רמב״ם - הלכות תמורה · פרק ב׳

מצות קע שיהיה התמורה קדש אם המיר כדכתיב והיה הוא ותמורתו יהיה קדש. התמורה היא שיאמר בעל הקרבן על בהמה חולין שיש לו הרי זו תחת זו או תמורת זו או חליפת זו כדתנן במתני' דפרק כיצד מערימין דלשון תמורה נינהו כדכתיב לא יחליפנו ולא ימיר ותחת נמי אשכחן דהוא לישנא דאתפוסי כדכתיב ואם תחתיה תעמוד הבהרת דעמדה במקומה והיינו דומיא דאתפוסי שהקדש עומד במקומו אבל זו מחוללת על זו אין זו תמורה דלשון חילול הוא ולא אמר כלום שאין בהמת קדש תמימה יוצאה לחולין ותחת עולה זו ותחת עולה או חטאת שיש לו בבית שם במשנה דכיון שמזכיר שמם או מקומם פשיטא דהוי תמורה אבל אמר הרי זו תמורת חטאת תמורת עולה לא אמר כלום כיון שלא אמר זו או שיש לו בתוך הבית דהכי משמע פשטיה דקרא לא יחליפנו ולא ימיר אותו דקאי אבהמה דקדש שלא יחליף אותם וכיון שלא אמר זו או שיש לו בתוך הבית אף על גב דאמר תמורת עולה לא אמר כלום.

היו לפניו ב' בהמות א' חולין וא' הקדש שנפל בה מום שם בעי' דאביי היו לפניו ב' בהמות של קדש בעלת מום וב' בהמות של חולין תמימות ואמר הרי אלו תחת אלו מהו מי אמרינן לאתפוסי מתכוין ולקי או לאחולי בעלות מום לפדותם מתכוין וה"ה נמי דמצי למבעי בחדא אלא איידי דבעי מיבעיא הך בעיא אחריתי בתרתי נקט סרכא דתרתי משמע מהכא דאי אמר בפי' התפסה כגון שהניח ידו על בהמת חולין ואמר זו תמורה זו שהיא תמורה ולקי ואי אנח ידיה אבהמה הקדש ואמר הרי זו תמורה זו הרי חללה על בהמת חולין והוא כפודה בעלת מום שעומדת לפדיון על בהמה זו ולא איבעי' לן אלא היכא דאמר סתם מי אמרינן לאתפוסי איכוון ולקי או לאחולי ולא לקי ואם תמצא לומר כל היכא דאיכא היתרא לא שביק אינש היתרא דאחולי ועביד איסורא דאתפוסי אכתי איבעיא לן ב' בהמות של קדש א' תמימה ואחת בעלת מום וב' בהמות של חולין כמותן ואמר הרי אלו תחת אלו מהו מי אמרינן תמימה תחת תמימה לאתפוסי בעל מום תחת בעלת מום לאחולי או דילמא תמימה דחולין תחת בעלת מום דהקדש בעלת מום דחולין תחת תמימ' דהקדש תרוייהו לאתפוסי ולקי ואם תמצא לומר כל היכא דאיכא היתרא דאחולי בעלת מום תחת בעל מום ולא עביד איסורא ולאחולי הוא ולא לקי אלא חדא ואף על גב דפשיט לעיל דלא שבק היתרא ועביד איסורא איכא למיבעי הכא הואיל ואי איפשר דלא עביד איסורא בחדא איכא למימר כי היכי דבהא עביד איסורא דהא נמי לא איכפת לן קמ"ל דכל היכא דאיכא היתרא לא עביד איסורא ואכתי אבעיא לן שלש בהמות של קדש וא' מהן בעלת מום וג' בהמות של חולין תמימות ואמר הרי אלו תחת אלו מהו מי אמרינן מדתמימות תחת תמימות לאתפוסי תמימות נמי תחת בעלת מום לאתפוסי דאע"ג דפשטינא כל היכא דאיכא היתרא לא עביד איסורא איכא הכא למיבעי דאיכא למימר זיל בתר רובא וכיון דעל כרחין רובא לאתפוסי דהשתים דהקדש תמימו' וליכא אחולי בהו שלישית נמי אתפוסי או דילמא הכא נמי כל היכא דאיכא היתרא לא עביד איסורא וההוא בתריתא לאחולי בעל מום דהקדש תחת תמימה דחולין הוי ואם תמצא לומר הכא נמי כיון דאכתי גברא לא איתחזק באיסורי דבבציר מתלתא זימני לא הויא חזקה לא שביק היתרא ועביד איסורא אכתי איבעי ליה לרב אשי היו ד' בהמות הקדש ואחת מהן בעלת מום וד' בהמות של חולין ואמר הרי אלו תחת אלו מהו הכא ודאי כיון דאתחזק גברא באיסורא לקי ד' מלקיות בכולן או דילמא אע"ג דאיתחזיק באיסורא לא שביק איניש היתרא ועביד איסורא והוי בתריתא לאחולי ולא לקי עלה תיקו וכיון דסלקא בתיקו לא לקי דהתראה ספק היא ואמרי להתראה נתכוון והרב ז"ל נקט עשר תחת ד' דבעי' דרב אשי דארבע לאו דוקא וה"ה עשר או יותר ובעי' דאביי דב' בהמות של קדש אחת תמימה ואחת בעלת מום וא' ושתים של חולין אחת תמימה וא' בעלת מום נקט' בתרתי משום דלא הוי בהנהו גווני דלעיל דכל בהמות חולין הוו תמימות ובבהמות דקדש איכא חדא בעלת מום.

האומר הרי זו תמורת עולה ושלמים דבריו קיימים ויביא בדמיה תמורת עולה ושלמים אמר הרי זו תמורת עולה תמורת שלמים אם נתכון לכך מתחלה דבריו קיימים ואם היה נמלך אפילו תוך כדי דיבור לשון ראשון עיקר והויא תמורת עולה שם פרק כיצד מערמין במשנה הרי זו תמורת עולה תמורת שלמי' הרי זו תמורת עולה דברי ר' מאיר דאית ליה תפוס לשון ראשון א"ר יוסי אם לכך נתכון מתחלה הואיל וא"א לקרות שני שמות כאחת דבריו קיימים וחציה תמורת עולה וחציה תמורת שלמים אחר שתמכר ואם משאמר תמורת עולה נמלך ואמר תמורת שלמים הרי זו תמורת עולה ובהכי עסקינן שהיו לפניו עולה ושלמים כשהמיר את זו בהן ובגמרא אמר רבי יוחנן הכל מודים באומר תחול זו ואחר כך תחול זו דברי הכל תפוס לשון ראשון לא תחול זו אלא א"כ חלתה זו תרויהו קדשו לא נחלקו אלא כגון משנתינו דאמר תמורת עולה תמורת שלמים ר' מאיר סבר מדהוה ליה למימר תמורת עולה ושלמים ואמר תמורה תמורה הוה ליה כאומר תחול זו ואח"כ זו ור' יוסי סבר אי אמר תמורת עולה ושלמים הוה אמינא קדושה ואינה קריבה וטעה האי גברא בהכי דסבר אימא תמורה אכל חד וחד ותהוי קדושה גמורה ליקרב הילכך אע"ג דאמר בהאי לישנא לתרויהו אינון והוה ליה כאומ' לא תחול זו אלא א"כ חלה זו אם לכך נתכון מתחלה:

היו לפניו שתי בהמות כו'. ירושלמי נזיר פ"ב ה"א כל הלשונות משמשות לשון חילול כו' כל הלשונות משמשות לשון תמורה חוץ מלשון חלול כו' תני ר"ה חליפי זו תמורה זו לא אמר כלום, וזה דר' הושעיא פליג וסבר דבקדשי בדק הבית אין חליפין לשון חלול וכן מתניא בתלמודין וכן פסק רבינו לעיל הלכות ערכין. ואמר שם אהן תחת (כצ"ל וכן הגיהו) משמש לשון חלול ולשון תמורה אילין קדשי מזבח אית בהון חלול ואית בהון תמורה קדשי המזבח שקדם הקדשן את מומן, פירוש דאם לא קדם הקדשן למומן אין להם רק קדושת דמים ולא עבדי תמורה ואם הן תמימין לא מתחללין ולכך בקדם הקדישן למומן שייך בהו דין חלול ודין תמורה. ואם אמר זו תחת זו בא להקריב תמימה אומר לו לדמים קדשה בא לוכל בעל מום אומר לו לתמורה קדשה, והדבר תמוה אם לדמים קדשה אטו מי לא מקריב התמימה שחילל עליה והלא סוגיות מפורשות בכ"מ דפדיון בעלת מום קרב. לכן נראה דמיירי כגון בפסח שאינו קרב רק זכר ומותרו קרב שלמים ובמפריש נקיבה לפסחו פסק רבינו לעיל הלכות ק"פ פ"ד ה"ד דאינו קרב פסח ואם נשתייר עד שהקריב פסחו אינה קרבה שלמים רק תרעה עד שתסתאב ויביא בדמיה שלמים וכדתניא תמורה (דף י"ט) ובמשנה פסחים (דף צ"ז) ובהמיר בפסח אחר חצות כתב לקמן פ"ג ה"א דקריבה שלמים ובירושלמי סו"פ מי שהיה טמא פליגי אמוראי דאיכא מאן דאמר דאף אם המיר בו בי"ג קרב שלמים יעו"ש וזה דאמר באמר על פסח שהומם זו תחת זו דאם בא להקריב התמימה היינו שאמר על תמימה נקיבה זו תחת הפסח ובא איהו להקריבה לשלמים כדין תמורת פסח אמר לו לדמים קדשה דתחת לישנא דחלול הוא והוי כמפריש נקיבה לפסח דרועה ויביא בדמיה שלמים והיא עצמה אינה קריבה שלמים דמקדושה דחויה אתיא דלפסח לא חזיא לכן נדחית גם משלמים, בא לאכול הבעל מום זה הפסח הבע"מ בא לאכלו בתורת חולין אמר לו לתמורה קדשה דאימור לישנא דתחת הוי לשון תמורה ונשאר הבעל מום בהקדשו וטעון פדיון וכמו דכתיב והיה הוא ותמורתו יהיה קודש. ומדוייק לפ"ז הא דנקט בא להקריב תמימה בלשון נקיבה ובא לאכול בעל מום בלשון זכר וזה נכון מאוד. אמר ר' יצחק בר' אלעזר מכיון שהוא יודע שכל המימר לוקה אף הוא לא עלתה על דעתו שהמיר, פירוש דמסתמא כוון ללישנא דאיהו מחלל את הבע"מ כי היכי דלא לילקי, ונשמע מהירושלמי דאף דבלשון חלול היא רועה ובלשון תמורה היא קרבה אמרינן דלא שביק היתרא ועביד איסורא ומסתמא חילל והיא רועה כמפריש נקיבה לפסחו דאינה קריבה שלמים, זה ביאור הירושלמי אשר המפרשים לא מצאו ביאורו יעו"ש ודוק: אמנם רבנן בתוספות תמורה (דף ז') ד"ה אפילו והא דאמר לקמן המקדיש נקיבה לעולה כו' צ"ל דלקי הרי דעתם דמפריש נקיבה לעולה לוקה משום מקדיש בעל מום, ולכאורה ה"ה במקדיש נקיבה לפסח לוקה וא"כ אף אם נאמר דכוון ללישנא דאחולי והוי מחלל הפסח על הנקיבה ומקדיש נקיבה לפסח וא"כ לוקה ומה לי לאו דתמורה או לאו דמקדיש בעל מום. אם לא דנאמר דכאן דמותר פסח קרב שלמים רק דנדחה מתורת הקרבת גופו לשלמים הואיל דמקדושה דחויה אתי, אבל דין מותר פסח דלשלמים אזיל ושלמים קרב בזכר ונקיבה לכן במפריש נקיבה לפסח אינו לוקה משום מקדיש בע"מ כיון דלדין מותר חזי וזה יתכן: אולם גוף הדין שכתבו דמפריש נקיבה לעולה לוקה הגם כי יש קצת סעד לזה מהך דאמרו פ"ז דתמורה בעדר שכולן זכרים אפילו ר"א מודה דלא שביק אינש קדשי מזבח כו' לא נחלקו אלא בעדר שיש בו מחצה זכרים ומחצה נקיבות ר"א סבר אין אדם חולק את נדרו ומדנקיבות לאו עולות זכרים נמי לאו עולות כו'. ולכאורה אם נאמר דחולק את נדרו והקדיש כולן לדמי עולה לא עביד איסורא ואם נאמר דאין חולק את נדרו והקדיש את כולן לדמיהן והיינו לקדשי בדה"ב, הלא עביד איסורא דהמתפיס תמימים לבדק הבית עובר בלאו הבא מכלל עשה לכו"ע ולר' יהודה בלאו יעוין פ"ק דתמורה (דף ז'). ומסתברא טפי לומר דלא כוון למיעבד איסורא רק כוון להקדישם לעולות ולחלוק את נדרו וכמו דמבואר כאן הלכה ג' שאף אם שעל הבהמות התמימות על כרחו ללשון של תמורה נתכוון בכ"ז על הבעלת מום אמרינן דלהיתר נתכוין לאחולי, כש"כ דמסתברא לומר דטפי כוון לחלוק את נדרו מלאמר שהתפיס תמימין לבדה"ב ועביד איסורא. וסעד לדברי התוס' דמקדיש נקיבה לעולה לוקה כמקדיש בעל מום וא"כ אם תאמר דהקדישן לעולות ג"כ עביד איסורא וכיון דלא פליט מאיסור אמרינן דאין אדם חולק נדרו ולהקדש דמים נתכוון זה קדושת בדה"ב, בכל זה לא מסתברא דנקיבה אם כי לעולה לא חזיא בכ"ז בת קרבן הוי דחזיא לשלמים או לתודה ולא דמיא לבעל מום דלא חזי לשום קרבן, ויעוין תוספתא מכות פרק ה' המקדיש רובע ונרבע מוקצה ונעבד אתנן ומחיר עובר משום כל השמות כו' הרי דהנך דאינן ראוין לשום קרבן לוקה משום בע"מ אבל נקיבה לעולה לא שמענו דיעבור משום מקדיש בעל מום כיון דחזי לקרבן דעלמא ובפרט דבבמת יחיד כשרה נקבה לעולה כמפורש עו"ג (דף כ"ד ע"ב) עיי"ש. וראיה לזה מהך שאמרו פרק אלו קדשים (דף י"ט) ומודה ר"א במפריש נקיבה לאשם דאין בנה קרב אשם כו' והאי נמי חזי להקרבה כו' ואיך סלקא אדעתין דהבן קרב אשם הא אמרו לקמן על וולד תמורת אשם לפני כפרה אמר רבא שתי תשובות כו' חדא דאין אדם מתכפר בדבר הבא בעבירה ויעוין רש"י ותוס', ואם נאמר דמפריש נקיבה לאשם לוקה משום מקדיש בעל מום א"כ הולד איך יקרב אשם הא אין אדם מתכפר בדבר הבא בעבירה וכמו דפסיקא ליה לרבא בולד תמורת אשם ועל כרחין דמפריש נקיבה לאשם אינו עובר משום מקדיש בעל מום וה"ה במפריש נקיבה לעולה דמאי שנא ודוק: והנה שמועה דא שהביא רבינו בהלכה ג' צריכה ביאור שאומר שבע"מ מחולל על בע"מ שאינו מניח ההיתר ועושה האיסור, הרי גם במחלל על בעל מום הוי מקדיש בעל מום למזבח ואף אם אקדשיה לדמים לקי וכמו שהביאו רבינו ריש הלכות איסורי מזבח. הן דיתכן משום דכי ממיר בעל מום עובר משום תרי לאוי לאו דתמורה ולאו דמקדיש בע"מ וכדאמר שם (דף ז') ואי בתמורה ששה הוי דאיכא נמי לאו דתמורה לכן כי מכוון לאחולי הוי לאו דמקדיש בעל מום לחודא, אכן זה דחוק בלשון לא שביק היתרא וכן לשון רבינו שאינו מניח ההיתר מורה דהיתר גמור הוי. לכן נראה דהנה לפי מה שסידר רבינו ההלכות הוי סיפא מילתא דפשיטא יעוין לחם משנה שהרגיש בזה. ונראה דרבינו למדנו דלא נאמר שהתפיס התמימה של הקדש בבעל מום דחולין וחילל את הבעלת מום של הקדש בתמימה דחולין דאף דאין עבירה רק בגוף אחד הוא הבע"מ דחולין מכל מקום איכא ביה תרי לאוי לאו דתמורה ולאו דמקדיש בעל מום לכן אמרינן דכוון לחלל הבע"מ דחולין על בע"מ דהקדש ולא עבר כלל משום מקדיש בע"מ דכיון דאינו מגרע הקדושה ממה שהיתה מקודם היינו קדושת דמים שנפדה היה חל על הבהמת הקדש שהוממה והשתא כי חלל על הבע"מ ונמצא דמומו קדם להקדישו ואין קדוש רק לדמים בעלמא וכי יפדה יצא לחולין לגוז ולעבוד ובזה לא לקי משום מקדיש בע"מ. והא דאמר בפ"ק (דף ו') גבי שעיר המשתלח לא צריכא כגון שהומם וחללו על אחר דפירשו רש"י ותוס' דעובר על השני משום מקדיש בע"מ הרי דמחלל בע"מ דהקדש על בע"מ דחולין ג"כ לקי משום מקדיש בעל מום לפ"ז ע"כ מיירי בשהשני בעל מום עובר דאז נתקדש הבעל מום עובר דחולין קדושת הגוף ואז לקי משום מקדיש בעל מום, כן נראה לדעתי ודוק היטב:

האומר הרי זו תמורת עולה ושלמים דבריו קיימים ותמכר ויביא בחצי דמיה תמורת עולה ובחצי דמיה תמורת שלמים, אמר הרי זו תמורת עולה ותמורת שלמים אם נתכוון לכך מתחילה דבריו קיימים ואם לא נתכוון בתחילה אלא לתמורת עולה וחזר ואמר תמורת שלמים אע"פ שחזר בתוך כדי דבור אין תופשין אלא לשון ראשון והרי היא תמורת עולה בלבד. אע"פ שחזר תוך כדי דבור, הש"ך בחו"מ סי' רנ"ה הקשה על הרמב"ם מסוגית הגמ' דב"ק דף ע"ג דמקשה שם בגמ' וסבר ר' יוסי תוכ"ד כדבור והתנן הרי זה תמורת עולה ונמלך ואמר תמורת שלמים הרי זו תמורת עולה, והוינן בה נמלך פשיטא, ואמר ר"פ נמלך תוכ"ד קאמרינן, ומתרץ תרי תוכ"ד הוי וכו' ומפורש בגמ' דהקדש וממיר דינו כשאר דברים, ועי' בקצוה"ח שם שכתב לתרץ דהרמב"ם דחה סוגיא דב"ק מהא דנזיר הריני נזיר מן הגרוגרת ומן הדבלה ב"ש אומרים נזיר ובית הלל אומרים אינו נזיר ומקשה בגמ' אב"ש אמאי מכל אשר יעשה מגפן היין אמר רחמנא וכו', אלא ב"ש סבר לה כר"מ דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה וכיון דאמר הריני נזיר ה"ל נזיר כי קאמר מן הגרוגרת ומן הדבילה לאתשולי הוא דקאתי, וב"ש לטעמייהו דאמרי אין שאלה בהקדש, וע"ש בתוס' דלאתשולי לאו דוקא אלא שבא לחזור וע"ש עוד בתוס' דהוא תוכ"ד ומבואר דאי אין שאלה בהקדש לא מהני תוכ"ד ונדחה סוגיא דב"ק, ולכן בתמורה דקיי"ל דתמורה בטעות הוי תמורה ואין שאלה בתמורה ל"מ ג"כ חזרה כמו לב"ש בהקדש. והנתיבות כתב ע"ד הקצוה"ח דכיון דלא אשכחן בזה פלוגתא אין סברא לומר דנדחה, ועוד דאיך יפרש הסוגיא דב"ק הך מתני' דנזיר דמוכח דאי אין שאלה בהקדש ל"מ תכ"ד, ובעיקר יסוד דברי הקצוה"ח חילק הנתה"מ דלא ילפינן אלא דתמורה בשוגג ובטעות הוי תמורה דילפינן מקרא דיהי' קודש, אבל לחזור מתמורת עולה לתמורת שלמים אה"נ דמהני. והנה סברתו שדחה בזה דברי הקצוה"ח אינה מוכרחת דאם הי' אפשר לעשות למפרע הדבור של עולה שיהי' שלמים היו דבריו נכונים, אבל באמת זה א"א ואם נימא שתהי' שלמים ע"כ צריך לבטל הדבור הקודם ושיתפוס הדבור השני, וזה א"א מקרא דיהי' קודש, אלא דצריך לבאר במה פליגי הנך סוגיות ואיך נפרש מתני' דנזיר לפי סוגיא דב"ק. ונראה עפ"מ שכ' הרמב"ם בפ"א מהל' נזירות הלכה י' אבל האומר הריני נזיר מן הגרוגרות או מן הדבילה וכיוצא בהן הרי זה אסור בהן ואינו נזיר, ובהשגת הראב"ד זה אינו מחוור דסתם מתני' דלא כר' נתן דקאמר לב"ה נדור ואינו נזיר, והכ"מ כתב שהרמב"ם הי' גורס מתני' כר' נתן והקשה הלח"מ דהא ר' יהודא קאמר דב"ש נדור ואינו נזיר קאמר ואי ב"ה נמי הכי ס"ל במאי פליגי ודוחק לומר דלא פליגי וקושייתו אינה קושיא דאה"נ דלר"י פליגי בזה אי נדור אי אינו נדור אבל לת"ק פליגי אי נזיר אי אינו נזיר אבל בנדור מודו ב"ה. והלח"מ כתב דכיון דבגמ' אמרינן דב"ה ס"ל כר"ש ומשו"ה אינו נדור כמו שכתבו בתוס' וא"כ הרמב"ם דפסק כרבנן ממילא הוי נדור, והוא בעצמו דחה זה וכתב כן בטעמו של הראב"ד דהא דקיי"ל כרבנן היינו דוקא באומר אילו הייתי יודע כדקאמר ר' יוחנן שם ופסק כן הרמב"ם וא"כ הכא אפי' רבנן מודו, ובטעם דברי הרמב"ם כתב הלח"מ דברים שאינם מבוררים כלל אך כונתו כפי שהגהתי בספר הרמב"ם שלי דצריך למחוק מתחילה תיבת אינו ולהעמידו אח"כ [וכך צ"ל אלא משום דאית לי' כסתם מתני' דב"ה סברי (אינו) נדור ואינו נזיר אבל אי הוי סברי [אינו] נדור ואינו נזיר] וגם צ"ל במקום לא אמנו דבריו לגמרי שבדפוס צ"ל לא נתנו דבריו לדחות לגמרי, וכונתו דאף דהוא לא אמר אילו הייתי יודע מ"מ בלא סברא דר"ש דאית לי' שלא התנדב וכו' צ"ל כאן נדור דהא אפשר להיות נדור מן הגרוגרות משא"כ התם דא"א להביא מנחה מן השעורים [ובספר הרמב"ם כתוב עוד בכ"י מרן ואפשר להגיה דברי הלח"מ באופן אחר שצ"ל אע"ג דלא אמר אילו הייתי יודע כי התם אהנו דבריו לפחות ליהוי נדור ואינו נזיר ע"כ]. אך בלא דברי הלח"מ נראה ליישב באופן אחר דלפ"מ דאמר מעיקרא מאן תנא דכי אמר הרי עלי מנחה מן השעורים יביא מן החטים אמר חזקי' במחלוקת שנוי' וב"ש היא ע"כ סובר דלת"ק מכיון דלא סבר כר"ש צריך להיות נזיר, וקשה הא דאף דת"ק לא סבר לסברא דר"ש שלא התנדב כדרך המתנדבים עכ"פ הרי הוי נזיר אי סבר דיש שאלה בהקדש, וצ"ל דאה"נ דכונת חזקי' לומר דאתא לגמרי כב"ש ואין שאלה להקדש, וא"כ ר"ש דאמר שלא התנדב כדרך המתנדבים נמי סבר כב"ש ולא מסתבר כלל, ולכן נראה עפ"מ שכ' הנתה"מ בסי' רנ"ה דבאמר הרי עלי תודה ולחמה מן החולין לא שייך תכ"ד דהא לא חזר מן התודה, ודימה זה לאומר הריני נזיר עד שאשתה יין, וכתב דנראה דאפי' אמר הריני נזיר שאשתה יין נמי אסור וא"כ כיון דנאמר דסבר אין אדם מוציא דבריו לבטלה לא הוי כלל נדר ופתחו עמו דהא אינו חוזר כלל ממה שאמר הריני נזיר אלא דרוצה להיות נזיר ואינו אסור ביין וזה א"א והוי מתנה עמשכב"ת, וזהו מה דהוי סבר חזקי' דהרי עלי מנחה מן השעורים מביא מן החטים דכיון דנתחייב במנחה אלא שרוצה להביא מן השעורים וזהו מתנה עמשכב"ת, ור' יוחנן סבר דבכה"ג לא דמי כלל למתנה עמשכב"ת ורבנן נמי לא מחייבי אלא באומר אילו הייתי יודע. ולפ"ז נאמר דמה דאמר בסוגיא מקודם דב"ה סברי כר"ש היינו אליבא דחזקי' והוא תי' אחר לגמרי וכמו אבע"א דלפ"ז לא צריך כלל לסוגיא דמעיקרא דאפי' יש שאלה בנזירות הכא לא מהני חזרה דהוי מתנה עמשכב"ת וזהו מאי דאמר אח"כ ב"ש כר"מ וכר"י שכתבו בתוס' דזהו ר"י דמתני' ולא שייך הלשון ר"ש כר"י דהא ר"י אליבא דתרווייהו אמר אלא כר' יהודה היינו תנא דמתני' דמנחות דפליג על ר"ש כדמוכח להדיא בתוספתא דזהו ר' יהודה. ועכשיו מיושב שפיר דסוגיא דב"ק הוא אליבא דחזקי' דלא פליגי כלל ב"ש וב"ה בענין חזרה תכ"ד ולעולם חזרה אינו תלוי בדין שאלה בנזירות, אלא דצריך להוסיף על זה שכתבתי דסוגיא דב"ק כחזקי' דלכאורה מהא דחזקי' אינו הכרח דלא אמרינן היכי דאין נשאלין לא מהני חזרה תכ"ד, אלא דסבר דלא שייך כאן דין חזרה משום דאינו חוזר מעצם הנזירות או המנחה. אכן יש לומר דהא בהא תליא דאי חזקי' הוי סבר ליסוד זה דהיכי דאין נשאלין לא מהני חזרה א"כ אין יסוד לחדש מדברי ב"ש דלא שייך חזרה באופן זה וכמו דאנו רואין דר' יוחנן לית לי' הך סברא, וע"כ דהא דמחדש חזקי' סברא זו בשביל דלא ניחא לי' לאוקמי כגון דאמר אילו הייתי יודע, ומוכרח לחדש מדברי ב"ש סברא זו דלא שייך חזרה באופן זה, אבל אי הוי סבר כסברת גמ' הקודמת דהיכי דאין נשאלין לא מהני חזרה א"כ אין מקור לחדש סברת חזקי' וע"כ מוכח דחזקי' באמת לא סבר כן וכנ"ל. והנה מש"כ לפרש הא דאמר וב"ה כר"ש דהוי כמו אבע"א דצריך לזה להגיה ולומר ב"ש כר' יהודא כדאמר בסיפא אינו מוכרח לתירוצי על הרמב"ם דאפי' אם נפרש כפי' התוס' וניישב דברי הרמב"ם בפ"א מנזירות כמש"כ הלח"מ דהרמב"ם סובר דסברא דר"ש שלא התנדב וכו' הא לא סבר ת"ק ורק דהתם גבי מנחה מן השעורים שצריך לחייבו יותר מדבורו בזה לא סבר ר' יוחנן בלא אומר אילו הייתי יודע, אבל הכא לאסרו בגרוגרת ודבילה דעכ"פ דעתו הי' לאסור עצמו, והוי כאומר אילו הייתי יודע, אלא דכ"ז אליבא דר' יוחנן, אבל לחזקי' ודאי הוא מטעמא אחרינא וכמש"כ, וראי' לזה דהא במנחות לא הוזכר כל הסוגיא דנדרים ועי' בתוס' שם, ולכן נוכל שפיר לומר דסוגיא דב"ק אזלא אליבא דחזקי', ורק מהא דאמר אח"כ בהא דר' נתן ב"ש כר' יהודה היינו בר פלוגתא דר"ש וכמש"כ ומקיצור דברי הגמ' משמע דגם מעיקרא דאמר ב"ה כר"ש היינו לכונה הנ"ל וכמש"כ.ב) שם בגמ' זבחים דף ל' אבע"ל הרי זו תמורת עולה ושלמים מהו לחצות מהו, אמר אביי בהא ודאי מודה ר"מ, אמר רבא לאביי לדידך דאמרת בהא ודאי מודה ר"מ הרי שחיטה דלכי לחצות דמי ופליגי, אמר לי' מי סברת אינה לשחיטה אלא לבסוף ישנה לשחיטה מתוע"ס ומשנתנו דאמר סימן ראשון חוץ לזמנו סימן שני חוץ למקומו ע"כ. והקשה הקרן אורה דהכא מוכח דזה דוקא אם ישנה לשחיטה מתוע"ס, אבל אי אינה אלא לבסוף לא אמרינן דתפוס לשון ראשון משום דהוי כמו לחצות, וזהו לאביי ולרבא אפי' אינה אלא לבסוף אמרינן תפוס לשון ראשון, אבל עכ"פ אי ישנה מתוע"ס אפי' לאביי דסבר בלחצות מודה ר"מ מ"מ אי ישנה לשחיטה מתוע"ס שייך לומר תפוס לשון ראשון, ובפסחים בהא דהקדים מולים לערלים מוכח דאי ישנה לשחיטה מתוע"ס ודאי לא שייך לומר תפוס ל"ר דודאי חיילי תרווייהו עי' מה שכתב בזה. ונראה דהחילוק פשוט דהכא שפיר אמרינן דכיון דתפוס לשון ראשון ונעשה דין פיגול אף דלא נגמר עד סוף כל העבודות דכהרצאת כשר בעינן, מ"מ כיון דאם יגמרו כל העבודות בהכשר נעשה פיגול אמרינן דבפיגול לא גילתה התורה דיני פסולים, ומה דאמרינן מחשבות מוציאות זו מזו היינו בב"א ממש, ולרבא דלחצות נמי מודה ר"מ ע"כ נאמר דלא ידרוש מחשבות מוציאות זו מזו וצ"ע בזה, עכ"פ כל זה שייך בפיגול דהוי בזה שם פסול, אבל במולים וערלים כיון דמקצת ערלה לא פסלה א"כ אי ישנה לשחיטה מתוע"ס וליכא סתירה כלל עיקר הכשרו בכך ולא שייך כלל תפוס לשון ראשון לומר דכבר נפסל דלא נפסל כלל ועיקר הכשרו כן. עוד הקשה הק"א מה דהכא אמרינן דאפי' בסימן אחד למ"ד אינה אלא לבסוף לא הוי שחיטה ובחולין דף כ"ט לענין שחוטי חוץ אמרינן דבסימן א' לכו"ע הוי שחיטה הואיל ונעשה מעשה חטאת העוף וע"ש בתוס'. ונראה דהכא לענין פיגול בעי דוקא שחיטה המכשרת בקרבן זה וכיון דעולת העוף אין הכשרו בסי' א' לא הוי שחיטה לענין פיגול אבל בשחוטי חוץ בין כך וכך הוי שחיטה פסולה משום שחוטי חוץ ולא דמי לפיגול דאמרינן דמרצה לפיגולו, ורק דצריך שחיטה שכיוצא בה בפנים כשרה ולכן כיון דשחיטה זו בחטאת היתה כשרה אמרינן דשם שחיטה עלה לענין שחוטי חוץ.