא מקרא דוכל זר וכדאיתא בש"ס דיבמות עלה ס"ח דתרי וכל זר כתיבי נראה דחייבת מיתה כזר דקרא הכי קאמר וכל זר בין הוא בין אשתו וכמ"ש רבינו כאן בפירוש, משא"כ בבת כהן שנתחללה ואכלה תרומה דאינה אלא בלאו ולא במיתה דאינה נקראת זרה גמורה וכמ"ש שם הרב פרשת דרכים דליכא למימר אהדריה קרא לאיסוריה דאינן סוג אחד. וזה מוכרח ביותר ממ"ש רבינו בהל' סנהדרין דבחללה שאכלה תרומה כתב שהיא במלקות לחוד ובבת כהן שנשאת לישראל ואכלה תרומה לא כתב כלל אם (לא) [לוקה] דכיון שנשאת לישראל איכא בה מיתה ג"כ הרי היא נכללת בזר דעלמא שאכל תרומה דאית ביה מיתה וכבר כתב רבינו במנין לאוין דאית בהו מיתה ונמצא חומר בנשאת לישראל שאכלה תרומה מחללה שאכלה תרומה וזה ודאי גזרת הכתוב היא שתהא חללה קלה יותר ולפי הכתוב הזה אין מקום למ"ש הרדב"ז ז"ל גבי הל' ז' וז"ל ויש ללמוד שאם נשאת לישראל לא נעשית זרה לגמרי ואם אכלה תרומה במזיד אינה במיתה ולא במלקות וכו' הלכך אם אכלה בין בשוגג בין במזיד משלמת את הקרן ותו לא עכ"ל, והמה דברים תמוהים הרבה דאיך כתב גם במלקות פטורה והא אמרו בש"ס בפירוש דאית בה לאו וכמו שהביא מהר"י קורקוס וכן לשון רבינו בפירוש וצ"ע. אך קשה מה שהקשה הרב עוד שם בסוף דבריו מ"ש מחומש וחזינא להרב בס' מרכבת המשנה כאן דלא ניחא ליה בכל דברי הרב פרשת דרכים ולא זכר שר מה שהכריח הפרשת דרכים מדבריו שבהל' סנהדרין ודוק.
ו׳
זר שאכל תרומה וכו'. כתב מרן דפסק דלא כרב דפרק הנשרפין שהוא נגד המשניות יעו"ש. וקשה ליה להרדב"ז דאמאי לא מותבי עליה דרב ממתני' דפ"ק דחלה ופ"ב דבכורים ותירץ דרב מפרש לה בכהן טמא והיינו דתני סיפא ואסורים וכו' יעו"ש. ועיין בירושלמי פ"ב דבכורים דמותבי לרב הכי ותירצו כן וכמ"ש הרדב"ז יעו"ש. ואינו משלם וכו'. ועיין מ"ש המל"מ והצריך עיון. ולענ"ד י"ל דכאן לא נחית רבינו אלא ללמד דין דאינו לוקה ומשלם ולא נחית לפרש היאך הוא הנדון דצריך שיהיו שניהם בבת אחת וסמך אמ"ש בהלכות גנבה ריש פרק ג' ה"ה דשם ביאר היטב דצריך שיהיו שניהם בבת אחת ליפטר יעו"ש ודוק. שאינו לוקה ומשלם. כתב הרדב"ז וז"ל משמע מדבריו דהיכא דאיכא שנים לוקה ואינו משלם ובמכות אמרו כל המשלם אינו לוקה וכו' וכ"כ רבינו בסוף פט"ז מהלכות סנהדרין וז"ל לפיכך כל המכה את חבירו וכו' הואיל והוא חייב לשלם ממון אין אדם משלם ולוקה, וי"ל דרבינו מודה היכא דהוי לאו גרידא ותשלומין דמשלם ואינו לוקה אבל היכא דאיכא כרת או מיתה בידי שמים לוקה ואינו משלם לפטור אותו מהכרת או ממיתה בידי שמים עכ"ל. ודבריו תמוהים דבהדיא פסק רבינו בריש פ"ג מהל' גנבה ובפ"א מהל' נערה בתולה הי"א דגם בלאו גרידא אין אדם לוקה ומשלם. ולעיקר קושייתו מעיקרא קושיא ליתא דרבינו פסק כר' יוחנן דלא כעולא יעו"ש בכתובות דף ל"ב ע"א וההיא דפט"ז מהל' סנהדרין שהביא הרב מבואר בש"ס דכתובות שם דאפי' ר"י מודה דמשלם ואינו לוקה דבפירוש ריבתה תורה לתשלומין יעו"ש ומ"ש רבינו בפי"ח מהל' סנהדרין וריש הל' גנבה וריש הלכות גזלה כבר הקשה שם מרן בהלכות סנהדרין ויפה תירץ הרב יבין שמועה סי ר"ג והרב פר"ח בקונטרס מים חיים דף ל"ז יעו"ש ודוק.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
משנה למלך · הלכות תרומות פרק ו׳
א׳
ועבדיהם הכנענים ובהמתם. גרסינן בת"כ הם יאכלו הם אוכלים ואין הבהמה אוכלת יכול לא תאכל בכרשינים ת"ל נפש ע"כ. נראה מכאן דלא הותר לבהמה אלא דבר שעיקרו מאכל בהמה דאף דלאדם נמי חזי מ"מ הותר אבל דבר שעיקרו מאכל אדם לא הותר לבהמה וכ"כ הר"ש בפרק בתרא דתרומות מ"ט וכ"כ הרע"ב שם (א"ה ועיין לקמן פ"ג מהלכות מעשר דין כ') :
ו׳
זר שאכל תרומה כו' ואינו משלם דמי מה שאכל. תמהני בדין זה שפסק רבינו מההיא דאמרינן ר"פ אלו נערות (דף ל"א) מאי איכא בין רבא לאביי איכא בינייהו זר שאכל תרומה ומוכח התם דלא מיפטר מתשלומין אלא בשתחב לו בבית הבליעה ומצי לאהדורה ע"י הדחק א"נ במשקין הא לאו הכי לא מיפטר וצ"ע. ועל מ"ש רבינו בין שאכל תרומה טמאה חייב מיתה. עיין בלח"מ רפי"ט מהלכות סנהדרין. (*א"ה עיין ברש"י פרק בתרא דיומא (דף פ') גבי זר שאכל תרומה ביום הכפורים דמוקי לה בשוגג משמע דבמזיד ליכא חומש):
י״ב
ואפילו זרע הזרע ע"ס כל העולם שנאמר וזרע אין לה. כלומר כי היכי דפוסל זרע זרעה ה"נ מאכיל זרע זרעה. ואפשר שהוא מקושר עם הבבא שאחר זו ועיקרא דמלתא דזרע מאכיל נפקא לן מדכתיב ילידי ביתו הם יאכלו קרי ביה יאכילו הכי איתא בפרק יוצא דופן (דף מ"ד). (*א"ה ומ"ש ואפילו טומטום ואנדרוגינוס עיין במ"ש הרב המחבר לקמן פ"ז דין י"ד):
נחלת הכלל · Warsaw, 1881
שורשי הים · הלכות תרומות פרק ו׳
ה׳
שורש דין זר שאסור באכילת תרומה הזר אסור לאכול בתרומה כו'. מצאתי כתוב למו"ה המובהק כמהרי"ן ז"ל וז"ל יש לחקור זר שאכל תרומה בשוגג אם יכול לישאל עליו ונ"מ שאינו חייב לשלם קרן וחומש ואי נמי במזיד אם התרו בו משום תרומה אינו לוקה אע"ג דהדרא לטיבליה דומיא דנשבע שלא אוכל ככר זו דקי"ל כאמימר דאפילו אכלה כולה וכפתוהו על העמוד שנשאל עליה מטעמא דאי בשוגג מחוסר קרבן ואי במזיד מחוסר מלקות וא"כ ה"נ איכא למימר דבשוגג מחוסר קרן וחומש ואי במזיד מחוסר מלקות ואין להקשות על זה דאם כן לא משכחת לה מלקו' בזר שאכל תרומה משום דהו"ל התראת ס' דכבר כתבו התוס' בפרק השולח דל"ה ד"ה אפקיעינהו דכל כה"ג לא חשיב התראת ס' דאזלינן בתר רובא והוכיחו כן ממתני' דמכות דאמרינן התם נזיר ששתה יין כל היום כו' ואם אמרו לו אל תשתה אל תשתה חייב ע"כ א"וא וע"כ דהויא התראת ס' שמא ישאל על נזירותו יע"ש והיה נר' להוכיח מדבריהם הללו דגבי תרומה לא מהני שאלה על מה שאכל מדלא ק"ל מתרומה דהיכי משכחת מלקות בזר שאכל תרומה ובהדיא כתב רבינו כאן ה"ו זר שאכל תרומ' לוקה על אכילתה וכתב מרן כ"מ דיצא לו ממתני' דפרק אלו הן הלוקין דמנה בכלל הלוקין טבל ומעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו יע"ש ואם כן הו"ל להתוספות להקשות ממתני' דתרומה שהיא שנויה קודם משנה הלזו דנזיר הן אמת שדברי מרן תמוהים בעיני שמעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו משום טבל הטבול בתרומת מעשר הוא דמחייב ולא משום תרומה ואפשר דמתרומה לא ק"ל משום דמשכחת לה בתרומה ביד כהן דלא מצי לאיתשולי לה א"נ בתרומה ביד ישראל דכאשר יהיה האופן שאינו יכול לישאל שכבר אכל חולין שתיקן דאז ודאי אין ב"ד נזקקין להתיר לו דנמצא אוכל טבלין למפרע ובהכי ניחא לי מתני' דפ"ה דתרומות דתני סאה תרומה טמאה שנפלה לפחות כו' ירקבו וההיא בתרומה ביד ישראל כדקתני סיפא אם טהורה היתה ימכרו לכהנים כו' וק"ט אדתני ירקבו דאסור להפסיד תרומה ומעשר בידים אמאי לא תני תקנתא דישאל על תרומתו ועיין בתוס' בפ"ק דסוטה ד"ו ע"ב ד"ה כי קדוש גבי ואלו שמנחותיהן נשרפות כו' ובהכי ניחא נמי דלא ק"ל להתוס' ממתני' דר"פ אלו הן הלוקין דמני בכלל הלוקין ההקדש שלא נפדה אע"ג דאי בעי מתשיל עליה משום דמשכחת לה בהקדש שבא לידי הגזבר דלא מצי לאתשולי כמ"ש הרמ"ע מפאנו סי' ס"ב ועיין בס' חוות יאיר וצריך לעמוד בזה לעת הפנאי ומיהו אכתי ק"ל קצת בדבריהם אמאי הוצרכו להוכיח הדבר ממכות והיה להם להוכיח ממתני' דפ"ד דנדרים דתנן יש נדר בתוך נדר ואין שבו' בתוך שבועה הריני נזיר כו' אינו חייב אלא אחת כו' וי"ל דאי מהתם הו"א דמתני' בשוגג מיירי ובשלא נשאל על שבועתו שאינו מביא אלא קרבן א' כנ"ל ודוק עכת"ד מו"ה. אמר הי"ם נראה לע"ד דדוקא גבי שבועה דמתסר גברא הוא דקאמר אמימ' שאפילו שאכלה מיתשיל עלה דכיון דגברא קמן ועליה דידיה חל איסורא מצי מתשיל על איסורא דקביל עליה מעיקרא דחכם עוקר הנדר מעיקרו מה שאין כן גבי תרומה דאיסורא רביע עליה דחפצא וחפצה ליתיה בעולם שכבר אכלה היאך יעקור שם תרומה מיניה כיון שאינו בעין ועדיפא מינה אמרי' בפ' הנודר מן הירק דנ"ט ע"א בתרומה ביד כהן לא מצי מתשיל עלה וכ"ש בשאכלה דלא מהני שאלה ובהכי ניחא לי דברי התוס' דגיטין דל"ה ע"ב ד"ה אבל נישאת שהקשו וז"ל וא"ת וידירנה שלא יאכל ככר זה אם נהנית משל בעלה ותאכל לאלתר כו' ולכאורה ק' טובא דלמאי דקי"ל כאמימר אכתי מאי מהני כיון דבתר הכי מצי מתשיל עליה וכמו שהק' הרב שער אפרים סי' ע"א דנ"א ע"א יע"ש וע"פ האמור ניחא דס"ל דאף אמימר לא אמרה אלא גבי שבועה אבל גבי נדרים מודה הוא דלא מצי מתשיל עליה וכדאמרן ועיין בפ' עשרה יוחסין דע"ט שכתבו תוס' רי"ד דדעת רש"י דיש תיקון לטבל הנאכל להפריש עליו ממקום אחר ועיין להרב בני דוד בפ"ה מה' תרומות הכ"ד בדין החביות שהקשה זה מההיא דיומא דאמרינן טבל ותרומה מאכילין אותו תרו' דאיסורו קל והו"ל להאכילו טבל דיכול לתקן אח"כ ואם סובר רש"י דתרומה בתר אכילה מצי מתשיל עלה ניחא דתרומה קיל טפי אמנם הדבר ק' כיון דתרומה ביד כהן לא מצי מתשיל עלה כ"ש בשאכלה דהדעת נותן דלא מהני שאלה ועיין במ"ש רש"י בגיטין דל"א ע"א ד"ה הר"ז חושש דמבואר מדבריו דלא מהני תיקון לטבל הנאכל ועיין להרב אור יקרות בחי' שם דכ"א ע"א ועיין בבכורות ס"פ כל פסולי המוקדשין דל"ז ע"א דאמרינן טבלים הוה מתקנינן להו ואכלנה וכתב רש"י ז"ל וז"ל דלימא ליה מוכר אי לאו דאכלתינהו הוה מתקנינן להו משמע דלאחר אכילה ליכא תקנתא בהפרשה ודוק ועיין למרן ב"י בה' נדרים סי' רכ"ח שכתב ע"ש הרמב"ן והר"ן ז"ל דמי שנדר שלא לישב בעיר עצרת אם לא יעשה חמיו רצונו אחר הפסח וכתב שאל יתירו לו עד שיבא עצרת דאז חל הנדר ואע"פ שעובר הנדר קודם שיתירו לו מ"מ כל שמתירין אח"ך נעקר הנדר מעיקרו ועיין במ"ש שם מרן החבי"ב ע"ש מוהר"א מוטאל הרי דאף לאחר שעבר על הנדר מצי מתשיל וזה נראה לכאורה היפך מ"ש לעיל דההיא דאמימר לא מיירי אלא בשבועה אלא דעדיין יש מקום לומר דנדר כזה דמי לשבועה שהרי כשנדר שלא לישב בעיר היינו שאסר ישיבת המקום עליו וכיון שאף שעבר על נדרו המקום עומד בעין והחכם עוקר איסורו מאותו מקום דמי לשבועה משא"כ כשנדר על הככר בעין ועיין במ"ש הרב מ"ל בפי"א מה' מע"הק ד"ד שהביא דברי רשב"ם בפ' י"ן דק"כ אההיא דאמרינן התם יש שאלה בהקדש שאם שחט קדשים בחוץ דחייב כרת ואח"ך הלך אצל חכם להתיר לו הקדשו ומצא לו פתח של חרטה ועקר את הקדש מעיקרו ועשאו כהקדש טעות ואגלאי מילת' למפר' דלא היה הקדש מעול' ופטור מכרת עכ"ל ומשם אין ראיה לנדון שלפנינו דהתם הדבר בעין ויכול החכם לעקור האיסור מעיקרו. ודע שהרב ח"ה ז"ל עמ"ש התוס' בפ' השולח דל"ג ע"א ד"ה ואפקיעינהו רבנן הוקשה לו דהיאך מצינו שנזיר שילקה דהא ודאי ישאל על נזירותו כדי שלא ילקה ותי' וז"ל ויש לישב דודאי כשיודעים בו שעבר על נזירותו במתכוין החכם לא יתיר לו כדי שילקה יע"ש ואין ספק שהרב הבין בכוונת התוס' דמאחר שיכול לישאל על נדרו אחר שעבר על נזירותו כמו שנראה מההיא דאמימר דפ' שבועות תניין כדאמרן א"כ היאך ילקה הנזיר דהא הו"ל התראת ספק ודלא כמו שהבין בכונת דבריהם הרב בית יעקב סי' ק"י שאין לו שחר יע"ש ועיין להרב ט"ז י"ד סי' שכ"ג סק"ג שהביא דברי הר' ח"ה במה שתירץ בקושייתו הנ"ל ותמה על דבריו ועיין בס' נקודו' הכסף ולהרב חוות יאיר בסי' קכ"ט וק"ל ומן התימא על הרבנים הנז' שנראה דאשתמיט מינייהו סוגייא ערוכה בפ"ב דנדרים ד"ך דאמרינן התם בהדייא שכל שעבר על נזירותו או על נדרו שאין החכם נזקק להתירו עד שיקבל עליו נזירות או נדר כימים שנהג בהם (איסור) [היתר] אם עבר על נדרים דאורייתא בין בשוגג בין במזיד ואם עבר אדרבנן מתירין לו אלא שמחמירי' עליו אם הוא ע"ה ועיין לרבינו בפ"ד דנזירות ובטי"ד סימן רכ"ח שפסקו כן בהדייא ועיין למהרימ"ט ח"א סימן ע"א שכתב דהא דקנסי' ליה לנהוג איסור כימים שנהג בו (איסור) [היתר] אינו אלא לענין נזירות או נדרי תענית וכיוצא אבל אם נשבע על הככר ואכלו מתירין אותו מיד ולא שייך למקנסי' אחר שעבר ואכלו יע"ש ועיין להרב מש"ל בה' נזירות פ"ה בדין הנז' מה שהקשה על מהרימ"ט בתשו' הנז' שחילק בין שוגג למזי' דבשוגג אין קונסין אותו יע"ש מ"מ נראה בהדייא מאותה סוגייא דאפילו במזי' כל שקיבל עליו לנהוג כימים שנהג בהם איסור לכ"ע נשאל לחכם ומתירין לו ולעיקר קו' הרב ח"ה כבר תי' הרב חוות יאיר בתשו' הנז' בס"סי ק"ל יע"ש. וע"פ סוגייא הלזו נתיישב אצלי מה שהקשה מרן ב"י בא"ח סי' תרי"ט ע"ד רבינו תם שכתב שאין לומר בנוסח כל נדרי מיוה"כ שעבר כו' דעל הנדרי' שעברו עליהם מה התר יש ותמה עליו מרן ז"ל מהא דאמימר דשבועות דשייך שאלה על שבועה או נדר שעבר עליהם וע"פ סוגייא הנז' דפ"ב דנדרים י"ל דהיא היא כונת ר"ת לומר דכיון דכל שעבר עליהן במזיד אין החכם נזקק לו עד שיקבל עליו לנהוג כימים שעבר עליהן באיסור מה מקום יש להזדקק ולהתירן ומו"ה מוהרי"ן נר"ו תירץ דאפ' דר"ת קאי בשיטת הראב"ד שכ' הר' תמים דעי' בסי' רל"ז דהא דמהני התר' אחר שעבר לאמימ' היינו דוק' בדהתרו ביה ועבר עליו במזי' דמחוס' מלקו' אבל במזי' דלא התרו ביה אינו מחוסר לא קרבן ולא מלקות לא מהני שאלה עכ"ל ועיין בהרא"ש שם בשבועות דפליג ע"ז וס"ל דלא בעינן מחוסר מלקות ממש אלא אונס מלקות יע"ש ועיין למרן החבי"ב בי"ד סי' רל"ח שהביא דברי הראב"ד בלתי חולק והוא תימה והשתא אפשר דר"ת בשיטת הראב"ד קאי ומשו"ה כתב דלא מהני התרה לשעבר כלומר בענין נדרים שעבר עליה במזיד ולא התרו ביה את"ד נר"ו וע"פ מ"ש לעיל דההיא דאמימר לא נאמר אלא לענין שבועה או נדרים דאיתנהו בעין אחר שעבר עליהן אבל בנדרים ושבועות כגון שאסר פירות שבעולם עליו ועבר ואכלן דליתנהו בעין לא מהני התרת חכם ניחא נמי דאפשר דר"ת מיירי בנדרים כאלו דלא מהני בהו שאלה לשעבר ועיין בזה בס' זכרון דברים דס"ח ע"ב וג' וד' ועיין עוד באורך בתשו' בית יעקב סי' ק"י ודוק.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
על הפרק הזה
רמב״ם הלכות תרומות ו׳, מתוך הלכות תרומות שבספר זרעים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל