רמב״ם - הלכות תרומות · פרק ד׳

ספר זרעים · 21 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות תרומות · פרק ד׳

הלכה א׳

עוֹשֶׂה אָדָם שָׁלִיחַ לְהַפְרִישׁ לוֹ תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יח כח) "כֵּן תָּרִימוּ גַם אַתֶּם" לְרַבּוֹת שְׁלוּחֲכֶם. וְאֵין עוֹשִׂין שָׁלִיחַ עַכּוּ"ם שֶׁנֶּאֱמַר גַם אַתֶּם מָה אַתֶּם בְּנֵי בְּרִית אַף שְׁלוּחֲכֶם בְּנֵי בְּרִית:

הלכה ב׳

חֲמִשָּׁה לֹא יִתְרֹמוּ וְאִם תָּרְמוּ אֵין תְּרוּמָתָן תְּרוּמָה. הַחֵרֵשׁ. וְהַשּׁוֹטֶה. וְהַקָּטָן. וְהָעַכּוּ"ם שֶׁתָּרַם אֶת שֶׁל יִשְׂרָאֵל וַאֲפִלּוּ בִּרְשׁוּתוֹ. וְהַתּוֹרֵם אֶת שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת הַבְּעָלִים. אֲבָל הַתּוֹרֵם מִשֶּׁלּוֹ עַל שֶׁל אֲחֵרִים הֲרֵי זוֹ תְּרוּמָה וְתִקֵּן פֵּרוֹתֵיהֶם. וְטוֹבַת הֲנָאָה שֶׁלּוֹ שֶׁנּוֹתְנָהּ לְכָל כֹּהֵן שֶׁיִּרְצֶה:

הלכה ג׳

הַתּוֹרֵם שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת אוֹ שֶׁיָּרַד לְתוֹךְ שְׂדֵה חֲבֵרוֹ וְלִקֵּט פֵּרוֹת שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת כְּדֵי שֶׁיִּקָּחֵם וְתָרַם. אִם בָּא בַּעַל הַבַּיִת וְאָמַר לוֹ כַּלֵּךְ אֵצֶל יָפוֹת. אִם הָיוּ שָׁם יָפוֹת מִמַּה שֶּׁתָּרַם תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ מַקְפִּיד. וְאִם לֹא הָיוּ שָׁם יָפוֹת אֵין תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה שֶׁלֹּא אָמַר לוֹ אֶלָּא עַל דֶּרֶךְ מִחוּי. וְאִם בָּא בַּעַל הַבַּיִת וְלִקֵּט וְהוֹסִיף בֵּין יֵשׁ לוֹ יָפוֹת מֵהֶן בֵּין אֵין לוֹ תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה:

הלכה ד׳

חֲמִשָּׁה לֹא יִתְרֹמוּ וְאִם תָּרְמוּ תְּרוּמָתָן תְּרוּמָה. חֵרֵשׁ מְדַבֵּר וְאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ הַבְּרָכָה. וְהָאִלֵּם שֶׁשּׁוֹמֵעַ וְאֵינוֹ מְדַבֵּר. וְהֶעָרוּם. מִפְּנֵי שֶׁאֵינָן יְכוֹלִין לְבָרֵךְ. וְהַשִּׁכּוֹר וְהַסּוּמָא מִפְּנֵי שֶׁאֵינָן יְכוֹלִין לְכַוֵּן וּלְהַפְרִישׁ אֶת הַיָּפֶה:

הלכה ה׳

קָטָן שֶׁהִגִּיעַ לְעוֹנַת נְדָרִים אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הֵבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת וְלֹא נַעֲשָׂה גָּדוֹל אִם תָּרַם תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה. וַאֲפִלּוּ בִּתְרוּמָה שֶׁל תּוֹרָה הוֹאִיל וְנִדְרֵיהֶן וְהֶקְדֵּשָׁן קַיָּמִין מִן הַתּוֹרָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בִּנְדָרִים:

הלכה ו׳

הָאוֹמֵר לִשְׁלוּחוֹ צֵא וּתְרֹם לִי וְהָלַךְ לִתְרֹם וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ אִם תָּרַם וְאִם לֹא תָּרַם וּבָא וּמָצָא כְּרִי תָּרוּם אֵין חֶזְקָתוֹ תָּרוּם. שֶׁאֵין אוֹמְרִין בְּאִסּוּרִין חֶזְקַת שָׁלִיחַ עוֹשֶׂה שְׁלִיחוּתוֹ לְהָקֵל אֶלָּא לְהַחֲמִיר וְחוֹשֵׁשׁ שֶׁמָּא אַחֵר תָּרַם שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת:

הלכה ז׳

הָאוֹמֵר לִשְׁלוּחוֹ צֵא וּתְרֹם תּוֹרֵם כְּדַעְתּוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת. אִם הָיָה יוֹדֵעַ בּוֹ שֶׁהוּא בַּעַל עַיִן רָעָה מַפְרִישׁ אֶחָד מִשִּׁשִּׁים. וְאִם הָיָה בַּעַל נֶפֶשׁ שְׂבֵעָה מַפְרִישׁ אֶחָד מֵאַרְבָּעִים. וְאִם אֵינוֹ יוֹדֵעַ דַּעְתּוֹ מַפְרִישׁ לוֹ בֵּינוֹנִית אֶחָד מֵחֲמִשִּׁים. נִתְכַּוֵּן לְבֵינוֹנִית וְעָלְתָה בְּיָדוֹ אֶחָד מֵאַרְבָּעִים אוֹ אֶחָד מִשִּׁשִּׁים תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה. וְאִם נִתְכַּוֵּן לְהוֹסִיף עַל הַבֵּינוֹנִית וְתָרַם אֲפִלּוּ אֶחָד מִתִּשְׁעִים וְתִשְׁעָה אֵין תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה:

הלכה ח׳

פֵּרוֹת הַשֻּׁתָּפִין חַיָּבוֹת בִּתְרוּמָה וּמַעַשְׂרוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יח כח) "מַעְשְׂרֹתֵיכֶם" אֲפִלּוּ שֶׁל שְׁנַיִם. וְהַשֻּׁתָּפִין אֵינָן צְרִיכִין לִטּל רְשׁוּת זֶה מִזֶּה. אֶלָּא כָּל הַתּוֹרֵם מֵהֶן תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה. תָּרַם אֶחָד מֵהֶן וּבָא הַשֵּׁנִי וְתָרַם תְּרוּמָה שְׁנִיָּה שֶׁהֲרֵי לֹא יָדַע שֶׁחֲבֵרוֹ תָּרַם. אִם הָיוּ מְמַחִין זֶה עַל זֶה תְּרוּמַת הַשֵּׁנִי אֵינָהּ תְּרוּמָה. וְאִם לֹא הָיוּ מְמַחִין וְתָרַם הָרִאשׁוֹן כַּשִּׁעוּר (אֵין תְּרוּמַת הַשֵּׁנִי תְּרוּמָה לֹא תָּרַם הָרִאשׁוֹן כַּשִּׁעוּר) תְּרוּמַת שְׁנֵיהֶן תְּרוּמָה:

הלכה ט׳

הָאוֹמֵר לְשֻׁתָּפוֹ אוֹ לְבֶן בֵּיתוֹ אוֹ לְעַבְדּוֹ אוֹ לְשִׁפְחָתוֹ לִתְרֹם. וְהָלְכוּ לִתְרֹם וּבִטֵּל שְׁלִיחוּתוֹ קֹדֶם שֶׁיִּתְרֹמוּ. אִם לֹא שִׁנָּה הַשָּׁלִיחַ תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה. וְאִם שִׁנָּה כְּגוֹן שֶׁאָמַר לוֹ תְּרֹם מִן הַצָּפוֹן וְתָרַם מִן הַדָּרוֹם הוֹאִיל וּבִטֵּל שְׁלִיחוּתוֹ מִקֹּדֶם אֵינָהּ תְּרוּמָה:

הלכה י׳

אָרִיס שֶׁתָּרַם וּבָא בַּעַל הַבַּיִת וְעִכֵּב אִם עַד שֶׁלֹּא תָּרַם עִכֵּב אֵין תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה וְאִם מִשֶּׁתָּרַם עִכֵּב תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה. וְהָאַפּוֹטְרוֹפְּסִין תּוֹרְמִין מִנִּכְסֵי יְתוֹמִים:

הלכה י״א

הַגַּנָּב וְהַגַּזְלָן וְהָאַנָּס תְּרוּמָתָן תְּרוּמָה. וְאִם הָיוּ הַבְּעָלִים רוֹדְפִין אַחֲרֵיהֶן אֵין תְּרוּמָתָן תְּרוּמָה:

הלכה י״ב

הַבֵּן וְהַשָּׂכִיר וְהָעֶבֶד וְהָאִשָּׁה תּוֹרְמִין עַל מַה שֶּׁהֵן אוֹכְלִין. אֲבָל לֹא יִתְרְמוּ עַל הַכּל שֶׁאֵין אָדָם תּוֹרֵם דָּבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ. הַבֵּן כְּשֶׁאוֹכֵל עִם אָבִיו וְהָאִשָּׁה בְּעִסָּתָהּ תּוֹרְמִין מִפְּנֵי שֶׁהֵן בִּרְשׁוּת:

הלכה י״ג

הַפּוֹעֲלִים אֵין לָהֶן רְשׁוּת לִתְרֹם שֶׁלֹּא מִדַּעַת בַּעַל הַבַּיִת. חוּץ מִן הַדּוֹרְכִין בְּגַת שֶׁאִם יִרְצוּ לְטַמֵּא אֶת הַיַּיִן הֲרֵי הֵן מְטַמְּאִים מִיָּד. וּלְפִי שֶׁמָּסַר לָהֶן וְהֶאֱמִינָן עַל כֵּן הֲרֵי הֵן כִּשְׁלוּחִין וְאִם תָּרְמוּ תְּרוּמָתָן תְּרוּמָה:

הלכה י״ד

פּוֹעֵל שֶׁאָמַר לוֹ בַּעַל הַבַּיִת כְּנֹס לִי גָּרְנִי וּתְרֹם וְתָרַם וְאַחַר כָּךְ כָּנַס תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה:

הלכה ט״ו

הָעַכּוּ"ם שֶׁהִפְרִישׁ תְּרוּמָה מִשֶּׁלּוֹ דִּין תּוֹרָה שֶׁאֵינָהּ תְּרוּמָה לְפִי שֶׁאֵינָן חַיָּבִין. וּמִדִּבְרֵיהֶן גָּזְרוּ שֶׁתִּהְיֶה תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה מִשּׁוּם בַּעֲלֵי כִּיסִין. שֶׁלֹּא יִהְיֶה זֶה הַמָּמוֹן שֶׁל יִשְׂרָאֵל וְיִתְלֶה אוֹתוֹ בְּעַכּוּ"ם כְּדֵי לְפָטְרוֹ. וּבוֹדְקִין אֶת הָעַכּוּ"ם שֶׁהִפְרִישׁ תְּרוּמָה אִם אָמַר בְּדַעַת יִשְׂרָאֵל הִפְרַשְׁתִּיהָ תִּנָּתֵן לְכֹהֵן. וְאִם לָאו טְעוּנָה גְּנִיזָה שֶׁמָּא בְּלִבּוֹ לַשָּׁמַיִם. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. אֲבָל עַכּוּ"ם שֶׁהִפְרִישׁ תְּרוּמָה בְּחוּצָה לָאָרֶץ לֹא גָּזְרוּ עֲלֵיהֶן וּמוֹדִיעִין אוֹתוֹ שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ וְאֵינָהּ תְּרוּמָה כְּלָל:

הלכה ט״ז

הַמִּתְכַּוֵּן לוֹמַר תְּרוּמָה וְאָמַר מַעֲשֵׂר. מַעֲשֵׂר וְאָמַר תְּרוּמָה. לֹא אָמַר כְּלוּם. עַד שֶׁיִּהְיֶה פִּיו וְלִבּוֹ שָׁוִין. הִפְרִישׁ תְּרוּמָה בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ וְלֹא הוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו כְּלוּם הֲרֵי זוֹ תְּרוּמָה שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יח כז) "וְנֶחְשַׁב לָכֶם תְּרוּמַתְכֶם כַּדָּגָן מִן הַגֹּרֶן" בְּמַחֲשָׁבָה בִּלְבַד תִּהְיֶה תְּרוּמָה:

הלכה י״ז

הַמַּפְרִישׁ תְּרוּמָה עַל תְּנַאי אִם נִתְקַיֵּם הַתְּנַאי הֲרֵי הִיא תְּרוּמָה. וְאִם לָאו אֵינָהּ תְּרוּמָה. וְכֵן הַמַּפְרִישׁ תְּרוּמָה וּמַעַשְׂרוֹת וְנִחָם עֲלֵיהֶן הֲרֵי זֶה נִשְׁאַל לְחָכָם וּמַתִּיר לוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁמַּתִּירִין לוֹ שְׁאָר נְדָרִים. וְתַחֲזֹר חֻלִּין כְּמוֹ שֶׁהָיְתָה עַד שֶׁיַּפְרִישׁ פַּעַם שְׁנִיָּה אוֹתָהּ שֶׁהִפְרִישׁ תְּחִלָּה אוֹ פֵּרוֹת אֲחֵרוֹת:

הלכה י״ח

הַתּוֹרֵם בּוֹר שֶׁל יַיִן וְאָמַר הֲרֵי זוֹ תְּרוּמָה עַל מְנָת שֶׁתַּעֲלֶה שָׁלֵם [צָרִיךְ שֶׁתַּעֲלֶה] שָׁלֵם מִן הַשֶּׁבֶר וּמִן הַשְּׁפִיכָה אֲבָל לֹא מִן הַטֻּמְאָה. וְאִם נִשְׁבְּרָה אֵינָהּ מְדַמַּעַת. הִנִּיחָהּ בְּמָקוֹם שֶׁאִם תִּשָּׁבֵר שָׁם אוֹ תִּתְגַּלְגֵּל לֹא תַּגִּיעַ לַבּוֹר הֲרֵי זוֹ מְדַמַּעַת שֶׁכְּבָר נִתְקַיֵּם הַתְּנַאי:

הלכה י״ט

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּתְרוּמָה גְּדוֹלָה. אֲבָל בִּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶׁמֻּתָּר לִתְרֹם שֶׁלֹּא מִן הַמֻּקָּף כֵּיוָן שֶׁעָלְתָה נִתְקַיֵּם תְּנָאוֹ וַהֲרֵי הִיא תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר וְאַף עַל פִּי שֶׁנִּשְׁבְּרָה אוֹ שֶׁנִּשְׁפְּכָה וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁנִּטְמֵאת:

הלכה כ׳

הָאוֹמֵר שֶׁלְּמַעְלָה תְּרוּמָה וְשֶׁלְּמַטָּה חֻלִּין אוֹ שֶׁלְּמַעְלָה חֻלִּין וְשֶׁלְּמַטָּה תְּרוּמָה דְּבָרָיו קַיָּמִין שֶׁהַדָּבָר תָּלוּי בְּדַעַת הַתּוֹרֵם:

הלכה כ״א

הַתּוֹרֵם אֶת הַגֹּרֶן צָרִיךְ שֶׁיְּכַוֵּן אֶת לִבּוֹ שֶׁתִּהְיֶה זוֹ תְּרוּמָה עַל הַכְּרִי וְעַל מַה שֶׁבַּקּוּטְעִין וְעַל מַה שֶּׁבַּצְּדָדִין וְעַל מַה שֶּׁבְּתוֹךְ הַתֶּבֶן. הַתּוֹרֵם אֶת הַיֶּקֶב צָרִיךְ שֶׁיְּכַוִּן אֶת לִבּוֹ לִתְרֹם עַל מַה שֶּׁבַּחַרְצַנִּין וְעַל מַה שֶּׁבַּזַּגִּין. הַתּוֹרֵם אֶת הַבּוֹר שֶׁל יַיִן צָרִיךְ שֶׁיְּכַוֵּן אֶת לִבּוֹ לִתְרֹם עַל מַה שֶּׁבַּגֶּפֶת. וְאִם לֹא נִתְכַּוֵּן אֶלָּא תָּרַם סְתָם נִפְטָר הַכּל. שֶׁתְּנַאי בֵּית דִּין הוּא שֶׁהַתְּרוּמָה עַל הַכּל. הַתּוֹרֵם כַּלְכָּלָה שֶׁל תְּאֵנִים וְנִמְצְאוּ תְּאֵנִים בְּצַד הַכַּלְכָּלָה הֲרֵי אֵלּוּ פְּטוּרִין מִפְּנֵי שֶׁבְּלִבּוֹ לִתְרֹם עַל הַכּל:

כסף משנה · הלכות תרומות פרק ד׳

א׳

עושה אדם שליח וכו' עד בני ברית. ריש פרק האיש מקדש (קידושין דף מ״א:) ואמרינן בספ״ב דגיטין (דף כ״ג:) דעבד הוי שליח דבן ברית הוא דכתיב מחוטב עציך:

ב׳

חמשה לא יתרומו וכו'. בריש תרומות (מ"א): אבל התורם משלו וכו' עד לכל כהן. בפרק אין בין המודר עלה ל"ו ע"ב ואיבעיא לן התם אם צריך דעתו של בעל הכרי ולא איפשיטא ובתר הכי איבעיא לן טובת הנאה של מי ואסיקנא דטובת הנאה של תורם דאמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן התורם משלו על שאינו שלו טובת הנאה שלו ומשמע דממילא נפשטה גם בעיא ראשונה:

ג׳

התורם שלא ברשות וכו' ואם בא ב״ה וליקט וכו'. בפרק האיש מקדש עלה נ״ב ע״ב ובפרק אלו מציאות ואע״ג דבפרק אלו מציאות (בבא מציעא דף כ״ב) אוקמיה בדשווייה שליח אליבא דמ״ד יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש לא חש ליה רבינו משום דבפרק האיש מקדש (קידושין דף נ״ב:) גבי ההוא דקדיש בפרומא דשיכרא ובפרק אלו מציאות גבי עובדא דאריסא דמרי בר איסק משמע דבלא שוייה שליח היא וא״כ מאי דתרגמוהו בשעשאו שליח אליבא דמקשה הוא אבל קושטא דאפי' לא עשאו שליח נמי כיון דלמתרם קאי ועוד דהוי מצוה בגילוי דעת למפרע סגי ורבינו לא גריס ה״נ מסתברא אלא ותסברא ואפילו את״ל דגריס ה״נ מסתברא איכא למימר דהיינו מקמי דסליק אדעתין לפלוגי בין תרומה לאבידה אבל בתר דמפלגינן בינייהו אידחי ליה ההוא תירוצא וה״נ מסתברא דאיתמר עליה:

ד׳

חמשה לא יתרומו וכו'. משנה פרק קמא דתרומות (משנה ו') חמשה לא יתרומו ואם תרמו תרומתן תרומה האלם והשכור והערום והסומא ובעל קרי וקאמר עלה בירושלמי אלם וערום ובעל קרי מפני שאינם יכולים לברך הסומא והשכור מפני שאין יכולים לתרום מן המובחר והשמיט רבינו בעל קרי משום דאמרינן בפרק היה קורא דהאידנא בטלוה לטבילותא דב"ק והכניס במקומו חרש המדבר ואינו שומע שהוא שנוי בפ' הנזכר באפי נפשיה:

ה׳

קטן שהגיע לעונת נדרים וכו'. משנה שם (מ"ג) וכר' יוסי: ומ״ש ואפי' בתרומה של תורה וכו' בפ' יוצא דופן (נדה דף מ״ו:) פלוגתא דאמוראי ופסק כר' יוחנן ור״ל דאמרי מופלא הסמוך לאיש דאורייתא:

ו׳

האומר לשלוחו צא ותרום לי. בפ"ק דחולין (דף י"ב) וכרב נחמן. ומה שכתב שאין אומרים באיסורים חזקה שליח עושה שליחותו להקל וכו' בפרק התקבל גיטין (דף ס"ד):

ז׳

האומר לשלוחו צא ותרום וכו'. משנה פ"ד דתרומות (מ"ד): ומ"ש ואם נתכוון להוסיף על הבינונית ותרם אפילו אחד מצ"ט אין תרומתו תרומה. זהו פירוש מה ששנינו שם ואם נתכוון להוסיף אפילו אחת אין תרומתו תרומה ובפירוש המשנה פירש בע"א:

ח׳

פירות השותפים וכו'. פרק ראשית הגז (חולין דף קל"ו): ומ"ש והשותפין אינם צריכים ליטול רשות וכו': תרם אחד מהם ובא השני ותרם תרומה שניה שהרי לא ידע שחבירו תרם אם היו ממחין זה על זה תרומת השני אינה תרומה ואם לא היו ממחין ותרם הראשון כשיעור אין תרומת השני תרומה ואם לא תרם הראשון כשיעור תרומת שניהם תרומה. כך היא הנוסחא הנכונה בדברי רבינו והדין פ' ג' דתרומות (מ"ג) השותפין שתרמו זה אחר זה ר"ע אומר תרומת שניהם תרומה וחכ"א תרומת הראשון תרומה ואין תרומת השני תרומה רבי יוסי אומר אם תרם הראשון כשיעור אין תרומת השני תרומה ואם לא תרם הראשון כשיעור תרומת השני תרומה ובירושלמי (שם הלכה ב') מה אנן קיימין אם בממחין אף ר"ע מודה ואם בשאינם ממחין אף רבנן מודין אלא כי נן קיימין בסתם ר"ע אומר סתמן אינן ממחין ורבנן אמרין סתמן ממחין ופירש רבינו שמשון ממחין בקיאים לתרום דניחא ליה לשותף חבירו שיתרום כיון שהוא בקי אבל אם אינו בקי ודאי לא ניחא ליה והוה ליה תורם שלא ברשות ולי נראה דאפשר לפרש דממחין הוא מלשון המחהו אצל החנוני כלומר שכל אחד מהם סומך על מה שעושה חבירו ומחזיק אותו לעשוי ואילו ידע זה שחבירו תרם לא היה תורם ואינם ממחין היינו שאינו סומך על מה שחבירו עושה ואע"פ שהיה יודע שתרם חבירו היה תורם גם הוא ולישנא דרבינו דייק שכתב ממחין זה על זה ואי לפירוש רבינו שמשון מאי זה על זה. ואמרו עוד בירושלמי מה כשיעור תורה או כשיעור חבירו אין תעבדיניה כשיעור תורה לית ר"י כרבנין אין תעבדיניה כשיעור חבירו ר"י כרבנין ופירש רבינו בפירוש המשנה שנסתפקו במה דאמר ר"י כשיעור אם ר"ל שיעור דאורייתא או שיעור מה שתרם חבירו ואמרו אם רצה באומרו כשיעור התורה והוא אחד מחמשים הרי הוא חולק על דברי חכמים ואם רצה לומר שיעור חבירו הרי הוא מפרש דברי חכמים עד כאן לשונו. ואע"פ שבירושלמי נסתפקו בדבר נקיט ליה הכא רבינו דר"י מפרש דברי חכמים משום דבפרק קמא דתמורה עלה י"ג אמאי דתניא אין תרומה אחר תרומה קאמר מתניתין מני ר"ע היא דתנן השותפין שתרמו זה אחר זה ר"א אומר תרומת שניהם תרומה ר"ע אומר אין תרומת שניהם תרומה וחכמים אומרים אם תרם הראשון כשיעור אין תרומת השני תרומה ואם לא תרם כשיעור תרומת השני תרומה וכיון דבברייתא זו לא הזכיר ר"י וקתני להאי סברא דר"י בלשון חכמים אלמא קים ליה דרבי יוסי לפרש דברי חכמים אתא ולפיכך פסק רבינו לחלק בין תרם הראשון כשיעור ללא תרם כשיעור ונראה שהוא ז"ל מפרש שמה שאמר ר"י שאם לא תרם הראשון כשיעור תרומת השני תרומה היינו לומר דאף תרומת השני תרומה ולא רצה לפרש דתרומת השני דוקא תרומה ולא תרומת הראשון דמאי אולמיה דהאי מהאי ומ"מ יש קיצור בלשון רבינו שהיה לו לכתוב דהא דקתני אם תרם הראשון כשיעור היינו כשיעור חבירו: ועדיין יש לדקדק בדברי רבינו שכתב ואם לא היו ממחין ותרם הראשון כשיעור וכו' ובירושלמי אמרו ואם בשאינם ממחין אוף רבנין מודו לר"ע דתרומת שניהם תרומה ולא פליגי אלא בסתם והיאך פסק רבינו שאם לא היו ממחין ותרם הראשון כשיעור אין תרומת השני תרומה. וי"ל שהוא ז"ל מפרש דהכי קאמר ואי בשאינם ממחין יש צד דאף רבנן מודו דתרומת שניהם תרומה והיינו בלא תרם הראשון כשיעור וזה מה שיחזק עוד מה שפירש דכי אמר ר"י תרומת השני תרומה היינו אף תרומת השני תרומה: ואכתי איכא למידק למה השמיט רבינו דין בסתם דמוקי ביה הירושלמי פלוגתייהו וקאמר דלרבנן סתמן ממחין ובדברי רבינו אין הכרע דמדיוקא דרישא משמע דסתמן אינם ממחין ומדיוקא דסיפא איכא למשמע איפכא וצ"ע. והר"י קורקוס ז"ל כתב שיש לפרש דברי רבינו ואם אין ממחין וכו' דהכי קאמר אם אין ידוע שהם ממחין והוא הסתם הנזכר בירושלמי ורישא דמילתיה דוקא אם ממחין היינו שידוע שהם ממחין וסיפא דאין ממחין היינו דאין ידוע שהם ממחין עכ"ל: וכתב עוד הר"י קורקוס ז"ל שהקשו המפרשים על משנה זו מדדרשינן בפרק האיש מקדש אתם ולא שותפים ותירץ הוא לדעת רבינו דס"ל כתירוצא דירושלמי בריש תרומות כאן להלכה כאן למעשה פי' כאן לכתחלה כאן בדיעבד דבדיעבד הויא תרומה בשותפין לא קפדי אהדדי אבל לכתחלה גזרינן מאן דלא קפיד אטו דקפיד ויהיה פי' דברי רבינו כל התורם מהן כיון שכבר תרם תרומתו תרומה או שהוא סובר דההיא דרשא דלא כהלכתא ופליגא אמתניתין ואמתניתין סמכינן וזה היותר נראה בדעת רבינו עכ"ל:

ט׳

האומר לשותפו וכו'. משנה בפ"ג דתרומות (מ"ד) הרשה את בן ביתו או את עבדו או את שפחתו לתרום ת"ת ביטל אם עד שלא תרם ביטל אין ת"ת אם משתרם ביטל תרומתו תרומה ובירושלמי (הלכה ב') ולית הדא פליג על דר"ל דר"ל אמר אין אדם מבטל שליחותו בדברים תיפתר כגון שא"ל לך וקבע בצפון והלך וקבע בדרום. והא דר"ל איתא בקידושין בפרק האומר (דף נ"ט) ופליג עליה ר"י ואסיק גמרא דהלכה כר"י וכיון דלר"י אתי דיבור ומבטל דיבור אפילו לא שינה אין תרומתו תרומה וא"כ יש לתמוה על רבינו שפסק שאם לא שינה תרומתו תרומה וכבר השיגו הראב"ד: וכתב א"א מה ראה זה המחבר שפסק כר"ל וכו'. ועוד יש לתמוה על רבינו דהתם בקידושין אותביה ר"י לר"ל מהאי מתני' ושני ליה שאני נתינת מעות ליד אשה דכמעשה דמי ולא אתי דיבור ומבטל מעשה ומשמע דאפילו ר"ל לא אמר דלא אתי דיבור ומבטל דיבור אלא בשיש מעשה בדיבור ראשון אבל אם אין בו מעשה כי מתניתין מודה דאתי דיבור ומבטל דיבור וא"כ אפילו לר"ל לא בעינן שינה לפום גמרא דידן. ועל הירושלמי יש לתמוה אמאי לא שני כדשני בגמרא דידן ומיהו בהא י"ל דתרי תירוצי איכא במילתא חד נסיב גמרא דידן וחד נסיב הירושלמי ומדחזינן דר"ל סתם ואמר לא אתי דיבור ומבטל דיבור משמע טפי דלא שאני ליה בין דיבור דאית ביה מעשה לדיבור דלית ביה מעשה ומ"מ תמיהא קמייתא שהשיגו הראב"ד צ"ע, והר"י קורקוס ז"ל תירץ שרבינו סובר דגבי תרומה וכיוצא בה מודה גם ר"י דלא אתי דיבור לבטל השליחות ולא דמי לקידושין דבקידושין אורחייהו דנשי למיקפד שלא לינשא רק למי שלבה חפץ כי יש קפידא רבה בדבר ולכך סבר ר"י דבדיבור לחוד חוזרת אבל כרי העומד ליתרם אין דרך להקפיד האם יתרום זה או זולתו כיון שעומד לכך דהא איצטריך קרא למעוטי תורם שלא ברשות ואלו גבי קידושין אין הדבר צריך לאמרו ושותף תורם שלא מדעת שותפו ואריס תורם שלא ברשות בבא בע"ה ואמר כלך אצל יפות סגי והויא תרומה משא"כ בקידושין וכיון שכן לדעתכם קרינן ביה הואיל ועשהו שליח ולא סגי דיבור לבטוליה שליחותיה דלא ליהוי תרומה אא"כ שינה שליחותו שא"ל לקבוע בדרום וקבע בצפון ומיהו אם לא חזר ודאי שתרומתו תרומה אע"פ ששינה שכך כ' רבינו הואיל וביטל שליחותו מקודם אינה תרומה פירוש דלא תימא שמפני ששינה הוא דלא הויא תרומה אף אם לא ביטל אלא ביטל נמי בעינן והטעם דשינוי זה אין דרך להקפיד ולא הויא קפידא לבטל התרומה כיון שלתרום עומד אלא שכיון שחזר ומצאה חזרה וקפידא מקום לחול וחלה ובודאי שזה מוכרח שהרי בירושלמי העמידו בשינה והוא מחלוקת בין חזר ללא חזר. ומעתה אין מקום להקשות על רבינו מה שהקשה ר"י בעל הטורים שכתב ואיני מבין דבריו כיון שביטל השליחות קודם שתרם ל"ל שינה אפילו בלא שינה אינה תרומה ואם שינה אפילו לא ביטל השליחות אינה תרומה ע"כ וכבר הוכחתי דאי קשיא הך בתרייתא על הירושלמי קשיא אלא דודאי לא קשיא לא הא ולא הא כאשר כתבתי והיינו דבגמרא דידן משני רבא קושיא דמקשה ר"י לר"ל אע"ג דלית הלכתא כוותיה ולא קאמר תרגמא אליבא דר"ל משמע דרבא כר"ל ס"ל גבי תרומה מיהת מדמתרץ לה אליביה והשתא דאתינא להכי אפשר שאפילו אם ר"י חולק גם גבי תרומה כיון דרבא סבר כוותיה דר"ל גבי תרומה מיהת מדמשני לה אליביה מהטעם שנתבאר עכ"ל:

י׳

אריס שתרם וכו'. תוספתא בפרק קמא דתרומות ומסיים בה אבל אין רשאי להוציא מעשר אלא על חלקו בלבד. כתב הר״י קורקוס ז״ל ואע״ג דאמרינן בפרק האיש מקדש (קידושין דף נ״ב) ובפרק הניזקין (דף מ״א) אתם ולא אריסין אפשר דהיינו בתורם על חלקו של בע״ה והכא בתורם על חלקו וכדמסיים בתוספתא א״נ דהתם לכתחלה והכא דיעבד כמו שתירצו בירושלמי שכתבתי למעלה וכן מוכיח בההיא דהניזקין והוא הנראה בדעת רבינו עכ״ל: והאפוטרופסין תורמין נכסי וכו'. שם בתוספתא ובפרק הניזקין עלה נ"ב תניא דה"מ להאכיל אבל לא להניח ורבינו לא חשש לכתבו כאן לפי שסמך על מ"ש בסוף הלכות נחלות:

י״א

הגנב והגזלן וכו'. ואם היו הבעלים רודפים אחריהם וכו'. תוספתא פ״ק דתרומות ובפרק הגוזל ומאכיל (בבא קמא דף קי״ד) מייתי מתניתין דפכ״ו דכלים עורות של גזלן אין מחשבה מטמאתן ושל גנב מחשבה מטמאתן ר״ש אומר חילוף הדברים של גזלן מחשבה מטמאתן ושל גנב אין מחשבה מטמאתן לפי שלא נתייאשו הבעלים אמר עולא מחלוקת בסתם אבל בידוע דברי הכל יאוש קני רבה אמר בידוע נמי מחלוקת ת״ש הגנב והגזלן והאנס הקדשן הקדש ותרומתן תרומה ומעשרותן מעשר מני אי רבנן קשיא גזלן אי ר״ש קשיא גנב בשלמא לעולא וכו' בידוע וד״ה היא אלא לרבה [קשיא] וכו' בליסטים מזויין ור״ש היא א״ה היינו גזלן תרי גווני גזלן ופירש״י אבל בידוע דשמעינן דמייאש ד״ה יאוש כדי קני ורבינו (בפכ״ד) מהלכות כלים פסק כעולא ומפני כך פסקו להאי תוספתא מאחר דלעולא ד״ה היא ומ״מ קשה שהו״ל לפרש דבידוע שנתייאשו הבעלים דוקא היא וי״ל דכיון דקתני סיפא ואם היו הבעלים רודפין אחריהם משמע בהדיא דרישא בשנתייאשו הבעלים היא:

י״ב

הבן והשכיר והעבד והאשה וכו'. תוספתא פ"ק דתרומות: הבן כשאוכל עם וכו'. גם זה שם בתוספתא:

י״ג

הפועלים אין להם רשות לתרום וכו'. זהו פירוש מה ששנינו בפרק שלישי דתרומות (משנה ד') הפועלים אין להם רשות לתרום חוץ מן הדרוכות שהם מטמאין את הגת מיד: וכתב הראב"ד א"א לשון המשנה כך הוא חוץ וכו':

י״ד

פועל שאמר לו ב"ה וכו'. תוספתא פ"ק דתרומות ומסיים בה שאין הגורן נכנס אא"כ נתרם. כתב הראב"ד א"א לשון התוספתא כך הוא וכו'. וכפי נוסחת הראב"ד לא אמר לו ב"ה תרום אלא כנוס גרני בלבד אמר לו והוי כאילו אמר לו תרום שאין הגורן נכנס אא"כ נתרם ורבינו גורס שאמר לו תרום אלא שבעה"ב אמר לו כנוס ותרום והוא תרם ואחר כך כנס ואשמעינן דאפילו הכי תרומתו תרומה משום דכנוס ותרום דאמר בע"ה לאו דוקא שיתרום אח"כ קאמר שהרי אין דרך לכנוס אלא א"כ נתרם:

ט״ו

העכו"ם שהפריש תרומה משלו וכו' במה ד"א בא"י וכו'. זהו פירוש רבינו במשנה במנחות פרק רבי ישמעאל עלה ס"ז שמירוח העכו"ם אינו פוטר גזירה משום בעלי כיסים ורש"י והתוספות פירשו בע"א: ובודקין את העכו"ם וכו'. בפרק קמא דערכין עלה ו':

ט״ז

המתכוין לומר תרומה וכו'. משנה פרק ג' דתרומות (משנה ח'): הפריש תרומה במחשבתו וכו'. בס״פ כל הגט (גיטין דף ל״א) פירשו כן רש״י והתוספות על הא דתניא שהתרומה ניטלת במחשבה מדכתיב ונחשב לכם תרומתכם ובפרק האיש מקדש (קידושין דף מ״א:) פריך גמרא מה לתרומה שכן ניטלת במחשבה:

י״ז

המפריש תרומה על תנאי וכו'. נלמד מהדין שכתב רבינו לקמן בסמוך התורם בור של יין: וכן המפריש תרומה ומעשרות וכו'. בס"פ הנודר מן הירק (נדרים דף נ"ט) והרי תרומה דאי בעי מיתשיל עלה ובטלה ברובא פירש הר"ן דאי בעי מיתשיל עלה ע"י פתח וחרטה כשאר נדרים: ודע דהתם בגמרא אמרינן בתרומה ביד כהן עסקינן דלא מצי מיתשיל עלה ופירש הרא"ש דכיון שיצאת מרשות ישראל וקיים בה מצות נתינה תו לא מצי לאפקועי שם תרומה מינה על ידי שאלה ויש לתמוה על רבינו למה השמיט זה ואפשר שרבינו היה מפרש כמו שכתב הרא"ש בשם הר"א ממיץ דאכהן קאי דלא מצי מיתשיל שהרי לא קרא עליה הוא שם תרומה אבל ישראל המפרישם מצי מיתשיל עלה אפילו היא ביד כהן ואפשר שמאחר שכתב רבינו המפריש תרומה ומעשרות וניחם עליהם משמע שפיר דמיירי בשלא היה אלא הפרשה בלבד ועדיין לא באה ליד כהן:

י״ח

התורם בור של יין וכו'. משנה בסוף טבול יום (פ"ד מ"ז) וכת"ק:

י״ט

ומ"ש בד"א בתרומה גדולה וכו'. ירושלמי פ"ב דתרומות (הלכה א') משנה שניה: וכתב הראב"ד פירוש ואינו חושש וכו'. ואיני יודע אהיכא קאי ונראה שבנוסחא שלו היה כתוב ואינו חושש שמא יאבדו וכו'. ובא לפרשו אבל אין כתוב כן בנוסחא דידן לא במשנה ולא בתוספתא ולא בירושלמי ולא בדברי רבינו:

כ׳

האומר שלמעלה תרומה וכו'. ירושלמי סוף פרק רביעי דתרומות:

כ״א

התורם את הגורן וכו' עד סוף הפרק. תוספתא פרק שלישי דתרומות וקצתו איתא נמי במשנה סוף מעשרות:

נחלת הכלל · Torat Emet 363

קרית ספר · הלכות תרומות פרק ד׳

א׳

עושה אדם שליח להפריש תרומות ומעשרות דכתיב כן תרימו גם אתם לרבות שלוחכם ואין עושין שליח גוי דכתיב גם אתם מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית.

ב׳

חמשה לא יתרומו דכתיב דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה פרט לגוי מאת כל איש פרט לקטן אשר ידבנו לבו פרט לחרש ושוטה דידבנו משמע דיש בו דעת להתנדב וזאת התרומה אשר תקחו מאתם פרט לתורם את שאינו שלו כיון דלא שויוה שליח. ואם אמר לו בעל הבית כשלקט ותרם כלך אצל יפות והיו שם או שליקט והוסיף תרומתו תרומה דגלי דעתיה דניחא ליה בשלוחותיה אף על גב דמעיקרא לא יהב ליב רשות קרינא ביה גם אתם לרבות שלוחכם שנראה לפירוש הרב ז"ל דלא הוה ליה נוסחת הגמר' ריש פרק אלו מציאות כמו שכתובה בספרינו הכי נמי מסתברא דמעיקרא שויה שליח אלא דומיא דעובדא דבסמוך דמהני כלך אצל יפות לאכילת פירות שלא מדעת בעל הבית מעיקרא ולא הוי גזל כיון דגלי השתא דעתיה דניחא ליה במאי דיהיב אריסיה להנהו רבנן משמע דלענין תרומה דאמרו כלך אצל יפות הוי כי הכא דלא ידע בעל הבית אלא השתא. התורם משלו על של חברו הרי זו תרומה והפירות מתוקנים דלא בעינן דלשויה שליח אלא כשתורם מפירו' בעל הבית אבל כשתורם מפירותיו זכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו ושלא מדעתו וטובת הנאה של תורם דאי לאו פירי דידיה לא מתקן כרייה דהאיך ולכך הוי טובת הנאה דידיה וקרא דתבואת זרעך ונתת מוקמינן ליה אמעשר דזכאי בעל התבואה בנתינתו.

ה׳

קטן שהגיע לעונת נדרים תרומתו תרומה דכיון דהוא מופלא הסמוך לאיש לא ממעטינן ליה מאת כל איש וגו'.

ו׳

האומר לשלוחו צא ותרום ובא אחר כך ומצא כרי תרום לא אמרינן חזקה שליח עושה שליחותיה דבעל הבית להקל בדאוריתא אלא חיישינן דילמא אחר תרם שלא ברשות ואין תרומתו תרומה דאף על גב דניחא ליה במאי דתרם ואמרינן לעיל דתרומתו תרומה הכא דכבר עשה שליח שאני.

ז׳

שליח תורם כדעת בעל הבית והוי תרומה דאוריתא ואם אינו יודע דעתו תורם כבינוני ואם נתכוון להוסיף על הבינוני אפילו אחד ממ"ט אין תרומתו תרומה דכיון דאינו יודע דעתו אינו שלוחו אלא לבינוני אבל נתכוון לבינוני ועלתה בידו אחד מארבעים אזלינן בתר כונה דידיה ולא קפיד בעל הבית דהא איהו גופיה אם עלה בידו א' (מעשרי') [מארבעי'] תרומתו תרומ'.

ח׳

השותפין חייבין בתרומה ומעשרות דכתיב מעשרותיכם אפילו של שנים וכל מי שתורם מהם תרומתו תרומה ותרומת השני אינה תרומה דהוי תוספת דחייב במעשרות כדאמר' לעיל ואם לא תרם הראשון כשיעור תרומת שניהם תרומה כדאמרינן לעיל דעלתה בידו אחד מס"א דיחזור ויתרום.

ט׳

שליח שהלך לתרום ובטל בעל הבית שליחותו אם לא שנה השליח תרומתו תרומה דאין אדם מבטל שליחותו בדברים ואם שנה הואיל ובטל שליחותו מקודם אינה תרומה דאף על גב דליכא קפידא במאי דשנה אתי דיבור ומבטל ליה לדיבור קמא כיון דשנה.

י׳

ואריס שתרם ואחר כך עכב בעל הבית תרומתו תרומה דהא אריס הוי כשלוחו ואפטרופין תורמין מנכסי יתומי דהוו כשלוחין. והגנב והגזלן והאנס כשבעלים רודפים אחריה' ובן ושכיר והעבד והאשה כשתורמין על הכל אין תרומתן תרומה דהוו תורמין על מה שאינו שלהם. הבן כשאוכל עם אביו והאשה בעיסתה ופועלים שהאמינם בעל הבית על הגת תרומתן תרומה דהוו כשלוחין וכן פועל שאמר לו כנוס לי גרני ותרום אפילו תרם קודם תרומתו תרומה. תרומת גוי משלו אינה תרומה מדאוריתא דכתיב בני ישראל ויקחו לי תרומה ולא גוים.

ט״ז

המכוין לומר תרומה ואמר מעשר או איפכא לא אמר כלום עד שיהו פיו ולבו שוים דכתיב מוצא שפתיך וכתיב כל נדיב לב דבעינן גומר בלבו ומוציא בשפתיו ודווקא כשמכחישין לבו ושפתיו זה את זה אבל לא מכחשי כמו שחשב בלבו ולא הוציא בשפתיו כלום הרי זו תרומה דכתיב ונחשב לכם תרומתכם וגו' כתרומת גורן במחשבה בלבד הויא כתרומת גורן.

י״ז

המפריש תרומה על תנאי אם לא נתקיים התנאי אינה תרומה דהא דינו להפריש מאי זה מקום שירצה וכיון דלא הפריש ממקום זה אלא על תנאי כך אינה תרומה כיון שלא נתקיים. וכן יש שאלה בתרומות ומעשרות דכיון דאיתנהו בבל תאחר כדכתיב ה' אלהיך וגו' איתנהו נמי בכלל לא יחל דברו הוא אינו מיחל אבל אחרים מוחלין לו דאכל מאי דהוי בכלל נדר קאי וכל מה שהתנה ונתקיים התנאי תרומה גדולה כדינה ותרומת מעשר כדינה דמיד שעלתה נתקיים התנאי הרי הם מדמעות.

כ׳

והאומר שלמעלה חולין ושלמטה תרומה או איפכא דבריו קיימים דלדעתו הדבר תלוי והתורם סתם אפילו כל שהו נפטר הכל מן התורה כיון שהכל לפניו בשעה שתורם:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות תרומות פרק ד׳

ב׳

והתורם את שאינו שלו. בירושלמי בעי אם הוי הטעם מפני שאינו תורם את של חבירו או שאינו תורם את שאינו שלו ונפ"מ אם מירח לכרי והפקירו [דלאחר מרוח הפקר אינו פוטר] ועשה תרומה ואח"כ זכה בו אם הוי תרומה, ובעי למיפשט מהך דתנן אכל תרומת הקדש ותני ר"ה שהקדיש טבל [פירוש דקמ"ל ר' הושעיא דאפילו כן חל איסור הקדש על טבל משום דטבל מותר בהנאה שאינו של כלוי והקדש אסור עיין תוס' שבת (דף כ"ו) ד"ה אין מדליקין דלא מצאנו בשום מקום שיהא הטבל אסור בהנאה, ובעניותן מצאנו מפורש דמותר כמו דתנן פ"ה דדמאי מ"ח אין אדם רשאי למכור טבל אלא לצורך הא לצורך שרי, ואולי לא ברירא להו מכאן דאפשר כיון דמוכר הוי לקוח ומיפטר מן התורה, ותו איך שייך דאסור להנות ולמכור כיון שע"י המכירה תפקע ממנו איסור טבל א"כ ההפקעה מחיוב טבל והיתר המכירה באין בב"א. אך ז"א דלגבי המוכר נשאר בטבלו דאי חזר ולקח חייב לעשר וא"כ אסור להנות וכמוש"כ תוס' ב"מ (דף פ"ח), ואולי משום דאפשר לחלק בין טבל הטבול לתרומה ובין טבל הטבול למעשר ודוק ואכמ"ל עוד באופנים שונים שיש לי בזה. ועיין לרבינו פ"י הכ"ה ומפני זה כו' ומותרת לכהן הקדישה נאסרה אף לכהן כו' ולא ידענא הא ר' הושעיא קאמר גם בהקדיש בטבלו אך ז"א דכיון שפקע איסור טבל כשהפריש תו חייל איסור הקדש על התרומה וכמו דאמר ביבמות גבי אשת אח ודוק] ומאן קא תרים הגזבר, אלמא דיכול להפריש את שאינו שלו כיון שאינו של חבירו א"ר אידי תפתר שהגזבר כבעלים ודלא כר' יוסי דאמר הוא גזבר הוא אחר, ובחידושי להלכות שקלים בארתי. וכעת נ"ל כך, דתנן ומייתי לה בבלי ב"ב (דף ע"ט) הקדיש בור ואח"כ נתמלא מים שובך ואח"כ נתמלא יונים אילן ואח"כ נשא פירות כו' מועלין בהן ואין מועלין במה שבתוכן דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר המקדיש את השדה ואת האילן מועלין בהן ובגידוליהן כו' שאף ר' יוסי לא נחלק עליו אלא בשדה ואילן אבל בבור ושובך מודי ליה, ועמדו רבנן בתוס' דלא אמרינן שיקנה חצר הקדש כמו שקנה חצר דהדיוט דחצר משום יד איתרבאי ולא מצאנו יד להקדש, והנה אם נאמר דהגזבר כבעלים ולכך מצי תרים את של הקדש כתורם את שלו א"כ בעומד הגזבר מצדו ואמר זכתה שדה להקדש היה צריך לזכות החצר להקדש כמו דיש בידו לזכות להקדש כן מצי זכי ע"י החצר דהוי גזבר בעליו והוא עומד בצדו, וכן מצאנו בקדושין (דף כ"ז) דכמו דקני לנפשיה מטלטלין אגב קרקע כן קני הגזבר מעשר עני עבור העניים אגב השדה שקונה לעצמו משום דיד עניים הוי והוי כקונה לעצמו עיי"ש וממש כמוש"כ [או כפי הנראה מסוגיא דידן דמשתמרת קני בלא אמירה כלל היינו דיהיה משתמר לדעתו של בעלים והכא משתמר לדעת הגזבר] אבל אם נאמר דגזבר כמו אחר א"כ לא מהני מה שמשתמר לדעתו דגזבר וכן מה שעומד בצדו ואומר זכתה להקדש וז"ב, ומר' יהודה אין ראיה דבש"מ פירשו דלעולם קניא הקדש רק משום שאינו בא ע"י הקדש אדם לית בה דין מעילה וזה יתכן לר' יהודה דאין מעילה בגדולין והוא משום דהגדולין ממילא קא אתי ולא נתקדשו ע"י ישראל, כן מצי סבור דבור קני להני מים ושובך קני להנך יונים רק דלית בהו מעילה משום דאינן באין ע"י הקדש אדם, אבל ר' יוסי סבר דיש מעילה בגדולין ואפ"ה סבר בבור ושובך דאין מועלין במה שבתוכן ואם הוי זכי להו בור ושובך אמאי לא ימעלו וע"כ סבר דגזבר כמו אחר ולא מהני מה שעומד מצדו ומה שמשתמר לדעתו ולכך לא זכי הקדש במים ויונים, וזהו ר' יוסי דאמר הוא גזבר הוא אחר ודוק: ולפ"ז אינו צריך לדחוק כלל הך דפליגי ראב"ש ות"ק בהקדישן ריקנין ואח"כ נתמלאו אם מועלין במה שבתוכן, דפליגי בפלוגתת ר"מ וחכמים ובבאין דרך שובכו רק דמיירי בפשיטות והראב"ש סבר דהגזבר כבעלים וכהברייתא תמן דמצי להרים גזבר את של הקדש דאיהו הוי כבעלים ואם עומד בצדו ואמר זכתה כו' או משתמר לדעתו קני להו הקדש ושפיר מועלין במה שבתוכן, ות"ק הוא ר' יוסי דאמר גזבר כאחר ולא קני להו הקדש ולכך אין מועלין במה שבתוכן. אך יתכן דהך סוגיא סברה דיכול להפריש שאינו שלו כיון שאינו של חבירו וכמו דמצי תרים להפקר כן מצי תרים להקדש וליכא מאן דפליג על ר' יוסי ולא ניחא ליה לומר דראב"ש יסבור גזבר כבעלים [וכיו"ב פירשו רבנן בתוס' בפרק יש נוחלין (דף קל"ו) ד"ה והתניא על דרך כזה יעו"ש]: וכיון שזכינו לזה א"ש טובא קושיית התוס' בקדושין (דף ס"ג) על אביי דחשיב כולהו תנאי דסברי אדם מקנה דבר שלב"ל ולא חשיב לראב"ש, דאליבא דאביי יסבור ראב"ש כמו דמשני ר' אידי הך דר' הושעיא דגזבר כמו בעלים וכן משני ריש לקיש במעשרות פ"ה ואין מקום כלל דראב"ש יסבור דמקנה אדם דבר שלב"ל ודוק: הראנו מקום דבבלי סבר דמצי תרים להפקר וכן להקדש מצי תרים הגזבר, רק אביי סבר דלא מצי תרים. אולם לענ"ד אפשר דעד כאן לא קאמר הירושלמי רק לתרום פירות של הפקר לתקנן אבל לעשותן כולן תרומה על מקום אחר זה לא מצאנו בודאי, וטעמא משום דלתקן הרי עומד הכרי לזה להתרם ולהתיר איסור טבלו אבל לא לעשותן כולן תרומה. [והנה בפרק הגומ"א (דף קט"ו) הרי שהי' טוען כדי יין וכדי שמן וראה שהן משתברות לא יאמר הרי הן תרומ"ע על פירות כו' לא אמר כלום, אלמא כיון דלאיבוד אזיל לית בהו זכיה והפקירא הוי הרי מוכח דעל הפקר אינו יכול לתרום. אולם לפי מה שבארתי דרק לתרום את של הפקר בעי בירושלמי אבל אינו יכול לתרום מן ההפקר על פירות אחרים אינו ראיה משם דלתרום על פירות שיש לו בתוך ביתו לא מצי לכו"ע. וכמעט מפורש זה בתוספתא לפי גירסת הגר"א דמאי פרק ח', הרי שהיה טוען כדי יין וכדי שמן וראה שהן משתברות לא יאמר הרי הן תרומ"ע על פירות שיש לי תוך ביתי ואם אמר לא אמר כלום אבל קורא שם לתרומ"ע שבה עד שלא יגיע לארץ, הרי מבואר כפירושינו דהגם דהוי הפקירא מכל מקום להפריש את ההפקר עצמו מצי תרים ודוק. אמנם המעיין יראה כי שם בסוגיא מפני שהוא כאבוד וגריע מהפקר. וכולה הך שמועה עמומה אצלי דפריך מזה על הך דמי שבא בדרך ומעות בידו ואנס כנגדו כו' ואם אמר דבריו קיימין יעו"ש דדא ברור דאע"ג דאין ההפסד בהמעות עצמו רק אנס בא עליו מכל מקום סבר דלא מיקרי מצוי בידך דבעי גבי מעשר כדאמר פרק הגוזל קמא (דף צ"ח) יעו"ש דכתיב וצרת בידך, אולם מקור הנך ברייתות הוא בתוספתא מע"ש פ"א מתניין גבי הדדי הך דמי שבא בדרך כו' והך דהיה טעון כדי יין כו' ושם הגירסא ואם עשה כן אסור ומוכח דבהנך דסופן להיאבד במע"ש דההפסד רק להבעלים דבריו קיימין אבל בתרומע"ש דההפסד לנכסי כהן לכן דבריו בטלים ואסורים פירותיו משום טבל יעו"ש, וכן הא דמייתי תמן הך דמי שהי' לו עשרה חביות של טבל טמא וראה אחת מהן שנשברה או שנתגלתה כו' ובשמן לא יעשה כן מפני הפסד כהן, הוא בתוספתא דדמאי ושם הגירסא ואם אמר הרי זו תרומת מעשר לא אמר כלום, הרי דמשום פסידא דכהן גם בדיעבד אין בתרומתו כלום, ויעוין תוס' שפירשו דבשמן בדיעבד תרומתו תרומה וזה היפוך התוספתא דפ"ח דדמאי והגירסא בתוספתא מי שהי' לו עשרה חביות של מעשר טבל וכן הנכון. ויש להאריך ולפלפל דהא דנאמר דמשום פסידא דכהן בדיעבד לא אמר כלום תליא בהא דפליגי ר' חסדא ור' נתן ב"ר אושעיא במפריש מהטמא על הטהור אם במזיד לא עשה כלום כל עיקר דאפילו ההיא גריוא הדר לטבליה יעו"ש פרק האשה רבה (דף פ"ט) ובדברי רבינו פ"ה ה"ח ובפ"ג הי"ז לא אמר כלום משום דאינו יכול להציל כלל ובפ"ד מהלכות מע"ש הי"ב ואכמ"ל כי כבר יצאנו מהמכוון]. והוכחה לזה מהא דיליף שליחות מתרומה בבלי קדושין וירושלמי שם בתרומות ואם הו"א דרשאי להפריש את של הפקר רק משום שהוא של חבירו לא מצי תרים ברשות א"כ איך שייך זה לשליחות טפי הו"ל למימר משום נתינת רשות וכמו דאמרן גבי תמורה וכיון דנותן רשות להרים תו הוי כהפקר כיון שאין רשות הבעלים מוחה על ידו תו מצי להרים אף שאינו שלו כמו דמצי תרים של הפקר והקדש [ואולי משום דבכה"ג לא מקיים מצות הפרשה ודוק] וע"כ דבכה"ג ודאי לא מצי להרים של הפקר לעשותן תרומה על מקום אחר. והנה מתוס' יבמות (דף פ"ט) ד"ה שהפקר ב"ד הפקר מוכח דסברי דתורם ההפקר אין תרומתו תרומה, ולפלא בעיני כי לא ראיתי ספק זה בפוסקים והשמיטו הירושלמי הנ"ל. אולם מהא דאמר פ"ק דבכורים דגזל קודם יאוש לא מצי הבעלים לתרום ובעי שיהיה ברשותו, כש"כ שבעי שיהי' שלו ושל הפקר לא מצי לתרום וכמו דאמר שם הלכה א' ר' אמי בשם ר' יוחנן אפילו הבעלים שתרמו אין תרומתן תרומה, הרי דהנגזל שהוא שלו רק כיון שאינו ברשותו אינו יכול לתרום. אולם בתשובה הארכתי בזה דיש לומר כיון דיש לגזלן קנין בה דמצי לקנותה בשנוי מעשה אח"כ אף בשנוי דממילא וכיו"ב ביאוש למ"ד יאוש קאי דקנוי רק לגזלן, הרי חזינא דנכנס קצת ברשות הגזלן בעת הגזילה בחיוב אחריותו וחיוב השבתו לבעלים עד כי איכא חד מ"ד בריש הגוזל ומאכיל דהגוזל ובא אחר ואכלו דאינו חייב השני לשלם להבעלים הרי דמיחשבא דנכנסו קצת לרשות גזלן, לכן טפי אין הבעלים יכולים להרים מהפקר דאינו ברשות אחר כלל ולכן לא מצי לפשוט הירושלמי מהתם והדברים ארוכים ואכ"מ, ודוק בכל מה שהעלתי: אבל התורם משלו כו' ה"ז תרומה. נ"ב, כר' זירא וכן מפורש בירושלמי:

ט׳

האומר לשותפו כו'. הוסיף רבינו שותפו מה שלא נזכר במשנה ודייק מדתנן בד"א שלא דבר כו' והך בד"א קאי על מה דסליק מניה דמיירי בשותפין וע"ז אמר בד"א שלא דבר אבל הרשה והה"ד לבן ביתו כו' כמו שותף. ונראה דעת רבינו דכיון דחזינא דרבא שני הכא במ"ע כגון שקדם בעה"ב ותרם את כריו מוכחא דאף דקיי"ל דאתי דבור ומבטל דבור כר' יוחנן בזה צריך לאוקמה הכי, וטעמו דדוקא הנך דחשיב כאן דאם ביטל שלא בפניהן יכול לבוא לידי תקלה שהשותף שיש לו חלק בזה הכרי ובן ביתו ועבדו שמזונתן עליו יכול לאכול אחר שיתרום לכן אין הביטול שלא בפניו בכוונת הלב מועיל והוי מילי בעלמא, אבל אם יאמר לחבירו שאין לו חלק בכרי ואין מזונותיו עליו ודאי בביטול בעלמא סגי דקפיד לתרום בעצמו ודלא כמו שבטור וש"ע בשם רבינו כתבו האומר לחבירו ודוק:

י״ב

הבן והשכיר והעבד והאשה תורמין על מה שהן אוכלין אבל לא יתרומו על הכל כו'. המשל"מ הביא סוגיא דיבמות דתניא ואכלתם אותו בכ"מ אתם וביתכם למד על נשואה בת ישראל שנותנת רשות לתרום. והנה השמועה שמה צ"ב, דקא פריך על הא דתנן בת לוי מאורסת לכהן ובת כהן ללוי לא תאכל לא בתרומה ולא במעשר אמאי לא תאכל במעשר הא לאו זרות איכא ואף לר"מ דמעשר ראשון אסור לזרים ג"כ תהא מותרת, אר"ש מאי אינה אוכלת דקתני אינה נותנת רשות לתרום מכלל דנשואה נותנת רשות כו', וזה פלא חדא דקרא ל"ל אם היא רשאה להרים מה שהיא אוכלת יכולה ליתן גם רשות להרים ועוד ארוסה דאין לה מזונות פשיטא דלא נותנת רשות להרים כיון שבעצמה אינה מרימה ומאי קמ"ל במשנה, ועוד דמשמע דארוסה תורמת מעשר של ארוס רק רשות אינה נותנת וזה מילי דבדותא, ועוד דבכ"מ שוה עבד לאשה, סוף דבר אינני מבין הסוגיא לפי פרש"י כלל. לכן לדעתי נראה כן, דבמסכת גיטין סוף כל הגט אמר דר"א בן גמלא סבר דבעה"ב מצי להרים מכריו תרומת מעשר ורבנן פליגי עליה יעו"ש, ובירושלמי פ"ק דתרומות מייתי לה בשם ר' יוסי דר' יוסי אמר בעה"ב שתרם את המעשרות מה שעשה עשוי, ונראה דרבנן דסברי דאין הבעה"ב יכול להרים היינו כיון שמוכרח ליתן את המעשרות ואין לו בהם רק טובת הנאה לכן לענין תרומת מעשר הוי כתורם שאינו שלו ואף אם נימא דטובת הנאה ממון בכ"ז כבר פירשו הקדמונים דאין לו בהם רק כפי שווי הטובת הנאה, ובגונב טבלו של חבירו אינו משלם לו רק דמי הטובת הנאה מהתמ"ע ואף אם הוא עדיין טבל למעשר ולא הורם ממנו המעשר ואיכא למ"ד מתנות שלא הורמו לאו כמי שהורמו דמיין, בכ"ז לא מצי להרים דכיון דאם הורם המעשר ג"כ לא מצי להפריש התרומת מעשר מתוכו ולא עדיפא מאילו הורם המעשר. יהיה איך שיהיה דא ברירא דמילתא דלרבנן אע"ג דהבעה"ב לא מצי להרים תרומת מעשר בכ"ז בנתינת רשות לישראל מן הלוי אע"ג דעדיין לא זכה בו הלוי בכ"ז מצי הבעה"ב להרים ובעינן שיהא הלוי איש אשר בו יקוים מצות נתינה שאם יתן לו המעשר יתקיים בו מצות נתינה ללוי לכן מצי ג"כ להרים וז"ב: והדבר מבואר בספרי סוף פרשת קרח ולא תשאו עליו חטא מנין אתה אומר שאם הפריש אותו שלא מן המובחר שהוא בנשיאת עון ת"ל ולא תשאו עליו חטא אין לי אלא בן לוי ישראל שנטל רשות מלוי מנין ת"ל ולא תשאו עליו חטא. וכל אשר עין לו יראה דאין הפירוש על השליח המרים, דאטו ע"י שלוחו מצי להפריש שלא מן המובחר, וע"כ בגוונא דהבעה"ב מפריש התרומת מעשר ע"י נתינת רשות מן הלוי וזה שדייק ישראל שנטל רשות מלוי וסד"א כיון שהישראל אין לו נפ"מ שזה וזה אינו שלו מצי להפריש שלא מן המובחר קמ"ל דגם הוא בנשיאת חטא וז"ב. והנה ר' עקיבא וראב"ע הא פליגי אם מקיים מצות נתינה במע"ר בנתינה לכהן וקיי"ל כר"ע דאינו נותן רק ללוי ועיין בפ"א מהלכות מעשר ה"ד בכס"מ מש"כ בזה, וא"כ אם יתן לו הכהן רשות להרים תרומ"ע לא מצי הבעלים להרים כיון דבנתינה דיליה לא מקיים מצות נתינה והוי בזה כישראל דרשות שלו לא מהני ושפיר תניא בספרי דקרא דואכלתם אותו בכ"מ אתם וביתכם גילה שנשואה ללוי נותנת רשות לישראל להרים תרומע"ר ממעשר טבל כמו לוי עצמו אע"ג דלא זכתה בו עדיין מידי. ולכך שפיר תנן במשנתינו בת לוי מאורסת לכהן כו' אינה אוכלת בתרומה ומעשר שבמעשר אינה נותנת רשות לבעה"ב להרים כיון דלא יקיים בנתינתו לה מצות נתינה דאירוסין לכהן וכן עובר ויבם פוסלין אותה דאינה כלוי עצמו וכן בת כהן ללוי עדיין באירוסין אינה כנשואה ללוי, ומפני דבקרא מידרש מלישנא דואכלתם אותו בכ"מ לכן בזה הלשון עצמו נשנה במשנתינו אינה אוכלת ודוק. וכיו"ב מצאנו בירושלמי שם דפריך במעשר ממ"נ תאכל כהנת היא תאכל לויה היא תאכל ר"ה בשם ר' יוחנן כמ"ד אין נותנין מעשר לכהונה, פירוש דלא מתקיים בנתינתו מעשרו לה מצות נתינה יעו"ש. וכיון שבארנו זה הלא פשוט דלדידן דקיי"ל כבן גמלא דאיתקוש תרומות להדדי וישראל עצמו מצי להרים בלא רשות ואדרבה הבעלים מצי ליתן רשות ללוי להפריש טרם שזכה בה הלוי כדמפורש בפ"ק דתרומות בירושלמי אין מקום לזה כלל, ולכך רבינו דפסק דהבעלים מצי להפריש לעיל בפ"ג הי"ב לא זכר הך ברייתא כלל ולא הך דספרי לענין אם הפריש שלא מן המובחר בשנטל רשות דאין להם מקום לדינא. וזה ענין חדש: אך לומר דבת לוי המאורסת לכהן ואפילו נשואה לכהן לא נתקיים מצות נתינה בנתינת מעשר לה זה צ"ע רב כיון שמותרת לאכול אף לר"מ ועיין פרק הזרוע (דף קל"א) ברש"י יהיב מתנתא לכהנתא יעו"ש אם לא דנימא דעיקרא קאי על בת כהן ללוי עיי"ש ועיין בתוס' שם ד"ה מאי אינה אוכלת, ואח"כ ראיתי מה שהנחתי בצ"ע בחידושי רמב"ן ביבמות שם שהעיר מהך דנטל מתנות עבור אשתו יעו"ש:

י״ד

כנוס לי גרני ותרום. פירוש דסד"א דהוי קפידא משום דפועל אוכל במלאכתו בשעת כניסתם ואינו צריך לעשר כיון שאוכל מן התורה לכן אם יתרום קודם הלא תרומה קובעת וצריך לעשר על מה שאוכל כמוש"כ לקמן פ"ה ממעשר הי"ט והוי אמינא דהבעלים רוצה שלא יהא צריך לעשר על מה שאוכל לכן אמרה התוספתא משום שאין הגורן נכנס אלא א"כ נתרם ולא דמיא להך דשקול חפץ והב גיטא ועיין במשל"מ ודוק:

י״ט

בד"א בתרומה גדולה אבל בתרומ"ע שמותר לתרום שלא מן המוקף. בראב"ד א"א, פירוש ואינו חושש שמא יאבדו אלא א"כ מצאן אובדין [הכא נמי] (ה"פ) אין חוששין שמא תשבר וכיון שעלתה בשלום מיד הותר. מפרש טעם הירושלמי דכיון דחזינן דשרי לתרום שלא מן המוקף הרי דאין חוששין מה"ת שמא נאבד לכך גם הוא אינו חושש אם תשבר התרומה אחר עלייתה מן הבור ומלת ה"פ ט"ס וצ"ל ה"נ והוא ר"ת הכי נמי:

כ״א

התורם (מן) [את] הגורן צריך שיכוון את לבו שתהיה זו תרומה וכו' ועל מה שבתוך התבן כו' ואם לא נתכוין כו' נפטר הכל שתנאי ב"ד הוא שהתרומה על הכל. נראה דתנאי ב"ד הוא כולל עוד דהא תנן בפ"ק דמעשרות איזהו גרנן למעשרות אעפ"י שמרח נוטל מן הקטועין ומן הצדדין וממה שבתוך התבן ואוכל, הרי דהמירוח איננו קובע מה שבתוך התבן כו' ואנן תנן בפ"א דתרומות אין תורמין כו' ולא מדבר שנגמר מלאכתו על דבר שלא נגמר מלאכתו וכו' וכמו דיליף מקרא דכדגן מן הגורן כו' הרי דגמור מן הגמור מצות הפרשה ואיך תורם מן הכרי על מה שבתוך התבן אשר הוא מן הגמור על שאינו גמור דעדיין לא נגמר מלאכתו מה שבתוך התבן לחיוב תרומ"ע, וצ"ל דגם זה נכלל בכלל תנאי ב"ד שלהפריש מן התקלה אמרו חכמים שיתרום לכתחילה מן הגמור על שאינו גמור בהאי גוונא, וכה"ג מצאנו בזבחים סוף פרק ב"ש דאתנו ב"ד דלא לימא לשמו כו' יעו"ש היטב כי היכי דלא ליתי לידי תקלה וז"ב: אולם לפ"ז אינני מבין דברי הירושלמי ז"ל ר"ח חברון דרבנן בעי תרם אחד בששים שהוא אחד מששים ואחד על הקוטעין ועה"צ כו', אמר ר' יוסי ולא מתניתין היא שהתורם בלבו על הקוטעין כו' כלום צריכא אלא ביתר, פירוש דעיקר הרבותא הוא שאעפ"י שאם נחשוב מה שבתוך התבן אינו שיעור ששים בהתרומה וזה שהוא יתר על ערך התרומה ולפי מש"כ הרבותא שתורם מן הגמור על שאינו גמור. ונראה דעיקר ראייתו מהא דמחלק בין תרומה למעשר ואם הוי בערך שהתרומה הוא אחד מששים בשנחשוב גם מה שבתוך התבן א"כ במעשר אמאי לא יועיל לתרום המעשר על מה שבתוך התבן ובודאי דלא איכפת ליה בתרומה אם יהא פחות דהא חיטה אחת פוטר את הכרי משא"כ במעשר אינו יודע כמה יהא ואינו יכול להפריש מאומד ודוק:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

יצחק ירנן · הלכות תרומות פרק ד׳

א׳

עושה וכו'. עיין בסוגיית קידושין דף מ"א ובמ"ש הרב עצמות יוסף ז"ל שם ועיין במה שכתב שם לדעת ר' שמעון דמכח הסמיכות נמי ידעינן מה אתם בני ברית וכו' ובזה ניחא ליה מ"ש המרדכי לדעת ר"ש מנ"ל דגוי לאו בר שליחות יעו"ש ולא זכר שר להתוס' בפרק המביא תניין דף כ"ג ד"ה מה אתם דכ"כ בפירוש כמ"ש הרב ז"ל ובזה מיושב מ"ש רש"י בחולין דף י"ב ומציעא דף כ"ב שכתב דשליחות דתרומה מגם אתם אתרבי ומינה וכו' והיינו כר"ש וכמ"ש התוס' בגיטין וכדכתיבנא ודוק. ועיין במציעא דף ע"א ובמ"ש הרשב"א והר"ן בקידושין דף מ"א ודוק.

ב׳

חמשה לא יתרומו וכו'. וקשה דבפ' חרש דף קי"ג פסקו רב חייא בר אשי ושמואל כר' אלעזר דברייתא היפך משנה זאת. וי"ל דש"ס דשבת דף קנ"ג ע"ב ס"ל כרבנן דמתני' אמטו להכי פסק כן וכמ"ש בחידושי פרק כ' מהל' שבת ה"ז. אבל התורם וכו' הרי זו תרומה. ועיין מ"ש מרן ודבריו סתומים כאן אמנם בביאורו בב"י יו"ד סי' של"א ביאר היטב תירוצו הלזו יעו"ש. ועיין להרב מל"מ מ"ש על דברי מרן וע"פ מאי דביאר בב"י שפיר מובנים דבריו. וכן מבואר ממ"ש התוס' בב"ק דף ס"ח ע"ב ד"ה הוא דאמר וכו' וכמ"ש הרב מל"מ והרב ב"ח ז"ל שדי נרגא בתירוץ מרן וז"ל וי"ל דאפילו נימא וכו' בעל כרחך צריך לפרש דלא הויא תרומה אלא מטעם שזכין לאדם שלא בפניו והך תרומה זכות הוא לו שמרויחו וא"כ מסתמא הו"ל כשלוחו וא"כ אין חילוק בין צריך דעתו או לא וכו' עכ"ל יעו"ש. ולענ"ד לא קשה מידי דמאי דמדמה בגמ' זכין לאדם שלא בפניו לשלוחו של אדם כמותו וכמ"ש המפרשים היינו דכשם דשלוחו של אדם כמותו ומועיל הפרשת השליח בעד המשלח כן זכין לאדם וכו' ומועיל הפרשתו של זה בעד הכרי של אחר אבל לאו מתורת שליח אלא דחשיב כשלוחו כמו שליח דמהני ה"נ כשהוא זכות לו מהני וא"כ אם איתא דס"ל לר' יוחנן דצריך דעת בעל הכרי פשיטא דטובת הנאה של בעל הכרי דהו"ל שלוחו ואינו בדין שיהא של תורם אלא ודאי פשיטא ליה דאין צריך דעתו ולא הו"ל שלוחו אלא מטעם זיכוי ואפילו שלא בפניו וקא בעי משל מי טובת הנאה וכן נראה מסוגיית קידושין דף מ"ב ע"א דזכיה אינה מטעם שליחות יעו"ש ומ"ש הוא לעיקר הקושיא אין דבריו כדאים לכתוב דלא קשה מידי יעו"ש דלדבריו לא נשארה שום בעיא דלא נפשטה ומה גם בנדון דידן דהדחיה היא הלכה ופסקה רבינו בהל' נדרים. אך קשה מה שנתעורר בני יצחק יצ"ו דא"כ דלרבי ירמיה פשיטא ליה דאין צריך דעת בעל הכרי איך קאמר בגמ' בבעיא הראשונה לדחות הפשיטות כדאמר רבא וכו' והא הא דרבא נאמר על בעיית רבי ירמיה ואחרי ראות דלר' יוחנן פשיטא ליה מאי קמיבעיא ליה לש"ס, ולזה י"ל דכונתו לשאול אי איכא פשיטות ממשנה או מברייתא אבל אה"נ דידע דלר"י פשיטא ליה. ועיין להרב מל"מ שכתב דרבינו פסק כן מסוגיית בכורות דף י"א ושכן דעת הריטב"א ודלא כדעת התוס' יעו"ש ותמה על דבריהם דכיון דשלוחו של אדם כמותו מתרומה ילפינן לה הרי התם גלי קרא ואמר אתם גם אתם לומר דמה אתם לדעתכם אף שלוחכם כן וא"כ פשיטא דבכל מקום דאמרינן דמהני שליח ודאי דבעינן דומיא דתרומה יעו"ש. ודבריו תמוהים דהא ברור הוא בריש האיש מקדש דלאו מתרומה ילפינן לכל התורה אלא מגירושין וקדשים ודתרומה אצטריך לגופיה דסד"א דלא יהא מועיל לדעת ר' שמעון ולרבנן אצטריך למה אתם בני ברית יעו"ש בקידושין דף מ"א וא"כ ס"ל להתוס' דאין ללמוד משם לבעלמא דצריך מדעתו אך זו היא שקשה על התוס' דמאי שנא דרשה זו דמה אתם בני ברית דילפינן מינה לבעלמא ולא כן בהך דמה אתם לדעתכם.

ג׳

התורם וכו'. הנה רבינו ז"ל הביא הך ברייתא דכלך אצל יפות ולא כתב בשוייה שליח כאוקימתא דרבא אליבא דאביי וכתב מרן דחיליה מש"ס דקידושין ומש"ס דמציעא דמשמע דבדלא שוייה שליח איירי יעו"ש וכל דבריו דחוקים דהא בש"ס דקידושין הוא רבא ורבא הוא דתרגם הכי במציעא ואף דהיה אליבא דאביי אי לאו דס"ל הכי לא מתרץ הכי, ועוד לשון ה"נ מסתברא משמע שהם דברי רבא. ומ"ש דרבינו לא הוה גריס הכי אלא ותסברא סוף סוף הכל אחד והכי פירושו ותסברא אי בדלא שוייה שליח מי הויא תרומתו תרומה אלא דלא ניחא להו להתוס' בגירסא זאת משום דהוי ותסברא מחודש בכאן שלא נאמר אלא לקיים האוקימתא ובכל מקום לא נאמר אלא לסתור וכמ"ש כל זה בשיטה מקובצת למציעא יעו"ש. וראיתי למהר"י קורקוס שכתב כדברי מרן וביאר יותר וז"ל ואפשר דרבינו גורס ותסברא אי שוייה שליח כי לא נמצאו יפות מהם אמאי אין תרומתו תרומה ומשני הכא במאי עסקינן דאמר ליה תרום סתמא וכו' והיא הגירסא דכתבו התוס' דלא גרסי לה וכו' עכ"ל. ואחרי נשיקת ידיו ורגלי קדשו לא נמצא גירסא זו בשום ספר ולא כתבו התוס' אלא דאיכא נוסחא דותסברא לחודא והיינו כמ"ש בשיטה מקובצת וכדכתיבנא. גם מ"ש מרן מעובדא דמרי בר איסק דלא שוייה שליח אינו הכרח וכמ"ש בשיטה מקובצת משם כמה גאונים דשאני תרומה דצריך דשוייה שליח משום דהוי על תרומה דלמפרע אבל תרומה דלהבא אפי' דלא שוייה שליח, וכן ראיתי למהר"י קורקוס ג"כ דחה זה יעו"ש, וא"כ לפ"ז אין מקום למה שסיים מרן וז"ל אפי' דגריס היינו מקמי דידעינן וכו' דהא מ"ש בגמ' דתרומה מצוה היא וניחא ליה היינו גם בשוייה שליח אלא דמאי דמוקמינן בשוייה שליח היינו לדלמפרע אבל לדלהבא יש הפרש בין תרומה לדבר אחר וא"כ אין מכל זה הכרח לרבינו ומ"מ עדיין יש ליישב לדברי מרן דכיון דאיכא הך סברא דשאני תרומה מועיל גם בלמפרע וחשיב שליח ומתורץ לאביי גם בדלא שוייה שליח וזהו דעת רש"י כאן בקידושין דפי' וז"ל שיועיל למי שנטל וכו' יעו"ש דמשמע מפשט דבריו דגם בתרומה לא שוייה שליח וכן משמע מדבריו בעירובין וכמ"ש ודלא כמ"ש התוס' בדעת רש"י וכמ"ש. ולענ"ד נראה דחיליה דרבינו ממ"ש בירושלמי פ"א דתרומות וז"ל בא אביו ואימן על ידו למפרע נעשית תרומה או מכאן ולהבא א"ר שימי נשמיענה מן הדא הרי שבא בעל הבית וכו' (היא הברייתא דידן) בין כך ובין כך תרומתו תרומה אית לך מימר למפרע נעשית תרומה ודחי ליה מכאן ולהבא ואוף הכא נמי מכאן ולהבא נעשית תרומה וכתב המפרש הר"א ליב ז"ל וז"ל ובאלו מציאות הדיוק בהיפך משום דמוקי לה בעשאו שליח מעיקרא אבל הש"ס זה משמע ליה דלא נעשה שליח אלא השתא עכ"ל. הרי דהירושלמי פליג בפי' דהאי ברייתא דס"ל דלא עשאו שליח וכיון דהירושלמי והש"ס דילן דעירובין דף ע"א ס"ל דלא עשאו שליח הכי נקט לה רבינו ומה גם דלשון הברייתא דקאמרה שלא ברשות מסייעת ולכן כתב רבינו בהל' אישות פ"ה ה"ח כשנטל הוא מעצמו לקדש את האשה דאינה מקודשת הא אי עשאו שליח מקודשת ויש הפרש מתרומה דאף בלא עשאו שליח מועיל כפי מאי דפסק רבינו כאן ודוק.

ה׳

ואפילו בתרומה של תורה וכו'. עיין להרב מל"מ מ"ש בפ"ב דנזירות הי"ג ועיין להרדב"ז שם מה שיישב לזה.

ו׳

האומר לשלוחו וכו'. עיין מ"ש הטור יו"ד סי' של"א על שם הרב שמשון ותמה עליו הרב מל"מ שהוא היפך הגמ' יעו"ש ודברי הר"ש הנזכר הביאום התוס' והרא"ש בעירובין ריש דף ל"א ולא כתבו כמ"ש הטור. ועיין בהל' בכורות פ"ד ה"א הקשה כן הרב מל"מ גם שם והמג"א סי' ת"ט ס"ק י"ז ומהר"א חאקו ז"ל בס' לשון למודים הל' פסח סי' ק"ע ומחנה אפרים הל' שלוחין סי' כ"א. ומן התימה על הר"ב ב"ח סי' הנזכר כתב על דברי הטור שמחלוקת זה מבואר בתוס' דעירובין וליתא יעו"ש.

ח׳

והשותפים וכו'. עיין מ"ש מרן משם הר"י קורקוס, ומ"ש בהל' י' גבי אריס ובמ"ש שם הרב מל"מ ז"ל.

ט׳

האומר וכו'. עיין מ"ש מרן משם מהר"י קורקוס ליישב דעת רבינו דרבינו סובר דר' יוחנן מודה בתרומה וכו' משא"כ בקידושין וכו' יעו"ש. ולע"ד איני יכול להסביר תירוץ זה דמאחר דאיהו הוא ר"י דמקשה לריש לקיש מהך מתני' איך יעלה על הדעת דר"י מודה בתרומה זה אין הדעת סובלו. וכן קשה להרדב"ז שכתב לחלק ממ"ש רבינו בהל' אישות למ"ש כאן יעו"ש. ואם שינה וכו'. והוא מהירושלמי צריך להתבונן מאי שנא מהא דתנן במעילה פ"ו משנה א' אבל אם אמר לו הבא לי מן החלון והביא מגלוסקמא או להיפך שליח מעל הרי דמשום שינוי כזה לא חשיב שלוחו ואף דמה שיש בחלון ובגלוסקמא אחד הוא והוי דומה להך דהכא וצריך להתיישב בזה.

י׳

אריס שתרם וכו'. כתב מרן משם הר"י קורקוס דהיינו בתורם על חלקו של בעה"ב וכו'. וכתב הרב מל"מ דפי' על חלקו לאו חלקו לבד אלא חלקו עם חלק בעה"ב דכיון דתרם על הכל דינו כשותפים עכ"ל. ונראה דמה שהכריחו להרב לומר כן משום דאי על חלקו לבד הוא דרשאי ולא עם חלקו דבעה"ב א"כ מה יענה למ"ש רבינו לעיל גבי שותפין דכל התורם מהם תרומתו תרומה דהיינו חלק שניהם יחד ובש"ס מאתם אימעיטו שניהם שדרשו אתם ולא שותפין אתם ולא אריסין דכי הדדי נינהו, אלא ודאי צ"ל דעל חלק בעה"ב לחודיה הוא דאינו רשאי אבל על חלק שניהם ביחד יכול לתרום וזהו שסיים הרב דינו כשותפין וכדכתיבנא. אלא דקשה טובא דסיום התוספתא הוא כך אבל אין רשאי להוציא מעשר אלא על חלקו בלבד ומינה הוא דלמד הר"י קורקוס חידוש זה וא"כ מוכרח דהדברים כפשטן דעל חלקו דוקא הוא שכתב הר"י קורקוס דיכול לתרום ומעתה קשה טובא להר"י קורקוס כפי תירוץ זה מה יענה למ"ש רבינו גבי שותפין וכדכתיבנא ודוק. והאפוטרופוסין וכו'. עיין מ"ש מרן, ועיין מ"ש מהר"י קורקוס בתירוץ ראשון דרבינו איירי כשתרם בדיעבד יעו"ש באורך. ולשון רבינו שכתב תורמין לא משמע אלא לכתחילה ולכן נראה כמ"ש בתירוץ שני יעו"ש.

י״א

הגנב וכו'. עיין למרן מה שהקשה ומה שתירץ. ולענ"ד דבריו תמוהים דאדרבא ממ"ש בסוף דבריו נראה דרישא איירי בסתם שאינו ידוע משום דבסיפא איירי ברודף אחריהם והיינו בידוע דאינו מייאש ומשמע דוקא בידוע הא בסתם תרומתו תרומה ועיין להרב לח"מ פ"ו מהל' גזלה ה"ג.

י״ד

פועל וכו'. עיין השגות ומ"ש מרן ומה שהקשה המל"מ לדבריו יעו"ש. ולע"ד לא קשה ע"פ מ"ש הרדב"ז וז"ל בתוספתא פועל וכו' ואם אמר לו כנוס לי גרני תרומתו תרומה שאין הגורן נכנס אלא א"כ נתרם, ומדברי רבינו נראה דדוקא דא"ל כנוס לי גרני ותרום, וי"ל דלרבותא נקט הכי לא מיבעיא אי לא אמר תרום דפשיטא דתרומתו תרומה שאין הגורן נכנס וכו' אלא אפילו א"ל כנוס ותרום סד"א קפידא הוי ומעביר על דבריו הוי קמ"ל דאין זו קפידא כיון שאין הגורן נכנס אלא א"כ נתרם עכ"ל. והשתא לא קשה לריש לקיש מהאי תוספתא דהאי דלא יהיב טעמא משום דנעשה רצונו משום דאין מועיל כאן טעם זה מאחר דהאריך בלשונו ואמר כנוס ותרום דלאיזה צורך האריך ואמר ותרום כיון דבאומרו כנוס נכלל תרומה דבכלל כניסה הוא תרומה אלא ודאי דקפידא הוא ונחית לסדר משו"ה הוצרך לטעמא דאין הגורן נכנס אלא א"כ נתרם וקמ"ל דאף שדיבר שלא לצורך לא הוי קפידא.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות תרומות פרק ד׳

א׳

עושה אדם שליח להפריש לו תרומות כו'. כתב הסמ"ג עשין קל"ד דעושה אדם שליח לתרום מכל התבואות שיהיו לו עד עולם מאחר שיכול ליתנם לשלוחו ולזכותם לו שיקנה לו גוף הקרקע לפירותיו כך פי' ר"י פ"ב דנזיר ע"כ. והדברים הם תמוהים בעיני וצ"ע ועיין במרדכי ר"פ כל הבשר:

ב׳

אבל התורם משלו על של אחרים הרי זו תרומה ותיקן פירותיהם. כתב מרן איבעיא לן בגמרא אם צריך דעתו של בעל הכרי ולא איפשיטא כו' ומשמע דממילא נפשטה גם בעיא ראשונה ע"כ. ודבריו תמוהין הם אצלי דבעיא שניה אין לה שייכות כלל עם הבעיא הראשונה דבין אם נאמר שתורם משלו על של חבירו צריך דעת או שלא יהיה צריך דעת נסתפקו בגמרא טובת הנאה של מי מי אמרי' לאו פירי דהאיך מי מיתקנא כריא דההוא או דילמא אי לאו כריא דההוא לא הויא פירי דהדין תרומה ולפי המסקנא דטובת הנאה של תורם עדיין אפשר דאעיקרא צריך דעת של בעל הכרי אלא שטובת הנאה היא של התורם ולפ"ז נמצא שבעיא ראשונה שהיא אם צריך דעת בעל הכרי או לא לא נפשטה ולפ"ז יש לתמוה על רבינו שפסק דאינו צריך דעת. והנראה אצלי דרבינו סמך על ההיא דאמרינן בפ"ק דבכורות עלה י"א אמר רב הונא הפודה פטר חמור של חבירו פדיונו פדוי והביא דין זה בפרק י"ב מהלכות בכורים דין י"ג וא"כ יש ללמוד מכאן דכי היכי דאמרינן הכא דפודה משלו בלא דעת בעל החמור דפדיונו פדוי ה"נ גבי תרומה התורם משלו על חבירו בלא דעת בעל הכרי תרומתו תרומה ואף שבעיא זו לא נפשטה במקומה אין זה מן הקושיא שיש לנו הרבה כיוצא בזה בתלמוד בעיות שלא נפשטו במקומם ונפשטו במקום אחר וכיוצא בזה כתבו התוס' בפ"ק דקידושין עלה כ"ג עלה דההיא דאמרינן דאמר רב הונא הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו דאע"ג דבפרק אין בין המודר הוי בעיא ולא איפשיטא מ"מ אורחיה דתלמודא בכמה דוכתי דלא למיפשט אלא ממשנה או מברייתא אע"ג דמצי למיפשטה מדברי אמוראי וכן כתב הר"ן בפרק אין בין המודר וא"כ בדין זה דאם צריך דעת לא בעו למיפשטה אלא ממשנה או מברייתא אע"ג דמצו למיפשטה ממימרת רב הונא דבכורות ואף שכתבו התוס' בבכורות דלא דמי לתורם משלו על של חבירו דהתם כתיב גם אתם לרבות שלוחכם ובעינן מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם אבל הכא לא כתיב בעלים ע"כ. מ"מ אפשר דרבינו לא ס"ל חילוק שכתבו התוספות וס"ל דבעייא דפרק אין בין המודר נפשטה ממימרת רב הונא דפ"ק דבכורות ואעיקרא דדינא דברי התוס' הללו שגבו ממני דהא הא דקי"ל דשלוחו של אדם כמותו מתרומה ילפינן לה והתם גלי קרא ואמר אתם גם אתם לומר דמה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם א"כ פשיטא דבכל מקום דאמרי' דמהני שליח פשיטא דבעינן דומיא דתרומה ודברי התוספות צריכים אצלי תלמוד. שוב ראיתי להריטב"א בפ"ק דקידושין עלה דההיא דא"ר הונא הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו שכתב דטובא איכא בתלמוד דסלקו בתיקו בחדא מסכתא ומיפשטו במסכתא אחריתי כו' ובפרק אין בין המודר איבעיא לן התורם משלו על של חבירו צריך דעת או אין צריך ולא איפשיטא התם ומצינו כיוצא בה דפשיטא ליה לרב הונא דא"ר הונא הפודה פטר חמור של חבירו פדיונו פדוי ולא פשטוה מינה משום דמימרא היא ע"כ. ואין ספק שסברת רבינו היא כסברת הריטב"א ז"ל הלזו כמ"ש וזה פשוט ועיין במ"ש התוס' בפרק מרובה (דף ס"ח) ד"ה הוא דאמר כצנועים שכתבו ומיהו קשה דבפ"ד דבכורות משמע דהפודה פטר חמור של חבירו פדיונו פדוי ואפילו שלא מדעתו כו' ואי מדעת בעלים דומה היה דפדיונו פדוי לבעלים ע"כ. ויש מדברי התוס' הללו סיוע לדברי מרן ז"ל ודוק. ונראה ג"כ שגירסת התוס' בבכורות לא היתה כגירסתנו דוק ותשכח:

ג׳

התורם שלא ברשות כו'. כתב מרן ואע"ג דבפרק אלו מציאות אוקמוה בדשוייה שליח כו'. ועיין בפרק הדר (דף ע"א) דאמרי' נעשה כאומר כלך אצל יפות ובמה שפירש"י והתוס' שם ודוק ועיין בט"ז י"ד סי' של"א סל"ב שהאריך ליישב דברי רבינו ודוק. ומ"ש רבינו אם בא בע"ה ואמר לו כלך אצל יפות כו' מכאן ולהבא נעשית תרומה ולא למפרע. ירושלמי פ"ק דתרומות הלכה א' ודוק:

ה׳

קטן שהגיע לעונת נדרים וכו'. כר"י דאמר מופלא הסמוך לאיש דאורייתא וכן פסק רבינו בפי"א מהלכות נדרים ועיין במ"ש הראב"ד בפ"ב מהלכות נזירות דין י"ג:

ו׳

האומר לשלוחו צא ותרום לי כו'. הטיו"ד סימן של"א כתב ע"ד רבינו וזה לשונו אבל הר"ש פסק דאפילו בשל תורה סמכינן אשליח עושה שליחותו כו' הלכך אם יודע שכריו תרום לא חיישי' לשמא תרם אחר כו' ודברים הללו תמוהים בעיני ולא יכולתי להולמם דהא בגמרא אמרינן דאף אם מצאו תרום דאין חזקתו תרום דילמא איניש אחרינא שמע ותרם והו"ל תורם שלא מדעת:

י׳

אריס שתרם וכו'. כתב מרן אפשר דהיינו בתורם על חלקו של בע"ה. פי' שתרם חלקו של בע"ה לבד אבל הכא בתורם על חלקו עם חלק בע"ה דכיון דתרם על הכל דינו כשותפין:

י״ב

הבן כשאוכל עם אביו והאשה בעיסתה וכו'. עיין בפ"ט דיבמות (דף פ"ו) דתניא ואכלתם אותו בכל מקום אתם וביתכם למד על נשואה בת ישראל שנותנת רשות לתרום ע"כ. וה"ה לענין תרומה גדולה וחלה בעת"ה סי' קפ"ח ודוק:

י״ג

הפועלים אין להם רשות לתרום וכו'. עיין במ"ש מרן בטיו"ד ס"ס שכ"ח שאם הגדול הפריש בלא רשות דהוי חלה יע"ש:

י״ד

פועל שאמר לו בע"ה וכו'. כתב מרן ורבינו גורס שאמר לו תרום כו'. וקשיא לי לגירסת רבינו מההיא דפ"ג דגיטין (דף כ"ט) דאמרי' דאף דאמר שקול חפצא והב גיטא ושינה ונתן הגט ולקח החפץ דלר"ל הגט כשר כיון שכבר נעשה רצונו שלקח החפץ וא"כ תיקשי לר"ל מברייתא זו דלמאי איצטריך לטעמא דאין הגורן נכנס אא"כ נתרם תיפוק לי דכל שכנס כבר נעשה רצונו וליכא קפידא במה שהקדים כנוס לתרום ודוק:

נחלת הכלל · Warsaw, 1881

שער המלך · הלכות תרומות פרק ד׳

שער המלך על הלכות תרומות פרק ד׳ ארוך במיוחד (3 קטעים, 20,406 תווים), ולכן הוא מוצג בעמוד נפרד כדי שהעמוד הזה יישאר קריא. לקריאת שער המלך על הלכות תרומות פרק ד׳ במלואו

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות תרומות ד׳, מתוך הלכות תרומות שבספר זרעים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות תרומות כל הרמב״ם