רמב״ם - הלכות תרומות · פרק י״א

ספר זרעים · 28 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות תרומות · פרק י״א

הלכה א׳

הַתְּרוּמָה נִתֶּנֶת לַאֲכִילָה וְלִשְׁתִיָּה וּלְסִיכָה שֶׁהַסִּיכָה הִיא כִּשְׁתִיָּה שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים קט יח) "וַתָּבֹא כַמַּיִם בְּקִרְבּוֹ וְכַשֶּׁמֶן בְּעַצְמוֹתָיו". וְהַשְּׁתִיָּה בִּכְלַל אֲכִילָה. לֶאֱכל דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לֶאֱכל. וְלִשְׁתּוֹת דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לִשְׁתּוֹת. וְלָסוּךְ דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לָסוּךְ. לֹא יָסוּךְ יַיִן וְחֹמֶץ. אֲבָל סָךְ הוּא אֶת הַשֶּׁמֶן הַטָּהוֹר וּמַדְלִיק אֶת הַטָּמֵא וְזֶהוּ הַנִּקְרָא שֶׁמֶן שְׂרֵפָה בְּכָל מָקוֹם:

הלכה ב׳

תְּמָרִים שֶׁל תְּרוּמָה מֻתָּר לְחָבְצָן וּלְקַבְּצָן כְּעִגּוּל הַדְּבֵלָה. וְאָסוּר לַעֲשׂוֹת מֵהֶם שֵׁכָר. וְכֵן אֵין עוֹשִׂין תְּמָרִים דְּבַשׁ וְלֹא תַּפּוּחִים יַיִן וְלֹא פֵּרוֹת הַסְּתָו חֹמֶץ. וְכֵן שְׁאָר כָּל הַפֵּרוֹת אֵין מְשַׁנִּין אוֹתָן מִבְּרִיָּתָן בִּתְרוּמָה חוּץ מִזֵּיתִים וַעֲנָבִים בִּלְבַד. עָבַר וְעָשָׂה הָאוֹכֵל מַשְׁקֶה הֲרֵי זֶה שׁוֹתֵהוּ. וְזָר שֶׁאָכַל דְּבַשׁ תְּמָרִים וְיֵין תַּפּוּחִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן בִּשְׁגָגָה אֵינוֹ חַיָּב לְשַׁלֵּם. וְאִם אָכַל בְּמֵזִיד מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת:

הלכה ג׳

אֵין נוֹתְנִין דְּבֵלָה וּגְרוֹגָרוֹת לְתוֹךְ הַמֻּרְיָס מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְאַבְּדָן. אֲבָל נוֹתְנִין אֶת הַיַּיִן לְתוֹךְ הַמֻּרְיָס. וְאֵין מְפַטְּמִין אֶת הַשֶּׁמֶן מִפְּנֵי שֶׁהוּא מוֹצִיאוֹ מִכְּלַל מַאֲכָלוֹת וְעוֹשֵׂהוּ שֶׁמֶן מִשְׁחָה. אֲבָל מְעָרְבִין יַיִן וּדְבַשׁ וּפִלְפְּלִין וְכַיּוֹצֵא בָּאֵלּוּ לְאָכְלָן:

הלכה ד׳

אֵין מְבַשְּׁלִין יַיִן שֶׁל תְּרוּמָה מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְמַעֲטוֹ. אֵין כּוֹבְשִׁין בְּצָלִים שֶׁל תְּרוּמָה בְּחֹמֶץ שֶׁל תְּרוּמָה מִפְּנֵי שֶׁמַּפְסִיד הַחֹמֶץ. אֵין מְעָרְבִין תְּבוּאָה בְּקִטְנִיּוֹת. וְכָל דָּבָר שֶׁיִּתְפָּרֵשׁ זֶה מִזֶּה כְּשֶׁכּוֹבְרִין אוֹתוֹ מְעָרְבִין. וּמִשֶּׁחָרְבָה יְהוּדָה הִתְחִילוּ לְעָרֵב תְּבוּאָה בִּתְבוּאָה וְקִטְנִית בְּקִטְנִית אֲבָל לֹא תְּבוּאָה בְּקִטְנִית:

הלכה ה׳

כְּדֶרֶךְ שֶׁמְּרַקְּדִין אֶת הַקֶּמַח בְּחֻלִּין כָּךְ נוֹהֵג הַכֹּהֵן בִּתְרוּמָה. מְרַקֵּד לֶאֱכל וּמַשְׁלִיךְ אֶת הַמֻּרְסָן. הֲרֵי שֶׁרָצָה לַעֲשׂוֹת סלֶת מְנֻפֶּה בְּנָפָיוֹת הַרְבֵּה עַד שֶׁיּוֹצִיא קַב אוֹ קַבַּיִם מִן הַסְּאָה לֹא יַשְׁלִיךְ אֶת הַשְּׁאָר מִפְּנֵי שֶׁהוּא רָאוּי לַאֲכִילָה אֶלָּא יַנִּיחֵהוּ בְּמָקוֹם מֻצְנָע:

הלכה ו׳

שֶׁמֶן שֶׁל תְּרוּמָה אֵין חוֹסְמִין בּוֹ תַּנּוּר וְכִירַיִם. וְאֵין סָכִין בּוֹ מִנְעָל וְסַנְדָּל. וְלֹא יָסוּךְ רַגְלוֹ וְהוּא בְּתוֹךְ מִנְעָל וְסַנְדָּל אֲבָל סָךְ אֶת רַגְלוֹ וְלוֹבֵשׁ הַמִּנְעָל אוֹ הַסַּנְדָּל וְסָךְ כָּל גּוּפוֹ וּמִתְעַגֵּל עַל גַּבֵּי קַטוֹבְלִיָּא חֲדָשָׁה וְאַף עַל פִּי שֶׁהֵן נִסּוֹכִין אֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ. אֲבָל לֹא יִתֵּן שֶׁמֶן עַל גַּבֵּי טַבְלָא שֶׁל שַׁיִשׁ לְהִתְעַגֵּל עָלֶיהָ מִפְּנֵי שֶׁמְּאַבְּדוֹ:

הלכה ז׳

כָּל הָאוֹכֵל תְּרוּמָה אֲפִלּוּ פֵּרוֹת צָרִיךְ נְטִילַת יָדַיִם אַף עַל פִּי שֶׁהָיוּ יָדָיו טְהוֹרוֹת כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בִּמְקוֹמוֹ. וְאֵינָהּ נֶאֱכֶלֶת עִם הַזָּר עַל הַשֻּׁלְחָן גְּזֵרָה שֶׁמָּא יֹאכַל מִמֶּנָּה. וּתְרוּמַת חוּצָה לָאָרֶץ נֶאֱכֶלֶת עִם הַזָּר עַל הַשֻּׁלְחָן וְאֵינָהּ צְרִיכָה נְטִילַת יָדַיִם כְּחֻלִּין. וְאֵין סָכִין תְּרוּמָה בְּיָדַיִם מְסֹאָבוֹת. נָפַל עַל בְּשָׂרוֹ מְשַׁפְשְׁפוֹ בְּיָדַיִם מְסֹאָבוֹת. אֲבָל סָכִין אֶת הַקָּטָן בְּשֶׁמֶן תְּרוּמָה בְּתוֹךְ שִׁבְעָה. שֶׁהַנּוֹלָד כָּל שִׁבְעָה אֵינוֹ חָשׁוּב עָרֵל:

הלכה ח׳

סָךְ הוּא הַכֹּהֵן עַצְמוֹ בְּשֶׁמֶן שֶׁל תְּרוּמָה וּמֵבִיא בֶּן בִּתּוֹ יִשְׂרָאֵל וּמַעֲגִילוֹ עַל גַּבָּיו. וְאִם סָךְ עַצְמוֹ בְּשֶׁמֶן וְנִכְנָס לַמֶּרְחָץ מֻתָּר לְזָר לְמָשְׁחוֹ בַּמֶּרְחָץ אַף עַל פִּי שֶׁהוּא נִסּוֹךְ מִמֶּנּוּ:

הלכה ט׳

כֹּהֶנֶת שֶׁחָפְפָה רֹאשָׁהּ בְּתִלְתָּן שֶׁל תְּרוּמָה אֵין הַיִּשְׂרְאֵלִית מֻתֶּרֶת לָחֹף אַחֲרֶיהָ. אֲבָל מְעַגֶּלֶת שְׂעָרָהּ בִּשְׂעָרָהּ. וּמִפְּנֵי מָה הֻתְּרוּ הַכֹּהֲנִים לָחֹף שְׂעָרָן בְּתִלְתָּן שֶׁל תְּרוּמָה מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לְמַאֲכַל אָדָם:

הלכה י׳

עֻקְצֵי תְּאֵנִים וּגְרוֹגָרוֹת וְהַכְּלִיסִים וְהֶחָרוּבִין וּמֵעֵי אֲבַטִּיחַ וּקְלִפֵּי אֲבַטִּיחַ וְאֶתְרוֹג וּמְלָפְפוֹן אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בָּהֶן אֹכֶל וּקְנִיבַת יָרָק שֶׁמַּשְׁלִיכִין בַּעֲלֵי בָּתִּים הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִים לְזָרִים. אֲבָל קְנִיבַת יָרָק שֶׁמְּקַנְּבִים הַגַּנָּנִין מֻתֶּרֶת לְזָרִים. קְלִפֵּי פּוֹלִין וְשֻׁמְשְׁמִין אִם יֵשׁ בָּהֶן אֹכֶל אֲסוּרִין. אֵין בָּהֶן אֹכֶל מֻתָּרִין:

הלכה י״א

גַּרְעִינֵי אֶתְרוֹג מֻתָּרִים. גַּרְעִינֵי זֵיתִים וּתְמָרִים וְחָרוּבִין אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא כְּנָסָן הַכֹּהֵן הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין לְזָרִים. וּשְׁאָר הַגַּרְעִינִין בִּזְמַן שֶׁכְּנָסָן וְיֵשׁ בָּהֶן לַחְלוּחִית לִמְצֹץ אוֹתָן אֲסוּרִין לְזָר וְאִם הִשְׁלִיכָן מֻתָּרוֹת:

הלכה י״ב

הַסֻּבִּין שֶׁל חִטִּים חֲדָשׁוֹת אֲסוּרִין מִפְּנֵי שֶׁהוּא רָאוּי לְמַאֲכַל אָדָם. וְשֶׁל יְשָׁנוֹת מֻתָּר. וְעַד מָתַי נִקְרְאוּ חֲדָשׁוֹת כָּל זְמַן שֶׁבְּנֵי אָדָם רְגִילִין לַחְבֹּט בֵּין הַגֳּרָנוֹת:

הלכה י״ג

הַנְּצוֹלוֹת וְהָרַקְבָנִיּוֹת שֶׁל תְּרוּמָה אֲסוּרוֹת וְאִם הֶעֱלוּ אָבָק מֻתָּרוֹת. שְׁמָרִים שֶׁל תְּרוּמָה שֶׁנָּתַן עֲלֵיהֶם מַיִם הָרִאשׁוֹן וְהַשֵּׁנִי אָסוּר לְזָרִים וְהַשְּׁלִישִׁי מֻתָּר וְאִם לֹא נָתַן עֲלֵיהֶם מַיִם אֶלָּא מְסַנֵּן הַיַּיִן מֵעַל הַשְּׁמָרִים בִּלְבַד אַף הַשְּׁלִישִׁי אָסוּר לְזָרִים:

הלכה י״ד

מְגוּרָה שֶׁפִּנָּה מִמֶּנָּה חִטֵּי תְּרוּמָה אֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ לִהְיוֹת יוֹשֵׁב וּמְלַקֵּט אַחַת אַחַת וְאַחַר כָּךְ יִתֵּן לְתוֹכָהּ חֻלִּין אֶלָּא מְכַבֵּד כְּדַרְכּוֹ וְנוֹתֵן לְתוֹכָהּ חֻלִּין. וְכֵן חָבִית שֶׁל שֶׁמֶן תְּרוּמָה שֶׁנִּשְׁפְּכָה אֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ לִהְיוֹת יוֹשֵׁב וּמְטַפֵּחַ אֶלָּא נוֹהֵג בָּהּ כְּדֶרֶךְ שֶׁנּוֹהֵג בְּחֻלִּין:

הלכה ט״ו

הַמְעָרֶה כַּד שֶׁל שֶׁמֶן תְּרוּמָה הֲרֵי זֶה מְעָרֶה עַד שֶׁיִּפְסֹק הָעַמּוּד וְיַתְחִיל הַשֶּׁמֶן לִנְטֹף מְעַט מְעַט וְכֵיוָן שֶׁנָּטְפוּ שָׁלֹשׁ טִפִּים זוֹ אַחַר זוֹ דַּיּוֹ. וּמֻתָּר לִתֵּן בְּכַד שֶׁמֶן חֻלִּין. הֲרֵי שֶׁלֹּא נָתַן אֶלָּא הִנִּיחַ הַכַּד עַד שֶׁנִּתְמַצֵּית אוֹתָהּ הַתַּמְצִית תְּרוּמָה:

הלכה ט״ז

מְמַלֵּא הַכֹּהֵן נֵר שֶׁמֶן שְׂרֵפָה וְנוֹתְנוֹ לְיִשְׂרָאֵל לַעֲלוֹת בּוֹ לַעֲלִיָּה וּלְהִכָּנֵס לַחֶדֶר לַעֲשׂוֹת צָרְכֵי הַכֹּהֵן אֲבָל לֹא צָרְכֵי יִשְׂרָאֵל. וְאִם הָיָה שֻׁתָּף עִמּוֹ מֻתָּר:

הלכה י״ז

יִשְׂרָאֵל שֶׁהָיָה אוֹרֵחַ אֵצֶל כֹּהֵן וְהִדְלִיק לוֹ שֶׁמֶן שְׂרֵפָה וְעָמַד הַכֹּהֵן וְהָלַךְ לוֹ אֵינוֹ חַיָּב לְכַבּוֹתוֹ עַד שֶׁכָּבֶה מֵאֵלָיו וְטוֹבֵל הַיִּשְׂרָאֵל פְּתִילָה בְּנֵר הַכֹּהֵן וּמַדְלִיק לֵילֵךְ בָּהּ:

הלכה י״ח

בְּקָרוֹ שֶׁל כֹּהֵן שֶׁהָיָה עוֹמֵד אֵצֶל בְּקָרוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל. וְכֵלָיו שֶׁל כֹּהֵן שֶׁהָיָה נֶאֱרָג אֵצֶל כֵּלָיו שֶׁל יִשְׂרָאֵל. הֲרֵי זֶה מַדְלִיק עֲלֵיהֶן שֶׁמֶן שְׂרֵפָה שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת הַכֹּהֵן. וְכֵן מַדְלִיקִין שֶׁמֶן שְׂרֵפָה בְּבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּבְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת וּבַמְּבוֹאוֹת הָאֲפֵלִים שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת כֹּהֵן. וּמִי שֶׁאֵין לוֹ חֻלִּין לְהַדְלִיק נֵר חֲנֻכָּה מַדְלִיק שֶׁמֶן שְׂרֵפָה שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת הַכֹּהֵן. מַדְלִיקִין שֶׁמֶן שְׂרֵפָה עַל גַּבֵּי הַחֻלִּין בִּרְשׁוּת כֹּהֵן:

הלכה י״ט

בַּת יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּשֵּׂאת לְכֹהֵן וְהִיא לְמוּדָה אֵצֶל אָבִיהָ מַדְלִיק בִּרְשׁוּתָהּ. מֻתָּר לְכֹהֵן לְהַדְלִיק שֶׁמֶן שְׂרֵפָה אֲפִלּוּ בְּבֵית הָאָבֵל אוֹ בְּבֵית הַמִּשְׁתֶּה שֶׁיֵּשׁ שָׁם עִרְבּוּב. וְאֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא יְסֻפְּקוּ מִמֶּנָּה בְּבֵית הַמִּשְׁתֶּה שֶׁמִּפְּנֵי נִקְיוֹן כְּלֵיהֶם אֵין נוֹגְעִין בּוֹ. וּבְבֵית הָאָבֵל מִפְּנֵי שֶׁאֵין לָהֶם פְּנַאי מִפְּנֵי הָאָבֵל:

הלכה כ׳

הַזּוֹרֵעַ אֶת הַתְּרוּמָה בְּשׁוֹגֵג יְהַפֵּךְ בְּמֵזִיד יְקַיֵּם. הֵבִיאָה שְׁלִישׁ בֵּין בְּמֵזִיד בֵּין בְּשׁוֹגֵג יְקַיֵּם. וְאִם הָיָה פִּשְׁתָּן אֲפִלּוּ הֵבִיאָה שְׁלִישׁ וַאֲפִלּוּ בְּמֵזִיד יְהַפֵּךְ. קְנָס קָנְסוּ בּוֹ שֶׁלֹּא יִזְרַע וְיִתְכַּוֵּן לֵהָנוֹת בְּעֵצָיו:

הלכה כ״א

גִּדּוּלֵי תְּרוּמָה הֲרֵי הֵן כְּחֻלִּין לְכָל דָּבָר אֶלָּא שֶׁאֲסוּרִים לְזָרִים. גָּזְרוּ חֲכָמִים עֲלֵיהֶן שֶׁיִּהְיוּ אֲסוּרִין לְזָרִים כִּתְרוּמָה מִשּׁוּם תְּרוּמָה טְמֵאָה שֶׁבְּיַד הַכֹּהֵן שֶׁלֹּא יַשְׁהֶנָּה אֶצְלוֹ כְּדֵי שֶׁיִּזְרָעֶנָּה וְתֵצֵא לְחֻלִּין וְנִמְצָא בָּא בָּהּ לִידֵי תַּקָּלָה. לְפִיכָךְ מֻתָּר לֶאֱכל הַגִּדּוּלִין בְּיָדַיִם טְמֵאוֹת וּמֻתָּר לִטְבוּל יוֹם כְּחֻלִּין:

הלכה כ״ב

גִּדּוּלֵי גִּדּוּלִין חֻלִּין לְכָל דָּבָר. וַאֲפִלּוּ דָּבָר שֶׁאֵין זַרְעוֹ כָּלֶה אִם רַבּוּ הַגִּדּוּלִין עַל הָעִקָּר בְּגִדּוּלֵי הַגִּדּוּלִין הֲרֵי הַגִּדּוּלִין הַשְּׁנִיִּים מַעֲלִין אֶת הָעִקָּר אַף עַל פִּי שֶׁאֵין זַרְעוֹ כָּלֶה וְיִהְיֶה הַכּל מֻתָּר לְזָרִים. וְכֵן תְּרוּמַת חוּצָה לָאָרֶץ וְהַמְדֻמָּע וְתוֹסֶפֶת תְּרוּמָה וְזֵרְעוֹנֵי גִּנָּה שֶׁאֵינָם נֶאֱכָלִים כְּגוֹן זֶרַע לֶפֶת וּצְנוֹן אַף עַל פִּי שֶׁאוֹתוֹ לֶפֶת וּצְנוֹן תְּרוּמָה גִּדּוּלֵיהֶן מֻתָּרִין וַהֲרֵי הֵן חֻלִּין לְכָל דָּבָר. וְכֵן הַזּוֹרֵעַ פִּשְׁתָּן שֶׁל תְּרוּמָה הַגִּדּוּלִין מֻתָּרִין לְזָרִים:

הלכה כ״ג

הַזּוֹרֵעַ תְּרוּמָה טְמֵאָה אַף עַל פִּי שֶׁהַגִּדּוּלִים טְהוֹרִין הֲרֵי הֵן אֲסוּרִין בַּאֲכִילָה. הוֹאִיל וְהַתְּרוּמָה שֶׁנִּזְרְעָה אֲסוּרָה בַּאֲכִילָה הָיְתָה כְּבָר נִדְּחוּ:

הלכה כ״ד

חָתַךְ אֶת הֶעָלִין שֶׁצָּמְחוּ וְיָצְאוּ עָלִין שְׁנִיִּין וַחֲתָכָן הֲרֵי אֹכֶל שֶׁיָּצָא אַחַר כָּךְ מֻתָּר בַּאֲכִילָה:

הלכה כ״ה

שְׁתִילֵי חֻלִּין שֶׁנִּטְמְאוּ וּזְרָעָן וַעֲשָׂאָן תְּרוּמָה הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין. שֶׁהֲרֵי טָהֲרוּ בִּזְרִיעָה וְלֹא נִטְמְאוּ כְּשֶׁהֵן תְּרוּמָה כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ אֲסוּרִין:

הלכה כ״ו

שִׁבּלֶת שֶׁהָיְתָה בְּתוֹךְ הַכְּרִי וּמֵרַח הַכְּרִי כֻּלּוֹ הֲרֵי אוֹתָהּ הַשִּׁבּלֶת טֶבֶל. הוֹאִיל וְנִמְרְחָה בְּתוֹךְ הַכְּרִי. שְׁתָלָהּ וְאַחַר כָּךְ קָרָא עָלֶיהָ שֵׁם וַעֲשָׂאָהּ תְּרוּמָה הֲרֵי זוֹ סְפֵק תְּרוּמָה הוֹאִיל וּזְרָעָהּ. שֶׁמָּא פָּרַח הַטֶּבֶל מִמֶּנָּה וְנַעֲשֵׂית כְּפֵרוֹת שֶׁעֲדַיִן לֹא נִגְמְרוּ. אֲבָל אִם עֲשָׂאָהּ תְּרוּמָה קֹדֶם שֶׁיִּזְרָעֶנָּה הֲרֵי זוֹ תְּרוּמָה. לְפִיכָךְ אִם תָּלַשׁ מִמֶּנָּה וְאָכַל בְּמֵזִיד חַיָּב מִיתָה. בְּשׁוֹגֵג מְשַׁלֵּם אֶת הַחֹמֶשׁ. וְאִם גָּחַן וְאָכַל בְּפִיו מִן הָאָרֶץ בְּטֵלָה דַּעְתּוֹ אֵצֶל כָּל אָדָם. שֶׁאֵין דֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם בְּכָךְ. לְפִיכָךְ פָּטוּר מִן הַמִּיתָה וּמִן הַחֹמֶשׁ אִם הָיָה שׁוֹגֵג:

הלכה כ״ז

שָׂדֶה שֶׁל גִּדּוּלֵי תְּרוּמָה חַיֶּבֶת בְּלֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה וּבִתְרוּמָה וּמַעַשְׂרוֹת וּבְמַעֲשַׂר עָנִי. וַעֲנִיֵּי יִשְׂרָאֵל וַעֲנִיֵּי כֹּהֲנִים נוֹטְלִים מִמֶּנָּה מַתָּנוֹת אֵלּוּ. עֲנִיֵּי כֹּהֲנִים אוֹכְלִין אֶת שֶׁלָּהֶם וַעֲנִיֵּי יִשְׂרָאֵל מוֹכְרִין אֶת שֶׁלָּהֶם לַכֹּהֲנִים בִּדְמֵי תְּרוּמָה וְהַדָּמִים שֶׁל עֲנִיִּים. וְכֵן בֶּן לֵוִי מוֹכֵר הַמַּעֲשֵׂר שֶׁלּוֹ לַכֹּהֲנִים:

הלכה כ״ח

הַחוֹבֵט גִּדּוּלִין אֵלּוּ מְשֻׁבָּח. וְהַדָּשׁ בִּבְהֵמָה כֵּיצַד יַעֲשֶׂה. תּוֹלֶה כְּפִיפוֹת בְּצַוְּארֵי בְּהֵמָה וְנוֹתֵן לְתוֹכָן מֵאוֹתוֹ הַמִּין. נִמְצָא לֹא זוֹמֵם אֶת הַבְּהֵמָה וְלֹא מַאֲכִיל אֶת הַתְּרוּמָה:

כסף משנה · הלכות תרומות פרק י״א

א׳

התרומה ניתנת לאכילה ולשתיה וכו' עד אבל סך הוא את השמן. משנה פ"ח דשביעית (משנה ב'): ומ״ש ומדליק את הטמא. פ' במה מדליקין (שבת דף כ״ה):

ב׳

תמרים של תרומה מותר וכו' ואסור לעשות מהם שכר. בפרק כיצד מברכין (עלה ל"ט). ומ"ש וכן אין עושין תמרים דבש וכו' עד חוץ מזיתים וענבים בלבד. משנה פירקא בתרא דתרומות (מ"ג): ומ"ש עבר ועשה וכו': וזר שאכל דבש תמרים וכו'. משנה ב' בפירקא בתרא דתרומות דבש תמרים ויין תפוחים וחומץ סתוניות וכו' ר"א מחייב קרן וחומש ור"י פוטר וידוע דהלכה כר' יהושע ובירו' (הלכה ב') הוון בעי מימר מה פליגין בחומש אבל בקרן אף רבי יהושע מודה. ולכאורה משמע דהוו בעיין מימר הכי ולא קמה הכי אבל א"א לומר כן וכמ"ש הראב"ד א"א ואם באו ליד כהן משלם לו את הקרן לא יהא אלא גזל עכ"ל וכן כתבו בפירוש המשנה רבינו ורבינו שמשון דלא פטר רבי יהושע אלא מחומש ולפיכך יש לפרש הירושלמי הזה הוון בעי מימר פירושו אנו צריכים לומר א"נ אפשר דהוון בעי מימר הוי כמו סברוה וכי היכי דאשכחן סברוה דקאי הכי בריש בתרא ובדוכתי אחריני הכי נמי האי הוון בעי מימר קאי הכי. ואיכא למידק על רבינו היאך סתם וכתב ואינו חייב לשלם דמשמע דאף קרן אינו חייב לשלם וקשה לא יהא אלא גזל וצריך לומר דמיירי בשלא באת ליד כהן וכדאוקמה הראב"ד. ומ"ש ואם אכל במזיד וכו':

ג׳

אין נותנין דבילה וגרוגרת וכו' עד מפני שהוא ממעטו. משנה בפירקא בתרא דתרומות (מ"א) וכת"ק. ומ"ש בספרי רבינו אבל מערבין יין ושמן ודבש, שמן ט"ס הוא וצריך למוחקו:

ד׳

ומ"ש אין מבשלין יין של תרומה. שם וכת"ק: אין כובשין בצלים וכו'. תוספתא פ"ח דתרומות: אין מערבין תבואה בקטניות וכו'. תוספתא בסוף תרומות:

ה׳

כדרך שמרקדין את הקמח בחולין וכו' עד במקום מוצנע. משנה בסוף תרומות (משנה ה):

ו׳

שמן של תרומה וכו' עד מפני שמאבדו. תוספתא בסוף תרומות ופירוש חוסמים שדרך למשוח אותם בעודם חדשים כדי לחזקם גם המנעל והעור מושחין אותו בעודו חדש לרככו וליפותו ופירוש קטובליא עור ששוכבין או יושבין עליו ומושחין אותו בעודו חדש. ודין טבלא של שיש שם ורשב"ג חולק דמתיר בזה ונראה שטעמו שכיון שהשיש אינו בולע אין זה מאבד דבר והלכה כת"ק דסוף סוף נשאר מעט בטבלא שא"א לקנח הכל בגופו:

ז׳

כל האוכל תרומה אפי' פירות צריך נט״י וכו'. בסוף פרק אין דורשין (חגיגה דף י״ח ע״ב) חולין ומעשר מי בעו נטילת ידים ורמינהי התרומה והביכורים וכו' טעונין רחיצת ידים וכו' מה שאין כן במעשר וכו' ל״ק כאן באכילה דנהמא כאן באכילה דפירי ופירש רש״י הא דקתני מה שאין כן במעשר באכילה דפירי קאמר ומיהו בתרומה בעי נטילה שאפילו במגעו הוא פוסל דשני פוסל את התרומה. ומה שכתב ואינה נאכלת עם הזר על השלחן וכו' ותרומת חוצה לארץ נאכלת עם הזר על השלחן. בריש פרק כל הבשר (חולין דף ק״ד) והיא משנה בסוף חלה (מ״ח): ומ"ש ואינה צריכה נט"י כחולין. כלומר לפירות: ואין סכין שמן תרומה וכו' נפל על בשרו וכו' תוספתא בסוף תרומות: אבל סכין את הקטן וכו'. בר״פ הערל (יבמות דף ע״א) בעיא דאיפשיטא:

ח׳

סך הוא הכהן עצמו בשמן וכו' עד אע"פ שהוא נסוך ממנו. תוספתא בסוף תרומות ואיתא בפרק קמא דכריתות (דף ז') והטעם משום דכתיב ומתו בו כי יחללוהו וכיון שסך כבר הוא מחולל וכשבא הישראל ומתעגל בו אין זה מחללו שכבר נתבטל וזה טעם לכל מה שנזכר למעלה שכיון שנהנה בהיתר הותר אח"כ ליהנות באותו שמן עצמו. ומ"ש בן בתו לאו דוקא דה"ה לאחר אלא אורחא דמילתא נקט. ומ"ש מותר לזר למושחו ט"ס הוא וצריך להגיה למשמשו ואם נפשך לקיים הגירסא תפרש למשחו למודדו כלשון ארמי והוא מה שנוהגים למשמש איברי האדם במרחץ לישבם ולתקנם:

ט׳

כהנת שחפפה ראשה וכו'. תוספתא בסוף תרומות. ומה שכתב ומפני מה הותרו וכו' שאינו ראוי וכו'. כלומר אלא על ידי הדחק שאם לא היה מאכל אדם לא היה מתחייב בתרומה:

י״א

(י-יא) עוקצי תאנים וכו'. בפ' בתרא דתרומות (מ"ד). ומ"ש מיעי אבטיח וקניבת ירק משנה פ"ג דעדיות ר' דוסא מתיר לזרים וחכמים אוסרים וידוע דהלכה כחכמים. ומה שחילק בין קניבת ירק של בעלי בתים לשל גננים ירושלמי בסוף תרומות קניבת ירק לזרים וכו' רבי דוסא מתיר (של תרומה) [אמר] ר' אבהו בשם ר"י לא שנו אלא בקניבת ירק של גננים אבל בקניבת ירק של בעלי בתים אף רבנן מודין ורבינו נראה דגריס איפכא וטעם הדבר שהגננים אינם מקנבים אלא העלים המעופשות ביותר אבל בעל הבית הלוקח מהם מקנב אפילו המעופשות קצת. ומ"ש קליפי אבטיח ואתרוג ומלפפון וכו' תוספתא בסוף תרומות: קליפי פולין ושומשמין וכו' עד בזמן שכנסן. שם בתוספתא. ומ"ש ויש בהם לחלוחית למצוץ אותם. שם בירושלמי:

י״ג

(יב-יג) הסובין של חטים חדשות וכו'. משנה בסוף תרומות (משנה ה). ומה שכתב ועד מתי נקראו חדשות וכו'. שם בירושלמי ובתוספתא וכת"ק: הנצולות והרקבניות של תרומה וכו' עד מותרות. גם זה שם בתוספתא. ופירוש נצולות כמו שאמרו בב"ר על ויצל אלהים מן הנצולות ופירש הערוך שהם החסוכים כלומר גרועים ודקים: שמרים של תרומה וכו'. ג"ז שם בתוספתא. ומ"ש ואם לא נתן עליהם מים וכו'. כן משמע שם לת"ק ודלא כראב"י:

ט״ו

(יד-טו) מגורה שפינה ממנה חיטי תרומה וכו' עד אותה התמצית תרומה. משנה בסוף תרומות (משנה ו ז ח):

י״ח

(טז-יח) ממלא הכהן נר שמן שריפה עד שלא ברשות כהן. הכל בתוספתא שם: וכן מדליקין שמן שריפה וכו'. משנה שם (משנה י) מדליקין שמן שריפה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ובמבואות האפלים ועל גבי החולים ברשות כהן ובירושלמי מפרש דברשות כהן לא קאי אלא לע"ג החולים אבל קדמייתא אפילו שלא ברשות כהן: ומה שכתב ומי שאין לו חולין להדליק נר חנוכה וכו'. שם בירושלמי:

י״ט

בת ישראל שנשאת לכהן וכו'. משנה שם: מותר לכהן להדליק שמן וכו'. משנה שם פלוגתא דתנאי ובירושלמי איכא כמה אמוראי דפסקו כר"ש דמתיר כאן וכאן ואע"ג דאיכא מאן דפסק כר"י הוא יחידאה ועוד דבדרבנן נקטינן לקולא:

כ׳

הזורע תרומה וכו'. משנה רפ"ט דתרומות (משנה א). ומ"ש קנס קנסו בו וכו'. בירושלמי (הלכה א'):

כ״א

גדולי תרומה הרי הם כחולין לכל דבר וכו'. בפרק ט' דתרומות תנן גידולי תרומה תרומה ובירושלמי פרק ו' דתרומות (הלכה א') אמרינן גידולי תרומה הרי הן כחולין לכל דבר אלא שאסורים לזרים: ומ"ש גזרו חכמים עליהם וכו' משום תרומה טמאה שביד כהן וכו'. בפרק קמא דשבת עלה י"ז ע"ב. ומה שכתב לפיכך מותר לאכול הגידולין בידים טמאות ומותר לטבול יום כחולין בתוספתא הידים וטבול יום אין פוסלין בהם ומשמע לרבינו דקאי אגדולי תרומה: כתב הראב"ד כל זה שיבוש שאפילו הטבל וכו'. ואיני רואה כאן מקום להשיג על רבינו שהרי דבריו מבוארים בגמרא שכתבתי ולכן יש לתמוה על הראב"ד שכתב עליו שהוא שיבוש ואפשר שהראב"ד הבין בדברי רבינו שמ"ש הרי הגידולים השניים מעלים את העיקר לגידולי גידולין קרי גידולין שניים וקאמר שהם מעלים את העיקר דהיינו התרומה עצמה ומפני כך השיגו והדבר ברור שאין כוונתו כן אלא גידולים שניים שניים לגידולי גידולין קאמר דהיינו גידולין שלישיים והם מעלים את העיקר דהיינו גידולין שניים וזה מבואר מאד בלשון רבינו:

כ״ב

גידולי גידולין חולין לכל דבר. במשנה פ"ט (משנה ד) גידולי תרומה תרומה גידולי גידולין חולין ומאחר שנתבאר בירושלמי (פ"ו ה"א) דמאי דקתני גידולי תרומה תרומה אינו אלא לענין שאסורים לזרים ממילא משמע דכי קתני גידולי גידולין חולין לכל דבריהם חולין. ואמרינן בירושלמי (פ"ט הלכה ב') אהא דתנן כולן מותרים תני עלה בד"א בדבר שזרעו כלה אבל בדבר שאין זרעו כלה גידולי גידולין אסורים והכי אמרינן בפרק כל שעה עלה ל"ד: ומ״ש ואפילו דבר שאין זרעו כלה אם רבו הגידולין על העיקר וכו'. בס״פ הנודר מן הירק (נדרים דף נ״ט ע״ב) אמר רבי ינאי בצל של תרומה שנטעו ורבו גידוליו על עיקרו מותר למימרא דגידולי היתר מעלין את האיסור והתנן גידולי תרומה תרומה בגידולי גידולין קא אמרינן הא נמי תנינא גידולי גידולין חולין הא קמ״ל אפילו בדבר שאין זרעו כלה והתנן הטבל גידוליו מותרין בדבר שזרעו כלה אבל דבר שאין זרעו כלה גידולי גידולין אסורים ריבויא דרבו גידולין על עיקרו דמותר קמ״ל ופירש הרא״ש ריבויא דרבו גידוליו על עיקרו דמותר קמ״ל דהא דאסור גידולי גידולין בלא רבו אבל [אי] רבו [אפילו גידולין מותרין] דגידולי היתר מעלין את האיסור וכן פי' הר״ן: וכן תרומת ח"ל והמדומע. משנה בפ"ט דתרומות (משנה ד') ולשון וכן שכתב רבינו אינו נוח לי דבהני אפילו גידולין מותרים ולשון אבל הו"ל למיתנא וכך היא במשנה בלשון אבל. ויש ליישב לשון וכן שכתב רבינו בדוחק וה"ק כשם שבתרומה מותרים גידולי גידולין כך באלו מותרים הגידולין: ומ"ש ותוספת תרומה. בתוספתא פ"ז דתרומות. ומ"ש וזרעוני גינה שאין נאכלים. משנה בסוף מעשרות (משנה ח'): כתב הראב"ד א"א אלו השנים שהם זרעוני גינה וכו'. ויש לתמוה שהרי דברי רבינו מפורשים במשנה שהרי שנינו בסוף מעשרות זרע לפת וצנונות ושאר זרעוני גינה שאינם נאכלים פטורים מן המעשרות ונלקחים מכל אדם בשביעית שאע"פ שאביהם תרומה הרי אלו יאכלו. ומ"ש שבירושלמי נותן טעם לכולם מפני שאינם מצויים וכו'. הדבר מבואר בירושלמי פ"ט דתרומות (הלכה ב') דטעם שאינם מצויים לא קאי אלא לספיחי שביעית ותרומת ח"ל וביכורים. ומ"ש שלא מצא היתר לא במשנה ולא בתוספתא ולא בירושלמי לזרעוני גינה שאינם נאכלים ולזרע פשתן. יש לתמוה עליו שהרי בסוף מעשרות שנינו זרע לפת וצנונות ושאר זרעוני גינה שאינם נאכלים פטורים מהמעשרות ונלקחין מכל אדם בשביעית שאע"פ שאביהם תרומה הרי אלו יאכלו ובירושלמי השוה זרע פשתן לזרעוני גינה שאינם נאכלים לענין שביעית וא"כ ה"ה לענין גידולין ובפרק המוכר פירות (ב"ב דף צ"ג:) אמרו דזרע פשתן מזרעוני גינה שאינם נאכלים הוא. ומ"ש ועוד מוסיף בירושלמי ספיחי שביעית במשנה הוא שנוי ומ"מ אין זה השגה על רבינו למה לא כתב זה פה דהכא בדיני תרומות קא עסיק לא בדיני שביעית ובפ"ד מהלכות שמטה כתבו:

כ״ה

(כג-כה) הזורע תרומה וכו'. בסוף פרק ט' דתרומות (משנה ז) תנן שתילי תרומה שנטמאו שתלן טהרו מלטמא ואסורים מלאכול עד שיגום את האוכל ר״י אומר עד שיגום וישנה ובפרק כל שעה (פסחים דף ל״ד) וכי מאחר דטהורים מלטמא אמאי אסורים מלאכול וכו' אמר רבא מאי אסורים אסורים לזרים מאי קמ״ל תנינא וכו' אמר רב ששת מאי אסורים אסורים לכהנים ואסיקנא דטעמא דאסורים מלאכול לכהנים כדרב אושעיא דאמר מי החג שנטמאו השיקן ואח״כ הקדישן טהורין הקדישן ואח״כ השיקן טמאים מכדי זריעה נינהו מה לי השיקן ואח״כ הקדישן מה לי הקדישן ואח״כ השיקן אלמא אין זריעה להקדש ה״נ אין זריעה לתרומה ופירש״י אין זריעה להקדש וכו' ומכאן יכולים ללמוד טעמה של משנה דאסורים לאכול משום מעלה דאע״ג דמהניא זריעה לחולין עבוד רבנן מעלה דלא תהני לתרומה להעלות לה טהרה גמורה להיתר אכילה ומיהו מלטמא טהרו דלהא לא עבוד מעלה עכ״ל. ובירושלמי ספ״ט דתרומות (הלכה ג') שתילי תרומה שנטמאו שותלן ועושה אותן תרומה ואם היו תרומה מעיקרן כבר נדחו. ומ"ש רבינו חתך את העלים שצמחו וכו' שם במשנה הנזכרת שכתבתי בסמוך כר"י דאמר עד שיגום וישנה ופסק רבינו כמותו מפני שאמרו בירושלמי א"ר יוחנן כיני מתניתין עד שיגום בעלים וישנה ומאחר דר"י ביאר דבריו משמע דסבר דהלכה כוותיה. ומ"ש שתילי חולין שנטמאו וזרען וכו' כן נלמד מההיא דר"פ כל שעה שכתבתי בסמוך דמפליג בין הקדישן ואח"כ השיקן להשיקן ואחר כך הקדישן וע"פ זה יתפרש הירושלמי שכתבתי בסמוך: כתב הראב"ד הזורע תרומה טמאה וכו' עד מותר באכילה א"א מותר לכהנים וכו'. ודברים פשוטים הם:

כ״ו

שבולת שהיתה בתוך הכרי וכו'. במנחות פ' ר' ישמעאל עלה ע' בעי רבי אבהו שבולת שמרחה בכרי ושתלה וקרא עליה שם במחובר מהו כיון דמרחה טבלה לה כי קרא עליה שם קדשא לה או דילמא כיון דשתלה פקע לה טבלא מינה אמרו ליה רבנן לאביי א"כ מצינו תרומה במחובר לקרקע ותנן לא מצינו תרומה במחובר לקרקע אמר להו כי תניא ההיא לענין איחיובי מיתה וחומש דאי תלש ואכל תלוש הוא ואי גחין ואכיל בטלה דעתו אצל כל אדם ופירש"י שמירחה בכרי שהשוה אותה ברחת דזהו קביעותה למעשר וקרא עליה שם תרומה במחובר. מהו מי הויא תרומה או לא. א"כ דחל עליה שם תרומה וכו'. כי תניא ההיא דלא מצינו לענין לאחיובי מיתה וחומש. תלושה היא ואכתי במחובר לא אשכחנא לה. ואי גחין ואכיל כשהיא מחוברת בטלה דעתו אצל כל אדם ולא הויא אכילה עכ"ל:

כ״ז

שדה של גידולי תרומה וכו' עד סוף הפרק. בפ"ט דתרומות (משנה ב):

נחלת הכלל · Torat Emet 363

קרית ספר · הלכות תרומות פרק י״א

א׳

התרומה נתנת לאכילה ולשתיה ולסיכה כדילפינן לעיל ונראה דלכהן מדאוריתא לכתחלה נתנה לסיכה דבר שדרכו בכך דהא דאמרינן לעיל דהוי אסמכתא היינו לזר שסך והא דבעינן לכל חד שיהא דרכו בכך נראה דילפינן [לה מקרא] ומדליק שמן טמא דנתנה להסקה כדכתיב תרומותי בשתי תרומות הכתוב מדבר אחת טהורה ואחת טמאה.

ב׳

אין משנין את הפירות מברייתן בתרומה חוץ מזתים וענבים וזר שאכל משקה שאר פירות בשגגה אינו משלם דכתיב פרי בביכורים מראשית כל פרי ודרשינן פרי אתה מביא ואי אתה מביא משקה הביא ענבים ודרכן אחר כך מנין תלמוד לומר תביא דהוה ליה למיכתב אשר מארצך ואף על גב דשתיה בכלל אכילה בביכורים לא כתיבא אכילה דהוי שתיה בכלל פרי ותרומה איתקוש לביכורים דכתיב ותרומת ידך אלו בכורים וילפינן תרומה מבכורים למשקין היוצאין ממנה כמותן ואמרינן דון מינה ואוקי באתרא דון מינה למה שהיא צריכה ללמוד הימנה דהיינו שיהו המשקין היוצאין ממנה כמותו ותו לא תדון מינה אלא העמד אותה במקומה תירוש ויצהר כתיבי בה ולא שאר משקין והנך משקין דנהגו בהו תרומה הוא דילפינן מבכורים דאם קרא עליהם שם תרומה קודם שדרכן נאסרין משקין היוצא מהם אבל שאר משקין דלא כתיבא בהו תרומה אפילו היא כתובה בפירות עצמן לא הוי משקה היוצא מהם כמותן ולכך אינו חייב זר האוכלן לשלמן כדאמ' וכיון דאינו חייב אסור לעשותם משקה דהא מפקיעו מידי תרומה וקרא כתיב משמרת תרומותי וכן אסור נמי לאבדה וכל שאינו מאכל גמור נראה דלא אסיר מדאוריתא.

כ״א

גידולי תרומה מותרין מדאוריתא וכן תרומה טמאה שזרעה וגידולה טהורין דבחיבורן לקרקע בטלי מתורת אוכל ופקעה לה טומאה מינה דאפילו הוי אוכל מחובר או תלוש שלא הוכשר אינו מקבל טומאה כדכתיב כי יתן מים וגו'.

כ״ו

שבולת שבתוך הכרי ומרח הכרי כולו הרי היא טבל הואיל ונמרחה ואם קרא עליה שם הויא תרומה אף על גב דשתלה אחר כך שתלה ואחר כך קרא עליה שם הויא ספק שמא פרח הטבל ממנה בשתילתה אבל כשקרא עליה שם ושתלה ותלש ממנה חייב מיתה וחומש ואם גחן ועלה בטלה דעתו אצל כל אדם ולא הויא אכילה לפיכך פטור.

כ״ז

גידולי תרומה הוו חולין לכל הדברים מדאוריתא כדאמר':

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות תרומות פרק י״א

י׳

קליפי פולין כו' אין בהן אוכל מותרין. גרעיני זתים תמרים וחרובים כו'. נ"ב, עיין לקמן הלכות טומאת אוכלין פ"ה הוי"ב קליפי פולין כו' כנסן לאוכלין מתטמאין ואם נשאר בהן אוכל, ושם הלכה י"ז גרעיני זתים ותמרים כו' אינן מתטמאין גרעיני חרובים אעפ"י שכנסן כו' וצ"ע בזה בתוספתא:

י״א

כ׳

ואם היה פשתן כו'. פירוש משום דעיקר הזריעה בשביל העץ לכן יופך ולא גזרו על הזרע פשתן שיהא תרומה רק חולין לכן יופך דאינו מפסיד תרומה:

כ״ב

והמדומע ותוספות תרומה כו' גדוליהן מותרין. בתוספתא פ"ח הזורע תוספות תרומה וסאה עולה מתוך סאה גדוליהן חולין, וזה תוספות תרומה שכתב רבינו בפ"ג ה"ו, תרם ועלה בידו אחד מששים ואחד ה"ז תרומה ויחזור ויתרום, ומה שחוזר ותורם דינו אם זרע אותן גידוליהן חולין, ובתוספתא פ"ה ר' יהודה אומר תוספות תרומה נטלת מן הטהור על הטמא ושלא מן המוקף ואינה מדמעת ואין חייבין עליהן חומש כו' יעו"ש ושם פסק רבינו כת"ק ודלא כר"י במשנה דצריך לתרום גם תרומה שניה מן המוקף, ויעוין ירושלמי פ"ד ה"ב רשב"ל בעי קומי ר' יוחנן תוספות תרומה מה היא א"ל משום יחיד אני שונה אותה כו' רבנן דלית להו שלא מן המוקף כו' הרי דסובר דתרומה שניה פטורה מהמעשרות יעו"ש כיון דהלכה כרבנן, אולם לענין גדולין דסתמא מתני' סובר דהוי כתשלומי תרומה דגידוליהן חולין אע"ג דחייבין עליהן חומש ומדמעת כמו דתנינן בתוספתא פ"ה משמיה דר' יוסי ואפ"ה אמר בירושלמי פ"ו שגדוליהן חולין, וז"ב וא"צ להגיה ודברי המשל"מ דחויין במכ"ת ודוק:

כ״ג

הזורע תרומה טמאה אעפ"י שהגדולים טהורין ה"ה אסורים באכילה כו'. מדברי רבינו מוכח דאפילו זורע דגן וחטים של תרומה הגדולים אסורים באכילה אעפ"י דזרעם כלה, ומדברי הגמ' פסחים מורה דהוי דומיא דהשקה שהמים הן בעין אין ההשקה דהוי כמו זריעה שחוזר אל אביהן למה שהיה בעודו מחובר במקוה מים מטהרו באכילה, אבל הגדל בעוד שהוא מחובר ודאי נראה דע"ז לא שייך דחוי ולא הוי אסרי חכמים דהא הוי כתרומה טהורה ואף בדבר שזרעו אינו כלה ולכך נקיט המשנה שתילין שעצם השתילין הן תרומה ועליהן אוכלין של תרומה אם זרען לאלו האוכלים שהיו תרומה טרם ששתל אותם בקרקע לזה לא הועיל הזריעה ולא נטהרו מטומאתן לענין איסור אכילה, אבל מה שגדל אחר ששתל פירות חדשים הן מותרים באכילה. וזה נראה דעת התוס' פ"ק דשבת שהקשו דאי משום תרומה טמאה ביד כהן הלא אכתי יזרענה שיהא מותר באכילה בהגדולין וע"ז תירצו שפיר דמשום רווח פורתא לא חששו חכמים דילמא אתי לשהויי כיון דלזרים יהא אסור הגדולין ודמי תרומה הן מעט, וכוונתם דדוקא האוכלין שכבר היו על השתילין טרם שנשרשו בקרקע הן אסורים באכילה לכהנים משום שכבר נדחו, ועיין תוי"ט בזה ודוק:

כ״ד

חתך את העלין כו' הרי האוכל שיצא אח"כ מותר באכילה. משמע מדבריו דגם לזרים מותר לכן השיג הראב"ד דרק לכהנים מותר אבל לזרים ולטבול יום אסורים באכילה דהווי כגדולי תרומה טהורה. ולפום מה דאמר רבה דאסורים באכילה הוא לזרים מוכח דראב"ד סובר דלרבה הפירוש בדר' יודא עד שיגום וישנה הוא באוכלין כת"ק דאמר עד שיגום באוכל ואמר ר' יודא דעד שיגום וישנה דגדולין שלשיים מותרים לזרים ולפום מה דאמר ר' יוחנן עד שיגום בעלין וישנה ולא באוכל ור' יודא לקולא פליג דלא בעי לחתוך האוכל שיצא אח"כ הוא מותר לכהנים אבל לזרים אסור, ועיין ירושלמי דדא בעי אם ר' יודא סבר עד שישנה לגום האוכל ולחומרא או לקולא פליג דבעלין צריך לגום ולשנות ולא באוכל רק נשתבש שם הגירסא עיי"ש כן הוא סברת ראב"ד. ומש"כ ראב"ד בהלכה כ"א על ומותר לטבול יום כחולין ע"ז השיג דא"כ אף באין זרעו כלה מותר לטבול יום לאכלו, וזה לא יתכן דלא גרע מטבל דבדבר שאין זרעו כלה גדוליו אסור כש"כ כאן דאסור לטבול יום לאוכלן. ומה דאמר בתוספתא דאין הידים והטבול יום פוסלין בהן כדרך שאין פוסלין בחולין פירש הראב"ד דעל מגע טבול יום קאי דפוסל במגעו תרומה אבל גדולי תרומה אין פוסל במגעו אבל באכילה לטבול יום אסורים, ויעוין ירושלמי פ"ו דמייתי להך ברייתא תני (תשלומי) וצ"ל גידולי תרומה אין משלמין כו' וחייבין בחלה כצ"ל כמו בתוספתא (וכן הגיה הגר"א) ואין הידיים וטוב"י פוסלות בהן כו' כצ"ל כמו בתוספתא ומסיים ואף ר"ש ור' יוסי מודי בה פירוש דאע"ג דפליגי בעיסה שנתחמצה בשאור של תרומה (כמפ' טבול יום פ"ג) מודו הכא בגדולין ונמצא דכמו לת"ק דתמן אינו פוסל טבול יום במגעו אבל אסור לאכלה כן הכא בגדולי תרומה אסורה באכילה לטבול יום ולזה כוון הראב"ד:

כ״ו

אבל אם עשאה תרומה קודם שיזרענה ה"ז תרומה לפיכך אם תלש ממנה ואכל במזיד כו' בשוגג משלם את החומש. פסקו של רבינו בהא דאם קרא עליה שם קודם אף כי שתלה הוי תרומה ואם תלש ואכל חייב מיתה מוכרח בסוגיא שם, מדלא בעי רק אם פקע טבלה מינה, וצריך לפרש הא דפריך תמן א"כ מצאנו תרומה במחובר לקרקע, היינו משום דאם נימא דלא מצי לקרות עליה שם בשהיא במחובר א"ש הא דיליף במעילה לנהנה מן המחובר בהקדש דלא מעל היינו שהקדישה כשהיא מחובר דוגמא דאינו חייב על תרומה אם קרא שם בעודנה מחובר, אבל אם תימא דבמחובר ג"כ חל שם תרומה א"כ איך יליף מתרומה דמה תרומה בתלוש כו' כמפורש במעילה (דף י"ח) עיי"ש, ומשני הגמ' דחיוב מיתה לא אשכחן דבטלה דעתו אצל כל אדם ותו ילפינן למעילה אף בהקדישה בתלוש וחיברה דג"כ אינו חייב, דוגמא דלא אשכחן חיוב גבי תרומה אף אם קרא שם בעודנה תלוש וחזר ושתלה כפסק רבינו. ואולי זה פירוש הירושלמי על הך דיופך הד"א קדושה חלה במחובר פירוש דבעיקר אם נתחבר לא פקע קדושת תרומתו מיניה לכן עשו גדולין כעיקר: אולם לפ"ז צ"ע איך פסק רבינו בהלכות מעילה דהמקדיש בית לא מעל הדר בו ובהקדיש עצים ואבנים ובנה בהן בית הדר בהן מעל ופרש"י משום דבשעת הקדש הוי תלוש. ולפי דברינו הא ילפינן מתרומה אף כשקרא עליו שם בתלוש וחזר ושתלה אינו חייב על אכילתה וצ"ע לכאורה, אמנם אחרי העיון אמינא דניחזי דבחולין (דף י"ז) אמר דאע"ג דתלוש ולבסוף חברו גבי שחיטה הוי מחובר בכ"ז היכי דלא מבטל לי' כמו סכין הוי תלוש עיי"ש, וכן כתבו התוס' ב"מ (דף נ"ד) דאע"ג דאין פודין במחובר לקרקע ותלוש ולבסוף חברו הוי מחובר בכ"ז כאן דאם לא יפדוהו עומד ליעקר הוי תלוש יעו"ש, א"כ אימת תלוש ולבסוף חברו הוי מחובר דוקא כשעומד להתקיים בזה ומיבטל בטיל לארעא וכיון דהקדישו כשהיה עצים ואבנים תו לא הוי דיליה וחבורו אינו חבור ולאו בדעתו תליא והוי כעומד להתעקר ולכן כתלוש דמי ולכך מועלין בו אבל היכי דהקדיש אילן ושתלו אע"ג דבשעת הקדש הוי תלוש בכ"ז אין מועלין בו, וסברא זו למדתי מדברי רמב"ן במלחמות ב"ק בפירוש דשינוי השם אינו מועיל בלא יאוש יעו"ש ודוק. ולפ"ז יש לעיין מה שמקשה הגמ' פסחים באפשר ולא מכוון מצילו של היכל, ולכאורה שם בונין בחול ואח"כ מקדישין והוי מחובר ולא מעל, וצ"ל כיון דמתחלל ופירשו בתוס' אע"ג דאינו מתחלל על הקרקע רק הואיל ואם אינו מתחלל עומד להיעקר הוי תלוש וא"כ הוי הקדישו בתלוש וכמקדיש עצים ואבנים וחיברו, אולם לפרושי כאן לא שייך זה דאטו אם לא יתחלל יעקר בנין ההיכל וצריך לומר דאע"ג דאין מעילה במחובר מ"מ מה"ת אסור להנות כמו שלמים לשיטת תוספות ודוק:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

יצחק ירנן · הלכות תרומות פרק י״א

ח׳

סך וכו'. עיין להרב מל"מ במה שהקשה לרבינו בפירוש המשנה והצריך עיון יעו"ש באורך. ולענ"ד יראה ליישב ע"פ מ"ש רבינו בהל' מעשר שני והביאו המל"מ כאן שכתב וז"ל אומר אדם לחברו וכו' אע"פ שניסוכה ידו וכו' יעו"ש, וע"פ זה מבואר דבריו שבפי' המשנה וחכמים אומרים שאין דמים וכו' ור"ל דאין חשיב זה דמים אמשיחת ידו כיון דאין בני אדם מקפידים אם ימשח ידו ואין צריך לקבל שכר על זה והיינו טעמא דאין מקפידים כיון שהוא עצמו נמשח ובלא"ה השמן מתחלל ונפטר מה היזק יש לו אם מתבשם אחר ועל כן אינו מקפיד וכיון דאינו מקפיד מה משתכר איכא נמצא דהא בהא תליא, והשתא רבינו כאן קאי כשהכהן עצמו סך ובהל' מעשר שני בא לפסוק מתני' דמ"ש דאומר לו שיסוך ואיכא למיחש שישתכר במעשר שני וכדעת ר' שמעון פסק כחכמים דאין זה בשכר סיכתו כיון דבלא"ה הוא מתבשם ואינו מתחלל על ידו וזהו שאמר בירושלמי מה הקלו בתרומה כההא דתניא סך כהן וכו' כלומר כתרומה שהיא חמורה מתבשם ומתעגל הזר וכו' והיינו טעמא דכבר נתחלל במה שסך הכהן א"כ איך יקפיד וירצה ליטול שכר כשסכו ישראל, גם שם מתחלל ונפסד ע"י הכהן בלא"ה והוי זה נהנה וזה אינו חסר. וכל זה במונח שהניח המל"מ דכשסך הישראל לכהן אין זה דרך סיכה לישראל והוי דומה לכשסך הכהן עצמו ומתעגל הישראל. וראיתי להרדב"ז בחי' על רבינו כתב ויש ללמוד שאסור לזר לסוך את הכהן וכו' וליכא התירא אלא לסוך עצמו ואח"כ הזר ודבריו תמוהים טובא דבהדיא כתב רבינו בפי' המשנה דמעשר שני וז"ל אם הקל בתרומה חמורה וכו' והתירו בה בזה המעשה רצה לומר שיתן הכהן לישראל שמן של תרומה וימשח אותו בו ולא נקפיד במה שידבק בידו מן השמן וכו' וכן גבי מעשר שני כתב רבינו אומר וכו' לסוך אותו בשמן ואין הפרש ביניהם דאי יש הפרש מה ק"ו הוא אם הקלו וכו' הא בתרומה לא הקלו בזה ומה גם דהרדב"ז גופיה כתב כן בפירוש בהל' מעשר שני שם דגם בתרומה כן, ברם המל"מ לא החליט המאמר בדעת רבינו דאסור לזר לסוך את הכהן אלא קשיא ליה דאמאי לא כתב דגם לסוך לכהן שרי והצריך עיון. ולענ"ד נראה כיון דדרך רבינו להעתיק הדינים כמו שהם בברייתות וא"כ כאן בתרומות דכך הוא לשון הברייתא בסך הכהן עצמו כתב כן איהו, וגבי מעשר שני דאיירי מתני' בסכו הישראל לכהן כתב כן איהו ג"כ, וכיון דבמעשר שני הדין כן ה"ה כאן וא"צ לכפול הדין גם בתרומות ודוק.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות תרומות פרק י״א

ו׳

שמן של תרומה כו'. עיין לקמן פרק ה' מהלכות שמטה ויובל שיש ללמוד משם לתרומה:

ח׳

סך הוא הכהן בשמן וכו'. דין זה הובא בפ"ק דכריתות (דף ז') ואמרינן דהטעם הוא משום דכתיב ומתו בו כי יחללוהו ופירש מרן דכיון שסך כבר הוא מחולל וכשבא הישראל ומתעגל בו אין זה מחללו שכבר נתבטל. ומ"ש רבינו מותר לזר למושחו כתב מרן דט"ס הוא וצריך להגיה למשמשו כו'. והנה מתוך אלו הדינים נראה דע"כ לא הותר אלא לאחר שסך הכהן עצמו להתעגל עמו משום דאעפ"י שנסוך הימנו מ"מ כבר נתחלל בסיכת הכהן אך בתחילה שיהיה הישראל סך את הכהן בידו נראה דאסור לפי שהוא נסוך הימנו בידו קודם שיתחלל אלא שראיתי לרבינו בפי' המשנה פ"ב דמעשר שני מ"ב דתנן ר' שמעון אומר אין סכין שמן של מע"ש בירושלים וחכמים מתירים אמרו לו לר"ש אם הקל בתרומה חמורה לא נקל במע"ש הקל כו' ופי' שם שר"ש אומר שאסור לאדם שיאמר לחבירו בירושלים שימשח אותו בשמן של מע"ש ושתמשח יד המושחו ותהיה שכרו על המשיחה שמשחו וזה אינו מותר ר"ל שישתכר אדם ממעות מע"ש וחכמים מתירים כי הם אומרים שאין דמים למשיחת ידו ואין מקפידין בזה ואמרו לר"ש אם הקל בתרומה חמורה ענינו שהיא אסורה לזרים והתירו בה בזה המעשה ר"ל שיתן הכהן לישראל שמן של תרומה וימשח אותו בו ולא נקפיד במה שידבק בידו מן השמן אינו דין שנתיר זה במעשר הקל שנאמר שאנו לא נקפיד במה שידבק בידו מן השמן ע"כ. הרי לך מבואר שמותר לזר לסוך הכהן בידו ואע"פ שידו נסוך משמן תרומה ע"כ. ולפ"ז כל מה שהוצרכו לטעמא דקרא של ומתו בו כי יחללוהו הוא דוקא שנסוך כל גופו כגון שהוא מתעגל על גביו דאי לאו טעמא דכי יחללוהו הוה אסור כסתם סיכה דאסור לזר אבל לסוך לכהן בידו שרי אע"פ שנסוך קודם שנתחלל לפי שמשיחת ידו הוא דבר מועט ואין מקפידין בזה. ומ"ש רבינו דמותר לזר למושחו הכוונה היא כמו שכתב מרן שהוא למודדו והוא מה שנוהגים למשמש איברי האדם במרחץ לישבם ולתקנם ובזה נסוך כל גופו ולא שרי כי אם מטעם שכבר נתחלל שאם לא היה כי אם בידו לבד אף שלא היה מחולל הוה שרי וכדכתיבנא. וראיתי לרבינו שסיים וכן אמרו בירושלמי מה הקלו בתרומה כהדא דתניא סך כהן תרומה ומעגילו ע"ג מעיו ואינו חושש ע"כ. והנה הביא דברי הירושלמי הללו להכריח שאין כוונת ר"ש במה שאמר אין סכין שמן של מע"ש שלא ניתן לסיכה דא"כ כוונת חכמים באומרם הקלו בתרומה הוא דבר פשוט דהיינו שניתן לסיכה ואין שום חילוק לדברי הירושלמי הללו עם פי' זה וכבר הביא רבינו פי' זה בתחילת דבריו ודחאו בשתי ידים אך הדבר הקשה עלי הוא דגם לפי פירושו לא יתיישב הירושלמי הזה דמה ענין מתני' לההיא ברייתא דסך כהן כו' דההיא טעמא הוא משום דכבר היא מחוללת אבל הכא במתניתין שרצו להתיר אף קודם שנתחלל מנא לן. וסבור הייתי לומר דהירושלמי ס"ל דמחלוקת זה דר"ש ורבנן מיירי בשנתן הכהן שמן על בשרו ואמר לישראל שיסוך אותו ואף אם נאמר שהישראל נתן השמן על גבי הכהן מ"מ אין דרך סיכה בכך אבל הסיכה היא כשיסוך אותו שנסוך ידו דאל"כ נמצאת שמן של תרומה אסורה בנגיעה לישראל לפי שנסוך ידו וזה לא הוזכר בשום מקום ולפ"ז שהסיכה היא במה שהישראל סך את הכהן ונסוך ידו ס"ל לר"ש דזה אסור לפי שמשתכר במעשר שני וחכמים מתירים משום דס"ל דכיון שכבר נתחלל שמן זה בגוף הכהן אין בו קדושת מעשר שני ומותר להשתכר בו והביא ראיה לזה מתרומה שהיא אסורה לזרים ואמרינן דאם נתחללה מותר לישראל לסוך הימנה לפי שאין בה קדושת תרומה כ"ש במעשר שני הקל שנאמר שאם נתחלל שאין בו קדושת מעשר שני. ודרך זה אף שניתן להאמר בדברי הירושלמי מ"מ דברי רבינו שבפי' המשנה אינם סובלים פי' זה שהרי כתב דטעמייהו דחכמים דמתירים הוא משום דס"ל שאין דמים למשיחת ידו כו' ולפי מה שכתבנו אף שיהיה דמים למשיחת ידו אין בו איסור לפי שאין בו קדושת מעשר שני לפי שכבר נתחלל וכן כתב בחיבורו פ"ג מהלכות מעשר שני דין כ"ג אומר אדם לחבירו בירושלים לסוך אותו בשמן מע"ש אע"פ שנסוכה ידו ואין זה בשכר סיכתו ע"כ, מוכח בהדיא דאם היה בשכר סיכתו היה אסור. סוף דבר דברי רבינו הללו צריכין אצלי תלמוד: ודע שכפי הפי' הראשון שכתבנו אני תמיה למה השמיט רבינו דין זה דאף קודם שנתחלל מותר לישראל לסוך אותו אף שנסוך הימנו ומלבד שלא הביא דין זה מדקדוק דברי רבינו שכתב סך הוא הכהן עצמו בשמן כו' ואם סך עצמו בשמן כו' מדברים הללו נראה שלא הותר לישראל לסוך אותו וכי תימא דרבינו בחיבורו חזר בו ממ"ש בפי' המשנה ופירשה למתני' כהר"ש ולפי זה מה שאמרו אם הקלנו בתרומה הכוונה היא שניתנה לסיכה הא ליתא וכמבואר בדבריו ממה שכתב בפ"ג מהלכות מע"ש דין כ"ג וצ"ע: עוד ראיתי לדקדק בדינים אלו במ"ש מרן וזה טעם לכל מה שנזכר למעלה שכיון שנהנה בהיתר הותר אח"כ ליהנות באותו שמן עצמו וכיון מרן על מ"ש רבינו אבל סך את רגליו ולובש המנעל או הסנדל וסך כל גופו וכו' ולא ידעתי כוונת מרן במ"ש שנהנה בהיתר אם הדברים הם בדקדוק דדוקא כשנהנה בהיתר הותר אח"כ ליהנות באותו שמן אך אם לא נעשה בהיתר לא וכגון ישראל שסך עצמו בשמן תרומה לא הותר לישראל אחר להתעגל על גביו אע"פ שכבר נתחלל לפי שלא נתחלל בהיתר כי אם באיסור וסימנים מצאתי לזה ממ"ש רבינו בפי"ג מהלכות מעשר דין י"ז נתן הכותי שמן ע"ג טבלא להתעגל עליה משעמד מותר לישראל לישב אחריו ע"כ. ולפי הנראה דהיתר זה הוא בדמאי שהרי בדיני דמאי קא עסיק אבל בודאי אסור וא"כ מאי שנא גבי תרומה דקי"ל דאם נתחלל דשרי וגבי טבל קי"ל דאף אם נתחלל אסור. ולפי מה שדקדקנו מדברי מרן ז"ל ניחא דשאני תרומה שנתחלל בהיתר אבל טבל לא משכחת לה חילול בהיתר ומש"ה אסור בודאי ומותר בדמאי. שוב ראיתי דאין מכאן הכרח דאפשר דדוקא גבי תרומה דגלי קרא ומתו בו כי יחללוהו אמרי' דאם נתחלל שרי אף שנתחלל באיסור דהא ס"ס כבר נתחלל אבל גבי טבל אף שנתחלל אסור. אך קשה לי דהא עיקר איסורא דטבל נפקא לן מקרא דולא יחללו וא"כ כי היכי דדרשי קרא דכי יחללוהו למעט המחולל ה"נ נדרוש קרא דולא יחללו למעט טבל המחולל. ומ"ש רבינו ואם סך עצמו בשמן ונכנס למרחץ וכו' אפשר שדקדק רבינו לומר שלא הותר לכהן לסוך במרחץ וזה נלמד ממ"ש בפ"ה מהלכות שמטה ויובל דין ו' ודוק:

ט׳

מפני שאינו ראוי למאכל אדם. כתב מרן כלומר אלא ע"י הדחק שאם לא היה מאכל אדם לא היה מתחייב בתרומה. ועיין לעיל פ"ב ובפרק שאחר זה דין ז':

ט״ו

אותה התמצית תרומה. עיין במ"ש התוס' בבא בתרא פ"ה (דף פ"ז) ד"ה והתנן דבמעשרות אין הדין כן ודוק:

י״ז

ישראל שהיה אורח אצל כהן כו'. עיין במרדכי פרק אלמנה לכ"ג ודוק:

י״ח

וכן מדליקין שמן שריפה בבתי כנסיות וכו'. מדברי התוס' פרק כל שעה (דף ל"ד) נראה דס"ל דברשות כהן קאי לכל השנויין במשנה ולטעמייהו אזלי דס"ל דהנאה של כילוי לא אסור מן התורה לזרים כמ"ש שם ובפ"ב דשבת (דף כ"ו) ד"ה אין. אך דעת רבינו הוא דהנאה של כלוי לא אסור אלא מדרבנן וכמ"ש הר"ש בסוף תרומות בשם ה"ר משה בר אברהם ובצורך רבים לא גזור. וכן ההיא דלעיל דוטובל הישראל מעיקרא הותר משום סכנה ושוב לא נאסר אך אם היה איסורו מן התורה הוא תימה איך לא חזר לאיסורו ועיין במ"ש התוס' בר"פ אלמנה לכ"ג כי שם האריכו בזה. (*א"ה עיין פ"ב מהלכות אלו דין י"ד) :

כ״א

גידולי תרומה הרי הם כחולין כו'. ראיתי לבאר אם גידולי היתר מעלים את העיקר האסור או לא לפי שראיתי בדין זה מבוכה גדולה בין הראשונים ז"ל. גרסינן בפרק הנודר מן הירק (דף נ"ז) ישמעאל איש כפר ימא העלה בידו בצל שעקרו בשביעית ונטעו בשמינית ורבו גידולין על עיקרו והכי קא מיבעיא ליה גידולי היתר ועיקרו אסור כיון דרבו גידוליו מעיקרו אותן גידולי היתר מעלין את האיסור או לא והנה הר"ן ז"ל כתב ורבו גידולין על עיקרו לאו רבייה בלחוד קאמר אלא רבייה שכיוצא בה במידי דאתי מעלמא היתה בה כדי לבטל את האיסור מיהו בגידולין מספקא ליה אי גידולי היתר מעלין את האיסור או לא ונ"ל דעיקר ספיקיה אי אמרינן דגידולין כיון דנמשכין ויוצאין מן העיקר שאינו כלה אי הוו להו כעיקר ואסירי אי הוו להו כהיתר ומעלין את האיסור ובדין הוא דהוה ליה למיבעי גידולין עצמן שרו או אסירי מיהו הא בהא תליא דאי גידולי היתר מעלין את האיסור פשיטא דשרו ואי אין מעלין פשיטא דאסירי דאי שרו היו מעלין ע"כ. והנה המתבאר מתוך דברי הר"ן הללו הוא דעיקר הספק הוא אם הגידולים נמשכין אחר העיקר ודינם כמוהו ולפי זה פשיטא דאין הגידולים מעלים את העיקר או דילמא גידולי היתר אינם נמשכים אחר העיקר ובהיתרם הם עומדים ולפ"ז מעלים את העיקר בשיעורו כדין כל היתר שנתערב באיסור ואמרינן דאתא לקמיה דר' יצחק נפחא ופשט ליה מן הדא דאמר ר' ינאי בצל של תרומה שנטעו ורבו גידולו על עיקר מותר ופי' הר"ן מותר כלומר דלא הוי תרומה דאתו גידולין ומבטלין עיקר מיהו טבל הוי דהא בטלו גידוליו את העיקר ובהא אמרינן מותר לומר דפקע שם תרומה מיניה ושרי באכילת עראי ולקמן בע"ה נבאר דברי הר"ן הללו והקשה לו ר' ירמיה לרבי יצחק דאמאי שביק תרין דס"ל דלא אתו גידולין ומבטלין את העיקר ועביד כחד ואמרינן מאן אינהו תרין דאמר ר' יוחנן ילדה שסבכה בזקנה ובה פירות אע"פ שהוסיפה מאתים אסור ואמר רבי יוחנן בצל שנטעו בכרם ונעקר הכרם אסור והנה מהני תרי מימרי מוכח דלא אתו גידולין ומבטלין את העיקר ואמרינן דר' אמי פשיט לה מהא דאמר ר' יוחנן ליטרא בצלים שתקנה וזרעה מתעשרת לפי כולה כלומר לפי הגידולין והעיקר אלמא אתו גידולין המחוייבין ומבטלין את העיקר הפטור ודחו ראיה זו דדילמא לחומרא שאני ופי' הר"ן לעולם אימא לך דמדינא לא אתו גידולין ומבטלין עיקר דאדרבא הרי הם כמוהו (א"ה חבל על דאבדין):

כ״ב

גידולי גידולין חולין לכל דבר וכו'. עיין במ"ש מרן. ודע דגבי טבל קי"ל דבדבר שאין זרעו כלה אפי' גידולי גידולין אסורים ודוקא עד שלש גרנות והד' מותר כמ"ש רבינו בפ"ו מהלכות מעשר דין ו' וגבי תרומה הד' אסור והה' מותר וכמ"ש הר"ש בפ"ט דתרומות מ"ו יע"ש. ומ"ש רבינו והמדומע ותוספת תרומה לא ידעתי מהו ונ"ל שהוא ט"ס והגי' הנכונה היא ותשלומי תרומה דהיינו מי שאכל תרומה בשוגג דקי"ל דתשלומין תרומה לכל דבר חוץ שאם נזרעו גידולין חולין וכמ"ש רבינו לעיל פ"י דין ט"ו יע"ש:

נחלת הכלל · Warsaw, 1881

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות תרומות י״א, מתוך הלכות תרומות שבספר זרעים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות תרומות כל הרמב״ם