רמב״ם - הלכות תרומות · פרק ה׳

ספר זרעים · 26 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות תרומות · פרק ה׳

הלכה א׳

אֵין תּוֹרְמִין אֶלָּא מִן הַיָּפֶה שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יח ל) (במדבר יח לב) "בַּהֲרִימְכֶם אֶת חֶלְבּוֹ מִמֶּנּוּ". וְאִם אֵין שָׁם כֹּהֵן תּוֹרֵם מִן הַמִּתְקַיֵּם אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ שָׁם יָפֶה שֶׁאֵינוֹ מִתְקַיֵּם. כֵּיצַד. תּוֹרֵם תְּאֵנִים עַל הַגְּרוֹגָרוֹת. וּבְמָקוֹם שֶׁאֵין שָׁם כֹּהֵן תּוֹרֵם גְּרוֹגָרוֹת עַל הַתְּאֵנִים. וְאִם רָגִיל לַעֲשׂוֹת תְּאֵנִים גְּרוֹגָרוֹת תּוֹרֵם מִן הַתְּאֵנִים עַל הַגְּרוֹגָרוֹת אֲפִלּוּ בְּמָקוֹם שֶׁאֵין שָׁם כֹּהֵן. אֲבָל בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כֹּהֵן אֵין תּוֹרְמִין מִן הַגְּרוֹגָרוֹת עַל הַתְּאֵנִים אֲפִלּוּ לְמָקוֹם שֶׁדַּרְכָּן לַעֲשׂוֹת תְּאֵנִים גְּרוֹגָרוֹת:

הלכה ב׳

תּוֹרְמִין בָּצָל שָׁלֵם אַף עַל פִּי שֶׁהוּא קָטָן. אֲבָל לֹא חֲצִי בָּצָל אַף עַל פִּי שֶׁהוּא גָּדוֹל. בְּכָל מָקוֹם אֵין תּוֹרְמִין מִמִּין עַל שֶׁאֵינוֹ מִינוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יח כז) "כַּדָּגָן מִן הַגֹּרֶן וְכַמְלֵאָה מִן הַיֶּקֶב". וְאִם תָּרַם אֵין תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה:

הלכה ג׳

הַקְּשׁוּת וְהַמְּלָפְפוֹן מִין אֶחָד. כָּל מִין חִטִּים אֶחָד. כָּל מִין תְּאֵנִים וּגְרוֹגָרוֹת וּדְבֵלָה אֶחָד. וְתוֹרֵם מִזֶּה עַל זֶה. וְכָל שֶׁהוּא כִּלְאַיִם בַּחֲבֵרוֹ לֹא יִתְרֹם מִזֶּה עַל זֶה אֲפִלּוּ מִן הַיָּפֶה עַל הָרַע. כֵּיצַד. הָיוּ לוֹ חֲמִשִּׁים סְאָה חִטִּין וַחֲמִשִּׁים סְאָה שְׂעוֹרִים בְּבַיִת אֶחָד וְהִפְרִישׁ עַל הַכּל שְׁנֵי סְאִין חִטִּין אֵינָן תְּרוּמָה. וְכָל שֶׁאֵינוֹ כִּלְאַיִם בַּחֲבֵרוֹ תּוֹרֵם מִן הַיָּפֶה עַל הָרַע אֲבָל לֹא מִן הָרַע עַל הַיָּפֶה. וְאִם תָּרַם תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה חוּץ מִן הַזּוֹנִין עַל הַחִטִּים מִפְּנֵי שֶׁאֵינָן אֹכֶל אָדָם:

הלכה ד׳

אֵין תּוֹרְמִין מִדָּבָר שֶׁנִּגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ עַל דָּבָר שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ. וְלֹא מִדָּבָר שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ עַל דָּבָר שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ. וְלֹא מִדָּבָר שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ עַל דָּבָר שֶׁנִּגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יח כז) "כַּדָּגָן מִן הַגֹּרֶן וְכַמְלֵאָה מִן הַיֶּקֶב" מִן הַגָּמוּר עַל הַגָּמוּר. וְאִם תָּרְמוּ תְּרוּמָתָן תְּרוּמָה:

הלכה ה׳

מֵאֵימָתַי תּוֹרְמִין אֶת הַגֹּרֶן מִשֶּׁיִּבְרֹר. בָּרַר מִקְצָת תּוֹרְמִין מִן הַבָּרוּר עַל שֶׁאֵינוֹ בָּרוּר. הַמַּכְנִיס שִׁבֳּלִים לְתוֹךְ בֵּיתוֹ לַעֲשׂוֹתָן מְלִילוֹת הֲרֵי זֶה תּוֹרֵם מִן שִׁבֳּלִים:

הלכה ו׳

מֵאֵימָתַי תּוֹרְמִין אֶת הַגַּת מִשֶּׁיְּהַלְּכוּ בָּהּ שְׁתִי וָעֵרֶב. מֵאֵימָתַי תּוֹרְמִין אֶת הַזֵּיתִים מִשֶּׁיִּטְעֲנוּ:

הלכה ז׳

אֵין תּוֹרְמִין מִן הַטָּהוֹר עַל הַטָּמֵא וְאִם תָּרַם תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה. וַהֲלָכָה לְמשֶׁה מִסִּינַי שֶׁעִגּוּל שֶׁל דְּבֵלָה שֶׁנִּטְמָא מִקְצָתוֹ תּוֹרְמִין לְכַתְּחִלָּה מִן הַטָּהוֹר שֶׁבּוֹ עַל הַטָּמֵא שֶׁבּוֹ. וְלֹא הָעִגּוּל בִּלְבַד שֶׁהוּא גּוּף אֶחָד אֶלָּא אֲפִלּוּ אֲגֻדָּה שֶׁל יָרָק אֲפִלּוּ עֲרֵמוֹת שֶׁל חִטִּים שֶׁנִּטְמְאָה מִקְצָתָהּ תּוֹרְמִין מִן הַטָּהוֹר שֶׁבָּהּ עַל הַטָּמֵא שֶׁבָּהּ. אֲבָל אִם הָיוּ שְׁנֵי עִגּוּלִים אוֹ שְׁתֵּי אֲגֻדּוֹת אוֹ שְׁתֵּי עֲרֵמוֹת אַחַת טְמֵאָה וְאַחַת טְהוֹרָה בְּצִדָּהּ לֹא יִתְרֹם מִן הַטָּהוֹר עַל הַטָּמֵא לְכַתְּחִלָּה. וְתוֹרְמִין תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר מִן הַטָּהוֹר עַל הַטָּמֵא לְכַתְּחִלָּה שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יח כט) "אֶת מִקְדָּשׁוֹ מִמֶּנּוּ" טֹל מִן הַמְקֻדָּשׁ שֶׁבּוֹ:

הלכה ח׳

אֵין תּוֹרְמִין מִן הַטָּמֵא עַל הַטָּהוֹר וְאִם תָּרַם בְּשׁוֹגֵג תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה. בְּמֵזִיד לֹא תִּקֵּן אֶת הַשְּׁיָרִים וְזֶה שֶׁהֵרִים תְּרוּמָה וְיַחֲזֹר וְיִתְרֹם. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁלֹּא יָדַע בַּטֻּמְאָה. אֲבָל אִם יָדַע וְשָׁגַג שֶׁמֻּתָּר לִתְרֹם מִן הַטָּמֵא עַל הַטָּהוֹר הֲרֵי הוּא כְּמֵזִיד. וְכֵן בִּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר:

הלכה ט׳

אֵין תּוֹרְמִין מִן הַמְחֻבָּר עַל הַתָּלוּשׁ וְלֹא מִן הַתָּלוּשׁ עַל הַמְחֻבָּר. כֵּיצַד. הָיוּ לוֹ פֵּרוֹת תְּלוּשִׁין וְאָמַר פֵּרוֹת אֵלּוּ יִהְיוּ תְּרוּמָה עַל פֵּרוֹת אֵלּוּ הַמְחֻבָּרִים אֲפִלּוּ (אָמַר) לִכְשֶׁיִּתָּלְשׁוּ. אוֹ שֶׁהָיוּ לוֹ שְׁתֵּי עֲרוּגוֹת וְאָמַר פֵּרוֹת עֲרוּגָה זוֹ תְּלוּשִׁין יִהְיוּ תְּרוּמָה עַל פֵּרוֹת עֲרוּגָה זוֹ מְחֻבָּרִים. אוֹ שֶׁאָמַר פֵּרוֹת עֲרוּגָה זוֹ מְחֻבָּרִים יִהְיוּ תְּרוּמָה עַל פֵּרוֹת עֲרוּגָה זוֹ תְּלוּשִׁין לֹא אָמַר כְּלוּם. אֲבָל אִם אָמַר פֵּרוֹת עֲרוּגָה זוֹ תְּלוּשִׁין יִהְיוּ תְּרוּמָה עַל פֵּרוֹת עֲרוּגָה זוֹ לִכְשֶׁיִּתָּלְשׁוּ וְנִתְלְשׁוּ הוֹאִיל וּבְיָדוֹ לְתָלְשָׁן אֵינוֹ מְחֻסָּר מַעֲשֶׂה וְלִכְשֶׁיִּתָּלְשׁוּ שְׁנֵיהֶם דְּבָרָיו קַיָּמִין. וְהוּא שֶׁיָּבִיאוּ שְׁתֵּיהֶן שְׁלִישׁ בְּעֵת שֶׁאָמַר:

הלכה י׳

אֵין תּוֹרְמִין מִן הַלַּח עַל הַיָּבֵשׁ וְלֹא מִן הַיָּבֵשׁ עַל הַלַּח. וְאִם תָּרַם תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה. כֵּיצַד. לִקֵּט יָרָק הַיּוֹם וְלִקֵּט מִמֶּנּוּ לְמָחָר אֵין תּוֹרְמִין מִזֶּה עַל זֶה אֶלָּא אִם כֵּן דַּרְכּוֹ לְהִשְׁתַּמֵּר שְׁנֵי יָמִים. וְכֵן יָרָק שֶׁדַּרְכּוֹ לְהִשְׁתַּמֵּר שְׁלֹשָׁה יָמִים כְּגוֹן הַמְּלָפְפוֹנוֹת כָּל שֶׁלִּקֵּט בִּשְׁלֹשֶׁת יָמִים מִצְטָרֵף וְתוֹרֵם מִזֶּה עַל זֶה. יָרָק שֶׁדַּרְכּוֹ לְהִשְׁתַּמֵּר יוֹם אֶחָד בִּלְבַד וְלִקֵּט בְּשַׁחֲרִית וְלִקֵּט בָּעֶרֶב תּוֹרֵם מִזֶּה עַל זֶה:

הלכה י״א

אֵין תּוֹרְמִין מִפֵּרוֹת שָׁנָה זוֹ עַל פֵּרוֹת שָׁנָה שֶׁעָבְרָה. וְלֹא מִפֵּרוֹת שָׁנָה שֶׁעָבְרָה עַל פֵּרוֹת שָׁנָה זוֹ. וְאִם תָּרַם אֵינָהּ תְּרוּמָה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יד כב) "שָׁנָה שָׁנָה". לִקֵּט יָרָק עֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה עַד שֶׁלֹּא בָּאָה הַשֶּׁמֶשׁ וְחָזַר וְלִקֵּט אַחַר שֶׁבָּאָה הַשֶּׁמֶשׁ אֵין תּוֹרְמִין מִזֶּה עַל זֶה שֶׁזֶּה חָדָשׁ וְזֶה יָשָׁן. וְכֵן אִם לִקֵּט אֶתְרוֹג בְּעֶרֶב ט"ו בִּשְׁבָט עַד שֶׁלֹּא בָּא הַשֶּׁמֶשׁ וְחָזַר וְלִקֵּט אֶתְרוֹג אַחֵר מִשֶּׁבָּאָה הַשֶּׁמֶשׁ אֵין תּוֹרְמִין מִזֶּה עַל זֶה מִפְּנֵי שֶׁאֶחָד בְּתִשְׁרֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְמַעַשְׂרוֹת תְּבוּאָה וְקִטְנִיּוֹת וִירָקוֹת. וְט"ו בִּשְׁבָט רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְמַעַשְׂרוֹת הָאִילָן:

הלכה י״ב

אֵין תּוֹרְמִין פֵּרוֹת הָאָרֶץ עַל פֵּרוֹת חוּצָה לָאָרֶץ. וְלֹא מִפֵּרוֹת חוּצָה לָאָרֶץ עַל פֵּרוֹת הָאָרֶץ. [וְלֹא מִפֵּרוֹת הָאָרֶץ עַל פֵּרוֹת סוּרְיָא. וְלֹא מִפֵּרוֹת סוּרְיָא עַל פֵּרוֹת הָאָרֶץ]. וְלֹא מִפֵּרוֹת שֶׁאֵינָן חַיָּבִין בִּתְרוּמָה כְּגוֹן לֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה. אוֹ פֵּרוֹת שֶׁנִּתְרְמָה תְּרוּמָתָן עַל פֵּרוֹת שֶׁחַיָּבִין בִּתְרוּמָה. וְלֹא מִפֵּרוֹת שֶׁחַיָּבִין בִּתְרוּמָה עַל פֵּרוֹת הַפְּטוּרִין. וְאִם תָּרַם אֵינָהּ תְּרוּמָה:

הלכה י״ג

הַמַּפְרִישׁ תְּרוּמָה מִמַּעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁלֹּא נִטְּלָה תְּרוּמָתוֹ. אוֹ מִמַּעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁלֹּא נִפְדּוּ עַל פֵּרוֹת אֲחֵרוֹת אֵין תְּרוּמָתָן תְּרוּמָה:

הלכה י״ד

אֵין תּוֹרְמִין מִדָּבָר שֶׁהוּא חַיָּב מִן הַתּוֹרָה עַל דָּבָר שֶׁהוּא חַיָּב מִדִּבְרֵיהֶן וְלֹא מִן הַמְחֻיָּב מִדִּבְרֵיהֶן עַל הַחַיָּב מִן הַתּוֹרָה. וְאִם תָּרַם תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה וְיַחֲזֹר וְיִתְרֹם:

הלכה ט״ו

עָצִיץ נָקוּב הֲרֵי הוּא כְּאֶרֶץ. וְכַמָּה יְהֵא בַּנֶּקֶב כְּדֵי שֹׁרֶשׁ קָטָן וְהוּא פָּחוֹת מִכְּזַיִת. זָרַע תְּבוּאָה בְּעָצִיץ שֶׁאֵינוֹ נָקוּב וְהֵבִיאָה שְׁלִישׁ וְאַחַר כָּךְ נִקְּבוֹ וְנִגְמְרָה הַתְּבוּאָה וְהוּא נָקוּב הֲרֵי הוּא כַּצּוֹמֵחַ בְּשֶׁאֵינוֹ נָקוּב עַד שֶׁיִּקְּבֶנּוּ קֹדֶם שֶׁיָּבִיא שְׁלִישׁ:

הלכה ט״ז

הַתּוֹרֵם מִפֵּרוֹת הַגְּדֵלִין בְּאֶרֶץ עַל הַגְּדֵלִין בְּעָצִיץ נָקוּב אוֹ מִפֵּרוֹת עָצִיץ נָקוּב עַל הַגְּדֵלִין בָּאָרֶץ תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה. תָּרַם מִשֶּׁאֵינוֹ נָקוּב עַל הַנָּקוּב תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה וְיַחֲזֹר וְיִתְרֹם. תָּרַם מִן הַנָּקוּב עַל שֶׁאֵינוֹ נָקוּב תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה וְלֹא תֵּאָכֵל עַד שֶׁיּוֹצִיא עָלֶיהָ תְּרוּמָה וּמַעַשְׂרוֹת מִמָּקוֹם אַחֵר:

הלכה י״ז

הַתּוֹרֵם מִן הַדְּמַאי עַל הַדְּמַאי וּמִן הַדְּמַאי עַל הַוַּדַּאי תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה וְיַחֲזֹר וְיִתְרֹם מִכָּל אֶחָד וְאֶחָד בִּפְנֵי עַצְמוֹ. תָּרַם מִן הַוַּדַּאי עַל הַדְּמַאי תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה וְלֹא תֵּאָכֵל עַד שֶׁיּוֹצִיא עָלֶיהָ תְּרוּמָה וּמַעַשְׂרוֹת:

הלכה י״ח

אֵין תּוֹרְמִין שִׁבֳּלִים עַל הַחִטִּים. וְזֵיתִים עַל שֶׁמֶן. וַעֲנָבִים עַל יַיִן. וְאִם תָּרַם אֵינָהּ תְּרוּמָה גְּזֵרָה שֶׁמָּא יַטְרִיחַ הַכֹּהֵן לִדְרֹךְ וְלִכְתּשׁ. אֲבָל תּוֹרְמִין שֶׁמֶן עַל הַזֵּיתִים הַנִּכְבָּשִׁין וְיַיִן עַל עֲנָבִים לַעֲשׂוֹתָן צִמּוּקִין. לְמָה זֶה דּוֹמֶה לְתוֹרֵם מִשְּׁנֵי מִינִין שֶׁאֵינָן כִּלְאַיִם זֶה בָּזֶה מִן הַיָּפֶה עַל הָרַע. וְכֵן תּוֹרְמִין מִזֵּיתֵי שֶׁמֶן עַל זֵיתֵי כֶּבֶשׁ. אֲבָל לֹא מִזֵּיתֵי כֶּבֶשׁ עַל זֵיתֵי שֶׁמֶן. מִיַּיִן שֶׁאֵינוֹ מְבֻשָּׁל עַל הַמְבֻשָּׁל. אֲבָל לֹא מִן הַמְבֻשָּׁל עַל שֶׁאֵינוֹ מְבֻשָּׁל. מִן הַצָּלוּל עַל שֶׁאֵינוֹ צָלוּל. אֲבָל לֹא מִשֶּׁאֵינוֹ צָלוּל עַל הַצָּלוּל. מִתְּאֵנִים עַל גְּרוֹגָרוֹת בְּמִנְיָן. מִגְּרוֹגָרוֹת עַל הַתְּאֵנִים בְּמִדָּה. אֲבָל לֹא תְּאֵנִים עַל גְּרוֹגָרוֹת בְּמִדָּה. וְלֹא גְּרוֹגָרוֹת עַל הַתְּאֵנִים בְּמִנְיָן. כְּדֵי שֶׁיִּתְרֹם לְעוֹלָם בְּעֵין יָפָה. וְתוֹרְמִין חִטִּים עַל הַפַּת. אֲבָל לֹא מִן הַפַּת עַל הַחִטִּים לְפִי חֶשְׁבּוֹן. וּבְכָל אֵלּוּ אִם תָּרַם תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה:

הלכה י״ט

אֵין תּוֹרְמִין שֶׁמֶן עַל הַזֵּיתִים הַנִּכְתָּשִׁין. וְלֹא יַיִן עַל עֲנָבִים הַנִּדְרָכוֹת שֶׁזֶּה דּוֹמֶה לְתוֹרֵם מִדָּבָר שֶׁנִּגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ עַל דָּבָר שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ. וְאִם תָּרַם תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה וְיַחֲזֹר וְיִתְרֹם מִן הַזֵּיתִים וְהָעֲנָבִים בִּפְנֵי עַצְמָן. הָרִאשׁוֹנָה מְדַמַּעַת בִּפְנֵי עַצְמָהּ וְהָאוֹכְלָהּ חַיָּב עָלֶיהָ כִּשְׁאָר תְּרוּמוֹת גְּמוּרוֹת אֲבָל לֹא מִן הַשְּׁנִיָּה:

הלכה כ׳

מִי שֶׁתָּרַם שֶׁמֶן עַל זֵיתִים שֶׁדַּעְתּוֹ לְאָכְלָן. אוֹ זֵיתִים עַל זֵיתִים וְדַעְתּוֹ עַל הַכּל לַאֲכִילָה. אוֹ שֶׁתָּרַם יַיִן עַל עֲנָבִים שֶׁהֵם לַאֲכִילָה. אוֹ עֲנָבִים עַל עֲנָבִים וְהַכּל לַאֲכִילָה. וְנִמְלַךְ לְדָרְכָן וְדָרַךְ הַזֵּיתִים וְהָעֲנָבִים שֶׁכְּבָר תָּרַם עֲלֵיהֶם. אֵינוֹ צָרִיךְ לַחֲזֹר וְלִתְרֹם:

הלכה כ״א

אֵין תּוֹרְמִין חֹמֶץ עַל יַיִן. אֲבָל תּוֹרְמִין יַיִן עַל חֹמֶץ. שֶׁהַיַּיִן וְהַחֹמֶץ מִין אֶחָד הֵן. (הָיָה בְּלִבּוֹ לִתְרֹם מִן הַיַּיִן עַל הַיַּיִן וְנִמְצָא בְּיָדוֹ חֹמֶץ אֵינָהּ תְּרוּמָה). הָיָה בְּלִבּוֹ לִתְרֹם חֹמֶץ עַל חֹמֶץ וְנִמְצָא הַחֹמֶץ שֶׁתָּרַם יַיִן תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה:

הלכה כ״ב

הַתּוֹרֵם חָבִית שֶׁל יַיִן עַל הַיַּיִן וְנִמְצָא חֹמֶץ אִם יוֹדֵעַ שֶׁהָיְתָה חֹמֶץ עַד שֶׁלֹּא תְּרָמָהּ אֵינָהּ תְּרוּמָה. וְאִם אַחַר שֶׁתְּרָמָהּ הֶחְמִיצָה הֲרֵי זוֹ תְּרוּמָה. וְאִם סָפֵק תְּרוּמָה וְיַחֲזֹר וְיִתְרֹם. וְכֵן הַתּוֹרֵם קִשּׁוּת וְנִמְצֵאת מָרָה אֲבַטִּיחַ וְנִמְצָא סָרוּחַ אוֹ שֶׁנִּמְצְאוּ נְקוּרִין. תָּרַם חָבִית שֶׁל יַיִן וְנִמְצֵאת מְגֻלָּה שֶׁאָסוּר לִשְׁתּוֹתָהּ תְּרוּמָה וְיַחֲזֹר וְיִתְרֹם שְׁנִיָּה. וְאֵין אַחַת מִשְּׁתֵּיהֶן מְדַמַּעַת בִּפְנֵי עַצְמָהּ. וְהָאוֹכֵל אַחַת מִשְּׁתֵּיהֶן אֵינוֹ חַיָּב חֹמֶשׁ:

הלכה כ״ג

כֵּיצַד. נָפְלָה אַחַת מֵהֶן עַל הַחֻלִּין אֵינָהּ מְדַמַּעַת. נָפְלָה שְׁנִיָּה לְמָקוֹם אַחֵר אֵינָהּ מְדַמַּעְתָּהּ. נָפְלוּ שְׁתֵּיהֶן לְמָקוֹם אֶחָד מְדַמְּעוֹת בַּקְּטַנָּה שֶׁבִּשְׁתֵּיהֶן. וְכֵן אִם אָכַל זָר שְׁתֵּיהֶן מְשַׁלֵּם בַּקְּטַנָּה שֶׁבִּשְׁתֵּיהֶן וְחֻמְשָׁהּ. וְכֵיצַד הוּא עוֹשֶׂה בִּשְׁתֵּיהֶן נוֹתְנָן לְכֹהֵן אֶחָד וְנוֹטֵל מִן הַכֹּהֵן דְּמֵי הַגְּדוֹלָה:

הלכה כ״ד

הַבּוֹדֵק אֶת הֶחָבִית וְהִנִּיחָהּ לְהַפְרִישָׁהּ תְּרוּמָה עַל אֲחֵרִים עַד שֶׁתֵּעָשֶׂה כֻּלָּהּ תְּרוּמָה וְיִתְּנֶנָּה לַכֹּהֵן. וּלְאַחַר זְמַן בְּדָקָהּ וּמְצָאָהּ חֹמֶץ. מֵעֵת שֶׁבְּדָקָהּ תְּחִלָּה עַד שְׁלֹשָׁה יָמִים וַדַּאי יַיִן וְכָל יַיִן שֶׁחָשַׁב אוֹתָן הַיָּמִים שֶׁהַתְּרוּמָה שֶׁלּוֹ בְּחָבִית זוֹ הֲרֵי הוּא מְתֻקָּן. מִכָּאן וְאֵילָךְ סָפֵק וְצָרִיךְ לְהַפְרִישׁ מִמֶּנּוּ תְּרוּמָה שְׁנִיָּה:

הלכה כ״ה

בִּשְׁלֹשָׁה פְּרָקִים צָרִיךְ לִבְדֹּק אֶת הַיַּיִן שֶׁהִנִּיחוֹ לִפְרשׁ עָלָיו שֶׁמָּא הֶחְמִיץ. וְאֵלּוּ הֵן. בְּקַדִּים שֶׁל מוֹצָאֵי הֶחָג. וּבְהוֹצָאַת הַסְּמָדַר. וּבִשְׁעַת כְּנִיסַת מַיִם לַבֹּסֶר. וְיַיִן מִגִּתּוֹ מַפְרִישִׁין עָלָיו בְּחֶזְקַת שֶׁהוּא יַיִן [עַד] אַרְבָּעִים יוֹם:

הלכה כ״ו

הַמַּנִּיחַ פֵּרוֹת לִהְיוֹת מַפְרִישׁ עֲלֵיהֶן עַד שֶׁיֵּעָשׂוּ תְּרוּמָה אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מַפְרִישִׁין לְכַתְּחִלָּה אֶלָּא מִן הַמֻּקָּף אִם הִפְרִישׁ הֲרֵי הֵן בְּחֶזְקַת קַיָּמִין. מְצָאָן שֶׁאָבְדוּ הֲרֵי זֶה חוֹשֵׁשׁ לְכָל מַה שֶּׁתִּקֵּן שֶׁמָּא לֹא הִפְרִישׁ עֲלֵיהֶן אֶלָּא אַחַר שֶׁאָבְדוּ לְפִיכָךְ מַפְרִישׁ תְּרוּמָה שְׁנִיָּה:

כסף משנה · הלכות תרומות פרק ה׳

א׳

אין תורמין אלא מן היפה וכו'. משנה בפ"ב דתרומות (משנה ד') כל מקום שיש כהן תורם מן היפה וכל מקום שאין כהן תורם מן המתקיים וכתנא קמא. ומה שכתב כיצד תורם תאנים על הגרוגרות וכו'. בפרק כל המנחות עלה נ"ה:

ב׳

תורמין בצל שלם וכו'. שם משנה בפרק שני דתרומות וכת"ק. ומה שכתב בכ״מ כלומר בין שיש שם כהן בין שאין שם כהן וכן משמע בפרק כיצד מברכין (ברכות דף ל״ט:) לפי מה שנראה שמפרש רבינו: אין תורמין ממין על שאינו מינו וכו'. משנה שם ואיתיה בפ"ק דתמורה (דף ה') ופ' בתרא דבכורות (דף נ"ג):

ג׳

הקישות והמלפפון מין אחד. גם זה משנה שם וכת"ק: כל מין תאנים וכו' עד מפני שאינן אוכל אדם. ג"ז משנה שם. והא דאבל לא מן הרע על היפה. [נמי שם] ואיתיה בפרק האיש מקדש ופרק האשה רבה (יבמות דף פ״ט:):

ד׳

אין תורמין מדבר שנגמרה מלאכתו וכו'. משנה פ"ק דתרומות (משנה י'): ומ"ש שנאמר כדגן מן הגורן. בפ"ק דבכורות יליף לה מקרא אחרינא ובספרי זוטא יליף לה מקרא אחרינא:

ה׳

מאימתי תורמין את הגורן משיברור ברר מקצת תורמין מן הברור על שאינו ברור. כ"כ בנוסחא שלפני ובנוסחא אחרת מצאתי מאימתי תורמין את הגורן משיכבור כבר מקצת תורמין מן הכבור על שאינו כבור והוא מלשון כברה שנותנין חטה בכברה כדי שירד המוץ ומתוך התוספתא פ"ב דתרומות נראה לגרוס מאימתי תורמין הגורן משיצבור צבר מקצת תורמין מן הצבור על שאינו צבור והיא הגירסא היותר נכונה בעיני: המכניס שבלים וכו'. בספ"ק דביצה עלה י"ג ופסק כרבי:

ו׳

(ו-ז) מאימתי תורמין את הגת וכו'. תוספתא פרק שני דתרומות: מאימתי תורמין את הזיתים משיטענו. שם בירושלמי ובתוספתא ופירוש משיטענו הקורה עליהם:

ז׳

אין תורמין מן הטהור על הטמא וכו' עד לא יתרום מן הטהור על הטמא לכתחלה. משנה רפ"ב דתרומות (משנה א): ומש"כ והלכה למשה מסיני. שם באמת אמרו העיגול [של דבילה] שנטמא מקצתו תורם מן הטהור שיש בו על הטמא שיש בו ואמרינן כל מקום שאמרו באמת אמרו הל"מ. ומה שכתב ותורמין ת"מ וכו'. ירושלמי שם:

ח׳

אין תורמין מן הטמא על הטהור וכו'. שם (משנה ב) אין תורמין מן הטמא על הטהור ואם תרם שוגג תרומתו תרומה מזיד לא עשה כלום וכן בן לוי שהיה לו מעשר טבל מפריש עליו והולך שוגג מה שעשה עשוי מזיד לא עשה כלום ר״י אומר אם היה יודע בו מתחלה אע״פ שהוא שוגג לא עשה כלום ופסק רבינו כר״י ואפשר שהטעם משום דאמרינן בירושלמי (שם ה״א) תני בשם ר' יוסי אם תרם מן הטמא על הטהור בין בשוגג בין במזיד מה שעשה עשוי רבי פנחס בעי קומי ר' ייסא [עד] כדון כסבור בהם שהם טהורים היה יודע שהם טמאים וסבור שמותר לתרום מן הטמא על הטהור א״ל יאות רבי סבר כר' יהודה ברם כרבי יוסי היא הדא היא הדא ומפרש רבינו דה״ק יפה אתה אומר שהלכה כר״י שהוא כדבריך. ובריש פרק האשה רבה (יבמות דף פ״ט) איתמר עלה דמתניתין מאי במזיד לא עשה ולא כלום אמר רב חסדא לא עשה כלום כל עיקר דאפילו ההיא גריוא הדר לטיבלא רב נתן ברבי אושעיא אמר לא עשה ולא כלום לתקן את השירים אבל תרומה הוי ופירש רש״י את השירים את הטהור שזה היה עושה אותו שירים אבל תרומה הוי וקדשה ויחזור ויתרום מן הטהור ופסק רבינו כרב נתן משום דאמר ליה רבה לר״ח לדידך וכי ב״ד מתנין לעקור דבר מן התורה וכל ראיות דאייתי רב חסדא למימר דב״ד מתנין לעקור דבר מן התורה דחו להו דלא דמו להאי. ומ"ש וכן בתרומת מעשר נראה שטעמו מדאמרי' בירוש' פ"ק דתרומות דלר' יוסי שוים ומינה איכא למילף לדידן לר' יהודה דפליג עליה ופסק רבינו כמותו ופשטא דמתניתין דרבי יהודה אתרומה ואתרומת מעשר קאי:

ט׳

אין תורמין מן המחובר וכו'. משנה פ"ק דתרומות (משנה ה) ובקידושין פרק האומר (דף ס"ב) בעא מיניה רב אסי מר' יוחנן פירות ערוגה זו תלושים יהיו תרומה על פירות ערוגה זו מחוברים פירות ערוגה זו מחוברים יהיו תרומה על פירות ערוגה זו תלושים לכשיתלשו מהו אמר ליה כל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי ותניא כוותיה ומסיים בה בברייתא יתר על כן אמר ראב"י אפילו אמר פירות ערוגה זו תלושין יהיו תרומה על פירות ערוגה זו [מחוברין פירות ערוגה זו מחוברין יהיו תרומה על פירות ערוגה זו] תלושין לכשיביאו שליש ויתלשו והביאו שליש ונתלשו דבריו קיימים אמר רבה לא אמר ראב"י אלא בשחת אבל באגם לא רב יוסף אמר אפילו באגם וכו' כמאן אזלא הא דתניא האומר לחבירו אם ילדה אשתך נקבה [הרי היא] מקודשת לי לא אמר כלום וא"ר חנינא לא שנו אלא שאין אשתו מעוברת אבל אשתו מעוברת דבריו קיימים אי כרבה בשהוכר עוברה אי כר"י אע"פ שלא הוכר עוברה ואיכא דאמרי אמר רבה לא אמר ראב"י אלא בשחת דבי כיבשי אבל בשחת דבי שקיא לא רב יוסף אמר אפילו בשחת דבי שקיא כמאן אזלא הא דתניא האומר לחבירו אם ילדה אשתך נקבה [הרי היא] מקודשת לי לא אמר כלום וא"ר חנינא לא שנו אלא שאין אשתו מעוברת אבל אשתו מעוברת דבריו קיימים כמאן בשהוכר עוברה ודברי הכל אמר אביי ראב"י ורבי ור"מ כולהו סבירא להו אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ע"כ בגמרא. ולענין הלכה רבינו פסק בפ"ז מהלכות אישות כר' חנינא דבהוכר עוברה מקודשת וכתב הר"ן שטעמו מפני שהוא מפרש דאביי דסבירא ליה דלית הלכתא כראב"י לא פליג בהדי רבה ור"י בדינא דכולהו מודו בשחת דבי כבשא דשב"ל הוא ומהני בתרומה ואשתו מעוברת נמי בשהוכר עוברה מקודשת מיהו רבה ורב יוסף טרחי לאוקמי מילתא דראב"י בשחת דהוי דשב"ל כי היכי דתיקום אליבא דהלכתא דקיימא לן משנת ראב"י קב ונקי ואביי סבירא ליה דראב"י אפילו באגם ואפילו בפחות מכן אמר דקסבר אדם מקנה דשלב"ל ומש"ה אוקמי' בשיטה ומיהו כולהו מודו דשחת והוכר עוברה דשב"ל מיקרי עכ"ל. ואיכא למידק עליה דא"כ למה פסק כאן שצריך בהביאו שליש בעת שאמר הא אפילו בשחת דבי כבשא מיקרי דבר שבא לעולם לפי דבריו ז"ל לפיכך נראה לי שרבינו סובר דכיון דאוקימנא לראב"י בשיטה לית הלכתא כוותיה ומש"ה פסק דבעינן שהביאו שליש והוכר עוברה אפילו לרבנן מקודשת דחשיב בא לעולם כמו הביאה שליש בתבואה. ואע"ג דהוה אפשר לומר דכיון דקיימא לן משנת ראב"י קב ונקי וגם מדחזינן דרבה ור"י פליגי אליביה אלמא סבירא לן כוותיה וגם מדמהדר גמרא לאוקמי לדרבי חנינא כרבה וכר"י ואליבא דראב"י משמע דסבר גמרא דהלכתא כוותיה ואע"ג דקיימא לן אין אדם מקנה דשלב"ל הכא חשיב דשב"ל כיון שהוא שחת לרבה או אגם לר"י ואע"ג דאביי פליג ואמר דהאי נמי הוי דשלב"ל הוה ליה יחידאה ועי"ל דאביי נמי מודה בשחת או באגם דהוי דבר שבא לעולם אלא דסבר דראב"י אפילו מקמי דליהוי אגם קאמר מדסתם דבריו ומש"ה אוקמיה בשיט' אבל כל שהוא שחת או אגם דבר שבא לעולם חשיב לאביי עכ"ז פסק רבינו והוא שיביאו שתיהן שליש בעת שאמר משום דאמרינן בירושלמי פ"ק דתרומות ולא מפירות שהביאו שליש על פירות שלא הביאו שליש ואע"ג דבירושלמי פ"ק דתרומות אמרינן שאם תרם תרומתו תרומה הכא שאני שהוא ממחובר על התלוש. ועוד דבירושלמי רפ"ט דתרומות אמרינן הדא אמרה הפריש מפירות שלא הביאו שליש לא קדשו. ויש תוס' בספרי רבינו שכתוב בהן אפי' אמר לכשיתלשו וטעות סופר הוא וצריך למוחקו ואם נפשך שלא לשבש הספרים כ"כ לא תמחוק אלא תיבת אמר בלבד וה"ק אפילו לכשיתלשו אינם תרומה כיון שהוא לא אמר לכשיתלשו ומ"מ יש ייתור לשון בדברי רבינו דנקט היו לו פירות תלושין וכו' ונקט היו לו שתי ערוגות וכו' ותרתי למה לי ובסוף נראה שיש חסרון ונ"ל שהנוסחא הנכונה בדברי רבינו כך היא כיצד היו לו שתי ערוגות ואמר פירות ערוגה זו תלושין יהיו תרומה על פירות ערוגה זו מחוברים או שאמר פירות ערוגה זו מחוברים יהיו תרומה על פירות ערוגה זו תלושין לא אמר כלום אבל אם אמר פירות ערוגה זו תלושין יהיו תרומה על פירות ערוגה זו מחוברים לכשיתלשו או שאמר פירות ערוגה זו מחוברים יהיו תרומה על פירות ערוגה זו תלושין לכשיתלשו ונתלשו הואיל ובידו לתולשן אינו מחוסר מעשה ולכשיתלשו דבריו קיימים והוא שיביאו שתיהן שליש בעת שאמר:

י׳

אין תורמין מן הלח על היבש וכו' עד וליקט בערב תורם מזה על זה. תוספתא דתרומות פרק ד':

י״א

אין תורמין מפירות שנה זו וכו'. משנה פ"ק דתרומות (משנה ה) אין תורמין וכו' מן החדש על הישן ולא מן הישן על החדש וכו' ואם תרם אין תרומתו תרומה. ומה שכתב שנאמר שנה שנה. פ"ק דר"ה (דף י"ב:) ובר"פ בתרא דבכורות (דף נ"ג:) ומאחר דמקרא יליף לה אינה תרומה: ליקט ירק ערב ר"ה וכו'. ברייתא פ"ק דר"ה עלה י"ב. ומ"ש וכן אם ליקט אתרוג בערב ט"ו בשבט וכו'. שם עלה י"ב:

י״ב

אין תורמין מפירות הארץ וכו'. משנה פירקא קמא דתרומות (מ"ה) ויליף לה בספרי מדכתיב וכל מעשר הארץ מזרע הארץ ומאחר דמקרא יליף ממילא משמע שאם תרם אינה תרומה כמו ששנו במשנה הנזכרת:

י״ג

המפריש תרומה ממעשר ראשון וכו': כתב הראב"ד אין אלו אלא דברי תימה וכו'. ונראה לומר שרבינו גורס במשנה פרק קמא דתרומות (מ"ה) אין תורמין ממעשר שלא ניטלה תרומתו ולא ממעשר שני והקדש שלא נפדו כדקס"ד דהראב"ד דבדוקא נקט רבינו אלא לרבותא נקט שלא ניטלה תרומתו שאע"פ שהוא טבול לתרומה גדולה אין תורמין ממנו וכל שכן היכא דניטלה תרומתו דאין תורמין ממנו ועל דרך זה יתפרש מעשר שני והקדש שלא נפדו וכ"ש אם נפדו דפשיטא דחולין גמורים הם:

י״ד

אין תורמין מדבר שהוא חייב מן התורה וכו'. נלמד מדין עציץ נקוב ושאינו נקוב ודמאי וודאי שיבא בסמוך. ומ"ש ואם תרם תרומתו תרומה ויחזור ויתרום לא קאי אלא למאי דסמיך ליה מן המחוייב מדבריהם על החיוב מה"ת דאילו רישא דהיינו שתרם מדבר שהוא חייב מה"ת על דבר שהוא חייב מדבריהם דינא דתרומתו תרומה ולא תאכל עד שיוציא עליה תרומה ומעשרות ורבינו לא נחת הכא אלא ללמדנו דתרומתו תרומה ואילו לומר דלא תאכל עד שיוציא עליה תרומה ומעשרות סמך על מש"כ גבי תרם מן הנקוב על שאינו נקוב:

ט״ו

עציץ נקוב הרי הוא כארץ. משנה ספ"ה דדמאי (משנה י'). ומ"ש וכמה יהא בנקב וכו' משנה ספ"ב דעוקצין (מ"י). ומ״ש והוא פחות מכזית בס״פ המצניע (שבת דף צ״ו): זרע תבואה בעציץ שאינו נקוב וכו'. במנחות פ' ר' ישמעאל (מנחות דף ע') א״ל רבי חנינא בר מניומי לאביי עציץ [שאינו] נקוב מהו אי לא נקוב הא לא נקוב דילמא חזר ונקבו קא אמרת ומוכח התם שפירושו כמ״ש רבינו ואע״ג דלא איפשיטא התם איפשיטא בירושלמי פרק בתר' דמעשרות הלכה רביעית שאמרו עכשיו נקב:

י״ז

(טז-יז) התורם מפירות הגדלים בארץ וכו' התורם מן הדמאי על הדמאי וכו' עד ולא תאכל עד שיוציא עליה תרומה ומעשרות. משנה ספ"ה דדמאי (משנה י' י"א):

י״ח

אין תורמין שבלים על החטים וכו'. ומ"ש וזיתים על השמן וכו' עד לעשותן צמוקים. משנה פ"ק דתרומות ופ' כל המנחות באות מצה: וכן תורמין מזיתי שמן וכו' על שאינו מבושל. משנה פרק שני דתרומות (משנה ו'): ומה שכתב מן הצלול וכו'. תוספתא פרק רביעי אלא שבתוספתא כתובה בחילוף והוא טעות סופר. ומה שכתב מתאנים על גרוגרות וכו'. ירושלמי פרק שני דתרומות ותוספתא פרק רביעי. ומה שכתב ותורמין חטים על הפת וכו'. תוספתא דתרומות בפרק רביעי אלא ששם כתוב אבל לא פת על החטים אלא לפי חשבון ומצאתי כתוב שכך הגירסא בספרי רבינו המוגהים ונראה שהטעם מפני שהחטים נקראים יפה מפני שהם מתקיימים יותר מהפת ועוד שהחטים יכול לעשות פת אם ירצה והפת אינו יכול להחזירו חטים:

כ׳

(יט-כ) אין תורמין שמן על הזיתים הנכתשים וכו' עד אינו צריך לחזור ולתרום. משנה פ"ק דתרומות (משנה ד'):

כ״א

אין תורמין חומץ על יין וכו'. בתוספתא פ"ד רבי יוסי אומר יין וחומץ שני מינים וחכמים אומרים מין אחד ופסק כחכמים ומכל מקום אין תורמין חומץ על יין מפני שהוא מן הרע על היפה. וק"ל למה לא סיים בה ואם תרם תרומתו תרומה וי"ל שמאחר שכתב שהם מין אחד ממילא משמע. ומ"ש היה בלבו לתרום מן היין על היין ונמצא בידו חומץ אינה תרומה כך היא הגירסא הנכונה בדברי רבינו והיא תוספתא פ"ד דתרומות והטעם שאע"פ שיין וחומץ מין אחד כיון שהוא נתכוין לתרום מן היפה אם עלה בידו מן הרע הוה ליה תרומה בטעות ואינה תרומה. ומ"ש היה בלבו לתרום חומץ על חומץ ונמצא בידו יין תרומתו תרומה כך היא הגירסא הנכונה בדברי רבינו והוא ג"כ שם בתוספתא אלא שהיא כתובה בשיבוש וטעם הדבר שמאחר שהיה בלבו לתרום מן הרע על הרע ועלה בידו מן היפה על הרע שפיר דמי שהרי מין אחד הם:

כ״ב

(כב-כג) התורם חבית של יין על היין וכו'. משנה בפרק ג' דתרומות (משנה א') ומ"מ ק"ל דבתוספתא פרק ד' דתרומות קתני עלה דברי רבי יוסי שרבי יוסי אומר יין וחומץ שני מינים וחכמים אומרים מין אחד ומאחר שרבינו פסק כחכמים היאך פסק כמשנה זו. ונ"ל דמשמע לרבינו דההיא תוספתא משבשתא היא דהא איכא למימר דכיון דנתכוון לתרום יין אם היה חומץ הוה ליה תרומה בטעות ואפי' לרבנן אינה תרומה והיינו דסתם לה תנא דמתני' בלא מחלוקת וגמרא דידן סמך על ההיא מתניתין גבי הבודק את החבית שיבא בסמוך. ומצאתי לסמ"ג שכתב אין תורמין חומץ על היין ואם תרם בשוגג אינה תרומה במזיד תרומתו תרומה אבל תורמין יין על חומץ דתניא בפרק הספינה לרבנן דרבי שהיין והחומץ מין אחד הם לענין תרומה ומעשר ואע"פ שבירושלמי פוסק כרבי מכל מקום מודה רבי שאם תרם כבר תרומתו תרומה דמן התורה הוו מין אחד כך כתב רבינו שמשון עכ"ל: ומ״ש וכן התורם קישות וכו'. שם במשנה (בריש פ״ג) התורם קישות ונמצאת מרה אבטיח ונמצא סרוח תרומה ויחזור ויתרום ומדקתני ונמצאת מכלל דמעיקרא לא הוה ידע והכי אמרי' בר״פ האשה רבה (יבמות דף פ״ט) ומשמע לרבינו דבספק קודם שתרם הסריח מיתניא מתניתין שאם ידוע שקודם שתרם הסריח אינה תרומה ואם ידוע שאחר שתרם הסריח אינו צריך לחזור ולתרום. ומה שכתב או שנמצאו נקורין ירושלמי פ"ג דתרומות (הלכה א') אבטיח ונמצא נקור תרומה ויחזור ויתרום ומפרש רבינו כמו במתניתין דבספק מיתניא. וא"ת היכי מצי לפרושי מתניתין דנמצאת מרה בספק הא מרה מעיקרא היא עיין בירושלמי שם ובתוספות פרק האשה רבה ובתוספתא בתרא (עלה קמ"ג) ואפשר לומר עוד דנעשית מרה מחמת עיפוש שאירע בה ואינה סרוחה (או שהסריחה) ואינה מרה. ומ"ש תרם חבית של יין ונמצאת מגולה בתוספתא דתרומות פ"ד והיה ראוי לכתוב כאן רבינו וכן אלא שסמך על מ"ש בסמוך וכן דקאי נמי אנמצאו נקורין והיינו נקורין היינו מגולה: ואין אחת משתיהן מדמעת וכו'. לכל מה שכתב תרומה ויחזור ויתרום קאי שהרי עד מדמעות בקטנה שבשתיהן שנוי במשנה רפ"ג דתרומות גבי תורם קישות ונמצאת מרה וכו' ותורם חבית של יין ונמצאת חומץ:

כ״ג

ומ"ש וכן אם אכל זר וכו' הוא נלמד ממה ששנינו בפרק ז' דתרומות גבי שתי קופות שאין ידוע אי זו היא של תרומה ואי זו היא של חולין. ומה שכתב וכיצד הוא עושה בשתיהם וכו'. ירושלמי בפרק שלישי דתרומות:

כ״ד

הבודק את החבית וכו' ברייתא פ' המוכר פירות (בבא בתרא דף צ״ו) ובריש נדה (דף ב') וכרבי יוחנן ואע״ג דריב״ל פליג וקי״ל כוותיה לגבי ר״י שא״ה דדרומאי מתנו משמיה דריב״ל כר״י ועוד דבפרק בתרא דע״ז איפליגו אביי ורבא בריחיה חלא וטעמיה חמרא וקם ליה רבא כר״י וכן פסקו התוספות ועיין בירושלמי ס״פ כל הגט. ומ״מ יש לתמוה דהא בסוף קידושין ובריש נדה רמי האי ברייתא אברייתא דמקוה ומשני מאן תנא חבית ר' שמעון אבל רבנן אומרים טבל למפרע ולמה פסק רבינו כר״ש במקום רבנן ואפשר דמשמע לרבינו דכיון דבפ' המוכר פירות איפליגו אמוראי בההיא ברייתא שמע מינה דהלכתא היא:

כ״ה

בשלשה פרקים בודקים את היין וכו'. משנה בס״פ כל הגט (גיטין דף ל״א) ואע״ג דר״י קתני לה משמע לרבינו דליכא מאן דפליג עליה. ודע דאהא דקתני בקדים של מוצאי החג אמרינן בגמרא תנא בקידום של מוצאי החג של תקופה ופי' רש״י של תקופה אם כבר נכנס' תקופת תשרי אבל משכה תקופת תמוז עד כאן לא ואיני יודע למה השמיטו רבינו: ויין מגתו מפרישין עליו וכו'. בירושלמי יין מגתו מפרישין עליו בחזקת שהוא יין עד מ' יום וטעמו מפני שאינו רגיל להחמיץ תוך מ' יום וכן נראה להגיה בדברי רבינו ולכתוב עד במקום בן:

כ״ו

המניח פירות וכו'. במשנה בסוף פרק כל הגט ואף על גב דקתני בה ואם אבדו הרי זה חושש מעת לעת דברי ר"א בן שמוע הא אמרינן בגמרא דחלוקים עליו חביריו דתניא מקוה שנמדד ונמצא חסר כל טהרות שנעשו על גביו למפרע בין בר"ה בין ברה"י טמאות:

נחלת הכלל · Torat Emet 363

קרית ספר · הלכות תרומות פרק ה׳

א׳

אין תורמין אלא מן היפה דכתיב בהרימכם את חלבו ממנו שהוא הטוב והיפה כדכתיב ואכלו את חלב הארץ ובמקום שאין כהן תורם מן המתקיים עד שיבא לידי כהן דהא הוי חלב לדידיה דאי תורם ממה שאינו מתקיים הא פסדי. ואין תורמין ממין על שאינו מינו ואם תרם אין תרומתו תרומה דכתיב כל חלב יצהר כל חלב תירוש ודגן תן חלב לזה וחלב לזה שיתן ליצהר ותירוש מעשרותיו בפני עצמן אשכחן תירוש ויצהר דאין מעשרין מזה על זה דכתיב חלב לכל אחד ואחד תירוש ודגן דלא כתיב בתרוייהו אלא חד חלב ודגן ודגן מנ"ל ילפינן בק"ו ומה תירוש ויצהר שאינו כלאים זה בזה אפילו על ידי דגן עד שיהי' מיני דגן ומין כרם אין מתעשרין מזה על זה כדכתיב חלב לכל אחד תירוש ודגן דגן ודגן שהם כלאים זה בזה על ידי מין שלישי אינו דין שלא יתעשרו מזה על זה וכן כל החייב בתרומה ומעשר דהוי דומיא דדגן ותירוש ויצהר מדאוריתא לדעת הרב ז"ל אין מעשרין ממין על שאינו מינו דהא דומיא דדגן הוא דמרבינן להו וכיון דדגן תירוש ויצהר אין מעשרין ממין על שאינו מינו הכי נמי בהו אין מעשרין אלא על מה שנקרא ממינו ותרומה נמי כתיבא בהאי קרא כדכתיב ראשיתם שהיא תרומה גדולה.

ג׳

וכל שהוא כלאים בחברו הוו שני מינין ואין מעשרין מזה על זה כדילפינן וכל שאינו כלאים זה בזה תורם מן היפה על הרע דבעינן חלבו וכיון שהוא כמינו קרינא ביה חלבו ואם תרם מן הרע על היפה תרומתו תרומה דכתיב ולא תשאו עליו חטא בהרימכם את חלבו ממנו אם אין תרומתו תרומה נשיאות חטא למה מכאן לתורם מן הרעה על היפה שתרומתו תרומה חוץ מן הזונין על החטין דאף על גב דאינה כלאים זה בזה אין תרומתן זה על זה תרומה דזונין אינם אוכל אדם וא"כ לאו תרומה הוי.

ד׳

אין תורמין מדבר שנגמרה מלאכתו על דבר שלא נגמרה מלאכתו או איפכא או ממה שלא נגמר על שלא נגמר כדכתיב כדגן מן הגורן וכמלאה מן היקב מן הגמור על הגמור ולא מה שאינו כך ואם תרמו תרומתן תרומה דכתיב וכל מעשר הארץ מזרע הארץ קדש לה' אם אתה אומר צריך לתרום שניה אף זה לא קיים קדש לה'.

ז׳

אין תורמין מן הטהור על הטמא מדרבנן דילמא תרים שלא מן המוקף משום דמסתפי דלא ליגע טהור בטמא והלכה למשה מסיני דעיגול דבלה היינו הלכה פסוקה כהלכה למשה מסיני דהא ממנו דילפינן ליה דתרומתו תרומה מצרכינן ליה לעיל לענין דבעינן שיתרום מן המוקף ועוד אי מדאוריתא מה לי עיגול אחד מה לי שני עיגולין וכן כתבו המפרשים וכן איפשר נמי דהוא דעת הרב ז"ל דכדגן מן הגורן גופיה דילפינן מיניה מה גורן אי איפשר מקצתו טמא ומקצתו טהור וכו' מייתי ליה הרב ז"ל לנגמרה מלאכתו על מה שלא נגמרה מלאכתו ואם כן נראה דהוי אסמכתא בעלמא ומן הטמא על הטהור נמי מותר מדאוריתא. ואם לא היתה לו שעת הכושר שלא הגיע לעונת המעשרות ונטמאת לא הויא תרומה דאוריתא דכתיב ראשית דגנך וגו' תתן לו ולא לאורו דתתן לו משמע דבר הראוי לאכילה ולא דבר שאין ראוי לאכילה אלא לאורו ולא חל עליו שום תרומה משנדגן אבל חל עליו שם תרומה שהיה טהור אחר שנדגן אף על גב דנטמא תורמין מדאוריתא דהא כתיב את משמרת תרומותי ומוקמינן ליה דבשתי תרומות הכתוב מדבר אחת טהורה ואחת טמאה ובעינן טמאה דומיא דטהורה דהיתה לה מיהא שעת הכושר כדאמר.

ט׳

וכן אפילו בתרומת מעשר אין תורמין מן המחובר על התלוש ולא מן התלוש על המחובר דכתיב ממנו בתרומת מעשר ודרשינן ולא מן המחובר דהא קרא בתלוש מיירי וע"כ אתא ממנו למימר דאפילו בדיעבד נמי אסיר דאי משום לכתחלה אתא תיפוק לי' מדכתיב ראשית דגנך ומחובר לאו אידגן הוא אלא שמע מיניה דמחובר אפילו בדיעבד נמי לא ומן התלוש על המחובר נמי לא דהא ממנו משמע מן התלוש על מה שהוא תלוש נמי אלא אם כן אמר לכשיתלשו ובידו לתולשן והביאו שליש דהא קרינא ממנו תלוש ואף על גב דהאי קרא דממנו מוקמינן ליה למוקף כדאמרינן לעיל אפילו הכי נראה דהאי דרשא ממילא משמע כיון דכתיב ממנו דהיינו כמו שהוא בתלוש.

י״א

אין תורמין מפירות שנה זו על פירות שנה שעברה ולא איפכא ואם תרם אין תרומתו תרומה דכתיב היוצא השדה שנה שנה מלמד שאין מעשרין משנה לחבירתה וממאי דמעשרין תורמין ואם כן בתרומה נמי אינה תרומה משנה לשנה. ואחד בתשרי ראש השנה למעשרות תבואה וקטנית ונפקא לן מדכתיב עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה וגמר שנה מתשרי דכתיב ביה מראשית השנה ועד אחרית השנה דבראש השנה מישתעי דמראש השנה נדון מה יהא בסופה וט"ו בשבט ראש השנה לאילנות דאף על גב דרוב תקופה מבחוץ כבר יצאו רוב גשמי שנה שכבר עברו רוב ימות הגשמים שהוא זמן רביעה ועלה שרף באילנות ונמצאו הפירות חונטין מעתה ואם כן השתא הוי תחלת שנתם.

י״ב

אין תורמין מפירות הארץ על פירות חוצה לארץ או איפכא דכיון דלא מיחייבי פירות חוצה לארץ מדאוריתא לאו תרומה הוי ולא פטר חיוב תורה ולא מן החייב על הפטור או איפכא ואם תרם אינה תרומה כדאמר' דמה שפטור מן התורה אינו פוטר אחרים ואין אחרים צריכין לפוטרו דהא לא מיחייב ואינה תרומה מה שהפריש עליהם כדאמרינן.

י״ג

המפריש תרומה ממעשר ראשון שלא נטלה תרומתו נראה שהרב ז"ל כך היתה גרסתו במשנה שלא נטלה תרומתו דאין תרומתו תרומה דכיון שאינו טבול לתרומה גדולה אינו יכול להפריש ממנו תרומה גדולה דהא דילפינן בספרי זוטא מאת מקדשו ממנו דבזמן שמקדשו בתוכו יכול לעשותו תרומה לאחרים היינו תרומת מעשר לדעת הרב ז"ל שהוא טבול לו אבל לא תרומה גדולה דכיון שאינו טבול לה הוי פטור מתרומה גדולה על החיוב בתרומה גדולה ולכך אין תרומתו תרומה ואם נטלה תרומתו אפילו תרומת מעשר של אחרים אינו יכול להפריש ממנו שהרי אין מקדשו בתוכו וכדמייתי הרב ז"ל פרק ג' ומה שכתב ז"ל בפי' המשנה הוא מגומגם וממעשר שני והקדש שלא נפדו נמי אין תרומתו תרומה דהוי נמי כמו הפטור על החיוב משום דהוו ממון גבוה ואם נפדו נמי ותרם מהם אין תרומתו תרומה דהני פשיטא דהוו מן הפטור על החיוב אלא אם כן הוא הקדש שפדאוהו בעלים קודם מירוח גזבר ומרחו הוא דאז הוי חייב בתרומה ומעשרות והתורם מן החייב מן התורה על הפטור מן התורה או איפכא אינה תרומה מן התורה וצריך לחזור ולתרום מן החייב על החייב.

ט״ו

עציץ נקוב קודם שהביא שליש התבואה שבתוכו הוי כארץ כדילפינן מזרע זרוע אשר יזרע וכו' ויכול לתרום ממנו על הארץ ואיפכא.

כ״א

חומץ על יין נראה דהוי כמן הרע על היפה ואם תרם תרומתו תרומה אלא דהוי בנשיאות חטא ואם היה סבור שהיא יין ונודע שהיה חומץ אינה תרומה שהרי מה שהוא תרומה [מן] הרע על היפה הוא כשהוא מכוין והוא בנשיאות חטא אבל סבור שהיה יין לא.

כ״ו

המניח פירות להיות מפריש עליהם הן בחזקת קיימים דחזקה דאוריתא:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות תרומות פרק ה׳

ד׳

אין תורמין מדבר שנגמרה מלאכתו על דבר שלא נגמרה מלאכתו כו' שנאמר כדגן מן הגורן וכמלאה מן היקב מן הגמור על הגמור. משנה בפ"ק דתרומות. ובירושלמי אמר ר"א בשם רשב"ל ונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגורן ממה שהוא מצוה את בני לוי לתרום מן הגמור הד"א שאסור ליתן לו שבלים, ובפ"ק דביצה (דף י"ג) שכשם שתרומה גדולה אינה ניטלת אלא מן הגורן ומן היקב כך תרומע"ש אינה ניטלת אלא מן הגורן ומן היקב. והנה הכלל הזה הוא אינו כלל גמור דגמר מלאכתן של קשואים ודלועים ואבטיחים משיפקסו ואם לא פיקס משיעמיד ערימה ואבטיח משישלק ואם אינו משלק משיעשה מוקצה כמו דתנן בפ"ק דמעשרות, ובכ"ז פסק רבינו בפ"ג מהלכות מעשר ה"ח ותורמין קישואין ודלועין אעפ"י שלא הסיר הציהוב מעליהן וזה תוספתא במעשרות שם תורמין קישואין ודלועין אעפ"י שלא פיקס ובאבטיחים ובמלפפונות אעפ"י שלא שלק. אולם העיקר מתברר בזה ע"פ מה דפריך בירושלמי שם על הא דתנן תורמין שמן על זתים הנכבשים ויין על ענבים לעשותן צמוקין ופריך והא אמרת אין תורמין מדבר שנגמרה מלאכתו על דבר שלא נגמר מלאכתו אין תימר שניא היא מדבר שנגמרה מלאכתו הא תנינן הפרד והצמוקים משיעמיד ערימה וא"כ הא ענבים אלו לא נגמרה מלאכתן ואמאי תורמין ומשני ר"י בשם ר' יצחק ב"א אין לך אסור מדבר שנגמר מלאכתו על דבר שלא נגמר מלאכתו אלא גורן ויקב בלבד וכמו ענבים לדורכן לעשות מהן יין בזה אסור אבל לעשותן צמוקין אף שלא נגמר מלאכתו שפיר דמי דבקרא לא קפיד רק על גורן ויקב. וברור דהוה"ד לתרום מדבר שלא נגמר מלאכתו על דבר שלא נגמר מלאכתו דג"כ מהאי קרא ילפינן דונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגורן כו' ג"כ אינו רק בגורן ויקב בלבד, ולכן בקשואין ודלועין כ"ז שלא פיקס ובאבטיחים כ"ז שלא שלק מותר לתרום כדברי התוספתא דזה הוי כמו ענבים לעשותן צמוקים. אולם יש לצדד דלאו דוקא בגורן ויקב בלבד קפיד רחמנא דה"ה בשאר מילי רק שיהא מחוסר מעשה כמו גורן ויקב שכשהוא בשיבלין הוא מחוסר מלאכה גמורה וכן ענבים לעשות מהן יין, וזה יתכן. יהי' איך שיהי' התוספתא נתפרש טעמה ע"פ מה שפירש הירושלמי. ולפ"ז א"ש מה ששנינו בתוספתא מעשרות פ"ב התורם גרוגרות ועתיד לדורסן תמרים ועתיד לדושן ר' אליעזר אומר לא יאכל מהן ארעי כו' מודה ר"א לחכמים בתורם שבלים ועתיד לעשות מהן גורן ענבים ועתיד לעשות מהן יין שיאכל מהן ארעי כו', והפירוש לפי שבגרוגרות ועתיד לדורסן מותר לתרום מהן לכתחילה דעדיפא טפי מקשואין שלא פיקס, לכן סבר ר"א דתרומה קובעת משא"כ בהנך דגורן ויקב דאין לתרום מהם לכתחילה אלא מן גורן ויקב לכן מודה דתרומה אינה קובעת, וכן טעמא דר"מ במקח שם ג"כ מחלק בין גרוגרות ועתיד לדורסן לשבלים לעשות מהן גורן משום דכ"ז שאסור לתרום אין המקח קובע לתרומה וז"ב: ובזה נתיישב אצלי מה שאמרו בביצה סוף המביא הלוקח תאנים במקום שרוב ב"א דורסים אוכל מהן ארעי ומעשרן דמאי ש"מ רוב עמי הארץ מעשרים הן, וזה פלא דבדבר שלא נגמר מלאכתו דאסור לתרום נימא רוב עמי הארץ מעשרים אטו משום דלא גמיר דינא עבדי לעשר אף שלא כדין, ולפי מה שנתבאר א"ש, דבכה"ג תורמין דהוי כמו ענבים לעשות מהן צמוקים דתורמין עליהם יין. ובזה יתברר היטב מה שעמדו רבנן בתוספות פרק הפועלים (דף פ"ח) על הא דאמר משיפקסו בבית דמכי אתחיל פיקוסייהו, דמכיון דהכניסן לבית קודם תקנתן אמאי מתחייב במעשר אח"כ הלא הוי כמו תבואה שהכניסה במוץ שלה בבית דאם מירח אחר כך פטור ג"כ עיי"ש. ולפ"ז הלא סברא גדולה לחלק דבקשואין דתורמין עד שלא פיקס לכתחילה שפיר אם הכניס קודם פיקוס לבית לא נפטר בכך מחיוב מעשר משא"כ תבואה שכ"ז שלא הסיר מוץ שלה אין תורמין מה"ת רק דגן מן הגורן היינו שעשה גורן לכן אם ראו פני הבית במוץ שלהן פטורים לגמרי אף אם מירחן אח"כ בבית, וזה נכון: אולם שיטת רבינו בזה חדשה, שגם בהכניס במוץ שלה בבית לא נפטרה ודוקא באינו מתחיל לגמור הכל ובשהוא זורה מעט מעט ובקשואין משיפקס בתוך הבית מכי אתחיל פיקוסייהו היינו שיתחיל לגמור כולו יעו"ש בהלכות מעשר פ"ג ה"ד וה"ו. אבל ע"פ דרך רבנן בתוס' הסברא נכונה מאוד. ובזה יתכן הא דאמר בביצה (דף י"ג) טעמא דבן לוי שנטל חבילי תלתן למעשרו דכותש ותורם תרומת מעשר משום קנסא ולא אמר משום שאין תורמין אלא מן הגמור דמקרא ילפינן לה ונפ"מ אף אם תרם הישראל תרומה ואח"כ נתן מעשר ללוי ג"כ צריך הלוי לכתוש, וכבר עמד בזה המשל"מ לעיל פ"ג הי"ג. ולפ"ז אפשר דדוקא בגורן ויקב קפיד רחמנא ואף למה דפרישית דוקא היכי דמחוסר מעשה גמור ובכל מילי דמחוסר מעשה כמו גורן ויקב בכ"ז אמר טעמא דקנסא דנפ"מ לכל מילי וכמו אם תרם קשואין עד שלא פיקס ג"כ קנסוהו רבנן ופוקס ונותן תרומע"ש לכהן. שוב ראיתי שכן מתברר בירושלמי דבכל מילי אפילו בהנך דלאו גורן ויקב רק שמחוסר מעשה גמור דבפ"ק דמעשרות בירושלמי על הך דתנן בקטניות משיכבור תני אבל כובר הוא מקצת ותורם מן הכבור על שאינו כבור א"ר אילא שכן דרך בעלי בתים להיות מכניסין לתוך בתיהן כו' בלול חמץ יאכלו, ופירושו דלכן לא חשיב כתורם מדבר שנגמר מלאכתו על דבר שלא נגמר מלאכתו הרי דאף בקטניות קפדינן שלא יהא מחוסר מעשה גמורה, ואולי גם קטניות בני גורן נינהו וכן מסתברא דבכלל תבואה נינהו ותבואת גורן נינהו [עיין נדרים (דף נ"ה) והבן]. וקצת צ"ע על הא דפריך בירושלמי שם תבואה משיתמרח כו' והא תני ריב"ס מאימתי תורמין את הגורן משתיעקר את האלה ומשני כאן שיש בדעתו למרח כאן שאין בדעתו למרח לימא דלענין לתרום דליחשוב לא נגמר מלאכתו שפיר הוה כנגמר מלאכתו ובכ"ז מותר לאכול מהן ארעי, וצ"ב. גם צ"ב דברי רבינו שכתב מאימתי תורמין את הגורן משיברור כו' שלפי המתבאר בירושלמי הוא על קטניות וגמר מלאכה דידהו משיכבור ובגורן איתא בתוספתא לפנינו משתיעקר האלה וביין ושמן הלא גמר מלאכה דידהו משיקפה וישלה ומשירד לעוקה ובכ"ז מותר לתרום משיהלכו שתי וערב או בזתים משיטענו דלזה הוי מן הגמור: וראיתי בתוספתא מחלוקת ב"ש וב"ה בתורם ענבים לעשות צמוקים תאנים לעשות גרוגרות שב"ש אומרים צריך לתרום וב"ה אומרים אין צריך לתרום עיי"ש דב"ש הקשו הרי הוא אומר כמלאה מן היקב לא תרם זה מן היקב עיי"ש והר"ש הביאה ע"ש, ולב"ה אף לכתחילה תורמין דהא כן תורמין יין על ענבים לעשותן צמוקים. אולם איני מבין תשובת ב"ש לא תרם זה מן היקב ואטו משום זה מוכרח לעשות יקב ולא יעשה צמוקים. לכן אמינא ברור דעל משנה ט' קאי התוספתא דאם נמלך אחר כך לדורכם דע"ז אמרו ב"ש דצריך לתרום שנאמר כמלאה מן היקב וזה לא תרם מן היקב שהרי נעשה יקב והוא תרם ענבים, וע"ז השיבו ב"ה דכתיב וכל מעשר הארץ מזרע הארץ מפרי העץ קודש לד' אם אומר אתה צריך לתרום שניה אף הוא לא קיים קודש לד' שבשעה שתרם מפרי העץ שפיר תרם כדין וכבר היה קודש לד' וז"ב. ובמשנה סתם אם תרם ענבים על ענבים לאכילה ונמלך לדורכן אינו צריך לתרום כב"ה, ובתורם ענבים על ענבים לדורכן מייתי בירושלמי שתרומה ויחזור ויתרום, וזה כמו בתורם מדבר שנגמר מלאכתו על דבר שלא נגמר מלאכתו, וכ"ז מפורש היטב ונשנה כ"פ. ודע דבשו"ע סימן של"א נשמט בבא דשלא נגמר מלאכתו על דבר שלא נגמר מלאכתו והוא שגגת המעתיק ועיין ש"ך ויעוין בטור ובסמ"ג שנשמט ג"כ הך בבא ועיין דרישה שכתב כש"כ כו' יע"ש. ודברי ביאורי הגר"א סוף אות ק"ב תמוהין ומתלמיד טועה הם שכתב משמע על משנה מפורשת והרחיק עדותו לספ"ק דחלה יעו"ש: ובמה שנתברר לנו נתיישב מה ששמעתי להקשות בשם גדול אחד על דברי התוס' פ"ק דבכורות בפלפולם לשיטת ר"ת דלקוח קודם מירוח חייב מה"ת שמשמע מההיא דהקומץ רבה כדבריו דפריך ולימא קח מן העו"ג כו' מדקרי ליה חיוב משמע דהוא מדאורייתא כו' ודחו זה ועוד דכי משני קסבר אין קנין אבתר דקנה מן הממורח מן הגוי דרוב עמי הארץ מעשרים הם לא שייך אלא לאחר מירוח. וזה לכאורה סתירה להא דאמר הגמ' בביצה דאף בדבר שלא נגמר מלאכתו ג"כ רוב עמי הארץ מעשרים הם, [וערש"י ב"מ (דף צ') ד"ה תו"מ דסתם דייש לאו בתו"מ דאין תרומה אלא מן המרוח יעו"ש מוכח דכל כמה דלא יהיב לאחריני ודאי לא מפריש טרם מירוח רק אינו נותן לאחר אך לאחר מרוח] ולפמש"כ ניחא דבתבואה קודם מירוח דאסור לתרום דגורן כתיב ודאי דאין רוב עמי הארץ מעשרים, ודוקא בתאנים לעשות מהן גרוגרות הוי דבר שתורמין לכתחילה לכן ודאי בזה רוב עמי הארץ מעשרים הן וזה פשוט. ואי מוקמת להך סוגיא דמנחות בפירות ז"א דא"כ תו לא הוי דבר תורה דשיטת תוס' דכל תרומת פירות הוי דרבנן כמו שהאריכו בפרק מעשר בהמה (דף נ"ד). ובלא"ה יש לומר לפי מסקנת תוס' פרק הפועלים אפשר דוקא בפירות שאפילו יכניסם כשלא נגמר מלאכתן לבית ג"כ יהיו חייבים לכן רוב עמי הארץ מעשרים הן אף כשלא נגמר מלאכתן משא"כ בתבואה שאם יכניסם במוץ לבית וימרח אח"כ יהיו פטורים אפשר דאין מעשרים טרם שנגמר מלאכתן ודוק, אמנם מש"כ קודם הוא הנכון ועיין תוס' בכורות (דף כ') סד"ה ואב"א: אך עדיין צריך עיון דילמא הך סוגיא דמנחות בענבים לעשותן צמוקים דבזה לא נגמרה מלאכתו ובכ"ז רוב עמי הארץ מעשרים הם דמותר לתרום דאין זה יקב וצ"ל דסברי כהרמב"ן דגם זה הוי דרבנן ודלא כמו שהעלו רבנן בתוס' פרק הפועלים דזה הוי דבר תורה. וראיתי להטורי אבן ר"ה (דף ט"ו) שהביא ראיה לשיטת רמב"ן מירושלמי רפ"ג דחלה דפליגי אם טבל בטל ברוב ומסיק דבטבל שנטבל מדבריהן כו"ע מודים שבטל ברוב ופריך והתנינן זיתי מסיק שנתערבו עם זיתי ניקף כו' ופירש דטבל דזיתים וענבים הוי דרבנן עיי"ש באורך, ובמכתה"ג לא עיין מקור הירושלמי שהוא בפ"ה דמעשרות ה"א בעוקר שתילין, שם יראה המעיין שהוא מטעם דכל זמן שלא נגמר מלאכתו מותר לאכול מהן ארעי והוי רק טבל דרבנן ובטל ברוב וכיון שכבר נבטל תו אינו חוזר וניעור אף שיגמור מלאכתו אח"כ וז"ב: ולפי שיטת רמב"ן זו דזתים וענבים העומדין לאכילה מיפטרי מה"ת דדוקא תירוש ויצהר כתיב ובזה נאמר כהסמ"ג דמעשר שני נוהג בכל הפירות דבר תורה, א"כ יתכן הא דדריש כנפשך גבי פועל דפטור ממעשר אף דענבים ולא מוצץ וא"כ מה"ת פטור וקרא קאי לפוטרו ממעשר שני דחייב מה"ת בענבים לאכילה דפרי העץ מקרי, וא"כ יתכן דהא דפריך ולוקח כו' מי חייב כו' עשר תעשר תבואת זרעך ולא לוקח כו' זה דוקא במעשר שני דבהו פטור לקוח מן התורה אבל תרומה ומע"ר חייב בלקוח ויהיו מתורצין סוגיות הרבה. ויעויין בערוך אות דגן שגירסתו ואב"א דפטורא דבעי ראיית פני הבית אינו רק במעשר שני דכתיב ביה בערתי הקודש מן הבית יעו"ש. אמנם בירושלמי פ"ק דערלה ר' ינאי אילן שנטעו תוך הבית פטור מן המעשרות דכתיב היוצא השדה אלמא דיליף מהאי קרא לפוטרו גם ממעשר ראשון וכמו שיטת רבינו דכל המעשרות והתרומה שוין ודוק:

ח׳

אין תורמין מן הטמא כו' במזיד לא תקן את השיריים כו'. פסק כר' נתן בר הושעיא דרבנן לא מצי לעקור דבר תורה לגמרי לכן לא הדרא לטבלה. וצריך מובן דא"כ למה באין תורמין כו' וזתים על שמן כו' ואם תרם אינה תרומה גזירה כו' והוא מירושלמי רואין אנו דלבית הלל הדרי לטבלייהו והא אין כח ביד חכמים לעקור דבר תורה בקום ועשה, וצריך לחלק דהיכי דרבנן השוו מדותיהם בין שוגג בין מזיד מצי לעקור דבר תורה משום קנסא דמזיד אבל היכי דיש חילוק בין שוגג למזיד או כמו בקטנה דבת מיאון הוי וכיו"ב לא עקרי רבנן ד"ת, ויעויין שם בסוגיא דשלח ר"ח לרבה דלא מפלגי בהכי דפריך מתשלומי חולין טמאים ומזרק דם שנטמא, אולם להלכה מפליגי כן ויעוין תוס' שם (דף פ"ח) ד"ה מתוך חומר ובכתובות (דף ס"ג) ויבמות (דף כ"ה) סד"ה אמר ר' יעו"ש (נ"ב. ובירושלמי גיטין פרק השולח הלכה ב' וכי זיתים כו'):

ט׳

אבל אם אמר פירות ערוגה זו כו' לכשיתלשו כו' דבריו קיימין כו'. נ"ל דעד כאן לא אמרו אלא בששניהם הן שלו אבל אם הוא מפריש מפירותיו על פירות חבירו אעפ"י שפסק שאין צריך דעת בעלים מכל מקום כיון שלא נתלשו הפירות שתורם עליהן אין תרומתו תרומה דהא אין ביד התורם לתלוש פירות של פלוני ומחוסרין מעשה דתלישה והוי דבר שלב"ל. ובזה הוי א"ש הא דביבמות (דף צ"ג) מייתי דרבי ינאי הוה ליה אריסא כו' שקל עשר מפירי דביתיה עליה דסבר אדם מקנה דשלב"ל. ויפלא כיון דהתורם משלו על של חבירו א"צ דעת תו הוי מצי לתרום עכשיו על פירות האריס כ"ז שלא נתן לו ואין זה דשלב"ל וכבר תמה כן בדרוש וחדוש. ולפ"ז יתכן דהפירות דאריס הוי מחוברים ואין ביד ר' ינאי לתלוש פירות חבירו וע"כ מטעם דמקנה דשלב"ל, וכן רצו תוס' שם לפרש דהוי מחוברין. אמנם צריך להבין דכיון דהא דא"צ דעת פירשו בגמ' נדרים דזכות הוא והוי כשלוחו א"כ כיון שהאריס הוי מצי לתרום עכשיו תו מצי לעשות שליח, אמנם הא האריס לא הוי מצי לתרום מפירות דר"י בלא הקנאה אך נתבונן הלא בנתינת רשות מר"י הוי מצי לתרום מפירות ר"י על פירותיו אכן זה הוי מתורת שליחות מר"י וכאן דהפירות דאריס מחוברין הוי לר"י דבר שלב"ל דאין בידו לתולשן ותו לא משוי שליח, רק באופן שיהא ר"י נעשה שליח מהאריס הלא האריס לא מצי להקדיש פירות דר"י בקדושת תרומה בלא הקנאה. אמנם נרכיב הדברים דעל קדושת תרומה הלא יהיה האריס שליח מר"י ופירותיו בידו לתולשן ולפוטרן וא"כ כיון שמצי האריס לעשות תרומה לפירות דר"י על כריו תו יהא ר' ינאי נעשה שליח לתרום או ע"י זכיה שהיא מתורת שליחות לתרום מפירותיו על פירות האריס, ויש להאריך בזה הרבה עפ"י דברי התוס' באיזהו נשך ועוד, ועיין בתוס' נזיר (דף י"ב) לענין עשיית שליח להפריש מקמח ודוק: והנה דברי התוס' שם צ"ב, דאע"ג דלהיות חלה היינו לפטור העיסה בידה להביא עיסה מגולגלת ולפטור, אבל על קדושת חלה שיהא חל על העיסה שעתידה להיות נילוש מהקמח מיקרי מידי דלא איהו מצי למיעבד שמחוסר מעשה דלישה אע"ג דבידה כמו שהוכיחו מגט, ונשאלתי בזה. ונראה דתוספות פירשו דכותב גט לארוסתו היינו שמצוה לשליח לכתוב גט לכשיכנסנה הא ביבמה לא מצי משוי שליח אע"ג דמצוהו שיכתוב הגט לכשיכנסנה אז יהא כותב השליח גט אע"ג דבידו לגרשה בע"כ, מכל מקום כיון דהכניסה הוא היפך הוראת מעשה הגט מיקרי דמחוסר מעשה וה"נ לענין הפטור לפטור העיסה מה שמחוסר לישה הוא כמו חסרון מעשה היבום להגט דהלישה מביאה העיסה לידי חיוב והוא כעת פוטר העיסה בהרמה דמעשה החיוב הוא התנגדות, אבל לחול קדושת חלה הלא העיסה לישתה הוא התחלת פעולת הקדושה שמקמח לא מצי להפריש חלה א"כ הלישה הוא התחלה מהחלות קדושה של חלה ולכן כיון דהוי בידו אין זה מחוסר מעשה. ובדרך רחוק יש לומר דתוספות אזלו בשיטתם בקדושין דדבר שלב"ל בקדושת הגוף מצי להקדיש ולפ"ז בתרומה מה שלא מצי להרים דבר שלב"ל הוא מצד שלא מצי לפטור הפירות שלא נתחייבו ולא מצי הפריש מתוכן, אמנם זה נסתר מדברי הגמ' דקדושין (דף ס"ב) פירות ערוגה זו מחוברת יהיו תרומה ע"פ ערוגה זו כו' הרי דגם בזה לא מצי להרים דשלב"ל. ובתוספתא פ"ב דתרומות כיו"ב מי שבא בדרך כו' ה"ז עשויה תרומ"ע ע"פ שיש לי בתוך ביתי לכשיגיע לעיר כו' ועושה אותן תרומ"ע על מקום אחר עד שיגיע לעיר. ולכאורה נראה דתנא תוספאה אזיל לטעמו דאמר בתמורה פרק ג' שור זה הקדש לאחר ל' יום כו' הקדישו לשם שלמים ה"ז מוקדש, כן בתרומה אע"ג דגבי תרומה ג"כ חשיב אמירה כמסירה וכמוש"פ תוס' יבמות (דף צ"ג) ד"ה קנויה לך מכ"מ אם מכרה או הקדישה מכורה וקדושה, ויעוין רשב"א בנדרים בסוגיא דבר פדא דפליגי בזה אמוראי בריש פרק האומר בקדושין. אמנם מדלא תני בתוספתא ועושה עליהן תרומה ומעשר ממקום אחר והפירות האלו נפטרין מחיוב תרומ"ע ותו לא יכלו להתקדש בקדושת תרומ"ע על פירות שאמר דהוי מן הפטור על החיוב, יתכן דדוקא לעשותן תרומ"ע על מקום אחר דאינו מפקיען מקדושה שאמר שיהיו רק שעושה אותן על מקום אחר זה רשאי אבל להיותן פירות חולין ע"ז נאמר אמירה לגבוה כמסירה להדיוט, וכזה במקדיש בכור בבטן דשרי להקדישו לעולה ולא לשלמים יעוין ריש פרק כיצד מערימין ולקמן סוף פ"ד מהלכות תמורה ודוק:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

יצחק ירנן · הלכות תרומות פרק ה׳

ב׳

תורמין וכו'. עיין מ"ש מרן ובמה שכתבתי בהל' ברכות פ"ז ה"ד.

ח׳

אין תורמין וכו'. עיין לרבינו בפי' המשנה, ועיין להרדב"ז בתשובה ח"א סי' ה' במה שדחק לתרץ. ועיין בירושלמי ובפי' מהר"א ליב ז"ל שם. אבל אם ידע ושגג שמותר לתרום וכו'. עיין להרב מל"מ פט"ו דמאכלות אסורות הל' כ"ה שכתב שדין זה סותר למ"ש התוס' פ"ג דבכורות דף כ"ג ד"ה סבר וכו', דהיכא דקסבור שמותר לבטל חשיב שוגג יעו"ש. ולענ"ד אפשר לחלק בנדונות דבשלמא בביטול אסור כיון שהוא דבר דאזיל לאיבוד וליכא תקנתא עוד הקילו רבנן ואמרו דהרי הוא כשוגג מה שאין כן כאן בתרומה דאיתיה בתקנתא שלא יחשב אותה הפרשה כלום ולא תיקן את השיריים אלא יחזור ויתרום כהוגן ולא אזיל שום דבר לאיבוד לכן החמירו רבנן וחשבו אותו כמזיד ודוק. וכן בתרומת מעשר וכו'. עיין מ"ש מרן שטעמו מדברי הירושלמי דפ"ק דתרומות ואנו לא מצאנו כן בירושלמי שלפנינו אלא הוא ענין אחר אמנם הר"י קורקוס הביא ירושלמי מפורש פלוגתא בזה ופסק רבינו כת"ק.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות תרומות פרק ה׳

ה׳

המכניס שבלים לתוך ביתו לעשותם מלילות כו'. עיין בפ"ג מהלכות מעשר דין ה':

ח׳

ואם תרם בשוגג תרומתו תרומה. עיין במ"ש התוס' פ"ג דמנחות (דף כ"ה) ד"ה בשוגג ודוק היטב. ועיין ביבמות (דף פ"ט) ד"ה אין. (*עיין במה שכתב הרב המחבר בפט"ו מהלכות מאכלות אסורות דין כ"ה):

י״ג

המפריש תרומה ממע"ר שלא ניטלה תרומתו כו' אין תרומתן תרומה. פ"ק דתרומות אין תורמין כו' ולא ממעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו כך היא גירסת רבינו והראב"ד גורס שניטלה תרומתו וכתב שהמעשר השנוי כאן בשהקדימו בכרי ודוקא בשניטל ממנו תרומת מעשר מפני שמקצתו מתוקן אבל אם לא ניטל ממנו כלום יכול הוא לתרום מה שיש בו מת"ג על מקום אחר וזה דרך האמת עכ"ד. ביאור דבריו דמתני' איירי במע"ר שהקדימו בכרי שיש חיוב על הלוי להפריש ממנו ת"ג ותרומת מעשר דדוקא כשהקדימו בשבלים הוא דמיפטר הלוי מת"ג אבל אם הקדימו בכרי חייב בת"ג וכדאיתא בפ"ק דביצה (דף י"ג) ואשמעינן מתני' דאם ניטל ממעשר זה תרומתו דהיינו ת"מ אע"פ שעדיין הוא טבול לתרומה גדולה כיון שמקצתו מתוקן דהיינו שכבר הוציא ממנו ת"מ אינו יכול לתרום ממנו ת"ג על טבל אחר שיש לו שהוא טבול לתרומה גדולה ולתרומת מעשר אבל אם לא ניטל ממנו כלום כלומר שהוא טבול לת"ג ולת"מ יכול הוא לתרום מה שיש בו מת"ג על מקום אחר כלומר דאינו יכול לעשות כולו ת"ג על מקום אחר מאחר שעשירית מעשר זה הוא לכהן משום תרומת מעשר אך כל מה שיש חוץ משיעור ת"מ יכול לעשותו ת"ג ומ"ש מה שיש בו מת"ג הכוונה הוא לאפוקי ת"מ שיש בו ורבינו ג"כ כפי מה שפירש מרן דבריו הוא מסכים לדברי הראב"ד דרבינו ג"כ מיירי בשהקדימו בכרי דאז הוא טבול לת"ג ומאי דתנן שלא ניטלה תרומתו הוא על ת"ג אבל תרומת מעשר ניטלה ממנו ואעפ"כ אין תורמין ממנו ת"ג על טבל הטבול לת"ג ולת"מ ואין הפרש לענין דינא בין רבינו להראב"ד כלל כללו של דבר דסבירא להו דהדבר שמפרישין ממנו על מקום אחר צריך שיהיו שוים בכל עניניהם ואין סתירה לדברי מרן ממה שכתב רבינו בפ"ג דין כ"ב. והרב בעל תיו"ט הקשה על דברי מרן הללו ממה שפסק רבינו בפ"ג דפירות הטבולים לת"ג תורמין מהן ואין זה מן הקושיא דהתם מיירי כשאותם הפירות הם טבולים לגמרי דמסתמא כשהם טבולים לת"ג הם טבולים ג"כ לת"מ דלאו ברשיעי עסקינן ששנה הסדר. ורבינו שמשון גורס שניטלה תרומתו כגירסת הראב"ד אלא שכתב דמתני' איירי בהקדימו בשבלין דפטור מתרומה גדולה ומש"ה אין תורם ממנו ת"ג על כרי של טבל אבל לא ניטלה תרומתו יכול לתרום וכו' וכן כתב רבינו עובדיה ז"ל ומהמשך דבריהם נראה דלא מיבעיא בטבל הטבול לת"ג לבד כגון שכבר הפריש ממנו ת"מ שיכול להפריש ממנו ת"ג על טבל הטבול לת"ג ולת"מ אלא אף במעשר ראשון שהוא טבול דוקא לת"מ יכול להפריש ממנו ת"ג על טבל הטבול לת"ג וכן נראה מפשטא דספרי דמייתי הר"ש ודין זה כמו זר נחשב בעיני דמאחר שמעשר זה אינו טבול לת"ג איך מפריש ממנו ת"ג על טבל הטבול לת"ג ומפשטא דסוגיא דפרק כל הגט (דף ל"ד) אמרינן כור מעשר שיש לך בידי חיישינן שמא עשאו ת"מ ולא אמרינן שמא עשאו ת"ג משמע שאינו יכול לעשותו ת"ג כיון שאינו טבול לת"ג ומיהו אפשר לדחוק ולומר דאורחא דמלתא נקט דסתם בן לוי יש לו מעשרות ואין לו נחלת שדה וכרם וכמ"ש הרב תיו"ט בפ"ב דתרומות מ"ב ומש"ה חששו שמא עשאו ת"מ. (*א"ה א"נ עפ"י מה שנתבאר בדברי התוס' שם בסוגיא דת"ג בעינן מוקף מדאורייתא אבל גבי ת"מ דין מוקף אינו אלא מדרבנן ומש"ה לא חיישי' דלמא עשאו ת"ג כיון דאיסורו מן התורה משא"כ בת"מ דכיון דאינו אלא מדרבנן חיישי' דלאו כ"ע גמירי לה ולא זהירי וכההיא דכתב הרב המגיד ז"ל פ"א מהלכות אישות גבי חזקה דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות יע"ש) אבל לעולם דיכול לעשותו ת"ג אף שאינו טבול לת"ג ודברי רבינו בפ"ג שכתב וכן המניח פירות להיות מפריש עליהם ת"ג צריך שיהיו טבולים לתרומה כו' הם הפך סברת הר"ש. וראיתי לרבינו בפי' המשנה שכתב וז"ל ואמרי' ממע"ר שלא ניטלה תרומתו כשיהיה לוי ויהיה לו זרע מאדמתו הוא חייב בתרומה בלי ספק וג"כ יש לו מעשר שלקחו מישראל אין ראוי לו להוציא ממנו שיעור התרומה החייבת לזרעו ושיתננה לכהן לפי שיש לכהן באותו מעשר חק וזכות והיא ת"מ אבל יוציא ת"מ ואח"כ יוציא ממנו התרומה החייבת לזרעו ע"כ. והנראה אצלי בכוונת דבריו הוא דמעשר ראשון זה מיירי בהקדימו בכרי והוא טבול לת"ג ולת"מ וכל זמן שת"מ בתוכו אינו יכול להפריש ממנו ת"ג על מקום אחר לפי שכל מה שיוציא ממעשר זה בעד פירות אחרים שיש לו העשירית ממנו אינו שלו אלא של כהן בעד ת"מ ואע"פ שאח"כ מפריש ממנו ת"מ מ"מ אינו מפריש אלא העשירית ממה שנשאר אבל אינו מפריש בעד הת"ג שהפריש דאיך יפריש ת"מ על ת"ג ואף את"ל שאח"כ יכול להפריש ת"מ על הכל מ"מ בשעה שהפריש זה ת"ג ממעשר זה היה מעורב בתוכו ת"מ שהרי בכל עשרה גרעינין האחד הוא ת"מ ואם זה הפריש מאה גרעינין בעד ת"ג נמצא שהעשרה היו ת"מ. וסבור הייתי לומר דמ"ש הראב"ד בהשגות יכול הוא לתרום מה שיש בו מת"ג על מקום אחר הכוונה היא דדוקא השיעור שיש מת"ג מצד עצמו הוא דיכול לתרום על מקום אחר אבל יותר משיעור זה אינו יכול לתרום לפי שיש בו ת"מ אבל השיעור שיש בו מת"ג אין בו חלק מת"מ ולאחר שהפריש חלק ת"ג שהיה בו על מקום אחר מפריש מן השאר ת"מ ואח"כ ת"ג:

י״ז

התורם מן הדמאי על הדמאי כו'. תניא בפרק הנודר מן הירק (דף נ"ח) כל דבר שיש לו מתירין כגון טבל כו' נתנו בהן חכמים שיעור ע"כ. ופירש"י טבל יש לו מתירין שמתקנו וניתר ואין הכוונה שמתקנו מעצמו דהא ודאי לא מהני דאפשר דמפריש מן החולין על הטבל והוי מן הפטור על החיוב אלא הכוונה היא שמפריש עליו ממקום אחר וכמו שכתב הר"ן. וראיתי להרא"ש שכתב טבל אם נתערבה בחולין יש לו היתר לעשר עליו מעציץ שאינו נקוב ע"כ. והנה דברי הרא"ש הללו באו סתומים והנראה שכיון הרא"ש לאותה ששנינו בפרק הקומץ (דף ל"א) תניא אמר ר' טרפון פעם אחת נתערב לי טבל בחולין ובאתי ושאלתי את ר"ש ואמר לי לך קח לך מן השוק ועשר עליו קסבר דאורייתא ברובא בטל ורוב עמי הארץ מעשרין הם והוה ליה כתורם מן הפטור על הפטור כו' ובפירוש איפסיקא הלכתא התם כר"ש שזורי בהאי מלתא ומש"ה כתב הרא"ש דמה שיש היתר לתערובת זה לעשר עליו הוא מעציץ שאינו נקוב דאין חיובו כי אם מדרבנן וכמבואר דהשתא מפריש מהחיוב דרבנן על החיוב דרבנן אבל מטבל גמור לא משום דהוי מהחיוב על הפטור. והנה הואיל ואתא לידן סוגיא זו ראיתי לפרשה ורש"י כתב שיש מי שפירש דמה שנתערב לרבי טרפון היה דמאי ולא היה יכול להפריש מיניה וביה מפני חולין המעורבין בו ואע"ג דדמאי לא מיחייב במעשר אפ"ה הואיל ומחויב דרבנן הו"ל חולין מן הפטור על טבל החייב ומש"ה אמר לו קח מן השוק דהוי מע"ה דהוי נמי פטור דאורייתא על הפטור דאורייתא ולפי פי' זה לא גרסינן קא סבר דאורייתא ברובא בטל דאין לו שום שייכות כלל אלא הגירסא היא קא סבר רוב ע"ה מעשרין הם והו"ל כתורם מהפטור על הפטור כלומר שאם לא היו רוב ע"ה מעשרין אלא מחצה על מחצה לא היה יכול לעשר מזה על זה דשמא הא' הוא מעושר והב' אינו מעושר והוקשו לזה בגמרא ולימא ליה קח מהעכו"ם ותירצו קא סבר אין קנין לעכו"ם ואיכא דאמרי דאמר לו לך קח מהעכו"ם דקסבר יש קנין והו"ל מהפטור על הפטור והקשו ולימא ליה קח מהשוק ותירצו קא סבר אין רוב עמי הארץ מעשרים אלא מספקינן להו מחצה על מחצה הלכך איכא למימר המעורב נתעשר וזה לא נתעשר אי נמי איפכא ע"כ. והנה המתבאר מזה הוא שאם אנו אומרים דרוב עמי הארץ מעשרים יכול להפריש מן הדמאי על הדמאי אך אי מספקא לן במחצה על מחצה אין מעשרין מזה על זה ולא ידעתי טעם לסברא זו דאף אם נאמר דרוב ע"ה מעשרין הם אכתי איכא למיחש דלמא הא' מעושר והב' אינו מעושר ונמצא מפריש מהפטור על החיוב או מהחיוב על הפטור ותו דהא תנן בסוף פי"א מדמאי תרם מן הדמאי על הדמאי תרומה ויחזור ויתרום ופשיטא דסתמא דמתני' אתיא כהלכתא דקי"ל רוב ע"ה מעשרין ורבינו פסקה למתני' אף דאית ליה דרוב ע"ה מעשרים ורש"י הקשה על פי' זה דאם איתא דמה שלא תקן מהדמאי הוא משום דאית ליה דאין רוב ע"ה מעשרים א"כ כשלוקח מהעכו"ם נמי ניחוש שמא ע"ה זה שמכר פירות הללו לא עשרן והו"ל מהפטור על החיוב ומכח קושיא זו פירש דטבל זה שנתערב לרבי טרפון היה טבל גמור וכיון שנתערב בחולין בטל דמדאורייתא חד בתרי בטל והו"ל פטור מדאורייתא ורבנן הוא דאחמור ביה ואמרו טבל אוסר במשהו והצריכו להפריש עליו תרומה ומיהו מיניה וביה לא דחולין מתוקנים נפטרו לגמרי ואפי' חיובא דרבנן ליכא וא"ל צא ולקח מהשוק ועשר עליו לפי חשבון טבל שבו קא סבר רוב ע"ה מעשרין הן והו"ל פטור מדאורייתא וחייב מדרבנן כי האי ע"כ. ועדיין לבי מהסס בזה דנהי דמחיובא דרבנן אחייב דרבנן תורמין ומעשרין מזה על זה היינו דוקא כגון מפירות עציץ שאינו נקוב על פירות ח"ל או על פירות הלקוחים מהעכו"ם למ"ד אין קנין לעכו"ם דכל הני מה שהם פטורים מהתורה לאו משום ספיקא הם אלא דגזירת הכתוב דדין תרומות ומעשרות אינם נוהגים כי אם בא"י וכן עציץ שאינו נקוב לא חשיב כארץ וכן דאין קנין לעכו"ם בא"י אלא דרבנן החמירו בכל הני גווני וחייבום בתרומת ומעשרות ומש"ה תורמין ומעשרין מזה על זה אבל בדמאי מאי דפטור מן התורה הוא משום ספק דאמרי' רוב ע"ה מעשרין אלא שחכמים החמירו וחששו למיעוטא וא"כ איך תורמין מהדמאי על טבל אחר שהוא חייב מדרבנן דהא איכא למיחש שמא דמאי זה אינו מעושר וחייב מן התורה ונמצא מפריש מהחיוב על הפטור ואפשר ג"כ שהוא מתוקן ונמצא מפריש מהפטור לגמרי על החיוב דרבנן וראיה לחילוק זה דהא קי"ל דאין תורמין מן הדמאי על הדמאי ואע"ג דאין חיובם כי אם מדרבנן וקי"ל דתורמין מדרבנן אדרבנן מ"מ שאני דמאי דחיובו הוא משום ספק וכמו שכתבנו וא"כ לפ"ז לא יתרום מן הדמאי על טבל אחר שחייב מדרבנן ואע"ג דמצינו במקום אחר דלא חששו לספק זה דדמאי דהא תנן תרם מן הדמאי על הדמאי תרומה ויחזור ויתרום ומדלא קתני ולא תאכל עד שיוציא עליה תרומה ומעשר דומיא דתורם מן הודאי על הדמאי משמע שלא חששו חכמים דלמא הדמאי שמפריש ממנו הוא טבל גמור והדמאי שהפריש עליו הוא מעושר ונמצא שהפריש מהחייב על הפטור ונמצאת התרומה שהפריש טבל גמור הא לא קשיא שהרי כבר כתב שם רבינו עובדיה דמה שלא הצריכו לתקן התרומה הוא משום דרוב ע"ה מעשרים לא החמירו בתרומה אבל לעולם דלכתחילה אינו מפריש מהדמאי על הדמאי ואם הפריש חוזר ותורם משום ספק דשמא הדמאי שהפריש ממנו הוא מעושר וא"כ ה"נ אין מפרישין מן הדמאי על טבל אחר דרבנן ואם הפריש צריך לחזור ולתרום דשמא הדמאי הוא מעושר ונמצא מפריש מהפטור על החיוב וסבור אני לומר דלעולם אין תורמים מן הדמאי על טבל אחר דרבנן והכא שאני בטבל זה שנתערב בחולין דמה שהוא פטור מן התורה הוא משום רובא שנתבטל ברוב וכתיב אחרי רבים ודמי לדמאי דמאי דפטור מן התורה הוא משום רובא נמצא דטבלים הללו יש להם הדמות בפטורא דטעמא דכולהו הוא משום דאזלינן בתר רובא ומש"ה תורם מזה על זה אבל בטבל אחר דרבנן לא. ומ"מ לא נתקררה דעתי בכל זה דמאחר דשנינו דאין תורמין מן הדמאי על הדמאי ואם תרם יחזור ויתרום איך התירו לתרום מן הדמאי על הטבל אחר דרבנן יהיה מה שיהיה. והנראה אצלי דלעולם תורמין מן הדמאי על כל טבל דרבנן ושאני מדמאי על הדמאי והטעם דבכל מקום דאיכא חשש איסור תורה חששו חכמים כגון מן הדמאי על הדמאי דשמא הא' מעושר והב' אינו מעושר ונמצא מפריש מן הפטור על החייב דאינו תרומה ונמצא אוכל טבל גמור אבל במפריש מן הדמאי על טבל אחר דרבנן דאף אם נחוש דלמא הדמאי הוא מעושר אכתי ליכא איסור תורה דטבל דרבנן הוא ולא חששו בזה ולפ"ז נראה דדוקא מן הדמאי על טבל דרבנן התירו אבל מטבל דרבנן על הדמאי לא התירו משום דשמא הדמאי אינו מעושר ונמצא פוגע באיסור תורה. ודע שיש חילוק בין מפריש מן הפטור על החיוב למפריש מן החיוב על הפטור דהתורם משאינו נקוב על הנקוב דהיינו מן הפטור על החיוב צריך לחזור ולתרום אבל התורם מן הנקוב על שאינו נקוב אינו צריך לחזור ולתרום שהרי נפטר שאינו נקוב בעדיפא מיניה דהיינו במה שתרם מן הנקוב אלא דלגבי התרומה עצמה אמרינן דלא תאכל עד שיוציא עליה ממקום אחר דאי אמרת דגם בתורם מן הנקוב על שאינו נקוב דצריך לחזור ולתרום משאינו נקוב איך מפריש מן הדמאי על טבל דרבנן דהא לא ימנע אם הדמאי מעושר צריך לחזור ולתרום מהטבל דרבנן ואם הדמאי אינו מעושר ג"כ צריך לחזור ולתרום אלא ודאי דאם הדמאי אינו מעושר כבר נתקן הטבל דרבנן ואין לחוש אלא דשמא הדמאי מעושר וכבר כתבנו דבאיסורא דרבנן לא חששו ודין זה שכתבנו מלבד שהסברא היא נכונה פשטא דמתני' הכי מוכח דתנן משאינו נקוב על הנקוב תרומה ויחזור ויתרום מן הנקוב על שאינו נקוב תרומה ולא תאכל ולא קתני בסיפא ויחזור ויתרום מוכח בהדיא דמן החייב מן התורה על החייב מדרבנן אינו חוזר ותורם שכבר נפטר הטבל דרבנן במה שתרם מהטבל דאורייתא וכן כתבו התוספות בפרק האשה רבה עלה פ"ט ד"ה ולא: ודע שאף שכתבנו לעיל דבחשש איסור תורה חששו חכמים אך באיסור דרבנן לא חששו ומש"ה מפריש מהדמאי על טבל דרבנן אפ"ה התרומה שמפריש מהדמאי על טבל דרבנן יכול הכהן לאוכלה ואינו צריך להפריש עליה ממקום אחר אף דאיכא חשש איסור תורה דדלמא דמאי זה אינו מעושר והוי טבל דאורייתא מ"מ לא חששו לזה שהרי בתורם מן הדמאי על הדמאי לא חששו לתרומה עצמה לומר שיפריש עליה ממקום אחר והטעם הוא משום דלגבי תרומה עצמה סמכו חכמים על רוב עמי הארץ מעשרין הם וא"כ בנ"ד דהיינו מפריש מהדמאי על טבל דרבנן לא חששו חכמים לענין התרומה עצמה שלא תאכל עד שיוציא עליה ממקום אחר וסמכו על רוב ע"ה מעשרין הם. ובזה שכתבנו נראה דיש ליישב הפירוש הא' שכתב רש"י דמה שנתערב לרבי טרפון היה דמאי וכתבנו דלפי פי' זה לא גרסינן דמדאורייתא ברובא בטל אך לפי מה שכתבנו נראה דלעולם דגרסינן ליה ואיצטריך להאי טעמא משום דאי לאו דמדאורייתא בטל לא היה מפריש עליו מן הדמאי דהא קי"ל דאין תורמין מן הדמאי על הדמאי אך כיון שכבר נתבטל ברוב דליכא איסור תורה התירו לעשר מן הדמאי דאף את"ל דהדמאי שמפריש ממנו הוא מעושר מ"מ ליכא איסור תורה וטעמא דאוקמוה דתערובות זה היה דמאי ולא טבל הוא משום דס"ל דאם מה שנתערב היה טבל גמור לא היה להפריש עליו מן הדמאי משום דדילמא הדמאי היה מעושר ונמצא שאוכל טבל דרבנן. והכוונה והכלל דכל היכא דאיכא ספק א' להקל כגון במפריש מן הדמאי על טבל דרבנן דאם הדמאי מעושר לא נתקן הטבל ואם הדמאי אינו מעושר נתקן נמצא דליכא אלא חד צד להקל אף באיסור דרבנן חוששין לחומרא ואינו מעשר מזה על זה אך אם מה שנתערב היה דמאי דהשתא איכא תרי ספיקי להקל דאפשר דמה שמפריש ממנו אינו מעושר ואת"ל דהוא מעושר אפשר שהדמאי שנתערב ג"כ הוא מעושר נמצא דאיכא תרי חלוקות יש להקל באיסורא דרבנן אך באיסורא דאורייתא אף דאיכא תרי ספיקי להקל אזלינן לחומרא והיינו טעמא דאין תורמין מן הדמאי על הדמאי אף דאיכא תרי ספיקי להקל משום דאי אמרת שהדמאי שמפריש הימנו הוא מעושר והדמאי שמפריש עליו אינו מעושר קא אכיל איסור תורה ואליבא דרש"י אף אם היה התערובות מטבל גמור יכול להפריש מן הדמאי עליו משום דכל בדרבנן אזלינן לקולא. ומ"מ עדיין לכל הפירושים קשה עלי דמהסוגיא מוכח דאף דהתורם מן החייב מן התורה על החייב מדרבנן נפטר הטבל דרבנן מ"מ לכתחלה אינו תורם שהרי הקשו בגמרא ולימא ליה קח לך מן השוק ותירצו קא סבר אין קנין לעכו"ם כו' והו"ל מן החייב על הפטור וא"כ איך התירו לתרום מהדמאי על טבל דרבנן דלא ימנע אם הדמאי אינו מעושר הוי מן החייב על הפטור ואם הוא מעושר הוי מן הפטור על החייב ויש לתרץ בדוחק ועדיין יש לי משא ומתן בסוגיא זו אלא שמפני האריכות לא כתבתים לפי שסוגיא זו סובלת אריכות הרבה והדבר צריך אצלי תלמוד. ודע דאליבא דרש"י דאית ליה דמיירי בטבל גמור ע"כ מיירי בטבל הטבול לתרומת מעשר ולא לת"ג דאם היה טבול לתרומה גדולה איך היה מפריש מן הדמאי עליו והלא דמאי פטור מתרומה משום דלא נחשדו ובודאי שאינו מפריש תרומה מדבר שאינו טבול לתרומה וכמ"ש רבינו בפ"ג דין כ"ב וכן פי' הר"ש בפ"ג דחלה מ"ט להך דמנחות בטבל שהורם ממנו תרומה גדולה ועלה בדעתי לומר שהפי' הא' שכתב רש"י דתערובות זה היה דמאי הוא משום דניחא להו דמיירי בדמאי שכבר הורם ממנו תרומה גדולה כסתם דמאי ולא בטבל גמור ולאוקמי בטבל שהורם ממנו תר"ג. ודע שזה שכתבנו לעיל דכל טבל שנתערב בחולין אינו מפריש עליו מטבל גמור מן התורה משום דהוי מן החייב על הפטור אלא מטבל אחר דרבנן לא כל טבלים דרבנן הותר לתרום מהם על טבל זה שנתבטל שהרי התוס' שם הקשו דמה תירצו בגמרא קא סבר אין קנין לעכו"ם דהא מיפטר מטעם מירוח ותירצו דמ"מ דמי לחיוב כי היכי דלא אמר ליה קח מעציץ שאינו נקוב או מתבואת ח"ל כו' מוכח מכאן דאף דעציץ שאינו נקוב ותבואת ח"ל ומירוח העכו"ם אין חיובם כי אם מדרבנן מ"מ אינו תורם מהם על טבל שנתערב בחולין שנתבטל ברוב משום דהני דמו לחיוב והוי כאילו תורם מן החייב על הפטור. והנה הרא"ש ז"ל שכתב דטבל שנתערב בחולין שמפריש עליו מעציץ שאינו נקוב חולק בסברת התוספות הלזו אך לא ידעתי אם הרא"ש חולק בכל וס"ל דכל טבל שאינו חייב מן התורה דינו שוה ומפריש ממנו על טבל שנתערב בחולין או דילמא דדוקא בעציץ שאינו נקוב פליג אבל באחריני מודה כגון מירוח העכו"ם או תבואת ח"ל משום דדמי לחיוב ואין ולאו ורפיא בידי ומדברי הר"ש בפ"ג דחלה מ"ט נראה דס"ל כסברת התוספות שהקשה עלה דמתני' דזיתי מסיק שנתערבו עם זיתי ניקוף דקתני אם יש לו פרנסה ממקום אחר מוציא לפי חשבון מהך דמנחות ותיקון דדמאי ליכא למימר הכא משום דמתני' איירי בשלא הורם ממנו תרומה גדולה וכתב ומיהו למ"ד יש קנין משכחת לה דלך קח מן העכו"ם וזה דוחק לאוקמי סתמא דמתני' במחלוקת עוד תירץ דמוציא תחלה ת"ג ואח"כ לוקח מן השוק ומעשר לפי חשבון וגם זה דוחק דא"כ כשמוציא תחלה ת"ג הוא על הכל וא"כ מתני' דקתני מוציא לפי חשבון הוא דוקא בתרומת מעשר ומדקתני סיפא ואם לאו מוציא תרומה לפי חשבון מכלל דרישא אינו מוציא לפי חשבון עוד תירץ דהכא איירי כשהטבל רוב וגם זה דוחק דא"כ איפכא הוה ליה למיתני זיתי ניקוף שנתערבו עם זיתי מסיק ענבי עוללות עם ענבי בציר וכמו שדקדק הר"ש בפ"ה דדמאי מ"ה ומדלא תירץ דפרנסה דמתני' הוא בעציץ נקוב ודכוותיה נראה דס"ל כסברת התוס' דכל הני דמו לחיוב והוי כתורם מן החייב על הפטור. ודע שראיתי שהתוספות דבריהם סתרי להדדי דבפרק הנודר מן הירק עלה דהך דכל דבר שיש לו מתירין כגון טבל כו' כתבו דמעשר עליו מדמאי או מעציץ שאינו נקוב וזה הוא הפך ממה שכתבו בפרק הקומץ וצ"ע. ודע שמ"ש התוספות דמעשר עליו מדמאי על כרחך מיירי כשטבל זה שנתערב בחולין היה טבול דוקא לת"מ דאם היה טבול לת"ג לא היה מעשר מן הדמאי דהא לא נחשדו ע"ה בתרומה גדולה וכמבואר וכן כתב הר"ש בספ"ג דחלה וכמ"ש לעיל וכ"כ הרא"ש בפרק הנודר מן הירק (דף ט') עלה דההיא דאמרינן ליטרא בצלים כו' דלמא לחומרא שאני. ודע דכתב מהר"ם בתשובה סי' תצ"ג דאין מפריש מחד דרבנן על תרי דרבנן והכריח כן מאותה סוגיא דפרק הקומץ יע"ש. ועיין בהגהות דשייכי לספר זרעים שכתבו בשם מהר"ם דמסוגיא זו דהקומץ משמע דאין להפריש אפילו בטבל דרבנן היכא דנראה דאחד חמור קצת מחבירו יע"ש:

י״ח

אין תורמין שבלים על החטים וכו'. עיין בהר"ש ובמ"ש הראב"ד בפ"ה דעדיות משנה ב' ובתי"ט. ומ"ש אבל לא מן המבושל כו' עיין בתשובת הרשב"א סי' כ"ד ובמ"ש הר"ש על משנה זו ודוק:

כ״ו

המניח פירות להיות מפריש עליהם כו'. דין זה הביאו רבינו לקמן פ"ז מהלכות מעשר דין ד' יע"ש:

נחלת הכלל · Warsaw, 1881

שער המלך · הלכות תרומות פרק ה׳

כ״ד

הבודק את החבית כו'. כתב מרן הכ"מ וז"ל מ"מ יש לתמוה דהא בסוף קידושין רמי הך ברייתא אברייתא דמקוה ומשני מאן תנא חבית ר"ש כו' למה פסק רבי' כר"ש במקום דרבנן ואפשר דכיון דבפרק המוכר פירות איפליגו בההיא ברייתא ש"מ דהלכתא היא ע"ש ואין תי' זה נכון דאיכא למימר דמאי דשקלו וטרו אליביה משום דנ"מ לרבנן לענין אי ריחיה חלא וטעמיה חמרא חמרא ובר מן דין ק"ט דאמאי פסק במקוה כרבנן דר"ש דהו"ל תרתי דסתרין וכבר הוקשה לו כן להריטב"א ז"ל שם בקידושין והונחו בצ"ע: וראיתי להרב מש"ל ז"ל פ"י מה' מקואות הלכה ז' דמ"ה ע"ד שהאריך הרבה ליישב דברי רבינו ותוכן דבריו דרבינו ז"ל פסק כלישנא בתרא דאמרי' בריש נדה דטעמא דר"ש משום דגמר סוף טו' מתחילת טומא' ורבנן לא גמרי סוף טומא' מתחילת טומאה וס"ל לרבי' כתי' הרשב"א ז"ל שם דללישנא קמא רבנן נמי ילפי סוף טומא' מתחילת טומא' וה"ט דס"ל דבר"ה טמא משום דאיכא תרתי לרעותא וללישנא בתרא דרבנן לא ילפי סוף טו' מתחילת טומא' ואפי' בחדא לריעותא נמי בסוף טומא' טמא טומא' ודאית וא"כ להך לישנא מתני' דחבית אתיא ככ"ע דלהך לישנא מודים חכמים לר"ש דלא חשיב ריעותא הא דהרי חסר לפנינו אלא דגבי טומא' ס"ל לחכמים דלא גמרינן סוף טומאה מתחילת טומאה ועשו סוף טומא' בר"ה כתחילת טומא' ברה"י כו' יע"ש ולפי דבריו ז"ל יש ליישב מה שהקשה הרב מחנה אפרים ה' אישות סי' ג' ובחי' על הרמב"ם פ"ג מה' הנזכר סוגיא דפרק כל הגט גבי המניח פירות להיות מפריש כו' דקאמרי' בגמ' חלוקין עליו על ר"א דתניא מקוה שנמדד כו' הרי כל הטהרות שנעשו על גביו טמאות למפרע ור"א קאמר מעת לעת ופריך פשיטא ומשני מ"ד מאי למפרע מעת לעת ע"כ משמע דאי הוה מפרש מעת לעת לא היו חלוקים והא ר"א קאמר חושש מס' ובההיא דמקוה קאמר ודאי יע"ש אכן כפי דברי הרב מש"ל יש ליישב דסוגיא דשמעתין אתיא כלישנא קמא דריש נדה וסוגיא דכל הגט אתיא כלישנא בתרא ודוק האמנם קשה לי טובא לפי דבריו ז"ל שהרי רבי' ז"ל שם פסק וז"ל ב' מקואות אחד כשר ואחד פסול וטבל באחד מהם מטומאה חמורה ועשה בהן טהרות הרי אלו תלויות ע"כ והיא תוספתא דמקואות פ"ב והביאה הרב ז"ל שם בריש הלכה ז' וכתב הרב ז"ל עצמו שם וז"ל טהרותיו תלויות ואע"ג דא' בריש נדה דמקוה שנמדד ונמצא חסר דכל טהרות כו' טמאות ודאי כו' י"ל דשאני התם דאיכא רעותא קמן דהרי חסר לפנינו ומש"ה הוי טמא ודאי אבל גבי ב' מקואות דליכא ה"ט טהרותיו תלויות ע"כ ואם כן כיון שרבינו ז"ל פסק כהך תוספתא ע"כ לומר דס"ל לרבינו דריעותא דהרי חסר לפנינו חשיב ריעותא וחשיב כודאי ואי טעמא דרבנן משום דסוף טומא' לא ילפינן מתחילת טומא' גזירת הכתוב היא מה"ט בב' מקואות נמי היל"ל דכל טהרות שנעשו על גביו טמאות ודאי דומיא דמקוה שנמדד ונמצא חסר שהרי הכא נמי סוף טומא' הוא כמ"ש גם מ"ש הרב הנזכר אתוספתא הלזו וז"ל ומיהו קשה אמאי לא ביאר לנו רבינו דין זה אלא שסתם הדברים ולא זכיתי להבין דבריו שהרי כתבו רבינו בהדיא דטהרותיו תלויות כמ"ש ועיין במ"ש הרב הנזכר דמ"ה ע"א וז"ל ויש לתמוה על התוס' דקתני טהרותיו תלויות ולא ידעתי אמאי ל"ק ליה לרבינו ז"ל גופיה שכתב כתוספתא הלזו ומדבריו שכתב וכן מקוה שנמדד כו' משמע דטמא ודאי ודבריו סתרי אהדדי ועכ"ל דוכן מקוה שנמדד שכתב רבינו לאו דוקא והא כדאיתיה והא כדאיתיה ודוק ומ"מ תי' הרב ז"ל אזלה לה מנגד כמ"ש ולע"ד נ"ל ליישב על נכון דס"ל לרבינו ז"ל דהא דרמינן חבית אמקוה ומוקמינן לה כר"ש היינו דוקא אליבא דריב"ל וא"כ משום דהמקשה דהכא ודריש נדה ס"ל כותיה דכל שלשה ימים האחרונים ודאי חומץ מכאן ולהלן ספק משום דס"ל דריחיה חלא וטעמיה חמרא חלא והילכך פריך שפיר דכיון דגבי מקוה משום דאיכא תרתי לריעותא חשיב כודאי ה"נ גבי חבית ואי משום דגבי מקוה חסר ואתאי ואיתרע לה לחזקה מקמי הכי טובא ולא ידעינן הילכך ריע טפי כמ"ש רש"י אם כן ה"נ החמיץ ואתא שהרי איתרע לה לחזקה ודאי זה שלשה ימים דכיון דעכשיו חומץ גמור ודאי אין פחות מג' ימים שהתחיל להחמיץ והוי חומץ משא"כ לר"י דס"ל דג' ימים הראשונים ודאי יין מכאן ואילך ספק ואפילו כל שלשה ימים האחרונים דאיכא למימר זה ג' ימים האחרונים שהתחיל להחמיץ והוי טעמיה חמרא עד עכשיו שנגמר חמוצו כמ"ש רשב"ם בפ' המוכר דצ"ו אם כן לא תקשי לן מידי ממקוה דהתם שאני דודאי חסר ואתאי דדרכו של מקוה לחסר מעט מעט וא"כ כיון דאיתרע לה לחזקה בודאי מקמי הכי מש"ה מטמאינן למפרע משא"כ גבי חבית דאיכא למימר דשמא בג' ימים האחרונים התחיל להחמיץ ועכשיו נגמר חימוצו ואף ע"ג דאיכא למימר דזה ימים רבים החמיץ ואתא מ"מ כיון דאיכא למתלי נמי דשמא השתא הוא דנגמר חימוצו מידי ספק לא נפקא משא"כ במקוה דליכא למימר דהשתא הוא דחסר שהרי אין דרכו לחסר אלא טיפה אחר טיפה ומכיון שחסר הרבה בודאי שזה ימים רבים חסר ואתאי והא דאמרינן פ"ק דנדה התם איכא למימר חסר ואתאי הכא מי איכא למימר חזאי ואתא ומאי קושיא דלמא הגס הגס חזיתיה דאלמא משמע דאע"ג דליכא למימר דבודאי הגס הגס חזיתיה היה מטמאינן למפרע אי לאו משום טעמא דליכא תרתי לריעותא י"ל דודאי הא דפריך התם ודילמא הגס הגס חזיתיה לאו להלל קא פריך דאמאי תולין מעת לעת נימא הגס הגס חזיתיה דודאי משום דילמא הגס כו' לא מטמאינן ליה בודאי אלא לשמאי קא פריך דדילמא הגס חזיתיה וכ"כ הרשב"א ז"ל שם בשיטה כ"י יע"ש ובהכי מדוקדקין דברי רש"י ז"ל שכתב בשמעתין ד"ה מ"ש ממקוה וז"ל דמחזקינן ליה כו' ומ"ש גבי חבית דקתני מכאן ולהלן ספק ולא אמרינן דמשעתא דסליק ידיו מלבודקו החמיץ ע"כ ובודאי דמ"ש רש"י ולא אמרינן דמשעתא דסליק כו' ע"כ אליבא דריב"ל הוא דקאמר דלר"י הא אמרינן דשלשה ימים הראשונים ודאי יין וכיון שכן יש לדקדק דמי הכריחו לרש"י ז"ל לפ' מאי דפריך מ"ש מקוה כו' אליבא דריב"ל גרידא ולא נימא דאתרוייהו פריך ואמאי קתני מכאן ולהלן ספק למר כדאית ליה ולא נימא הרי החמיץ לפנינו אכן כפי מ"ש הנה נכון אלא שמדברי רש"י בפ"ק דנדה לא משמע קצת הכי ודוק ועיין בהפר"ח ז"ל בחי' לגיטין שכתב דה"ט דחבית שפסק רבינו משום דקי"ל כר"י דכל שלש ימים הראשונים ודאי יין והילכך כיון דלאחר הבדיקה ע"כ יין הוא ולא מצינן למימר דמשעת בדיקה החמיץ הו"ל ספק יע"ש ומלבד שאין תי' זה מבואר אכתי קשה בתורם של יין ונמצאו של חומץ אמאי אמרינן דאם ספק תרומה ויחזור ויתרום ואמאי לא נימא הרי חומץ לפנינו ומשעה שתרם חומץ הוה דהכא לא בדק כלל ולכן נראה לי עיקר מ"ש ודוק כתב מרן כ"מ פ"י מה' מעשר דין ד' ומ"ש רבינו ואינו מעשר ודאי פשוט הוא כו' והר"ב מש"ל ז"ל שם תמה עליה דמאי דפשיטא ליה למרן צריכא רבה מההיא דאמרינן בשמעתין ובריש נדה ורמי חבית אמקוה ואמרינן מאן תנא חבית ר"ש אלמא דרבנן כל היכא דאיכא תרתי לריעותא הוי ודאי טבל וכבר תמה עליו מרן לעיל כו' ופשיטא דאין הפרש בין החמיץ לאבדו אלא דרבינו ז"ל כתב כאן דאינו מעשר ודאי משום דאזיל לשיטתיה שפסק בחבית אך מ"ש מרן פשוט הוא תימה בעיני ע"כ ולע"ד נראה דמה דפשיטא ליה להרב ז"ל דאין הפרש בין החמיץ לאבדו לדידי צריכא רבה דאיכא למימר דדוקא גבי חבית והחמיץ סבירא להו לרבנן דכל דאיכא תרתי לריעותא חשיב כודאי משום דאיכא טעמא דהחמיץ ואתא כדאמרינן בריש נדה וכמו שנראה מדברי התוספות שם ד"ה תרתי לריעותא אבל גבי מצאן שאבדו דליכא למימר אבד ואתא אע"ג דאיכא תרתי לריעותא ספק הוי והכריחו למרן לומר כן מכח מה שהקשה הרב בעל מחנה אפרים ז"ל וכתבנו דבריו לעיל דהיכי קאמר מ"ד מאי למפרע מעת לעת כו' דמשמע דאי הוה מפרשינן הכי לא היו חלוקי' והא ר"א קאמר חושש מספק ובההיא דמקוה קאמר ודאי וכמ"ש דבריו לעיל אכן כפי האמור ניחא ודוק ודע שרש"י שם ד"ה היה בודק את החבית כתב וז"ל כשבא לשתות כו' ובתוספות רי"ד הקשו דאמאי קתני ברייתא מכאן ואילך ספק ויחזור ויתרום והא כיון דשתה מאי נ"מ להפריש תרומה הרי שתה טבל למפרע ופי' הם ז"ל דמיירי בבא למכור יע"ש ומהיותר תימה שדברי רש"י ז"ל סותרים למ"ש פרק כל הגט דף ל"א וז"ל ה"ז חושש לאותן טבלים שתקן בהבטחתן ואם לא אכלן צריך להפריש מהן הרי מבואר דאם אכלן א"צ להפריש והיה נראה שיש סיוע לזה למ"ש הרב תי"ט שם שמדברי רבינו נראה שאף אם אכלן צריך להפריש ושי"ל שאף רש"י ז"ל לא כ"כ אלא לר"א ן' שמוע שאינו חושש אלא מעת לעת אם כן יש לנו לחלק בהכי כיון דחזינא דחששא רחוקה היא מקילין בה אבל רבינו כ"כ לפי מה שפסק דלא כר"א ן' שמוע וחייב למפרע על כל מה שתקן ואם כן חששה מעלייתא היא יע"ש ואם כן ניחא שפיר דהכא גבי בודק את החבית כיון דס"ל לברייתא דחוששין למפרע על כל מה שתקן דס"ל דחששא מעלייתא היא מש"ה כתב דיחזור ויתרום ודוק ומ"מ אכתי יש לומר דמ"ש רש"י ז"ל בפ' כל הגט הו"א אפילו למאי דקי"ל דלא כר"א בן שמוע ולא תקשי ברייתא דהכא דקתני מכאן ואילך ספק ויחזור ויתרום דאיכא למימר דברייתא מיירי בשתרם ב' לוגין מחבית זה שהזמינו לכך על מאה לוגין מחבית אחרת והיה שותה ובא ואחר כך כשמצאו חומץ נשתייר מן המאה לוגין יין בעין אהא קתני בברייתא דיחזור ויתרום על מה שנשתייר אמנם ודאי דממה ששתה כבר אינו צריך להפריש ודוק האמנם תמיה מילתא טובא לדעת רבי' כפי מה שהבין הרב תי"ט דאם כן היכי משכחת לה מלקות באוכל טבל למאן דס"ל התראת ספק לא שמה התראה דהא אוכל טבל התראת ספק היא דשמא יתקן אח"כ על מה שאכל ועוד ראיתי בספר בני דוד הלכות תרומות פ"ה שהקשה מההיא דפ' יה"כ דפליגי תנאי בטבל ותרומה דת"ק ס"ל דמאכילין אותו טבל ובן תימא ס"ל דמאכילין אותו תרומה משום דטבל חמיר ואמאי אין מאכילין אותו טבל כיון דאיתה בתקנתא שיפרוש תרומה אח"כ על מה שאכל יע"ש ולדעת רבינו יש ליישב דס"ל דמ"ש בגמ' כי פליגי בדלא אפשר לתקנו מיירי בטבל שהלכו בעליו למ"ה דאין בידו לתקנו אח"כ ועיין בהרב פרשת דרכים דמ"ב ע"ג ע"ש ודוק ועיין בפ"ו מה' מעשר דין ז' שכתב רבינו וז"ל המוכר פירות לחברו וזכר שהם של טבל כו' אם ידע שאין קיימי' שכבר אבדו או נאכלו אין צריך לעשר ולפי מה שהבין הרב תי"ט שלדעת רבינו יש תקון לטבל הנאכל ואפילו אם אכלן צריך להפריש קשה טובא דאם נאכלת אמאי אין צריך לעשר ודוק ובפשטא דשמעתתא דאמרינן ורמינן חבית כו' אמקוה יעיין שם דהכא ודאי ומ"ש דהכא ספק יש לדקדק טובא דאדקשיא ליה מתניתין דמקוה אברייתא דחבית אמאי ל"ק ליה מתניתין דמקוה אמתניתין דחבית דתנן פ"ג דתרומות התורם חבית של יין ונמצא של חומץ אם ידוע שהיתה של חומץ אם עד שלא תרמה אינה תרומה כו' אם ספק תרומה ויחזור יתרום והו"ל לשנויי דמתני' ר"ש היא ולא רבנן והר"ש שם כתב דה"ה דהו"מ להקשות מהך כו' יע"ש והוא תימא דאדרבא ממתניתין הו"ל לאקשויי וכבר נתקשה בזה הרפ"ח בחידושיו למס' גיטין ד"פ יע"ש שהניחו בצ"ע: ולע"ד נראה ליישב דאי ממתני' לא הוה ק"ל דלר"י דס"ל דכל ג' ימים הראשונים ודאי יין איכא למימר דמתניתין ה"ק אם ידוע שהיתה של חומץ עד שלא תרמה שאח"כ נודע לו שמקודם שתרמה טעם ממנה והיה חומץ ובשעה שתרם לא זכר ממה שטעם אותה ואם עד שתרמה החמיצה כגון שאחר שתרם תיכף ומיד טעם אותה והיה יין ואם ספק תרומה כו' כגון שבדק את החבית ומצאה יין ואחר ימים עשאה תרומה ואינו יודע אם בתוך שלשה ימים לבדיקה תרמה דאז הוי ודאי יין או לאחר שלשה ימים תרם אותה דאז הוי ודאי חומץ משום הכי קאמר דהוי תרומה ויחזור ויתרום דשמא בתוך ג' ימים לבדיקה תרמה אבל בתרם לאחר ג' ימים ה"נ דאמרינן הרי חומץ לפניך והוי ודאי טבל ואם כן כיון דלר"י לא מצי למפרך מהך מתניתין משום הכי לא פריך אלא מברייתא כי היכי דתקשי אליבא דכ"ע וא"נ דאפילו לריב"ל דס"ל דג' ימים האחרונים ודאי חומץ ומכאן ואילך ספק איכא למימר דמתניתין דקתני ואם ספק כו' מיירי כגון דמספ"ל לתורם ואינו זוכר אי כשתרמה בדקה מקודם תיכף ומיד והיה יין או לא בדקה כלל ומשום הכי הוי תרומה דשמא בדקה קודם שתרמה סמוך לתרומתה תיכף ומיד כנ"ל נכון ובמאי דמשני התם בגמ' שאני התם דהעמד טמא על חזקתו ראיתי להריטב"א שם שהקשה וז"ל וק"ל אמאי אזלינן בתר חזקת טמא ניזל בתר חזקת טהרות שנגע בהם שהיו בחזקת טהרה ולא נטמאו מספק ואיכא למימר דכיון דודאי נגע בהם אין להם שום חזקה וכדאמרינן בשליא כו' יע"ש האמנם מדברי התוספות פ"ג דערובין דל"ו ד"ה במקוה שלא נמדד נראה שחולקין על זה שהקשה וז"ל וא"ת והא ר"י מטמא אפילו טהרות אם נגע דלענין דאמרינן זיל טבול אפילו ר"מ מודה כדאמרינן גבי ספק טומאה בר"ה ואם כן אדרבא נימא העמד טהרות אחזקתייהו וי"ל כו' ופליגי אגברא אי בעי טבילה וכן איתא במס' מקואות כו' הנה מבואר דס"ל דחזקה דאוקמי טהרות אחזקתייהו חזקה גמורה היא ומשום הכי ק"ל שפיר דאכתי ספק הוי ובדרבנן ספק טהור ותמיהא לי טובא דאם כן מה יענו ארישא דמתניתין דקתני מקוה שנמדד ונמצא חסר כו' בר"ה טמא והיינו טעמא דאיכא תרתי לריעותא העמד טמא על חזקתיה והרי חסר לפניך חשיב כודאי ואמאי לא נימא דאכתי ספק הוי כיון דאיכא חזקה דטהרות ובר"ה אמאי טמא וליכא למימר דרישא נמי מיירי לענין דאמרינן ליה זיל טבול דהא כל טהרות שנעשו ע"ג קתני ותו דאם כן היכי פליג ר"ש בברייתא ואמר דבר"ה ספק טהור הא לכ"ע ס' טומא' בר"ה אמרינן ליה זיל טבול וליכא למימר נמי דכיון דאיכא טעמא דהעמד טמא על חזקתיה והרי חסר לפנינו חזקה דטהרה לא חשיבא וחשיב כודאי דא"כ ה"נ נימא במכ"ש במקוה שלא נמדד ונמצא חסר דכיון דאיכא תרתי לריעותא והיה נראה ליישב דהתוס' ז"ל ס"ל דכי קתני מתני' ספק טבל במ' סאה ספק לא טבל שלא כפרש"י ז"ל שפי' שם בפ' בכל מערבין דל"ה ע"ג ד"ה אפילו טבל וז"ל כגון ספק טבל במ' סאה שהיה מקוה לפנינו ונמצא חסר ואין אנו יודעים אם בשעת טבילה היה בו מ' סאה כו' דאי בנמצא חסר מיירי מתני' אם כן כי פריך אדרבא העמד מקוה אחזקתו דפריך אס' טבל במ' סאה כמ"ש התוספות ד"ה ספק לא טבל יע"ש אמאי לא משני הרי חסר לפנינו וכמו שהקשה התוספות בד"ה שם אדרבא כו' ומה שתי' אלא דלא מיירי הכא במקוה שנמדד ונמצא חסר הם דברים סתומים דכיון דע"כ מתני' דקתני ספק טבל במ' סאה מיירי בנמצא חסר כמ"ש רש"י אם כן ל"ל לתלמודא לשנויי דמתני' מיירי במקוה שלא נמדד ובפשיטות הו"ל לשנויי דהתם שאני שהרי חסר לפנינו ולעולם דאפילו בנמדד אלא כונתם ז"ל דס"ל לתלמודא דמתניתין דקתני ספק טבל במ' סאה לא מיירי בנמצא חסר דאם כן היינו סיפא דקתני מקוה שנמדד ונמצא חסר ומכ"ש בשלא נמדד אלא ספק טבל במ' סאה דקתני מתניתין מיירי בשלא היינו יודעים מעיקרא אם היה בו מ' סאה וגם עתה אין אנו יכולים לברר הדבר וכגון שאחר שטבל נתמלא גשמים בהא הוא דקתני מתני' ספק טמא והיינו כוונתם ז"ל שכתבו דלא מיירי הכא במקוה שנמדד ונמצא חסר כלומר דע"כ מתניתין מיירי בשלא נמדד ונמצא חסר דאל"כ היינו סיפא ודוק ומעתה איכא למימר שפיר דע"כ לא כתבו התוספות דחזקה דטהרות חשיבא חזקה אלא דוקא בשלא נמצא חסר דליכא ריעותא דהרי חסר לפנינו אבל בנמצא חסר כיון דאיכא תרתי לריעותא חשיב כודאי וחזקה דטהרות לא חשיבא חזקה כלל ומן האמור בזה צ"ל דכי קתני מתניתין מקוה שנמדד ונמצא חסר כל טהרות כו' בין ברה"י בין בר"ה ספק טהור לא קאי אלא אחלוקה דמקוה שנמדד ונמצא חסר אבל בחלוקה דספק טבל בר"ה טהור דלא חשיבא כודאי דאע"ג דליכא חזקה דהעמד טמא על חזקתו הא איכא חזקה דטהרות: האמנם מדברי רבינו ז"ל אין נראה כן ממ"ש בפרק עשירי מהלכות מקואות הלכה ו' וכן מקוה שנמדד כו' ונראה שדברי רבינו ז"ל מוכרחים דאי ס' טמא דקתני מתניתין ברישא מיירי ברה"י מאי אשמועינן מתניתין הא פשיטא דספק טומאה ברה"י ספק טמא אפי' בספק נגע דאיכא חזקה דהעמד טהור על חזקתו כ"ש וק"ו בודאי טמא דאיכא חזקה דהעמד טמא על חזקתו ובר מן דין קשה דמה יענו התוספות ז"ל לההיא דשלוחא בבית ודנדה שהקשה הריטב"א ז"ל וצ"ע והר"ש ז"ל כתב בפ"ב דמקואות מ"ג דהא דר"י מטמא היינו דצריך לטבול שניה ומודה דאם עשה טהרות טהורה כדאמ' נמי לעיל דלטמא טהור יע"ש הנה מבואר דס"ל כדברי התוספות ז"ל דהא דר"י מטמא היינו דוקא לענין דאמרינן ליה זיל טבול משום דלגבי דידיה איכא חזקה דהעמד טמא על חזקתו אבל גבי טהרות כיון דאיכא חזקה דהעמד טהרות על חזקתן הו"ל ספק שקול וס' דרבנן לקולא והרב מש"ל ז"ל שם תמה על דבריו וז"ל ודברים אלו תמוהים הם בעיני דאיך יתכן שהאדם יהיה טמא וטהרות יהיו טהורות כו' ונדחק עצמו ליישב דאפשר דמדמה לה לספק טומאה בר"ה דאית ליה לר"מ ולר"י דטהרות שנעשו הם טהורות מפני שאין להם תקנה ומיהו גברי הם טמאים שאפשר להם בטבילה והזאה כו' יע"ש ולא ידעתי איך אשתמיט מיניה דברי התוספות דמבואר הוא שדברי הר"ש הן הן דברי התוס' וה"ט משום דאיכא חזקה דטהרות והו"ל ספק שקול ודוק אלא שמדברי הר"ש ז"ל במ"א גבי ספק טבל במ' סאה כו' שכתב כפרש"י דמיירי בנמצא חסר ואם כן לפי פי' ז"ל דהכא הדרא קו' דלעיל לדוכתא וצ"ע ומה שהקשה עוד דע"כ לא אמרינן לר"י דלטמא טהור אלא בספק נגע בו וכן הקשה הרב בעל אליהו רבה והחזיק עוד לומר דמדקא' ר"י כל דבר שהוא בחזקת טומאה כו' ועוד דדומיא דס' ליטמא דקתני מתני' במיירי בספק מגע ה"נ ליטמא דקתני מתניתין יע"ש הנה מדברי התוס' ז"ל שכתבנו לק"מ דמבואר מדבריהם שהתוס' ז"ל לא גרסי במתני' כגירסת רבינו ז"ל דגריס כל דבר שהוא בחזקת טומאה כו' אבל ס' לטמא וליטמא טהור אלא הכי גרסי ר"י מטמא שספקו ליטמא טמא לטמא לאחרים טהור וכמ"ש בס"ד וכן איתא כו' ולפי גירסא זו ע"כ פי' דמתניתין הכי הוא שס' ליטמא טמא כלומר דדוקא ליטמא את האדם שיהיה טעון טבילה הוא מ"ש ר"י טמא אבל לטמא אחרים דהיינו הטהרות שנגע טהור אבל ליכא לפרושי דספק דליטמא טמא דקאמר ר"י מיירי בספק אוכל אוכלין טמאין דהא פשיטא ודאי דהוא טהור שהרי ליכא טעמא דהעמד טמא על חזקתו וא"כ ע"כ ספק ליטמא דקאמר קאי אספק טבל במ' סאה האמור במתניתין אהא קאמר ר"י דטמא תנא והדר מפרש דמאי דקמטמא ר"י היינו דוקא בספק ליטמא את האדם כדי שיהא טעון טבילה אבל ליטמא את הטהרות טהורות והיינו ממש דברי הר"ש כנ"ל: כתב הרב מחנה אפרים ז"ל הלכות אישות סי' ג' ד"ז וז"ל וצריך להבין בפרק בכל מערבין גבי מתניתין דתרומה ונטמאת אם ס' ר"מ אומר ה"ז חמור גמל ור"י אומר ה"ז עירוב פריך בגמ' ממתני' דטמא שירד לטבול ספק טבל ספק לא טבל ר"י מטמא ומשני אמר רבא ה"ט דר"י התם העמד טמא על חזקתו ואימור לא טבל אדרבא העמד מקוה על חזקתה ואימור לא חסר בשלא נמדד ופרש"י העמד טמא על חזקתו כו' חזקה לחומרא איכא לקולא ליכא אבל מתני' איכא חזקה לקולא ולחומרא העמד אדם על חזקת עירוב בביתו ואימור לא ערב העמד תרומה אחזקתה ועירב ובדרבנן אזלינן לקולא עכ"ד וק"ל דהא איכא שם תרתי לריעותא חדא דהעמד אדם בחזקת שלא עירב וכי תימא הא איכא תרומה דהעמד תרומה אחזקתה בחזקת שהיתה טהורה הרי טמאה לפניך וכל דאיכא תרתי לריעותא אפי' בר"ה טמא דחשיב ודאי כו' ונ"ל לתרץ דע"כ לא אמרינן הכי אלא במקוה משום דאיכא למימר חסר ואתאי כו' יע"ש וק"ל דאכתי מה יענה לר"מ דקאמר בטומא' קלה ספק טהור אחלוקת דספק טבל במ' סאה ונמצא חסר כמ"ש רש"י ז"ל ואמאי כיון דאיכא תרתי לריעותא וחשיב כודאי אלא ע"כ לו' דדוקא בטומאה דאורייתא חשיב כודאי אבל בטומאה דרבנן אע"ג דאיכא תרתי לריעותא לא חשיב כודאי גמור וכל בדרבנן הקילו ואם כן ה"נ איכא למימר לר"י דמשו"ה ס"ל ספק עירוב כשר אע"ג דאיכא תרתי לריעותא כיון דמדרבנן היא ובטומאה קלה דוקא ס"ל לר"י דמטמא משום דליכא חזקה דטהרה כלל במקוה שלא נמדד כדאיתא בגמ' אבל גבי עירוב כיון דאיכא חזקה לקולא אע"ג דאיכא תרתי לריעותא לא חשיב כודאי וכל בדרבנן הקילו ומ"מ מ"ש התוס' שם דהו"מ לשנויי דשאני התם דהרי חסר לפנינו ע"כ כונתם לומר דנימא דר"י ס"ל דדוקא במקוה כל דאיכא תרתי לריעותא חשיב כודאי ואפי' בדרבנן מטעמא דחסר ואתאי אבל גבי תרומה כיון דליכא למימר טמא ואתאי לא חשיבא אלא ספק וספקא דרבנן לקולא וכ"כ בכונתם בס' מע"ח יע"ש: עוד כתב הרב הנזכר וז"ל אבל לע"ד נראה דר"מ ור"י אית להו דאפי' היכא דאיכא תרתי לריעותא הוי ס' ומ"ה אמר ר"מ במקוה שלא נמדד ונמצא חסר ספק טהור כיון דנטמא בטומא' קלה כו' דספק דרבנן היא ואזלינן לקולא ולא אמרינן כיון דאיכא תרתי לריעותא ס' חשיב כודאי אלא ס"ל כר"ש דפליג אחכמים ואומר בר"ה טהור כו' והרב כ"מ לא זכר שם דר"י ור"מ כולהו סברי כר"ש כו' יע"ש והן דברים תמוהים ואשתמיט מיניה מתניתין דמקואות דקתני מקוה שנמדד ונמצא חסר בין ברה"י בין בר"ה ס' טמא במה דברים אמורים בטומא' חמורה אבל בטומא' קלה כו' הרי בהדיא דרבנן דר"ש ס"ל דאפי' בר"ה טמא וטעמא דכיון דאיכא תרתי לריעותא חשיב כודאי ואפי"ה קתני דבטומא' קלה ספק טהור וצ"ע: מעשה חושב (שעב) ודע שרש"י שם ד"ה היה בודק את החבית כתב וז"ל. כשבא לשתות כו'. אין לשון רש"י כך. אלא דז"ל שם. הי' בודק את החבית. להיות סומך עלי'. והולך ושותה שאר חביות. ונותן עיניו בזו. להפריש ממנה עליהן לאחר זמן. שהתרומה נטלה במחשבה. עכ"ל שם. ולכאורה קשה דכיון שנתן עיניו בה בשעת בדיקה. ומחשבה כזו הרי הוי כהפרשה וא"כ הא מה ששותה אח"כ משאר חביות נתקן למפרע. מאותה שעה שנתן עיניו בה והרי אינו צריך כלל שיאמר בשעה שהוא שותה. שהחבית שבדק תחלה יהי' תרומה על מה שישתה דהא החבית שבדק נעשה כבר תרומה. משעה שנתן עיניו בה. ע"י המחשבה שתהי' תרומה על מה שישתה וא"כ הרי אפילו מה ששותה אחר ג' ימים. ואפילו אי ידעינן בבירור כששותה שאר חביות. שכבר נתחמץ החבית שבדק. נמי אין צריך לחזור ולתרום משום דשאר החביות ואפילו אם הם חמשים. הא כבר נתקנו בחבית האחת שבדק דנעשית תרומה על החמשים חביות של טבל. ונתקנו ע"י המחשבה. ואפילו אם יש לו יותר מחמשים חביות של טבל. והחבית האחת שבדק והפריש במחשבה. אין בה שיעור תרומה לכל החביות טבל שיש לו. נמי נתקנו לכאורה: ואפשר דבכה"ג לא מהני משום די"ל דמדאורייתא אין ברירה ולהכי צריך שיאמר בשעה שהוא בא לשתות משאר החביות שהחבית שבדק תהי' תרומה על שאר החביות שהוא רוצה לשתות מהן אבל מ"מ כיון דזה גופא דאמרינן דמדאורייתא אין ברירה. הוא רק מספק. וכמ"ש הר"ן ז"ל בפ' כל הגט. א"כ הרי הכא דמספקא לן. איזהו חימוץ. הא הו"ל ס"ס לקולא. ואמאי צריך לחזור ולתרום אחר ג' ימים אולם מה שכתב רש"י שם וז"ל. להפריש ממנה עליהם לאח"ז וע"ש. זה מורה. דעכשיו אכתי לא עשה את החבית תרומה. אלא שבדקה אם יכול להפריש ממנה לאח"ז. אלא דמ"ש רש"י שם בתחלה. ונותן עיניו בזו. וכן מה דמסיים שם דתרומה נטלת במחשבה וע"ש, כ"ז צ"ע. ועכ"ר צריך לדחוק ולסרס את הדברים ושיעור דברי רש"י ז"ל דלאו בשעת הבדיקה נותן עיניו בה אלא דלאח"ז כשירצה לשתות משאר החביות. נותן עיניו בה. שתהא תרומה במחשבה על מה שרוצה לשתות עכשיו. וא"כ לפ"ז מאי קשיא לי' לתוס' רי"ד על רש"י ז"ל דלפ"ז. הא שפיר קתני בברייתא. דלאחר ג' ימים אם אמר תהי' החבית שבדקתי תרומה על זה שאני רוצה לשתות עכשיו. וקודם ששתה את כולו או את מקצתו. נמצא שהחבית שבדק הוא חומץ. הרי זה יחזור ויתרום. ודו"ק: (שעג) ולפי מה שהבין הרב תי"ט. שלדעת רבינו יש תקון לטבל הנאכל כו'. ק' טובא. דאם נאכלו אמאי אין צריך לעשר כו'. תמהני. די"ל ולטעמיך. ניהו נמי דלא מהני הפרשה על מה שכבר נאכל ומעוות שלא יוכל לתקן הוא. דהא אכל טבלים מ"מ אמאי אינו חייב להפריש עליו ממקום אחר. משום השבת גזל השבט תרומת מעשר שבו. (וגם לישני' קשה להבין. דפתח ואמר. המוכר טבל לחבירו. ורץ אחריו לתקנו ולא מצאו אם ידוע שאינן קיימין. ושכבר אבדו או נאכלו. אין צריך לעשר וע"ש. וקשה. דהא כיון דלא מצאו כשהי' רץ אחריו. הרי הי' לו לעשר מיד. דהא בזמן ההוא עדיין הי' הטבל קיים ואין הירושלמי בידי לעיין בו): ועיין לעיל בהלכות חמץ ומצה דף ע' ע"ב. מה שכתבתי שם על הגליון. להביא ראי' שגם התוס' בפסחים ס"ל כדעת מו"ז רבינו התויו"ט ז"ל: גם הבאתי שם ראי' מש"ס ערוך נדרים דף נ"ח ע"א לדבריו:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות תרומות ה׳, מתוך הלכות תרומות שבספר זרעים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות תרומות כל הרמב״ם