רמב״ם - הלכות תמורה · פרק ד׳

ספר קרבנות · 13 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות תמורה · פרק ד׳

הלכה א׳

כֵּיצַד דִּין וַלְדוֹת הַקָּדָשִׁים. וְלַד שְׁלָמִים וּוְלַד תְּמוּרַת שְׁלָמִים הֲרֵי אֵלּוּ כִּשְׁלָמִים וְהֵן עַצְמָן כִּשְׁלָמִים לְכָל דָּבָר. וְכֵן וְלַד הַתּוֹדָה וּוְלַד תְּמוּרָתָהּ הֲרֵי אֵלּוּ יִקָּרְבוּ כְּתוֹדָה אֶלָּא שֶׁאֵינָן טְעוּנִין לֶחֶם שֶׁאֵין מְבִיאִין לֶחֶם אֶלָּא עִם הַתּוֹדָה עַצְמָהּ. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ז יב) "עַל זֶבַח הַתּוֹדָה" עָלָיו וְלֹא עַל וְלָדָהּ וְלֹא עַל תְּמוּרָתָהּ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בַּוְּלָדוֹת עַצְמָן אֲבָל וַלְדֵי וְלָדוֹת אֵינָן קְרֵבִין. שֶׁמִּתּוֹךְ מַעֲשָׂיו נִכָּר שֶׁהוּא מַשְׁהֶה אוֹתָן לְגַדֵּל מֵהֶן עֲדָרִים עֲדָרִים וּלְפִיכָךְ קוֹנְסִין אוֹתוֹ וְלֹא יַקְרִיבֵם:

הלכה ב׳

וְלַד הַחַטָּאת יָמוּת וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר וְלַד תְּמוּרָתָהּ:

הלכה ג׳

הַשּׁוֹחֵט אֶת הַחַטָּאת וּמָצָא בָּהּ בֶּן אַרְבָּעָה חַי הֲרֵי זוֹ נֶאֱכֶלֶת כִּבְשַׂר הַחַטָּאת. שֶׁוַּלְדֵי הַקָּדָשִׁים בִּמְעֵי אִמָּן הֵם קְדוֹשִׁים:

הלכה ד׳

וְלַד תְּמוּרַת הָאָשָׁם וּוְלַד וְלָדָהּ עַד סוֹף הָעוֹלָם יִרְעוּ עַד שֶׁיִּפּל בָּהֶם מוּם וְיִמָּכְרוּ וְיִפְּלוּ דְּמֵיהֶן לִנְדָבָה. וְאִם יָלְדָה זָכָר אַחַר שֶׁהִקְרִיב אֲשָׁמוֹ הַוָּלָד עַצְמוֹ יִקָּרֵב עוֹלָה. הִפְרִישׁ נְקֵבָה לַאֲשָׁמוֹ וְיָלְדָה תִּרְעֶה הִיא וּבְנָהּ עַד שֶׁיִּפּל בָּהֶן מוּם וְיִמָּכְרוּ וְיָבִיא בִּדְמֵי שְׁנֵיהֶם אֲשָׁמוֹ. וְאִם כְּבָר הִקְרִיב אֲשָׁמוֹ יִפְּלוּ דְּמֵיהֶן לִנְדָבָה:

הלכה ה׳

וְלַד תְּמוּרַת הָעוֹלָה וּוְלַד וְלָדָהּ עַד סוֹף הָעוֹלָם הֲרֵי אֵלּוּ כְּעוֹלָה וְהֵן עַצְמָן יִקָּרְבוּ עוֹלָה. הִפְרִישׁ נְקֵבָה לְעוֹלָתוֹ וְיָלְדָה אַף עַל פִּי שֶׁיָּלְדָה זָכָר יִרְעֶה עַד שֶׁיִּפּל בּוֹ מוּם וְיָבִיא בְּדָמָיו עוֹלָה. כְּבָר בֵּאַרְנוּ בְּמַעֲשֵׂה הַקָּרְבָּנוֹת שֶׁכָּל מָקוֹם שֶׁאָנוּ אוֹמְרִין יִפְּלוּ לִנְדָבָה הוּא שֶׁיִּתֵּן הַמָּעוֹת בַּשּׁוֹפָרוֹת שֶׁהָיוּ בַּמִּקְדָּשׁ שֶׁבֵּאַרְנוּ בִּשְׁקָלִים כַּמָּה הֵם. וּבֵית דִּין מַקְרִיבִין בְּאוֹתָן הַמָּעוֹת עוֹלוֹת נְדָבָה וְנִסְכֵּיהֶם מִשֶּׁל צִבּוּר וְאֵינָן טְעוּנוֹת סְמִיכָה. אֲבָל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר הוּא עַצְמוֹ יִקְרַב עוֹלָה אוֹ יָבִיא בְּדָמָיו עוֹלָה. הֲרֵי זוֹ טְעוּנָה סְמִיכָה וּנְסָכֶיהָ מִשֶּׁלּוֹ:

הלכה ו׳

וְלַד הַמַּעֲשֵׂר. [וּוְלַד] תְּמוּרַת הַמַּעֲשֵׂר. וְלַד תְּמוּרַת הַבְּכוֹר וּוַלְדֵי וַלְדוֹתֵיהֶן עַד סוֹף הָעוֹלָם. הֲרֵי אֵלּוּ לֹא יִקָּרְבוּ אֶלָּא יִרְעוּ עַד שֶׁיִּפּל בָּהֶן מוּם וְיֵאָכְלוּ כִּבְכוֹר וּכְמַעֲשֵׂר שֶׁנָּפַל בָּהֶן מוּם. וַלְדוֹת תְּמוּרַת הַבְּכוֹר לְכֹהֵן. וַלְדוֹת מַעֲשֵׂר וּתְמוּרָתוֹ לִבְעָלָיו:

הלכה ז׳

וְלַד תְּמוּרַת הַפֶּסַח כִּתְמוּרַת הַפֶּסַח. אִם הָיְתָה אִמּוֹ קְרֵבָה שְׁלָמִים וְלָדָהּ יִקָּרֵב שְׁלָמִים וְאִם הָיָה דִּינָהּ שֶׁתִּמָּכֵר וְיָבִיא בְּדָמֶיהָ שְׁלָמִים אַף וְלָדָהּ נִמְכָּר וְיָבִיא בְּדָמָיו שְׁלָמִים. הִפְרִישׁ נְקֵבָה לְפִסְחוֹ וְיָלְדָה. אוֹ שֶׁהִפְרִישָׁהּ מְעֻבֶּרֶת. הִיא וּוְלָדָהּ יִרְעוּ עַד שֶׁיִּפּל בָּהֶן מוּם וְיָבִיא בִּדְמֵיהֶן פֶּסַח. וְאִם נִשְׁאֲרָה נְקֵבָה זוֹ עַד אַחַר הַפֶּסַח אוֹ שֶׁיָּלְדָה אַחַר הַפֶּסַח. תִּרְעֶה הִיא וּוְלָדָהּ עַד שֶׁיִּפּל בָּהֶן מוּם וְיָבִיא בִּדְמֵיהֶן שְׁלָמִים:

הלכה ח׳

וַלְדוֹת הַקָּדָשִׁים שֶׁיָּצְאוּ דֶּרֶךְ דֹּפֶן. אוֹ שֶׁיָּלְדוּ טֻמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוּס וְכִלְאַיִם וּטְרֵפָה. הֲרֵי אֵלּוּ יִפָּדוּ וְיָבִיא בִּדְמֵיהֶן קָרְבָּן הָרָאוּי לְהָבִיא בִּדְמֵי וָלָד שֶׁל זוֹ:

הלכה ט׳

וְלַד בַּעֲלַת מוּם הֲרֵי הוּא כִּוְלַד הַתְּמִימָה לְכָל דָּבָר וְיִקָּרֵב כָּרָאוּי לוֹ:

הלכה י׳

קָדָשִׁים שֶׁהִפִּילוּ נֵפֶל אוֹ שִׁלְיָא יִקָּבְרוּ וַהֲרֵי הֵם אֲסוּרִים בַּהֲנָאָה:

הלכה י״א

הַמְשַׁנֶּה אֶת הַקָּדָשִׁים מִקְּדֻשָּׁה לִקְדֻשָּׁה עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר בִּבְכוֹר (ויקרא כז כו) "לֹא יַקְדִּישׁ אִישׁ אֹתוֹ" שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂנּוּ עוֹלָה אוֹ שְׁלָמִים. וְהוּא הַדִּין לִשְׁאָר הַקָּדָשִׁים שֶׁאֵין מְשַׁנִּין אוֹתָן מִקְּדֻשָּׁה לִקְדֻשָּׁה אֶחָד קָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ וְאֶחָד קָדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת. כֵּיצַד. אִם הִקְדִּישׁ לְבֶדֶק הַהֵיכָל לֹא יְשַׁנֶּה לְבֶדֶק הַמִּזְבֵּחַ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. וְאֵין לוֹקִין עַל לָאו זֶה:

הלכה י״ב

כֵּיצַד מַעֲרִימִין עַל הַבְּכוֹר לְהַקְדִּישׁוֹ לַמִּזְבֵּחַ הֶקְדֵּשׁ אַחֵר. מַקְדִּישׁוֹ בַּבֶּטֶן קֹדֶם שֶׁיִּוָּלֵד שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כז כו) "אֲשֶׁר יְבֻכַּר לַה'" (ויקרא כז כו) "לֹא יַקְדִּישׁ אִישׁ אוֹתוֹ". מִשֶּׁיְּבֻכַּר אִי אַתָּה מַקְדִּישׁוֹ אֲבָל אַתָּה מַקְדִּישׁוֹ בַּבֶּטֶן. לְפִיכָךְ יֵשׁ לוֹ לוֹמַר מַה שֶּׁבְּמֵעֶיהָ שֶׁל מַבְכֶּרֶת זוֹ אִם הוּא זָכָר הֲרֵי זוֹ עוֹלָה. אֲבָל אֵינוֹ יָכוֹל לוֹמַר זִבְחֵי שְׁלָמִים שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהַפְקִיעַ אוֹתוֹ מִקְּדֻשָּׁתוֹ כְּדֵי לֵהָנוֹת בּוֹ. וְאִם אָמַר עִם יְצִיאַת רֹב רֹאשׁוֹ יִהְיֶה עוֹלָה הֲרֵי זֶה בְּכוֹר וְאֵינוֹ עוֹלָה:

הלכה י״ג

וְאֵין מַעֲרִימִין עַל בֶּהֱמַת הֶקְדֵּשׁ לְהַקְדִּישׁ עֻבָּרָהּ קְדֻשָּׁה אַחֶרֶת אֶלָּא הֲרֵי הוּא כִּקְדֻשַּׁת אִמּוֹ. שֶׁוַּלְדוֹת הַקָּדָשִׁים מִמְּעֵי אִמָּם הֵם קְדוֹשִׁים כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וַהֲרֵי כָּל עֻבָּר מֵהֶן כִּקְדֻשַּׁת אִמּוֹ וְאֵינוֹ יָכוֹל לְשַׁנּוֹתוֹ בַּבֶּטֶן כְּדֶרֶךְ שֶׁעָשָׂה בִּבְכוֹר שֶׁהַבְּכוֹר בִּיצִיאָתוֹ הוּא שֶׁמִּתְקַדֵּשׁ. אַף עַל פִּי שֶׁכָּל חֻקֵּי הַתּוֹרָה גְּזֵרוֹת הֵם כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּסוֹף מְעִילָה. רָאוּי לְהִתְבּוֹנֵן בָּהֶן וְכָל מַה שֶּׁאַתָּה יָכוֹל לִתֵּן לוֹ טַעַם תֵּן לוֹ טַעַם. הֲרֵי אָמְרוּ חֲכָמִים הָרִאשׁוֹנִים שֶׁהַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה הֵבִין רֹב הַטְּעָמִים שֶׁל כָּל חֻקֵּי הַתּוֹרָה. יֵרָאֶה לִי שֶׁזֶּה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (ויקרא כז י) (ויקרא כז ל) "וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קֹדֶשׁ". כָּעִנְיָן שֶׁאָמַר (ויקרא כז טו) "וְאִם הַמַּקְדִּישׁ יִגְאַל אֶת בֵּיתוֹ וְיָסַף חֲמִישִׁית כֶּסֶף עֶרְכְּךָ עָלָיו". יָרְדָה תּוֹרָה לְסוֹף מַחֲשֶׁבֶת הָאָדָם וּקְצָת יִצְרוֹ הָרַע. שֶׁטֶּבַע שֶׁל אָדָם נוֹטֶה לְהַרְבּוֹת קִנְיָנוֹ וְלָחוּס עַל מָמוֹנוֹ וְאַף עַל פִּי שֶׁנָּדַר וְהִקְדִּישׁ אֶפְשָׁר שֶׁחָזַר בּוֹ וְנִחַם וְיִפְדֶּה בְּפָחוֹת מִשָּׁוְיוֹ אָמְרָה תּוֹרָה אִם פָּדָה לְעַצְמוֹ יוֹסִיף חֹמֶשׁ. וְכֵן אִם הִקְדִּישׁ בְּהֵמָה קְדֻשַּׁת הַגּוּף שֶׁמָּא יַחְזֹר בּוֹ וְכֵיוָן שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִפְדּוֹתָהּ יַחְלִיפֶנָּה בִּפְחוּתָה מִמֶּנָּה. וְאִם תִּתֵּן לוֹ רְשׁוּת לְהַחְלִיף הָרַע בְּיָפֶה יַחְלִיף הַיָּפֶה בְּרַע וְיֹאמַר טוֹב הוּא. לְפִיכָךְ סָתַם הַכָּתוּב בְּפָנָיו שֶׁלֹּא יַחְלִיף. וּקְנָסוֹ אִם הֶחְלִיף וְאָמַר וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קֹדֶשׁ. וְכָל אֵלּוּ הַדְּבָרִים כְּדֵי לָכֹף אֶת יִצְרוֹ וּלְתַקֵּן דֵּעוֹתָיו. וְרֹב דִּינֵי הַתּוֹרָה אֵינָן אֶלָּא עֵצוֹת מֵרָחוֹק מִגְּדוֹל הָעֵצָה לְתַקֵּן הַדֵּעוֹת וּלְיַשֵּׁר כָּל הַמַּעֲשִׂים. וְכֵן הוּא אוֹמֵר (משלי כב כ) "הֲלֹא כָתַבְתִּי לְךָ שָׁלִישִׁים בְּמֹעֵצוֹת וָדָעַת". לְהוֹדִיעֲךָ קֹשְׁטְ אִמְרֵי אֱמֶת לְהָשִׁיב אֲמָרִים אֱמֶת לְשלְחֶיךָ:

קרית ספר · הלכות תמורה פרק ד׳

א׳

כיצד דין וולדות הקדשים וולד שלמים ולד תמורת שלמים הרי אלו כשלמים והן עצמן כשלמים לכל דבר כדתנן ריש פרק אלו קדשים וולד קדשים ותמורתן וולד ולדן הרי הן כשלמים וכו' בגמרא זכר לרבות את הוולד דכתיב גבי שלמים ואם זבח שלמים קרבנו והוה ליה למכתב אם מן הבקר הוא מקריב תמים יקריבנו אם זכר אם נקבה למה לי אלא לדרשה ותנן לא נחלקו על וולד וולד שלמים ותמורה שלא יקרב על מה נחלקו על הוולד רבי אליעזר אומר לא יקרב וחכמים אומרים יקרב ובגמרא אמר ר' יהושע בן לוי לא נחלקו שיקרבו אלא לא יקרבו דע"כ לא פליגי רבנן עליה דרבי אליעזר אלא בוולד אבל וולד דולד מתוך מעשיה ניכרת מחשבתו דלגדל קא בעי ליה ותני רבי חייא לסיועי לרבי יהושע בן לוי אם כשב הוא מקריב וולד ראשון קרב וולד שני אינו קרב דכשב וולד הוא והאי קרא גבי קדשים כתיב והיינו ע"כ כרבנן דאי לרבי אליעזר וולד ראשון נמי אינו קרב והך דרשה אינה אלא אסמכתא דהא ודאי הא דוולד שני אינו קרב הוי מדרבנן שמא יגדל ממנו עדרים עדרים כן כתבו התוספות שם פרק אלו קדשים וכן וולד התודה וולד תמורתה כדתנן התם ובגמרא מנין לרבות וולדות תמורות וכו' ת"ל אם על תודה וגו' יכול יהו כולן טעונות לחם תלמוד לומר על זבח התודה תודה טעונה לחם ולא וולדה ותמורתה.

ב׳

ולד החטאת ימות ואין צריך לומר וולד התמורה פרק וולד חטאת דתמורה ומעילה במשנה חמש חטאות מתות וולד חטאת ותמורת חטאת וכו' ואסיקנא דהוו הלכתא כדאמ' לעיל ולד תמורה הוי בכלל ולד חטאת דוולד חטאת להכי מתה שהרי אינה ראויה לכפרה שלא הפריש' מתחלה לכך והוא הדין נמי בוולד תמורה מהאי טעמא. השוחט את החטאת ומצא בה בן שמנה חי הרי זו נאכלת כבשר החטאת שוולדי קדשים במעי אמן הן קדושים ונראה דהיינו כשהיתה מעוברת כשהקדישה לחטאת דלא חשיב וולד חטאת הואיל והפרישה מעוברת דדעתיה נמי אוולד דעובר ירך אמו הואי ואפילו ילדו א"ר יוחנן רצה מתכפר בה רצה בוולדה מהאי טעמ' דלא איקרי ולד חטאת כדא' פ' התודה.

ד׳

ולד תמורת אשם ולד ולדן עד סוף העולם ירעו כדתנן פ' אלו קדשים תמורת אשם וולד תמור' וכו' ירעו ויפלו דמיו לנדבה ותמורת אשם וכו' ובין זכר בין נקבה תרעה דגמירי כל שבחטאת מתה באשם רועה ואם ילדה זכר התמורה לאחר שהקריב אשמו הוולד עצמו יקרב עולה כדאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה מחלוקת קודם כפרה אבל לאחר כפרה הוא עצמו קרב עולה אלא דסלקא בקשיא בגמרא משום דתני רב חנניה לסיועיה לרבי יהושע בן לוי וולד ראשון קרב וולד שני חשיבי דתמורה גופא קרי וולד הואיל ומכח אחר אתי. הפריש נקבה לאשמו וילדה תרעה היא ובנה שם במשנה המפריש נקבה לאשם תרעה וכו' ולעיל מיהא מתני' גבי מתני' דתמורה עולה אמר ר' יוסי ברבי חנינא ומודה רבי אליעזר במפריש נקבה לאשם דאין בנה קרב אשם דלא אמר אלא במפריש נקבה לעולה וילדה דיקרב עולה משום דאיכא שם עולה על אמו בעולת העוף אבל גבי אשם נקבה דליכא שם אשם על אמו מודה דאין בנה קרב ולהכי ירעו ויביא בדמי שניהם אשמו ואם כבר הקריב אשמו יפלו דמיהן לנדבה כדתנן גבי מפריש נקבה לאשם. הפריש נקבה לעולתו וילדה אף על פי שילדה זכר ירעה ויביא בדמי עולה כרבנן דפליגי ארבי אליעזר במתניתין יפלו לנדבה הוא שיתן המעות כשנפדות ומקריבין מהן עולות נדבה ונסכים משל ציבור ואינם טעונים סמיכה ומקום שנאמר יקרב הוא עולה או יביא בדמיו עולה טעון סמיכה ונסכים משלו כדא' התם.

ו׳

וולד המעשר תמורת המעשר וולד תמורת הבכורה וולדי וולדותיהן עד סוף העולם הרי אלו לא יקרבו דכתיב בהו מיעוטא לומר דהם קרבים ולא תמורתם כדא' לעיל וכדתנן פרק אלו קדשים גבי וולדות גם כן דיאכלו במומן לבעלים ולעיל בגמרא גבי תני ר' חייא לסיועיה לרבי יהושע בן לוי אם כשב הוא מקריב וולד ראשון קרב וולד שני אינו קרב הוא קרב ואין וולד כל הקדשים קרב ואמרינן ולד דמאן אי דעולה ואשם זכרים הם אי דחטאת הלכתא גמירי לה דלמיתה אזלי אמר רבינא לאיתויי ולד המעושרת מעשר בהמה שיצאה נקבה בעשירי ואחר כך ילדה וולדה אינו קרב אלא ירעה ויאכל במומו לבעלים כדין מעשר ופריך למה לי קרא עברה עברה מבכור קא גמר לה ובבכור לא קרב ולד דידיה דהא ליכא ולד בבכור דהא זכר הוא ומשני אפ"ה איצטריך קרא דהוא קרב ואין וולד כל הקדשים קרב משום דסלקא דעתך אמינא אין דנין איפשר משאי איפשר קמ"ל וולד תמורה דבכור נראה דכיון דולד הבכור לא קרב דהא לית ליה דזכר הוא הכי נמי ולד תמורתו כמעשר דאיתקדשו תרוייהו אלא הוו לכהן כבכור.

ז׳

ולד תמורת הפסח כתמורת הפסח אם שלמים שלמים אם דמיה שלמים ולדה נמי דמיו שלמים דאף על גב דבפסח גופיה ליכא ולד דהא זכר הוא אפ"ה אם הפריש נקבה לפסחו וילדה איכא מאן דאמר דקרב הוולד כדא' פרק אלו קדשים ולהכי בתמורה נמי אי היא קרבה ולדה נמי קרב שלמים כמוה דאף על גב דאמרינן ולד ראשון קרב מדכתיב אם כבש ולד שני אינו קרב כדאמרינן בתוספת' דרבי חייא והכא ולד שני הוא דתמורה גופה מכח אחר היא באה היינו דאין ולד שני קרב כזבח גופיה כי הכא במקום פסח אבל שלמים כמו אמו דהוי תמורת פסח וקרבה שלמים ולד נמי קרב כדאמר'. הפריש נקבה לפסחו וילדה או הפרשה מעוברת היא וולדה ירעו ויביא בדמיהן פסח ואם נשארה לאחר הפסח או ילדה אחר הפסח יביא בדמיהן שלמים אחר רעיה כדתניא פרק אלו קדשים ור' אליעזר אומר הוא עצמו יקרב שלמים אבל רבנן סברי דכיון דהיא עצמה לא קרבה שלמים אף ע"ג דפסח בשאר ימות השנה שלמים הוי ושלמים באים נקבה האי הואיל ומחמת קדושה פסולה באה דהפרשה לפסח ולא חזיא לפסח משום דהויא נקבה אידחו נמי משלמים היא וולדה אלא דמיהן יהיו שלמים.

ח׳

ולדות הקדשים שיצאו דרך דופן או שהיו טומטום ואנדרוגינוס וכלאים וטריפה יפדו ויביא בדמיהן קרבן הראוי להביא פ' יש בקרבנות תנן רבי אליעזר אומר הכלאים והטרפה וכו' לא קדושים ולא מקדישים אחרים כתמורה דקדש הם ואמרינן בגמ' מאחר שאין קדושים מהיכן מקדישים אלא אי אתה מוצא אלא במקדיש בהמה ואח"כ נטרפה דחיילה על הקדושה קודם ובמקדיש ולד ויצא דרך דופן אבל כלאים וטומטום ואנדרוגינוס אי אתה מוצא אלא בולדי קדשים שקדשה אמם קודם שנתעברה מהם דהשתא ממילא הם קדושים דעובר ירך אמו הוא ובהא הוצרך לומר דאין עושין תמורה לרבי יהודה דולד בעלמא עושה תמורה ומכל מקום שמעינן דוולדות אלו קדשי מצד אמן ואינן ראוים ליקרב ולהכי נראה דירעו ויפדו ויביא בדמיהן קרבן הראוי להביא בדמי ולד הנולד (כתקנו שלחו) כדא' לעיל. ולד בעלת מום הרי הוא כוולד התמימה לכל דבר ויקרב כראוי לו פרק קמא דתמורה פלוגתא דבן פדת ור' יוחנן סבר אף על גב דאימיה לא קדשה לגופה ולד מיהא קדש לגופיה. קדשים שהפילו נפל או שליא אסורים בהנאה ויקברו כדתנן פרק בהמה המקשה המבכרת שהפילה שליא ישליכנה לכלבים ובמוקדשים תקבר כגון בהמת שלמים שהפילה שליא דבין זכר בין נקבה דנפיק מבהמת הקדש קדש ובגמרא מאי טעמא משום דרובא בר קדושה הוא דבין זכר בין נקבה חוץ מנדמה למ"ד ולדות קדשים בהוייתן הם קדושים והכא נפל קדיש משום דילפינן מבכור דקדיש נפל זכר בבכור כדכתיב שגר כדדרשינן בכריתות וכמו שכתבו התוספות פרק בהמה המקשה:

י״א

אזהרת רעב שלא ישנה הקדשים מקדושה לקדושה כדכתיב לא יקדיש איש אותו גבי בכור ותנן פרק בתרא דתמורה אחד קדשי מזבח ואחד קדשי בדק הבית אין משנין אותם מקדושה לקדושה דקדשי בדק הבית שהקדישן למזבח לא עשה כלום ובקדשי מזבח אין משנין מקדושת עולה לשלמים או איפכא ובערכין פרק המקדיש תנן רבי ישמעאל אומר כתוב א' אומר תקדיש גבי בכור וכתוב אחר אומר אל תקדיש וכו' הא כיצד מקדישו אתה הקדש עילוי להעלות הבכור בדמים ויתן טובת הנאתו לכהן ואי אתה מקדישו הקדש מזבח שיהא שם זבח אחר חל עליו ובגמר' ורבנן דנפקא להו הך דרשא מכל חרם קדש קדשים מיבעי להו האי קרא דלא תקדיש בלאו שאם מתפיסו שם לזבח אחר עובר בלאו.

י״ב

כיצד מערימין על הבכור להקדישו למזבח הקדש אחר מקדישו בבטן קודם שיוולד דכתיב אשר יבוכר לה' לא יקדיש איש אותו משיבוכר אי אתה מקדישו אבל אתה מקדישו בבטן כדתנן במתני' דכיצד מערימין על הבכור מבכרת שהיתה מעוברת אומר מה שבמעיה של זו אם זכר עולה ואם נקבה שלמים בכור לא קדיש אלא בכור ברחם וכיון דמעיקרא אתפסיה בקדושה אחריתי תו לא חיילא קדושת בכורה ואמרינן בגמרא דסיפא דאמר אם נקבה זבחי שלמים לא איצטריך להערים בכור דנקבה לא קדשה בבכור אלא סיפא אתיא לבהמת הקדש דאם חטאת היא ונתעברה ורוצה להערים שלא ילך למיתה ישנהו לקדושה אחרת ואתיא כמאן דאמר דולדות קדשים בהוויתן הן קדושים כלומר ביציאתן ולא במעי אמן וכיון דאכתי לא קדיש בקדושת אמו מצי לארכובי עליה קדושה אחריתי דלכי מיתיליד לא להוי ולד חטאת אבל על זכר בכור לא מצי למימר זבחי שלמים שאינו מפקיע אותו מקדושתו כדי ליהנות בו ונראה דלא אסיר הא אלא מדרבנן ואם אמר עם יציאת רוב ראשו יהיה עולה הרי זה בכור ואינו עולה שם בעיא דרב עמרם לרב ששת אמר על הבכור עם יציאת רובו עולה עולה הוי או בכור הוי עולה הוי דכל פורתא ופורת' דקא נפיק הוי כליל או בכור הוי דכל פורתא ופורתא במלתיה קאי שכן קדושת בכור חלה על כל בכורות דעלמא מרחם ופשטי' לה מבעיא דאלפא גבי לקט דאמר אביי דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים ולכך כיון דהוי בשעת יציאת רובו דבעי למיחל קדושת בכור דברי הרב קודמים ובכור הוא.

י״ג

ואין מערימין על ולד בהמת הקדש לשנותו לקדושה אחרת דתנן התם רבן שמעון בן גמליאל אומר אין קדוש' חלה עליהם ואפילו קדושת אמן דקסבר בהוייתן כשהם נולדים והלכך אין שום קדושה חלה עליהם ואמרי' בגמ' והאי תנא סבר ולדי קדשי' ממעי אמן קדושים דגבי קרא דבכור דילפינן מיניה שיכול להקדישו קדושה אחרת בבטן כתיב אך למעוטי שאר קדשים דאין אדם מקדיש אותם קדושה אחרת בבטן דבמעי אמן קדושים קדושת אמן ונקטינן כהאי תנא כדמשמע התם בגמרא. כתב הרב ז"ל טעם היות התמורה קדש ותוספת חומש לפודה הקדשו דירדה תורה לסוף דעתו שאיפשר שניחם על מה שהקדיש ורוצה להחליפו בפחות ממנו או רוצה לפדות הקדשו בפחות לכך אמרה תורה שיהיה קדש מה שיחליף ושיוסיף חומש על שווי ההקדש מי שפודה הקדשו כדי לתקן דעותיו ולפי שקדושת מזבח חמורה מקדוש' בדק הבית החמיר' תורה שיהי' קדש כל חילוף קדושת מזבח ובקדושת ב"ה שיוסיף חומש לבד על הפדיון ונאמר הלא כתבתי לך שלישים במועצות ודעת:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות תמורה פרק ד׳

א׳

כמו שבארנו. נ"ב פסולי המוקדשין פרק י"ב.

ד׳

ואם ילדה זכר וכו' הולד עצמו יקרב עולה. ולא חש לקושיית הגמרא מהא דתני ר"ח ולד קרב ולא ולד ולד ויעוין לח"מ. נראה דבנועם לשון רבינו לעיל בד"א בולד עצמו אבל ולדי ולדות כו' ניכר שהוא משהה אותן לגדל עדרים כו' וזה בולד ולד שלמים שהיה יכול להקריבו אבל כאן הולד תמורת אשם שילדה אחר כפרה הרי אף שתאמר דולד תמורה הוי ולד שני מאי הוי מצי למיעבד להקריב התמורה לא מצי דהיא נקיבה ועל כרחו רועה עד שתסתאב ובעוד שלא נסתאבה ילדה ואמאי יקנסו אותו על הולד, רק הגמרא מקשה שפיר דקאמר דברי הכל קרב עולה אפילו ר' אליעזר דאמר קודם כפרה ימות ואיהו סבר לעיל ולד שלמים אינו קרב אע"ג דלא מינכר ממעשיו דלגדל בעי מ"מ גזר, רק דלא נימא דדוקא תמן גזר ר"א משום דהוי מילתא דשכיחא אבל ולד תמורת אשם לא שכיחא ולא גזר [דתמורה עבר על לאו ולקי] לכן מייתי דאי משום מלתא דלא שכיח לא מפלגינן מידי דהא ולד ולד דלא שכיח [דמהאי טעמא שרי רבה לעיל לכו"ע] ואפ"ה לא מקריבינן, ומש"ה לא קאמר רק קשיא דאפשר דכאן דאיכא תרווייהו דלא שכיח ולא מנכר מחשבתו מתוך מעשיו גם ר"א מודה דיקרב שלמים, אך לא ניחא ליה למיפלג כולי האי, אבל לרבנן אליבא דר' שמעון לא קשיא מידי וכיו"ב פירשו תוס' אקושייתם עיי"ש, ופשוט מאוד:

ו׳

ולד המעשר. נ"ב תמורה (דף י"ח ע"ב):

ח׳

ולדות הקדשים שיצאו דרך דופן כו' וטריפה הרי אלו יפדו ויביא בדמיהן קרבן כו'. רבינו סובר דאילו דברים שאין במינן קדושה גרעי מבעל מום כיון דאף קדושת תמורה ומעשר דחיילא על בעל מום לא חייל עלייהו לכן אינן צריכין מום דהוי כטמאה ואין לך מום גדול מזה, ולשמואל דחל קדושה על טריפה לא הוי מום קבוע לפדות עליהן ודלא כרש"י שפירש סוף פרק הערל ומה תקנתם ירעו ויסתאבו ויפדם ויאכלם והטריפה תקבר, הרי דסבר דצריכין מום קבוע לפדות ובטריפה אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים [ולשון הגמ' בדף י"א בלישנא אחרינא הלין הוא דלא קדשי גופייהו מורה דנפדין בלא מום], ומה דכתב רבינו גם על טריפה דיפדו אע"ג דאינה ראויה לאכילה ואיך פודין אותה להאכילה לכלבים הלא רבינו כתב פ"ב מהלכות איסורי מזבח ה"י שאין פודין טריפה להאכילה לכלבים, כבר עמד ע"ז זה כארבעים שנה הרב ר' ארי' ליב מסלוצק זצ"ל. ודע דאם נאמר אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים גם בקדשי בדק הבית ורבוותא בתוס' פ"ק דשבועות (דף י"א) הוכיחו דאף בפרה דקדשי בדה"ב הוי אין פודין לכלבים יעו"ש וכן מפורש בסוגיא דהאוכל חמץ של הקדש במועד מעל דגם בקדשי בדה"ב אין פודין להאכילן לכלבים יעו"ש. ולפ"ז בקדשי בדה"ב ודאי לא נפק"מ מידי בין קדם הקדישו למומו לקדם מומו את הקדישו דחילוק זה לא שמענו רק בקדשי מזבח משום דנחית בהו קדושת הגוף אבל בקדשי בדה"ב לא שמענו בשום מקום. וזה ברור ג"כ דבקדשי מזבח אף אם מעיקרא לא היו ראוים רק לכלבים היינו בשעת תחלת הקדש לא היו ראוים רק לכלבים בכ"ז אין פודין להאכילן לכלבים כמפורש בתמורה (דף י"ז) לשמואל דהוי סבר המקדיש טריפה צריכה מום קבוע לפדות ואי דאין פודין להאכיל לכלבים תמות, הרי אע"ג דמתחלת הקדש אינה עומדת רק לכלבים אינה נפדית, אבל זה דוקא בנחית עלה קדושת הגוף ולא היתה בת פדיה עד שיפול בה מום אבל אם בתחלת הקדש אינה ראויה רק לכלבים והיתה מתחלת ההקדש בת פדיה בזה שפיר פודין, דכמו לענין העמדה והערכה אע"ג דקדשי בדה"ב בני העמדה והערכה נינהו בכ"ז אם הקדיש שחוטין דבתחלת הקדש לאו בני העמדה והערכה הוי נפדין דהוי כמקדיש דיקלא בעלמא, כן אם הקדיש לבדה"ב טריפות כיון דמתחלת ההקדש אינה ראויה רק לכלבים שפיר נפדין לכלבים וז"ב. ולכן כתב רבינו בהלכות ערכין פ"ה אבל אם הקדיש שחיטה או נבילה לבדה"ב ה"ז תפדה כשאר המטלטלין (והשעה"מ לא דק בזה במחכ"ת) כיון שמתחלת הקדישה היתה ראויה לפדיה ולא היתה ראויה רק לכלבים פודין אותה אף לכלבים. אולם בקדשי מזבח אף שהיו ראוין לפדיה קודם שנעשו טריפה ג"כ אין פודין אותן וכמפורש סוף תמורה (דף ל"ג) דמוקמינן לה בשקדם הקדשן למומן ש"מ פודין את הקדשים להאכילן לכלבים, הרי אע"ג דמחיים נפל בהן מומא ואפ"ה אם מתו סבר דאין פודין אותן להאכילן לכלבים וע"כ לאמר דסבר רבינו כיון דבעודן במעי אמן אם היה נופל בהן מום היו ראוין לפדיה אגב אמן כדאמר בבכורות (דף ט"ו) דטעמא שמא יגדל מהן עדרים הא לאו הכי הוי נפקי ע"י פדיון אמם כמו שפירש רש"י תמן ד"ה לא אלימי למיתפס פדיונן לכן כיון שמתחילת יציאתן לעולם אינן ראוין רק לכלבים אע"ג דקדושת הגוף חל עליהן במעי אמן מיפרקי אף לכלבים [ומשום זה סבר דטריפה מיציאתו לעולם הוי מום לפדות אע"ג דבתוספתא דבכורות אמר דנשתברו רוב צלעותיה אינו מום עיי"ש] ודבר זה צריך ראיה: והנראה דלמד זה רבינו מהך דאמרו סוף פרק בהמה המקשה במוקדשין שהפילו שליא דיקברו משום דרובא בר מיקדש נינהו, וזה תמוה כיון דבמעי אמן הן קדושים דאי הוויתן מקדשתן איך נפלים יקברו וע"כ דבמעי אמן חלה עליהן קדושה, א"כ אף נדמה וטריפה וכיו"ב קדשי וכולהו בר מקדש נינהו. ומה שכתבו רבנן בתוס' דדמות יונה לא קדוש משום דאסור באכילה לא מסתברא דתפסינהו קדושת אמן (יעוין זבחים קי"ד תוס' סד"ה וקסבר), לא מחוור דא"כ טריפה לא קדוש בולדות קדשים ואיפכא אשכחן דאף בכורה תפסה בטריפה אף דהלידה מקדשתן והולד אסורה באכילה מ"מ תפסה הקדושה כמו דאמר בחולין (דף קל"ו) ולילף צאן צאן מבכור מה בכור אף טריפה כו' וערש"י שם, וכן כתב רבינו ריש הלכות בכורות, ואי משום נדמה הלא חלה הקדושה עליו. וצריך לומר דהפירוש בתוס' כיון דאף כשהוא במעי אמו אינה מתירתו שחיטת אמו לאכול ולא דמי לטריפה דקדוש בבכור דבמעי אמו חזי לאכול אבל בדמות יונה אסור גם בשחיטת אמו ואינו נאכל אף לרבנן לכן לא תפסה ביה קדושת אמו, וזה דבר חדש כיון דהנדמה נתהוה באופן זר שאוסרו לאכול ע"י אמו גם בקדשים לא קדוש, ולכן מפרש רבינו דאם הוי נדמה וכיו"ב אף כי המה קדשי מכל מקום הן נפדין ולא חיישינן לזה דלאו בני העמדה והערכה נינהו, וכן מה דאינן ראוין רק לכלבים לכן אמר הגמרא דרובא בר מיקדש נינהו באופן דאינו יוצא לחולין ע"י פדיון, ומוכרח מזה דהוי כבעלי מומים מעיקרן דלא איכפת בהו להעמדה והערכה, ולא דמיא לגיזה דאמר בפרק רה"ג דבעי העמדה והערכה דולדות קדשים עיקר קדושתן מתחשב מעת הלידה וכן לענין פדיה להאכיל לכלבים מעת ההקדש עומדת לפדות לכלבים וזה מן הלידה, ולכן שפיר פסק רבינו דיפדו. וכן יש להעיר מרש"י קדושין (דף ס"ח) בסוטה דאם לא תפסי קדושין מהראוי שתהא נפקעת עיי"ש ויש להאריך בזה ואכ"מ. ובתוספתא בכורות פ"ג כל הקדשים שהוקדשו בבטן ויצאו דרך דופן חלה קדושה עליהן היינו שאסורים בגו"ע וצריכין פדיון כו', ושם בכור ומעשר אין קדושה חלה עליהן הך מעשר ט"ס דולד מעשר ויוצא דופן אסור בגו"ע, אם לא דכוון על מעשר עצמו ודוק בכ"ז: ובזה יש לפרש בפרק אלו טריפות (דף נ"א) ת"ש ושוין שאם נולד הוא ומומו עמו כו' דרך דופן מי קדיש והא א"ר יוחנן מודה ר"ש לענין קדשים שאינו קדוש כו' דלענין בכור למה צריך להביא הך דמודה ר"ש ועיין תוס' שם. ולפי דעת רבינו א"ש דבלא זה הוי אוקמינא לענין ולד מעשר דנאכל במומו לבעלים ואין רואין מומו ביו"ט רק אם נולד ביו"ט ומומו עמו הא הוי חזי אגב אמו דאמו היתה נקרב בעזרה לשם שלמי חגיגה או שמחה ובמעי אמן הן קדושים והיו העוברים נאכלין בעזרה ולכך אמר דבקדשים גם ר"ש מודה דיוצא דופן אינו קדוש א"כ כיון דאינו במינו קדשים והוי מום לפדות כשיטת רבינו ואין צריך מום יותר ומאי נולד במומו דאמר ויעוין בכורות (דף נ"ז) ס"ל כר"ש ודלא כר' יוחנן ודוק היטב:

י״א

אם הקדיש לבדק ההיכל לא ישנה לבדק המזבח. כן פי' בפיהמ"ש ועי' בדברי רבינו בהלכות ערכין פ"ב הי"ג ובהשגות שם. וחושש אני שדעת רבינו שנלמד מהך קרא דלא יקדיש איש אותו וזה איש ולא ציבור, ובציבור מוציאין מקדשי בה"ב לקדשי מזבח ולכן הקילו בריש שבועות בשעיר של ר"ח להקריב ברגל שכולן באין על טומו"ק משום דעיקר הלאו לא נאמר בציבור ודוק:

י״ג

אע"פ שכל חוקי התורה גזירות הם כו' ראוי להתבונן בהם כו'. בדברי רבינו הנעימים יתבאר אי"ה בהלכות חמץ. אמנם דע כי לפי אשר אשער כוון רבינו פה למה שאמר בפרק א' דמפי השמועה למדו שכל ל"ת שאין בה מעשה אין לוקין חוץ מנשבע ומימר ומקלל חבירו, והנה על מקלל חבירו יליף בגמרא מקרא אם לא תשמור לעשות כו' ליראה השם הנכבד הנורא הזה והפלא ד' את מכותך, דמקלל חבירו בשם הרי אינו ירא השם שמזכירו על דבר האסור, ובנשבע יליף הגמרא מלא ינקה. אמנם בירושלמי סוף פ"ג דשבועות אמר ר"ל דיליף מכיון שנשבע פירוש בשם אינו ירא מהשם יתברך, והנה כבר כתב רבינו דהמקדיש בע"מ לוקה והוא לשון הגמרא תמורה (דף י"ז) לקי וכתב הכס"מ משום דאיתעביד מעשה בדיבורו וזה ניחא היכא דהקדיש לדמי אבל היכי דלא חלה קדושה כלל כמו על בע"מ קבוע לעולה בארתי בהלכות גירושין דלוקה ג"כ, והתם על מה לקי וכבר עמד החינוך בזה. והנראה פשוט דגם זה יליף מהך דאם לא כו' ליראה השם וכו' דמצאנו בקראי דמלאכי ואם אדונים אני איה מוראי הכהנים בוזי שמי כו' כי גדול שמי ואתם מחללים אותו כו' ושמי נורא, וא"כ הוי המקדיש בע"מ הוי בכלל ליראה את שם ד' והפלא מכותך וזה פשוט. לזה כתב רבינו דטעם תמורה שאסרה התורה הוא שלא יתחרט ויחליפנו באחר והוי כמו גדר שלא יקדיש פחות ונבזה ולא יהיה בכלל בוזי שמי. לכן גם בזה לוקה מקרא דאם לא תשמור ליראה והפלא כו', ולכך במשנה בקדשים ליכא מלקות ופשוט: ולפ"ז א"ש מה דכתבה רחמנא תמורה גבי מעשר, דבמעשר כתיב לא יבקר בין טוב לרע, ובירושלמי רה"ש פ"א ה"א רבב"ח בעא קומי ר"ז כתוב לא יבקר בין טוב עבר ובקר מהו שיעבור כו' כל דבר שבא להתיר אינו עובר מה בא להתיר כאן התורה התירה להקדיש בע"מ. ופירושו שהוא שלילה שאינו צריך לבקר שאעפ"י שבע"מ אסור להקדיש אינו צריך לבקר במעשר והרבה האריך רבינו בכיו"ב בשורש שמיני בספר המצות, א"כ כיון שלא חששה התורה גבי מעשר שמא יצא בעשירי בע"מ ומכניס כולן בדיר שיש בו תמימים ובע"מ (לשון הגמרא סוכה דף ל"ה) סד"א דלא קפיד רחמנא אלאו דתמורה ולא עשתה הגדר שלא יבוא להחליף בפחות ובע"מ, קמ"ל קרא דלא ימירנו דבמכוון אסור לאפוקי בע"מ בעשירי כדאמר הגמ' בבכורות (דף ל"ז ודף נ"ג) אי דמפיק ליה בריש עשרה לא יבקר כתב רחמנא, והפירוש דאינו צריך לבקר אבל במכוון אסור לאפוקי דא"כ הוי מקדיש בע"מ דדוקא שלא במכוון שריא רחמנא להקדיש בע"מ, אבל אי מפיק לה בריש עשרה הוי מקדיש בע"מ, ולכן לא הבדילה התורה בינו לשאר קדשים בלאו דתמורה וכתבה אצלו לא ימירנו ועיי' תו' דף נ"ח ד"ה ונוטל אחד: נ"ב ובזה אתי שפיר מה דסליק אדעתי' דרי"צ כו' במנחות דף פ"א ולימא כו' ואי הך כו' הא תהוי תמורה משום דעיקר לאו דתמורה הוא משום גדר שלא יחליף ברע וכאן דאל"כ רועה הוי כבהמה שאחזה דם דשרי להקיז דם ולעשות מום כדי שלא תמות כן הכא שרי להמיר שלא תהא רועה ואזלא לאיבוד ודו"ק: ועיין בתמורה (דף י"ג) מה דאמרו ר"ש ורבי, ור"ש יליף מעשר מתמורה, ובזה בארתי בחידושי מה דאמר שמואל (דף י"ז) דהמקדיש הטריפה צריכה מום קבוע כו' ופריך מהך דתנן ר"א אומר הכלאים והטריפה לא קדושין ולא מקדשין כו' לעשות תמורה כו' ותניא אר"מ כו' הא היתה כו' יעו"ש, וצ"ע דממשנה גופא מצי להקשות כיון דלא קדוש בתמורה דחלה על בע"מ כש"כ בתחלת הקדש, ולפ"ז יתכן דסבר כר"ש דיליף תמורה ממעשר לכן אע"ג דקדוה"ג חל על טריפה לשמואל בכ"ז בתמורה יליף ממעשר ובמעשר אם כי חל על בע"מ אבל על טריפה לא חל דכתיב אשר יעבור ואין הטריפה עוברת בכורות (דף נ"ז) ועוד ישבתי בחידושי ואכ"מ. ואע"ג דר"ש ורבי אמרו טעמים מדוע יצאת תמורה במעשר לדברי רבינו ג"כ א"ש כפי שביארתי והתורה כוונה להנך תלתא טעמים. וכמו שסיים רבינו בהפסוק הלא כתבתי לך שלשים במועצות כו' יעו"ש. ובריך רחמנא דיהיב לן אוריאן תליתאי כו' ודוק בכ"ז:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

שער המלך · הלכות תמורה פרק ד׳

ג׳

השוחט את החטאת כו' שולדי קדשים במעי אמן הם קדושים. עיין במרן כ"מ שתמה על רבי' דהא קי"ל כל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו ורשב"ג ס"ל דבהוייתן הם קדושים ועיין בהרב ברכת הזבח פ"ב די"ז ע"א מה שתי' ולי נראה ליישב עוד שרבינו סמך אההיא מימרא דר"א פ"ג דזבחים דל"ה ע"א דקאמר התם פיגל בזבח נתפגל בשליל וע"כ משום דס"ל כמ"ד דבמעי אמן הם קדושים וכמ"ש התוס' שם יע"ש עוד הק' הרב ל"מ ז"ל וז"ל אבל קשה על רבינו דבפ' בתרא דזבחים תנן הרובע והנרבע שהקריבן בחוץ פטור שנא' לפני משכן ה' והק' בגמ' ות"ל מואל פתח אהל מועד ומסיק בולדות קדשים וקסבר ולדות קדשים בהוייתן הם קדושים ואם כן רבינו ז"ל דפסק כאן דבמעי אמן הם קדושים איך כתב פ' י"ח מה' מעה"ק מתנית' כפשטה מקרא דואל משכן ה' את"ק יע"ש שהניחו בצ"ע ולי נראה ליישב ע"פ מ"ש התוס' שם ד"ה וקסבר וז"ל וא"ת ולוקמי נמי הכא כמ"ד במעי אמן הם קדושים וכגון שהקדיש בהמה מעוברת ושייר העובר כר"י דאמר בפ' כיצד מערימין אם שיירו משוייר כו' ואע"ג דר"י איתותב התם הא לבסוף מסיק כתנאי וי"ל דניחא ליה לאוקמיה בפשיטות כמ"ד בהוייתן הם קדושים עכ"ל ומאחר שרבינו ז"ל פסק כר"י דשיירו משויר כמו שנראה ממה שפסק בפ"ד מה' פסהמ"ו דין ו' גבי הפריש חטאת מעוברת וכ"כ רש"ל בס' יש"ש בב"ק פ"ז סי' ל' יע"ש ומש"ה הוצרך להביא ראיה מקרא דלפני משכן ה' ונפקא מינא להיכא דהקדיש בהמה מעוברת ושייר העובר ואף למ"ש הרב ל"מ בפ"ז מה' עבדים דין ה' שדעת רבינו לפסוק דשיירו אינו משוייר וכבר הכרחתי בדבריו עיין מ"ש בפ"ב מה' גניבה דין י"ב י"ל דאכתי נפקא מינה למ"ש התוס' וז"ל ועוד מצי לאוקמא בבהמה של חולין מעוברת ועשה העובר אתנן או מחיר ואח"כ הקדישה יע"ש כנ"ל ודוק:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות תמורה ד׳, מתוך הלכות תמורה שבספר קרבנות. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות תמורה כל הרמב״ם