הלכות תרומות · פרק ב׳
הלכה א׳
כָּל אֹכֶל אָדָם הַנִּשְׁמָר שֶׁגִּדּוּלָיו מִן הָאָרֶץ חַיָּב בִּתְרוּמָה. וּמִצְוַת עֲשֵׂה לְהַפְרִישׁ מִמֶּנּוּ רֵאשִׁית לַכֹּהֵן שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יח ד) "רֵאשִׁית דְּגָנְךָ תִּירשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ" (דברים יח ד) "תִּתֶּן לּוֹ". מַה דָּגָן תִּירוֹשׁ וְיִצְהָר מַאֲכַל בְּנֵי אָדָם וְגִדּוּלָיו מִן הָאָרֶץ וְיֵשׁ לוֹ בְּעָלִים שֶׁנֶּאֱמַר דְּגָנְךָ אַף כָּל כַּיּוֹצֵא בָּהֶן חַיָּב בִּתְרוּמוֹת וְכֵן בְּמַעַשְׂרוֹת:
הלכה ב׳
הַכַּרְשִׁינִין אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָם מַאֲכַל אָדָם הוֹאִיל וְאוֹכְלִין אוֹתָן בִּשְׁנֵי רְעָבוֹן חַיָּבִין בִּתְרוּמָה וּמַעַשְׂרוֹת. הַסִּיאָה וְהָאֵזוֹב וְהַקּוֹרָנִית שֶׁזְּרָעָן מִתְּחִלָּה לְאָדָם חַיָּבִין בְּמַעֲשֵׂר. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּהֶן. זְרָעָן לְמַאֲכַל בְּהֵמָה אַף עַל פִּי שֶׁנִּמְלַךְ וְחִשֵּׁב עֲלֵיהֶן לְאָדָם כְּשֶׁהֵן מְחֻבָּרִין פְּטוּרִין שֶׁמַּחְשֶׁבֶת חִבּוּר אֵינָהּ כְּלוּם. עָלוּ מֵאֲלֵיהֶן בֶּחָצֵר. אִם הִיא חָצֵר הַמְשַׁמֶּרֶת פֵּרוֹתֶיהָ הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּבִין שֶׁסְּתָמָן לְאָדָם וְאִם אֵינָהּ מְשַׁמֶּרֶת פֵּרוֹתֶיהָ פְּטוּרָה:
הלכה ג׳
זֵרְעוֹנֵי גִּנָּה שֶׁאֵינָן נֶאֱכָלִים כְּגוֹן זֶרַע לֶפֶת וְזֶרַע צְנוֹן וְזֶרַע בְּצָלִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן פְּטוּרִים מִן הַתְּרוּמָה וּמִן הַמַּעַשְׂרוֹת מִפְּנֵי שֶׁאֵינָן אֹכֶל אָדָם. אֲבָל הַקֶּצַח חַיָּב בִּתְרוּמָה וּבְמַעַשְׂרוֹת:
הלכה ד׳
תְּמָרוֹת שֶׁל תִּלְתָּן וְשֶׁל חַרְדָּל וְשֶׁל פּוֹל הַלָּבָן וְשֶׁל צָלָף וְהַקַּפְרִיסִין שֶׁל צָלָף פְּטוּרִים מִפְּנֵי שֶׁאֵינָן פְּרִי. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁזְּרָעָן לְזֶרַע. אֲבָל זְרָעָן לְיָרָק הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּבִים. וְכֵן הָאֶבְיוֹנוֹת שֶׁל צָלָף חַיָּבִים מִפְּנֵי שֶׁהֵן פְּרִי:
הלכה ה׳
כֻּסְבַּר שֶׁזְּרָעָהּ לְזֶרַע יַרְקָהּ פָּטוּר מִן הַתְּרוּמָה וּמִן הַמַּעַשְׂרוֹת. זְרָעָהּ לְיָרָק מַפְרִישׁ תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת מִן הַיְרָקוֹת וּמִן הַזֶּרַע. וְכֵן הַשֶּׁבֶת שֶׁזְּרָעָהּ לְזֶרַע יַרְקָהּ פָּטוּר. זְרָעָהּ לְיָרָק מִתְעַשֶּׂרֶת זֶרַע וְיָרָק. וְאֵינָהּ מִתְעַשֶּׂרֶת זִרִין. זְרָעָהּ לְזִרִין מַפְרִישׁ תְּרוּמָה וּמַעַשְׂרוֹת מִן הַזֶּרַע וּמִן הַיָּרָק וּמִן הַזִּרִין. וְכֵן הַשִּׁחֲלַיִם וְהַגַּרְגֵּר שֶׁזְּרָעָן לְזֶרַע מִתְעַשְּׂרִין זֶרַע וְיָרָק. כֵּיצַד מִתְעַשְּׂרִין לְזֶרַע וּלְיָרָק. שֶׁאִם לִקֵּט הַיָּרָק לְאָכְלוֹ מַפְרִישׁ תְּרוּמָה וּמַעַשְׂרוֹת וְאַחַר כָּךְ יֹאכַל. וּכְשֶׁיִּיבַשׁ וְיֶאֱסֹף הַזֶּרַע שֶׁלּוֹ מַפְרִישׁ מִן הַזֶּרַע:
הלכה ו׳
הַיְרָקוֹת אַף עַל פִּי שֶׁהֵן מַאֲכַל אָדָם אֵינָן חַיָּבִין בְּמַעַשְׂרוֹת אֶלָּא מִדִּבְרֵיהֶן. לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר בְּמַעֲשֵׂר (דברים יד כב) "תְּבוּאַת זַרְעֶךָ". תְּבוּאָה וְכַיּוֹצֵא בָּהּ. אֲבָל הַיְרָקוֹת אֵינָן בִּכְלַל הַתְּבוּאָה. וְכֵן יֵרָאֶה לִי שֶׁהוּא הַדִּין בִּתְרוּמָה. שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר בָּהּ (דברים יח ד) "דְּגָנְךָ תִּירשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ" כָּל הַדּוֹמֶה לְאֵלּוּ אֲבָל תְּרוּמַת הַיָּרָק מִדִּבְרֵיהֶם כְּמַעֲשֵׂר:
הלכה ז׳
אֵין מַפְרִישִׁין תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת מִן הַיָּרָק בְּחוּצָה לָאָרֶץ. וַאֲפִלּוּ בִּמְקוֹמוֹת שֶׁאָמַרְנוּ שֶׁמַּפְרִישִׁין בָּהֶן מַעַשְׂרוֹת. וְכֵן יָרָק הַבָּא מִחוּצָה לָאָרֶץ לָאָרֶץ אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ עָפָר בְּעִקָּרֶיהָ הֲרֵי זֶה פָּטוּר וְלֹא גָּזְרוּ עָלָיו. הַתְּבוּאָה וְהַקִּטְנִית שֶׁזְּרָעָן לְיָרָק בָּטְלָה דַּעְתּוֹ אֵצֶל כָּל אָדָם. וְהַיָּרָק שֶׁלָּהֶן פָּטוּר. וְהַזֶּרַע חַיָּב בִּתְרוּמָה וּמַעַשְׂרוֹת:
הלכה ח׳
הַתִּלְתָּן אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ אֹכֶל אָדָם כְּשֶׁיִּקְשׁוּ הוֹאִיל וְרֹב הָאָדָם אוֹכְלִין אוֹתָן בִּתְחִלָּתָן הֲרֵי הֵן חַיָּבִין בִּתְרוּמָה וּמַעֲשֵׂר:
הלכה ט׳
וְאֵלּוּ פְּטוּרִין מִן הַתְּרוּמָה וּמִן הַמַּעַשְׂרוֹת. הַלֶּקֶט וְהַשִּׁכְחָה וְהַפֵּאָה וְהַפֶּרֶט וְהָעוֹלֵלוֹת. אֲפִלּוּ הֶעֱמִיד מֵהֶן כְּרִי. וְאִם עָשָׂה מֵהֶן גֹּרֶן בַּשָּׂדֶה הֻקְבְּעוּ לְמַעַשְׂרוֹת וּמַפְרִישׁ מֵהֶן תְּרוּמָה וּמַעַשְׂרוֹת. אֲבָל אִם עָשָׂה הַגֹּרֶן בָּעִיר פְּטוּרִין. שֶׁהֲרֵי קוֹל יֵשׁ לָהֶן שֶׁהַכּל יוֹדְעִין שֶׁהֵן לֶקֶט אוֹ שִׁכְחָה אוֹ פֵּאָה:
הלכה י׳
הַלֶּקֶט וְהַשִּׁכְחָה וְהַפֵּאָה שֶׁל עַכּוּ"ם חַיָּבִין בִּתְרוּמָה וּמַעַשְׂרוֹת. אֶלָּא אִם כֵּן הִפְקִיר. וְכֵן הַתְּבוּאָה וְהַזֵּיתִים שֶׁלֹּא הֵבִיאוּ שְׁלִישׁ פְּטוּרִין מִן הַתְּרוּמָה וּמִן הַמַּעַשְׂרוֹת. וּמִנַּיִן יוֹדֵעַ. כָּל שֶׁזּוֹרְעָהּ וּמַצְמַחַת בְּיָדוּעַ שֶׁהֵבִיאָה שְׁלִישׁ. עָבַר וְהִפְרִישׁ מִתְּבוּאָה וְזֵיתִים שֶׁלֹּא הֵבִיאוּ שְׁלִישׁ אֵינָהּ תְּרוּמָה:
הלכה י״א
וְכֵן הַהֶפְקֵר פָּטוּר מִן הַתְּרוּמָה וּמִן הַמַּעַשְׂרוֹת. וַאֲפִלּוּ הִפְקִירוֹ הָעַכּוּ"ם לוֹ. אֲבָל הַזּוֹרֵעַ שְׂדֵה הֶפְקֵר חַיָּב בִּתְרוּמָה וּמַעַשְׂרוֹת:
הלכה י״ב
הִפְקִיר קָמָה וְזָכָה בָּהּ וְעָבַר וְהִפְרִישׁ מִמֶּנָּה תְּרוּמָה הֲרֵי זוֹ תְּרוּמָה. אֲבָל אִם הִפְקִיר שִׁבֳּלִים וְזָכָה בָּהֶן וְעָבַר וְהִפְרִישׁ מֵהֶן תְּרוּמָה אֵינָהּ תְּרוּמָה. וְכֵן כָּל הַמַּפְרִישׁ מִדָּבָר שֶׁאֵינוֹ חַיָּב תְּרוּמָה אֵינָהּ תְּרוּמָה. וְכֵן בְּמַעַשְׂרוֹת. דְּבָרִים שֶׁאֵין דֶּרֶךְ רֹב בְּנֵי אָדָם לְזָרְעָן בַּגִּנּוֹת וּבַשָּׂדוֹת אֶלָּא חֶזְקָתָן מִן הַהֶפְקֵר פְּטוּרִין מִן הַתְּרוּמָה וּמִן הַמַּעַשְׂרוֹת. כְּגוֹן הַשּׁוּם בַּעַל בֶּכִי. וּבָצָל שֶׁל רִכְפָּה. וּגְרִיס הַקִּלְקְלִי. וַעֲדָשִׁים הַמִּצְרִיּוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן:
הלכה י״ג
נִתְעָרֵב דָּבָר שֶׁחַיָּב בִּתְרוּמָה בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ חַיָּב. כְּגוֹן זֵיתֵי נִקּוּף שֶׁנִּתְעָרְבוּ בְּזֵיתֵי מָסִיק וְעִנְבֵי עוֹלֵלוֹת בְּעִנְבֵי בָּצִיר. אִם יֵשׁ לוֹ פֵּרוֹת אֲחֵרוֹת מוֹצִיא עַל הַחַיָּב לְפִי חֶשְׁבּוֹן. וְאִם אֵין לוֹ אֶלָּא אֵלּוּ מַפְרִישׁ תְּרוּמָה וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר עַל הַכּל וּכְאִלּוּ הַכּל חַיָּב בִּתְרוּמָה. וּמַפְרִישׁ מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי לְפִי חֶשְׁבּוֹן דָּבָר הַחַיָּב:
הלכה י״ד
הַתְּרוּמָה לַכֹּהֵן בֵּין טְהוֹרָה בֵּין טְמֵאָה אֲפִלּוּ נִטְמָא הַדָּגָן אוֹ הַתִּירוֹשׁ כֻּלּוֹ קֹדֶם שֶׁיַּפְרִישׁ הֲרֵי זֶה חַיָּב לְהַפְרִישׁ מִמֶּנּוּ תְּרוּמָה בְּטֻמְאָה וְלִתְּנָהּ לַכֹּהֵן שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יח ח) "וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ אֶת מִשְׁמֶרֶת תְּרוּמֹתָי", אַחַת טְהוֹרָה וְאַחַת טְמֵאָה. הַטְּהוֹרָה נֶאֱכֶלֶת לַכֹּהֲנִים וְהַטְּמֵאָה יֵהָנוּ בִּשְׂרֵפָתָהּ. אִם הָיָה שֶׁמֶן מַדְלִיקִין אוֹתוֹ. וְאִם הָיָה דָּגָן וְכַיּוֹצֵא בּוֹ מַסִּיקִין בּוֹ אֶת הַתַּנּוּר:
הלכה ט״ו
וְכֵן תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר אִם נִטְמֵאת אוֹ נִטְמָא הַמַּעֲשֵׂר מַפְרִישִׁין אוֹתָהּ בְּטֻמְאָה וְנִתֶּנֶת לַכֹּהֵן לֵהָנוֹת בִּשְׂרֵפָתָהּ:
הלכה ט״ז
וְכָל הַמַּפְרִישׁ תְּרוּמָה גְּדוֹלָה אוֹ תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר מְבָרֵךְ קֹדֶם שֶׁיַּפְרִישׁ כְּדֶרֶךְ שֶׁמְּבָרְכִין עַל כָּל הַמִּצְוֹת כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בִּבְרָכוֹת:
הלכה י״ז
אֵין מוֹצִיאִין תְּרוּמָה מֵהָאָרֶץ לְחוּצָה לָאָרֶץ אֲפִלּוּ טְמֵאָה. וְאֵין מְבִיאִין תְּרוּמָה מִחוּצָה לָאָרֶץ לָאָרֶץ. וְאִם הֵבִיא לֹא תֵּאָכֵל מִפְּנֵי שֶׁהִיא טְמֵאָה בְּאֶרֶץ הַכּוּתִים. וְלֹא תִּשָּׂרֵף שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ רָאִינוּ תְּרוּמָה שֶׁלֹּא נִטְמֵאת נִשְׂרֶפֶת. וְלֹא תַּחֲזֹר לְחוּצָה לָאָרֶץ שֶׁמָּא יֹאמְרוּ מוֹצִיאִין תְּרוּמָה לְחוּצָה לָאָרֶץ. אֶלָּא מַנִּיחִין אוֹתָהּ עַד שֶׁתִּטָּמֵא טֻמְאָה יְדוּעָה לַכּל אוֹ עַד שֶׁיָּבוֹא עֶרֶב הַפֶּסַח אִם הָיְתָה חָמֵץ וְתִשָּׂרֵף:
כסף משנה · הלכות תרומות פרק ב׳
א׳
כל אוכל אדם הנשמר וכו'. משנה בריש מעשרות (פ״א מ״א) משמע ליה לרבינו שחייבים מן התורה ואע״פ שכתוב דגן תירוש ויצהר סובר רבינו דלאו דוקא אלא ה״ה לכל דדמי להו ופשטא דלישנא דירושלמי ריש מעשרות ודספרי בפרשת עשר תעשר מסייעא ליה וגם בפ״ב דעירובין ובפרק הפועלים (בבא מציעא דף פ״ח) מוכח דתאנה חייבת מן התורה ובפ״ק דר״ה (דף ב') בסוגיא דלירקות ולמעשרות ובסוגיא דעירובין מוכיח כן. ואין כן דעת הראב״ד במה שכתב בתחלת הלכות מעשרות וכן דעת רש״י בר״פ כיצד מברכין (ברכות דף ל״ז) ולישנא דגמ' שם הכי הוא מעשר אילן דבארץ גופא מדרבנן:
ב׳
הכרשינים אף על פי שאינם מאכל אדם וכו'. זהו פירוש למה שאמרו בירושלמי סוף חלה אימתי גזרו על הכרשינים בימי רעבון:
הסיאה והאזוב וכו' עד פטורה. בפרק בא סימן עלה נ"א וכדאסיק רב אשי:
ג׳
זרעוני גינה שאינם נאכלים וכו'. משנה בסוף מעשרות (פ"ה מ"ח):
ומ"ש אבל הקצח וכו'. בפ"ג דעוקצין (משנה ו') ופ"ה דעדיות (משנה ג') הקצח ב"ש מטהרין וב"ה מטמאין [וכן למעשרות]:
ד׳
תמרות של תלתן וכו'. משנה ספ״ד דמעשרות (משנה ו') רבן שמעון בן גמליאל אומר תמרות של תלתן ושל פול הלבן חייבות במעשר רבי אליעזר אומר הצלף מתעשר תמרות ואביונות וקפרס ר״ע אומר אינו מתעשר אלא אביונות מפני שהם פירי והלכה כר״ע לגבי ר״א כמו שאמרו בר״פ כיצד מברכין (ברכות דף ל״ו) ובירושלמי מה פליגי בשזרעו לזרע אבל זרעו לירק אף רבנן מודו ומפרש רבינו שזה הירושלמי קאי גם לדרשב״ג לומר דרבנן פליגי עליה כשזרעו לזרע ופסק כרבנן:
והראב"ד לקמן בפרק זה מפרש דר"ע חולק על רשב"ג והלכה כר"ע ודבר תימה הוא בעיני דפשטא דמילתא דר"ע לא קאי אלא לרבי אליעזר:
ה׳
כסבר שזרעה לזרע וכו'. משנה שם כסבר שזרעה לזרע ירקה פטור זרעה לירק מתעשר זרע וירק ר"א אומר השבת מתעשר זרע וירק וזירין וחכ"א אינו מתעשר זרע וירק אלא השחלים והגרגר בלבד ובירושל' (הלכה ה') תני שבת שזרעה לזרע מתעשרת זרע ואינה מתעשרת ירק זרעה לירק מתעשרת זרע וירק ואינה מתעשרת זירין זרעה לזירין מתעשרת זרע וירק וזירין ותנינן אין לך מתעשר זרע וירק אלא שחלי' וגרגר בלבד כיני מתניתא אין לך דבר שזרעו לזרע מתעשר זרע וירק אלא שחלים וגרגר בלבד:
ו׳
הירקות אף על פי שהם מאכל אדם אינן חייבין וכו'. ירושלמי בריש מעשרות:
ז׳
אין מפרישין תרומות ומעשרות וכו'. ירושל' בסוף חלה.
ומה שכתב וכן ירק הבא מח"ל וכו': התבואה והקטנית וכו'. תוספתא פ"ב דשביעית אלא שכתובה בשיבוש. ודע דאיתא תו התם ובר"פ בכל מערבין ובירושלמי פ"ד דמעשרות (הלכה ה') תני הפול והשעורים והתלתן שזרען לירק בטלה דעתו זרען חייב וירקן פטור ויש לתמוה אמאי תנא הני הא בכלל תבואה וקטנית הם ואפשר לדחוק ולומר דמשום תלתן תני לה:
ח׳
התלתן אע"פ שאינו אוכל אדם וכו'. כן יש ללמוד מהמשנה שכתבתי לעיל בפרק זה ר"ג אומר תמרות של תלתן חייב במעשר וע"כ לא פליגי עליה אלא בתמרות אבל [בתלתן] לכ"ע חייבין ובפ"ק דמעשרות (הלכה ב') גבי מאימתי הפירות חייבים במעשרות התלתן משתצמח:
כתב הראב"ד הרי הוא סותר דבריו וכו'. ואני אומר שאין כאן סתירה דהכא מיירי לענין חיוב תלתן במעשר אע"פ דכשיקשה לא יהיה אוכל אדם ולעיל מיירי לענין התמרות שלו אם הם חשובים להתחייב במעשר ומה ענין זה לזה ומה שיש לתמוה עוד על הראב"ד כתבתי בפרק זה:
ט׳
ואלו פטורים וכו'. במשנה פ"ק דחלה (משנה ג') וסיפרי פרשת שלח.
ומ"ש והפרט והעוללות וכו' אם עשה מהן גורן וכו' עד שהכל יודעים שהם לקט וכו'. בפרק משוח מלחמה בשם ראב"י.
ומ"ש אפי' העמיד כרי הוא לאפוקי ממ"ש בירושלמי פ"ה דפאה אמר ראב"י העושה כרי מן הלקט וכו' חייב בתרומה גדולה שמאחר שבפרק משוח מלחמה שכתבתי בסמוך לא אמרו שעשאו כרי אלא שעשאן גורן ואמרו הוקבע למעשר נקטינן כגמרא דידן:
י׳
הלקט והשכחה והפיאה של עכו"ם וכו'. משנה פ"ד דפיאה (משנה ט') ומייתי לה בפ' השולח:
וכן התבואה והזיתים שלא הביאו שליש וכו'. משנה פ"ק דמעשרות (משנה ג').
ומה שכתב ומנין יודע וכו' ירושלמי שם בפ"ק דחלה הלכה ד' ובתוספתא דתרומות סוף פ"ב.
ומ"ש עבר והפריש וכו':
י״א
וכן ההפקר פטור וכו'. משנה וירושלמי פ"ק דחלה ופרק קמא דמעשרות.
ומה שכתב ואפילו הפקירו העכו"ם כך הוא הגירסא בספר מוגה והיא הנכונה וכן משנה בפ"ד דפאה (משנה ט') הלקט והשכחה והפאה של נכרי חייב במעשרות אא"כ הפקיר ומה שכתבו רבינו בלשון אפילו משום דהוה אפשר למיסק אדעתין דכיון דעכו"ם אין לו קנין בא"י להפקיע ממעשר לא יהא לו כח להפקיעו ממעשר ע"י הפקר שלו.
ומ"ש אבל הזורע שדה הפקר וכו' ירושלמי בריש מעשרות:
י״ב
הפקיר קמה וזכה בה וכו' אבל אם הפקיר שבלים וכו'. ירושלמי בריש מעשרו' ומסיים בה מה בין קמה לשבלים קמה עד שלא הפקירה עבר והפריש ממנה תרומה אינה תרומה שבלים עד שלא הפקירם עבר והפריש מהם תרומה ה"ז תרומה:
וכתב הראב"ד א"א לא שיהא חייב וכו'. נראה שהיה גורס בדברי רבינו והפריש ממנה תרומה ומפני כך הוצרך לפרש לא שיהא חייב ונוסחא דידן בדברי רבינו ועבר והפריש והיא הנוסחא האמיתית.
ומ"ש וכן כל המפריש וכו' נלמד מהירושלמי הזה:
דברים שאין דרך וכו'. משנה בסוף מעשרות (פ"ה מ"ח):
י״ג
נתערב דבר שחייב בתרומה וכו'. משנה פרק שלישי דחלה (משנה ט'):
ט״ז
(יד-טז) התרומה לכהן בין טהורה בין טמאה וכו'. בפרק במה מדליקין (שבת דף כ"ה) ובפרק הערל עלה ע"ד.
ומה שכתב וכן תרומת מעשר וכו': וכל המפריש תרומה גדולה וכו'. ירושלמי בפירקא קמא דתרומות הלכה ו':
י״ז
אין מוציאין תרומה וכו'. בירושלמי סוף חלה:
ואין מביאין תרומה מח"ל וכו'. משנה פרק ששי דשביעית.
ומ"ש ואם הביא לא תאכל וכו'. בירושלמי סוף חלה:
נחלת הכלל · Torat Emet 363
קרית ספר · הלכות תרומות פרק ב׳
א׳
כל אוכל אדם הנשמר שגידוליו מן הארץ חייב בתרומה דכתיב ראשית דגנך תירושך ויצהרך וגו' תתן לו מה דגן תירוש ויצהר מאכל בני אדם וגידוליו מן הארץ ויש לו בעלים כדכתיב דגנך אף כל כיוצא בו חייב בתרומה מדאוריתא וכן במעשרות כתיב עשר תעשר את כל תבואת זרעך דומיא דתבואה שהוא אוכל זרעך משמע דבר הנזרע יצאו כמהין ופטריות שאינם נזרעות ולא הוי גידולן מן הארץ ומזרעך נמי ממעטינן הפקר דהא אינו מיוחד לבעלים אי נמי מדכתיב ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך וגו' יצא הפקר שידך וידו שוים. מה שהוא אוכל בשני רעבון חייב דקרינא ביה שפיר אוכל דומיא דדגן תירוש ויצהר ותרומת ירקות אינה מן התורה דכתיב בה דגנך תירושך ויצהרך כל הדומה לאלו וכן במעשר כתיב תבואת זרעך תבואה וכיוצא בה וכתיב וכל מעשר הארץ מפרי העץ לרבות כל פירות האילן אבל ירקות אינם בכלל תבואה התבואה שזרעה לירק אינו חייב בתרומות ומעשרות אלא בזרע דהוי דומיא דתירוש ויצהר דאין להם ירק.
ט׳
כל מתנות עניים פטורים מתרומה ומעשר כדילפינן לעיל אפילו העמיד מהם כרי פטירי מן התורה.
י׳
ושל גוי שנתמרח על יד העניים חייבים בתרומה ומעשר דלא פטר רחמנא מתנות מתרומה ומעשר אלא למי שהוא חייב במעשרות אבל גוי לא אלא אם כן דהפקר דכולי עלמא פטור כדגמרינן. התבואה והזיתים שלא הביאו שליש פטורין מן התרומות ומן המעשרות דכתיב לשלש השנים ודרשינן לשליש שהיא עשויה כשהגיע לשליש בישולה וזתים הוו בכלל תבואת יקב דכתיב בקרא וענבים אף על גב דהם תבואה נמי כדכתיב ותבואת יקב שליש דידיה היינו ענבים משהבאישו וכן שאר פירות בשליש דידהו או משיגיעו הפירות להזריע ולצמוח הכל לפי מה שהוא הפרי דכתיב תבואת זרעך דבר שתזרע ומצמיח דהכי משמע תבואה שזורעין אותה ומצמחת יצא פחות משליש שאינו נזרע ומצמיח. הפריש ממה שלא הביא שליש אינה תרומה וכן הפקר אפילו הפקירו הכל דכיון דפטור לא מצי משוי קדושת תרומה במאי דפטור מעיקרא דאף על גב דחטה אחת פוטרת כל הכרי מדאוריתא ואפילו הכי אם הפריש אחת מששים או ארבעים הכל יש לו דין תרומה מדאוריתא היינו משום דכיון דאין לו שיעור ידוע מדאוריתא כל כמה דמפריש הוי תרומה דאוריתא אבל במאי דפטור דאוריתא לא אלא אם כן גזרו עליה חכמים דאז יש לו דין תרומה דרבנן וכן במעשרות. נתערב דבר החיוב עם הפטור מוציא על החייב לפי חשבון.
י״ד
התרומה לכהן בין טהורה בין טמאה דכתיב נתתי לך את משמרת תרומותי בשתי תרומות הכתוב מדבר אחת טהורה ואחת טמאה וכתיב לך שלך תהא להסקה תחת תבשילך וכן תרומת מעשר דכולהו תרומה לכהנים הוא דהוי לאכילה או לשרוף. אין מוציאין תרומה לחוצה לארץ נראה דלא הוי אלא מדרבנן:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
משנה למלך · הלכות תרומות פרק ב׳
א׳
כל אוכל אדם הנשמר וכו'. כתב מרן ומשמע לרבינו שחייבים מן התורה כו' ועיין במסכת פרה פרק י"א משנה ג' ועיין לקמן פרק א' מהלכות מעשר שני דין ג' ועיין בפרק ט' דבכורות (דף נ"ד) דמוכח התם דמאי דלא כתיב בתורה אין חיובו כי אם מדרבנן וצ"ע ועיין שם בתוספות שהאריכו בזה ועיין ברש"י פרק הערל (דף פ"א) ד"ה שאני שונה ובמ"ש התוס' שם ד"ה מאי ועיין בפ"ג דעירובין (דף ל"ב) ד"ה תאנים ועיין ברש"י פ"ק דקידושין (דף ג') ועיין במה שרמזתי לקמן פ"ג דין ג' ודוק ובתוס' פ"ה דכתובות (דף נ"ז) ד"ה קסבר ובפ"ט דמציעא (דף פ"ט) ד"ה והבודל וברש"י פ"ב דכתובות (דף כ"ה) שכתב בתרומה דרבנן אכול תרומה פירות האילן וירק תרומה דאורייתא דגן תירוש ויצהר והכי כתבו התוספות בפ"ק דיו"ט גבי עצים שנשרו מן הדקל בשבת כו':
ב׳
הכרשינין אע"פ שאינם מאכל אדם כו'. עיין לקמן פ"א מהלכות טומאת אוכלין דין ט':
ח׳
התלתן אע"פ שאינו אוכל וכו'. עיין לקמן פרק י"א דין ט' ופרק י"ב דין ז':
ט׳
ואם עשה מהם גורן בשדה וכו'. עיין במ"ש הראב"ד ריש פ"ב מהלכות מעשר ובמ"ש מרן שם ועיין במ"ש הראב"ד בפ"ז מהלכות מעשר דין י' ובמ"ש לקמן בדין י"ב השגה המתחלה הפקיר קמה כו' ודוק. ויש להסתפק בהא דקי"ל דפאה פטורה מן המעשר אם פטור זה הוא משעה שהפריש או דילמא לאחר שזכו בה העניים ונפקא מינה דאם הפריש ובא עשיר ולקח פאה בערמה באומרו שהיה עני או באונס אי חייב העשיר להפריש מעשר ואם לא הפריש חייב משום טבל דאי אמרת דמשעה שהפריש נפטר א"כ עשיר זה פטור לפי שלא לקח כי אם דבר הפטור ואי אמרת דלא מפטר כי אם אחר שבא ליד עני א"כ זה העשיר חייב לעשר וראיתי בסוף פרק השולח דרבה רצה להוכיח דאין קנין לעכו"ם בא"י מדתנן בפ"ד דפאה הלקט והשכחה והפאה של עכו"ם חייבין במעשר אלא א"כ הפקיר דמאן אילימא דישראל ולקטינהו עכו"ם אלא א"כ הפקיר הא מיפקרי וקיימי אלא לאו דעכו"ם ולקטינהו ישראל לא לעולם דישראל ולקטינהו עכו"ם נהי דאפקרינהו אדעתא דישראל אדעתא דעכו"ם מי אפקרינהו ע"כ, הרי הדבר מבואר דעכו"ם דלקט פאה חייבת במעשר ואי אמרת דמשעה שהפרישה נפטרה א"כ הפאה שלקט העכו"ם נמי פטורה וא"כ הוא הדין נמי דאם לקחה עשיר דחייבת כללו של דבר כל שלא באה לרשות עני דזכי ליה רחמנא חייבת וכי תימא תיקשי הא דתנן שבלת של לקט שנתערבה בקציר דצריך להביא ב' שבלים כו' כי היכי דלא ליפרוש מן הפטור על החיוב ואי אמרת דלא נפטרה כי אם אחר שבאה ליד העני אף השבלת של לקט חייבת כיון שלא באה ליד עני הא לא קשיא משום דאפשר דשאני לקט מפאה שתלויה בדעתו של בעה"ב:
י״א
וכן ההפקר פטור כו'. כתב מרן ומ"ש רבינו בלשון אפילו משום דהוה אפשר למיסק אדעתין וכו'. וכבר הוזכרה סברא זו בירושלמי פ"ד דפאה הלכה ט' והביאו הר"ש יע"ש:
י״ג
נתערב דבר שחייב בתרומה בדבר שאינו חייב כו'. גרסינן בתוס' פ"ד דדמאי מצרפין פירות ח"ל על פירות שביעית כדי שירבו על פירות מוצאי שביעית לפוטרן מן המעשרות ועיין בתשובת המבי"ט ח"א סי' כ"א ודוק. ומ"ש רבינו כגון זיתי ניקוף כו'. עיין בתשובת מהרימ"ט ח"א סימן י"ח:
י״ד
והטמאה יהנו בשריפתה אם היה שמן מדליקין אותו כו'. כל אלו הדברים בין הדלקה בין הסקה אסור לזרים ואע"ג דתרומה אינה מאיסורי הנאה מ"מ הנאה של כילוי אסור בתרומה: תנן בסוף מסכת תרומות מדליקין שמן שריפה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ובמבואות האפלים ועל גבי החולין ברשות כהן ע"כ. ודע דמתני' איירי בתרומה של ישראל שנפלה לו מבית אבי אמו כהן ואף שהיא שלו לא הותר לו להדלקה ואע"ג דתרומה אינה מאיסורי הנאה וכדאיתא בפרק כל שעה עלה כ"ג מ"מ כבר הסכימו הראשונים ז"ל דהנאה של כלוי כגון הדלקה ודכוותיה אסור וכמו שנבאר, ואם איסור זה דהנאה של כלוי הוא מן התורה נחלקו בו אבות העולם והנה התוס' בפרק במה מדליקין עלה כ"ו ד"ה אין כתבו דילפינן לה מטבל דאמרינן התם אין מדליקין בטבל טמא דאמר קרא ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומותי בשתי תרומות הכתוב מדבר אחת תרומה טהורה ואחת תרומה טמאה מה תרומה טהורה אין לך בה אלא משעת הרמה ואילך אף תרומה טמאה אין לך בה אלא משעת הרמה ואילך והכוונה דכי היכי דתרומה טהורה לא הותר אכילתה כי אם משעת הרמה ואילך אבל קודם לכן לא משום דטבל אסור באכילה אף תרומה טמאה אכילתה דהיינו הדלקה וכיוצא בו לא הותר כי אם משעת הרמה ואילך אבל קודם לכן לא משום דטבל אסור בהנאה של כלוי אבל שאר הנאות שאינם של כלוי שרו בטבל והא דלא אמרינן אף טבל טמא אין לך בו שום הנאה כי אם משעת הרמה כבר כתב רבינו שמשון בסוף תרומות דדומיא דתרומה טהורה מרבינן תרומה טמאה וכי היכי דגבי תרומה טהורה מאי דאמרי' מה תרומה טהורה אין לך בה אלא משעת הרמה הכוונה היא אכילה שהרי לא ידענו דטבל אסור בהנאה וע"כ הכוונה היא על האכילה דלא הותרה כי אם משעת הרמה אבל קודם לא דטבל אסור באכילה כי מרבינן נמי מהיקשא תרומה טמאה היא באכילה ואכילה לא אפשר דהא תרומה טמאה אסורה באכילה ע"כ מיירי דומיא דאכילה שהיא ההדלקה וכיוצא בה שהיא הנאה של כלוי וכעין זה כתבו התוס' בפרק אלמנה לכהן גדול עלה ס"ו ד"ה כרשיני דההיקש הוא בזה האופן מה תרומה טהורה עיקר הנאתה דהיינו אכילה אינו אלא משעת הרמה אף תרומה טמאה עיקר הנאתה אינו אלא משעת הרמה ואילך ועיקר הנאתה דתרומה טמאה אינו אלא הדלקה ודוגמתה ממעטינן קודם הרמה דהיינו הנאה של כלוי דומיא דהדלקה ואיסור תרומה בהנאה של כלוי מהאי היקשא הוא דהוקשו תרומות זו לזו וכי היכי דתרומה טהורה נאסרה עיקר הנאתה לזרים כך תרומה טמאה נאסרה עיקר הנאתה דהיינו הדלקה לזרים והדר יליף תרומה טהורה מטמאה דמה טמאה נאסרה הנאה של כלוי כך טהורה כי היכי דהדר יליף טבל טהור מטבל טמא וכמו שכתבו התוספות וכתבו דטעמא דאסור לישראל להאכיל לבהמתו כרשיני תרומה הוא מהאי טעמא משום דהוי הנאה של כלוי וכן כתבו בפרק כל שעה עלה ל"ד. והנה מתוך מה שכתבנו נראה דס"ל לתוס' דאיסור הנאה של כלוי בתרומה הוא מן התורה ועיין בפ"ק דפסחים עלה ט' ד"ה כדי שתהא בהמתו אוכלת ודוק. אך הר"ש בסוף הלכות תרומות הכריח דאיסור הנאה של כלוי בתרומה אינו אלא מדרבנן והכריח זה מכמה מקומות חדא ממאי דאמרינן בירושלמי דמאי דתנן במתני' ברשות כהן לא קאי כי אם לחולין דסמיך ליה הא קמייתא אפי' שלא ברשות כהן ואי אמרת דאיסור הנאה אינו אלא כי אם מדרבנן ניחא די"ל דבצורך רבים לא גזור אלא אי אמרת דמדאורייתא אסור איך התירו חכמים איסור תורה משום צורך רבים. הן אמת שהתוס' בפרק כל שעה עלה ל"ד ובריש פרק אלמנה כתבו בהדיא דרשות כהן קאי לכל השנויים במשנה עוד הכריח הר"ש מהא דאמרינן בירושלמי בת ישראל שנכנסה להדליק מכהנת טובלת פתילה בשמן שריפה ומדלקת והטעם הוא משום דלא אחמור כולי האי אך אם הוא איסור תורה אין לחלק כלל ובירושלמי אמרו עלה דהך דבת ישראל שעת משלחת זאבים היתה והתירו משום סכנה ושוב לא אסרוהו ואי אמרת דאיסורו איסור תורה וכי בדידהו תליא מילתא וכיון שעברה הסכנה חזר הדבר לאיסורו. עוד כתב הר"ש דלפ"ז ניחא ההיא דאמרינן בפרק כל שעה אבא שאול גבל של בית רבי היה והיו מחמין לו חמין בחטים של תרומה ור"ת כתב דהיינו לכהנים של בית רבי אך לסברת הר"ש אף שנאמר שהיה לצורך זרים ניחא דצורך רבים היו שרוב תלמידים סמוכים עליו ומפרנסן ובצורך רבים לא גזור. עוד נראה להכריח דאיסור זה אינו אלא מדרבנן מההיא דאמרינן בירושלמי בסוף תרומות מהו להדליק שמן שריפה בחנוכה ומסקינן מי שאין לו שמן של חולין מדליק שמן שריפה בחנוכה וכן פסק רבינו פי"א מהלכות תרומות דין ח"י. ובשלמא אי אמרינן דאיסור זה הוא מדרבנן ניחא דאם אין לו חולין דמדליק בשמן שריפה דבמקום מצוה לא גזור אך אם היה איסור תורה הוא תימה איך התירו איסור תורה משום מצוה דדבריהם וכי תימא שאני נר חנוכה דליכא הנאה דהא אסור ליהנות מנר חנוכה וקי"ל דמצות לאו ליהנות ניתנו וכמו שהאריך בזה הרב בעל שער אפרים אם מותר להדליק נר חנוכה באיסורי הנאה הא ליתא דמדקאמר מי שאין לו שמן חולין משמע דבדוחק התירו דמדינא אסור וכמבואר: עוד נראה להכריח סברא זו מההיא דאמרינן בפרק בנות כותים ולא יחללו לרבות את הסך ואי אמרת דהנאה של כלוי הוא מן התורה למה לי קרא לרבות את הסך תיפוק ליה דהוי הנאה של כלוי. שוב ראיתי דהכרח זה אינו דהא אליבא דכ"ע אותה דרשא אינה אלא מדרבנן וא"כ תיקשי אליבא דכ"ע למאי איצטריכו רבנן לרבות את הסך ת"ל דהוי הנאה של כלוי אלא ודאי דההיא דסך הוא לענין אחר שיהיה דינו כדין אוכל שחייב בקרן וחומש וכדתנן ריש פ"ו דתרומות ובכל הנאה של כלוי כגון הדלקה וכיוצא בה אין בה חיוב תשלומין וכמבואר וא"כ בין אם נאמר דהנאה של כלוי אסור מן התורה או מדרבנן איצטריך למידרש קרא דולא יחללו לרבות הסך כדי לחייבו בתשלומין. עיין במרדכי פרק אלמנה לכ"ג ודוק: ודע שאני מסתפק בדעת הר"ש דאית ליה דהנאה של כלוי בתרומה הוא מדרבנן אם בטבל מודה שאיסורו מן התורה מדרשא דתרומות אך בתרומה שלא הוזכר בגמרא שום דרשא ס"ל דאינו כי אם מדרבנן. או דילמא אף בטבל ס"ל שהוא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא וזה מתיישב יותר שלא מצינו חומרא בטבל מבתרומה. ולפ"ז אף תרומה נפקא מהאי אסמכתא דכי היכי דאיסור הנאת הטבל אסמכוה אהאי קרא ה"נ איסור הנאת התרומה אסמכוה להך קרא. ולפ"ז אפשר לדחוק ולומר דגם התוס' מודים דקרא אסמכתא בעלמא הוא אלא שכוונתם הוא לומר דכי היכי דאיסור טבל אסמכוה אקרא ה"נ איסור תרומה אבל לעולם דאין איסורו דבר תורה לפי שלא ראיתי בפירוש שיאמרו התוס' שהוא איסור תורה. והנה אם היינו אומרים דאיסור הנאת הטבל הוא מן התורה נראה דאליבא דהר"ש דאית ליה דאיסור הנאת התרומה הוא מדרבנן אין למדין מתרומה לטבל וכל הדינים שהביא רבינו בפי"א מהלכות אלו בהיתר הנאת התרומה אין למדין מהם להנאת טבל. אך אליבא דהתוס' נראה דטבל ותרומה שוין הם בדינם וכל מה שמותר בזה מותר בזה דהא טבל ותרומה מחד קרא נפקי ובין אם נאמר שהיא דרשא גמורה או אם נאמר שהיא אסמכתא דינם שוה. ועיין במ"ש רבינו רפ"ו מהלכות מעשר שהשוה הטבל לתרומה ודוק. ודע שסבור הייתי להכריח דאיסור הנאת הטבל הוא מן התורה דהא קי"ל דאין מדליקין בטבל בשבת ואילו בתרומה אמרי' בירושלמי סוף מסכת תרומות דבי רבי ינאי אמרי מדליקין שמן שריפה בחנוכה ואי דטבל ותרומה דינם שוה מפני מה אסרו בטבל והתירו בתרומה. שוב ראיתי דאין החילוק משום דזה טבל וזה תרומה אלא הטעם הוא משום דבשבת שמותר ליהנות מן הנר נמצא נהנה בהנאה של כלוי אבל בחנוכה שאסור ליהנות מנר חנוכה נמצא שאינו נהנה בהנאה של כלוי. (*א"ה ובהכי ניחא קושיית התוס' פ"ב דשבת (דף כ"א) ד"ה ומותר דהקשו מנ"ל לרבה דסבר רב הונא דמותר להשתמש לאורה כו'. ונראה דמדנקט רב הונא שמנים ופתילות שאמרו חכמים כו' מוכח דאכולהו קאי ואפי' שמן שריפה והוקשה לו לרבה מ"ט דרב הונא דאסר להדליק בחול בשמן שריפה והלא נמשך יפה אחר הפתילה וכמ"ש מהרימ"ט בחידושיו אבל אי אמרי' דמותר להשתמש לאורה ניחא דאסור דלמא אתי לאסתפוקי משמן של תרומה טמאה ואע"ג דבשבת לא חששו לזה אלא משום גזירה שמא יטה כדאיתא בדף כ"ג שאני התם דאימת שבת עליו ובדיל מיניה עיין בפי' הרע"ב במשנת לא יקוב אדם שפופרת ודוק. ועי"ל דאם איתא דטעמיה דרב הונא היינו משום דקסבר כבתה זקוק לה א"כ הול"ל בין בשבת בין בחול דדרך התנא לומר הפשוט קודם כאשר יראה המעיין בכמה משניות דקתני בין בין בפרק רבי עקיבא ובפרק המצניע ובפ' הבונה ופרק שמנה שרצים ופ"ב דקידושין ועיין בפי' הרע"ב בעירובין פרק כיצד משנה ט' ואע"ג דכתבו התוס' פ"ב דכתובות (דף כ') דזה אינו אלא היכא דקאי אקרא או אפלוגתא. מ"מ ה"נ רב הונא קאי אמתניתין דהא קאמר פתילות ושמנים שאמרו וא"כ הול"ל בין בשבת בין בחול דהחידוש הוא לאסור בחול משום דלמא פשע אלא ע"כ דטעמיה דרב הונא הוא משום דמותר להשתמש לאורה והשתא חלוקת שבת היא יותר מחודשת כלומר דאפילו תימא דכבתה אינו זקוק לה מ"מ אסור בשבת מטעמא אחרינא גזירה שמא יטה). וראיתי להתוס' פרק כל שעה (דף ל"ג) ד"ה אמר קרא ראשית ששיריה ניכרים שהקשו וא"ת והא שיריה ניכרים דמעיקרא הוא אסירא בהנאה של כלוי כו' ומשעת הרמה ואילך מדליקין בו ע"כ. ואי אמרת דאיסור הנאה של כלוי לא הוי מן התורה שפיר קאמר רב הונא דטעמא דברייתא דקאמרה דמפריש תרומת חמץ בפסח דאינה קדושה משום דלא קרינן בה ראשית ששיריה ניכרים. אלא ודאי דס"ל דאיסור זה הוא מן התורה. ודע שראיתי להתוס' שתירצו לקושייתם וז"ל וי"ל דדוקא בטבל טמא וכו' אבל בטבל של חמץ מדליקין דלא איירי אלא בשתי תרומות ע"כ. ודבריהם נפלאו ממני דדל מהכא איסור חמץ תיפוק ליה דכל טבל אפי' טהור אסור בהנאה של כלוי וכמ"ש בפרק במה מדליקין ובשאר דוכתי וא"כ מהיכא תיתי דבשביל שהוא חמץ שישתנה דינו להתירו בהנאה של כלוי וצ"ע. (א"ה עיין עוד לקמן פי"א מהלכות אלו דין ח"י) :
נחלת הכלל · Warsaw, 1881
רמב״ם הלכות תרומות ב׳, מתוך הלכות תרומות שבספר זרעים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
