רמב״ם - הלכות תרומות · פרק ג׳

ספר זרעים · 24 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות תרומות · פרק ג׳

הלכה א׳

תְּרוּמָה גְּדוֹלָה אֵין לָהּ שִׁעוּר מִן הַתּוֹרָה. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יח ד) "רֵאשִׁית דְּגָנְךָ" כָּל שֶׁהוּא אֲפִלּוּ חִטָּה אַחַת פּוֹטֶרֶת הַכְּרִי. וּלְכַתְּחִלָּה לֹא יַפְרִישׁ אֶלָּא כַּשִּׁעוּר שֶׁנָּתְנוּ חֲכָמִים. וּבַזְּמַן הַזֶּה שֶׁהִיא עוֹמֶדֶת לִשְׂרֵפָה מִפְּנֵי הַטֻּמְאָה יֵשׁ לוֹ לְהַפְרִישׁ כָּל שֶׁהוּא לְכַתְּחִלָּה:

הלכה ב׳

וְכַמָּה הוּא שִׁעוּרָהּ שֶׁנָּתְנוּ חֲכָמִים. עַיִן יָפָה אֶחָד מֵאַרְבָּעִים. וְהַבֵּינוֹנִית אֶחָד מֵחֲמִשִּׁים. רָעָה אֶחָד מִשִּׁשִּׁים. וְלֹא יִפְחֹת מֵאֶחָד מִשִּׁשִּׁים:

הלכה ג׳

כָּל תְּרוּמָה שֶׁאֵין הַכֹּהֲנִים מַקְפִּידִין עָלֶיהָ כְּגוֹן תְּרוּמוֹת הֶחָרוּבִין וְהַקְּלִיסִין נִטֶּלֶת לְכַתְּחִלָּה אֶחָד מִשִּׁשִּׁים. וְאֵלּוּ נִטָּלִין אֶחָד מִשִּׁשִּׁים. תְּרוּמַת גִּדּוּלֵי תְּרוּמָה וְעֵרוּבֵי תְּרוּמָה וּתְרוּמָה טְמֵאָה שֶׁהָיְתָה הַטֻּמְאָה בְּאֹנֶס אוֹ בִּשְׁגָגָה וּתְרוּמַת הֶקְדֵּשׁ וּתְרוּמַת חוּצָה לָאָרֶץ וּתְרוּמַת הַקֶּצַח וְהַקְּלִיסִין וְהֶחָרוּבִין וְהַגִּמְזִיּוֹת וְהַתֻּרְמוֹסִין וּשְׂעוֹרִים אֲדוֹמִיּוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֵן וּפֵרוֹת עָצִיץ שֶׁאֵינוֹ נָקוּב. וְכֵן הָאַפּוֹטְרוֹפְּסִין כְּשֶׁתּוֹרְמִין פֵּרוֹת יְתוֹמִים תּוֹרְמִין אֶחָד מִשִּׁשִּׁים:

הלכה ד׳

אֵין תּוֹרְמִין תְּרוּמָה זוֹ לֹא בְּמִדָּה וְלֹא בְּמִשְׁקָל וְלֹא בְּמִנְיָן לְפִי שֶׁלֹּא נֶאֱמַר בָּהּ שִׁעוּר אֶלָּא אֹמֶד וּמַפְרִישׁ בְּדַעְתּוֹ כְּמוֹ אֶחָד (מִשִּׁשִּׁים) [מֵחֲמִשִּׁים]. אֲבָל תּוֹרֵם הוּא אֶת הַמָּדוּד וְאֶת הַשָּׁקוּל וְאֶת הַמָּנוּי. וְלֹא יִתְרֹם בְּסַל וּבְקֻפָּה שֶׁמִּדָּתָן יְדוּעָה. אֲבָל תּוֹרֵם הוּא בָּהֶן חֶצְיָן אוֹ שְׁלִישָׁן. וְלֹא יִתְרֹם בִּסְאָה חֶצְיָהּ שֶׁהַחֶצְיָהּ מִדָּה:

הלכה ה׳

הַמַּרְבֶּה בִּתְרוּמָה הוֹאִיל וְשִׁיֵּר מִקְצָת חֻלִּין הֲרֵי זוֹ תְּרוּמָה. אֲבָל אִם אָמַר כָּל הַפֵּרוֹת הָאֵלּוּ תְּרוּמָה לֹא אָמַר כְּלוּם. הַמִּתְכַּוֵּן לִתְרֹם אֶחָד מֵעֲשָׂרָה וְעָלְתָה בְּיָדוֹ אֶחָד מִשִּׁשִּׁים תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה. נִתְכַּוֵּן לִתְרֹם אֶחָד מִשִּׁשִּׁים וְעָלְתָה בְּיָדוֹ אֶחָד מֵחֲמִשִּׁים אֵינוֹ תְּרוּמָה:

הלכה ו׳

הַמַּפְרִישׁ תְּרוּמָה וְעָלְתָה בְּיָדוֹ אֲפִלּוּ אֶחָד מֵעֶשְׂרִים תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה. תָּרַם וְעָלְתָה בְּיָדוֹ אֶחָד מִשִּׁשִּׁים וְחָזַר וְהוֹסִיף לְשֵׁם תְּרוּמָה אוֹתָהּ הַתּוֹסֶפֶת חַיֶּבֶת בְּמַעַשְׂרוֹת וּמַפְרִישׁ מִמֶּנָּה הַכֹּהֵן הַמַּעַשְׂרוֹת וְאַחַר כָּךְ יֹאכְלֶנָּה. תָּרַם וְעָלְתָה בְּיָדוֹ אֶחָד מִשִּׁשִּׁים וְאֶחָד הֲרֵי זוֹ תְּרוּמָה וְיַחֲזֹר וְיִתְרֹם פַּעַם שְׁנִיָּה כְּדֵי לְהַשְׁלִים הַשִּׁעוּר שֶׁבְּדַעְתּוֹ. וְהַתּוֹסֶפֶת הַזֹּאת יֵשׁ לוֹ לְהַפְרִישָׁהּ בְּמִדָּה אוֹ בְּמִשְׁקָל אוֹ בְּמִנְיָן אֲבָל לֹא יַפְרִישֶׁנָּה אֶלָּא מִן הַמֻּקָּף כָּרִאשׁוֹנָה:

הלכה ז׳

הַמַּפְרִישׁ מִקְצָת הַתְּרוּמָה אוֹתוֹ הַמִּקְצָת אֵינוֹ תְּרוּמָה וַהֲרֵי הוּא כְּחוֹלֵק הַכְּרִי. וְאַף עַל פִּי כֵן צָרִיךְ לְהַפְרִישׁ תְּרוּמַת אוֹתוֹ מִקְצָת מִמֶּנּוּ. וְלֹא יַפְרִישׁ עָלָיו מִפֵּרוֹת אֲחֵרוֹת:

הלכה ח׳

הַמַּפְרִישׁ מִקְצָת תְּרוּמָה מִכְּרִי זֶה וּמִקְצָת תְּרוּמָה מִכְּרִי אַחֵר מִמִּינוֹ. הֲרֵי זֶה לֹא יִתְרֹם מִזֶּה עַל זֶה. האוֹמֵר תְּרוּמַת הַכְּרִי זֶה לְתוֹכוֹ אִם אָמַר בִּצְפוֹנוֹ אוֹ בִּדְרוֹמוֹ קָרָא שֵׁם וְחַיָּב לְהַפְרִישׁ מִמֶּנּוּ תְּרוּמָתוֹ וְאִם לֹא צִיֵּן בְּמָקוֹם לֹא אָמַר כְּלוּם:

הלכה ט׳

אָמַר תְּרוּמַת הַכְּרִי זֶה וְהַכְּרִי הַזֶּה כָּזֶה מָקוֹם שֶׁנִּסְתַּיְּמָה תְּרוּמָתוֹ שֶׁל רִאשׁוֹן שָׁם נִסְתַיְּמָה תְּרוּמָתוֹ שֶׁל שֵׁנִי:

הלכה י׳

תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר אֵין מַפְרִישִׁין אוֹתָהּ בְּאֹמֶד. אֶלָּא מְדַקְדֵּק בְּשִׁעוּרָהּ וַאֲפִלּוּ בַּזְּמַן הַזֶּה. שֶׁהֲרֵי שִׁעוּרָהּ מְפֹרָשׁ בַּתּוֹרָה:

הלכה י״א

דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לִמְדֹּד מוֹדֵד. וְדָבָר הַנִּשְׁקָל שׁוֹקֵל. דָּבָר שֶׁאֶפְשָׁר לִמְנוֹתוֹ מוֹנֶה. הָיָה אֶפְשָׁר לִמְנוֹתוֹ וּלְשָׁקְלוֹ וּלְמָדְדוֹ הַמּוֹנֶה מְשֻׁבָּח וְהַמּוֹדֵד מְשֻׁבָּח מִמֶּנּוּ וְהַשּׁוֹקֵל מְשֻׁבָּח מִשְּׁנֵיהֶן:

הלכה י״ב

מִצְוַת תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶׁיַּפְרִישׁ אוֹתָן בֶּן לֵוִי מִמַּעַשְׂרוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יח כו) "וְכִי תִקְחוּ מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַמַּעֲשֵׂר". וְיֵשׁ לְיִשְׂרָאֵל לְהַפְרִישׁ אוֹתָהּ וְלִתְּנָהּ לַכֹּהֵן. וְיִתֵּן הַמַּעֲשֵׂר לַלֵּוִי אַחַר שֶׁיַּפְרִישׁ מִמֶּנּוּ תְּרוּמָתוֹ שֶׁהִיא מַעֲשֵׂר מִן הַמַּעֲשֵׂר:

הלכה י״ג

יִשְׂרָאֵל שֶׁהִפְרִישׁ מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן כְּשֶׁהוּא שִׁבֳּלִים קֹדֶם שֶׁיָּדוּשׁ וְיַפְרִישׁ תְּרוּמָה גְּדוֹלָה וּנְתָנוֹ לְלֵוִי. אֵין הַלֵּוִי חַיָּב לְהַפְרִישׁ מִמֶּנּוּ תְּרוּמָה גְּדוֹלָה אַחַר שֶׁיְּדוּשֶׁנּוּ אֶלָּא תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר בִּלְבַד. אֲבָל אִם דַּשׁ יִשְׂרָאֵל וְהִפְרִישׁ הַמַּעֲשֵׂר מִן הַדָּגָן קֹדֶם שֶׁיַּפְרִישׁ תְּרוּמָה גְּדוֹלָה [וּנְתָנוֹ לְלֵוִי חַיָּב הַלֵּוִי לְהַפְרִישׁ מִמֶּנּוּ תְּרוּמָה גְּדוֹלָה] וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר מֵאַחַר שֶׁנַּעֲשָׂה דָּגָן נִתְחַיֵּב בִּתְרוּמָה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יח ד) "רֵאשִׁית דְּגָנְךָ":

הלכה י״ד

בֶּן לֵוִי שֶׁלָּקַח מַעֲשַׂר שִׁבֳּלִים לֹא יִתֵּן תְּרוּמָתוֹ לַכֹּהֵן שִׁבֳּלִים אֶלָּא קוֹנְסִין אוֹתוֹ לָדוּשׁ וְלִזְרוֹת וְלִתֵּן לוֹ מַעֲשֵׂר מִן הַמַּעֲשֵׂר מִן הַדָּגָן. וְאֵינוֹ חַיָּב לִתֵּן לוֹ מַעֲשֵׂר מִן הַתֶּבֶן אוֹ הָעֵצָה. וְאִם הִפְרִישׁ תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר שִׁבֳּלִים כְּמוֹ שֶׁנָּתְנוּ לוֹ הֲרֵי זֶה כּוֹתֵשׁ וְנוֹתֵן לַכֹּהֵן אֶת הַזֶּרַע וְאֶת הַתֶּבֶן. וּמִפְּנֵי מָה קְנָסוּהוּ לִכְתּשׁ מִפְּנֵי שֶׁלָּקַח הַמַּעֲשֵׂר שִׁבֳּלִים וְהִפְקִיעַ מִמֶּנּוּ תְּרוּמָה גְּדוֹלָה:

הלכה ט״ו

בֶּן יִשְׂרָאֵל שֶׁאָמַר לְלֵוִי כָּךְ אָמַר לִי אַבָּא מַעֲשֵׂר לְךָ בְּיָדִי אֵין חוֹשְׁשִׁין לִתְרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶׁבּוֹ. שֶׁהֲרֵי אָבִיו הִפְרִישׁ תְּרוּמָתוֹ וּלְפִיכָךְ צִוָּהוּ שֶׁזֶּה הַמַּעֲשֵׂר לִפְלוֹנִי הַלֵּוִי. וְאִם אָמַר לוֹ כָּךְ אָמַר לִי אַבָּא כּוֹר מַעֲשֵׂר יֵשׁ לְךָ בְּיָדִי חוֹשְׁשִׁין לִתְרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶׁבּוֹ:

הלכה ט״ז

תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶׁהָיָה בָּהּ אֶחָד מִשְּׁמוֹנָה בִּשְׁמִינִית מוֹלִיכָהּ לַכֹּהֵן. פָּחוֹת מִכֵּן אֵינוֹ מְטַפֵּל לְהוֹלִיכָהּ אֶלָּא מַשְׁלִיכָהּ בָּאוּר וְשׂוֹרְפָהּ. וּבְיַיִן וּבְשֶׁמֶן אֲפִלּוּ כָּל שֶׁהוּא מוֹלִיכָהּ לַכֹּהֵן. וּבִלְבַד שֶׁתְּהֵא תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר וַדָּאִית וּטְהוֹרָה. אֲבָל אִם הָיְתָה טְמֵאָה אוֹ שֶׁהָיְתָה שֶׁל דְּמַאי אִם אֵין בָּהּ כַּשִּׁעוּר אֵינוֹ מְטַפֵּל בָּהּ אֶלָּא שׂוֹרְפָהּ:

הלכה י״ז

אֵין תּוֹרְמִין תְּרוּמָה גְּדוֹלָה אֶלָּא מִן הַמֻּקָּף. כֵּיצַד. הָיוּ לוֹ חֲמִשִּׁים סְאָה בְּבַיִת זֶה וַחֲמִשִּׁים סְאָה בְּבַיִת אַחֵר לֹא יַפְרִישׁ מֵאֶחָד מֵהֶן שְׁתֵּי סְאִים עַל הַמֵּאָה. שֶׁנִּמְצָא מַפְרִישׁ מִמָּקוֹם זֶה עַל מָקוֹם אַחֵר. וְאִם הִפְרִישׁ שֶׁלֹּא מִן הַמֻּקָּף תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה הַמֻּפְרָשׁ שָׁמוּר אֲבָל אִם הָיָה טָעוּן כַּדֵּי יַיִן אוֹ שֶׁמֶן וְרָאָה שֶׁמִּשְׁתַּבְּרִין וְאָמַר הֲרֵי הֵן תְּרוּמָה עַל פֵּרוֹת שֶׁבְּבֵיתִי לֹא אָמַר כְּלוּם:

הלכה י״ח

פֵּרוֹת הַמְפֻזָּרִין בְּתוֹךְ הַבַּיִת אוֹ שְׁתֵּי מְגוּרוֹת שֶׁבְּבַיִת אֶחָד תּוֹרֵם מֵאֶחָד עַל הַכּל. שַׂקֵּי תְּבוּאָה וְעִגּוּלֵי דְּבֵלָה וְחָבִיּוֹת שֶׁל גְּרוֹגָרוֹת אִם הָיוּ בַּהֲקֵיפָה אַחַת תּוֹרֵם מֵאַחַת עַל הַכּל. חָבִיּוֹת שֶׁל יַיִן עַד שֶׁלֹּא סָתַם אֶת פִּיהֶן תּוֹרֵם מֵאֶחָד עַל הַכּל. מִשֶּׁסָּתַם תּוֹרֵם מִכָּל אַחַת וְאַחַת:

הלכה י״ט

הָיָה מְלַקֵּט גַּפֵּי יָרָק וּמַנִּיחַ בַּגִּנָּה תּוֹרֵם מֵאֶחָד עַל הַכּל. הֵבִיא מִין אֶחָד בֵּינֵיהֶן תּוֹרֵם מִכָּל אֶחָד וְאֶחָד. הֵבִיא מִינִין הַרְבֵּה בַּקֻּפָּה כְּרוּב מִלְּמַעְלָה וּכְרוּב מִלְּמַטָּה וּמִין אַחֵר בָּאֶמְצַע לֹא יִתְרֹם מִן הָעֶלְיוֹן עַל הַתַּחְתּוֹן. וְאִם הִקִּיף חֲמִשָּׁה צִבּוּרִים בְּגֹרֶן תּוֹרֵם מֵאֶחָד עַל הַכּל בִּזְמַן שֶׁעִקַּר הַגֹּרֶן קַיָּם. אֵין עִקַּר הַגֹּרֶן קַיָּם תּוֹרֵם מִכָּל אֶחָד וְאֶחָד:

הלכה כ׳

תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר מַפְרִישִׁין אוֹתוֹ שֶׁלֹּא מִן הַמֻּקָּף שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יח כח כט) "מִכָּל מַעְשְׂרֹתֵיכֶם תָּרִימוּ תְּרוּמָה" אֲפִלּוּ מַעֲשֵׂר אֶחָד בִּמְדִינָה זוֹ וּמַעֲשֵׂר אֶחָד בִּמְדִינָה אַחֶרֶת מַפְרִישׁ תְּרוּמָה מֵאֶחָד עַל הַכּל. וְתַלְמִידֵי חֲכָמִים אֵין תּוֹרְמִין אֶלָּא מִן הַמֻּקָּף וַאֲפִלּוּ תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר:

הלכה כ״א

בֶּן לֵוִי שֶׁהָיָה לוֹ מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁלֹּא נִטְּלָה מִמֶּנּוּ תְּרוּמָתוֹ וְהִנִּיחוֹ לִהְיוֹת מַפְרִישׁ עָלָיו וְהוֹלֵךְ וְהוּא בְּטִבְלוֹ מַה שֶּׁעָשָׂה עָשׂוּי. שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יח כד) "כִּי אֶת מַעְשַׂר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָרִימוּ לַה' תְּרוּמָה" מְלַמֵּד שֶׁהוּא עוֹשֶׂה אֶת כֻּלּוֹ תְּרוּמָה לְאַחֵר:

הלכה כ״ב

הִפְרִישׁ מִמֶּנּוּ תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ הִנִּיחוֹ לִהְיוֹת מַפְרִישׁ עָלָיו וְהוֹלֵךְ עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה כֻּלּוֹ תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר וְיִתְּנוֹ לַכֹּהֵן לֹא עָשָׂה כְּלוּם. שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יח כט) "אֶת מִקְדְּשׁוֹ מִמֶּנּוּ" בִּזְמַן שֶׁקָּדָשָׁיו בְּתוֹכוֹ עוֹשֶׂה אוֹתוֹ תְּרוּמָה לַאֲחֵרִים. אֵין קָדָשָׁיו בְּתוֹכוֹ אֵינוֹ עוֹשֶׂה אוֹתוֹ תְּרוּמָה לַאֲחֵרִים. וְכֵן הַמַּנִּיחַ פֵּרוֹת לִהְיוֹת מַפְרִישׁ עֲלֵיהֶם תְּרוּמָה גְּדוֹלָה צָרִיךְ שֶׁיִּהְיוּ טְבוּלִין לִתְרוּמָה. וְאִם הִנִּיחָן לִהְיוֹת מַפְרִישׁ עֲלֵיהֶן מַעֲשֵׂר צָרִיךְ שֶׁיִּהְיוּ טְבוּלִין לְמַעֲשֵׂר:

הלכה כ״ג

כְּשֶׁמַּפְרִישִׁין תְּרוּמָה וּמַעֲשֵׂר מַפְרִישִׁין אוֹתָן עַל הַסֵּדֶר. כֵּיצַד. מַפְרִישׁ בִּכּוּרִים תְּחִלָּה לַכּל. וְאַחַר כָּךְ תְּרוּמָה גְּדוֹלָה. וְאַחַר כָּךְ מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן. וְאַחַר כָּךְ מַעֲשֵׂר שֵׁנִי אוֹ מַעֲשֵׂר עָנִי. וְהַמַּקְדִּים שֵׁנִי לָרִאשׁוֹן. אוֹ מַעֲשֵׂר לִתְרוּמָה. אוֹ תְּרוּמָה לְבִכּוּרִים. אַף עַל פִּי שֶׁעָבַר עַל לֹא תַּעֲשֶׂה מַה שֶּׁעָשָׂה עָשׂוּי. וּמִנַּיִן שֶׁהוּא בְּלֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כב כח) "מְלֵאָתְךָ וְדִמְעֲךָ לֹא תְאַחֵר". לֹא תְּאַחֵר דָּבָר שֶׁרָאוּי לְהַקְדִּימוֹ. וְאֵין לוֹקִין עַל לָאו זֶה:

הלכה כ״ד

הָרוֹצֶה לְהַפְרִישׁ תְּרוּמָה גְּדוֹלָה וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר כְּאֶחָד מַפְרִישׁ אֶחָד מִשְּׁלֹשִׁים וּשְׁלֹשָׁה וּשְׁלִישׁ. וְאוֹמֵר אֶחָד מִמֵּאָה שֶׁיֵּשׁ כָּאן הֲרֵי הוּא בְּצַד זֶה שֶׁהִפְרַשְׁתִּי וַהֲרֵי הוּא חֻלִּין. וְהַנִּשְׁאָר מִזֶּה שֶׁהִפְרַשְׁתִּי הוּא תְּרוּמָה עַל הַכּל. וְהַמַּעֲשֵׂר שֶׁרָאוּי לִהְיוֹת לְמֵאָה חֻלִּין אֵלּוּ הֲרֵי הוּא בְּצַד זֶה שֶׁהִפְרַשְׁתִּי. וְזֶה הַנִּשְׁאָר יֶתֶר עַל הַתְּרוּמָה מִמַּה שֶּׁהִפְרַשְׁתִּי הֲרֵי הוּא תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר עַל הַכּל:

כסף משנה · הלכות תרומות פרק ג׳

ב׳

(א-ב) תרומה גדולה אין לה שיעור וכו'. פרק ראשית הגז (חולין דף קל"ז ע"ב) ובירושלמי ריש פאה. ומ"ש ובזמן הזה שהיא עומדת לשריפה וכו': וכמה הוא וכו'. משנה פרק ד' דתרומות (משנה ג'):

ג׳

כל תרומה שאין הכהנים וכו' עד תורמין אחד מששים. בתוספתא דתרומות פרק חמישי: וכתב הראב"ד אמת הוא כי כן מצא בתוספתא וכו':

ד׳

אין תורמין תרומה זו וכו' עד שהחציה מדה. משנה בפ"ק דתרומות (משנה ז') ויהיב טעמא בירוש' משום שנאמר ונחשב לכם תרומתכם במחשבה אתה תורם ואי אתה תורם במדה במשקל ובמנין. והראב"ד כתב על דברי רבינו לא מן השם הוא זה וכו'. ואיני יודע למה כתב לא מן השם הוא זה שהרי מה שנתן רבינו טעם לפי שלא נאמר בה שיעור הוא יסוד מוסד לכל מה שיאמר בזה שאילו היתה תורה נותנת בו שיעור היה צריך להפריש במדה במשקל ובמנין. והראב"ד עצמו הוצרך לאומרו שכתב שכיון שלא נתנה בו תורה שיעור וזה שכתב רבינו הוא פירוש מה שאמרו בירושלמי ונחשב לכם וכו' וכ"כ הוא ז"ל בפירוש המשנה. וטעמו הוא שכיון שהתורה לא נתנה שיעור אין לעשות בענין שנראה שהוא מקפיד על השיעור שלא צותה תורה. והטעם שכתב הראב"ד לא נזכר בגמרא ואני בעניי לא הבנתי דבריו דנראה כאילו הוא טעם הפוך דהשתא שהוא תורם באומד קרוב לודאי שתרומתו או פירותיו מקולקלים ברוב הפעמים ואילו היה תורם במדה במשקל ובמנין לעולם לא יבא לידי כך ואע"פ שהרב ז"ל רצה ליזהר מזה שכתב שכיון שיתן דעתו להקפיד ולתרום במדה שמא יוסיף או ימעט וכו' שנראה מדבריו שכשאינו נותן דעתו להקפיד ולתרום במדה אע"פ שיוסיף או ימעט אין בכך כלום אין דעתי נוחה בכך דמה לנו ולקפידתו שאם הוא מוסיף או ממעט אע"ג שאין מקפיד קלקל מ"מ ואם אינו מוסיף ולא ממעט אע"פ שהוא מקפיד תיקן. ורבינו שמשון כתב מצוה לתרום מאומד כדי שיתרום בעין יפה וטעם יפה הוא למה שאמרו במחשבה ניטלת וכו' אבל עדיין יקשה דאיכא למיחש שמא יוסיף בתרומה ונמצא תרומתו מקולקלת וצ"ל דלב ב"ד מתנה שאם יהיה בו תוספת שיהיה אותו תוספת הפקר וההפקר פטור מתרומות ומעשרות: כתב הר"י קורקוס ז"ל בקצת ספרים כתוב כאן ומפריש בדעתו כמו אחד מס' וט"ס הוא וצריך להיות א' מחמשים שזה עין בינוני וכל אדם צריך לנהוג כבינוני לא בעין רעה:

ה׳

המרבה בתרומה וכו'. משנה פרק רביעי דתרומות (משנה ה') וכרבי טרפון ורבי עקיבא. ומה שכתב אבל אם אמר וכו' עד לא אמר כלום. משנה סוף פרק קמא דחלה (משנה ט'): המתכוין לתרום וכו'. בתוספתא דתרומות פ"ד וז"ל נתכוון לתרום אחד מעשרה ועלה בידו מעשרים משלשים ומארבעים ומחמשי' ומששים תרומתו תרומה נתכוון לתרום אחד מששים ועלה בידו מחמשים מארבעים משלשים מעשרים מעשרה אין תרומתו תרומה ונראה שהטעם שכשעלה בידו שיעור תרומה פחות ממה שחשב תרומתו תרומה שבכלל מחשבתו היא דבכלל מאתים מנה אבל כשעלה בידו שיעור תרומה יותר ממה שחשב אינה תרומה כיון שלא נתכוון לכך ורבינו נקט חד גוונא שעלה בידו פחות וחד גוונא שעלה בידו יותר ומינה נילף לשארא:

ו׳

המפריש תרומה וכו'. פ' אלמנה ניזונת עלה צ"ט והגירסא הנכונה אפילו אחד מעשרים וכן מצאתי בספר מוגה: תרם ועלתה בידו וכו' עד בראשונה. משנה בתרומות פ"ד (משנה ג') וכת"ק:

ז׳

המפריש מקצת התרומה וכו'. משנה שם (משנה א') וכת"ק. ומ"ש הראב"ד על זה שהגיה בהלכות מעשר פ"א שם אבאר בע"ה:

ט׳

(ח-ט) המפריש מקצת וכו'. ירושלמי ריש פ"ד דתרומות: האומר תרומה וכו'. משנה פ"ג דתרומות (משנה ה') וכחכמים ואיתא פרק בכל מערבין: אמר תרומה וכו'. ירושלמי פ"ג דתרומות וה"פ אם אמר תרומת הכרי זה שסיים בו מקום לתרומה בצפונו או בדרומו ואמר על הכרי השני הזה כזה:

י׳

תרומת מעשר אין מפרישין אותה באומד וכו'. ירושלמי בפרק קמא דתרומות וכסתם מתניתין דפ"ד דתרומות ודלא כאבא אלעזר בן גמלא דס"פ כל הגט:

י״א

ומ"ש דבר שדרכו למדוד וכו'. ומ"ש המונה משובח וכו'. משנה פרק רביעי דתרומות (משנה ו'):

י״ב

מצות תרומת מעשר וכו'. מפורש בספרי ומקרא מלא הוא. ומ״ש ויש לישראל להפריש אותה וכו'. בס״פ כל הגט (גיטין ל:) ובירושלמי פ״ק דמעשרות:

י״ג

ישראל שהפריש מעשר ראשון וכו'. בפ' ג' שאכלו (דף מ"ז) ובפ"ק דביצה (דף י' ע"ב). ומ"ש דש היינו לומר דש ומירח דבמירוח תליא מילתא:

י״ד

בן לוי שלקח מעשר וכו'. משנה בפ"י דתרומות (משנה ו') היו לו חבילי תלתן של טבל כותש וכו' ומפריש את הזרע ואינו צריך להפריש את העץ ואם הפריש לא יאמר אכתוש ואטול את העץ ואתן את הזרע אלא נותן העץ עם הזרע ומוקי לה בספ"ק דביצה (דף י"ג) במע"ר שהלוי הקדימו בשבלים ופריך כותש למה לי לימא ליה כי היכי דיהבו לי יהיבנא לך אמר רבא קנסא:

ט״ו

בן ישראל שאמר ללוי וכו'. בסוף פרק כל הגט (גיטין דף ל' ע״ב) ת״ר ישראל שאמר ללוי מעשר יש לך בידי אין חוששין לתרומת מעשר שבו כור מעשר יש לך בידי חוששין לתרומת מעשר שבו מאי קאמר ומסיק רב אשי דה״ק בן ישראל שאמר ללוי כך אמר לי אבא מעשר יש לך בידי או מעשר לאביך בידי חוששין לת״מ שבו כיון דלא קיץ לא הוה מתקן ליה בע״ה כור מעשר לך בידי או כור מעשר לאביך בידי אין חוששין לת״מ שבו כיון דקיץ תקוני תקניה בע״ה: וכתב הראב"ד על דברי רבינו מה שכתב אין בו טעם והוא הפך הגמרא שלנו עכ"ל. ורבינו נראה שהוא גורס בדרב אשי ה"ק בן ישראל שאמר ללוי אמר לי אבא מעשר לך בידי אין חוששין לת"מ שבו כיון דלא קיץ תקוני תקניה בע"ה כור מעשר לך בידי חוששין לת"מ שבו כיון דקיץ לא תקניה בע"ה, וה"פ דבשלא הזכיר לו מדה משמע שכולו של לוי אבל כשמזכיר לו מדה משמע שצריך הלוי לפרוש ממנו שלא הזכיר לו מדה אלא כדי שיפריש ממנו לפי חשבון וגירסא נכונה היא יותר מגירסת הספרים דידן שמהפך רב אשי גירסת הברייתא רישא לסיפא וסיפא לרישא:

ט״ז

תרומת מעשר שהיה בה וכו'. משנה בסוף תרומות (מ"ח): ומ"ש אלא משליכה באור ושורפה. שם בתוספתא: ומ"ש וביין ובשמן וכו'. ומ"ש ובלבד שתהא תרומת מעשר ודאית וטהורה כו'. תוספתא וירושלמי בסוף תרומות: כתב הראב"ד א"א לא מצאתי בירושלמי וכו'. ונראה שרבינו מפרש מ"ש בירושלמי פחות מכאן נותנה בנרו הכי קאמר לא אמרו דאחד משמנה בשמינית אלא באוכל אבל במשקה אם הוא שמן אפילו פחות משמנה לשמינית ראוי ליתנו בנרו וה"ה ליין שאפילו כל שהוא נהנה אדם בו להחזיק הלב אבל אוכל אם אין בו כשיעור אין בו הנאה כלל ומ"מ יש לתמוה שהרי לשון המשנה כמה יהא בת"מ של דמאי ויוליכנה לכהן אחד משמנה לשמינית ומדברי רבינו בפי' שם נראה שכך היתה גירסתו ומשמע דוקא בשל דמאי אבל אם היתה של ודאי אפילו כל שהו יוליכנה לכהן והיאך כתב כאן רבינו בהיפך ואם תאמר שסמך על הירושלמי והתוספתא קשה היאך הניח המשנה והא אמרינן בעלמא סתם בברייתא ומחלוקת במתניתין אם רבי לא שנאה ר' חייא מנא ליה אלמא מתניתין עיקר. ועוד קשה שדברי רבינו אינם מובנים שכתב אבל אם היתה טמאה וכו' אם אין בה כשיעור אין מיטפל בה וכו' שזהו דין הרישא ממש ומאי אבל והתימא על הראב"ד שלא השיגו בזה ואפשר לומר שמה שאמר רבינו אבל אם היתה טמאה וכו' לא קאי אלא למה שאמר וביין ובשמן אפי' כ"ש מוליכה לכהן דה"מ בת"מ ודאית וטהורה אבל אם היתה טמאה או דמאי אם אין בה כשיעור דהיינו אחד משמנה לשמינית אינו מטפל בה והיינו במשקה אבל אוכל אפילו של דמאי שיעורו באחד משמנה לשמינית והיינו דבמתניתין נקט של דמאי אבל אוכל אפילו של דמאי הוי שיעורא הכי באוכל ורבינו סתם הדברים ומסתמא משמע דל"ש ליה בין ודאי לדמאי באוכל:

י״ז

אין תורמין תרומה גדולה אלא מן המוקף. משנה ספ"ק דחלה (משנה ט) ובפ"ב דביכורים (מ"ה): ומה שכתב ואם הפריש וכו'. נלמד ממה שיבא בסמוך היה טעון כדי יין וכו' טעמא שהיו משתברין הא לאו הכי תרומתו תרומה. ומה שכתב אבל אם היה טעון כדי יין וכו'. פרק הגוזל ומאכיל (בבא קמא דף קטו:):

י״ח

פירות המפוזרין וכו'. תוספתא פ"ג דתרומות אלא ששם כתוב שתי מגורות בעלייה אחת תורם מכל אחת ואחת ורבינו אפשר שהיתה לו נוסחא אחרת או אפשר שדחה התוספתא מקמי מתניתין דחביות דבסמוך דעד שלא גפן תורם מאחת על הכל. ומ"ש שקי תבואה וכו'. שם בתוספתא: חביות של יין וכו'. משנה פרק ג' דמעשר שני (מי"ב):

י״ט

היה מלקט גפי ירק וכו' עד אין עיקר הגורן קיים תורם מכל אחד ואחד. תוספתא בפ"ג דתרומות ובירוש' פ"ב דתרומות:

כ׳

תרומת מעשר וכו'. משנה פ"ב דביכורים (מ"ה): ומ"ש שנאמר מכל מעשרותיכם וכו' עד מאחד על הכל. ירושלמי פ"ב דתרומות: ומה שכתב ותלמידי חכמים אין תורמין וכו'. בס״פ כל הגט (גיטין דף ל'): וכתב הראב"ד א"א לא כתב זה וכו'. ורבינו אינו נראה לו לחלק בין לוי לישראל מדעתנו ודברי רבינו שמשון בסוף מסכת טבול יום כדברי רבינו וכתב הר"י קורקוס ז"ל על דברי הראב"ד מה שרוצה להעמיד קרא דממנו גם בתרומת מעשר דהיינו בלוי המפריש הירושלמי דריש פרק ב' דתרומות הויא תיובתיה שהרי אמרו מלמדת ואינה למדה וכן אמרו גם בסיפרי ומוכח דכלל לא איירי בתרומת מעשר גם ההיא דהזהב קשיא עליה כי שם אמרו בפירוש רשאי בן לוי וכו' ובפרק קמא דחולין (דף ז') גבי ר"מ שאכל עלה ירק וכו' ומשני לא נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף מוכח כדעת רבינו דר"מ לא היה לוי ובחכירות הוא דתלי לה ובדשוייה שליח לא חש רבינו:

כ״ב

(כא-כב) בן לוי שהיה לו מעשר ראשון וכו' עד אינו עושה אותו תרומה לאחרים. סיפרי זוטא וכתבו רבינו שמשון בפ"ה דתרומות משנה חמישית. ומ"ש וכן המניח פירות וכו'. נלמד מהדין הנזכר:

כ״ג

כשמפרישין תרומה ומעשר וכו'. משנה פ"ג דתרומות (משנה ו'): ומ"ש ואין לוקין על לאו זה. בפרק קמא דתמורה עלה ד' פלוגתא דאמוראי ופסק כמאן דמיקל ולישנא דמתני' בפ"ג דתרומות הכי דייק דקתני אע"פ שהוא עובר בל"ת מה שעשה עשוי ולא קתני אע"פ שהוא לוקה:

כ״ד

הרוצה להפריש תרומה גדולה וכו'. משנה פרק ה' דדמאי (משנה ב'): כתב הראב"ד מפריש אחד מל"ג פירוש שהם ג' סאין ואומר וכו'. דבריו הם פי' המשנה והם דברים פשוטים:

נחלת הכלל · Torat Emet 363

קרית ספר · הלכות תרומות פרק ג׳

א׳

תרומה גדולה אין לה שיעור מן התורה דכתיב ראשית דגנך ותירושך וגו' אפילו חטה אחת פוטרת כל הכרי מן התורה דהא הוי ראשית.

ד׳

ואין תורם מה שבדעתו לתרום במדה אלא באומד כדכתיב ונחשב לכם תרומתכם במחשבה אתה תורם ולא במדה במשקל ובמנין דאם אינו ענין לתרומת מעשר דהא איתפרש שיעוריה תנהו ענין לתרומה גדולה. ואם הרבה בתרומה הואיל ושייר מקצת חולין הרי זו תרומה אבל לא שייר לא דבעינן ראשית ששייריה ניכרין דילפינן תרומה מחלה דחלה נקראת תרומה ובחלה כתיב מראשית דמשמע מראשית ולא כל ראשית.

ו׳

ואם תרם וחזר ותרם תרומה שנייה חייבת במעשרות דהא נפטר מתרומת תורה בתרומה ראשונה והאי דקאמרינן דתרם ועלתה בידו אחד מששים ואחד הרי זו תרומה ויחזור וישלים השיעור היינו כשהיה בדעתו לתרום שיעור חכמים ולא עלתה בידו אבל לא איכוון אלא לתרום מעט לפטור כל הכרי נראה דאם חזר ותרם דחייב במעשרות אותם התוספת מן התורה וכן מפריש מקצת תרומה היינו כשהיה בדעתו להפריש את השאר דאי לאו הכי הא הוי תרומה דאוריתא ופטר כל הכרי. האומר תרומת כרי זה לתוכו אם אמר בצפונו או בדרומו דציין מקום חייב להפריש ממנו תרומתו דכתיב ונחשב לכם תרומתכם מה התורם במסויים אף המחשב לתרום ממנו בעינן דליהוי במסויים ובאמצעיתו לא הוי מקום מסויים דהתורם אינו תורם מאמצע ולכך אם אמר בתוכו לא אמר כלום אמר תרומת כרי זה וזה מקום שנסתיים תרומת ראשון שם תרומתו של שני דהא תרוייהו כאחת שוינהו לתרום עליהם מהאחד דהיינו מקום מסויים מהאחת צפונו או דרומו:

י׳

מצות פב להפריש תרומת מעשר דכתיב כי את מעשר בני ישראל וכתיב ולבני לוי הנה נתתי את כל מעשר בני ישראל. תרומת מעשר אין מפרישין אותה מאומד שהרי נתנה בו תורה שיעור מעשר מן המעשר לכך צריך למדוד כדי שיתן הראוי.

י״ב

ומצות תרומת מעשר שיפריש אותה בן לוי ממעשר שנתנו לו דכתיב כי תקחו מאת בני ישראל את המעשר וגו' ויש לישראל להפרישה וליתנה לכהן ושאר המעשר ללוי דכתיב ונחשב לכם תרומתכם בשתי תרומות הכתוב מדבר תרומה גדולה ותרומת מעשר כשם שיש לו רשות לבעל הבית לתרום תרומה גדולה כך יש לו רשות לתרום תרומת מעשר.

י״ג

מעשר ראשון שהקדימו ישראל ללוי בשבלים פטור מתרומה גדולה דכתיב והרמותם ממנו תרומת ה' מעשר מן המעשר מעשר מן המעשר אמרתי לך ולא תרומה גדולה ותרומת מעש' מן המעשר אבל הקדימו בכרי לא דכת' בפרשת הלוים גבי ואל הלוים תדבר וגו' מכל מעשרותיכם תרימו את כל תרומת ה' כל צד תרומה שבו חייבין להפריש דכיון דנתמרח בכרי נעשה דגן וכיון דאיקרי דגן חלה עליו רשות כהן תחלה דכתיב ראשית דגנך תתן לו אבל בשבלים לא אדגן ולא חלה עליו רשות כהן.

ט״ו

ישראל שאמר ללוי כך אמר לי אבא מעשר אית לך בידי אין חוששין לתרומה דכיון שצוהו זה המעשר לפלוני לוי הרי הפריש תרומת מעשר שבו אבל אמר כור מעשר חוששין לתרומת מעשר שבו דכור מעשר רוצה לומר ועליו להפריש מה שחייב ונראה דלרב ז"ל היה לו גירסא הפך הגמרא שלנו.

ט״ז

תרומת מעשר שהיא מן התורה אפילו כל שהוא חייב לתתה לכהן ואפי' היא טמאה נראה דחייב מן התורה לתתה לו כדכתיב תרומותי ולא קפיד קרא בין מרובה למועט כיון דהוא תרומה דאוריתא כדאמרינן.

י״ז

אין תורמין תרומה גדולה אלא מן המוקף דכתיב בתרומת מעשר והרמותם ממנו תרומת ה' ממנו משמע מן המוקף שהוא סמוך לו ולא בא ללמד אלא על תרומה גדולה דבתרומת מעשר גופא כתיב מכל מעשרותיכם תרימו דמשמע שלא מן המוקף אפילו אחד ביהודה וא' בגליל ואם תרם שלא מן המוקף תרומתו תרומה דכיון דכתיב גבי תרומות ומעשרות למען תלמד ליראה את ה' אלהיך כל הימים לאיתויי שבתות וימים טובים שלא יבטל עונג בשביל שלא יתרום שלא מן המוקף משמע דלא מעכב דאי הוי מעכב מדאוריתא לא הוה שרי ליה רחמנא לשבתות וימים טובים.

כ״א

מעשר ראשון כל שלא נטלה ממנו תרומת מעשר מפריש ממנו על אחרים אבל כשנטלה תרומתן ממנו לא דכתיב את מעשר בני ישראל אשר ירימו ממנו לה' תרומה משמע דכל מעשר יכול לעשותו תרומה וכתיב את מקדשו ממנו בזמן שקדשיו בתוכו עושה אותו תרומה לאחרים אין קדשיו בתוכו אין עושה אותו תרומה לאחרים וכן בתרומה ומעשר אם הפירות טבולין להם מפריש מהם על אחרים דגמרינן מתרומת מעשר:

כ״ג

אזהרת קעב שלא יקדים מתרומות ומעשרות זה לזה אלא יפריש על הסדר דכתיב מלאתך ודמעך לא תאחר לא תאחר דבר שראוי להקדימו ויקדימו הביכורים לתרומה דאף על גב דשניהם נקראו תרומה וראשית בכורים קרנהו רחמנא בכורים דמשמע שהם בכורים לכל אי נמי דכתיבי בפרשת כי תשא קודם שנצטוו על התרומה ותרומה גדולה למעשר ראשון דכתיב בה ראשית דגנך ומעשר ראשון לשני דבמעשר ראשון יש תרומת מעשר ותרומה נקראת ראשית ואם הקדים המאוחר לקודם אעפ"י שעבר על לא תעשה מה שעשה עשוי [אע"ג] דאית מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עבד לא מהני הכא כתיב מכל מעשרותיכם תרימו דמשמע דתרומות ומעשרות אחד הם לענין קדימה ואיחור ונראה דהכא מכל מעשרותיכם תרימו הוא דדרשינן דכל צד תרומה שבו חייב להפריש כשהקדימוהו לו בכרי היינו מדכתיב כל תרומת כל צד תרומת שבו ויכול להפריש בבת אחת שהרי אינו מקדים המאוחר לקודם וקרא קאמר לא תאחר:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות תרומות פרק ג׳

א׳

ובזה"ז שהיא עומדת לשריפה מפני כו' כל שהוא. פירוש דהתרומה רוב פעמים לא הוכשרה בגורן וא"כ כי מפריש כשיעור מטמא אח"ז תרומה טהורה לכן מצוה להפריש כל שהוא, אבל חלה שע"כ נילושה בדברים המכשירין וכבר נטמאה העיסה הטבולה, ולכך פסק רבינו לקמן הלכות בכורים פ"ה ה"ט וז"ל בזמן הזה שאין שם עיסה טהורה מפני טומאת המת מפרישין חלה אחת בכל א"י אחד ממ"ח ושורפין אותה דבעי כשיעור כמו במקום שהחזיקו עולי מצרים ולא עולי בבל בחלה העיקרית וזה טעם פסק רבינו שמחלק בין תרומה לחלה ולכך צריך להפריש כשיעור בארץ ישראל אף בזה"ז. ויעוין ספר של"ה מה שנדחק בזה והפשוט כמוש"כ ודוק:

ב׳

וכמה הוא שיעורה כו' עין יפה אחד מארבעים כו'. בתוספתא תרומות פ"ה מנין שאם תרם ועלה בידו אחד מששים וכו' ר' ישמעאל בר"י אומר מערי הלוים וע"ש והיא סתומה מאוד. ופשוט דאדבית שמאי דאמרי אחד משלשים קאי וכן הגיה הגר"א. וכוונתו דכמו בערי הלוים נטלו בני לוי שמונה וארבעים עיר וחלק רביע מהם הוא שנים עשר עיר ונטלו הכהנים מזה שלשה עשר עיר, כן כשנוטלין הלוים מעשר צריכים הכהנים ליטול אחד משלשים שהוא חלק רביע כשתצטרף עם חלק המעשר של הלוים. ולכוון החשבון בדיוק דע דכיון שנטלו הכהנים אחד משלשים תו אינם נוטלים מעשר מכל הכרי דתרומה ממעטת כמוש"כ תוס' סוכה (דף כ"ג) יעו"ש, וצייר בדעתך, דבכרי של מאה סאה אינם נוטלים הכהנים והלוים יחד רק שלשה עשר, והוא, שהכהנים נוטלים אחד משלשים נמצא עולה ממאה, מתשעים שלשה, ומהעשרה חלק שלישי שביחד הוא שלשה ושליש, ונשאר אצל הבעלים תשעים וששה ושני שלישים, ומזה נטלו הלוים מעשר מתשעים נטלו תשעה, ונשאר עוד ששה ושני שלישים, שכשתחלקם על שלישים נמצא עשרים שליש ומזה נטלו הלוים שני שלישים נמצא הכהנים נוטלים שלשה ושליש והלוים נטלו תשעה ושני שלישים שהיא בסה"כ שלשה עשר, ומהשלשה עשר רביע הוא שלשה ורביע והכהן יש לו שלשה ושליש, וכמה שליש יותר על רביע בחלק שנים עשר והוא אחד מארבעים חסר אחת מחלק הרביעי שהיה לו ליטול, כן תמן בני אהרן היה להם ליטול רביע דהוא י"ב עיר ונטלו חברון בלא שדה העיר כי שדה העיר נתנו לכלב, ועיר ומגרש בלא השדות הוא רביע כמפורש בעירובין פרק כיצד מעברין, ולפ"ז היא חלק בערך אחד ממ"ח שהיה להן ליטול, אך לפ"ז לא היה להן ליטול י"ב עיר כי בכלל המ"ח עיר היה חברון בלא שדותיה דהוא רק רביע דשדה העיר אינו לבני לוי ונמצא לפ"ז הוא חשבון תשבורת בדיוק. וז"ב בפירוש התוספתא בס"ד: ויש לומר דגם ב"ה דאמרו עין יפה אחד מארבעים ילפי ג"כ מערי הלוים ואשתכח דממאה שקלי תרי ופלגא ולוים שקלי תשעה ושלשה רבעים (דוק ותשכח) ותרומת מעשר דשקלי כהנים הוי בצירוף התרומה קרוב לתלתא ופלגא אשתכח בצירוף המעשר והתרומה י"ב ורביע, וחלק ד' מהם הוא שלשה וחלק ששה עשר 3 1/16, וכמו דבערי הלוים נטלו הכהנים עיר אחת יותר מרביע והוא חלק י"ב 1/12 מהרביעי, כן הכא משלשה המה שלשה חלקי י"ב 3/12 והוא חלק רביעי ואשתכח דהיא תלתא ורביע 1/16 לבד חלק ששה עשר שחלק י"ב בו פורתא מאוד ועוד 1/40 שנוטלין פחות דוק ותשכח עפ"י חשבון מדוייק. נמצא דר' ישמעאל בר' יוסי לפרש טעמא דב"ה וב"ש אתי דב"ה מצרפין גם התרומת מעשר וב"ש לא מצרפין, ואולי תליא בפלוגתא אם בעה"ב שתרם תרומ"ע מה שעשה עשוי דתלמודין מייתי בשם בן גמלא וירושלמי בהלכה א' בשם ר' יוסי דלדידי' מיתחשב תרומה גדולה ותרומ"ע בבת אחת, סוף דבר זה בירור התוספתא הסתומה, דוק ועיין בזה:

י״ג

ישראל שהפריש מעשר ראשון כשהוא שבלים כו'. ירושלמי חלה פ"א ה"ג מעשר ראשון שהקדימו בשיבלין פטור מתרומה גדולה א"ר יוסי כתיב את מקדשו ממנו לא חלבו וחלב חבירו, פירוש ויליף מקרא דין דכתיב את מקדשו ממנו דהוא כוונתו על דבר המקדשו ואוסרו זהו התרומה שמעורב בתוכו שלא הורם ממנו, ומזה דרשו בערלה פ"ב שאם יפול לתוכו מקדשו אחד ממאה יעו"ש. ועל זה אמר דזה לא יתכן רק בשמירח ואח"כ הפריש תרומ"ע שבו שאז נתקדש ונאסר באכילה ע"י התרומ"ע שבתוכו [שלשון קדוש הוא על האיסור כמו פן תוקדש המלאה] אבל אם הפריש תרומת מעשר ואח"כ מירחו להמעשר לא בדא שאז כשימרח המעשר צריך להפריש גם תרומה גדולה שבשעה שהפריש התרומת מעשר לא היה מקודש ונאסר לאכילה על ידו המעשר ולא שייך למידרש מקדשו לבדו, ותו בעי כשהפריש ממנו עליו שהפריש מקדשו היינו את התרומת מעשר שמקדש ואוסר המעשר ללוי לאכול אז ידענא מקרא דאין צריך להפריש מהמעשר תרומה שניה הקודמו היינו התרו"ג שחל על כל הכרי, אבל אם הפריש ממקום אחר תרומת מעשר על המעשר אימא שיפריש ממנו תרומה גדולה [ועיין בירושלמי דמאי בתרומ"ע שחזרה למקומה הרי דקפיד קרא אם תורם מהכרי לבדו] היינו מהמעשר שהופרש עליו תרומ"ע ממקום אחר, ע"ז אמר ר' יוסי [ילפותא מקרא אחרינא] כתיב והרמותם ממנו את תרומת ד' מעשר מן המעשר ולא תרומה ותרומת מעשר וא"כ אין נפק"מ בין שהפריש התרומ"ע ממקום אחר בין שהפריש התרומת מעשר מהמעשר כשעוד לא מירחו והיו בשיבלין שעדיין לא נאסר באכילה מדין מעשר טבל ולא נתקדש כיון דמקרא זה יליף דלא כתיב מקדשו, וכצ"ל הגירסא בירושלמי הנך תרי בעי כשמירח וכשהפריש כו' קודם הך דאמר ר' יוסי כתיב והרמותם וכו' ומשום זה סתם רבינו ועיין במל"מ ודוק:

ט״ז

תרומת מעשר שהי' בה אחד משמונה שבשמינית כו'. רבינו מפרש הך דתני במשנה תרומע"ש של דמאי משום דקאי על משניות הקודמות חביות של שמן הרכינה ומיצה דמיירי ביין ושמן שבהם דוקא של דמאי או טמאה אף בודאי אבל בטהורה של ודאי אף כל שהוא יוליכנה לכהן לכן תני דמאי אבל ביבש כתבואה ופירות אף בטהורה ושל ודאי ג"כ פחות משיעור זה משליכה לאור ושורפה. ויצא לו כן מדברי תוספתא וגריס בה כן, בד"א בטהורה אבל בטמאה וכן אתה אומר בתרומת מעשר שבשאר כל הפירות אם היה בה כשיעור הזה נותנה לכהן וא"ל משליכה באור ושורפה ותיבות אפילו כל שהוא לא גריס דאיך יתכן להחמיר בטמאה יותר מטהורה. ורבינו סובר דתרומת פירות הוי דאורייתא ולכך למד לכל תרומת מעשר שביבש דאף בטהורה בעי כשיעור הזה דתרומה טהורה ביבש דומה ליין ושמן הטמאים שבפחות משיעור אינו צריך להוליכה לכהן. והראב"ד גריס בד"א בטמאה אבל בטהורה אפילו כ"ש וסובר דתרומת כל הפירות הוי דדבריהם לכן הקילו בהם. אבל לדעתי אף לגירסת ראב"ד לא מוכרע דתרומת פירות הוי דדבריהם ולא מסתברא כלל לחשוב תרומת פירות כדמאי דהקילו בה יתר מדאי, רק זה שפיר אמר רבינו דאחד משמינית שבשמינית הוא במדת הלח שכן שנינו בפרק הספינה במדות הלח דעושה אדם שמינית שבשמינית אבל לא ביבש יעוין פ"ז מגניבה גירסת רבינו. לכן לדרך הראב"ד נראה דתוספתא אמרה דדוקא ביין ושמן אבל במשקין של שאר כל הפירות אף טהורים דוקא אם יש בה כשיעור הזה נותנה לכהן ואם לאו משליכה באור ושורפה משום דאין חייבין עליהן חומש ואין סופגין עליהן כמו יין של תפוחים כו' כמפורש שם במשנה ב' והקילו בהן כבדמאי, כן נ"ל ברור לפי דרך ראב"ד. ודע מהא דאמר בירושלמי פחות מניחה נותנה בנירו ומתוספתא דאמר משליכה באורו מוכרח דלא כהרמב"ן שלשיטתו בפרק לולב הגזול הובא בר"ן דתרומע"ש של דמאי מאכיל לעניים יעו"ש:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

יצחק ירנן · הלכות תרומות פרק ג׳

א׳

תרומה גדולה וכו'. בירושלמי ריש פאה, והכי איתא התם למה לא תנינן תרומה אמר ר' יוסי שאין אדם עושה כל שדהו תרומה אתיבון הרי הוא אומר פאה ואין אדם עושה כל שדהו פאה ותניתה א"ר יוסי וכו' יעו"ש, וקשה לי דמאי קשיא ליה להמקשן בלא"ה תיפוק ליה דתניא בתוספתא הובאה בש"ס דילן מנין שאם רוצה לעשות כל שדהו פאה עושה ת"ל פאת שדך ומה את צ"ל כמ"ש ר' יוסי וא"כ מאי קשיא ליה, וצריך לומר דהנך אמוראי לא הוו ידעי ההיא ברייתא.

ו׳

המפריש וכו'. כתב מרן ברייתא בכתובות דף צ"ט והגירסא הנכונה אפי' אחד מעשרים וכך מצאתי בספר מוגה עכ"ל. ולא זכינו לידע האחרת גם מאיזה טעם היא נכונה דהא מאי רבותיה דעשרים ושוב ראיתי להרדב"ז דנתלבט בזה והגיה אחד מעשרה ופי' שם הכונה וכתב דלא מצא בדין זה מקום מוצאו.

י״ג

ישראל וכו'. ועיין מה שהאריך המל"מ ובמ"ש בפירושו המתחלת ומ"מ אני תמיה וכו' וז"ל ודברי סתמא דש"ס וכו' דקאמר תניא נמי הכי צריך תלמוד דלא ראי זה כראי זה וכו' עכ"ל. ועיין להרדב"ז יישב לזה ומ"מ לא ימלט מהדוחק.

ט״ו

בן ישראל וכו'. עיין להרדב"ז לעיל בהל' י"ב שתמה דזה הוא כאבא אלעזר בן גמלא ורבינו פסק דלא כוותיה לעיל בה"י גבי מאומד, ותירץ דלענין מאומד דוקא לא קי"ל כוותיה יעו"ש. ועיין בברכת הזבח מנחות דף נ"ד ע"ב מה שתירץ. ומן התימה על מהרימ"ט בח"א סי' פ"ה הביאו החבי"ב ביו"ד סי' של"א הגהות הטור אות כ"ח שכתב שאינו רשאי לתרום הישראל יעו"ש והוא היפך דברי רבינו ודוק.

ט״ז

תרומות מעשר וכו'. ודבריו תמוהים וכמו שהשיג עליו הראב"ד וכן קשה ממ"ש בפירוש המשנה אבל יצניעם עד שיבוא כהן יעו"ש. וראיתי להרדב"ז שכתב ליישב לרבינו דרבינו גריס גירסא אחרת בברייתא ופי' התוספתא במונח דתרומת פירות דרבנן משא"כ שמן ויין וכו' יעו"ש, וכמה תמוהים דבריו דהא רבינו ס"ל דתרומת שאר פירות דאורייתא יעו"ש לעיל פ"ב וכן בהל' מעשר ובהל' מעשר שני יעו"ש וצ"ע.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות תרומות פרק ג׳

ג׳

ואלו ניטלין אחד מששים וכו'. נראה דתרומת ירק ניטלת א' מס' כיון דתרומת ירק הוי מדרבנן וכמ"ש רבינו בפ"ב דין ו' דומיא דפירות עציץ שאינו נקוב וכללא כייל בפרק ראשית הגז (דף קל"ז) דרבנן בדרבנן בס'. וא"ת א"כ חרובין תיפוק לי מטעמא דאינם חייבים כי אם מדבריהם וכמ"ש בפ"א מהלכות מעשר דין ט' הא לא קשיא משום דהתם מיירי בחרובי צלמונה אבל שאר חרובין הרי הם כשאר פירות האילן וכמ"ש בפ"א מהלכות מעשר שני דין ג'. והכא מיירי בשאר חרובין ומש"ה איצטריך למעטם משום דאין הכהנים מקפידים. וראיתי לרש"י בפרק ראשית הגז שכתב דכל פירות האילן הוי בס' ואזיל לטעמיה דס"ל דאין חיוב מן התורה אלא דגן תירוש ויצהר וכמ"ש בר"פ כיצד מברכין (*א"ה עיין לעיל פ"א דין א') והתוספתא הלזו קשיתיה דמוכח מינה דכל שאר פירות האילן חוץ מן הנזכר כאן אינה נטלת לכתחילה א' מס'. ולדידי מן התוס' הלזו יש להכריח סברת רבינו דאית ליה דכל פירות האילן חייבים מן התורה ודוק:

ד׳

אין תורמין תרומה זו לא במדה כו'. כתב מרן והטעם שכתב הראב"ד לא נזכר בגמרא ואני בעניי לא הבנתי דבריו כו'. ודברי מרן תמוהים הם בעיני וכוונת דברי הראב"ד היא פשוטה דבשלמא כשהוא תורם מאומד יודע הוא שאינו יכול לכוין היטב ודעתו הוא הן חסר הן יתר מכוונתו ובתרומה ליכא שיעור אבל כשהוא במדה דעתו לתרום דוקא מה שהוא כוונתו ואם יוסיף או ימעט נמצא מקלקל את התרומה או את הפירות. ומ"ש מרן דמה לנו ולקפידתו וכו' דבריו תמוהים שדין זה לא נאמר אלא גבי מעשר שיש לו שיעור אבל בתרומה דליכא שיעור ליכא קלקול אלא כשהוא מקפיד אבל כל דליכא הקפדה מה קלקול שייך דהא חטה אחת פוטרת הכרי ואם שייר מקצת חולין תרומתו תרומה וצ"ע:

ו׳

והתוספת הזאת יש לו להפרישה במדה וכו'. רבינו ס"ל דמאי דתנן ויתרום כמות שהוא למוד הוא פי' למאי דתני במדה ובמשקל כו' כלומר כמו שמנהגו לשער זרעו במדה זו במנין וכ"כ בפי' המשנה. אך הר"ש פי' כמות שהוא למוד לתרום או א' מנ' או א' ממ' ואיצטריך לאשמועינן דלא תימא כיון שאם עלה בידו א' מס' לא היה תורם עוד השתא נמי דעלה בידו פחות מס' ישלים לס' קמ"ל דלא וכן פי' הרע"ב:

י״ג

ישראל שהפריש מעשר ראשון כשהוא שבלים כו'. דין זה נתבאר בפ"ג דעירובין (דף ל"א) ושם נאמר דאם הקדימו בכרי חייב וכמ"ש רבינו. אך ראיתי בירושלמי פ"ק דחלה אמתני' דאלו חייבין בחלה שהביאו מימרא זו דר' אבהו דמעשר ראשון שהקדימו בשבלים פטור מתרומה גדולה ואמרו עלה כשמירח והפריש אח"כ תרומת מעשר שבו אבל אם הפריש תרומת מעשר ואח"כ מירחו לא ע"כ. ופי' שם הרב שדה יהושע דדוקא כשמירח ואחר המירוח הוציא תרומת מעשר שבו דכי חייל עליה חיובא דמעשר דהיינו בתר מירוח רחמנא פטריה מתרומה גדולה ומש"ה שייך ביה ממנו תרומת מעשר ולא תרומה גדולה. אבל אם הפריש תרומת מעשר קודם מירוח כי הדר מירחו דחל עליה חיובא דמעשר כיון דתו לא מפריש ממנו תרומת מעשר דהא מופרשת כבר לא מצינא קרינא ביה ולא תרומת מעשר ותרומה גדולה ולא חלבו כו' דהא אזלא מיניה תרומה מעשר ומש"ה חייב בתרומה גדולה ע"כ. ולכאורה עלה בדעתי להעמיס חילוק זה בדברי רבינו במ"ש אין הלוי חייב להפריש ממנו תרומה גדולה אחר שידושנו אלא תרומת מעשר בלבד דיש לדקדק בדברי רבינו למה האריך בלשונו לומר אחר שידושנו לא הול"ל אלא בסתם אין הלוי חייב להפריש ממנו תרומה גדולה והוה משמע בין קודם דישה בין לאחר דישה. וכן מ"ש אלא תרומת מעשר בלבד הוא שפת יתר דמהיכא תיתי שיפטר מתרומת מעשר דהא תרומת מעשר ללוי הוא דקא חייביה רחמנא ומהיכא תיתי שיפטר בשביל שהקדימו הישראל בשבלים. ומכח הדקדוקים הללו היה עולה בדעתי לומר דרבינו כיון לרמוז לנו חילוק הירושלמי במלות קצרות כמנהגו הטוב וזהו שכתב אחר שידושנו אלא תרומת מעשר בלבד כלומר דדוקא היכא דאחר הדישה יש עליו חיוב תרומת מעשר אז הוא שנפטר מתרומה גדולה אך אם אחר הדישה אין עליו חיוב תרומת מעשר וכגון שהפריש תרומת מעשר קודם דישה אז חייב בתרומה גדולה אחר דישה וכמ"ש בירושלמי. ואף דבירושלמי נקטו לישנא דמירוח ורבינו נקט לישנא דדישה. הא לא קשיא דלישנא דדישה לאו דוקא אלא הכוונה היא דש ומירח וכמ"ש מרן בדין זה על מ"ש רבינו אבל אם דש כו'. אך אחר העיון ראיתי דליתא להאי מלתא דאי הוה ס"ל לרבינו חילוק זה היה כותבו בפירוש ולא ברמז. והנכון אצלי דרבינו דחה דברי הירושלמי הללו מכח מתני' דפ"י דתרומות מ"ו דתנן היו לו חבילי תלתן של טבל כותש ומחשב כמה זרע יש בהם כו'. ובפ"ק דביצה (דף י"ג) אוקמוה להאי מתני' בטבל טבול של תרומת מעשר וכדרבי אבהו אמר רשב"ל מעשר ראשון שהקדימו בשבלים שמו טובלו לתרומת מעשר הואיל ויצא עליו שם מעשר. והקשו עלה כותש למה לי לימא ליה כי היכי דיהבו לי יהיבנא לך ותירץ רבא קנסא. ופי' רבינו בפי' המשנה דקנס הוא ללוי לפי שלקח מעשר קודם הכתישה והפסיד לכהן תרומה גדולה שיש באותו מעשר ע"כ. ואי איתא כדברי הירושלמי דאם הפריש תרומת מעשר קודם מירוח חל על הלוי חיוב תרומה גדולה כשימרחנו איך תקנו חכמים שיפריש תרומת מעשר לאחר כתישה שהוא המירוח להפסיד לכהן תרומה גדולה אדרבה יניחו ללוי שיפריש תרומת מעשר קודם כתישה כדי שכשיכתשנו למחר יתחייב בתרומה גדולה. וכי תימא א"כ תיקשי למ"ש בירושלמי ממשנה זו. הא לא קשיא דאפשר דהירושלמי ס"ל דכותש דמתניתין לא משום קנסא אלא לטובת הלוי נאמר שאינו חייב לתת תרומת מעשר מן העץ אע"פ שטעם עצו ופריו שוים וכמ"ש רבינו שמשון בפי' דמתני' יע"ש. א"נ דס"ל להירושלמי דמתני' דתרומות לאו בטבל הטבול לתרומת מעשר מיירי אלא בטבל הטבול לתרומה גדולה וס"ל כאוקימתא קמא דאביי דקאמר מחלוקת בשבלים אבל בקטנית ד"ה איסורייתא טבלה וכדאיתא בפ"ק דביצה (דף י"ג). ולפ"ז מתני' דתרומות דכותש ומחשב אתיא כפשטה וכמו שפירש"י שם. וכן נראה מהירושלמי דקאי בשיטה זו דאיסורייתא טבלה דקאמר עלה דמתני' דחבילי תלתן כמה היא חבילה כ"ה זירין. ואי אמרת בשלמא דאיסורייתא הוא דטבלה ניחא דאיצטריך לאשמועינן כמה היא חבילה. אלא אי אמרת דאיסורייתא לא טבלה ומאי דקרי להו טבל הוא משום דשמו טובלו לתרומת מעשר לאי זה תכלית איצטריך לאשמועינן כמה היא חבילה וכן אמרו עוד בירושלמי מלתיה אמרה עד שהן בחבילות נטבלות כו'. הרי מפורש דהירושלמי ס"ל כלישנא קמא דאביי. אך רבינו פסק כאיכא דאמרי וכמ"ש בפ"ג מהלכות מעשר דין ה' ומש"ה דחה דברי הירושלמי הללו מהלכה: ומ"מ אני תמיה על הירושלמי מההיא ברייתא דמייתי בפ"ק דביצה בן לוי שנתנו לו שבלים במעשרותיו עושה אותם גורן ענבים עושה אותם יין זיתים עושה אותם שמן ומפריש עליהם כו'. ואי כדברי הירושלמי איך קנסו ללוי כדי להפסיד לכהן שהרי אם היה מפריש תר"מ קודם שיעשה גורן לאחר שיעשה גורן היה מתחייב הלוי בתרומה גדולה. ואפשר לומר דס"ל להירושלמי דטעמא דברייתא לאו משום קנסא הוא אלא מן הדין הגמור דאיתקשו תרומת מעשר ותרומה גדולה להדדי וכדמסיים בהאי ברייתא כשם שתרומה גדולה אינה ניטלת אלא מן הגורן ומן היקב כך תרומת מעשר אינה ניטלת אלא מן הגורן ומן היקב. ופשטא דברייתא מוכח דדין גמור הוא ודברי סתמא דש"ס דמייתי עלה דרבא דקאמר קנסא ברייתא זו וקאמר תניא נמי הכי צריכים תלמוד דלא ראי זה כראי זה והפרש גדול יש בין שני הטעמים ונ"מ לענין דינא היכא דהפריש הישראל תרומה גדולה מן השבלים ואח"כ מעשר ראשון דמן הדין אפילו קודם מירוח חייב להפריש תחלה ת"ג ואח"כ מעש"ר וכמ"ש רבינו שמשון פ"ה דפאה מ"ב ולפי פשט הברייתא אף במציאות זה חייב הלוי לעשות השבלים גורן ואח"כ יפריש ת"מ דכיון שמן הדין הוא שיפריש הלוי ת"מ מן הגורן אם הישראל עבר ועשה שלא כהוגן והפריש ת"ג מן השבלים בשביל זה לא יעשה הלוי שלא כהוגן ופשיטא דלכתחילה צריך להפריש מן הגורן. אבל לרבא דטעמא דמתני' הוא משום קנסא היכא דהפריש הישראל ת"ג דליכא קנסא שהרי לא הפסיד הכהן יכול הלוי להפריש תרומת מעשר מן המעשר ולומר לכהן כי היכי דיהבו לי הכי יהיבנא לך והדבר צריך תלמוד: ודע דלפי מ"ש דרבינו דוחה דברי הירושלמי מהלכה מ"ש אחר שידושנו אלא ת"מ בלבד אגב אורחיה קמ"ל דאינו יכול להפריש ת"מ אלא אחר דישה משום קנסא. ואף דרבינו כתב דין זה בפירוש בסמוך אין זה מן הדוחק שכבר מצינו בדברי התנאים כיוצא בזה וכמ"ש התוס' רפ"ק דברכות יע"ש: (*א"ה עיין בב"י א"ה סי' ק"כ שכתב דמאי דנקט הרמב"ם פ"ב מהלכות גירושין דהסופר והעדים צריכין שיכירו השמות אשמעינן אגב אורחיה דחתם סופר ועד כשר כמבואר בפ"ט ועיין מ"ש בספר מכתב מאליהו שער ד' סי' ל"ב): עוד ראיתי בירושלמי שם על מימרא זו שאמרו בד"א כשהפריש ממנו עליו אבל אם הפריש ממקום אחר עליו לא ע"כ. ופי' הרב שדה יהושע למידרש ממנו וחלבו אלא כשהוא מפריש ת"מ מיניה וביה. וחילוק זה לא נזכר בדברי רבינו לא בפירוש ולא מכללא וכעת הדבר צריך אצלי תלמוד: ומ"ש רבינו אבל אם דש ישראל כו'. נראה מפשט דבריו דבדישה לחוד אף קודם שראה פני הבית מתחייב בת"ג וחייב הלוי להפרישה מן התורה כשיביאנה לביתו. ומיהו קודם שיראה פני הבית נראה דליכא חיובא מן התורה ואע"ג דיצא שם מעשר עליו מ"מ כבר כתב רבינו בפ"ג מהלכות מעשר דין י"ט דטעם זה לא מהני אלא להלקותו מכת מרדות אבל מן התורה אינו לוקה אלא בראיית פני הבית ואין חילוק בזה בין ישראל המפריש ת"ג ללוי המפריש ממעשר ראשון ת"ג. ומיהו לרש"י שכתבנו לעיל (א"ה יתבאר בפ"ג מהלכות מעשר דין י"ט יע"ש) דס"ל דמעשר ראשון שהקדימו בשבלים אם אכל הלוי קודם שיפריש ת"מ חייב מיתה אפשר לומר דכשם שהוקבע לת"מ ה"נ הוקבע לת"ג ואם הקדימו בכרי והפריש הלוי ת"מ עדיין הוא טבל מן התורה משום ת"ג שיש בו כיון שיצא עליו שם מעשר ואפי' שלא ראה פני הבית. ומ"ש עדיין אין זה מוכרח דאפשר דמעשר ראשון אינו קובע אלא לתרומת מעשר אבל לא לת"ג שהיא קודמת לת"מ ודוקא ת"ג היא קובעת לכל המעשרות אבל מעשר ראשון אינו קובע אלא לת"מ וגדולה מזו כתב רבינו בפ"א מהלכות מעשר שני דין י"ג שאין הראשון קובע לשני ולפ"ז אפשר דאם הקדימו בכרי והוציא הלוי ת"מ יכול הלוי לאכול עראי קודם שיפריש ת"ג משום דעדיין לא הוקבע לת"ג. ואע"ג דכל דבר שנגמרה מלאכתו אסור לאכול עראי היינו דוקא בגומר למוכרן בשוק אבל אם היתה כוונתו להוליכן לבית ה"ז מותר לאכול מהם עראי עד שיקבעו למעשר וכמ"ש רבינו רפ"ג מהל' מעשר יע"ש. ובזה ליכא שום קביעות דאי משום דהפריש מעשר ראשון כבר כתבנו דאפשר דלא מהני קביעות זה אלא לת"מ ולא לת"ג. ומ"מ הדבר אצלי בספק דאפשר דכשם דהוקבע לת"מ ה"נ הוקבע לת"ג. ואליבא דרש"י הוי טבל גמור מה"ת ולרבינו מיהא מדרבנן ואסור לאכול אפי' עראי קודם שיפריש ת"ג: ודע דמה שכתבנו דאם הקדימו בכרי אפילו קודם שיראה פני הבית דחייב הלוי להפריש ת"ג כ"כ התוס' בפ"ק דביצה (דף י"ג) ופ"ג דעירובין (דף ל"ג). אך בפרק ח"י דשבת (דף קנ"ז) כתבו בלשון שני די"ל דהאי דנקט אידגן היינו ככל דינו שראה פני הבית אלא דמילתא פסיקתא נקט כו'. א"כ לפי דברי התוס' הללו אין הלוי חייב להפריש ת"ג ממעשר ראשון אלא כשנגמרה מלאכתו ברשות ישראל וראה פני הבית דאז איכא חיוב ת"ג על הישראל מן התורה אם הקדים ונתן ללוי מע"ר חייב הלוי להפריש ממעשרו ת"ג. ואני מסתפק אם הוקבע הכרי למעשר בשאר דברים כגון באש ומלח ודכוותיה והקדים הלוי ולקח מעשר ראשון קודם שיפריש הישראל ת"ג אם חייב הלוי להפריש ת"ג דמה לי קביעות דבית מה לי שאר מיני קביעות. ואליבא דמ"ד דכל הששה דברים קובעים מן התורה הא לא תיבעי לך דפשיטא דחייב הלוי להפריש ת"ג. אך למ"ד דאין קביעות מן התורה אלא בראה פני הבית ושאר הדברים אינם קובעים כי אם מדרבנן אני מסתפק אי מדרבנן מיהא חייב הלוי להפריש ת"ג דכל דתקון כעין דאורייתא תקון וכי היכי דהוקבע מן התורה לא מיפטר הלוי מת"ג ה"נ אם הוקבע מדרבנן לא מיפטר הלוי מת"ג מדרבנן. ומאי דנקטו התוס' שראה פני הבית היינו משום דהתם בעינן לחיוביה בת"ג מן התורה דהא איצטריך קרא לרבוי' ומש"ה לא נקטו אלא ראה פני הבית אבל מדרבנן אפשר שחייב בת"ג כל שהוקבע בא' מן הששה דברים הקובעים. ואע"ג דאליבא דכ"ע כל שהקדימו בשבלים ליכא חיוב על הלוי כלל ואוכל אכילת קבע ולאכילת קבע הוקבעו לת"ג מדרבנן וכמ"ש רבינו בפ"ג מהלכות מעשר ואי אמרינן דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון היה לנו לאסור על הלוי שיאכל קבע משבלים האלו קודם שיפריש ת"ג שהרי מקודם הוקבעו לאכילת קבע. הא לא דמיא דכל שלא הוקבעו אף לאכילת עראי לא דמי לקביעות דראה פני הבית דאוסרו אפי' בעראי אבל הששה דברים שקובעים מדרבנן אפי' לאכילת עראי הוי דומיא דראה פני הבית ואי אמרינן כעין דאורייתא תקון חייב הלוי להפריש ת"ג מדרבנן ממעשר ראשון שנתנו לו שהוקבע באחד מן הששה דברים:

י״ז

אין תורמין תרומה גדולה אלא מן המוקף כו'. בפרק האשה רבה (דף צ"ג) אמרי' למען תלמד וגו' כל הימים אלו שבתות ויו"ט. וכתבו התוס' שם ד"ה אלא בשם ר"ח דאתא קרא למישרי שבת שלא מן המוקף והסמ"ג במ"ע סי' קל"ד כתב שבשבתות וי"ט מותר להפריש שלא מן המוקף ורבינו לא הביא חילוק זה ודוק שם בדברי רש"י יע"ש וכ"כ התוס' בפרק הגוזל ומאכיל (דף קט"ו) ד"ה הרי. ודין זה דאין תורמין אלא מן המוקף הוא מן התורה הרשב"א סי' קכ"ז. (*א"ה והכי מוכח ממתניתין ספ"ק דחלה דאין נוטלין מטהור על הטמא ופי' הרע"ב דהיינו משום גזירה שמא יתרום שלא מן המוקף. גם התוס' בפרק כל הגט (דף ל':) כתבו דתרומה גדולה מדאורייתא בעינן מוקף ותרומת מעשר הצריכו רבנן מוקף משום גזירה אטו תרומה גדולה. והנראה מדבריהם שם דרש"י ס"ל דתרומה גדולה נמי לא בעינן מוקף אלא מדרבנן. ועיין בפרק בכל מערבין (דף ל"ב:) דרשב"ג סבר ניחא ליה לחבר דלעביד עם הארץ איסורא רבה ואיהו אפי' איסורא קלילא לא ליעביד משמע דאיסורא מיהא איכא מדאורייתא לתרום שלא מן המוקף. והיה נראה לומר דכל מידי דאינו חייב בתרומה ומעשר אלא מדרבנן לא בעינן מוקף אך מצינן למימר דכעין דאורייתא תקון והכי מוכח מדברי התוס' פרק כל הגט שהקשו מההיא דהמפקיד דאיירי בפירות משמע דפשיטא להו דבכל דבר בעינן מוקף ואינהו ס"ל דאינו חייב מן התורה אלא דגן תירוש ויצהר כמ"ש הרב המחבר לעיל פ"ב מהלכות אלו ומהא דפריך התם בגמרא וכי נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף ליכא לאוכוחי דבכל דבר בעינן מוקף מדלא מוקי לה בפירות דזה אינו דהברייתא קתני כור מעשר כו' ולישנא דכור לא שייך אלא בחטים. ומסוגיא דעירובין הנז' דקא סבר רבי ניחא ליה לחבר דליעביד איהו איסורא קלילא ולא לעביד ע"ה איסורא רבה משמע דדין מוקף הוא מדרבנן דבאיסורי תורה לא שייך לומר הכי כדאמרינן בעלמא מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת דסוף סוף עבר אמימרא דרחמנא):

נחלת הכלל · Warsaw, 1881

צפנת פענח · הלכות תרומות פרק ג׳

א׳

תרומה גדולה אין לה שיעור כו'. עי' בירוש' תרומות פ"ד סה"ג דהוה שם מחלוקת דאמוראי >הערה<[נשמט. וע' ע"ז דף ע"ג ע"ב דר"י ס"ל דדי בכ"ש.]>אהע< דר"י אמר אחד ממאה דוקא ור"י אמר אחד מאלף ור"מ אמר דאין לה שיעור כלל ועי' בספרי פ' שלח פסקא ק"י מה תרומת גורן אחת כו' ובהך דמנחות דף ע"ז ע"ב ברש"י בד"ה וליליף מתרומת חלה דמשמע דיש לו שיעור מה"ת ותוס' יומא דף כ"ד ע"א גבי תרומת הדשן ומה דאמר בירוש' רפ"ק דפיאה מפני המחלוקת כבר עמדו בזה התוס' והר"ש ובאמת י"ל דקאי אהך מחלוקת דקדושין דף נ"ח ע"ב ע"ש ותוס' מנחות דף ס' ע"א ועי' בחולין דף קל"ז מה דמחלק שם בין דרבנן לדאורייתא וכן פסק רבינו כאן בה"ב אך בבה"ג בהל' פיאה והל' חלה מבואר שם להיפך דחכמים לא תיקנו שיעור רק בשל דבריהם לא בשל תורה וזה תליא במ"ש בזה לעיל אם תקנת חכמים יש עלי' שם של תורה או הוא דבר בפ"ע:ובאמת זה תליא בהך מחלוקת דב"ש וב"ה בהך דחולין דף י"ח ע"א גבי השוחט במגל קציר דפליגי אם מטמא כנבלה מדרבנן ור"ל אם גזרה הוה כמו עצם והוה כמו פגום מדרבנן או לא ועי' ברש"י שם דף כ"ח ע"ב ד"ה מדרבנן שכ' שם דבדרבנן לא שייך בו טומאת נבלה:אך מדברי רבינו בהל' אה"ט פ"ב ה"ז דכ' שם דאם מת קודם שיפריס ע"ג קרקע טהור מלטמא משמע אבל לאחר שיפריס טמא אף דזה רק מדרבנן ולא דמי להך דחולין דף ט' ע"א גבי לא בדק בסימנין דשם החשש יש בו של נבלה דאורייתא וע' סוטה דף מ"ח ע"א דמעשר נטל שומן הדגן ובתוספ' סוף מעש' ועי' תוספ' ערכין פ"ד דבמאה לוג חלב יוצא לוג חמאה חזינן דשומן הוה אחד ממאה וה"נ כן ולכך ס"ל לר"י דגם ת"ג דוקא אחד ממאה ועי' בירוש' מעש"ש פ"ה ה"ח דהפרשת תרומות ומעשרות מהך לשון השקפה דהוה מרעה לברכה ור"ל דעי' בעירובין דף נ"ו ע"א דביום תקופת ניסן וביום תקופת טבת אם חל בצדק משבר ומייבש את האילנות והזרעים ועי' בתוספ' ספ"ה דמעש' דאמר שם זה מקום השקפה ר"ל דאף דכתי' בקרא צדק משמים נשקף דהיינו לשון חבטה ושבירה כדאמרינן בהך דעירובין הנ"ל מ"מ ע"י הפרשת המעשרות נהפך לטובה וזדונות נעשין לו כזכיות וזהו הגדר דחטה אחת פוטרת את הכרי כמבואר ברכות דף ס"א ע"א כמו חטה ומונח על הלב ושם דף מ' עה"ד שאכל כו' ועי' סוכה דף מ"ב ע"ב דגדול א"צ כזית בא"פ לענין הרחקה וירוש' ברכות פ"ג ה"ה יליף מקרא מיצר לב האדם כו' והוא מחשבה וזהו גדר דעת ר"ל תאות של היתר והנהגות מדיניות:וזהו ר"ל התוספ' ברכות פ"ב כל שנטרפה דעתו מפני חכמתו סימן יפה לו וזה הנהגת מדיניות לפני שכליות ולהיפך סימן רע לו ושם קאמר ב"ע וב"ע לשיטתו הציץ ונפגע חגיגה דף י"ד לחד גירסא וזה מה דמבואר בירוש' פ"ט דברכות אברהם הפשיר עמו ועשה אותו טוב וזה הוה אף קודם המילה כמ"ש התו"י נדרים דף ל"ב גבי לב דאברהם הי' בו ד' גדרים בן ג' הוה בו אמונה שכליות ובן נ"ב הי' לומד תורה כמבואר ע"ז דף ט' ע"א גמירי כו' וזהו הגדר בכל וזה מרגלית טובה דמבואר בב"ב דף ט"ז ע"ב שאח"כ נקבע בגלגל חמה וזהו מה דמבואר במדרש דלוחות הראשונות נחצב מגלגל חמה ר"ל משל מרגלית של אברהם ואח"כ בעת מלחמות המלכים כשהי' בן ע"ה לפי שיטת הראשונים אז התחיל עשיית המצות דהיינו מחוט כו' וזהו תפילין וציצית כמבואר חולין דף פ"ט וזהו כנגד הלב וזהו מה דמבואר ברש"י תענית דף י"ב ע"א דהרימותי ידי הוה שבועה:וכעין דמבואר בנזיר דף ג' ע"ב דיד שמאל הוה שבועה משום תפילין וכן מבואר בספרי ואתחנן פ' ל"ג. ואח"כ בן ק' הוה גדר מילה ר"ל מעשים טובים דסוטה דף מ"ד ע"א וזהו תחלה לגרים דחגיגה דף ג' ועי' בירוש' תענית פ"ד דששה טפחים הוה הלוחות שנים בידו של משה ר"ל למסור לישראל ושנים בידו של הקב"ה ר"ל סתרי תורה כעין הך דפסחים דף קי"ט ושנים באמצע זהו טעמי תורה המבואר שם בפסחים ומשה חטפם לעצמו כמבואר בנדרים דף ל"ח דפלפול לא ניתן רק למשה לבד וזהו הגדר דפסקי טעמים לאו דאורייתא לדידן לר"י בנדרים שם רק ללוים משום שירה וזהו ניתן למשה רבינו כמבואר בערכין דף י"א עיקר שירה מה"ת יליף מן הך משה ידבר כו' ע"ש ברש"י דמשה לוי הי' ועי' בתוספ' סוף קדושין שנתגלה לאברהם טעמי תורה ודקדוקי' וזה הני ב' טפחים וע' יומא דף כ"ח ע"ב:וזה ר"ל הגמ' בסוטה דף מ"ד ע"א דרוש וקבל שכר אך כ"ז באברהם אבינו אבל דוד מבואר בירוש' ברכות פ"ט הנ"ל דהרגו וע' ב"ב דף י"ז ע"א צערא כו' ופליגי בהך דעירובין דף ס"ה ע"א גבי הך דכל המפיק מגן בשעת גאוה איזה דבר עדיף אם להלחם עמו או להפכו ובהך דר"ה דף כ"ו ע"ב גבי כל כמה דכייף כו' ע"ש ור"ל דעשה גזירות ומשמרת וכמו הך דסנהדרין דף כ"א ע"א דגזרו על היחוד דפנויה וע' ירוש' פ"ד דחלה דבימי דוד גזרו על הכרשינן להפריש תו"מ ואף דהוה מאכל בהמה:וזהו הך דע"ז דף ד' עולו של תשובה וע' עירובין דף י"ט ע"א גבי הך דמעין של שיתין ע"ש ברש"י והוא גדר נסוך המים וכמבואר בתמיד דף ל"ב ע"ב כל העוסק כו' שפכי כמים כו' וע' בירוש' פ"ב דסנהדרין מבואר דדוד עשה נסוך המים בבמה ומבואר בתענית דף כ"ה ע"ב דהוא מבקע עינו של תהום דהוא עובי נ' שנה כמבואר בירוש' פ"א דברכות וע' סוכה דף מ"ט ודף נ"ג אם שיתין היו מששת ימי בראשית או דוד כרה אך באמת זה נעשה מן בריאת האדם כמבואר בירוש' פ"ז דנזיר ה"ב מלא תרוד עפר נטל הקב"ה מעפר המזבח ועי"ז נעשה החלל וע' בדברי רבינו בהל' בהב"ח פ"ב ה"ב וע"י עוונות נסתם וע' כתובות דף י' ע"ב מזבח מזיח ומכפר ולכך מבואר בזבחים דף ס' דהיה צריך לקדש מקום המזבח קדוש בפ"ע ובזה א"ש משה"ק התוס' שם דף פ"ז ע"ב ד"ה אויר דהרי אויר קרקע מפסיקו ע"ש אך במקום המזבח לכ"ע קדיש גם הרצפה וזהו משום דנעשה ע"י אדם דהוא מקור הבריאה וכשהוא משקה לכל כו' כמבואר בסנהדרין דף ל"ט וע' סוכה דף נ"ה ע"ב דסוכות הוה תיקון גם לבני נח וע' בתוספ' ספ"ה דמעש"ש וברך כו' ואת האדמה מזבח אדמה כו' ובירוש' נזיר שם יליף ג"כ מזה דאה"ר נברא משם ודוד שהתקין עולה של תשובה כרה אותם עוד הפעם וע"י נסוך המים שעשה וזהו גדר לוחות האחרונות דבאמת הן היו הנשברות והוה מ' סאה כמבואר בירוש' פ"ד דתענית וע' ברכות דף ט"ו הוקשו אהלין לנחלים דמעלין אדם מטומאה והוא יוה"כ יום שניתנו בו לוחות האחרונות אך הא מבואר בסנהדרין דף ס"ה דעבירות הוה חציצה וע' יומא דף כ"ב ע"ב כבן שנה כו' וא"כ לא מהני הטבילה ואם נימא ח"ו דאינן מקפידין אז שוב ע"ז נעשה כמו כולו דהוה בגדר פורק עול ע' שבועות דף י"ג ובזה לכ"ע חוצץ כמבואר ביבמות דף ע"ח ע"ב וע"ז מבואר ביומא דף י"ט ע"ב לפתח חטאת רובץ ר"ל דהיינו רביתיה כיון שנולד כך ומה דמק' שם משטן ר"ל דע' בספרי פ' האזינו פס' שכ"א ובסנהדרין דף ק"ד גבי אמן להכעיס כו' וזהו גדר שטן כמבואר בדברי רבינו בס' המורה דהוא לא פעולה רק העדרי ר"ל מתאוה לדברים שאינם לקיומו של עולם וזהו נחש וכמבואר בבכורות דף ח' ע"ב דהוא לבדו מין שיש לו תאוה לדברים שאין בהם קיום העולם והוא שפיתה לחוה והטיל בה זוהמא ור"ל שנתן בה גדר תאוה לדברים שאין בהם קיום ולאדם לא שייך זה כמובן:וזהו כוונת רבינו בס' המורה בח"ב פל"א וזהו ג"כ כוונת תשופנו עקב ע' אדר"נ פ' ל"א דמלאך המות באדם הוא עקיבו של אדם וע' בנזיר דף נ"א גבי רקב הבא מן העקב דעקב אין בו חיות וברש"י סנהדרין דף ק"ח ע"ב ד"ה מבין עקבי רגליכם ודף ק"ג ביבמות נועצת ונדרים דף כ' ע"א עקב כו' ובירוש' יבמות פ"ח גבי פצוע דכה וע' שבת דף ק"י ע"א גבי האי אתתא וברש"י שם וזהו הזוהמא שהטיל בה ועי"ז הוה גרם מיתה דבל"ז לא היו כל כוחות האדם יכולין לפעול בדבר שמזיק לאדם ואף דעי"ז גרם לזה וזהו גדר מיתה כידוע דהוא השטן כו' וע' בע"ז דף ה' ובערובין דף נ"ד חרות ובשבת דף פ"ח וזהו כוונת המקרא לא יוכל כו' לעלות מחמת דאז נעקר היצה"ר ובעצם לא יכלו רק דאז נתחדש להם דין דמקום המחיצה ע' שבת דף ט' גבי תוך הפתח ודף קכ"ד גבי מחלוקת דר"א אי מותר לטלטל כלים של תוך הפתח בחצר ועירובין דף צ"ד ופסחים דף פ"ה ע"ב ונדרים דף נ"ו ע"ב וזבחים דף י"ד וחולין דף קכ"ו גבי אסקופא וכ"מ בזה ושם הוה ב' רשויות שולטות כמבואר בערובין דף ע"ו ע"ב ושם יש גדר היתר ליכנס:וזה ר"ל מה דמבואר בירוש' דפאה פ"א דנחש מצוי בין הגדרות וע' שבת דף פ"ה ע"א דגבול של ערוגה הוה רוחב פרסה גדר עקב ולזה הוצרכו להצטוות ע"ז ולכך מבואר בשבת דף פ"ז ע"ב דאז נצטוו על התחומין וע"י תורה ומעש"ש נתבטל זה ע' תוס' קדושין דף כ"ד ותוס' ב"ב דף כ"א בשם ספרי דע"י אכילת מעשר זוכין לתורה ובבית שני נעשה זה דאז נחלק האויר מן הקרקע במזבח כמבואר בזבחים דף נ"ד ע"א וזה היה בבית שני ע"ש בתוס' דף ס"א ע"ב ודף נ"א ע"ב וכיון שהאויר היה פועל ג"כ בדבר בזה אין טומאה שולטת ע' בירוש' חגיגה פ"ב הובא ברש"י סנהדרין דף מ"ד ע"ב גבי בעיא מוכסא ולכך מבואר שם דף ס"ד דבעי רחמי על יצרא דע"ז ובטלוהו ולכך מבואר בערכין דף ל"ב ע"ב דזהו גדר סוכות דעיקר הסוכה הוא לצורך אויר וע' סוטה דף ט' דמעשה ידיו של משה לא נתבטל לעולם ואויר נתקדש ע"י ראיית משה ולכך אוירא דארץ ישראל מחכים גם בזה"ז וזהו פלפול התורה ולוחות שניות ע' בירוש' שקלים פ"ה ה"ג דנבראו אבנים טובות מאהלו של משה וזה ר"ל פלפול התורה דלא ניתן רק למרע"ה בלבד כמבואר בנדרים דף ל"ח ובבית שני הוצרכו לזה כיון דאז נגנז הארון וע' בירוש' ברכות פ"ד ובירוש' פ"ה דיומא דארון היה מביא אורה לעולם וכל הספקות היו מתבררין. רק בימי בית שני שניטלו הלוחות אז היו צריכין לפלפול וע' בדברי רבינו בהל' עבודת יוה"כ פ"א ה"ז בימי כו' ועי"ז נתהפ' מהשקפה רעה לטובה ולכך בבית שני תקנו מעשרות גם מפירות האילן ע' מכות דף כ"ג ע"ב וברש"י ותוס' שם וכן בימי חזקיה כמבואר בנדרים דף נ"ה ואז הוה ג"כ גודל פלפול בתורה כמבואר בסנהדרין דף כ"א ובחלק:וזהו ג"כ הכוונה מה דאמרינן בסנהדרין דף ק"ה ע"ב כולם חזרו לקללה חוץ מבתי כנסיות כו' דבזה לא שלטה קללת בלעם דזהו גדר אויר ונתקיים לעולם ולא ניתן על תנאי כמבואר במכלתא פ' יתרו ובספרי וע' בירוש' ברכות פ"ה המתפלל בבהכ"נ כאילו מקריב מנחה טהורה ובמנחה יכולין להקריב גם עכשיו כמש"כ תוס' יומא דף ס"ג ע"א וזבחים דף נ"ט ע"ב דלענין מנחה יכולין גם בזה"ז להקריב במקום המזבח דנשארה הקדושה וכמו אויר וא"ש: [השמטה לפ"ג ה"א.ובאמת הך מחלוקת דשבועות דף ל"ה אי צבאות נמחק נ' כך דהנה מלשון רבינו בהל' עבו' יוה"כ ה"ו פ"ב משמע דרק ביוה"כ מזכיר שם ככתבו במקדש. ובסוטה דף ל"ח ובס' תמיד מבואר דבמקדש צריך להזכיר לעולם ככתבו. וע' סנהדרין דף ק"א ע"ב ברש"י ודף ס' ע"א שם גבי שם רבא ובקדושין דף ע"א ובסוכה דף ה' ובע"ז דף י"ח ובתוס' שם מה נקרא שם המפורש. וכ"כ בזה בהל' יסוה"ת ובהל' ע"ז. וע' מש"כ רבינו בס' המורה פ"ס ופ' ס"א וס"ל דשם המפורש הוא שם בן ד' ככתיבתו ושם המיוחד הוא כקריאתו. וע' ערובין דף י"ח ע"ב ד"ה דיו ותוס' סוטה דף ל"ח ע"א ודף כ"ד ע"ב וברש"י סנהדרין דף נ"ו ע"א ד"ה על לבו מוכח דס"ל דא"ד לא הוי כינוי:והנה התוס' סוטה דף מ' ע"ב ס"ל דגם בעת נשיאות כפים במקדש היו נופלים אך רבינו לא ס"ל כן רק ליוה"כ וע' פי"ד מהל' תפלה. והנה ביומא דף ס"ט ע"ב הוי מחלוקת שם אי מותר לומר שם בגבולין וק' הרי סתמא דברייתא בסוטה דף ל"ח דאסור אף לצורך ב"כ וע' פסחים דף נ' דרבא הוי ס"ד למדרשיה וצ"ל משום להתלמד כמו בע"ז דף י"ח ע"א ע"ש. אך באמת כך דהנה בסנהדרין דף כ"א ע"ב מבואר דעזרא העתיק את התורה בלשון ארמי וע' מגילה דף ג' וע' בס' פרדס לרש"י ז"ל ס"ה דשם המפורש הוא מתורגם בלשון ארמי וזה ר"ל רבינו בח"א מס' המורה פ"ס דכ' הלשון שאין אנו יודעים אותו אלא מעט. וזה ר"ל ג"כ הך דדף ק"א ע"ב בסנהדרין מלשון עגה ע"ש. וזהו ג"כ מה דאמר ביומא דף ס"ט הנ"ל דעזרא גידלו בשם המפורש והוא לשון ארמי דעזרא כתב:אך יש נ"מ דהיכא דהוא בגדר קריאת פרשה או במקדש צריך לקרות ככתבו. והנה ב"כ כ"כ בהל' תפלה דהיו במקדש ב' פעמים. א' במעלות העולם כמבואר ס' תמיד וזה היתה ברכה אחת ולא פסקינן וכמש"כ בתורה. והב' היתה של ג' ברכות גם שם ע' ברכות דף י"א ע"ב. ואז היו קורים את השם כקריאתו. ובאמת נ' דס"ת הי"ג שהיתה מונחת בארון ע' ב"ב דף י"ד ותוס' מנחות דף ל' ובהקדמת רבינו. שם היה נכתב כל המסורה הכתיב והקרי דכיון שנגנז לא שייך בו דברים שבע"פ כו' כמש"כ רש"י שבת דף ו' ע"ב וכ"מ וע' במס' סופרים גבי ספר שנקדו ובפס' תוס' מנחות דף פ"ז ע"ב. וברש"י ב"ב דף י"ד ע"ב כ' שבו היה קורא הכ"ג ביו"כ והמלך בהקהל. וכוונת רש"י לגבי מלך כמבואר בירוש' פ"ב דסנהדרין והובא בד' רבינו בהל' ס"ת דס"ת של מלך מגיהין אותו מספר עזרה וע' תוס' ב"ב דף י"ד ע"א. וע' תוספ' ס' מגילה כתב הנכתב ליחיד מכנין אותו כו' והרי"ף ז"ל ג' אין מכנין:אך נ' דכוונת התוספ' להך דשבועות דף ל"ו ע"א גבי קרא דיתצך וע' מש"כ רבינו בפה"מ פ"ד דמגילה גבי המכנה בעריות. והנה בסוטה דף ל"ג ע"א מבואר דברבים שואלים בלשון ארמי וכן ביוה"כ משום דאי הוי יחיד כרבים ע' ר"ה דף י"ח וביבמות דף מ"ט ודף ק"ה. וזה ר"ל ביומא דף מ"ד ע"ב ע"ש ברש"י שלא היה אז נשתק ושם דף נ"א ע"ב דאז א"צ לשליח ע"ש בת"י וכמו בשבת דף י"ב ע"ב גבי חולה דשכינה עמו יכול לומר גם בלשון ארמי וזהו הכוונה דסוטה דף ל"ח ע"א הנ"ל בתוס' ד"ה הרי. והנה בירוש' סוטה פ"ט מבואר דב"כ מבטלת קללות וע' בגמ' דילן דף מ"ט:והנה רבינו בס' המורה כ' דב"כ דהיה שם בן י"ב כמבואר בקדושין דף ע"א כלול מ"ג שמות. ושם בן מ"ב ע' תוס' חגיגה דף י"א ע"ב דהוא מעשה בראשית. ובן ע"ב דסוכה דף מ"ה ע"ש ברש"י ותוס' ופה"מ לרבינו דע"ז נאמר הך דמגילה דף כ"ט דכל מקום שגלו שכינה עמהם ובירוש' שם ר"ל דליכא ניסים גלויים ולכך מבואר במגילה דף י"ד אין אומרים הלל על נס שבחו"ל ע' תוס' ברכות דף נ"ד וזהו כוונת הגמ' בתענית דף י' דבחו"ל ע"י שליח ר"ל גדר הטבע אף בהני שלא נמסרו לשליח ע"ש דף ב' וזה ר"ל הך דחגיגה דף ה' ע"ב הסתר פנים וע' רש"י ע"ז דף ד' ודף ה' ד"ה עניות ובמש"כ רבינו בהל' עבדים פ"א ה"ו דלאו דלא ירדנו בפרך רק לעיניו ואינו מוטל על ב"ד לבדוק וכן הוא בת"כ. וזהו ר"ל גלות השכינה. וע' בכורות דף מ"ה פלוגתא אי יש מפתח לאשה ללידה וזה אי לידה הוי טבעית או נסית ע' רש"י שבת דף ל"א ע"ב גבי נפל טורא ובד' רבינו בהל' רוצח פ"א גבי אשה המקשה לילד ויצא ראשו דלא הוי רודף דזהו טבעו של עולם ובירוש' פי"ד דשבת אמר שאין אתה יודע מי הורג את מי ר"ל אי הטבה והעכוב הוא מצד הולד או מצד האם. וע' נדה דף כ"ו ע"א דיש שם מחלוקת אי חי נולד תחלה או מת ובפה"מ לרבינו באהלות פ"ז מ"ה כ' דמת יצא בנקל ע"ש. ע"כ בלידה יש מחלוקת אי זה בגדר טבע. אף דהוא ממפתח שלא נמסר לשליח כמבואר ר' תענית. וע' תוס' נדה דף ט"ז ע"ב ושם דף כ' ע"ב דריאת דמים שייכא בטבע וע"ש דף ח' ע"ב ודף ס"ד ע"ב דדמים שייכא בלידה וע' נדה דף כ"ד ע"ב ובכורות דף כ"א וירוש' רפ"א דביצה אי שייך בבע"ח לידה למקוטעים ויולדת לז' וזה תליא אי גם בהם שייך גדר השגחה פרטיית ע' ב"ב דף ט"ז ע"ב גבי אילה ורש"י חולין דף ס"ג ע"א ד"ה משפטיך וברכות דף ס"א גבי וייצר ובירוש' פ"ד דיבמות גבי ב' יצירות ובד' רבינו בס' המורה ח"ג וע' תוס' נדה דף ט"ז ע"ב דיש חילוק בין עיבור ללידה ובהך דברכות דף ל"א ע"ב דחנה קריונ' צבאות על עסקי עבור וע' סנהדרין דף צ"ב דבצבא הוא עת ע"ש וחגיגה דף ט"ז וכידוע שצבאות נקרא מסדר מערכת הגלגלים כמבואר בס' הקנה דהוא רמז לשם מ"ב ומעשה בראשית. וע' חולין דף פ"ז יוצר הרים כו' וזהו המחלוקת אי הוי בגדר עילה ועלול ע' בס' המורה פ' ס"ט ופ' ע"ב בח"א במש"כ והוא ישלח עליהם כוחותם. ור' יוסי לשי' בסוכה דף ה' דלא ירדה שכינה למטה מי' וזהו רשות אחר ואינו בגדר גבולין ותחומין ע' ערובין דף מ"ג ודף מ"ה ובירוש' פ"י דסנהדרין גבי עיה"נ דעוף טס למעלה מי' אינו בכלל. ולכך ס"ל דצבאות אינו קדוש וע' בתוספ' ס' ברכות גבי הפותח בשם כו' ובברכות דף כ"ה גבי ידיו בבה"כ פלוגתא ג"כ אי כל עצמותי או כל הנשמה. ר"ל דפליגי אי החיות לכל האברים בפרטות רק שזה מרובה מזה או ג"כ בגדר עילה ועלול מהלב. וע' מש"כ רבינו בפה"מ אהלות פ"א מ"ו שיש בע"ח שיש להם כח המתנענע בכל אבר ואבר בפרט. ובאמת הא דפליגי אי שייך השגחה פרטית גם בבע"ח זה תליא בהך פלוגתא דב"מ וכ"מ אי צער בע"ח דאור' וע"ש דף פ"ח ע"ב דגבי בהמה ליכא מצוה להחיותה. וע' בנדרים דף מ"א מה דפליגי הראשונים ז"ל אי מוטל חיוב לרפאות בהמת חבירו ושם רק משום השבת אבידה וע' ב"מ דף ל"א ע"א ותיפוק ליה: ע"כ השמטה] [השמטה במ"ש בגדר כל מקום שגלו כו':עי' מ"ש רבינו בס' המורה ח"א ספכ"ג בגדר אלך ואשובה למקומו וגדר הסתרת פנים ומה מאוד קשה זאת התוכחה כו' ר"ל כשיהי' הרעות והטוב לא בגדר השגחה רק בגדר סילוק ועזיבה למקרי הזמן וכן מבואר בירוש' סנהדרין פ' י' אין לך שעה שקשה בעולם יותר מאותה שעה שאמר הסתיר אסתיר וזה הגדר דר"ה דף ל"א ע"א ששה חדשים המתינה שכינה במדבר דהיינו מעשרה בטבת שבו סמך מלך בבל כו' עד ט' בתמוז כמבואר שם דף י"ח ע"ב ומדבר הוה גדר הפקר ועי' רש"י ב"מ דף י"ב דמ"מ יש על זה גדר דעת אחרת מקנה ועי' גיטין דף ל"ט ע"ב:וכ"כ בזה במ"א ועי' ספרי פ' קרח פסקא קי"ט הראה הקב"ה כו' קרבנות מוקרבים וכהנים משרתים ושכינה מסתלקת כו' ונצב עליו על המזבח ר"ל משום דמבואר בר"ה דף ל"א דזה הוה מגליות השכינה אך לא בגדר סילוק ולכך נקט קרבנות מוקרבים לא קרבים דכ"כ בזה דיש חילוק בין הקרבת האימורים על המזבח דכ"ז שהם מתעכלים על המזבח הוה פעולה נמשכת וזהו ריח ניחוח כמבואר בזבחים דף נ"ו ע"ב ונקרא גדר בישול לא הבערה ושרפה כמבואר בירוש' שבת פ"ב וסוטה פ"ג ומיקרי עיכול ועי' תוס' יומא דף כ' ע"א דזה הוה מצוה שיהיו מתעכלים יפה ואף דבגמ' דילן ביבמות דף ל"ג מבואר דהוה רק שרפה זה רק שם דקאי אזר וכיון דעביד שלא כדין אין עליו שם ריח ניחוח כיון דזה הפעולה אינה עצמיית רק הדין הוא כן וזה רק אם עשה כדין וכ"כ בזה אך זה רק בזמן שהשכינה שורה אבל בל"ז הוה רק כמו במה וכמבואר בסוף זבחים דאין ריח ניחוח בבמה ושוב לא הוה רק גדר שרפה והוה רק שם מוקרבים ולא קרבים ועי' בירוש' פ"ב דשבת ה"א וה"ז גבי פתילה דנעשה כמטהר כלים בשבת ור"ל דהפעולה שלו נמשכת לא נפסקת:וכן לכך אין מדליקין בשמן שרפה משא"כ בבמה וזה הגדר סולם של יעקב וכן לכך נקט שם בספרי לשון כהנים משרתים ולא עובדים עי' מנחות דף ק"ט ע"א דמשרת ועבודה הוה שני דברים ועי' סוטה דף ל"ח וערכין דף י"א ע"א ותענית דף כ"ו ע"ב ועיקר הגדר דעבודה הוא דבר הניקרא הכונה לא הפעולה עצמיית עי' רש"י שבת דף מ"ט ע"ב מה דמייתי מהך דסוטה דף ל"ג בטלת עבידתא ושירות הוא הפעולה עצמיית ולכך פי' רש"י בכורות דף ל' ע"ב גבי עבודה של לוים לשורר ולשוער ולשרת והיינו השמירה וכיבוד העזרה כמ"ש רש"י ערכין דף י"ג ע"ב ועי' חולין דף כ"ד ע"ב ותמיד דף כ"ז ונלוו עליך וישרתוך ולכך קרא להם הפסוק מלאכים דאין להם שם עובדים רק משרתים דאין להם בחירה ורצון וזה בזמן חורבן שהשכינה מסתלקת לא בגדר עזיבה ח"ו ועי' זבחים דף ס"ב ע"א מזבח בנוי כו' ומנחות דף ק"י ע"א וחגיגה דף י"ב ע"ב ועי' בכתובות דף קי"א כצבאות או כאילות ע"ש ברש"י הפקר וזה לא הוה עזובה וכמ"ש למ"ש לעיל דף כ"ח גבי מעשה דהלן ועיין בירוש' פ"ד דמעשרות גבי קטן שחופה כלכלה דהיכי דצריך עוד דבר לא מהנו מעשה דקטן ועיין בירוש' פ"ז דגיטין ע"ש במה שמחלק שם ואכמ"ל: ע"כ השמטה]

נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908

שער המלך · הלכות תרומות פרק ג׳

י״ז

אין תורמין תרומה גדולה אלא מן המוקף כו'. הנה התוס' פ' כל הגט דף ל' כתבו תרומה גדולה מדאורייתא בעיא מוקף ותרומת מעשר הצריכו רבנן מוקף משום גזירה אטו תרומה גדולה וראיתי בס' מש"ל שכתב החכם המגיה וז"ל והיה נראה לומר דכל מידי דאינו חייב בתרומה ומעשר אלא מדרבנן לא בעינן מוקף אך מצינן למימר דכעין דאורייתא תקון והכי מוכח מדברי התוס' פ' כל הגט שהקשה מההיא דהמפקיד דאיירי בפירות משמע דפשיטא להו דבכל דבר בעי' מוקף ואינהו ס"ל דאינו חייב מן התורה אלא דגן תירוש ויצהר ומהא דפריך התם וכי נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף ליכא לאוכוחי מדלא מוקי לה בפירות דברייתא קתני כור מעשר ולישנא דכור לא שייך אלא בחיטים כו' א"ד עי"ש. והדבר תמוה שהרי מסוגיא דפרק בכל מערבין דל"ב ע"ב מבואר דאפי' בתרומת פירות דרבנן אין תורמין שלא מן המוקף דמתני' קתני בהדיא האומר צא ולקוט לך תאנים מתאנתי כו' וקאמר עלה רשב"א דלא נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף וכ"כ ראיתי בס' שמע יעקב בקונטריס ארעא דרבנן דף ז' ע"א שכתב שהוא תלמוד ערוך פ"ק דחולין ד"ז ע"א אהא דאמרי' התם דר"מ אכל עלה של ירק בבית שאז ופריך ודלמא ר"מ עישר עליה ממקום אחר ומשני לא נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף הרי דאפי' במעשר ירק אין תורמין אלא מן המוקף. ואולם אחר השקפה נראה דבריו מצודקים שמעולם לא נסתפק הוא אלא דוקא גבי תרומת מעשר דכיון דעיקרו אינו אלא גזירה דרבנן אטו תרומה גדולה איכא למימר דכי גזרו חכמים אינו אלא בתרומה ובמעשרות דאורייתא אבל בפירות כיון דתרומה גדולה נמי אינו אלא מדרבנן לא גזרו א"ד ל"ש אבל בתרומה גדולה דאיסור שלא מן המוקף מן התורה ה"נ דבפירות נמי דתרומתו מדרבנן בעינן מוקף כעין דאורייתא: ומעתה ההיא דבכל מערבין אין ראיה דהתם גבי תרומה גדולה איירי וכן ההיא דר"מ דעלה של ירק בתרומה גדולה מיירי דאיסורו מן התורה אבל בתרומת מעשר דאיסורו מדרבנן אכתי איכא למימר דבתרומה דרבנן לא גזרו והיינו שהביא ראיה מדברי התוספות שהקשה מההיא דהמפקיד פירות דהתם בתרומת מעשר מיירי כמבואר שם: מיהו לפי מ"ש התוס' בחולין ד"ה שהכריחו דמעשר דר"מ דמאי הוא מדפריך ודילמא נותן עיניו בצד זה מבואר דס"ל דאפי' תרומת מעשר ובתרומה דרבנן אין תורמין אלא מן המוקף שהרי דמאי אין מפרישין ממנו תרומה גדולה אלא תרומת מעשר ומבואר מדבריהם דאפי' בדמאי בעינן מוקף וכ"כ הר"ש פ"ד דחלה משנה ה' יע"ש ושלא כדעת הרב החידושין שכתב בפ"ק דקידושין דף כ"ז גבי מעשר דר"ג דגבי דמאי לא בעינן מוקף והבאתי דבריו פ"ט מה' מעשר הלכה ט' ע"ש ודוק: מעשה חושב (שסט) ומהא דפריך התם וכי נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף כו' הברייתא קתני כור מעשר. ולישנא דכור לא שייך אלא בחטים כו'. תמהני דהא משנה שלימה שנינו בשבועות דף ל"ח ע"ב כור תבואה לי בידך. אין לך בידי אלא לתך קטניות. פטור: כור פירות לי בידך. אין לך בידי אלא לתך קטניות חייב כו' וע"ש: אלמא דליכא למימר הכי דלישנא דכור לא שייך אלא בחטים דוקא שהרי גם בפירות וקטניות שייך נמי לישנא דכור אלא דקטניות אינו בכלל תבואה. וישנו בכלל פירות: אבל לא בלישנא דכור תליא מלתא וא"כ הרי כור מעשר דברייתא הנ"ל יש לפרשו נמי כור פירות כמו כור חטים:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

שורשי הים · הלכות תרומות פרק ג׳

א׳

דהתרומה בז"הז הואיל ועומדת לשריפה מפני הטומאה יש לו להפריש כל שהו לכתחילה. ואין ספק דמיירי בתרומה של א"י דבתרומת ח"ל כתב בפ"ז ד"ח דהואיל ועיקרא מדבריהם נאכלת בטומאה ואיכא למידק מ"ש דגבי חלה כתב בפ"ז מה' בכורים ד"ט דמפרישין חלה בכל א"י אחד ממ"ח ושורפין אותה מפני שהיא טמאה ויש לה שם מן התורה וכ"כ שם בד"ח בחלה ראשונה שמפרישין בשאר א"י שהחזיקו בו עולי מצרים דהואיל והיא מא"י מפרישין אחד ממ"ח ושורפין אותה ע"כ ולמה לא סגי בהפרשת כל שהו כמ"ש הכא לענין תרומה ועיין בהרדב"ז שם בהלכות בכורים שכתב שהטעם דלא סגי בכל שהו משום דבעינן שיעור נתינה יע"ש ותימא דא"כ גבי תרומה נמי אמאי לא בעי שיעור נתינה והרב לא נרגש מדין התרומה שכתב רבינו וכעת צ"ע שוב ראיתי להמבי"ט בח"ב סימן מ"ז שעמד בזה ומה שרצה לחלק בין תרומה לחלה דבריו תמוהים דגבי תרומה נמי כתוב לשון נתינה וכעת אין הספר מצוי בידי להעתיק דבריו ולעת הפנאי אעמוד בזה.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות תרומות ג׳, מתוך הלכות תרומות שבספר זרעים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות תרומות כל הרמב״ם