הלכות תרומות · פרק י״ב
הלכה א׳
אָסוּר לְטַמֵּא אֶת הַתְּרוּמָה שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאִל כִּשְׁאָר הַקָּדָשִׁים וְלֹא יְבִיאֶנָּה לִידֵי טֻמְאָה וְלֹא יַפְסִידֶנָּה אֶלָּא אוֹכֵל הַטְּהוֹרָה וּמַדְלִיק הַטְּמֵאָה. וּמֻתָּר לְטַמֵּא תְּרוּמַת חוּצָה לָאָרֶץ בְּטֻמְאוֹת שֶׁל תּוֹרָה. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ טְמֵאָה אֶלָּא בְּאֶרֶץ הָעַמִּים שֶׁהִיא מִדִּבְרֵיהֶם מִפְּנֵי שֶׁעִקַּר חִיּוּבָהּ מִדִּבְרֵיהֶם. לְפִיכָךְ נִדָּה קוֹצָה לָהּ חַלָּה בְּחוּצָה לָאָרֶץ שֶׁאֵינָהּ מֻזְהֶרֶת אֶלָּא לְאָכְלָהּ לֹא לִגַּע בָּהּ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:
הלכה ב׳
תְּרוּמָה שֶׁנִּטְמֵאת בְּסָפֵק לֹא אוֹכְלִים וְלֹא שׂוֹרְפִין אֶלָּא תִּהְיֶה מֻנַּחַת עַד שֶׁתִּטְמָא טֻמְאָה וַדָּאִית וְתִשָּׂרֵף. וְיֵשׁ שָׁם סְפֵיקוֹת שֶׁשּׂוֹרְפִין עֲלֵיהֶן אֶת הַתְּרוּמָה כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּעִנְיַן טֻמְאָה וְטָהֳרָה:
הלכה ג׳
חָבִית שֶׁל תְּרוּמָה שֶׁנּוֹלַד לָהּ סְפֵק טֻמְאָה הֲרֵי זֶה לֹא יְחַדֵּשׁ בָּהּ דָּבָר. לֹא יְזִיזֶנָּה מִמְּקוֹמָהּ וְלֹא יְגַלֶּנָּה אֶלָּא יַנִּיחֶנָּה עַד שֶׁתִּטָּמֵא וַדַּאי וְתִשָּׂרֵף. וְאֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא תֵּאָכֵל:
הלכה ד׳
חָבִית שֶׁנִּשְׁבְּרָה בַּגַּת הָעֶלְיוֹנָה וְהַתַּחְתּוֹנָה טְמֵאָה. אִם יָכוֹל לְהַצִּיל מִמֶּנָּה רְבִיעִית בְּטָהֳרָה יַצִּיל וְאִם לָאו יַצִּיל בְּיָדָיו בְּלֹא נְטִילַת יָדַיִם וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא מְטַמְּאָהּ כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּעִנְיָן טָהֳרוֹת:
הלכה ה׳
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּחָבִית שֶׁל יַיִן וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה בַּגַּת הַתַּחְתּוֹנָה פָּחוֹת מִמֵּאָה שֶׁהֲרֵי יִדָּמַע הַכּל וְיִפָּסֵל. אֲבָל אִם הָיָה בַּתַּחְתּוֹנָה מֵאָה בְּזוֹ הֶחָבִית שֶׁהֲרֵי הִיא עוֹלָה בְּאַחַת וּמֵאָה. אוֹ שֶׁהָיְתָה חָבִית שֶׁל שֶׁמֶן. תֵּרֵד וְתִטָּמֵא וְאַל יְטַמְּאֶנָּה בְּיָדָיו שֶׁהֲרֵי הַכּל רָאוּי לְהַדְלָקָה וְאֵין שָׁם הֶפְסֵד מְרֻבֶּה. וְכֵן חָבִית שֶׁמֶן שֶׁנִּשְׁפְּכָה אִם יָכוֹל לְהַצִּיל רְבִיעִית בְּטָהֳרָה יַצִּיל וְאִם לָאו יַצִּיל בְּטֻמְאָה. שֶׁכֵּיוָן שֶׁנִּשְׁבְּרָה הֶחָבִית אֵינוֹ מֻזְהָר שֶׁלֹּא לְהַצִּיל בְּטֻמְאָה מִפְּנֵי שֶׁהוּא בָּהוּל:
הלכה ו׳
הָיָה עוֹבֵר מִמָּקוֹם לְמָקוֹם וּבְיָדוֹ כִּכָּרוֹת שֶׁל תְּרוּמָה. אָמַר לוֹ הַנָּכְרִי תֵּן לִי אַחַת מֵהֶן וְאִם לָאו הֲרֵינִי נוֹגֵעַ בְּכֻלָּן וּמְטַמְּאָן יַנִּיחַ לְפָנָיו אַחַת עַל הַסֶּלַע וְאַל יִתְּנֶנָּה לְתוֹךְ יָדוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא יְטַמֵּא הַתְּרוּמָה בְּיָדַיִם:
הלכה ז׳
הַתִּלְתָּן וְהַכַּרְשִׁינִין שֶׁל תְּרוּמָה הוֹאִיל וְאֵינוֹ מַאֲכַל אָדָם הֲרֵי זֶה מֻתָּר לַעֲשׂוֹת כָּל מַעֲשֵׂיהֶן בְּטֻמְאָה. וְאֵינוֹ נִזְהָר אֶלָּא בְּעֵת שְׁרִיָּתָן בְּמַיִם. שֶׁאִם שָׁרָה אוֹתָם בְּטֻמְאָה הֲרֵי טִמֵּא אוֹתָם בְּיָדַיִם. אֲבָל אַחַר הַשְּׁרִיָּה אֵינוֹ נִזְהָר. לֹא בְּעֵת שֶׁשָּׁף הַכַּרְשִׁינִין וְלֹא בְּעֵת שֶׁמַּאֲכִילָן לִבְהֵמָה. לְפִיכָךְ נוֹתְנִין תְּרוּמַת תִּלְתָּן וְכַרְשִׁינִין לְכֹהֵן עַם הָאָרֶץ:
הלכה ח׳
אֵין מַפְקִידִין תְּרוּמָה אֵצֶל כֹּהֵן עַם הָאָרֶץ מִפְּנֵי שֶׁלִּבּוֹ גַּס בָּהּ לְאָכְלָהּ. אֲבָל מַפְקִידִין אוֹתוֹ אֵצֶל יִשְׂרָאֵל עַם הָאָרֶץ בִּכְלִי חֶרֶשׂ הַמֻּקָּף צְמִיד פָּתִיל. וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִהְיוּ פֵּרוֹת מֻכְשָׁרִין. גְּזֵרָה שֶׁלֹּא תְּסִיטֵם אִשְׁתּוֹ נִדָּה:
הלכה ט׳
אֵין עוֹשִׂין לְעַם הָאָרֶץ תְּרוּמַת זֵיתָיו בְּטָהֳרָה. אֲבָל עוֹשִׂין לוֹ זֵיתֵי חֻלִּין בְּטָהֳרָה מִשּׁוּם כְּדֵי חַיָּיו שֶׁל בָּדָד (לְבַד). וְכֵיצַד עוֹשֶׂה. נוֹטֵל כְּדֵי הַתְּרוּמָה וּמַנִּיחָהּ בִּכְלִי שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה כְּגוֹן כְּלִי אֲבָנִים. וּכְשֶׁיָּבוֹא עַם הָאָרֶץ לִטּל הַחֻלִּין וְהַתְּרוּמָה אוֹמְרִין לוֹ הִזָּהֵר שֶׁמָּא תִּגַּע בַּתְּרוּמָה שֶׁלֹּא תַּחֲזֹר לְטִבְלָהּ:
הלכה י׳
יִשְׂרָאֵל שֶׁעוֹשֶׂה פֵּרוֹתָיו בְּטֻמְאָה אֵין בּוֹצְרִין עִמּוֹ. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁאֵין דּוֹרְכִין עִמּוֹ מִפְּנֵי הַתְּרוּמָה שֶׁתֵּעָשֶׂה בְּטֻמְאָה. אֲבָל מוֹלִיכִין עִמּוֹ חָבִיּוֹת לַגַּת וּמְבִיאִין מִן הַגַּת:
הלכה י״א
זֵיתִים וַעֲנָבִים שֶׁנִּטְמְאוּ סוֹחֲטָן וְעוֹשֶׂה אוֹתָן תְּרוּמָה. וְאִם נִטְמְאוּ אַחַר שֶׁנַּעֲשׂוּ תְּרוּמָה וְסוֹחֲטָן פָּחוֹת פָּחוֹת מִכַּבֵּיצָה הֲרֵי הַמַּשְׁקֶה הַיּוֹצֵא מֵהֶן מֻתָּר בִּשְׁתִיָּה לַכֹּהֲנִים. וַאֲפִלּוּ לִנְסָכִים הָיָה רָאוּי שֶׁהַמַּשְׁקֶה כְּאִלּוּ הוּא מֻפְקָד בְּתוֹךְ הָאֹכֶל. וְלֹא אָמְרוּ פָּחוֹת פָּחוֹת מִכְּבֵיצָה אֶלָּא גְּזֵרָה שֶׁמָּא יַעֲשֶׂה יוֹתֵר מִכַּבֵּיצָה וְנִמְצָא הַמַּשְׁקֶה מִתְּטַמֵּא בִּכְבֵיצָה. וְאִם הָיוּ פֵּרוֹת אֵלּוּ שְׁלִישִׁי לְטֻמְאָה דּוֹרְכָן בְּגַת וּבְבֵית הַבַּד וְהַמַּשְׁקֶה תְּרוּמָה טְהוֹרָה. שֶׁאֵין שְׁלִישִׁי עוֹשֶׂה רְבִיעִי בִּתְרוּמָה כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּעִנְיַן טָהֳרוֹת:
הלכה י״ב
פַּת תְּרוּמָה שֶׁנִּטְמֵאת מַשְׁלִיכָהּ לְבֵין הָעֵצִים עַד שֶׁיִּשְׂרְפֶנָּה. וְכֵן שֶׁמֶן שֶׁנִּטְמָא נוֹתְנוֹ בִּכְלִי מָאוּס עַד שֶׁיַּדְלִיק כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה תַּקָּלָה לַאֲחֵרִים וְיֹאכְלוּהוּ. וְחִטִּים שֶׁנִּטְמְאוּ שׁוֹלְקָן וּמַנִּיחָן בִּכְלִי מָאוּס כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיוּ רְאוּיִין לַאֲכִילָה וְאַחַר כָּךְ יַסִּיק בָּהֶן תַּנּוּר וְכִירַיִם. וּמַשְׁקִין שֶׁאֵין רְאוּיִין לְהַדְלָקָה שֶׁנִּטְמְאוּ כְּגוֹן הַיַּיִן קוֹבְרִין אוֹתָן:
הלכה י״ג
יֵין תְּרוּמָה שֶׁנִּתְגַּלָּה הוֹאִיל וְאָסוּר בִּשְׁתִיָּה יִשָּׁפֵךְ. וְכֵן תְּאֵנִים וַעֲנָבִים וְקִשּׁוּאִים וְדִלּוּעִין וַאֲבַטִּיחִין וּמְלָפְפוֹנוֹת שֶׁל תְּרוּמָה שֶׁנִּמְצְאוּ מְנֻקָּרוֹת הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין בַּאֲכִילָה מִפְּנֵי סַכָּנַת נְפָשׁוֹת. מַה יַּעֲשֶׂה בָּהֶן יַשְׁלִיךְ לַיָּם אוֹ יִקָּבְרוּ:
הלכה י״ד
עִסָּה שֶׁנִּלּוֹשָׁה בְּמַיִם מְגֻלִּים אַף עַל פִּי שֶׁהִיא תְּרוּמָה תִּשָּׂרֵף:
הלכה ט״ו
אָסוּר לְכֹהֵן לִטּל תְּרוּמָה אוֹ שְׁאָר מַתָּנוֹת שֶׁלּוֹ עַד שֶׁיַּפְרִישׁוּ אוֹתָם הַבְּעָלִים שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יח יב) "רֵאשִׁיתָם אֲשֶׁר יִתְּנוּ לַה' לְךָ נְתַתִּים" וְנֶאֱמַר (במדבר יח יט) "אֲשֶׁר יָרִימוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לַה' נָתַתִּי לְךָ" עַד שֶׁיָּרִימוּ וְאַחַר כָּךְ יִזְכֶּה בָּהֶם. וְלֹא יִטְלֵם אַחַר שֶׁהוּרְמוּ אֶלָּא מִדַּעַת בְּעָלִים שֶׁהֲרֵי הֵם שֶׁל בְּעָלִים לִתְּנָן לְכָל כֹּהֵן שֶׁיִּרְצוּ שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ה י) "וְאִישׁ אֶת קֳדָשָׁיו לוֹ יִהְיוּ". וְאִם לָקַח שֶׁלֹּא מִדַּעַת בְּעָלִים זָכָה בָּהֶן שֶׁאֵין לַבְּעָלִים מֵהֶן אֶלָּא טוֹבַת הֲנָאָה וְטוֹבַת הֲנָאָה אֵינָהּ מָמוֹן:
הלכה ט״ז
כֹּהֵן שֶׁנָּתְנוּ לוֹ תְּרוּמָה וּמָצָא בָּהּ דְּבָרִים אֲחֵרִים הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִים מִשּׁוּם גֵּזֶל שֶׁמָּא אֲחֵרִים הִנִּיחוּם שָׁם עַד שֶׁיִּטְּלוּם:
הלכה י״ז
אֵין יִשְׂרָאֵל חַיָּבִין לְהִטָּפֵל בַּתְּרוּמָה וְלַהֲבִיאָהּ מִן הַגֹּרֶן לָעִיר וּמִן הַמִּדְבָּר לַיִּשּׁוּב אֶלָּא כֹּהֲנִים יוֹצְאִין לָגֳרָנוֹת וְיִשְׂרָאֵל נוֹתְנִים לָהֶם חֶלְקָן שָׁם. וְאִם לֹא יָצְאוּ הֲרֵי זֶה מַפְרִישׁ וּמַנִּיחָהּ בַּגֹּרֶן. וְאִם הָיְתָה חַיָּה אוֹ בְּהֵמָה אוֹכַלְתָּהּ שָׁם וְאֵינָהּ מִשְׁתַּמֶּרֶת שָׁם מֵהֶם הִתְקִינוּ חֲכָמִים שֶׁיִּטָפֵל בָּהּ וִיבִיאֶנָּה לָעִיר וְיִטּל שְׂכַר הֲבָאָתָהּ מִכֹּהֵן. שֶׁאִם הִפְרִישָׁהּ וְהִנִּיחָהּ לִבְהֵמָה וּלְחַיָּה הֲרֵי זֶה חִלּוּל הַשֵּׁם:
הלכה י״ח
אָסוּר לְכֹהֲנִים וּלְוִיִּם לְסַיֵּעַ בְּבֵית הַגֳּרָנוֹת כְּדֵי לִטּל מַתְּנוֹתֵיהֶן. וְכָל הַמְסַיֵּעַ חִלֵּל קֹדֶשׁ הַשֵּׁם. וַעֲלֵיהֶם נֶאֱמַר (מלאכי ב ח) "שִׁחַתֶּם בְּרִית הַלֵּוִי". וְאָסוּר לְיִשְׂרָאֵל לְהַנִּיחוֹ שֶׁיְּסַיְּעֵהוּ אֶלָּא נוֹתֵן לָהֶם חֶלְקָן בְּכָבוֹד:
הלכה י״ט
נָתַן תְּרוּמָה לְכֹהֵן עַל מְנָת לְהַחֲזִירָהּ יָצָא יְדֵי נְתִינָה. וְאָסוּר לַעֲשׂוֹת כֵּן מִפְּנֵי שֶׁנִּמְצָא כִּמְסַיֵּעַ בְּבֵית הַגֳּרָנוֹת. וְכֵן אָסוּר לָהֶן שֶׁיַּחְטְפוּ תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת וַאֲפִלּוּ לִשְׁאל חֶלְקָן בְּפִיהֶן אָסוּר אֶלָּא נוֹטְלִין בְּכָבוֹד. שֶׁעַל שֻׁלְחַן הַמָּקוֹם הֵם אוֹכְלִין וְעַל שֻׁלְחָנוֹ הֵם שׁוֹתִים וּמַתָּנוֹת אֵלּוּ לַה' הֵם וְהוּא זִכָּה לָהֶן שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יח ח) "וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ אֶת מִשְׁמֶרֶת תְּרוּמֹתָי":
הלכה כ׳
לֹא יִתֵּן אָדָם תְּרוּמָה לְשׁוֹמֵר גִּתּוֹ. וְלֹא בְּכוֹר לְשׁוֹמֵר עֶדְרוֹ. וְלֹא מַתָּנוֹת לְרוֹעֵה בְּהֶמְתּוֹ. וְאִם נָתַן חִלֵּל אֶלָּא אִם כֵּן נָתַן לָהֶם שְׂכַר שְׁמִירָתָן תְּחִלָּה. וְרַשַּׁאי יִשְׂרָאֵל לוֹמַר לְיִשְׂרָאֵל אַחֵר הָא לְךָ סֶלַע זוֹ וְתֵן תְּרוּמָה אוֹ בְּכוֹר אוֹ שְׁאָר מַתָּנוֹת לִפְלוֹנִי הַכֹּהֵן בֶּן בִּתִּי אוֹ בֶּן אֲחוֹתִי. וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:
הלכה כ״א
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהָיוּ הַבְּעָלִים רוֹצִים לִתֵּן אוֹתָם לְאֶחָד מִשְּׁנֵי כֹּהֲנִים אֵלּוּ אוֹ לְאֶחָד מִשְּׁנֵי לְוִיִּים אֵלּוּ בְּחִנָּם וְאָמַר לוֹ חֲבֵרוֹ הֵא לְךָ וְתֵן לָזֶה. אֲבָל הַבְּעָלִים שֶׁאָמְרוּ לַכֹּהֵן אוֹ לַלֵּוִי הֵא לְךָ חֵלֶק זֶה בְּטוֹבַת הֲנָאָה הֲרֵי זֶה אָסוּר. וְכֵן אָסוּר לַעֲשׂוֹת סְחוֹרָה בִּתְרוּמוֹת אַף עַל פִּי שֶׁהוּא לוֹקֵחַ מִכֹּהֵן וּמוֹכֵר לְכֹהֵן:
הלכה כ״ב
עֲשָׂרָה אֵין חוֹלְקִין לָהֶן תְּרוּמָה בְּבֵית הַגֳּרָנוֹת אַף עַל פִּי שֶׁהֵן אוֹכְלִין אוֹתָהּ אוֹ מַאֲכִילִין אוֹתָהּ. וְאֵלּוּ הֵן. הַחֵרֵשׁ. וְהַשּׁוֹטֶה. וְהַקָּטָן שֶׁאֵין בּוֹ דַּעַת לִפְרשׁ חֻקּוֹ. מִפְּנֵי שֶׁאֵין בְּאֵלּוּ דַּעַת. וְהַטֻּמְטוּם וְהָאַנְדְּרוֹגִינוּס מִפְּנֵי שֶׁהֵן בְּרִיָּה בִּפְנֵי עַצְמָן. וְהָעֶבֶד שֶׁמָּא יִרְאוּהוּ הָעוֹבְרִים בַּשָּׂדֶה וְיָעִידוּ עָלָיו שֶׁהוּא כֹּהֵן. וְהֶעָרֵל וְהַטָּמֵא מִפְּנֵי שֶׁהֵן מְאוּסִין. וְהָאִשָּׁה שֶׁמָּא תִּתְגָּרֵשׁ וּמִפְּנֵי הַיִּחוּד. וְהַנּוֹשֵׂא אִשָּׁה שֶׁאֵינָהּ הוֹגֶנֶת לוֹ קָנְסוּ אוֹתוֹ שֶׁלֹּא יַחֲלֹק בְּבֵית הַגֳּרָנוֹת עַד שֶׁיְּגָרְשֶׁנָּה. וְכֻלָּן מְשַׁלְּחִין לָהֶן לְבָתֵּיהֶן וְחוֹלְקִין לָהֶן כִּשְׁאָר קָדְשֵׁי הַגְּבוּל. חוּץ מִן הַנּוֹשֵׂא אִשָּׁה שֶׁאֵינָהּ הוֹגֶנֶת לוֹ וְהַטָּמֵא וְהֶעָרֵל שֶׁאֵין מְשַׁלְּחִין לָהֶן כְּלָל:
כסף משנה · הלכות תרומות פרק י״ב
א׳
אסור לטמא את התרומה של ארץ ישראל וכו'. בסוף פרק הניזקין (גיטין דף ס״א) גבי הא דתנן אשת חבר טוחנת עם אשת ע״ה אבל משתטיל את המים לא תגע ובפרק קמא דפסחים (דף י״ד ט״ו) ובפרק עד כמה (בכורות דף כ״ז):
ומותר לטמא תרומת חוצה לארץ וכו' לפיכך נדה קוצה לה חלה בח"ל וכו'. בריש פרק עד כמה.
ומה שכתב כמו שביארנו:
ב׳
תרומה שנטמאת בספק וכו'. בפרק ח' דתרומות (משנה ח') גבי חבית שנולד לה ספק טומאה וכרבן גמליאל.
ומה שכתב ויש שם ספיקות וכו' בפרק ד' דמסכת טהרות (משנה ה').
ומה שכתב כמו שיתבאר בפרק [י"ג מהלכות שאר אבות הטומאות]:
ג׳
חבית של תרומה וכו'. משנה בפ"ח דתרומות (משנה ח) וכר"ג דאמר אל יחדש בה דבר והטעם מפני שכל זמן שהיא בספק אינה ראויה לא לאכילה ולא לזילוף שמא טהורה היא ולא יזיזנה ממקומה לשמרה כדי שלא תטמא ודאי דמוטב שתטמא כדי שתהא ראויה לזילוף ובלבד שלא תטמא על ידו ולזה אמר ולא יגלנה כדי שלא תטמא על ידי מעשיו כך פירש ר"ש ואין נראה כן מדברי רבינו דא"כ הו"ל לסיים בה יניחנה עד שתטמא ודאי ותעשה זילוף אלא כוונתו לומר לא יזיזנה ממקומה לשמרה שמוטב שתטמא כדי שתשרף ולא יבא בה לידי תקלה:
ד׳
חבית שנשברה בגת וכו'. משנה ט' בפ"ח דתרומות וכר' יהושע:
ומ"ש לחלק בין חבית של יין לשל שמן ובין יש בתחתונה ק' סאה ליש בה פחות הכל בספ"ק דפסחים (דף כ':) ויש לתמוה על רבינו למה לא חילק בין יין ישן שראוי לזילוף ליין חדש שאינו ראוי לזילוף כדמפליג התם והר"י קורקוס ז"ל כתב דרבינו לטעמיה אזיל שכתב בסמוך ומשקין שאין ראויים להדלקה שנטמאו כגון היין קוברים אותו ואין מזלפין בו ודלא כההיא סוגיא ואפשר שמה שהעמידו אותו שם בחדש היינו אליבא דמ"ד דראוי לזילוף וכב"ה דאמרי הכי אבל קושטא דמילתא שאסור לזלף בו אלא קוברין אותו:
ה׳
וכן חבית של שמן וכו'. ג"ז במשנה י' בפרק ח' דתרומות וכרבי יהושע.
ומ"ש שכיון שנשברה החבית אינו מוזהר וכו'. נראה שזה הוא פירוש מה שאמרו בפ"ק דפסחים על משנה זו להפסד מועט לא חששו משמע הא להפסד מרובה חששו:
ו׳
היה עובר ממקום למקום וכו'. משנה בפרק ח' דתרומות (מי"א) וכרבי יהושע:
ז׳
התלתן והכרשינין של תרומה וכו'. משנה פ"ב דמעשר שני (מ"ג) וכב"ה.
ומה שכתב לפיכך נותנים תרומת תלתן וכרשינין לכהן ע"ה בסוף חלה (משנה ט') גבי אלו ניתנים לכל כהן כרשיני תרומה ר"ע מתיר וחכמים אוסרין. ויש לתמוה על רבינו למה פסק כר"ע לגבי חכמים דהא קי"ל הלכה כר"ע מחבירו ולא מחביריו וע"ק שבתוספתא פרק ב' שנינו דר"ע סבר כל מעשיה בטומאה ולפיכך הוא אמר יתננה לכל כהן וחכמים לא הודו לו וכך אמרו בירושלמי (הלכה ד') ומאחר ששני דינים אלו תלויים זה בזה מאחר שפסק ששורים בטהרה הו"ל לפסוק שלא יתנם לכהן ע"ה מיהו בהא איכא למימר שסמך על מה שאמר בירושלמי אח"כ אמר רבי יוסי אפילו תימא מחלפא שטתיה שניא היא שאין אדם מצוי לטמא אוכלי בהמתו ונראה דמצוה גרסינן כלומר וא"כ לא אסרינן לתתם לכהן ע"ה לחוש שמא ישרה ויטמאנה שאפילו ישרה ויטמא מדינא שרו ודי אם גזרו לשרותה בטהרה אבל לגזור שלא יתננה לכהן עם הארץ משום גזירה לגזירה [לא] ומאחר דשקלי וטרו במילתא דר"ע משמע דסברי דהלכתא כוותיה ואע"פ דכל זה לא נאמר אלא בכרשינין משמע לרבינו דה"ה לתלתן דתרווייהו בחדא שיאטה שייטי בכמה דוכתי:
ח׳
אין מפקידין תרומה אצל כהן וכו'. בס״פ הניזקין (גיטין סא:) אהא דמוקי אביי ברייתא דקתני מפקידין אצל אוכלי פירותיהן בטומאה בכהן החשוד לאכול תרומה בטומאה רמי מדתנן מפקידין תרומה אצל ישראל ע״ה ולא אצל כהן ע״ה מפני שלבו גס בה א״ר אלעא הב״ע בכלי חרס המוקף צמיד פתיל וליחוש שמא תסיטנו אשתו נדה אלא א״ר ירמיה כאן בפירות שהוכשרו כאן בפירות שלא הוכשרו ורבינו נראה דלא גריס אלא בשינויא דר' ירמיה ולא בא לעקור אוקימתא דרבי אילעא אלא להוסיף עליו וגם צ״ל דלא הוה גריס אלא כר' אלעא ולא קאי אדאביי דאביי איתותב מההיא ברייתא ולא אתו ר' אלעא ור' ירמיה אלא לפרושי הא דקתני מפקידין תרומה אצל ישראל וכך היא גיר' רבינו א״ר אלעא הכא בכלי חרס המוקף צמיד פתיל עסקינן וליחוש שמא תסיטנו אשתו נדה א״ר ירמיה בפירות שלא הוכשרו כלומר וכל זה במאי דקתני מפקידין תרומה אצל ישראל אבל אצל כהן אין מפקידין כלל ועכ״ז יש לתמוה עליו כיון דלא הוכשרו כי תסיטם אשתו נדה מאי הוי ולמה לי כלי חרס מוקף צמיד פתיל וכבר השיגו הראב״ד וכתב א״א טעה בזאת הסוגיא וכו'. ואפשר לומר לדעת רבינו דמעלה עשו בתרומה וגזרו פירות שלא הוכשרו אטו הוכשרו:
ט׳
אין עושין לע״ה תרומת זיתיו בטהרה וכו' עד שלא תחזור לטבלה. בס״פ הניזקין (גיטין דף ס״ב) ופי' רש״י אין עושין תרומת זיתיו בטהרה לאחר שהפך זיתיו לתתן לבית הבד אין מפרישין בדדין חברים תרומה מהם לעשותן בטהרה לפי שכבר הוכשרו במעטן ונטמאו והכהן סומך עליהם וסובר שהם טהורים ובעי בגמרא וטעמא מאי אמר רבי יוחנן וכו' משום כדי חייו דבדד ופרש״י ומ״ט שרו רבנן לאקולי בתרומה כי האי קולא דאיכא למיחש דילמא הדר נגע עכ״ל:
ומ"ש בספרי רבינו משום כ"ח בלבד תיבת בלבד נ"ל שט"ס היא וצריך למוחקה ואם נפשך לקיים הגירסא נאמר שרבינו היה גורס בלבד במקום דבדד:
י׳
ישראל שעושה פירותיו וכו'. משנה בפרק רביעי דעבודה זרה (דף נ"ה:):
י״א
זיתים וענבים שנטמאו וכו' עד שאין שלישי עושה רביעי בתרומה. כר"י בפרק כל שעה עלה ל"ג ול"ד. כתב הר"י קורקוס ז"ל ויש לתמוה על רבינו שכתב שאפילו נטמאו אחר שעשה אותם תרומה סוחטן פחות פחות מכביצה ולפי מ"ש בגמרא לא נאמר זה אלא בחולין דאילו בתרומה אין חילוק בין סוחט כביצה או פחות מכביצה דמעלה עשו בהם ולא אמרינן בהו משקין מיפקיד פקידי אלא המשקה מיטמא עם האוכל וגם בסוף הלשון נראה שיש חילוק בתרומה בין נגע בשני לנגע בראשון שכן כתב והמשקה תרומה טהורה שאין שלישי עושה רביעי בתרומה ולפי מ"ש שבגמ' אין לחלק כן לגבי תרומה דמעלה עשו בה ומשקה מטמא עם האוכל ואין לחלק בה בין שלישי לרביעי דלא אמרינן בה משקה מיפקיד פקידי. ועוד יש לתמוה למה לא הזכיר רבינו גבי נטמאו בעודם חולין שיסחוט אותם פחות פחות מכביצה כמ"ש בגמרא ונראה שדעת רבינו שמימרא דר' יוחנן דדורכם פחות מכביצה ויינם כשר לנסכים ה"ה בענבים של תרומה שיינם מותר לכהנים ואידך מימרא דר"י דהקדישן ואחר כך דרכן וכו' בהקדישן לנסכים מיירי וכדקס"ד מעיקרא ומאי דאמר רב יוסף הכא בענבים של תרומה וכו' דיחויא בעלמא הוא דלא תפשוט שעשו מעלות בקדושת פה אבל קושטא דמילתא כדקס"ד רב דימי דפשט מיניה דאף בקדושת פה עבוד מעלה דהכי מסקינן התם והקדישן היינו הקדש ממש לנסכים כפשטה ובהא הוא דעבוד מעלה אבל לא בתרומה. ומה שהקשיתי עוד שלא פירש רבינו בתחלת דבריו דסוחט פחות מכביצה אפשר דאסוף דבריו סמיך דמפליג בין נגעו בשני לנגעו בשלישי ומסיפא נשמע לרישא. א"נ דברישא דמיירי רבינו בחולין כתב סתם דאפילו הוא שני אין שני עושה שלישי בחולין וסוחט אפילו ביחד אבל בתרומה גם אם הם שני מפליג בפחות ליתר עכ"ל:
י״ב
פת תרומה וכו' עד יסיק בהם תנור וכירים. שם עלה ל"ג וכרבי יוחנן:
ומ"ש ומשקין שאין ראויים להדלקה שנטמאו וכו'. בסוף תמורה (דף ל"ג:) תנן את שדרכו לשרוף ישרף לקבור יקבר ופירש כגון היין שניטמא קוברים אותו ונראה מדבריו שאין מזלפין בו ואע"ג דבפרק קמא דפסחים ופרק הגוזל תניא דב"ה ס"ל תיעשה זילוף כתב הר"י קורקוס ז"ל דלא קיימא לן הכי משום דהתם אמרינן דטעמא דב"ה משום דלא חייש לתקלה ואילו אנן אשכחן בכמה דוכתי דחיישינן לתקלה בפ"ק דשבת גבי י"ח דבר ובפרק כל שעה:
י״ג
יין של תרומה שנתגלה וכו' עד הרי אלו אסורים באכילה. משנה פ"ח דתרומות (משנה ד'):
ומה שכתב מה יעשה בהן וכו':
י״ד
עיסה שנילושה במים וכו'. תוספתא בפרק שביעי דתרומות וירושלמי פרק שמיני וכחכמים:
ט״ו
אסור לכהן ליטול תרומה וכו'. בספרי פרשת נשא:
ולא יטלם אחר שהורמו וכו'. בפרק הזרוע (חולין דף קל״ג).
ומ"ש וטובת הנאה אינה ממון:
ט״ז
כהן שנתנו לו תרומה וכו'. תוספתא בסוף תרומות ובפרק הזרוע ברייתא:
י״ז
אין ישראל חייבים להטפל בתרומה וכו'. בס״פ הזרוע (חולין דף קל״ד):
י״ח
אסור לכהנים וללוים וכו'. בפרק הזרוע ובריש פרק עד כמה (בכורות דף כ״ו:) ואמרינן התם (דף כ״ז) דתרומת חוץ לארץ אין בה משום המסייע בבית הגרנות ואיני יודע למה השמיטו רבינו:
י״ט
נתן תרומה לכהן ע"מ להחזירה וכו'. בפ"ק דקידושין עלה ו' ע"ב:
וכן אסור להם שיחטפו וכו' ואפילו לשאול וכו'. בפ' הזרוע (חולין דף קל״ג) ואע״ג דמסיק בה אי יהבו לי שקילנא כיון דשמעית הא דתניא הצנועים מושכים ידיהם והגרגרנים חולקים מישקל נמי לא שקילנא משמע לרבינו דהיינו דוקא בזרוע לחיים וקיבה וכשיש רבים בבית המטבחים משום דמיחזי כגרגרנותא ולפיכך כתבה רבינו בפ״ט מהלכות בכורים והשמיטה מכאן:
כ׳
לא יתן אדם תרומה וכו'. בכורות (דף כ"ז):
ורשאי ישראל לומר וכו'. בר״פ עד כמה (בכורות דף כ״ז):
כ״א
ומה שכתב במה דברים אמורים כשהיו הבעלים רוצים ליתן וכו'. ירושלמי בפרק ששי דדמאי:
וכן אסור לעשות סחורה בתרומות וכו'. משנה בפרק שביעי דשביעית (משנה ג'):
כ״ב
עשרה אין חולקין להם תרומה וכו'. בפרק נושאין (יבמות דף צ"ט:).
ומה שכתב והקטן שאינו יודע לפרוש חוקו הוא לשון התוספתא פ״ק דחגיגה ופירושו שאינו יודע לפרוש כפיו דאי יודע לפרוש כפיו חולקין לו בבית הגרנות כדתניא ס״פ לולב הגזול (סוכה דף מ״ב) ובספרי רבינו כתוב שאין בו דעת כלומר שאין בו דעת לפרוש כפיו.
ומ"ש וכולם משלחים להם לבתיהם חוץ מן הנושא וכו' והטמא והערל יש לתמוה דהא בברייתא לא קתני אלא חוץ מטמא ונושא אשה שאינה הוגנת לו ובגמרא (דף ק') אבל ערל משגרינן ליה מ"ט משום דאניס טמא נמי הא אניס האי נפיש אונסיה והאי לא נפיש אונסיה וצ"ל שגירסא אחרת היתה לו לרבינו:
נחלת הכלל · Torat Emet 363
אור שמח · הלכות תרומות פרק י״ב
א׳
ולא יביאנה לידי טומאה כו'. ירושלמי תרומות פ"ח ה"ד ר' חמא בר עוקבא בשם ר' יוסי ב"ח כלי שתוכו טהור ואחוריו טמאים אין מטמאין בו דבר ממועט כדי להציל בו דבר מרובה שאין מצילין אף שהניצול בתוכו הוא דבר מרובה הואיל ומטמא לתרומה באחורי הכלים והוי כמטמא בידים, והתנינן תרד ותטמא ואל יטמאנה בידיו, פירוש דמרישא מקשה דקתני מודה ר"א ור"י שאם יכול להציל ממנה רביעית בטהרה יציל ואם לאו ר"א אומר תרד ותטמא ואל יטמאנה בידיו מוכח דאם יכול להציל רביעית בטהרה יטמאנה אפילו בידיו כדי להציל ואיך משכחת לה דיטמאנה להציל בטהרה על כרחך שמציל בכלי שתוכו טהור ואחוריו טמאים שמציל בטהרה מה שבתוכה ומטמא בידים באחורי הכלי להנשפך כו' תפתר בבור טהור. פירוש היכי שאינו רק שהולך לאיבוד שם אל יציל בכלי שתוכו טהור ואחוריו טמאין, מה דמתני בבור טמא היינו שהגת התחתונה טמאה ובלא"ה אזלה לטומאה הנשפך בגת תחתונה לכן מציל בכלי כזו, והתנינן תרד ותבלע ואל יבליענה בידיו וגם שם דייקת דקתני מודה ר"א כו' שאם יכול להציל רביעית בטהרה יציל פירוש אף שיבלענה בידיו והיינו שמציל בכלי שאחוריו טמאין ושם לא מיירי שהולכת לטומאה ומשני שנתגלגלה לבית הפרס דבלא"ה תטמא הנשפכת לכן שרי להציל בכלי שאחוריו טמאין ותוכו טהור וכן הוא המסקנא בספ"ק דפסחים עיי"ש ודוק היטב:
ה׳
ואם לאו יציל בטומאה שכיון שנשברה החבית אינו מוזהר כו' מפני שהוא בהול. פירוש שהדבר בהול שאי אפשר להציל אם לא בטומאה ואם לא יציל ישפך הכל ותבלענו קרקע לכן יציל בטומאה ויהא ראוי להדלקה ונמצא מציל ממון כהן והוי כמו עמוד וחטא בתרומה כדי שתזכה בתרומה וזה אמרינן כמו דתני ר"ח מנחות (דף מ"ח), אבל בחביות של יין שנשברה בגת העליונה דכשהוא טמא לא חזי למידי רק מפני שסופו לאיבוד אזיל לכן להציל החולין אמרו דיציל אע"ג דהוי כמו עמוד וחטא בתרומה כדי שתזכה בחולין, לכן אמר ר' יהושע בברייתא דיטמא ביד פירוש בידים שמטמאות תרומה דהוי מגזירה די"ח דבר אבל מן התורה טהור הוי ונמצא דאין זה מטמא מה"ת רק הוי מאבד ומפסיד אבל להציל בכלים טמאים אסור אבל כאן שמציל התרומה עצמה דיהי' חזי לכהן להסקה שרי להציל בכלים טמאים ודוק. ומשום זה שינה רבינו לשון המשנה דאין זה מוזהר לטמאה רק גבי חביות שנשפכה ובמשנה אמר לא זה וזה ודוק:
ח׳
ובלבד שלא יהיו פירות מוכשרין. אע"ג דעם הארץ נאמן על ההכשר כדתניא חגיגה (דף כ"ב) ולקמן סוף טומאת אוכלין פט"ז, בכ"ז חיישינן כמו שכתוב לקמן פ"ג ממעשר שני ה"ח דחייש שמא ימות ונמצא דבן הנפקד אינו יודע דתרומה הוא ובעי איזדהורי ביה ואתי להכשירם ויטמאו אצלו אבל כי הן בכ"ח מוקף צ"פ חזי דמידי דקודש הוא ומזדהר בו דלא ליתי מים עליו ולא ליכשרינהו וברור. ולשיטת רבינו לקמן רק במע"ש החמירו אף אצל חבר משום שיכול לפדותן והדמים לעלות לירושלים:
י״ב
ומשקין שאין ראוין להדלקה וכו' כגון היין קוברין אותן. עיין כסף משנה בשם הר"י קורקוס, ודע דמוכח מסוגיא דב"ק (דף קט"ו) דאף ביין של תרומת מעשר של דמאי ג"כ קוברין אותן דאין מזלפין מפני תקלה, ויתכן לפי סוגיא דתמן דהא דפליגי ב"ה ג"כ על תרומת מעשר של דמאי סברי דמזלפין בהם ולא חיישי לתקלה, ואולי לפי שיטת רמב"ן במלחמות בסוכה דג"כ מאכילין העניים תרומ"ע של דמאי לכן לא חיישי ב"ה לתקלה בדמאי, וזה היה נכון רק דשמועה זו בסוף פ"ק דפסחים לא משמע כן יעו"ש ודוק:
כ׳
ותן תרומה או בכור. נ"ב ערכין (דף כ"ח) במשנה עיי"ש ופסק כמשמעות המשנה דפליגא על הך תנא וכרשב"א בתוספתא דמאי פ"ה ע"ש. ועיין טור סימן של"א:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
יצחק ירנן · הלכות תרומות פרק י״ב
ג׳
חבית של תרומה וכו'. פסק כרבן גמליאל וכמ"ש מרן. ועיין לרבינו בפי' המשנה שפי' בדברי ר' יהושע דסובר דראוי להניחה למקרים ולמאורעות, וכן נראה מפי' רש"י בבכורות דף ל"ג ע"ב וז"ל הלכך יגלנה ותטמא ותהא ראויה לזילוף עכ"ל. אבל רש"י בפסחים דף ט"ו פי' דיניחנה במקום התורפה היינו לומר אם רצה לגרום לה טומאה יעו"ש, משמע דאינו מוכרח להניחה אלא אם ירצה היפך מ"ש בבכורות. ועיין מהר"י קורקוס מ"ש בזה.
י״ז
אין ישראל וכו'. עיין בספרי אגורה באהלך דף כ"א ע"ב.
כ׳
ורשאי ישראל לומר וכו'. וכתב מרן פ' עד כמה. ודבריו תמוהים שאותה סוגיא הויא תברתיה דרבינו יעו"ש, וכבר תמה על רבינו הטור ביו"ד סי' של"א ועיין בתועפות ראם אשר לי סדר נשא מ"ש בזה. וכעת זאת מצאתי בגליון גמ' ישנה פי' בסוגיא זו על שם הרבינו גרשום מאור הגולה ועל פי פירושו יתכנו דברי רבינו וז"ל ות"ק דאמר אין נותנין להם תרומות ומעשרות בשכרן ואם עשו כן חיללו מאי טעמא לא אמר במתנות נמי (ולהכי אמר ות"ק משום דהאי דקאמר וביקשו חכמים לקונסן הוא תנא אחריתי) אמר לך כיון דלא מתחלא שלעולם אין פודין לתרומה להוציאה לחולין לא אתי למיטעי דאע"ג דאמר הכא חיללו לא אתי כהן לזלזולי בהו למכלינהו בטומאה אבל הני מתנות כיון דקדושת דמים נינהו דנפדין אי אמינא חיללו אתי למיטעי בהו ואתי למנהג בהן מנהג זילזול דחולין ושמא יאכילן לכלבים והוי בזיון, הרגמ"ה עכ"ל. ונמצא א"כ לפי פי' זה דהך חילוק דחילק בש"ס בין תרומות ומעשרות לשאר מתנות אינו אלא לת"ק דאמר חילל בתו"מ דוקא אבל בסיפא דתני ובכולן יש בהם טובת הנאה לבעלים אף דתני כיצד וכו' תרומה לאו דוקא תרומה אלא כל מתנות כהונה דהא תני ובכולן, ועוד ראיה דאי הוי דוקא למה לא תני מעשר ג"כ דאית ביה תרומת מעשר אלא ודאי חדא נקט וה"ה כולן כמו שנכנס ונמצאו דברי רבינו נכונים. אך קשה דניצלנו מן הדוב ופגע בנו הארי, דא"כ דפי' רבינו כן בש"ס הדין יוצא דחילול לא נאמר אלא גבי תו"מ ולא בשאר מתנות כהונה ולא נמצא חולק בזה עם האי תנא וא"כ איך פסק רבינו בהל' דידן גם גבי מתנות כהונה דרועה דאם נתן חילל. והנראה דעת רבינו כמ"ש חכם בני יצחק נר"ו וז"ל. ולענ"ד נראה דרבינו קשיתיה קושיית תוס' חיצוניות בכתב יד בפ' עד כמה וז"ל, וא"ת הא אמרינן בפ' המקדיש שדהו דף כ"ח ע"ב בכור בין תם בין בעל מום מקדשין ומחרימין אותם ואומדין כמה אדם רוצה ליתן לבן בתו כהן וי"ל דמדאורייתא טובת הנאה שריא ולכך שייך ביה הקדש אלא מדרבנן הוא דאסירא טובת הנאה כדמפרש טעמא עכ"ל. והשתא קושיא זאת קשיתיה לרבינו דמוכח מערכין דגם בבכור וכיוצא איכא טובת הנאה לבעלים ולא ניחא ליה כתירוץ התוס' דמדאורייתא שריא דכיון דאסרו רבנן טובת הנאה לבעלים מה החרים והקדיש כיון דאינו יכול ליהנות משו"ה ס"ל לרבינו דתנא דמתני' דערכין פליג אתנא דברייתא וס"ל דלא חששו חכמים להאי חששא דמשום דהוי קדושת דמים דילמא אתי למיטעי אלא ס"ל דלא חיישינן להא.
כ״א
בד"א וכו'. אבל הבעלים וכו'. וכתב מרן, ירושלמי פ"ו דדמאי. והנה מדברי הירושלמי שלפנינו נראה דמאי דרשאי אינו אלא כשהיה רצונו ליתן לשני כהנים ואחד מהם בן בתו, וז"ל הירושלמי ר' יוחנן אמר אין אדם מביא מעשרותיו בטובת הנאה מתני' פליגא על ר' יוחנן אומר ישראל לישראל הילך סלע זה ותן בכור זה לבן בתי כהן פתר לה ברוצה ליתנה לשני כהנים ובן בתו אחד מהם והוא אומר הילך סלע זה ותן כולם לבן בתי כהן עכ"ל. ופירש המפרש וז"ל הואיל ובלא"ה רוצה ליתן ג"כ לבן בתו אינו נראה כמוכר בטובת הנאה בחצי השני עכ"ל, כנראה דדוקא משום דבלא"ה היה נותן לו החצי הוא דרשאי. ונראה דגירסת רבינו בירושלמי כמ"ש כאן בחיבורו ומה גם דמצד הסברא נראה דיותר טוב הוא כשהיה רוצה ליתנו כולו לזה או לאחר דכבר היה אפשר שיתנו בחנם כולו לבן בתו ומה שנתן סלע כדי שיגמור דעתו שלא לתת כי אם לבן בתו לא חשיב כמוכרו משא"כ כשהיה רוצה ליתנה לשני כהנים דנמצא גמר בדעתו שלא לתת לבן בתו כי אם החצי והחצי האחר הוי כמכירה ונמצא דלפי גירסתו בירושלמי הוי כ"ש למה שפסק רבינו וכדכתיבנא. ומ"ש רבינו אבל הבעלים שאמרו וכו' הילך חלק זה בטובת הנאה הרי זה אסור. לכאורה אינם מובנים דבריו לי אני עני דזה אינו מקביל למ"ש תחילה ורשאי. ונראה דצריך לדחוק בלשון והכי פירושו דזה דאמרינן דרשאי הישראל לומר לבעלים שיתננו לבן בתו אינו אלא כשהבעלים רצונם היה ליתן בחנם אבל הבעלים וכו' דגילו דעתם שלא לתת כי אם בטובת הנאה ובא ישראל ונתן לבעלים סלע כדי שיתננו לבן בתו כהן אסור דהוי כמכירה ונמצא השתא דהכל קאי לישראל אחר. ועיין להרב פרישה ס"ק ס"ז שנראה מדבריו שהבין דאמירת הבעלים לכהן שהוא בשביל טובת הנאה הוא שאסור וזה לא מצינן בש"ס אלא דוקא לישראל אחר הוא שאסור לומר לבעלים דנראה כמכירה לכן נראה כדכתיבנא ועיין להרדב"ז.
כ״ב
עשרה וכו'. עיין בספרי אגורה באהלך דף כ' ע"ב. והעבד שמא יראוהו וכו'. עיין להרב תוס' יו"ט פ"ב דכתובות מ"ח שהקשה לדברי רבינו אלו דמזכה שטרא לבי תרי דאיהו פסק בהל' איסורי ביאה כמ"ד אין מעלין מתרומה ליוחסין וביבמות מוכח דמאן דס"ל דאין חולקין תרומה לעבד הוא משום דמעלין מתרומה ליוחסין ואיך פסק כאן דאין חולקין תרומה לעבד יעו"ש באורך. ועיין להפר"ח ז"ל בנימוקיו שהקשה במה דיהיב טעמא רבינו כאן משום דילמא יעידו עליו וכו' דבגמ' אמרו הטעם משום דילמא אתי לאסוקי מתרומה ליוחסין יעו"ש. וליישב הכל נראה לענ"ד דרבינו ז"ל קשיתיה קושיית התוס' בפ' האשה שנתארמלה דף כ"ח ע"א בד"ה ודילמא דכפי' הש"ס דלשם מוכח דאי לאו טעמא דיוצא מבית הספר ואסור לאדם ללמד לעבדו תורה חיישינן דילמא עבד כהן היה ונשתחרר ואילו ביבמות מוכח דמה שאין חולקין תרומה לעבד הוא משום דילמא אתי לאסוקי מתרומה ליוחסין ומה צריך להאי טעמא הו"ל למימר דאין חולקין אפילו אין מעלין שמא ישאל אחר שישתחרר ועיי"ש מה שתירצו. והשתא רבינו פוסק כהך סוגיא דכתובות דאף דקי"ל אין מעלין מתרומה ליוחסין חיישינן דילמא אחר שישתחרר ישאל תרומה ומתוך כך יעידו עליו שהוא כהן כדי ליטול תרומה אבל לעולם דליוחסין לא חיישינן ודוק.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
רמב״ם הלכות תרומות י״ב, מתוך הלכות תרומות שבספר זרעים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
