רמב״ם - הלכות תמורה · פרק ג׳

כיצד דין תמורות תמורת עולה תקרב עולה פרק אלו קדשים במשנה תמורת עולה וולד תמורה וכו' הרי אלו כעולה וטעונה הפשט וניתוח וכליל לאישים ובגמרא על מתניתין דלעיל דאלו קדשים שוולדותיהן ותמורותיהן כיוצא בהן וכו' אמרינן בגמרא ותנא מייתי לה מהכא רק קדשיך אשר יהיו לך וגו' רק קדשיך אלו התמורות אשר יהיו לך אלו הוולדות תשא ובאת יכול יכניסנו לבית הבחירה וימנע מהן מים ומזון כדי שימותו דהא אוקים ליה תשא ובאת תלמוד לומר ועשית עולותיך הבשר והדם ודם זבחיך ישפך והאי קרא סמיך לרק קדשיך לומר כדרך שאתה נוהג בעולה אתה נוהג בתמורה. ואם היתה תמורתה נקבה או בעלת מום תרעה הנקבה ותפדה ויביא בדמיה עולה וכדתנן פרק קמא ממירין מן הצאן על הבקר וכו' מן הזכרים על הנקבות ואחד [בב'] משום דכתי' בהמה בבהמה. תמורת חטאת תמות כדתנן ריש פרק וולד חטאות דהוי מחמש חטאות מתות הלכה למשה מסיני תמורת האשם תרעה כדתנן פרק אלו קדשים דתרעה בין זכר בין נקבה דהלכתא גמירי לה כל שבחטאת מתה באשם רועה ואי עבר ומקרב קאי בעשה דכתיב רק קדשיך אשר יהיו וגו' מיניה מרבינן לכל התמורות שיקרבו וכתיב רק קדשיך למעוטי תמורת אשם לרבי ישמעאל תמורת שלמים כשלמים לכל דבר כדתנן התם ריש פרקא וולד שלמים ותמורתן וכו' הרי הם שלמים וטעונין סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק ובגמרא מנא הני מילי דתנו רבנן וכו' זכר לרבות את הוולד נקבה לרבות את התמורה דכתיב גבי שלמים ואם זבח שלמים קרבנו וגו' והוה ליה למיכתב אם מן הבקר הוא מקריב תמים יקריבנו אם זכר אם נקבה למה לי אי לאו לדרש' ואף על גב דכתיב והיה הוא ותמורתו יהיה קדש איצטריך קרא לרבויי דקרבה תמורת התודה כדתנן התם וולד תודה הרי אלו כתודה אלא שאין טעונה לחם ובגמרא מנין לרבות וולדות תמורות וחליפות תודה להקרבה תלמוד לומר אם על תודה יכול יהו כולן טעונות לחם תלמוד לומר על זבח התודה התודה טעונה לחם ולא וולדה ותמורתה וחליפה דהיינו כגון שאבדה והפריש אחרת תחתיה. תמור' הפסח אם המיר בו קודם חצות יום י"ד לניסן אין תמורתו קרבה אלא תרעה ויביא בדמיה שלמים ואם המיר בו אחר חצות התמורה עצמה תקרב שלמי' כדתנן פרק מי שהיה טמא אמר רבי יהושע שמעתי שתמורת פסח קרבה שלמים ותמורת פסח אינה קרבה ואין לי לפרש אמר רבי עקיבא אני אפרש הפסח שאבד ונמצא קודם שחיטת הפסח ירעה עד שיסתאב ויביא בדמיו שלמים וכן תמורתו נמצא אחר שחיטת הפסח קרב שלמי' וכן תמורתו ובגמ' כשב מה תלמוד לומר אם כשב לרבות תמורת הפסח אחר הפסח שקרבה שלמים יכול אף לפני הפסח כן ת"ל הוא הוא קרב ואין תמורת הפסח קרבה וכרבי זירא דאמר קודם חצות ולאחר חצות שנינו בשעת חצות היא הקובעתו לפסח אם נמצא קודם חצות קבעתיה חצות שהרי נראה וכי לא אקרביה דחייה אבל נמצא אחר חצות אפילו קודם שחיטה אין כאן קביעות ולא דיחוי ויקרב שלמים. תמורת הבכור והמעשר אינם קרבים לעולם דתנן התם באלו קדשים תמורת הבכור והמעשר וולדן וכו' הרי אלו כבכור ומעשר ויאכלו במומן לבעלים ובגמרא רחמנא מעטינהו דכתיב לא תפדה קדש הם הם קרבים ואין תמורתן קרבה ולכך תרעה עד שיפול בה מום ותיאכל דמיעוטא לא אתי אלא להקרבה. וכשם שאין פודין אותם כך אין פודין את תמורתן אלא תמורת הבכור לכהנים ותמורת המעשר לבעליו כדתנן התם ויאכלו במומן לבעלים וכו' וכל הקדשים יש להם פדיון ולתמורותיהם פדיון חוץ מן הבכור והמעשר דכתי' בבכור לא תפדה ובמעשר כתיב לא יגאל וכן תמורותיהן.

בהמה שהקדישה חציה עולה וחציה שלמים תמורתה כמוה פרק כיצד מערימין תנו רבנן האומר בהמה זו חציה תמורת עולה וחציה תמורת שלמים תקרב עולה דברי רבי מאיר וחכמים אומרים תרעה עד שתסתאב ותמכר ויביא בדמי חציה עולה ובדמי חציה שלמים ותניא אידך אמר בהמה זו חציה עולה וחציה שלמים קדושה ואינה קרבה עושה תמורה ותמורתה כיוצא בה דכיון דהיא לא קרבה דהויא לה קדושה דחויה תמורתה נמי מכח קדושה דחויה אתיא אמר רבי יוחנן בהמה של שני שותפין הקדיש חציה שלו וחזר ולקח חציה אחרת והקדישה קדושה ואינה קרבה ועושה תמורה ותמורתה תמורה כיוצא בה. אמר חציה בהמה זו תמורה וחציה עולה הרי זו תקרב עולה חציה עולה וחציה מעשר תקרב עולה שם אמר אביי הכל מודים היכא דאמר חציה עולה וחציה מעשר דברי הכל עולה קרבה אפילו נתכוון מתחלה לכך דלא חשיבא מילתא בתריתא מידי דאין מעשר קדושה כי האי גונא אלא דרך מנין ויהא הוא עשירי והוא הדין נמי אם אמר חציה עולה וחציה תמורה לא חיילי תמורה לגבי עולה דלא קאי שום בהמה גבי שהוא ממר בה כך כתב רש"י ז"ל ונראה דהיינו כשאחר כך קדש חציה האחר לעולה אז קרבה עולה ואף על גב דאמר קודם על חציה שתהא מעשר או תמורה דלא חשיב כדאמ' דאי לא קדש חציה זו גם כן לעולה הוה ליה בהמה דחציה עולה וחציה חולין ואינה קרבה דהא אמרן דמעשר ותמורה לא חשיבי מעשר דאין דרך הקדישו בכך ותמורה משום דלא קאי שום בהמה גבי שימיר בה ואם כן לא חיילי עליה כלל שם מעשר ותמורה ומדברי הרב ז"ל שכתב חציה תמורה וחציה עולה משמע דהמיר חצי' בחציה האחרת שהקדיש לעולה ולהכי תקרב כולה עולה דעולה ותמורתה כמוה כדילפינן לעיל ובעי אביי היכא דאמר חציה תמורה וחצי' מעשר מאי תמורה קרבה שכן נוהגת בכל הקדשים או דילמא מעשר קרבה שכן מקדש לפניו ולאחריו תיקו.

המקדיש בעל מום עובר או תמימה ונולד בה אח"כ מום קבוע ונפדת והמיר בה הרי זו תמורה ואינה קרבה שבאת מכח קדושה דחויה ואינה נפדית שאין בכח קדושתה לתפוס פדיונה הואיל ונפדית כדתנן פרק הזרוע כל הקדשים שקדם הקדשן את מומן או מום עובר להקדישן ואחר כך נולד להם מום קבוע ונפדו פטורין מן הבכורה וכו' ועושים תמורה ובבכורות פרק ב' תנן נמי כי האי גוונא ובגמרא אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה ותמורתו לאחר פדיונו מתה דהיכי ליעביד לקרביה מכח קדושה דחויא קא אתיא שכבר נפדו ליפרקה לא אלימא למתפס פדיונה הילכך מתה ותניא כוותיה מנין לתמורת פסולי המוקדשין שמתה תלמוד לומר ממעלי הגרה וכתי' בסיפיה דקרא טמא הוא ודרשינן הכי יש לך דבר שיש בו סימני טהרה ואסור באכילה וזהו תמור' פסולי המוקדשין.

כל התמורות שהיו בעלי מומין קבועין מתחלתן הרי אלו יפדו ואינן יוצאין לחולין לכל דבר שהקדושה חלה על בעלי מומין קבועין פרק ב' דתמורה חומר בתמורה מבקדשים שהקדושה חלה על התמורה בבעלת מום קבוע וכו' וכדתנן נמי פרק קמא ממירין מן התמימים על בעלי מומין ומבעלי מומין על התמימים שנאמר לא יחליפנו ולא ימיר אותו וגו' רע בטוב היינו בעל מום וכיוצא בו שאינו ראוי לקרבן ואף על פי כן כתוב יהיה קדש.

עולה שנתערבו בזבחים והמיר באחד מן התערובות ואינו יודע אם בעולה המיר והרי זו עולה או בזבחים המיר והרי היא שלמים מביא בהמה אחרת אצל זו שהמיר ואומר אם תמורה עולה היא זו הרי בהמה זו שלמים ואם תמורה שלמים היא הרי בהמה זו עולה ונמצא הבהמה שהביא התמורה בעולה ושלמים שנתערבו זה בזה ממה נפשך. חזר והמיר באחד משניהם ואין ידוע באי זה מהם דאם הוא בתמורה אין תמורה עושה תמורה ואם הוא בעולה ושלמים הרי זו תמורת עולה או שלמים ואם כן היא ספק תמורה ולכך מביא זבח אחר מתוך ביתו ואומר על התמורה השניה אם תמורה תמורה היא זו הרי שהבאתי חולין שהרי תמורת התמורה עצמה חולין דאין תמורה עושה תמורה ואם כן פשיטא דזה נמי חולין ואם תמורת עולה או שלמים היא הרי זה שהבאתי עולה או שלמים והרי זה שהביא עם התמורה השניה כזבח וספק תמורה שנתערבו זה בזה כך נראה פי' דברי הרב ז"ל ופירשו התוספתא סוף פ"ג כי מה שאמר התוספתא בתמורה האחד והרי הן כשתי זבחים שנתערבו זה בזה ולא אמר בשתי זבחים כדקתני ברישא משום דבסיפיה הויא ספק תמורה כדפי' ולא הוי כשני זבחים וכבר באר הרב ז"ל פרק ששי דהלכות פסולי המוקדשים דקדשים שנתערב זה בזה ירעו כלם ויביא בדמי היפה ממין זה כמו ששנינו בתוספתא זו דעולה שנתערבה בזבחים ירעו ויביא בדמי יפה שבהן ממין זה וכו'.

שלמים שנתערבו בבכור או במעשר והמיר באחד מהם ירעו כדתניא התם בתוספתא פרק שלישי המיר באחד מהן הרי זה לא יקרב ומה שכתב הרב ז"ל ויאכל כבכור או מעשר כמו שבארנו ר"ל דתמורה בכור ומעשר הוא קרב ואין תמורתו קרבה כדאמר' לעיל ולרבי כיון דהוי ספק תמורה שלמים ספק תמורה בכור או מעשר לא יקרב כדתניא בתוספתא אלא ירעה כדאמרינן:

תמורת הבכור והמעשר אינן קריבין כו' שנאמר [בבכור] לד' הוא. נ"ב תמורה (דף ה') ונעלם זה מהלח"מ עיי"ש, ועיין תוס' זבחים (דף ל"ז) ד"ה קודש הם:

תמורת הבכור לכהנים כו'. הנה במשנה פ"ג תמורת הבכור והמעשר כו' הרי אלו כבכור וכמעשר ויאכלו במומן לבעלים, והנה לשון לבעלים אינו מכריע דכמו כן תני בסיפא חוץ מן הבכור והמעשר כו' ואם בעלי מומין יאכלנו במומן לבעלים והפירוש שם מי האוכל אם בבכור שהוא מתנה לכהן הוי הוא הבעלים וכן כתב בפירוש המשנה, וכן כתוב במע"ש לענין ביעור נותן תרומה לבעלים יעו"ש, והוא נגד סברא החיצונה דאיפה כתוב דיהיה בזה התמורה זכות לכהן ואם כתביה רחמנא דליהוי קודש כמו הקרבן הוא למידי דקדושה אבל לא לזכות ממון ואין התמורה מן מתנות כהונה, וכן פרש"י ה"א כבכור כו' כקדושת מעשר ובכור. אמנם יתכן דרש"י שולל ההקרבה בעודו תם: אולם כבר הראיתי כי מפורש כדברי רבינו בזבחים (דף ט) דמייתי מקרא דמותר פסח שלמים ופריך אימא שחטיה לשם בכור ליהוי כבכור למאי כו' אי נמי ליתביה לכהן, ומפורש דאע"ג דלא איתרבי רק לענין הקדושה דלהוי כקדושת בכור תו אמרינן דהוי ממת"כ ושייך לכהן כש"כ גבי תמורה דכתוב בהדיא דהוא ותמורתו קודש וקדושת הקרבן ביה כש"כ דשייך לכהן. ואין לפרש דכוונתו כשהוא תמים אסור לזר ואינו נאכל רק לכהן, דלשון למיתביה לכהן מורה על הנתינה. [ואולי שייך לכהן המקריב כיון דאינו נאכל רק לכהן] ועל כרחין דגם זה מתכסיסי קדושה דיליה דהוא ניתן לכהן ואין לפקפק ע"ז. אך רבוותא בתוס' זבחים (דף ע"ה) כתבו דאינו ניתן לכהן ממשנה דיאכלו במומן לבעלים ואין זה ראיה כמוש"ב. ומה שפקפקו לענין מה בעי רמי ב"ח אי תמורתו נפדה הא משנה ערוכה בתמורה כל הקדשים כו' יש להם פדיון ולתמורותיהן כו' חוץ מן הבכור, לדעתי לק"מ דמהתם הוי אמינא דמיירי כשהמיר בהן כשהן תמימים דנחית בהו קדושת אמן הוא הבכור דהגם דאינו קרב כדאיתמעיט מקראי דלד' הוא הוא קרב ואין תמורתו קרב אבל אינו נפדה ונאכל במומו דקדושה חלה עליו ונאכל בקדושתו, אבל כשהמיר בבכור אחרי שנפל בו מום אם כי כל תמורת פסולי המוקדשין לאחר פדיונן אינו קרב ומת דאינו נפדה דלא אלים לאתפוסי פדיונו אבל תמורת בכורות בעלי מומין דאחרי מומן הם בקדושתן אלימא קדושת תמורתן להיות נפדה יותר מתמורת קדשים פסולים שנפדו דעלמא וקלישא קדושתן מקדושת תמורת בכור שהמיר בו כשהוא תם ומהני פדיה לאפקועי קדושתיה ופשיט שפיר מברייתא דתמורה שהמיר בו לכשהוא בע"מ ג"כ כיוצא בו ונאכל במומו לבעלים ודוק היטב: כך אין פודין תמורתן. נ"ב זבחים (דף ע"ה) בעיא דאיפשטא:

בהמה שהקדישה חציה עולה כו'. להבין השמועה נראה עפ"י מה שפירשתי בעירובין (דף נ') הא דאמר שאני מעשר דאיתא לחצאין ופרש"י דכל גרגר קדוש חציו, ותמהו בתוס' דמאי פריך מיצאו תשיעי ועשירי כאחת הוי עשירי וי"א מעורבין הא מעשר ליתא לחצאין ואפ"ה חל בבת אחת לפרוך אף אם איתיה לחצאין לא היה ראוי להיות רק חצי של כל אחד מעשר ולא יהיה מעשר ואחד עשר מעורבין. ופירשתי דבמקדיש ידה של זו לעולה סברי ר"מ ור"י דכולה עולה ואף להחולקים, בדבר שהנשמה תלויה בו מודו כ"ע דפשטה קדושה בכולה וא"כ אף דלא חל קדושה מכח פיו רק חצי נתפשט הקדושה בכולה כיון שכולה שלו וכיון שבאחת נתפשטה קדושת מעשר תו השניה חלה עליה דין אחד עשר ומכח דבורו נתקדשה כל אחת לחציו רק שנתפשט הקדושה מאליה, אבל במעשר דגן לא שייך שתתפשט דדוקא גבי קדשים כתב קרא כל אשר יתן ממנו לד' יהיה קודש, וכל קושיית הגמרא דהואיל דמעשר בהמה ליתא לחצאין ואף אם החצי השניה אינה שלו ג"כ אין קדוש חציו שלו במעשר דמעשר לא חלה על חצי בהמה ועל כרחין דתפסינן דבורו שדבר שתהיה כולה מעשר ולא שנתפשט הקדושה מאליה כמו גבי עולה וא"כ הא כל שאינו בזא"ז אפילו בבת אחת אינו ואמאי קדשי ומשני משום דאיתנהו בטעות בזא"ז. וכיון שזכינו לזה א"ש הך מימרא דהכא דתמורה ליתא לחצאין כי אמר לבה של זו תמורה לא אמר כלום דבעי בהמה בבהמה וכמו דתנן (דף י') ויעוין סוגיא שם, לכן אם אמר חצי' עולה וחצי' תמורה דתמורה ליתא לחצאין ולא חלה עליה וקדושת עולה חלה ותקרב עולה וכן בחציה עולה וחציה מעשר כיון דמעשר ליתא לחצאין לא חלה אפילו בעומד בדיר ואמר שתהא חציה עולה וקדושת עולה חלה על חציה [בהיתה החציה של חבירו] ומתפשטת בכולה דהא עדיפא מאבר שהנשמה תלויה בה, אבל כי אמר חציה מעשר וחציה תמורה אף אם כוון שיהיו חלים עליה שניהם כאחד דתרווייהו לא חלה על חצי בהמה וע"כ דאמרינן דטעה ולא ידענא בהי ניחא ליה טפי דתיחול וקדושתה דמאן אלימא למיחל. וזה קרוב לפירוש הראב"ד בהשגות ודוק:

בלח"מ. אבל רבינו כתב אחרי שנפדית וקשה כו': נ"ב זו היא קושיית תוספות בד"ה ותמורה. ושם בסוף מנין לרבינו כן. נ"ב גמרא ערוכה (בדף ט"ז):

ויפדה ויאכל כבכור כו'. נ"ב דשמא ספק המיר בשלמים ואינו נאכל בלא פדיון לכן נפדה ואח"כ נאכל כבכור ומעשר, ודברי הלח"מ ט"ס והבן:

כיצד דין התמורות ליקרב, תמורת העלה תקרב עולה ואם היתה תמורתה נקבה או בעלת מום תרעה הנקבה עד שיפול בה מום ותמכר ויביא בדמיה עולה, תמורת החטאת תמות כמו שביארנו בפסולי המוקדשין, תמורת האשם תרעה עד שיפול בה מום ויפלו דמיה לנדבה, תמורת השלמים כשלמים לכל דבר טעונה סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק, תמורת התודה כתודה אלא שאינה טעונה לחם כמו שביארנו בהלכות פסולי המוקדשין, תמורת הפסח אם המיר בה קודם חצות היום ארבעה עשר אין תמורתו קריבה אלא תרעה עד שיפול בה מום ויביא בדמיה שלמים ואם המיר בה אחר חצות הרי התמורה עצמה תקרב שלמים. תמורת הפסח, עי' בכ"מ ובלח"מ שתמהו בדברי הרמב"ם דהרי פסק בפ"ד מהלכות קרבן פסח הלכה כרבה דתלי מילתא בין קודם שחיטה ולאחר שחיטה וכאן פסק כר' זירא דתליא בקודם חצות לאחר חצות, והצל"ח בפסחים דף צ"ו כתב בטעם הרמב"ם לפ"מ שפסק בפט"ו מהל' ק"פ כבן בתירא דפסח ששחטו שחרית בין לשמו בין שלא לשמו פסול ולפ"ז קודם חצות אינו ראוי כלל וס"ל להרמב"ם שאם המיר בקרבן בשעה שאין אותו קרבן ראוי להקרבה לא נתפס על התמורה קדושת הגוף, וכמש"כ הר"מ בפ"ד מק"פ במי שאבד פסחו ומצאו אחר שהפריש פסח אחר וכו' הואיל וזה הנמצא ראוי להקריבו פסח וראוי להקריבו שלמים אם המיר בזה הנמצא וכו' אין תמורתו קריבה, וכתב הכ"מ בטעמא שכיון שלא הי' בו קדושה אחת בלבד קבועה אין בו כח להתפיס תמורתו, וק"ו בנ"ד דאין הקרבן ראוי להקרבה כלל לדידן דקיי"ל כב"ב, ומקור דברי הרמב"ם כ' הצל"ח שהוא עפ"ד הירושלמי ע"ש בדבריו. והנה דברי הכ"מ צריכים ביאור במש"כ לבאר בשיטת הרמב"ם דקרבן שאין לו קדושה אחת קבועה אינה מתפסת תמורה, והדברים צריכים טעם וכי בשביל שיש לו שתי קדושות גרע כחו דליהוי קדושה דחויה, ועוד דאפי' נימא דסברא היא אין ראי' מזה ומאי ק"ו הוא מזה על פסח קודם חצות כיון דאין מחוסר זמן לבו ביום והוי ראוי. ולכן יש לומר באופן אחר עפ"מ שכתב הצל"ח שם בטעמא דר' זירא דסובר קודם חצות ולאחר חצות שנינו וס"ל דחצות קובעתו והרי שחיטת הפסח כשרה עד הערב וכתב הצל"ח לפי מה דאמרינן ביומא דף ס"ד דמצוה בראשון ומצינו תרי גווני ראשון א' היכי דאיתחזי קמייתא מקמי דאיתחזי בתרייתא וזהו בתרומת שקלים שכתוב בהם א' ב' ג' שמצוה בראשון ובזה לא מצאנו שנחלקו ר' יוסי ורבנן, ועוד מצאנו ראשון דלא אתחזי עד דאתחזי גם השני והוא פסח שאבד והפריש אחר תחתיו ונמצא הראשון ערב פסח קודם חצות ובחצות שניהם עומדים ונמצא שהראשון הוא ראשון להפרשה אבל מ"מ בהגיע חצות איתחזו שניהם בבת אחת ובזה נחלקו ר"י ורבנן דר"י סובר גם בזה מצוה בראשון ורבנן סברי איזה מהם שירצה יקריב, וכל זה בנמצא קודם חצות אבל בנמצא אחר חצות שאז בהגיע חצות איתחזי השני שכבר הופרש עכ"פ, ונמצא דזה השני הוא הראשון לשעה הראוי' להקרבה ואז שבקינן מעלת ראשון להפרשה ואזלינן בתר מעלת ראשון לשעה דאיתחזי ובין לרבנן בין לר' יוסי מצוה בשני שהוא ראשון דאיתחזי ובכה"ג לא הוי הראשון דחוי בידים כיון שכן הדין דהשני קודם אבל בנמצא קודם חצות דשניהם שוות אם הקריב האחד הוי השני דחוי בידים, וכתב לקמן בדף צ"ח על דברי רש"י דרבה נמי אית לי' האי סברא והוי דיחוי ממילא וכמ"ד דהוי דיחוי ע"כ. אכן מדברי הרמב"ם בפ"ד מהל' קרבן פסח הל' ו' אין משמע כן שכתב בסתם איזה מהן שירצה יקריב לשם פסח ולא מחלק בין אם נמצא קודם חצות או לאחר חצות, וי"ל דבזה הסברא פליגי רבה ור' זירא ורבה לית לי' האי סברא דראשון יש לו נמי מעלה דהוי ראשון להפרשה וי"ל להלכה כיון דהראשון יש לו מעלה של ראשון להפרשה והשני ראשון דאיתחזי שניהם שוות אבל אי לא הוי ראשון להפרשה נקטינן כהצל"ח דראשון דאיתחזי קודם, ובזה יש לומר בדברי הרמב"ם דסובר דתמורת פסח אין יכול פסח וכ"כ הצל"ח משו"ה אם המיר קודם חצות אילו הי' יכול לעשות פסח היו שניהם שוין דתרווייהו איתחזי בבת אחת וכיון דהמיר לפסח ואינה קריבה הוי קדושה דחויה אבל לאחר חצות כיון דאפילו היה תמורת פסח קריבה הי' הראשון לפסח והתמורה לשלמים דראשון דאיתחזי קודם משו"ה אע"ג דתמורת פסח אינה קרבה לא הוי קדושה דחוי' דממיר לכתחילה לשלמים ובקודם חצות אם המיר אע"ג דהוי ראשון להפרשה מ"מ כיון דתמורה הוי להיות כיוצא בו אין לו מעלת ראשון להפרשה, אבל לאחר חצות יש לו מעלה ראשון דאיתחזי דכך הוא הסדר להקריב ראשון דאיתחזי, ועוד דמשמע ברמב"ם דלית לי' מעלת ראשון להפרשה דכתב בסתם ומשמע אפי' נמצא קודם חצות דשניהם איתחזי בבת אחת והראשון אף אם יש לו מעלת ראשון להפרשה איזה שירצה יקריב לשם פסח, ואפ"ה אם נמצא לאחר חצות מועיל סברא דראשון להפרשה לדחות מעלת השנה דהוי ראשון דאיתחזי ושניהם שוות, ומה שכתב הרמב"ם בפ"ד מהל' ק"פ דאם המיר בזה הנמצא בין קודם שחיטת המופרש תחתיו ובין לאחר שחיטה אינה קרבה הואיל דהיה ראוי להקריבו לפסח ולשלמים, יש לומר דהיינו טעמא דכיון דאיזה מהן שירצה יקריב לפסח לא קבעתו חצות משו"ה אם המיר הוי התמורה לפסח דאין כאן מעלת ראשון דאיתחזי ואינו קרב פסח הוי קדושה דחויה ואפילו אחר שחיטת המופרש תחתיו כיון דהוי זמן פסח בעי עקירה, ובתמורתו עושה פסח ואינו ראוי לפסח הוי קדושה דחויה. ויש להביא מקור לדברי הרמב"ם מהירושלמי דאיתא שם אמתני' דתמורת פסח א"ר יודן אף תמורת אשם כן תמורת אשם קריבה ותמורת אשם אינה קריבה, א"ר יוסה פסח שהקריבה בשחרית אינה פסח עולה שהקריבה בשחרית הוי עולה, ועי' בקרבן העדה במה שפי' דברי הירושלמי דר' יודן פריך דהוי לר' יהושע לאשמעינן בתמורת אשם דקייל"ן כל שבחטאת מתה באשם רועה ותמורת חטאת מתה ותמורת אשם רועה, וכ"ז לפני כפרה אבל לאחר כפרה בחטאת אינה עושה תמורה דהוי חטאת המתה ובאשם לאחר כפרה הוי עולה הוי התמורה נמי עולה והו"ל לאשמעינן באשם דקודם כפרה אין תמורתו קרבה ולאחר כפרה תמורתו קרבה, וע"ז תירץ ר"י דפסח ששחטו בשחרית אינה פסח והוי קודם חצות כלאחר כפרה דאינו ראוי לפסח אלא לשלמים ואפ"ה תרעה אבל באשם דקודם כפרה לעולם אשם אינו חידוש דרועה. וצריך לומר דהירושלמי אית לי' דאשם לאחר כפרה לא בעי עקירה והוי סתמי' עולה ודלא כמאן דאית לי' בפסחים דף ע"ג דבעי עקירה דאי בעי עקירה הוי אשם ותמורתו רועה, ומה דבפסח קודם חצות כלאחר כפרה לר"י דאית לי' דקודם חצות כשר לשלמים כמו בי"ג ואפ"ה תמורתו רועה משום דבעי עקירה והוי פסח ומשמע דהירושלמי מפרש הא דתנן במתני' וכן תמורתו לא קאי על פסח שאבד דא"כ מאי קאמר פסח ששחטו שחרית אינה פסח דאינו ענין לזה, אלא דהמשנה הביא פסח שאבד למשל דפסח שאבד יש נ"מ בין קודם חצות לאחר חצות, וכן בתמורת פסח שלא אבד יש נ"מ בין קודם חצות לאחר חצות, והא דלא מפרש כן בגמ' דידן י"ל דגמ' דידן ס"ל דאפי' קודם הפסח לא בעי עקירה והוי שלמים וכמו שפסק הרמב"ם הלכך לר"י דאית לי' דקודם חצות הוי כמו בי"ג ולא בעי עקירה דהוי תמורת שלמים תמורתו קרבה שלמים, דע"כ צריך לומר דאי לא בעי עקירה הוי סתמי' לשלמים ולא דעוקר אותו בשחיטתו דהא משמע דהרמב"ם אית לי' דמותר הפסח נאכל לב' ימים ולילה אחד וכמו שהוכיח כן הצל"ח, ובטעמא צריך לומר משום דכיון דס"ל דלא בעי עקירה והוי תחילתו שלמים, אבל הירושל' סבר כמאן דאית לי' דקודם הפסח בעי עקירה כר' חייא בר גמדא ומשו"ה יכול לפרש אפי' לר"י בתמורת הפסח שלא אבד, ונ"מ בין קודם חצות ובין לאחר חצות, וכיון דהרמב"ם פסק כב"ב דקודם חצות פסול אפילו שלא לשמו משו"ה הביא דין הירושלמי להלכה אע"ג דפסק דקודם הפסח לא בעי עקירה. ונמצא לפי זה דהרמב"ם הוא הפך מדברי הירושלמי דבאשם שניתק לרעיה פסק הרמב"ם דבעי עקירה ובפסח בשאר ימות השנה לא בעי עקירה וכרבין אר"י וכר"א וכן בזמן הפסח במשכו בעלים את ידם פסק דבעי עקירה דלדידי' אין נ"מ אם עומד לפסח או לא אלא בזמן פסח, והירושלמי כר' חייא בר גמדא דס"ל בפסחים דף ע"ג דאין נ"מ אי הוי זמן פסח אלא הנ"מ דאם עומד לפסח אפי' בשאר ימות השנה בעי עקירה אבל אם אינו עומד לפסח אפי' בזמן פסח לא בעי עקירה משו"ה באשם לאחר כפרה אע"ג דהוי זמן אשם לא בעי עקירה (ע"כ מצאנו). תמורת הבכור והמעשר אינם קריבין לעולם שנאמר בבכור לה' הוא מפי השמועה למדו הוא קרב ואין תמורתו קריבה ודין המעשר כבכור תמורתן תרעה עד שיפול בה מום ותאכל. במשנה סוף תמורה קרא לתשיעי עשירי ולעשירי תשיעי ולאחד עשר עשירי שלשתן מקודשין התשיעי נאכל במומו והעשירי מעשר ואחד עשר קרב שלמים ועושה תמורה דברי ר"מ אר"י וכי יש תמורה עושה תמורה, אמרו משום ר"מ אילו היה תמורה לאו היה קרב. ובפהמ"ש להרמב"ם כתב וז"ל ודעת ר"מ שתמורת מעשר מתה ולפיכך אמר לפי דעתו אילו היה תמורה לא היה קרב, ומבואר מדבריו דמפרש דר' יהודא סובר דתמורת מעשר קרבה, ולכן סובר דיש לי"א דין תמורה ומ"מ הוא קרב, ולכן אמר דאין תמורה עושה תמורה, וא"כ קשה טובא על הרמב"ם להלכה שפסק דתמורת מעשר אינה קריבה אלא תרעה כמש"כ כאן להלכה, ומ"מ פסק בפ"ח מהל' בכורות הל' ב' כר' יהודא וכתב ואינו עושה תמורה מפני שהוא עצמו כתמורה וקשה עליו קושיית ר"מ, ואין לומר דהרמב"ם סובר דדוקא בשביל דר"מ סובר תמורת מעשר מתה כמו שכתב בפירושו והרמב"ם פסק דתרעה דמאי נ"מ דעכ"פ אינה קרבה והרמב"ם פסק דהי"א יקרב שלמים. והנראה בזה דהנה בתמורה דף י"ג ע"ב איתא רבי אומר למה יצאה מעשר מעתה לידון בתמורת שמו ובתמורת גופו, ולפ"ז יש מקום לומר דלגבי דין אין תמורה עושה תמורה סבר ר' יהודא דגם תמורת שמו אינו עושה תמורה אבל לגבי דין דאין תמורת מעשר קריבה דוקא תמורת גופו דהיינו תמורה ממש אינה קריבה, אלא דצריך טעמא לחלק בין זה לזה דאי לגבי אין תמורת מעשר קריבה אמרינן דתמורת שמו אין לה דין תמורה, מנ"ל לר' יהודא להקשות על ר"מ ולומר וכי יש תמורה עושה תמורה. והנה בהא דתנן בריש זבחים כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים חוץ מן הפסח והחטאת ובגמ' דף ז' ע"ב יליף מנלן דבפסח וחטאת פסול במחשבת שלא לשמן, ובדף ה' ע"ב אמר בגמ' דבחטאת איכא מיעוטא דחטאת הוא והקשו התוס' דבכמה מקומות משמע דנפקא לן עכובא מדכתיב היא וא"כ למה מצריך בגמ' קראי אחרינא, ותירצו דתרי קראי צריכי חד לחטאת ששחטה לשם עולה וחד לחטאת חלב ששחטה לשם חטאת נזיר דאמר בגמ' דהוי כמו עולה, ומוכח דמקרא דחטאת הוא לחוד לא הוי ממעטינן אלא עולה גמורה ולא חטאת נזיר דהוי כמו עולה. ועכשיו נוכל לבאר החילוק בין הא דאין תמורת מעשר קריבה ובין הא דאין תמורה עושה תמורה, דדין דאין תמורת מעשר קרבה נלמד בתמורה מקרא דבכור דכתיב קודש היא או מקרא דלד' הוא קרב ואין תמורתו קרבה ולפי מה דמבואר בזבחים קרא דהוא אינו ממעט כל שאינו דומה ממש ואינו ממעט אלא דבר אחד, וא"כ ה"נ לא ילפינן מקרא דהוא או מקרא דהם אלא תמורה ממש והיינו תמורת גופו ולא אחד עשר שאינו אלא תמורת שמו, אבל זהו רק בדין הא דאין תמורת מעשר קריבה דבלא מיעוט היתה קרבה ולכן אמרינן דלא נתמעט אלא תמורת גופו ולא תמורת שמו, אבל בהא דאין תמורה עושה תמורה אין זה מדין מיעוט אלא דכיון דעיקר דין תמורה הוא חדוש דקרא וכיון דכתיב והי' הוא ותמורתו יהי' קודש, לא ידעינן אלא תמורתו של תחילת הקדש וכמו דכתיב בקרא ואם בהמה אשר יקריבו ממנה קרבן לד' כל אשר יתן ממנו לד' יהיה קודש דאיירי בתחילת הקדש, ובזה כתיב והיה הוא ותמורתו יהי' קודש ואמרינן ואין תמורה עושה תמורה, ולכן שפיר סבר ר' יהודא דלא כתיב דין תמורה אלא בתמורת הקדש דאין לו גדר תמורה כלל, אבל אחד עשר כיון דהוי תמורת שמו אמרינן גם בזה דאין תמורה עושה תמורה. ולפי מה שבארנו צריכים אנו לבאר טעמו של ר"מ דאמר אילו היה תמורה לא הי' קרב דטעמא דר"מ דסובר דכל היכי דממעטינן מה שאינו דומה ממעטינן הכל ולכן סובר דממעטינן אפילו תמורת שמו כיון דקרא מיירי בתחילת הקדש, [ויש לומר דר"מ ור"י אזלי לשיטתייהו במה דפליגי בדין חמץ נוקשה דר"מ יליף מכל מחמצת דנוקשה דאורייתא ור' יהודא סבר דנוקשה דרבנן וכל מחמצת אתי לנתחמץ מחמת דבר אחר משמע דר"מ לא פליג על נתחמץ מחמת דבר אחר דלא אמר בגמ' דר"מ לית לי' נתחמץ מחמת דבר אחר וע"כ דר"מ מרבה תרווייהו ור' יהודא אית לי' דלא מרבינן אלא מה דיותר מסתבר ולכן ה"נ פליגי לענין מיעוטא]. בגמ' זבחים דף פ"ג ע"ב אמתני' דהמזבח מקדש את הראוי לו אמר בגמ' ראוי לו אין שאין ראוי לו לא למעוטי מאי אמר ר"פ למעוטי קמצין שלא קידשו בכלי, מתקיף לה רבינא מ"ש מדעולא דאמר עולא אימורי קדשים קלים שהעלן לפני זריקה לא ירדו נעשו לחמו של מזבח, ומתרץ הנך לא מחסרי מעשה בגופייהו הני מחסרי מעשה בגופייהו, וע"ש בתוס' ומתחילה כתבו דהא דעולא היינו לר"ש אבל לר' יהודא דנשפך הדם ירדו ה"נ אמורי ק"ק שהעלן לפני זריקת דמים, אח"כ כתבו דעולא הוא אפילו לר"י מדפריך מ"ש מדעולא ולא פריך מ"ש מנשפך הדם, והחילוק מנשפך הדם לדעולא כתבו בש"מ כדאמר לקמן בגמ' דבנשפך הדם אם בא לזרוק אינו זורק, והא דאמר לקמן ר' זירא תנינא לדעולא מנשפך הדם הינו דלר"ש עכ"פ מוכח והו"מ לדחויי דעכ"פ לר"י לא ידעינן אלא דרוצה לדחות דגם לר"ש ירדו. והקשה הקרן אורה לפי אופן הב' שכתבו בתוס' דעולא הוא אליבא דר"י א"כ מאי משני לחלק מחמצים שלא קדשי בכלי להא דעולא משום דהני לא אחסרי מעשה בגופייהו, דהא נשפך הדם לא מחסר מעשה בגופייהו ומ"מ סבר ר' יהודא דירדו, והו"ל לומר עיקר החילוק דעולא שאני משום דיכול לזרוק, וזהו עיקר החילוק מהא דעולא לנשפך הדם וכדאמר בדף פ"ה. ולאופן הראשון דעולא אליבא דר"ש הקשה דלמה אשמעינן עולא באימורי קדשים קלים שהעלן לפני זריקת דמים, לאשמעינן רבותא דאפי' נשפך שאינו יכול לזרוק לא ירדו דלא נימא דר"ש דאמר לא ירדו היינו בקדשי קדשים וכדאמר בדף פ"ה, ואי נימא דבאמת גם עולא מודה דנשפך הדם בקק"ל ירדו ודוקא בהעלן לפני זריקת דמים דאכתי יכול לזרוק א"כ קשה כנ"ל מה משני התם לא מיחסרי מעשה בגופייהו, ורק משום דיכול לזרוק ולכן בקמצים שלא קדשו בכלי דאינו יכול לזרוק מודה עולא שירדו. ונראה דדין קמצים שלא קדשו בכלי דירדו היינו משום דאכתי לא קדשו קדושת הגוף גמור ליקרב ואף דכבר קדשו בכלי קודם קמיצה וכדאמר בגמ' בסוטה דף י"ד מידי דהוי אדם דצריך קבלה בכלי שרת [וכדמצינו בריש מעילה דאיכא מ"ד דדוקא נתקבל בכלי דהוי ראוי לזריקה] אבל נשפך הדם אין החסרון משום דחסר דין קדושה אלא משום דהקרבן נפסל קודם זריקה וזהו דאמר עולא דאימורים שהעלן לפני זריקת דמים לא ירדו כיון דליכא דין פסול על הקרבן דראוי לזרוק, אלא דמ"מ קמ"ל עולא דאף בקק"ל דלא נימא דאכתי לא נעשו קדשי קדשים ואכתי אין על האימורים דין קדושת הקרבה לזה קמ"ל דיש ע"ז כבר קדושת הקרבה ועל זה פריך מהא דקמצים שלא קדשו בכלי ומשני דלא מחסרי מעשה בגופייהו, אבל לא מצי לתרץ משום דאפשר לזרוק דזהו טעמא רק על דין פסולו של הקרבן ובאמת גם בקמצים אכתי לא נפסלו כ"ז שלא משלה בהן האור ולא חסר ממנו ורק דהחסרון הוא דאכתי ליכא קדושת הקרבה ולזה משני דאימורים שלא נזרק הדם כיון דלא מחסר מעשה בגופייהו לא אמרינן דחסר להו קדושת הקרבה רק דחסר כשרות הקרבן ובזה איכא דינא דאם עלו לא ירדו כיון דאכתי לא נפסלו ולא דמי לנשפך הדם דכבר נפסל הקרבן. ובזה נוכל לבאר מה דמייתי ר"ז סייעתא לעולא מדין נשפך הדם דהוא לר"ש כיון דעולא אליבא דר' יהודא קאי אבל לפמש"כ דבא להוכיח דלא חסר כאן קדושת הקרבה דבדין פסלות פשיטא דאכתי לא נפסל וזהו עיקר דאשמעינן עולא, ורק דיש סברא לומר דאכתי לא הוקדש בקדושת הקרבה כיון דהוי קדשים קלים ובזה פשיט מנשפך הדם דמה דנשפך הדם לא אמרינן דחסר קדושת הקרבה כ"ש בלא נשפך הדם, ולזה אמר דדילמא באמת לר"ש דוקא בקדשי קדשים. ומה שהקשה הקרן אורה לאופן א' בתוס' למה אשמעינן עולא באימורי קק"ל שהעלן לפני זריקת דמים לישמעינן דדין נשפך הדם הוא אפי' בקק"ל דהוי רבותא טפי אף שכבר א"א לזרוק, זהו באמת הערה נכונה, אבל מה שרוצה הק"א להוכיח מכאן דבאמת אם עולא הוא אליבא דר"ש מ"מ מודה דדין נשפך הדם דסבר ר"ש דאם עלו לא ירדו הוא דוקא בקדשי קדשים אינו מיושב דהא ר"ז רוצה להוכיח כעולא מהא דנשפך הדם ודחי דילמא בקדשי קדשים ומוכח דלעולא הא דנשפך הדם הוי אפי' בקק"ל. ויש לומר דכיון דעיקר דינא בא להשמיענו דלא חסר קדושת הקרבה ובזה הכל שוה בין אימורים שהקטירן לפני זריקת דמים בין נשפך הדם וטעמא דיכול לזרוק לא מהני אלא לענין פסול של הקרבן לכן משמיענו בזה דין חדש דזהו עיקר מילתא דזריקת דם אינו חסר בקדושת האימורים וממילא שמעינן דגם בדין נשפך הדם נמי הוי אפי' בקק"ל. גמ' ערכין דף י"ד אמר רב הונא הקדיש שדה מלאה אילנות כשהוא פודן פודה אילנות בשווין וחוזר ופודה קרקע בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף, אלמא קסבר רב הונא אדם מקדיש בעין יפה מקדיש, והנה הרמב"ם בפ"ד מהל' ערכין הל' ט"ו היתה מלאה אילנות אעפ"י שלא פירש הרי הקדיש גם האילנות שכל המקדיש בעין יפה הוא מקדיש ומחשבין את האילנות בשוייהן והקרקע מודדין אותה וכו', והראב"ד השיג וכתב דאינו כן אלא שהן נפדין על כל השדה ואע"ג דאמר רב הונא הכי בערכין שמעתא דרב פפא דהוא בתרא מחזיא דלא ס"ל הכי, וכונתו ביאר בהלכה כ"ה במש"כ הרמב"ם המקדיש את האילנות והגיע היובל ולא פדו אותן אינם יוצאין לכהנים שנאמר והיה השדה בצאתו ביובל ואין אלו שדה, וכ' הראב"ד וזו היא שמעתא דר"פ שכתבתי למעלה ומתחזי בגמ' דבחד אילן קאמר דמסתמא לית לי' קרקע אא"כ בא מחמת טענה ומשו"ה פודה אותה בשויה הא אית לי' ארעא פודהו אגב ארעא והכי איתא בגמ' התם. וכתב ע"ז בחק נתן דהגמ' מקשה ב' קושיות מהא דוליפרקו אגב ארעא וגם דליהדרו לבעלים, ולכאורה צריך לבאר דכיון דנימא דהקדיש אילנות יש להם דין פדיה לבד בשביל שהם שני הקדשות הקדש האילנות והקדש הקרקע, וא"כ אמאי יהי' יוצא ביובל לבעלים כשהקדיש האילנות אפי' היכי דיש להם קרקע כיון דכל אחד הוי הקדש מיוחד, אכן נוכל לומר פשוט דהך דינא דמחלקינן הקדש האילנות והקדש הקרקע הוא משום דמקדיש בעין יפה מקדיש והיינו דבעין יפה יותר ממוכר ולכן גבי מוכר לא מחלקינן מכירת האילנות ממכירת הקרקע והוי הכל מכירה אחת, אכן בלשון הרמב"ם לא משמע כן שכתב בטעמא דהקדיש שדה מלאה אילנות דהקדיש גם האילנות משום דמקדיש בעין יפה מקדיש, א"כ מוכח דלא צריך לטעמא דמקדיש הוא מקדיש בעין יפה יותר ממוכר, אלא דכיון דהקדיש שניהם נקרא הקדש האילנות הקדש מיוחד וצריך לפדותם בפ"ע, וא"כ יקשה לן למה בהקדיש קרקע שיש בה אילנות וכן ג' אילנות דיש לו אילנות וקרקע לא אמרינן דהאילנות אינם יוצאים ביובל, וצריך לומר דבאמת הי' אפשר לומר דהוי הקדש אחד אלא דכיון דאפשר לומר דהוי שני הקדשות גם בזה אמרינן דבעין יפה מקדיש שהקדיש כל א' בפ"ע, אך יותר נכון דמשו"ה דייק הרמב"ם לכתוב הרי הקדיש גם האילנות להשמיענו דלא רק משום דהאילנות בכלל שדה אלא דהקדיש גם האילנות וממילא דזה באמת לא הוי אלא במקדיש ובמוכר לא אמרינן אלא דמכר האילנות בכלל השדה אבל לא דהוי מכירה מיוחדה. אכן אכתי צריך להסביר במקדיש אמאי יוצאים לכהנים ביובל היכי דהקדיש שדה שיש בה אילנות או ג' אילנות בסתם דהקדיש גם שדה כיון דלענין פדיון הם שני דברים, וצריך לומר דכיון דבאמת הם בכלל שדה ורק דמקדיש בעין יפה מקדיש והקדישם ביחוד אבל לענין יציאה לכהנים יוכלו לצאת בכלל השדה, ובזה כבר יבואר דין מוכר אילנות שדה אחוזה ואין אנו צריכים לחלק בין מקדיש למוכר כמו שחלקנו. ולפ"מ שבארנו נצטרך ע"כ לומר דיש בזה שני דיני הקדש היינו דמלבד מה שהי' קדוש בכלל הקרקע הקדיש האילנות גם ביחוד ונמצא דהוי כמו שיש כאן שני אמירות שיהי' קדוש בכלל הקרקע ויהי' קדוש ביחוד, והיינו דאינו דומה למקדיש אילנות לבד ואח"כ הקרקע אלא דבפירוש הקדישם עם הקרקע ולא רק שהוא קדוש בשביל שיש לו שם קרקע וכיון שיש לו גם שם עצמי לכן צריך לפדותם ביחוד. וראיתי להמרכבת המשנה דמפרש דמה שכתב הרמב"ם בהלכה כ"ה הקדיש את האילנות דהיינו אפי' שלשה אילנות דקנה קרקע ומ"מ האילנות הואיל ונפדים בפני עצמם אין יוצאים לכהנים ביובל, וכן במוכר אילנות שדה אחוזה אין יוצאים לבעלים ביובל, והא דאמר בגמ' וליפרקו וכו' וליהדרו וכו' היינו לפ"מ דבעי הגמ' למימר דאפילו קנה אילן אחד דיש לו קרקע שתחתי' דודאי זה הקרקע הוא בשביל האילן, ולכן הוי סבר דנפדה אג"ק ומיהדר עם הקרקע כיון דזה תלוי בזה, אבל במקדיש או במוכר דמקנה הקרקע בשביל עין יפה הויין שני הקדשות ושני מכירות, ומה דפריך הגמ' מעיקרא דליקדשו אגב ארעייהו וליפרקו אגב ארעייהו היינו דהגמ' ס"ד דמיירי במקדיש שדה ובה אילנות, ואח"כ פריך וכי תימא אילנות ארעא לא אקדיש ומיירי באילן אחד או בהתנה בפי' שאין לו קרקע וע"ז פריך מנהרדעי אבל במסקנא יש חילוק ממוכר למקדיש שדה ובה אילנות דאף דהאילנות נפדים בפ"ע מ"מ יוצאים ביובל עם הקרקע אבל מקדיש ומוכר אילנות שדינם שגם הקרקע מכור דאז יש לאילנות דין מכירה בפ"ע ואינם יוצאים עם הקרקע. זהו תורף דבריו. ולדעתי הוא סכינא חריפא מפסקא סברא דאין לחלק בין מקדיש שדה ובה אילנות למקדיש אילנות שהקדיש גם השדה, ועוד דא"כ כדהוי סבר מעיקרא למימר דר"פ מיירי במקדיש שדה ובה אילנות הוי לי' לשנויי דר"פ במקדיש אילנות באופן שגם הקרקע קדושה ולמה לו לאוקמי באופן שאין הקרקע קדושה ולהקשות מנהרדעי. ולכן נראה לי לומר בפשיטות דזו הסברא כיונתי ב"ה לדברי המרכה"מ לחלק בין דין מכר שלשה אילנות דיש לו קרקע מדין מוכר בעין יפה מוכר ובין דין מכר אילן אחד אליבא דס"ד אליבא דנהרדעי והוא דאף דמכר ג' אילנות יש לו קרקע אפי' לרבנן דלית להו מוכר בעין יפה מוכר מ"מ לדידן דאית לן כר"ע דמוכר בעין יפה מוכר אמרינן דמכר הקרקע בשביל האילנות לא בתורת טפלה להאילנות אלא דכיון דקרקע צריכה לאילנות מכר לו הקרקע ביחוד ולכן שפיר אמרינן דנפדין בפ"ע וכמו דאמרינן בגמ' להדיא אליבא דר"ש דאית לי' מקדיש בעין רעה מקדיש אינם נפדים בפ"ע אבל באילן אחד אליבא דנהרדעי לא היינו אומרים דיש בזה גדר שני מכירות או שני הקדשות אלא דהוא הקדש אחד ולכן אין האילנות נפדים בפני עצמם והיינו דגם אליבא דנהרדעי הוא משום מוכר בעין יפה מוכר וכמו שכתבו התוס' בב"ב דף ל"ז דהקשו לפ"מ דהוי ס"ד לנהרדעי תקשי מברייתא דקתני הקדיש בזא"ז לא הקדיש את הקרקע ותירצו דזה קאי אליבא דר"ש ונהרדעי סברי בעין יפה מוכר מ"מ באילן אחד אפי' אי אמרינן בעין יפה לא מהני העין יפה אלא לעשות הקרקע טפלה לאילן ולא לעשות מכירה בפ"ע אבל ג' אילנות כיון דבלא עין יפה נמי מכר והקדיש הצריך להאילנות א"כ מהני העין יפה לעשות הקדש בפ"ע. ותי' התוס' דהו"א אליבא דנהרדעי הוא משום דמוכר בעין יפה מוכר הוא מסוגיא דערכין דפריך על ר"פ ונהרדעי ויקשה למה לא פריך אברייתא והתם הברייתא הוא בדוכתא וע"כ דאברייתא לא קשה כתי' התוס' אבל על ר"פ מקשה דרב פפא קאי אליבא דהלכתא. ובמש"כ מבואר דמכר ג' אילנות אף דלבד דין עין יפה הי' קונה הלוקח קרקע מהני דין דעין יפה לעשות למכירת הקרקע מכירה ביחוד ולא שתהי' טפלה להאילנות. והנה הרמב"ם פסק הא דאמרינן בגמ' מכר אילנות ושייר קרקע פלוגתא דר"ע ורבנן דמיירי בשלשה אילנות, וכן כתב הרי"ף בסוגיא, אכן התוס' דפירשו גם כן דקאי על ג' אילנות פירשו דקאי אם אמר להדיא שמשייר הקרקע דאשמעינן דיש לו קרקע ליטע אחרים תחתיהם, אבל הרמב"ם פסק להדיא דיש לו קרקע הצריך לו ומוכח דבלא ר"ע לא מכר קרקע ומסוגיא דהמוכר את הספינה מוכח דלד"ה קנה קרקע, ועוד דמוכח להדיא הכי בסוגיא דערכין דמשני הא מני ר"ש דאמר מקדיש בעין יפה מקדיש ומ"מ קתני להדיא דהקדיש את הקרקע. (עד כאן מצאנו).

לחם משנה: אולי הי' בגירסתו כן. נ"ב ע' תמורה דף ה' ע"ב דבהדי' מסקינן שם כן בין לאביי ובין לרבא וכן הוא בתורת כהנים בחוקתי [פרשתא ח' ה' ט'] וע' תוס' זבחים ל"ז ע"ב ד"ה קודש הם: