הַתּוֹרָה
התחילו ללמוד

רמב״ם - הלכות תרומות · פרק א׳

ספר זרעים · 26 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות תרומות · פרק א׳
הלכה א׳
הַתְּרוּמוֹת וְהַמַּעַשְׂרוֹת אֵינָן נוֹהֲגִין מִן הַתּוֹרָה אֶלָּא בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. בֵּין בִּפְנֵי הַבַּיִת בֵּין שֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַבַּיִת. וּנְבִיאִים הִתְקִינוּ שֶׁיְּהוּ נוֹהֲגוֹת אֲפִלּוּ בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר מִפְּנֵי שֶׁהִיא סְמוּכָה לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְרֹב יִשְׂרָאֵל הוֹלְכִין וְשָׁבִין שָׁם. וְהַחֲכָמִים הָרִאשׁוֹנִים הִתְקִינוּ שֶׁיִּהְיוּ נוֹהֲגוֹת אַף בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וּבְאֶרֶץ עַמּוֹן וּמוֹאָב מִפְּנֵי שֶׁהֵם סְבִיבוֹת לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל:
הלכה ב׳
אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הָאֲמוּרָה בְּכָל מָקוֹם הִיא בָּאֲרָצוֹת שֶׁכִּבְּשָׁן מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אוֹ נָבִיא מִדַּעַת רֹב יִשְׂרָאֵל וְזֶהוּ הַנִּקְרָא כִּבּוּשׁ רַבִּים. אֲבָל יָחִיד מִיִּשְׂרָאֵל אוֹ מִשְׁפָּחָה אוֹ שֵׁבֶט שֶׁהָלְכוּ וְכָבְשׁוּ לְעַצְמָן מָקוֹם אֲפִלּוּ מִן הָאָרֶץ שֶׁנִּתְּנָה לְאַבְרָהָם אֵינוֹ נִקְרָא אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל כְּדֵי שֶׁיִּנְהֲגוּ בּוֹ כָּל הַמִּצְוֹת. וּמִפְּנֵי זֶה חִלֵּק יְהוֹשֻׁעַ וּבֵית דִּינוֹ כָּל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לִשְׁבָטִים אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִכְבְּשָׁה כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה כִּבּוּשׁ יָחִיד כְּשֶׁיַּעֲלֶה כָּל שֵׁבֶט וְשֵׁבֶט וְיִכְבּשׁ חֶלְקוֹ:
הלכה ג׳
הָאֲרָצוֹת שֶׁכָּבַשׁ דָּוִד חוּץ לְאֶרֶץ כְּנַעַן כְּגוֹן אֲרַם נַהֲרַיִם וַאֲרַם צוֹבָה וְאַחְלָב וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אַף עַל פִּי שֶׁמֶּלֶךְ יִשְׂרָאֵל הוּא וְעַל פִּי בֵּית דִּין הַגָּדוֹל הוּא עוֹשֶׂה אֵינוֹ כְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְכָל דָּבָר וְלֹא כְּחוּצָה לָאָרֶץ לְכָל דָּבָר כְּגוֹן בָּבֶל וּמִצְרַיִם. אֶלָּא יָצְאוּ מִכְּלַל חוּצָה לָאָרֶץ וְלִהְיוֹתָן כְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לֹא הִגִּיעוּ. וּמִפְּנֵי מָה יָרְדוּ מִמַּעֲלַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מִפְּנֵי שֶׁכָּבַשׁ אוֹתָם קֹדֶם שֶׁיִּכְבּשׁ כָּל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֶלָּא נִשְׁאַר בָּהּ מִשִּׁבְעָה עֲמָמִים. וְאִלּוּ תָּפַס כָּל אֶרֶץ כְּנַעַן לִגְבוּלוֹתֶיהָ וְאַחַר כָּךְ כָּבַשׁ אֲרָצוֹת אֲחֵרוֹת הָיָה כִּבּוּשׁוֹ כֻּלּוֹ כְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְכָל דָּבָר. וְהָאֲרָצוֹת שֶׁכָּבַשׁ דָּוִד הֵן הַנִּקְרָאִין סוּרְיָא:
הלכה ד׳
סוּרְיָא יֵשׁ דְּבָרִים שֶׁהִיא בָּהֶן כְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְיֵשׁ דְּבָרִים שֶׁהִיא בָּהֶן כְּחוּצָה לָאָרֶץ. וְהַקּוֹנֶה בָּהּ קַרְקַע כְּקוֹנֶה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְעִנְיַן תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת וּשְׁבִיעִית. וְהַכּל בְּסוּרְיָא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים:
הלכה ה׳
כָּל שֶׁהֶחֱזִיקוּ עוֹלֵי מִצְרַיִם וְנִתְקַדֵּשׁ קְדֻשָּׁה רִאשׁוֹנָה כֵּיוָן שֶׁגָּלוּ בָּטְלָה קְדֻשָּׁתָן. שֶׁקְּדֻשָּׁה רִאשׁוֹנָה לְפִי שֶׁהָיְתָה מִפְּנֵי הַכִּבּוּשׁ בִּלְבַד קָדְשָׁה לִשְׁעָתָהּ וְלֹא קָדְשָׁה לֶעָתִיד לָבוֹא. כֵּיוָן שֶׁעָלוּ בְּנֵי הַגּוֹלָה וְהֶחֱזִיקוּ בְּמִקְצָת הָאָרֶץ קִדְּשׁוּהָ קְדֻשָּׁה שְׁנִיָּה הָעוֹמֶדֶת לְעוֹלָם לִשְׁעָתָהּ וְלֶעָתִיד לָבוֹא. וְהִנִּיחוּ אוֹתָם הַמְּקוֹמוֹת שֶׁהֶחֱזִיקוּ בָּהֶם עוֹלֵי מִצְרַיִם וְלֹא הֶחֱזִיקוּ בָּהֶם עוֹלֵי בָּבֶל כְּשֶׁהָיוּ וְלֹא פְּטָרוּם מִן הַתְּרוּמָה וְהַמַּעַשְׂרוֹת כְּדֵי שֶׁיִּסְמְכוּ עֲלֵיהֶם עֲנִיִּים בִּשְׁבִיעִית. וְרַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ הִתִּיר בֵּית שְׁאָן מֵאוֹתָם הַמְּקוֹמוֹת שֶׁלֹּא הֶחֱזִיקוּ בָּהֶם עוֹלֵי בָּבֶל. וְהוּא נִמְנָה עַל אַשְׁקְלוֹן וּפְטָרָהּ מִן הַמַּעַשְׂרוֹת:
הלכה ו׳
נִמְצָא כָּל הָעוֹלָם לְעִנְיַן מִצְוֹת הַתְּלוּיוֹת בָּאָרֶץ נֶחְלֶקֶת לְשָׁלֹשׁ מַחֲלוֹקוֹת. אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. וְסוּרְיָא. וְחוּצָה לָאָרֶץ. וְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל נֶחְלֶקֶת לִשְׁנַיִם. כָּל שֶׁהֶחֱזִיקוּ עוֹלֵי בָּבֶל חֵלֶק אֶחָד. וְכָל שֶׁהֶחֱזִיקוּ עוֹלֵי מִצְרַיִם בִּלְבַד חֵלֶק שֵׁנִי. וְחוּצָה לָאָרֶץ נֶחְלֶקֶת לִשְׁנַיִם. אֶרֶץ מִצְרַיִם וְשִׁנְעָר וְעַמּוֹן וּמוֹאָב הַמִּצְוֹת נוֹהֲגוֹת בָּהֶם מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים וּנְבִיאִים. וּשְׁאָר הָאֲרָצוֹת אֵין תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת נוֹהֲגוֹת בָּהֶן:
הלכה ז׳
אֵי זוֹ הִיא אֶרֶץ שֶׁהֶחֱזִיקוּ בָּהּ עוֹלֵי מִצְרַיִם. מֵרֶקֶם שֶׁהוּא בְּמִזְרַח אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל עַד הַיָּם הַגָּדוֹל. מֵאַשְׁקְלוֹן שֶׁהִיא לִדְרוֹם אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל עַד עַכּוֹ שֶׁהִיא בַּצָּפוֹן. הָיָה מְהַלֵּךְ מֵעַכּוֹ לִכְזִיב כָּל הָאָרֶץ שֶׁעַל יְמִינוֹ שֶׁהוּא מִזְרַח הַדֶּרֶךְ הֲרֵי הִיא בְּחֶזְקַת חוּצָה לָאָרֶץ וּטְמֵאָה מִשּׁוּם אֶרֶץ הָעַמִּים וּפְטוּרָה מִן הַמַּעֲשֵׂר וּמִן הַשְּׁבִיעִית. עַד שֶׁיִּוָּדַע לְךָ שֶׁאוֹתוֹ הַמָּקוֹם מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. וְכָל הָאָרֶץ שֶׁעַל שְׂמֹאלוֹ שֶׁהוּא מַעֲרַב הַדֶּרֶךְ הֲרֵי הִיא בְּחֶזְקַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וּטְהוֹרָה מִשּׁוּם אֶרֶץ הָעַמִּים וְחַיֶּבֶת בְּמַעֲשֵׂר וּבִשְׁבִיעִית. עַד שֶׁיִּוָּדַע לְךָ שֶׁאוֹתוֹ מָקוֹם חוּצָה לָאָרֶץ. וְכָל שֶׁשּׁוֹפֵעַ וְיוֹרֵד מִטּוּרֵי אֲמָנוֹם וְלִפְנִים אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. מִטּוּרֵי אֲמָנוֹם וְלַחוּץ חוּצָה לָאָרֶץ. וְהַנִסִּים שֶׁבַּיָּם רוֹאִין אוֹתָן כְּאִלּוּ חוּט מָתוּחַ עֲלֵיהֶם מִטּוּרֵי אֲמָנוֹם וְעַד נַחַל מִצְרַיִם. מִן הַחוּט וְלִפְנִים אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. מִן הַחוּט וְלַחוּץ חוּצָה לָאָרֶץ. וְזוֹ הִיא צוּרָתָהּ:
הלכה ח׳
מֵהֵיכָן הֶחֱזִיקוּ עוֹלֵי בָּבֶל. מִכְּזִיב וְלִפְנִים כְּנֶגֶד הַמִּזְרָח. וּמִכְּזִיב וְלַחוּץ עַד אֲמָנָה וְהִיא אֲמָנוֹם וְעַד הַנָּהָר וְהוּא נַחַל מִצְרַיִם לֹא הֶחֱזִיקוּ בּוֹ. וּכְזִיב עַצְמָהּ לֹא הֶחֱזִיקוּ בָּהּ:
הלכה ט׳
אֵי זוֹ הִיא סוּרְיָא. מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וּלְמַטָּה כְּנֶגֶד אֲרַם נַהֲרַיִם וַאֲרַם צוֹבָה כָּל יַד פְּרָת עַד בָּבֶל כְּגוֹן דַּמֶּשֶׂק וְאַחְלָב וְחָרָן וּמִגְּבַת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן עַד שִׁנְעָר וְצֹהַר הֲרֵי הִיא כְּסוּרְיָא. אֲבָל עַכּוֹ חוּצָה לָאָרֶץ כְּאַשְׁקְלוֹן וְהֵם תְּחוּמֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל:
הלכה י׳
עַכּוּ"ם שֶׁקָּנָה קַרְקַע בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לֹא הִפְקִיעוּהָ מִן הַמִּצְווֹת אֶלָּא הֲרֵי הִיא בִּקְדֻשָּׁתָהּ. לְפִיכָךְ אִם חָזַר יִשְׂרָאֵל וּלְקָחָהּ מִמֶּנּוּ אֵינָהּ כְּכִבּוּשׁ יָחִיד אֶלָּא מַפְרִישׁ תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת וּמֵבִיא בִּכּוּרִים. וְהַכּל מִן הַתּוֹרָה כְּאִלּוּ לֹא נִמְכְּרָה לְעַכּוּ"ם מֵעוֹלָם וְיֵשׁ קִנְיָן לְעַכּוּ"ם בְּסוּרְיָא לְהַפְקִיעַ מִן הַמַּעַשְׂרוֹת וּמִן הַשְּׁבִיעִית כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר:
הלכה י״א
פֵּרוֹת הָעַכּוּ"ם שֶׁגָּדְלוּ בְּקַרְקַע שֶׁקָּנָה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. אִם נִגְמְרָה מְלַאכְתָּם בְּיַד עַכּוּ"ם וּמֵרְחָן הָעַכּוּ"ם פְּטוּרִין מִכְּלוּם שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יח ד) "דְּגָנְךָ" וְלֹא דְּגַן עַכּוּ"ם. וְאִם לְקָחָן יִשְׂרָאֵל אַחַר שֶׁנִּתְלְשׁוּ קֹדֶם שֶׁתִּגָּמֵר מְלַאכְתָּן וּגְמָרָן יִשְׂרָאֵל חַיָּבִין בַּכּל מִן הַתּוֹרָה. וּמַפְרִישׁ תְּרוּמָה גְּדוֹלָה וְנוֹתְנָהּ לַכֹּהֵן. וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר וּמוֹכְרָהּ לַכֹּהֵן. וּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן הִיא שֶׁלּוֹ מִפְּנֵי שֶׁהוּא אוֹמֵר לַלֵּוִי בְּמַעֲשֵׂר וְלַכֹּהֵן בִּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר אֲנִי בָּאתִי מִכֹּחַ אִישׁ שֶׁאֵין אַתֶּם יְכוֹלִין לִטּל מִמֶּנּוּ כְּלוּם. וּמִפְּנֵי מָה אָמְרוּ לֹא יִתֵּן תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר לַכֹּהֵן כִּתְרוּמָה גְּדוֹלָה. לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר בִּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר (במדבר יח כו) "כִּי תִקְחוּ מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַמַּעֲשֵׂר" טֶבֶל שֶׁאַתָּה לוֹקֵחַ מִיִּשְׂרָאֵל אַתָּה מַפְרִישׁ מִמֶּנּוּ תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר וְנוֹתְנָהּ לַכֹּהֵן. אֲבָל טֶבֶל שֶׁאַתָּה לוֹקֵחַ מִן הָעַכּוּ"ם אֵין אַתָּה נוֹתֵן לַכֹּהֵן הַתְּרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶׁהִפְרִישׁ מִמֶּנּוּ אֶלָּא מוֹכְרָהּ לַכֹּהֵן וְלוֹקֵחַ דָּמֶיהָ:
הלכה י״ב
מָכַר הָעַכּוּ"ם הַפֵּרוֹת שֶׁלּוֹ לְיִשְׂרָאֵל כְּשֶׁהֵן מְחֻבָּרִין בַּקַּרְקַע. אִם עַד שֶׁלֹּא בָּא לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת וְנִגְמְרוּ בְּיַד יִשְׂרָאֵל חַיָּבִין בַּכּל וְנוֹתֵן הַתְּרוּמוֹת וְהַמַּעַשְׂרוֹת לַבְּעָלִים. וְאִם מְכָרָן אַחַר שֶׁבָּאוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת מַפְרִישׁ תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר וּמַעֲשֵׂר וְנוֹתֵן מֵהֶן לַבְּעָלִים לְפִי חֶשְׁבּוֹן. כֵּיצַד. לָקַח תְּבוּאָה זְרוּעָה מִן הָעַכּוּ"ם אַחַר שֶׁהֵבִיאָה שְׁלִישׁ וְנִגְמְרָה בְּיַד יִשְׂרָאֵל. מַפְרִישׁ תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ וְנוֹתֵן שְׁנֵי שְׁלִישֵׁי הַמַּעֲשֵׂר לַלֵּוִי וּשְׁנֵי שְׁלִישֵׁי תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר לַכֹּהֵן וּמוֹכֵר לוֹ הַשְּׁלִישׁ:
הלכה י״ג
יִשְׂרָאֵל שֶׁמָּכַר פֵּרוֹתָיו לְעַכּוּ"ם קֹדֶם שֶׁיָּבוֹאוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת וּגְמָרָן הָעַכּוּ"ם פְּטוּרִין מִן הַתְּרוּמָה וּמִן הַמַּעַשְׂרוֹת. וְאִם אַחַר שֶׁבָּאוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת אַף עַל פִּי שֶׁגְּמָרָן הָעַכּוּ"ם חַיָּב בַּכּל מִדִּבְרֵיהֶם. וְכֵן הָעַכּוּ"ם שֶׁגָּמַר פֵּרוֹת יִשְׂרָאֵל. הוֹאִיל וְדִגּוּנָן בְּיַד עַכּוּ"ם אֵינָן חַיָּבִין בִּתְרוּמָה וּמַעַשְׂרוֹת אֶלָּא מִדִּבְרֵיהֶן:
הלכה י״ד
מָכַר עַכּוּ"ם לְיִשְׂרָאֵל פֵּרוֹת מְחֻבָּרִין אַחַר שֶׁבָּאוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת וּמֵרְחָן הָעַכּוּ"ם בִּרְשׁוּת יִשְׂרָאֵל אֵינָן חַיָּבִין בִּתְרוּמָה וּמַעַשְׂרוֹת. הוֹאִיל וּבָאוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת בִּרְשׁוּת עַכּוּ"ם וּמֵרְחָן הָעַכּוּ"ם אַף עַל פִּי שֶׁהֵן בִּרְשׁוּת יִשְׂרָאֵל:
הלכה ט״ו
הַקּוֹנֶה שָׂדֶה בְּסוּרְיָא חַיָּב בִּתְרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת מִדִּבְרֵיהֶם כְּמוֹ שֶׁיִּתְחַיֵּב מִן הַתּוֹרָה הַקּוֹנֶה בִּירוּשָׁלַיִם כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. אֲבָל הַקּוֹנֶה פֵּרוֹת מִן הָעַכּוּ"ם בְּסוּרְיָא בֵּין תְּלוּשִׁין בֵּין מְחֻבָּרִים אֲפִלּוּ קֹדֶם שֶׁבָּאוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת אַף עַל פִּי שֶׁמֵרְחָן יִשְׂרָאֵל הוֹאִיל וְאֵינוֹ מִקַּרְקַע שֶׁלּוֹ פָּטוּר:
הלכה ט״ז
קָנָה קַרְקַע מִן הָעַכּוּ"ם בְּסוּרְיָא וּפֵרוֹת מְחֻבָּרִין בָּהּ אִם הִגִּיעוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת בְּיַד הָעַכּוּ"ם פְּטוּרִין. וְאִם עֲדַיִן לֹא הִגִּיעוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת הוֹאִיל וְקָנָה אוֹתָם עִם הַקַּרְקַע חַיָּב לְעַשֵּׂר:
הלכה י״ז
יִשְׂרָאֵל שֶׁהָיָה אָרִיס לְעַכּוּ"ם בְּסוּרְיָא פֵּרוֹתָיו פְּטוּרִין מִן הַמַּעַשְׂרוֹת לְפִי שֶׁאֵין לוֹ בְּגוּף הַקַּרְקַע כְּלוּם. וְיֵשׁ לְעַכּוּ"ם קִנְיָן בְּסוּרְיָא לְהַפְקִיעַ מִן הַמַּעַשְׂרוֹת כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְכֵן הַחוֹכֵר וְהַמְקַבֵּל וְהַשּׂוֹכֵר שָׂדֶה מִן הָעַכּוּ"ם בְּסוּרְיָא פָּטוּר מִן הַתְּרוּמוֹת וּמִן הַמַּעַשְׂרוֹת:
הלכה י״ח
יִשְׂרָאֵל שֶׁלָּקַח בְּסוּרְיָא שָׂדֶה מִן הָעַכּוּ"ם עַד שֶׁלֹּא הֵבִיאָה שְׁלִישׁ וְחָזַר וּמְכָרָהּ לְעַכּוּ"ם מֵאַחַר שֶׁהֵבִיאָה שְׁלִישׁ אִם חָזַר יִשְׂרָאֵל וּלְקָחָהּ פַּעַם שְׁנִיָּה הֲרֵי זֶה חַיָּב בִּתְרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת שֶׁהֲרֵי נִתְחַיְּבָה בְּיַד יִשְׂרָאֵל:
הלכה י״ט
יִשְׂרָאֵל שֶׁהָיָה לוֹ קַרְקַע בְּסוּרְיָא וְהוֹרִיד לָהּ אָרִיס וְשָׁלַח לוֹ הָאָרִיס פֵּרוֹת הֲרֵי אֵלּוּ פְּטוּרִים שֶׁאֲנִי אוֹמֵר מִן הַשּׁוּק לְקָחָן. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה אוֹתוֹ הַמִּין מָצוּי בַּשּׁוּק:
הלכה כ׳
שֻׁתָּפוּת הָעַכּוּ"ם חַיֶּבֶת בִּתְרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת כֵּיצַד. יִשְׂרָאֵל וְעַכּוּ"ם שֶׁלָּקְחוּ שָׂדֶה בְּשֻׁתָּפוּת אֲפִלּוּ חִלְּקוּ שָׂדֶה בְּקָמָתָהּ וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם חִלְּקוּ גָּדִישׁ הֲרֵי טֶבֶל וְחֻלִּין מְעֹרָבִין בְּכָל קֶלַח וְקֶלַח מֵחֶלְקוֹ שֶׁל עַכּוּ"ם אַף עַל פִּי שֶׁמֵרְחָן הָעַכּוּ"ם וְחִיּוּבָם מִדִּבְרֵיהֶם כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:
הלכה כ״א
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁהַמַּעַשְׂרוֹת שֶׁל תּוֹרָה וּבְשֶׁל תּוֹרָה אֵין בְּרֵרָה אֲבָל אִם לָקְחוּ שָׂדֶה בְּסוּרְיָא הוֹאִיל וְהַמַּעַשְׂרוֹת שָׁם מִדִּבְרֵיהֶם אֲפִלּוּ חִלְּקוּ הַגָּדִישׁ חֶלְקוֹ שֶׁל עַכּוּ"ם פָּטוּר מִכְּלוּם:
הלכה כ״ב
פֵּרוֹת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁיָּצְאוּ חוּצָה לָאָרֶץ פְּטוּרִין מִן הַחַלָּה וּמִן הַתְּרוּמוֹת וּמִן הַמַּעַשְׂרוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר טו יח) "אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה". שָׁמָּה אַתֶּם חַיָּבִין בְּחוּצָה לָאָרֶץ פְּטוּרִין. וְאִם יָצְאוּ לְסוּרְיָא חַיָּבִין מִדִּבְרֵיהֶם. וְכֵן פֵּרוֹת חוּצָה לָאָרֶץ שֶׁנִּכְנְסוּ לָאָרֶץ חַיָּבִין בְּחַלָּה שֶׁנֶּאֱמַר שָׁמָּה. שָׁמָּה אַתֶּם חַיָּבִין בֵּין בְּפֵרוֹת הָאָרֶץ בֵּין בְּפֵרוֹת חוּצָה לָאָרֶץ. וְאִם נִקְבְּעוּ לְמַעֲשֵׂר בְּיַד יִשְׂרָאֵל אַחַר שֶׁנִּכְנְסוּ לָאָרֶץ חַיָּבִין בְּמַעַשְׂרוֹת מִדִּבְרֵיהֶם:
הלכה כ״ג
עֲפַר חוּצָה לָאָרֶץ שֶׁבָּא בִּסְפִינָה לָאָרֶץ. בִּזְמַן שֶׁהַסְּפִינָה גּוֹשֶׁשֶׁת לָאָרֶץ הֲרֵי הַצּוֹמֵחַ בּוֹ חַיָּב בִּתְרוּמָה וּמַעַשְׂרוֹת וּשְׁבִיעִית כַּצּוֹמֵחַ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל עַצְמָהּ:
הלכה כ״ד
אִילָן שֶׁעוֹמֵד בְּחוּצָה לָאָרֶץ וְנוֹפוֹ נוֹטֶה לָאָרֶץ. אוֹ עוֹמֵד בָּאָרֶץ וְנוֹפוֹ נוֹטֶה לְחוּצָה לָאָרֶץ. הַכּל הוֹלֵךְ אַחַר הָעִקָּר. הָיוּ מִקְצָת שָׁרָשָׁיו בָּאָרֶץ וּמִקְצָתָן חוּצָה לָאָרֶץ אֲפִלּוּ הָיָה צְחִיחַ סֶלַע מַבְדִּיל בֵּינֵיהֶן הֲרֵי טֶבֶל וְחֻלִּין מְעֹרָבִין זֶה בָּזֶה:
הלכה כ״ה
עָצִיץ נָקוּב שֶׁהָיָה בּוֹ זֶרַע שֶׁלֹּא הִשְׁרִישׁ וְהָיָה עִקָּרוֹ בָּאָרֶץ וְנוֹפוֹ חוּצָה לָאָרֶץ הוֹלְכִים אַחַר הַנּוֹף:
הלכה כ״ו
הַתְּרוּמָה בַּזְּמַן הַזֶּה וַאֲפִלּוּ בְּמָקוֹם שֶׁהֶחֱזִיקוּ עוֹלֵי בָּבֶל וַאֲפִלּוּ בִּימֵי עֶזְרָא אֵינָהּ מִן הַתּוֹרָה אֶלָּא מִדִּבְרֵיהֶן. שֶׁאֵין לְךָ תְּרוּמָה שֶׁל תּוֹרָה אֶלָּא בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בִּלְבַד וּבִזְמַן שֶׁכָּל יִשְׂרָאֵל שָׁם שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה ב) "כִּי תָבֹאוּ" בִּיאַת כֻּלְּכֶם כְּשֶׁהָיוּ בִּירֻשָּׁה רִאשׁוֹנָה וּכְמוֹ שֶׁהֵן עֲתִידִין לַחֲזֹר בִּירֻשָּׁה שְׁלִישִׁית. לֹא כְּשֶׁהָיוּ בִּירֻשָּׁה שְׁנִיָּה שֶׁהָיְתָה בִּימֵי עֶזְרָא שֶׁהָיְתָה בִּיאַת מִקְצָתָן וּלְפִיכָךְ לֹא חִיְּבָה אוֹתָן מִן הַתּוֹרָה. וְכֵן יֵרָאֶה לִי שֶׁהוּא הַדִּין בְּמַעַשְׂרוֹת שֶׁאֵין חַיָּבִין בַּזְּמַן הַזֶּה אֶלָּא מִדִּבְרֵיהֶם כִּתְרוּמָה:

כסף משנה · הלכות תרומות פרק א׳

נחלת הכלל · Torat Emet 363

קרית ספר · הלכות תרומות פרק א׳

א׳
מצות פא להפריש תרומה גדולה לכהן דכתיב ראשית דגנך וגו' תתן לו ואינה נוהגת אלא בארץ ישראל משום דהיא חובת קרקע וילפינן לכל מה שהוא חובת קרקע דאינו נוהג מן התורה אלא בארץ מדכתיב אשר תשמרון לעשות בארץ ובתרומות ובמעשרות נמי כתיב ארץ [וכל חלב תירוש ודגן ראשיתם וגו' ביכורי כל אשר בארצם וגו' (במדבר יח, יג) וכתיב (שם פסוק כו) במעשר ראשון כי תקחו מאת בני ישראל את המעשר וגו' בנחלתכם, ובמעשר שני כתיב וכל מעשר הארץ וגו' (ויקרא כז, ל)].
ב׳
ארץ ישראל האמורה היא שכבשה מלך או נביא מדעת רוב ישראל שזהו כיבוש רבים דהא ליהושע דהוה מלך ולכל ישראל נאמר כל מקום אשר תדרוך כף רגליכם בו לכם יהיה וגו' דמשמע דבעינן מלך או נביא וכל ישראל אפילו לכיבוש הארץ שניתנה לאברהם אבינו דבה משתעי קרא אבל מה שאינן מארצות שבעה עממים אף על פי שכבשה מלך ישראל מדעת רוב ישראל כמו שכבש דוד סוריא אין נוהג בה מצות ארץ ישראל מדאוריתא כיון שכבשה קודם שיכבוש כל ארץ ישראל אלא נשאר בה משבעה עממים ואלו תפס כל ארץ כנען ואחר כך כבש ארצות אחרות היה הכבוש כולו כארץ ישראל דכתיב מן המדבר והלבנון ועד הנהר הגדול נהר פרת ועד הים האחרון יהיה גבולכם דהיינו שלשה גבולי ארץ ישראל וכתיב כל מקום אשר תדרוך כף רגליכם בו לכם יהיה דמשמע כל מקום שתכבשו חוץ ממקומות אלו הרי הוא שלכם כדין ארץ ישראל הא כיצד אם כבשו קודם כל ארץ ישראל כדכתיב מן המדבר והלבנון וגו' וכתיב וירישתם גוים גדולים ועצומים מכם ואחר כך כל המקום אשר תדרוך כף רגלכם בו אז הוי הכל כדין ארץ ישראל אבל אם כבשתם שאר ארצות עד שלא כבשתם כל ארץ ישראל אז לא הוי ארץ ישראל אלא מהמדבר והלבנון וגו' הרי שכיבשו שאר ארצות אחר שכיבשו כל ארץ ישראל מנין שמצות נוהגת שם הרי אתה דן נאמר כאן יהיה ונאמר להלן יהיה מה יהיה האמור להלן בארץ ישראל מצות נוהגות שם אף יהיה האמור כאן בשאר ארצות לכם יהיה מצות נוהגות בהם.
ה׳
כל שהחזיקו עולי מצרים ונתקדש כיון שגלו בטלה קדושתן דקדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד וכיון שעלו בני הגולה והחזיקו במקצת הארץ קדשוה לשעתה ולעתיד דכתיב והביאך ה' אלהיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה ירושה ראשונה ושניה יש להם שבטלה ירושה ראשונה מדנקראת שניה ירושה כדכתיב וירשתה אבל ירושה שלישית אין להם שהרי השניה לא פסקה כיון דלא כתיב לשון ירושה אחריתי בקרא משמע דירושה ועומדת היא אלא שלענין תרומות ומעשרות סבירא ליה לרב ז"ל דלא מיחייבי בזמן הזה דאוריתא כדכתב בסוף פרק ונראה דבעינן מלך או נביא ורוב ישראל אפילו לכיבוש ארץ ישראל היינו בכיבוש ראשון אבל כיבוש שני כיון שכבר קדשה ארץ ישראל אף על פי שבטלה כשגלו לא הוצרכו רוב ישראל אלא עזרא וסיעתו קדשוה.
י׳
גוי שקנה קרקע בארץ ישראל לא הפקיעה אלא היא בקדושתה וחייב בתרומות ומעשרות וביכורים מן התורה ישראל שלקחה דאינה כיבוש יחיד דכיון דגלי קרא דירושה שניה לחוד הוא דאית בה משמע דכל זמן ירושה שניה לא בטלה קדושתה אפילו במכר.
י״א
פירות הגוי שנגמרה מלאכתן בידו פטורין מכלום דכתיב דגנך דיגונך מה שאתה ממרח חייב בתרומה ולא מירוח גוי ואם גמרן ישראל שלקחן חייבים בכל מן התורה דאין קנין לגוי והרי הוא דיגון ישראל. ונותן תרומה גדולה לכהן ותרומת מעשר מוכרה לכהן דכתיב כי תקחו מאת בני ישראל את המעשר טבל שאתה לוקח מישראל אתה מפריש תרומת מעשר ממנו ונותנו לכהן אבל מן הגוי אינו נותנו לכהן אלא מפרישו ומוכרו לו דהא פירות של ארץ ישראל ודיגון ישראל הוי ומעשר ראשון דאינו טובל מצי אמר ליה קא אתינא מכח גברא דלא מצית לאשתעויי בהדי' דאינו חייב במעשר ואם לקחן קודם שבאו לעונת המעשרות ונגמרו בידו חייבין בכל ונותנן לבעלים דהא קרינא ביה כי תקחו מאת בני ישראל דכשהיו ביד גוי אכתי לא הוה עונת מעשר. ואם הביאה שליש ביד גוי ונגמרה ב' שלישים ביד ישראל חייב לתת לכהן וללוי תרומת מעשר ומעשר ראשון לפי חשבון מה שגדל בידו דכמה שגדל בידו קרינא ביה כי תקחו מאת בני ישראל ובמה שגדל ביד גוי לא קרינא ביה כי תקחו מאת בני ישראל אלא מוכרו כדאמרינן כיון דנגמר על יד ישראל.
י״ג
ישראל שמכר פירותיו לגוי קודם מירוח ומרחן הגוי פטורין מן התורה מתרומות ומעשרות דכל דיגון גוי פוטר מדאוריתא. ישראל וגוי שלקחו שדה בשותפות אפילו חלקו בגדיש חלק הגוי פטור מכלום מדאוריתא כיון שמרח הגוי חלקו.
כ״ב
פירות ארץ ישראל שיצאו חוצה לארץ פטורין מן החלה דכתיב גבי חלה על הארץ אשר אני מביא אתכם שמה שמה אתם חייבים ואי אתם חייבין בחוצה לארץ ומתרומות ומעשרות נמי פטורין כדגמרי [דגמרי' מחלה דחלה נקראת תרומה כדכתיב חלה תרימו תרומה (במדבר טו, כ) וכיון דפטירי מתרומה פטירי נמי ממעשר דליכא מעשר דלית ביה תרומת מעשר]. וכן פירות חוצה לארץ שנכנסו לארץ חייבין בחלה דכתיב שמה שמה אתם חייבים אפילו בפירות חוצה לארץ.
כ״ג
עפר שבא בספינה מחוצה לארץ לארץ והספינה גוששת בארץ חייב בתרומות ומעשרות ושביעית כארץ ישראל עצמה דכיון שהיא גוששת הויא כעציץ נקוב דעץ הספינה מתלחלח והוי כגדל במישור של ארץ ישראל עצמה.
כ״ד
אילן שנוטה בארץ ועומד בחוצה לארץ או אפכא הכל הולך אחר העיקר דמשם הוא יונק ומיניקתו אתי לה חיובא או פטורה. היו שרשיו בארץ ובחוצה לארץ טבל דאוריתא וחולין מעורבין זה בזה דהיניקה מתערבת ואין לך פירי באילן זה שאין טבל וחולין מתערבין בו ואין מעשרין מטבל ודאי עליו ולא ממנו על טבל ודאי. עציץ נקוב שהיה בו זרע שלא השריש והיה עיקרו בארץ ונופו חוצה לארץ הולכין אחר הנוף דכיון דלא השריש בארץ מהני יניקת הנוף דבחוצה לארץ למפטריה.
כ״ו
תרומה בכיבוש שני לדעת הרב ז"ל אינה מדאוריתא דכתיב בה כי תבאו ביאת כולכם כמו שהיו בירושה ראשונה וכמו שעתידין להיות בירושה שלישית לא כמו שהיתה בימות עזרא שהיתה ביאת מקצתן וכן יראה לו במעשר גם כן:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות תרומות פרק א׳

ה׳
ורבינו הקדוש התיר בית שאן מאותם המקומות כו'. לא בא רבינו למנות המקומות שהתיר רבי מפני שנשתנה שמן וכיו"ב אלא בא לבאר המפורשים בכתוב בשופטים א' ולא הוריש מנשה בית שאן כו' וישם את הכנעני למס ותרגם יונתן מסקי מסין. וכן כתוב שם וילכד יהודה כו' את אשקלון כו' לכן מביא כי הערים האלה לא כבשו עולי בבל ובטלה קדושתן. ואף כי בית שאן היו מסקי מסין כיו"ב אמר בירושלמי שביעית פרק ו' ר"א בעי ולא מבעלי [מיסין] כצ"ל הוו כו' סבר ר"א כמי שנתכבשו פי' דכיון דהיו למס הוי כאלו כבשו אותן יוצאי מצרים. ובגמ' מגילה אמרו דעקרון זו קסרין ורבי התיר. אך זה אינו מפורש בכתוב רק בשם עקרון וילכד יהודא כו' את עקרון כו' יהושע ט"ו יעו"ש. ורבינו בהלכה ט' חשיב אחלב מן סוריא ואין זה אחלב שכתוב בשופטים סימן א' ויעוי' יהושע סי' י"ט במטה אשר ואכמ"ל.
כ״ו
התרומה בזה"ז ואפילו במקום שהחזיקו עולי בבל כו' וכן יראה לי שהוה"ד במעשרות כו'. רבינו סלל לו דרך חדש, דלעולם קדושה שניה דעזרא קדשה לעתיד לבא רק מפני שאין יושביה עליה אמר דאין הפרשת תרומ"ע רק מדבריהם. והא דשקיל וטרי בסוף הערל הוא הכל אם קדושה שניה קדשה לע"ל ואם לא אז כולהו דברים התלוים בקרקע הוי רק מדבריהם, אבל אנן דקיי"ל דקדושה שניה קדשה לע"ל א"כ מפני מה אמרו בירושלמי ובמדרשים דמאליהן קבלו המעשרות ע"כ משום דילפינן מחלה דכתיב בבואכם דבעי שיבואו כולם ולא בביאת מקצת ואע"ג דרבה אמר בפ"ב דכתובות אפילו למ"ד תרומה בזה"ז דאורייתא חלה דרבנן דתניא בבואכם אל הארץ כו' וכי אסקינהו עזרא לאו לכולהו סליק, זה למ"ד תרומה דאורייתא אבל אנן קיי"ל כמאן דאמר מאליהן קבלו המעשרות הוי תרומה כמעשרות וכולהו כחלה, וטעמא משום דבספרי דריש מקרא והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה לד' דעל תרומה קאי ואיתקש תרומה לחלה דבעי ביאת כולכם ולא ביאת מקצת ורבינו קיצר וכתב מכי תבואו אשר כתוב כ"פ בתורה וכוון למה שכתבנו. [ודכירנא שראיתי מכבר שכוונתי בזה למהרי"ט בשו"ת סימן ק"ה] ולכן כתב רבינו די"ל שמעשר ג"כ בזה"ז דרבנן דמעשר לא איתקוש לחלה, והא דאמרו בפרק האומר בגיטין במעשר בזה"ז דרבנן הוי מצינן לומר דקאי בשיטת הני דסברי דקדושה שניה בטלה וכפי השקלא וטריא בסוף פרק הערל יעו"ש ולכן כתב יראה לי. ומפרק חרש ביבמות (דף קי"ד) הוי מצינן למידק איפכא דמשני התם על מצא בידו פירות כו' בתרומה דרבנן וגבי מעשר אמר תמן מצא בידו פירות דרק בדמאי, מזה הוה אמינא דמעשר שניא מתרומה והוי דאורייתא לכן אמר דדין אחד להם ודוק: והנה בפרק בתרא דמכות אמר ג' דברים עשו ב"ד של מטה כו' והבאת מעשר כו' ולפירוש רבינו א"ש כפשטיה שמאליהן קבלו המעשרות כיון דלא עלו כולם, וזה שהסכים הקב"ה על ידיהם ע"י מלאכי הביאו את כל המעשר אל בית האוצר כו', וזה עומק הפשט במארה אתם נארים ואותי אתם קובעים הגוי כולו, שעל המעשרות שקבלו בעלייתן בימי עזרא כתוב בנחמיה י' ושאר העם כו' מחזיקים על אחיהם כו' ובאים באלה ושבועה כו' וזה שקיבלו וקללו עצמן באלה, ולכן אמר במארה אתם נארים שאתם בעצמכם קבלתם באלה ובמארה ולסוף אותי אתם קובעים, הלא הגוי כולו קבלו בארור ובשבועה. ולכן דרשו רז"ל מזה בריש הוריות ובעו"ג דאין גוזרין וכו' שנאמר במארה אתם נארים וכו' הגוי כולו אי איכא הגוי כולו אין אי לא לא ועיין רש"י שם פרק אין מעמידין (דף ל"ו) ולפ"ז עומק הפשט כמו שפירשו רז"ל ודוק [ויעוין רשב"ם סוף פרק חזקת הבתים שפירש כן]. ולפ"ז א"ש ביחזקי' שכבר גלו שבט ראובן וגד ובטלו היובלות א"כ היו התרומות ומעשרות הכל מדבריהם לכן כתוב וכפרוץ הדבר הרבו כו' ראשית דגן כו' ומעשר הכל ויאמר להכין לשכות בבית ד' וע"ד שפירש הרמב"ן שם במכות ודוק. ואולי אפשר דתרומ"ע דקודם שנגמר הכיבוש והחילוק בי"ד שנה דיהושע לא נתחייבו א"כ הכיבוש גורם החיוב לכן אם בעת הכיבוש היה ביאת כולם תו לא פקע כל זמן שלא פקע הכיבוש דכיון דבעת הכיבוש היה ביאת כולם לא פקע החיוב כל זמן שהכיבוש קיים אף שאז בימי חזקיה לא היו כל יושביה עליה, ולכך לא כתוב חלה גבי חזקיה שחלה נתחייבו תיכף אחרי ביאתם לארץ לא ע"י הכיבוש ולכן כי גלו בימי יחזקיה היו פטורים מחלה, ויעוין לקמן פי"ג הי"ד בהשגות שתירץ מה שהביא הסמ"ג יעו"ש דקאי על מקומות שלא החזיקו עולי בבל, והדברים ארוכים ועיין מהרי"ט בזה ודוק:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

יצחק ירנן · הלכות תרומות פרק א׳

א׳
עיין מ"ש הרב מל"מ על דברי הלח"מ ולע"ד נראה טעם לשבח למה לא כתב רבינו דין דטבל כאן בהל' תרומות ומעשרות וכתבו בהל' מאכלות אסורות משום דטבל חשיב מאכל האיסור דגם לכהן לא חזיא ואפי' בתבואה שלו חייב להפריש משא"כ תרומה ומעשר דחזי לכהן וללוי לא חשיב מאכל האיסור.
ב׳
ארץ ישראל האמורה וכו'. וכתב מרן ופסק כר' יוסי וכו'. ומלבד מ"ש הפר"ח בנימוקיו דהכי פסקו בגמ' כר"י, עוד זאת קשה דבגיטין דף מ"ז מוקי בגמ' לרבה דס"ל אין קנין לנכרי בארץ ישראל והלכתא כוותיה כמ"ש רבינו לקמן הל' י' דקסבר כיבוש יחיד לאו שמיה כיבוש ופי' בש"ס דברייתא דקתני ישראל שלקח שדה מנכרי דאיירי בסוריא ופסקה רבינו שם יעו"ש.
ג׳
הארצות וכו'. וכתב הרדב"ז בנמוקיו לרבינו וז"ל משמע דאי כבש אותם אחר כל ארץ ישראל היה בהם קדושה כשאר א"י ולבי מהסס דדילמא דוקא לענין שנוהג בה תרומות ומעשרות מן התורה אבל לענין קדושת א"י ממש לא וצ"ע עכ"ל. ואתמהא דמדברי הספרי סדר עקב שהזכירו התוס' בגיטין דף ח' ובע"ז דף כ"א דמשם הוא שורש הדין דרבינו נראה בבירור דכל שכובש אחר כל א"י חשיב כארץ ישראל גמור בכלל ובפרט יעו"ש.
ד׳
סוריא וכו'. וכתב מרן ומ"ש בסוריא מדברי סופרים כלומר דאילו מדין תורה פטור כיון דאינה מן הארץ שניתנה לאברהם וכו' עכ"ל. ולכאורה דבריו תמוהים דהא טעם סוריא דלא חשיב כארץ ישראל בא הביאור בדברי רבינו בהל' ג' ואפי' דלאו מארצות שנתן ה' לאברהם כיון דכובש אותם אחר כל א"י לא חשיב כבוש יחיד ונראה דהכי פירושו כיון דאינה מן הארץ שניתנה לאברהם וכבשה קודם שיכבוש כל א"י מה שאין כן אי היה מארצות שנתן ה' לאברהם ליכא בהו קדימה ואיחור וק"ל. ולמד כן מרן ממ"ש רבינו סוף הל' שמיטה ויובל יעו"ש בהל' י"א ובמ"ש הראב"ד ומ"ש מרן שם ומ"ש המל"מ וע"ש מה שכתבתי. עוד כתב מרן וז"ל וק"ל וכו' עד סוף ההלכה. ועיין בחידושיי לרבינו בהל' שבת פ"ו הי"א מ"ש על זה. וראיתי למהר"י קורקוס ז"ל שכתב דאף למ"ד כיבוש יחיד שמיה כיבוש מכל מקום מודה דלא הוי ממש כא"י כמו שהוכיח מסוגיית גיטין ושכן מצא להר"ן ז"ל בעבודה זרה יעו"ש ויותר הו"ל להביא מדברי רש"י בגמ' שכתב כן והוא מוכרח מהגמ' וק"ל.
ה׳
כל כו' ולא פטרום וכו' אלא כדי שיסמכו וכו'. כך נראה שהיה גורס מהר"י קורקוס ז"ל יעו"ש ובספרינו ליתי לתבת אלא ולכן נראה יותר לגרוס במקום תיבת ולא אלא, או שלא לגרוס כלל ולא ,והכונה לו ז"ל מהאי טעמא הניחום כך בלא קדושה ופטרום מתרומות ומעשרות כדי שיסמכו העניים וכו' ומ"מ למה שהקשה מהר"י קורקוס בין על רבינו בין על רש"י ז"ל והאריך בישובו לא נתקררה דעתי והדברים תמוהים.
ט׳
אבל עכו וכו'. עיין למרן שהביא מהירושלמי דאשקלון היה מעולי מצרים שכבשום וכו' וכן הוא בתוספתא ציינה הרב מל"מ בהל' ה' ומן התימה על התוס' ריש גיטין ד"ה ואשקלון שהביאו ראיה לדבריהם מההיא דבית שאן דחולין ולא הביאו הא דאשקלון גופא ודוק.
י׳
גוי שקנה קרקע וכו'. כתב מרן ואע"ג דכמה משניות מסדר זרעים משמע דיש קנין וכו' עכ"ל. והנה לא ביאר מה הן המשניות הללו ואדרבא המשנה דפ"ד דפאה מ"ט מינה נסתייע רבה אלא דבגיטין דחו לה ומ"מ ליכא למשמע מינה איפכא ואי מההיא דדמאי פ"ה מ"ט שם במחלוקת היא שנויה וליכא למשמע מינה כלל. ועוד דאי איכא משניות בסדר זרעים לא הוה שתיק תלמודא מלאותביה מינייהו לרבה. עוד כתב מרן אי נמי התם שלא חזר ולקחה ממנו ישראל וכו' עכ"ל. וכן כתב התוס' יו"ט פ"ד דגיטין משנה ט' על מה שהביא דברי רבינו אלו דס"ל דאין קנין לגוי יעו"ש. והדברים תמוהים טובא דנמצא דמה שפסק רבה אין קנין הוא בחזר ולקח השדה וא"כ קשה טובא איך מייתי ראיה בש"ס ממתני' דפאה והא ההיא מתני' איירי בלקח פירות ולאו הלכתא היא ואף שיש לדוחה לדחות מ"מ אין נראה כן פשט הש"ס. וכן קשה ממאי דמותיב בש"ס לר' אלעזר מברייתא דישראל ונכרי ומאי קושיא דיש לחלק טובא אלא ודאי דלא שנא. ועיין מ"ש מרן בהל' כ' ומה שכתבתי שם. ובתוס' דגיטין דף מ"ז ע"א ד"ה אמר העלו דר' מאיר ס"ל דיש קנין מכח סוגיית ע"ז דף כ"א וכן כתבו בע"ז ג"כ ברם רבינו בפי' המשנה שם בע"ז כתב ע"ש ר"מ דס"ל אין קנין ודבריו הם כהירושלמי וכמ"ש התוס' ז"ל במנחות דף ס"ו ע"ב סוף ד"ה מירוח יעו"ש ומן התימה עליו אמאי נייד מש"ס דילן וק"ל. ויש קנין לגוי וכו'. כתב מרן ז"ל שם, עכ"ל יעו"ש, והיינו ההיא ברייתא דישראל שלקח שדה מגוי וחזר ומכרה משהביאה שליש וכו' דאוקמוה בסוריא וקסבר כבוש יחיד לא שמיה כבוש ומשו"ה אי לא נתחייבה בשליש ביד ישראל הגוי מפקיעו אבל אי נתחייבה ביד ישראל אין הגוי מפקיעו והשתא הכי מתפרשים דברי רבינו גוי שקנה וכו' לא הפקיעוה ואם חזר ישראל ולקחה וכו' מפריש תרומות ומעשרות בכל גוונא אפי' הביא שליש ביד גוי כיון דאין קנין לגוי בא"י, ויש קנין בסוריא להפקיע כשהביא שליש ביד גוי אבל לא הביא שליש ביד גוי אלא ביד ישראל חוזר לדינו דמדרבנן חייב בכבוש יחיד. והוצרכתי לזה לפי שראיתי להרב פר"ח בנימוקיו מבוכה גדולה על דברי מרן ביו"ד סי' של"א ס"ג שפסק כדברי רבינו אלו והוא ברור דמרן העתיק דברי רבינו כמנהגו.
י״א
עיין מ"ש מרן משם האורחות חיים ומ"ש עליו והנה במ"ש ואפשר דהכי קאמר אם וכו'. קשיא ליה להרב פר"ח דא"כ ברישא הוה ליה לכתוב כן. ועוד קשה לי דאם כן אין צריך לכותבו דזה הוא דינא דגמ' והוא מבואר במ"ש בריש דבריו דכתב אם מירח ישראל חייב לאפוקי מירח גוי. ומ"ש הפר"ח נראה נכון. עוד כתב מרן ומ"ש דשלוחו של אדם כמותו יש לגמגם דאין שליחות לגוי. ועיין מ"ש עליו הפר"ח שם. ולענ"ד כוונת מרן הוא דאה"נ דלחומרא מדרבנן איכא אבל מלשון הארחות חיים דקאמר דשלוחו של אדם כמותו ולא כתב לחומרא משמע דהוי גם מדאורייתא ומה גם דאין זה מוסכם כמבואר שם וזה מדוקדק בלשון מרן שכתב יש לגמגם ואי כמו שהבין הפר"ח הו"ל למרן לכתוב ויש לתמוה אלא ודאי הכוונה לו כדכתיבנא ומה שהיה כתוב אצלי לפרש דברי הארחות חיים מצאתיו כעת להרב מחנה אפרים הל' שלוחין סי' י"א ועיין במ"ש עליו הרב שער המלך בפרקין. עוד כתב מרן וז"ל ולית להו גזרה דבעלי כיסים וכו' עכ"ל. ודבריו תמוהים טובא ממ"ש רבינו לקמן פ"ד הט"ו וכמ"ש הפר"ח, הן אמת דעל רבינו ז"ל התמיהה קיימת ממ"ש כאן למ"ש שם דסתראי נינהו. ומה שעלה על דעתי לחלק כעת ראיתי כן למהר"י קורקוס לקמן [פ"ד] הל' ט"ו יעו"ש ואף שלא ימלט מהדוחק, ובהכי ניחא גם מ"ש סוף פ' י"א מהל' מעשר הט"ו שכתב שאפי' החליף הכותי פטורים יעו"ש ועיין להרדב"ז מ"ש בסוף פי"א דמעשר שדבריו תמוהים דמה יענה למ"ש רבינו כאן ופ"ד הט"ו וצ"ע.
י״ג
ישראל וכו'. ועיין השגות ולא ידעתי אמאי לא השיג מר השגתו לעיל הי"א שכתב דין זה עצמו שכתב פטורים מכלום וכו'. ואין לומר דשאני התם די"ל דחייב מדבריהם חדא דמלשון פטורים מכלום לא משמע הכי ועוד דמסוגיית בכורות דף י"א דמשם לוקח הדין נראה דגם מדרבנן פטור ורבינו דכפל הדין אגב סיפא נקט לה ואם אחר וכו' וכמ"ש הרדב"ז ז"ל יעו"ש. אמנם במ"ש שהדין פשוט לו טובא דיש לחלק בין קנה קרקע ללא קנה, אחר נשיקת ידיו ורגליו אצלי קשה טובא וכמו שהקשיתי למרן לעיל ה"י יעו"ש. ועיין מ"ש מרן להשגת הראב"ד. ולענ"ד לא זכיתי להבינו דהך חילוק שייך היכא שלקח הישראל הפירות מהגוי ולא הקרקע משא"כ הכא דהישראל מכר הפירות ולא הקרקע כ"ש דאמרינן אין קנין לגוי והפירות נגררין אחר הקרקע ומ"ש על שם הר"י קורקוס נראה אמת ויציב וכן נראה דעת רש"י שהביא מהסוגיא ואין מקום למה שנתקשה הרב ברוך אנג'יל שם בחידושיו ודוק. וכן גוי שגמר פירות ישראל וכו'. כתב הרדב"ז הכי אמרינן במנחות פ' ר' ישמעאל מירוח הגוי פוטר ומשמע אפי' בשל ישראל מן התורה פטר אבל מדרבנן חייב גזרה משום בעלי כיסין וכו' עכ"ל יעו"ש. והיינו כפי' ב' של רש"י בדף ס"ז סוף ע"א ואחר נשיקת ידיו ורגליו ליתא ממ"ש רבינו לקמן פ"ד הט"ו יעו"ש ועיין מה שכתבתי בהל' י"א, וכונת רבינו כאן קושטא הוי כמ"ש מרן בשם מהר"י קורקוס. ודרך אגב ראיתי למורינו הרב המופלא בס' עץ החיים סדר שלח לך דף פ"ב שתמה על הרע"ב ז"ל בפ"ג דחלה שפי' דאין גלגול הגוי פוטר בעיסה של ישראל דליתא דבתרומה דיגון גוי פוטר מן התורה דגן ישראל דכתיב דגנך וכמ"ש רבינו כאן ולמה גלגול של גוי לא יפטרנו דכתיב עריסותיכם ולא של גוי עכ"ל יעו"ש. ואחר נשיקת ידיו ורגליו דבריו תמוהים והם כשגגה היוצא מלפני השליט דדברי הרע"ב הם הלכה למשה מסיני וכ"כ הרא"ש בהלכות חלה על מתני' הלזו כדבריו ממש ופסקו הטור הל' חלה סי' ש"ל והיינו טעמא דבתרומה דרשו דגנך דיגונך ולא דיגון גוי דהיינו דמירוח הגוי פוטר את של ישראל משא"כ בעריסותיכם דממעט עיסת גוי דהיינו כשהעיסה היא של גוי ולא כשהגלגול הוא של גוי ולא אמרו גלגול אלא דמשעת גלגול נתחייב העיסה בחלה דקודם לכן לא נקראת עיסה דקרא כתיב עריסותיכם אבל אין גלגול הגוי פוטר וכ"כ מרן על שם הרשב"א בפסקי חלה שלו בשם רבוותא וכ"כ הרא"ש בתשובה כלל ב' סי' ב' כמו שנראה לענ"ד וז"ל מה שגלגול הגוי פוטר היינו דוקא בשלו אבל בשל ישראל אינו פוטר ושמעתי שרבינו שמחה הביא ראיה מהירושלמי דפאה על מתני' קצרוה גוים וכו' בשקצרוה לעצמן אבל לישראל חייבת, והדין עמו דמדמה חלה לפאה כי מה שקצירת הגוי פוטר משכחה ופאה דורש בתורת כהנים ובקוצרכם פרט לקצרוה גוים ובשכחה וכו' וגלגול הגוי דפוטר היינו מעריסותיכם א"כ כמו ובקוצרכם אינו ממעט אלא דוקא קצירת גוי משלו ה"ה עריסותיכם אינו ממעט אלא גלגול הגוי בעיסתו אבל בשל ישראל מנא ליה, ועוד מפשטיה דקרא משמע עריסותיכם ולא של גוי אבל גלגול הגוי בשל ישראל מנ"ל דפטר, ועוד אני מביא ראיה ממתני' פ"ג דחלה נכרי שנתן לישראל לעשות לו עיסה פטורה אלמא שהכל תלוי בעיסה כמו שגלגול של ישראל אינו (פוטר) [מחייב] עיסת גוי ה"ה גלגול הגוי אינו פוטר עיסת ישראל אלו דבריו ז"ל. ואני תמיה על כל הני אצילי רברבי דאזלי להו לעצות מרחוק דגמ' ערוכה שנינו בירושלמי פ"ג דחלה תני ר' יהודה מלאי של ישראל ופועלים גוים עושים לתוכו חייב בחלה מלאי של גוי ופועלים ישראל עושים לתוכו פטור מן החלה אמר ר' יוסי אוף אנן נמי תנינא גוי שנתן לישראל לעשות לו עיסה פטורה מן החלה (ופי' מלאי הוא הסחורה דהיינו העיסה), נמצא דין זה מוסכם דגלגול הגוי אינו פוטר בעיסת ישראל היפך דברי הרב וצ"ע.
ט״ו
הקונה שדה בסוריא וכו'. דין זה אגב סיפא נקטיה דכבר שנוי לעיל ה"ד יעו"ש על דרך שכתבנו לעיל הי"ג ע"ש הרדב"ז יעו"ש, וכתב הרדב"ז וז"ל ואיכא למידק דאמרינן עלה קסבר כיבוש יחיד וכו' וי"ל משום דקתני כקונה בפרוורי ירושלים וכו' יעו"ש. וחכם בני יצחק תירץ דמוקמא בגמ' להאי ברייתא הכי משום דמלישנא דברייתא דקאמר דשוותה סוריא לא"י משמע הכי דאי מדרבנן הכי הו"ל למימר בג' דברים שיוו סוריא לא"י דהיינו דחכמים השוו אותה ולא שוותה דמשמע מעצמה אלא ודאי דס"ל כבוש יחיד שמיה כיבוש אבל אנן לא קי"ל הכי וק"ל. ועיין לעיל בדברי מרן ה"ד ומה שכתבתי שם. ומרן ז"ל כתב וז"ל וכן משמע במשנה וכו' דכל מקום ששנה רשב"ג וכו' יעו"ש. ודבריו תמוהים דהא בכמה דוכתי פסק רבינו דלא כרשב"ג כמ"ש בחידושיי בפ' השולח וז"ל והר"מ פ"ג מהל' תפלין הט"ו פסק כת"ק וכמ"ש מרן שם, ועיין להרב יד אהרן הל' תפלין סי' ל"ב הגהות ב"י מ"ש בזה, ומ"מ אחרי ראות מ"ש מהר"ם ישראל שם והרב תוס' יו"ט בפרק שקודם זאת ורמזתיו לעיל במשנה דאין מבריחין וכן במקומות אחרים נראה בבירור דלא ס"ל להרמב"ם הך כללא וכ"כ רש"ל הביא דבריו הרב ב"ח או"ח סי' תל"ג סעיף י"א. ומן התימה להרב יד אהרן נר"ו שם שתמה על רש"ל דבכל ספר היד פסק הרמב"ם כרשב"ג וכו' וכ"כ גם מרן פי"ב דמעשר הי"ז, וליתא וכדכתיבנא. גם מה שתמה הרב הנזכר במ"ש רש"ל על שם הרי"ף דלא ס"ל הך כללא, ממה שהרי"ף גופיה הביא בפ' גט פשוט הך מימרא דר' יוחנן כל מקום ששנה רשב"ג וכו' יעו"ש, הן אמת דכך פסק הרי"ף שם ברם רש"ל כ"כ בפירוש על פי ע"פ מ"ש הרא"ש (פ"ד) [פ"ה] דב"ק דף מ"ח ע"ב וז"ל הרי"ף הביא המשנה כצורתה ולא פי' במאי פליגי משום דסבר דהלכה כרבנן דלית ליה כללא דכל מקום ששנה רשב"ג עכ"ל, ומי לנו בקי בדברי הרי"ף יותר מהרא"ש וכ"כ עוד הרא"ש כן לדעת הרי"ף בסוף כתובות יעו"ש גבי' מתני' דג' ארצות. ומן התימה על הרא"ש בפ' גט פשוט הביא דברי הרי"ף וז"ל וליתא לדרשב"ג וכו' דאמר ר' יוחנן הלכה כרשב"ג חוץ מערב וצידן וכו' וצריך לדחוק דמ"ש הרי"ף כן הוא אפי' לר' יוחנן דאמר הלכה כרשב"ג כאן ליתא לדרשב"ג כ"ש לדידן דלית לן הא דר"י דאמוראי נינהו ואליבא דר"י.
י״ח
ישראל וכו'. עיין למרן שגמגם דלמה ליה שיהא עתה ביד ישראל, ומ"ש ע"ש מהר"י קורקוס. ועיין להפר"ח ונפק"מ לדינא דאם מירח הישראל אף שלא קנה קרקע חייב והו"ל לרבינו לפרש כל כי האי ומה גם דהוא בב' מקומות ולא הוה סתים כולי האי.
כ׳
שותפים וכו'. כתב מרן וי"ל דהו"מ לשנויי וכו'. הנה היישוב בא לו למרן למה שהקשינו לעיל בדבריו הל' י' יעו"ש ומשו"ה לא נח נפשי בזה דהא כל מקום דמותיב הש"ס מחד דוכתא ומפרק ומותיב ומפרק ההיא פירוקא עצמה הכוונה בההיא תיובתא בתרייתא לומר גם כאן תדחוק בההיא תירוץ והתרצן דחיק אנפשיה ופריק כן כלומר וליכא פירוקא אחרינא וא"כ אי איתא דאיכא פירוקא אחרינא הו"ל לפרוקי ולא ההיא פירוקא דמקודם גם אפי' שנדחוק כאן כמ"ש מרן מ"ש לעיל קשה שהוא מדברי רבה דאמר מנא אמינא לה. עוד כתב מרן וז"ל ולפי מ"ש רבינו בסוף פ"ז דהאידנא אין אנו חייבין במעשר אלא מדרבנן גם בא"י יש ברירה עכ"ל. והיינו טעמא משום דלא הוי עיקרו מן התורה ודמי לסוריא וכמ"ש רבינו בהל' כ"א ולהכי חשיב אין עיקרו מן התורה משום דבזמן הזה ליכא כלל דאורייתא ומן התימה להרב ארעא דרבנן אות ב' סי' פ"ז כתב משם מרן כאן דיש ברירה בדרבנן אף דעיקרו דאורייתא וליתא וכדכתיבנא. ומה גם דבריו תמוהים לפי מ"ש הוא עצמו באות מ' סי' תי"ד שכל דבריו שם אמת ויציב כנראה מסוגיית דפ' התקבל דבזמן הזה חשיב אין עיקרו דאורייתא וכדכתיבנא. גם מ"ש באות ת' סי' תרכ"ט על דברי הרב מל"מ דפרק ו' דהלכות אלו דתרומה בזמן הזה מיקרי דעיקרו מן התורה ליתא דהא מרן כאן לא ס"ל הכי והוא מוכרח כמו שהכריח הוא באות מ'. עוד הקשה עליו חכם בני נר"ו על מ"ש בהקדמת ארעא דרבנן לדברי הרב מל"מ דפ"ד מהל' בכורות ממ"ש בפ"ז מהל' אלו גבי טומטום ותמה ג"כ על מרן ז"ל יעו"ש, דלא זכר שר מדברי הרב מל"מ שם בפ"ז מהל' אלו שהאריך להוכיח דס"ל לרבינו דבספיקא אף דתרומה בזה"ז דרבנן אזלינן לחומרא יעו"ש וודאי צ"ל דאף דאין עיקרו מן התורה בזמן הזה וכדכתיבנא וכמו שהוכיח הרב באות מ' אפ"ה אזלינן לחומרא דלענין ספק ליכא חילוק בין עיקרו מן התורה ללא וכמ"ש המל"מ בפ"ד מהל' בכורות ודוק.
כ״ב
פירות ארץ ישראל וכו'. ואם יצאו לסוריא חייבים מדבריהם. מבואר להדיא מדברי רבינו אלו דאי יצאו לחוץ לארץ פטורין אף מדבריהם ועיין השגות ומה שתירץ מרן דכיון דלא שכיחי לא גזרו יעו"ש, וכך כתב פי"ג דמעשר ה"ד וז"ל אבל בחו"ל לא וכו' יעו"ש. ואף שבפי' המשנה שם בפ"ב דדמאי כתב רבינו להיפך חזר בו בחיבורו כמו שמצינו בכמה מקומות אין מספר ומן התימה על מרן בפ"ה דבכורים ה"ו כתב על דברי ההשגות וז"ל ולא היה צריך לכתוב דהרי כתבו רבינו בסמוך עכ"ל יעו"ש, והמה תמוהים דהא ברירנא דליתא מדרבנן כלל וכלל וכמ"ש איהו גופיה כאן וכדכתיבנא. ומ"ש רבינו שם בסמוך היינו בפירות חו"ל גופייהו ומשום דלא תשתכח תורת חלה כמבואר וכן קשה על מהר"י קורקוס ז"ל שם שפי' כמרן יעו"ש וצ"ע.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות תרומות פרק א׳

א׳
התרומות והמעשרות כו'. הנה הרב לח"מ בפרק י"ט מהלכות סנהדרין תמה על רבינו למה לא מנה כאן הלאו של ולא תחללו את קדשי בני ישראל שהיא אזהרה לאוכל מן הטבל ע"כ. וכבר הביא רבינו לאו זה בתחלת הלכות מאכלות אסורות כי שם ביתו:
ה׳
ולא פטרום מן התרומה כו'. עיין בחידושי ה"ר עראמה ודוק. ועל מ"ש רבינו שרבינו הקדוש נמנה על אשקלון ופטרה כתב מרן דלא הוזכר בירושלמי ובתוספתא דאהלות פ' ח"י הביאה הר"ש בפרק בתרא דאהלות משנה ח' אמרינן בהדיא דרבי נמנה על אשקלון ופטרה. ומה שהקשה עוד מרן דאמרינן בירושלמי דרבי התיר קסרין ותמה על רבינו ז"ל שהשמיטו, מן התוספתא הנזכר נראה דקסרין התירוה שלא במנין וכתב הר"ש דמעצמן התחילו לנהוג בה היתר ולפוטרה ממעשר ומשביעית אע"פ שלא נמנו חכמים להתירה במנין ע"כ:
י״א
ומעשר הוא שלו מפני שהוא אומר ללוי כו' באתי מכח איש שאין אתם יכולים ליטול ממנו כלום. בתשובת מהרימ"ט ח"א סי' פ"ה האריך בזה ומסיק וז"ל לכך נראה דלא מהני לן הך טעמא אלא הכא גבי מעשר ובלוקח מן העכו"ם דמן התורה כל לוקח פטור מן המעשר כו' הלכך בלוקח מן העכו"ם אין טעם לחייב הלוקח הואיל והוא פטור מדין תורה וגם לא הפסיד את הלוים כלום דאמר אתינא מכח גברא דלא מצית לאישתעויי דינא בהדיה כו' יע"ש. ותימה דמימרא דר' חנינא אוקמוה בגמרא דמרחינהו ישראל דאי לא אינו חייב לעשר משום דדגנך ולא דגן עכו"ם ולוקח קודם מירוח חייב מן התורה ולא נמעט מתבואת זרעך אלא לוקח לאחר מירוח וכמ"ש התוס' בספ"ק דבכורות ובפ' השוכר את הפועלים (דף פ"ח) ובלוקח קודם שנגמרה מלאכתו כתב רבינו בפירקין דמעשר ראשון שלו משום דאתי מכח גברא דלא מצית לאישתעויי דינא בהדיה ובפ"ב מהלכות מעשר כתב דאם נגמרו ביד לוקח חייב מן התורה. עוד אני תמיה במה שכתב שלא פטרה תורה ללוקח אלא ממעשר ראשון אבל לא מתרומה ותרומת מעשר שהרי התוס' בספ"ק דבכורות הקשו עלה דההיא דטבלים שאתה לוקח מן העכו"ם מהא דתבואת זרעך ולא לוקח והא דטבלים מיירי בתרומת מעשר וכדיליף לה מדכתיב ואל הלוים תדבר וגו' משמע דס"ל דאף בתרומת מעשר לוקח פטור ומדברי הטיו"ד סימן של"א משמע דאף מתרומה פטור הלוקח וכן הכריח שם מרן וכתב דמה שרבינו לא הביא דין הלוקח אלא בהלכות מעשר הוא משום דקרא גבי מעשר כתיב וצ"ע:
ט״ז
קנה קרקע מן העכו"ם בסוריא כו'. במתני' תנן ולוקט כדרכו והולך רי"א אף ישכור פועלים וילקט ע"כ ופי' המפרשים דלת"ק אסור לשכור פועלים והלכה כת"ק ורבינו השמיט כל זה ועיין בתיו"ט:
כ״ב
פירות א"י שיצאו ח"ל כו'. דין זה דפירות א"י שיצאו ח"ל הוא מחלוקת ר"א ור"ע רפ"ב דחלה דתנן ושיצאו מכאן לשם ר"א מחייב ור"ע פוטר והלכה כר"ע ומחלוקת זה הוא דוקא כשהחיוב היה בח"ל כגון שגלגל העיסה ומירח הכרי בח"ל בזה הוא דפטר ר"ע משום דאזיל בתר קביעות למעשר אבל אם גלגל העיסה ומירח הכרי בא' בזה פשיטא דאליבא דר"ע אף שיצאו ח"ל חייבין בחלה ובמעשר מן התורה דהחיוב שנתחייבו בהיותם בארץ לא פקע מינייהו. ועיין לקמן פי"ג מהלכות מעשר דין ד' ודין י':
נחלת הכלל · Warsaw, 1881

צפנת פענח · הלכות תרומות פרק א׳

נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908

שער המלך · הלכות תרומות פרק א׳

י״א
פירות הגוי שגדלו כו'. כתב מרן כתב הא"ח משם הראב"ד ואם קנה מהגוי שיבולים לצורך מצוה ומירחן גוי בשביל ישראל חייב בתרומה דשלוחו של אדם כמותו אבל אם המוכר גוי ומרחו פטור ותמה עליו מרן דהא קי"ל דאין שליחות לגוי וראיתי להפר"ח בס' מים חיים ובחידושיו על הרמב"ם דכ"ה ע"ב שכתב וז"ל ונראה לע"ד דאברא ודאי דמן התורה אין שליחות לגוי אפי' לחומרא מיהו מדרבנן איכא שליחות לגוי כמ"ש המ"מ בפ"ד מהלכות מו"ל דין ה' עכ"ד: ואחרי המחילה אין דבריו נראין לי שהרי לדעת הראב"ד כפי מ"ש מרן הכ"מ שם והסכים הוא לדעתו סמוך ונראה שמירוח הגוי חייב מדרבנן ואפי' היה מתחילתו של גוי כמ"ש בפי"א מה' מעשר ושלא כדעת רבינו ואם כן ע"כ צ"ל שמ"ש האורחות חיים משם הראב"ד דאם המוכר גוי מירחו פטור מדאורייתא קאמר אבל מדרבנן מיהא חייב ואם כן מינה נשמע שמ"ש אם מירחן גוי בשביל ישראל חייב מד"ת קאמר ואם כן שפיר ק"ל למרן דהא קי"ל דאין שליחות לגוי מדאוריי' אפי' לחומרא והרב מ"א בהלכות שלוחין סי' י"א תירץ דאפשר דהראב"ד איירי כשמרחן ע"י פועלים כותים דנהי דאין כותים נעשה שליח לישראל מ"מ פועלים שאני דידו כיד בעל הבית וכאילו מרחן ב"ה דמים וכתב שכן משמע מהירושלמי יע"ש: ולע"ד ק"ל עלה מההיא דשור שנגח את הפרה דנ"ג ע"א דפריך בגמ' התם בור של שני שותפין היכי משכחת לה אי השוו שליח אין שליח ל"ע וכתב הרשב"א שם בחידושיו וק"ל דלמא דשוו שליח גוי וי"ל דאין שליחות לגוי ואפי' אינהו לדידן כדאמרינן באז"נ עכ"ל והשתא אם איתא כמו שכתב הרב דאע"ג דאין שליחות לגוי מ"מ פועל שאני דידו כיד ב"ה דמי אכתי קשה למה לא משני דמשכחת לה בששכרו פועל גוי דידו כיד ב"ה דמי אלא משמע ודאי דלא שנא ולכן העיקר כמו שתי' עוד הרב הנזכר דהא דאמרי' אין שליחות לגוי היינו דוקא במידי דבעי שליחות כגון הפרשת תרומה וכיוצא אבל במידי דלא בעי שליחות כגון מירוח שאם בא חבירו ומירחו שלא מדעתו מה שעשה עשוי והוטבלו פירותיו למעשר בהא ודאי לא אמרי' אין שליחות לגוי ועיין בהב"ח י"ד סי' של"א ודוק: מעשה חושב (שסו) כתב מרן כ' הא"ח משם הראב"ד ואם קנה מהגוי שבלים לצורך מצוה כו'. לא ידעתי פירושו דמאי נ"מ לאיזה צורך קנאו ובכסף משנה איתא לצורך מצות ועכ"ר דתיבת מצוה ט"ס הוא אבל קשה כיון דקנה שבלים מגוי לצורך מצות תו ליכא שימור משעת קצירה וצ"ל דישראל היה מהפך בכיפי לשם מצוה והיינו דקנה שבלים קודם שעשאן הגוי עמרים: (שסז) ומירחן גוי בשביל ישראל חייב בתרומה כו'. אבל אם המוכר גוי ומירחו פטור כו'. לענ"ד י"ל דעיקר הדבר תלוי דבשעת המירוח יהיו הפירות של ישראל ואז אפי' אם מירחן גוי חייבין בתרומה משום דהשעה שמתחייבין פירות במעשרות היא גמר מלאכתן ובדגן הוא המירוח ואם היו השבלים של גוי ומירחן גוי פטורים דכתיב דגנך ולא דיגון גוי והיינו כשהפירות שלו אבל כשהפירות של ישראל אין דיגון נכרי פוטרן ובאמת הא דשליחו של אדם כמותו דנקט הא"ח לישנא קיטעא הוא דמה צורך לשליחות בזה דאטו מירוח מצוה היא והמעיין בכסף משנה יראה שלא תמה על הא"ח כמ"ש הגאון המחבר ז"ל בלשונו כאן אך כתב שיש לגמגם בזה וע"ש: ותדע שכן הוא דאין צריך שליחות למירוח דאל"כ הרי פירות של קטן שמירחן אפי' ישראל יהיו פטורין ממעשרות מטעם דאין שליחות לקטן. (והרי אפוטרופוס תורם להאכיל עכ"פ ואמאי הא לפ"ז לא נתחייבו פירות של קטנים במעשרות ואפי' אי נימא דרק מדרבנן חייבין אכתי קשה להפוסקים דס"ל דאיסור דרבנן מותר להאכיל לקטן בידים א"כ אמאי האפוטרופוס תורם להאכיל) אע"כ דאין צריך שליחות למירוח: שוב ראיתי שהפר"ח בתי' השני כתב כעין זה אבל לא יכולתי לעמוד על דבריו בראייתו שהביא לזה דלא בעי שליחות במירוח דהרי אם בא חברו ומירחן שלא מדעתו מה שעשה עשוי וע"ש דמזה אין ראיה כלל דהא אפי' במ"ע המוטלת עליו לעשות כגון מעקה וכדומה נמי כן הוא דאם בא חברו או אפי' נכרי ועשה לו מעקה לגגו הרי מה שעשה עשוי ונפטר הישראל בעל הבית מלעשות מעקה וגדולה מזו כתב הגאון בעל מחנה אפרים ז"ל בהלכות שלוחין ומתנה סי' י"א דאם עשה מעקה ע"י נכרי דאינו מברך משום דאין שליחות לנכרי אלא דע"י פועל ואפי' נכרי מצדד שם לומר דמברך משום דידו כידו וא"כ ה"נ לענין מירוח לעולם י"ל דבעי שליחות ואפ"ה אם בא אחר ומירחו שלא מדעת בעליו מה שעשה עשוי וא"כ הרי אין מזה ראיה דלא בעינן שליחות למירוח ואין הספר מחנה אפרים תחת ידי לעיין בו אך כמדומה לי אשר ראיתי בו זה יותר מעשרים שנה שכ"כ כמו שכתבתי בשמו וע"י שהגאון המחבר ז"ל הביא כאן מה דמיישב הגאון בעל מחנה אפרים קושיית הכסף משנה על האורחות חיים הנ"ל ונזכרתי בדבריו מה שכתב לענין ברכה על עשיית מעקה ע"י גוי: ואולם מדברי התוס' בשבועות דף ג' ע"א בד"ה ועל הזקן כו'. שכתבו שם דעשה דגילוח מצורע יכול לקיים ע"י נכרי. הרי מבואר דאפילו מ"ע יכולה להתקיים ע"י נכרי. וכן משמע להדיא בע"ז דף כ"ו וכ"ז לענין מילה בנכרי וע"ש: (מנ"ה עיין בתשובות הרשב"א ח"א סי' י"ב): (שסח) ולע"ד כו' אכתי ק' למה לא משני דמשכחת לה בששכרו פועל גוי דידו כיד בעה"ב דמי כו'. לא ידעתי: הא המ"מ בפ"ד הלכה ה' מהלכות מלוה ולוה (והביאו המחבר בעצמו לעיל). הוכיח. דלחומרא יש שליחות לנכרי: ולפ"ז הרי גם בלא דברי הרב מחנה אפרים הנ"ל נמי יקשה בגמרא הנ"ל. דאמאי לא משני דמשכחת לה בדשוי לנכרי שליח. וכמו שהקשה באמת הרשב"א ז"ל. וא"כ הרי מה שיתרץ על רבינו המ"מ ז"ל. יתרץ ג"כ על הרב מחנה אפרים הנ"ל: ואפשר לומר דס"ל להגאון המחבר ז"ל. דכיון דמדאורייתא אין שליחות לגוי אפילו לחומרא א"כ אע"ג דלענין איסור אמרו רבנן לחומרא דיש שליחות לגוי. מ"מ לענין חיוב ממון דבור של שני שותפים. שיתחייבו בתשלומי נזקי הבור. לא אמרו כלל דיש שליחות לגוי:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

שורשי הים · הלכות תרומות פרק א׳

כ״ו
שורש דין תרומה בזמן הזה תרומה בז"הז אפי' בימי עזרא אינה מן התורה אלא מדבריהם שאין לך תרומה של תורה בארץ ישראל אלא בזמן שכל ישראל שם. ועיין בדברי מרן כ"מ ואיכא למידק בדברי רבי' מההיא דפרק הערל דפ"ב ע"א דקאמר ר"ל דמאכילה בתרומה ואינה מאכילה בחזה ושוק ופרכינן מ"ש בחזה ושוק דהוי דאוריית' תרומ' נמי דאורי' ומשני הכא במאי עסקינן בתרומ' בז"הז דרבנן אבל בזמן שב"המ קיים מאי לא אדתני אין מאכילין בחזה ושוק ליפלוג וליתני בדידה ומשני ה"נ קאמר כשהוא מאכילה בתרומה בז"הז דרבנן ואין מאכילה בזמן הזה חזה ושוק ואפילו בתרומה דרבנן דלמא אתי לאוכלה בתרומה דאורייתא כו' יע"ש מבואר מאותה סוגיא דתרו' בימי עזרא שהיה ב"המ קיים דאיכא חזה ושוק הוי תרו' דאורייתא ותרומה בז"הז היינו בזמן שאין ב"המ קיים ולד' רבינו אפי' בזמן שב"המ קיים נמי אינה אלא מדבריהם וצ"ע ועיין במה שיישבתי לדעת רבינו בהלכות י"ט שורש ברירה סט"ז יעש"ב כי שם בא בארוכה מאר'ש יעש"ב.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות תרומות א׳, מתוך הלכות תרומות שבספר זרעים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
כל הפרקים · הלכות תרומותכל הרמב״ם