רמב״ם - הלכות תמורה · פרק א׳

אזהרת רעא שלא ימיר בהמת קדש בבהמה אחרת דכתיב לא יחליפנו ולא ימיר וכו' ואם המיר לוקה ואף על פי שלא עשה מעשה מפי השמועה למדו שכל מצות לא תעשה שאין בה מעשה אין לוקין עליה כדילפינן מדכתיב אם לא תשמור לעשות חוץ מנשבע ומימר ומקלל חברו בשם נשבע מנלן אמר רבי יוחנן משום רבי מאיר בפרק קמא דתמורה כתיב כי לא ינקה את אשר ישא את שמו לשוא ב"ד של מעלה אין מנקין אותו אבל ב"ד של מטה מלקין אותו ומנקין אותו דמדכתיב לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשוא ב"ד של מעלה דוקא הוא דאין מנקה אותו אבל ב"ד של מטה מנקין אותו כדא' אשכחן שבועת שוא דלוקה אם נשבע לשקר אכלתי ולא אכל או לא אכלתי ואכל דמה שוא לשעבר אף שקר לשעבר ולית בה מעשה דאי אוכל ולא אכל לא לקי משום לאו שאין בו מעשה דלא מרבינן משבועת שוא אלא לשעבר כדא' ואי נשבע שלא יאכל ואכל הרי יש בו מעשה ולקי אלא באכלתי ולא אכל כדאמ' דומיא דלשוא דמרבי' לה מינה דהוי לשעבר דכי נשבע על עמוד של אבן שהיא של כסף היינו לשעבר דקודם שנשבע הויא אבן כמו השתא ואמר ליה רבי יוחנן לתנא לא תיתני מימר בכלל לאוין שאין בהם מעשה משום דבדיבורו עושה מעשה שעושה מחולין קדש ולהכי לקי ומקלל חברו בשם מנלן אמר ר' אלעזר אמר רבי אושעיא אמר קרא אם לא תשמור לעשות וגו' ליראה את ה' הגדול שיתיירא שלא להוציא את השם לבטלה ומקלל חברו בשם הוא מוציא שם שמים לבטלה וכתיב בהאי קרא והפלה ה' את מכותך דהפלאה זו היינו מלקות כדכתיב והפילו השופט וגו' וכיון דהוא מוזהר מלקלל חברו בשם כדכתיב לא תקלל חרש משמע בין קללה סתם בין קללה בשם קאתי קרא דליראה את ה' לאשמועינן דלוקה כדכתיב והפלא ה' את מכותך כדאמ' ולמה לוקין על התמורה והרי לאו שניתק לעשה היא דכתיב ואם המר ימיר בהמה בבהמה והיה הוא ותמורתו וגו' משום דהוו תרי לאוי וחד עשה ולא אתי חד עשה ועקר תרי לאוי ממלקות ועוד דלאו דמימר הוא לאו ששוה בכל שאחד מן השותפין שהמיר או המיר בקרבן צבור לוקה ואין תמורתם קדש נמצא שאין העשה שוה בכל להיות התמורה קדש ואין כח בעשה שאין שוה בכל להוציא מלאו ששוה בכל כדאמ' ושותפין דלא עבדי תמורה תנן פרק קמא דתמורה הצבור והשותפין אין עושין תמורה שנאמר לא יחליפנו ולא ימיר אותו יחיד עושה תמורה ואין צבור ושותפין עושין תמורה ולוקה בתמורה על כל בהמה ובהמה כדתניא בריש תוספת' משום דכתיב בהמה בבהמה נמצאת אומר שהיחיד שהמיר הרי תמורה קדש ואפילו בשבת כדתניא בריש תוספתא.

אחד הממיר בזדון או בשגגה עושה תמורה ולוקה במשנה פרק שני דתמורה רבי יוסי ברבי יהודה אומר עשה שוגג כמזיד בתרומה ולא עשה שוגג כמזיד במוקדשין ובגמרא מאי טעמא דר' יוסי ברבי יהודה אמר קרא יהיה קדש לרבות שוגג כמזיד היכי דמי שוגג כמזיד ר"ל ור' יוחנן אמרי כסבור לומר תמורת עולה ואמר תמורת שלמים תמורת שלמים ואמר תמורת עולה גבי תמורה לקי דרבי ביה קרא יהיה לרבות שוגג כמזיד גבי קדשים אם בעל מום הוא למזבח לא לקי דהא לא קדיש בטעות דכסבור לומר שחור ואמר לבן אבל אם דמה שמותר להמיר והמיר או שאמר אכנס לבית זה ואמיר מדעתי ונכנס ושכח והמיר שלא מדעתו הרי זו תמורה ואינו לוקה עליה הני תרי גווני הוו כחזקיה ורב ששת דאמרי הכי בגמרא דכהני גווני הוי שוגג כמזיד ולקי והרב ז"ל נקט כר"ל ור' יוחנן דלא לקי אלא כסבור לומר תמור עולה ואמר שלמים או איפכא אבל בהני גווני לא לקי אבל לענין תמורה מיהא הוו תמורה דלא פליגי אלא לענין מלקות דגרסינן גבי תמורה לקי גבי קדשים לא לקי ולא נראה גבי תמורה קדיש גבי קדשים לא קדיש וכמו שכתבו התוספת שם.

אין אדם ממיר בהמתו בקרבן שאינו שלו פ"ק דתמורה ת"ר לא יחליפנו בשל אחרים ולא ימיר אותו בשל עצמו היכי דמי אילימא בהמה דהקדש דעלמא וחולין דידיה מי מתפיס בדבר שאינו שלו לעולם בהמה דהקדש דעלמא כדאמ' וכגון דאמר מריה דבהמה דהקדש כל הרוצה להמיר בבהמתו ימיר. המיר קרבנו בבהמה שאינה שלו אינה תמורה שם גבי לא יחליפנו בשל אחרים אילימא בהמה דהקדש דידיה וחולין דעלמא מי מצי מקדיש איש כי יקדיש את ביתו קדש לה' כתיב מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו.

המתכפר הוא שעושה תמורה לא מקדיש שם בריש פרקין דתמורה א"ר אבהו א"ר יוחנן המקדיש מוסיף חומש אם רוצה לפדות הקדשו ולא מתכפר ומתכפר עושה תמורה שאם הפריש ישראל קרבן כדי שיתכפר בו ישראל חברו ואמר המתכפר זו תחת זו תמורתו תמורה ולוקה דכיון דהופרש לצרכו קרינא ביה קרבנו דבתר מתכפר אזלינן.

היורש ממיר בריש מכלתין תנן הכל ממירין ובגמרא הכל לאיתויי מאי לאיתויי יורש שהמיר בקרבן שהפריש אביו בחייו שתמורתו תמורה ור' מאיר היא מ"ט דכתיב אם המר ימיר לרבות את היורש דהכי מצי למכתב ואם ימיר בהמה בבהמה המר ימיר למאי הלכתא לרבות את היורש דתמורתו תמורה ואם הניח בהמה לב' בניו הוו שותפין בה ואין אחד מהם ממר כדילפינן לעיל דיחיד עושה תמורה ולא צבור ושותפין.

אין קדשי גוי עושים תמורה מן התורה הקדיש הגוי בהמה שיתכפר בה ישראל והמיר בה הגוי הרי זו ספק תמורה שם בעיא דרמי בר חמא גוי מהו שימיר מי אמרינן מדאקדושי מקדיש דתניא איש איש מבית ישראל לרבות את הגוים שנודרים נדרים ונדבות כישראל אמורי נמי ממיר או דילמא כיון דלא אתי לכלל עונשים כי עביד תמורה לא קדשה ובעיא למפשט מדתניא גבי קדשי גוים דאין עושין תמורה ומדרבנן דבמקדיש גוי להתכפר גוי לא קמיבעי ליה לרמי בר חמא כי קא מיבעי ליה במקדיש גוי להתכפר ישראל בתר מקדיש אזלינן או בתר מתכפר אזלינן דאף על גב דאמר ר' יוחנן המתכפר הוא העושה תמורה ולא מקדיש כדאמר' לעיל התם הוא דקאתי מכח ישראל ומשום הכי אזלינן בתר דמתכפר והוה ליה תחלתו וסופו ביד ישראל אבל הכא הכי קמיבעי ליה מיבעיא מתחלה ועד סוף דתיקום ברשות מאן דעביד תמורה כלומר בהקדיש גוי להתכפר ישראל מיבעיא מתחלת הקדש ועד סופו שתעמוד ברשות האדם הראוי לעשות תמורה כגון ישראל והך בהמה כיון דתחלת קדושתה הויא מכח גוי אף על גב דהוי המתכפר ישראל אינו עושה תמורה או דילמא כיון דלבסוף אתיא ביד מתכפר וחזי למעבד תמורה תפסה בה קדושת תמורה תיקו זהו לשון רש"י ז"ל ומשמע דבעיין לא הוי אלא לענין המתכפר עצמו שהוא ישראל אם מצי ממר האי בהמה דאתיא מכח גוי כיון דלא היתה מתחלה ועד סוף ביד ישראל וסלקא בתיקו אבל גוי שהקדישה שימיר אותה משמע דלא איבעיא לן דפשיטא דאפילו ישראל המקדיש לשיתכפר ישראל חברו אין המקדיש ממיר אבל הרב ז"ל כתב שאם המיר הגוי המקדיש הוי ספק תמורה משמע דסבירא ליה דבעיא דרמי בר חמא הגוי המקדיש הוא דמספקא ליה אם המיר אי הויא תמורה או לא והכי משמע לישנא דגמרא ולכן נראה שהרב ז"ל מפרש לישנא דגמרא דקאמר התם הוא דאתי מכח ישראל דמשום הכי אזלינן בתר מתכפר והוה ליה תחלתו וסופו ביד ישראל דישראל כי מקדיש לה' אדעתא שיתכפר בה חברו ישראל נמי בדעתו שיתכפר בה ישראל ואלימא קדושתיה לזכותה לישראל חבריה ולהכי ישראל חבריה עביד תמורה דקרינא ביה קרבנו כיון דהוא מתכפר בו אבל הקדש הגוי אף על גב דילפינן מקרא דמקדיש כדכתיב איש איש אילימא קדושתיה לזכותה לישראל שיתכפר בה ושזה המתכפר ימיר בה כיון שבא מכח גוי ולא אזלינן בתר מתכפר אבל אם המיר הוא מספקא לן אי הויא תמורה כיון דמתכפר דאתי מכחו לא עביד תמורה או לא וסלקי בתיקו.

אחד אנשים ואחד נשים עושים תמורה שם במתני' בריש מכלתין הכל ממירין אחד אנשים ואחד נשים ותניא בגמרא לפי שהענין כולו מדבר בלשון זכר דכתיב לא יחליפנו ולא ימיר אשה מנין ת"ל ואם המר ימיר לרבות את האשה ולרבי מאיר דדריש להאי אם המר ימיר לרבות את היורש כדאמר' לעיל אשה מנא ליה נפקא ליה מואם מוא"ו דואם דמצי למכתב אם המר ימיר וכתב ואם ואף על גב דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה כדכתיב איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם וגו' איצטריך לרבויי אשה דמהו דתימא עונש דשוה בין ביחיד בין בצבור אבל הכא כיון דעונש דאינו שוה בכל הוא דתנן אין הצבור והשותפין עושין תמורה כדילפינן לעיל הוה אמינא אשה נמי כי עבדנא תמורה לא לקייא קמ"ל.

קטן שהגיע לעונת נדרים שהמיר אף על פי שאינו לוקה שלא הגיע לכלל עונשין יש בו ספק אם עושה תמורה או לא שם בעיא דרמי בר חמא מי אמרינן כיון דאמר מר איש כי יפליא נדר לרבות מופלא הסמוך לאיש דהקדשו קדושי מדאקדושי מקדיש אמורי ממיר או דילמא כיון דלאו בר עונשין הוא בתמורה נמי לא מיתפיס ואם תמצא לומר קטן עביד תמורה דהא אתי לכלל עונשין גוי מהו וכו' והאי אם תמצא לומר רבותא אתא לאשמועינן ולאו משום דאיתיה הכי כן כתב רש"י ז"ל.

אין הכהנים ממירין בחטאת ובאשם שם במשנה פ"ק אין הכהנים ממירין לא בחטאת ולא באשם ולא בבכור טעמא דאין לכהן חלק בחטאת ואשם אפילו המקריב אותו אלא לאחר הקטרת אימורין הוא זוכה בבשר ותניא אין אדם מתפיס בתמורה בדבר שאינו שלו ומחיים אינו של כהן עד שעת הקטרת כדאמר' ואמר רבי יוחנן בן נורי מפני מה אין ממירין בבכור והלא כלו של כהנים הוא ומחיים הוא לכהן ואין ישראל מתכפר בו אמר לו רבי עקיבא חטאת ואשם מתנה לכהן ובכור מתנה לכהן מה חטאת ואשם אין ממירין בו אף בכור אין ממירין בו דאע"ג דמחיים זכי ביה כהן הלז כבר נאמר והיה הוא ותמורתו יהיה קדש היכן קדושה חלה בבית בעלים אף תמורה בבית בעלים דהקיש התמורה להקדש עצמו היכן קדושה חלה על ההקדש בבית בעלים אף תמורה לא תחול אלא בבית בעלים אבל בבית כהן לא חיילא לגמרי הילכך אין כהן ממיר בו אבל ישראל אם המיר בו נתפס בקדושה שהרי ברשותו חלה קדושה בבכור ודוקא בזמן שהוא בביתו עושה בו תמורה כדתניא התם בכור בבית הבעלים עושין תמורה בבית כהן אין עושה תמורה וכהן שהמיר בבכור שנולד לו עושה תמורה דלא גרע מישראל והרי הוא בבית בעלים. אילו של כהן גדול עושה תמורה דהרי שלו הוא אבל בפר אינו עושה תמורה שאחיו הכהנים מתכפרים בו והרי הם כשותפין דלא עבדי תמורה כדילפינן לעיל. המנחות והעופות אין עושין תמורה שלא נאמר אלא בהמה כדתנן שם במשנה שלא נאמר אלא בהמה ואם המר ימיר בהמה בבהמה. קרבנות בדק הבית אינן עושים תמורה כדתנן התם משום דגבי תמורה כתיב קרבן וקדשים בדק הבית לא איקרו קרבן אמר רבי שמעון והרי מעשר בכלל הקדשים היה ולמה יצא דכתיב ביה לא יבקר בין טוב לרע ולא ימירנו לומר לך מה מעשר קרבן יחיד הוא העושה תמורה דבמעשר כתיב יהיה לך ולא של שותפות אף כל קרבן יחיד עושה תמורה יצאו קרבנות צבור ומה מעשר קרבן מזבח יצאו קרבנות בדק הבית ולרבי שמעון הוא דאיצטריך למילף ממעשר משום דסבירא ליה דקדשי בדק הבית איקרו קרבן אבל לת"ק דלא איקרו קרבן גבי תמורה כתיב קרבן ולא הוו קדשי בדק הבית בכלל.

המקדיש בעל מום קבוע אינו עושה תמורה מפני שלא נתקדש גופו קדוש גמור ואינו אלא קדושת דמים אבל בעלי מום עובר או הקדיש תמים ונעשה אח"כ בעל מום קבוע עושה תמורה בשלהי מכילתין דתמורה מייתי האי מתני' דפ"ב דבכורות דתנן כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדשן ונפדו חייבים בבכורה ובמתנות וכו' ואין עושין תמורה ובגמרא מאי טעמא דאמר קרא לא יחליפנו ולא ימיר אותו טוב ברע או רע בטוב השתא רע בטוב אמרת לא שלא יביא בהמת חולין תמימים אצל בהמת קדש בעלת מום ויאמר זאת תמורה זאת טוב ברע מיבעיא אלא להכי כתיב טוב ברע לומר טוב מעיקרו עושה תמורה שנתפס בקדושה כשהוא תמים עושה תמורה אף כשהומם כדכתיב או רע בטוב דמשמע רע של קדש בטוב של חולין דרע של קדש עושה תמורה כשלא היה רע מעיקרו אבל רע מעיקרו אינו עושה תמורה ואפילו קודם פדיון דמתניתין דקתני ונפדו לא קאי אלא אבכורה ומתנות וכו' אבל בעל מום מעיקרו אפילו לא נפדה אינו עושה תמורה וכדאמרינן בבריתא קדשים שקדם מום קבוע להקדישה וכו' בין לפני פדיונן בין לאחר פדיונן אין עושין תמורה דטוב מעיקרו בעינן אבל קדם הקדשן את מומן או מום עובר להקדשן ואח"כ נולד לו מום קבוע דכמאן דליתיה דמי וחל קדושה עליו בין לפני פדיונן בין לאחר פדיונן עושין תמורה דהא הוי מעיקרו ואע"ג דהשתא הוי רע כדא' או רע בטוב כדא'.

א' הממיר תמים בבעל מום או בעל מום בתמים או בקר בצאן או צאן בבקר או כבשים בעזים או עזים בכבשים או נקבות בזכרים או זכרים בנקבות או אחד במאה או מאה בא' בין בבת אחד בין בזה אחר זה עושין תמורה ולוקה על כל אחד פ"ק דתמורה במתני' מיתנו כולהו ובגמרא מנא הני מילי דת"ר בהמה בבהמה מכאן שממירים מן הצאן על הבקר ומן הבקר על הצאן מן הכבשים על העזים ומן העזים על הכבשים מן הזכרים על הנקבות ומן הנקבות על הזכרים מבעלי מומין על התמימים ומן התמימים על בעלי מומין יכול אפילו קדם מום קבוע להקדשן ת"ל לא יחליפנו ולא ימיר אותו טוב ברע ולא רע בטוב ואי זהו טוב ברע שקדם הקדישן את מומן כדילפינן לעיל מיתורא דקרא וטוב מעיקרו עושה תמורה ואין רע מעיקרו עושה תמורה ואחד במאה או מאה באחד הוי פלוגתא דרבנן ור' שמעון במתני' וטעמא דרבנן כדמפרש בבריתא ת"ר בהמה בבהמה מכאן שממירין אחד בשנים ושנים בא' אחד במאה ומאה בא' ומצינו בהמות שקרויה בהמה כדכתיב ובהמה רבה ומשמע בהמה בבהמה אפילו בבת אחת שאמר הרי אלו תחת זו דחולין או אלו דחולין תחת זו דהקדש דאי שלא בבת אחת מודה ר' שמעון דממירין וחוזרים וממירים כדא' ריש לקיש התם בגמרא דכתיב ביה הוא ותמורתו אפילו במאה ולכך לוקה במנין הבהמות שהמיר אבל בבת אחת נראה דאינו לוקה אלא אחת.

אין התמורה עושה תמורה שם במשנה ובגמרא מ"ט אמר קרא ותמורתו יהיה קדש ולא תמורת תמורתו ואין הוולד עושה תמורה דכתיב הוא הוא ולא ולד שנולד מבהמת קדש וממיר בבהמה וחזר והמיר בה אפילו כולן תמורה כדאמר' לעיל.

אין ממירין איברים או עוברין בשלימין ולא שלימים בהם שם במשנה אין ממירין לא איברין בעוברין ולא עוברין באיברים איברים דחולין בעוברין דהקדש שאם אמר תהא רגל בהמה זו תמורת עובר הקדש שבמעי בהמה זו אין הקדשה חלה על האבר או אם אמר הרי עובר שבמעי בהמת חולין זו תמורת רגל בהמת קדש זו אין העובר קדש ונראה דטעמא דכולהו משום דכתיב בהמה בבהמה לאפוקי איברים ועוברים דבעינן שלם בשלם.

הממר בכלאים או בטריפה או ביוצא דופן או בטומטום ואנדרוגינוס אין הקדושה חלה עליהם פ' יש בקרבנות במשנה ר' אליעזר אומר הכלאים והטריפה וכו' לא קדושים ולא מקדישים ובגמרא אמר שמואל לא קדישי בתמורה ולא מקדישין לעשות תמורה ואמר רב פפא מ"ט דרבי אליעזר כבהמה טמאה מה בהמה טמאה לא קרבה ולא נחתה להו קדושת הגוף אף הנך לא קרבי ולא נחתא להו קדושת הגוף ואקשו עליה ואסיק רבא מה בהמה טמאה דליכא קרב במינה אף כל דליכא במינה והני חמשה לא קרבו במינן מאי אמרת טרפה איכא דקרב במינה לא דמיא לבעל מום דקרב במינו דבהמה טמאה אסורה באכילה וטריפה אסורה באכילה לאפוקי בעל מום דמותר באכילה ויוצא דופן לא חשיב ליה קרב במינה שאינה יוצא דופן דיוצא דופן תמיה אנשי ולא חשיב ליה מין שאר בהמה.

הרובע והנרבע הרי הם כבעל מום דמותרים באכילה ועושים תמורה פ"ק דתוספתא דתמורה בהמה שחצייה קדש וחצייה חול לא עושה תמורה ולא נעשת תמורה בתוספתא וכן משמע נמי בפ' כיצד מערימין גבי בהמה של ב' שותפין הקדיש חציה שלו וכו' ונראה טעמא משום דכתיב בהמה בבהמה ובעיא בהמה דחולין שלימה כבהמה דקדש שלימה ולא חצי בהמה דחולין או דקדש וכדא' לעיל גבי איברין ועוברין כל החטאות שדינן שימותו אינן עושין תמורה וכל שדינה שתרעה עושה תמורה פ' חטאת דתמורה ומעילה תנן להני חמשה חטאות מתות דלא עבדי תמורה משום דלא אלימי למתפס אחרים בתמורה משום דלא קרבי ואע"ג דבעל מום עושה תמורה כדכתיב או רע בטוב הכא לא תפיס דהא למיתה אזלי אבל אותם שדינן לרעות הוו כבעל מום ועבדי תמורה כיון דדמיה עתידין ליקרב.

המפריש נקבה לפסחו או לעולתו או לאשמו פרק אלו קדשים בתמורה ת"ר המפריש נקבה לעולתו ולפסחו ולאשמו עושה תמורה וטעמא דאע"ג דאינן ראויין ליקרב דזכר בעינן כיון דירדו לקדושת דמים והוו תמימים ירדו לקדושת הגוף לעשות תמורה. אבל המפריש שעיר לשעירתו ונשיא שהפריש שעירה לשעירו וכהן גדול שהפריש פרה לחטאתו אינן עושין תמורה שם פרק אלו קדשים פריך מהני לר' שמעון דאמר דדוקא במפריש נקבה לעולתו הוא דעושה תמורה וס"ד דטעמיה משום דהאיכא שם עולה עלה בעולת העוף דתמות וזכרות בבהמה ואין תמות וזכרות בעוף ופרכי' עליה אלא מעתה כ"ג שהפריש פרה לפרו תקדוש דהא איכא פרה חטאת ויחיד שהפריש שעיר לשעירתו תקדש דהא איכא שעיר נשיא אי נמי נשיא שהפריש שעירה האיכא יחיד דמפריש שעירה ומשני להו משום דלא קדשי כלל ולהכי לא עבדי תמורה:

ואחד מן השותפין כו'. הנה אמר לא תיתני מימר דבדיבורו איתעביד מעשה, וא"כ באחד מן הצבור או שותפין שהמיר הא לא איתעביד מעשה דהתמורה לא תפסה בהן, רק דבאמת כתב ההמ"ג בשיטת רבינו סוף הלכות שכירות דכל היכי דאיכא בלאו מעשה אז גם אם חסמה בקול מיחשב העקימת שפתיו למעשה לכן חסמה בקול לוקה יעו"ש, לכן כיון דבכל תמורה איתעביד מעשה גם בצבור ושותפין מיחשב עקימת שפתיו מעשה, אבל זה רק לשנויא קמא דלא אתי חד עשה ועקר תרי לאוי אבל לשנויא בתרא דבכל מקום דתפסה תמורה הוי לאו שניתק לעשה רק דמשו"ה לקי הואיל דבציבור לא תפסה תמורה לוקה דאין שם עשה תו בכל מקום נמי לקי א"כ ממ"נ היכי דתפסה תמורה הוי לאו הניתק לעשה והיכי דלא תפסה תמורה הוי לאו שאין בו מעשה וא"כ ליכא מלקות בהך לאו כלל ושפיר תני מימר ודוק:

או שהמיר אחד במאה או מאה באחד כו' ולוקה כמנין הבהמות שהמיר. מפורש שם (דף כ"ז) והובא לקמן פ"ג ה"ג. ונראה דקאי על דסליק מיניה שהמיר מאה באחד אבל המיר אחד במאה אינו לוקה רק אחד, הן דלפי מה דאמרו דמימר הוי לאו שאין בו מעשה רק הואיל ואיתעביד בדבורו מעשה לוקה וא"כ בהמיר אחד במאה לא איתעביד מעשה רק בבהמה אחת ודאי דלא לקי רק חדא, אלא אף לפסק רבינו דשותפין שהמירו או בקרבן צבור דלא תפיס התמורה ג"כ לוקה מכל מקום בהמיר מאה באחד דאיתא בזא"ז דממירין וחוזרין וממירין חשבינן לגופין מחולקין ואע"ג שהמיר כולן בבת אחת גופין מחלקין ולקי אכל חדא, אבל בהמיר אחד במאה דבזא"ז הרי כבר קדוש ותו לא שייך תמורה ורק בבת אחת יתכן א"כ חשיבא מעשה אחת ואין גופין מחלקין דהוי דומיא דשחט שני בניה ואח"כ שחט האם דאינו סופג רק ארבעים לחודא ודוק:

כל החטאות שדינן שימותו כו'. נ"ב משנה מפורשת (דף כ"א):

אבל המפריש שעיר לחטאתו כו' שכל המשנה בחטאות כו'. מדברי רבינו מבורר דמחלק בין חטאות לקרבנות דעלמא, ואע"ג דפוסק הלכה כחכמים דעל דבר שאינו ראוי לקרבן חל קדושת הגוף וימתין עד שיסתאב ויפדה, זה במפריש נקיבה לעולתו או לאשמו או שהפריש אשם בן שתים לבן שנה וכיו"ב, אבל בחטאות לא חלה עליה קדושה אם שינה לא קדושת דמים ולא קדושת הגוף וכמו שביאר בפ"ד מפסוהמ"ק. וכבר השיגו ראב"ד שם דהסוגיא דתמורה דפריך לר' שמעון דמחלק בין עולה לאשם דבעולה משום דאיכא עולת העוף דכשר נקיבה א"כ לודי ר"ש לרבנן גם בכה"ג שהפריש פרה לפרו נשיא שהפריש שעירה וכו' אבל לרבנן דגם באשם סברי דחלה קדושה לא מקשי מידי. אמנם דברי רבינו מפורשים בירושלמי פסחים פ"ט דאיתפלגון ציבור שהפריש נקיבה וכן נשיא שהפריש שעירה ר' ירמיה אמר לא קדשה וולדה קרב ר' יוסי אמר קדשה וולדה מת ומייתי סייעתא לר"י מהא דאמר אין את יכול לומר וולד חטאת בציבור שאין ציבור מביאין נקיבה לא אמר אלא אין את יכול הא אם הקדישה קדשה א"ר יוסי ב"ב יאות א"ר ירמיה, פירוש דעל כרחין הדקדוק שלך אינו כלום ולא ר"ש היא דר"ש אמר נקיבה לעולה לא קדשה אלא הקדש דמים הרי דלדידיה בודאי לא חלה קדוה"ג ואפ"ה אמר אינו יכול מוכרח דלאו דיוק הוא והוה"ד אם הקדישו לא קדוש, אלמא דר' ירמיה סבר דלא קדשה ובודאי דלא קדשה גם קדושת דמים דאל"ה הא סברי רבנן מגו דנחתא קדושת דמים נחתא קדושת הגוף, ומזה יצא לרבינו דדין חטאת שאני מכל הקדש וברור: אמנם טעמא דמילתא נראה אולי משום דעל חמש דאינן קדושין פירשה הגמרא דהוי בכלל בהמה הטמאה וכל דליכא במינם מקרי כבהמה טמאה יעוין תמורה (דף י"ז), וכיון שכן נתבונן דאם נאמר דחל הקדושה ונחית קדוה"ג דחטאת יתכן דדינו דתמות דהוי נתכפרו בעליה באחר והוי כמו משך אחת מהן דכיון דדחיה בידים תמות וכרב הונא כש"כ כאן דדחיה בידים דהפריש דבר שאינו ראוי להקריבו בחטאת, ובבכורות פ"ב מרבי מקרא דממפריסי הפרסה טמא לחמש חטאות המתות וא"כ טמאים איקרו ולא חלה עליהן קדושה כמו על בהמה טמאה וסוגיא דתמורה קאי לר' אבא דאפילו דחייה בידים אינה מתה וא"כ הכא רועה ולא מקרי טמאה וחלה קדושה עלייהו לרבנן קדוה"ג ולכך פריך רק לר"ש, יהיה איך שיהיה דברי רבינו מבוארים בירושלמי וכמוש"ב ודוק. ולפי מה שבארנו הא דחיילא תמורת חטאת דלמיתה אזלא הוא ע"כ מהלמ"מ דגמירי לה, וראיתי בירושלמי יומא בפרק שני שעירי וקשיא על דר' יודא וכי יש אדם מגריל למיתה משעה ראשונה כו' קשיתא על מתניתא דתנינן תמן ותמורת חטאת מתה וכי יש אדם ממיר למיתה, ואמוראי קמאי דלא חשו לזה משום דהלכה היא בחטאת, ויש להאריך ואכ"מ:

היורש ממיר הניח בהמה לשני בניו ומת הרי זו קריבה ואין ממירין בה שהרי הם בה שותפין והשותפין אין עושין תמורה כמו שבארנו. בגמ' זבחים דף ה' ע"ב אמר למימרא דקניא להו והאמר ר"י הניח מנחה לשני בניו ומת קריבה ואין בו שותפות ואי ס"ד קניא להו נפש אמר רחמנא, ולא קניא להו והאמר ר' יוחנן הניח בהמה לשני בניו ומת קריבה ואין ממירין בה, אי אמרת בשלמא קניא להו היינו דאין ממירין בה דהויא לה כשותפין ושותפין לא מצו ממירין אלא אי אמרת לא קניא להו אימורי נמי לימרו, ומתרץ שאני התם דאמר קרא אם המר ימיר לרבות את היורש אחד ממיר ואין שנים ממירין, א"ל רב אסי לרב אשי ומינה אי אמרת בשלמא קניא היינו דחד מיהא מימר אלא אי אמרת לא קניא להו היכי מימר הא מתכפר עושה תמורה, ומתרץ מקיבעא לא מכפרא מקופיא מכפרא עכ"ל הגמ'. ומפשטות הסוגיא משמע דמה דמסיק מקיבעא לא מכפרא מקופיא מכפרא היינו דלא קניא להו דכפרת קופיא אינה חשובה שבשביל זה יהיו היורשין כשותפין, ומשו"ה גבי מנחה שהניח לשני בניו ומת קרבה ואין בו שותפות ומה דלא מצי להמיר הוא מגזה"כ אחד ולא שנים ולא מטעם שותפות [וגם הא דמקשה רב אסי לר"ל ביורשים של יולדת כיון דאי איכא כמה עשה גבה מיכפרא יורשי' נמי מיכפר, דמ"מ כיון דאין יורשים בהקרבן כפרת קיבעא נקרא הקרבן בזה אינו מרצה ושפיר אמר ר"א דמצינו בבאין לאחר מיתה שהן כשרין ואין מרצין], והקשה הלח"מ בפי"ד ממעה"ק על הרמב"ם כאן שכתב דטעמא דאין ממירין שהרי הם בה כשותפין והא לפי המסקנא אי אפשר דהוי כשותפין דא"כ הניח מנחה לשני בניו ומת אמאי קריבה. וכתב הלח"מ דלפי המסקנא אמרינן דכיון דמקופיא מתכפרי הוי כשותפין במקצת ומ"מ לענין הקרבה קרבה דנפש מקרי כיון דלא הוי שותפין לגמרי דלית להו כפרת קיבעא אבל לענין מימר אין שנים ממירין דמשמע קרא אחד ממיר, ואע"ג דהתם נמי כתיב נפש ואמרינן דהוי כחד, גבי המרה חשבינן לי' כשנים כיון דהא דמרבינן יורש משום קרא דהמר ימיר הא לא מרבינן אלא יחיד, והבו דלא להוסיף עלה, וכונתו לחלק בין מנחה לתמורה דבתמורה הוא משום קרא דהמר ימיר דמשמע אחד ואינו מבורר לפ"ז במה יישב קושיתו דהא זהו מה שהקשה מתחילה דמשמע דלא משום שותפות רק מקרא. ונ"ל בכונת הלח"מ דתמורה לא משום מיעוט מיוחד על יורש הוא, אלא מאותו מיעוט דממעטינן שותפין, דעלמא מקרא דלא יחליפנו ולא ימיר, ולא כדמרבינן יורש דממיר מקרא דאם המר ימיר לית לן לרבויי בי' יותר מבבעלים וכיון דבעלים גופייהו אין השותפין ממירין גם יורש לית לן לרבויי אלא אחד כיון דעכ"פ מתכפרי מקופיא, אבל גבי מנחה דאין צריך לרבות את היורש שמקריב מנחת אביו דהא אפילו בלא יורש נמי מקריבין כיון דנשתעבדו נכסיו להקרבן, דכל קרבנות נדבה באין לאחר מיתה, וא"כ כשיש לנו מיעוט מקרא דנפש דאין שותפין מקריבין מנחה, צ"ל דהמעוט דנפש קאי בין על הבעלים ובין על היורש דכל דבשותפות אין מקריבין, וכיון שאנו באין למעט שותפות מיורש אמרינן דלא נתמעט אלא שותפות גמורה דומיא דבעלים שותפין, אבל שותפות קצת דהיינו יורשים שאין להם רק כפרת מקופיא לא ממעטינן. אך עיקר קושיתו לא נראה לי דהרמב"ם סובר דהא דאמר בגמ' מאם המר ימיר הוא נמי משום שותפות דהא חד מיעוטא הוא, ואם נימא דיורשין הוא לא מטעם שותפות ורק דגזה"כ אחד ולא שנים ובבעלים ממעטינן מהך קרא שותפות ומנלן באמת למעט תרווייהו, אלא דצריך ליישב ס"ד דהגמ' ומסקנא דלכאורה אדרבה יקשה קושית הגמ' מאי קס"ד דעכ"פ כיון דיורש ממיר ובכמה שהוא ממיר הוי להו שנים ואין שנים ממירין דאטו שותפות כתיב בקרא, ורק דבזה שהוא ממיר ממעטינן דשנים אין ממירין. ונראה דמעיקרא הוי ס"ד דגמ' דכיון דהיורשים אין להם שום זכות בקרבן א"כ הא דממעטינן בקרא לרבות דיורש ממיר אינו מדררא דזכות ירושה, דאטו דין תמורה הוא זכות הא אדרבא היא עבירה, ורק דהוי ס"ד דקם תחת אביו וכמו לדברים אחרים שהוא קם תחת אביו, ואף דלא מצינו זה רק בבן הוי ס"ד דמרבינן כה"ג ביורש דקם תחת מורישו, ובזה מקשה הגמ' דע"כ דקנו ולכן הוו שותפין, אבל אי אמרת דלא קנו א"כ ע"כ לומר דהא דיורש ממיר הוא בגדר קם תחת אביו ובזה הא לא שייך כלל שהם שנים דמי שממיר הוא קם והשני לא קם כלל. ומתרץ בגמ' דאמר קרא לרבות את היורש וגם בזה מיעט אחד ולא שנים ואי אפשר לומר דכונת הכתוב דדוקא שניהם אין ממירין אבל כל אחד יכול להמיר, דאם אחד יכול להמיר א"כ מה איכפת לן שגם השני אמר שיהא מומר כיון שאפשר להיות נתפס תמורת כל אחד ואף דאפשר לדחוק בזה, אבל הגמ' תפש דרשת הקרא לא דשנים אין ממירין אלא דשני יורשין אין ממירין אפי' אחד מהם. והי' אפשר לומר דהוא רק גזה"כ דשנים אין ממירין ולא מסברא אכן למסקנא דאמרינן דמקופיא מכפרי א"כ מסתבר דשנים אין ממירין דהא כל אחד רוצה לבטל הקדש חבירו וכמו שכתבנו, משום שיש לומר שעיקר דין תמורה אף דאמרה תורה דהוא ותמורתו יהי' קודש אבל עיקר תמורה הוא דוקא באופן שהעושה תמורה רוצה שתכנס זו ותצא זו, [אף דבתמורה מוכח דבשניהם יהיו קדושים ג"כ איכא גדר תמורה יש לעיין שם בזה]. ולפ"ד נבין החילוק מה דגבי מנחה הניח מנחה לשני בניו אינם שותפין אע"פ שמכפר מקופיא, וגבי תמורה אמרינן דהם שותפין משום דמכפר מקופיא, וטעמא דכיון דבאמת גבי תמורה לא כתוב המיעוט לשותפין אלא עיקר הדין הוא דאחד ממיר ולא שנים, והא דמייתי בגמ' ראי' מזה דקנו הקרבן הוא כמש"כ דאל"כ ע"כ נצטרך לומר דהוי רק דין דקם תחת אביו וא"כ אינם שנים, אבל כיון דיש לשניהם עכ"פ כפרת מקופיא א"כ שניהם יורשין על הקרבן ותו הוי שנים ושנים אין ממירין אף דלא קנו, אבל במנחה ממעטינן שותפין וכיון דלא קנו אינם שותפין. ויש להוסיף בזה דלכאורה יקשה גבי מנחה דכתיב נפש ומשמע יחיד ולא שנים, וא"כ כיון דיורשין קנו קרבן אביהם לענין כפרת מקופיא א"כ אמאי כשר, וי"ל דבשלמא גבי ממיר דבלא קרא לא היינו אומרים דיורש ממיר, וקרא לא מרבי אלא אחד ולא שנים, אבל בהניח מנחה הא קרבה גם בלא בעלים, ורק בחטאת ואשם הוא דבעינן בעלים, ולכן במנחה איברא דקנו קצת עדיין אין הקרבן שלהם לגמרי ומהכ"ת יפסל, דלא גרע ממנחה שאין לה בעלים כלל דכשרה, ומשו"ה מוכיח בגמ' דע"כ לא קנו לגמרי דאם קנו לגמרי לכפר מקבעא א"כ המנחה שלהם וא"כ הא אינה באה בשותפות, אבל בתמורה דצריכים לרבות יורש לתמורה ומרבינן רק אחד, [ויש לומר זה בד' הגמ' דאמר שאני התם דאמר קרא אם המר ימיר לרבות את היורש וכו', וי"ל דהביאור דגם המקשן הוי ידע דאיכא ביורשין כפרת מקופיא ומשו"ה הקשה דמ"ש מאי איכא בין מנחה לתמורה ומתרץ דתמורה הא ידעינן מקרא דיורש ממיר ומרבינן רק אחד]. ובדעת הרמב"ם יש לומר דלא צריך כלל למש"כ דמשום דלתמורה נתרבה יורש והבו דלא לוסיף עלה דשנים אין ממירין וכמש"כ הלח"מ. די"ל בפשוטו דגבי דין הקרבה כתיב ונפש כי תקריב והעיקר הוא בעל הקרבן וכיון דלא מכפרא לא יורשים מקיבעא לא הוו בעל הקרבן ועיקר הקרבן של אביהם, אבל גבי תמורה דאמר בגמ' דגם כפרת מקופיא הוי כפרה לעשות תמורה ובטעמא צ"ל דכיון דיש לו עכ"פ זכות להתכפר הוא ממיר זה הזכות על בהמה שלו ועכ"פ גבי שני יורשין הא על זכות זה להתכפר מקופיא הוי שותפין ושותפין אין ממירין.

כ"מ: דאפשר עוד לומר כו' מדאורייתא. נ"ב וקרוב יותר לומר דהרמב"ם פסק כר' יוסי ומפרש דהא דאמר ר' יוסי בכולן אני רואה להחמיר (בתמורה ב') היינו מדרבנן. כלשון להחמיר ודרשא דלה' [שאמר ע"ז ר' יוסי בזבחים מ"ה א'] הוא אסמכתא כלומר משום שנאמר בהן לה' ראוי להחמיר מדרבנן [וע' תו' זבחים מ"ה א' ד"ה רואה] ועיקר פלוגתייהו בברייתא הוא אתמורה ובמתני' [זבחים מ"ה א'] לא פליג אלא אשוחטן בחוץ וכמ"ש הכ"מ בפ' י"ח מה' פסולי המוקדשין ה' כ"ד בשם יש מפרשים ע' מ"ש שם והיינו דקא פשיט רבא בפשיטות בתמורה דף ב' ע"ב מהא ברייתא קתני מיהא אין עושין תמורה כו' משום דלכו"ע אין עושין תמורה מדאורייתא. וע' זבחים מ"ה ע"ב אמרוה רבנן קמי' דרב פפא כמאן דלא כר"י לכאורה משמע דלא כנ"ל אלא דלר' יוסי הוא מדאורייתא ויש ליישב וצ"ע [אולי כוונתו ליישב כיון שפירש"י שם זבחים מ"ה ב' במזיד הורצה קנסא דרבנן ולא שיביא אחר כו' ע"ש פירש"י וא"כ כשהמקשה לא ידע מקרא מפרש גם מ"ש בנכרי גם בשוגג לא הורצה מדרבנן וא"כ לר' יוסי דס"ל דרואה בכולן בשל נכרי להחמיר מדרבנן ושוה כל דיניהם מדרבנן לשל ישראל גם לענין בשוגג הי' לו ג"כ להשוות כמו של ישראל שבשוגג הורצה ולא לשנות בדרבנן שאפי' שוגג לא הורצה ומתרץ רב פפא דשם מקרא יליף להם דווקא לרצון]:

כ"מ: ומ"ש ולוקה כמנין הבהמות שהמיר. נ"ב ע' תמורה דף כ"ז ע"א:

העופות והמנחות אינם עושים תמורה כו'. דין זה פשוט פ"ק דתמורה ומשמע שם דהלכה פסוקה היא האמנם ראיתי להרא"ש ז"ל בפי' למס' קינים פ"ב משנה ח' שנדפסו מחדש בשיטת הרב החדושין וז"ל והר"י מאורליינש היה רוצה לתרץ דהתם מיירי בעוף כו' ועוף לא שייך בו תמורה והיה ק' לו דאמרינן סתם ספרא ר"י ואיהו סבר דיש תמורה בעוף ע"כ יע"ש: ואנכי הרואה חפשתי ולא מצאתי היכא כתיבא סברת ר"י הלזו ובריש פ"ג דתמורה פרכינן וכלל הוא והרי עופות דקרבן יחיד ואינו עושה תמורה ומשני כי קתני בבהמה קתני והדר פריך ולד דקרבן יחיד הוא ואינו עושה תמורה ומשני הא מני ר"י היא ומדלא משנינן אקושי' דהרי עופות הא מני ר"י היא משמע דלכ"ע אינה עושה תמורה ודוק. ועיין בחידושי הריטב"א פ"ק דקידושין ד"ז ד"ה הא לא דמיא שכתב בסוף לשונו וז"ל ובההוא דרבי הושעיא דמס' כריתות דעשיר שהפריש קרבן עני ואמרינן עלה קדושת דמים מדחה אין פי' שמדחה תמורה כאידך דכריתות דהתם לא איירי ר"א כלל אלא פי' דקדוש' דמים היא עצמה נדחית ויש גירסאות שגורסי' מידחייה והוא כמ"ש ויש לאומרה כפי חברותיה ואע"ג דר"א לא איירי בתמורה קים ליה לתלמוד' דה"נ דינא כאידך שעושה תמורה ותמורתה כיוצא בה א"ד יע"ש והדבר תמוה שהרי משנה שלימה שנינו אין תמורה בעופות ואיך כתב דה"נ דינא כאידך וי"ל בדוחק וצ"ע:

ועוד שאין לאו שבה שוה לעשה וכו'. ועיין בלח"מ ז"ל מ"ש דרבינו גורס כגירסת רש"י וכו' יעו"ש והרב יבין שמועה כלל קצ"ה כתב וז"ל נראה מדבריו שסובר רבינו דאשה עושה תמורה כאיש ולוקה וקשה כיון דהרבוי דהויא כאיש לא כתיב אלא בעשה דאם המר אכתי לימא דכי השוה הכתוב אשה לאיש אינו אלא בלאו שיש בו מעשה כמו שהוא הכלל ולעולם דאם עשתה תמורה אינה לוקה ואתא רבויא דאם המר לרבות האשה שעשתה תמורה דהויא תמורה ומי דחקו לומר קמ"ל דלקייא נגד הכלל ואין לומר דאחר שתירץ הלח"מ כיון דלעונשין שוין ה"ה בתמורה א"כ אף אנו נאמר דכיון דרבי קרא לתמורה ה"ה למלקות דלא דמי דלפי מה שהקשה הוא תירץ היטב אמנם קושיתנו הוי איפכא דאימא דלא לקי כהכלל דעלמא ותפשת מועט תפשת וכו' ומ"מ עבדא תמורה מריבוייא דקרא אלו דבריו בקיצור. וראיתי כתוב לחכם בני יצחק הי"ו הקשה משם חד מרבנן החכם השלם רפאל אברהם מצליח יצ"ו דאיך אפשר לומר דקרא אצטריך לעשה דתמורה והא מצות עשה שלא הזמן גרמא היא ונשים ודאי איתנהו ביה אע"ג דליתנהו בלאו זה שאין בו מעשה וכמ"ש בקידושין ואזוהי מ"ע שלא הז"ג מעקה אבדה ואע"ג דהוי לאו שאין בו מעשה הושוו הנשים לאנשים ותירץ לו דהא מיהא אצטריך קרא דכיון דהוי עשה דאינו שוה בכל דקרבן צבור השותפין אין עושין תמורה, ליתנהו בעשה זה להכי אתא ריבוייא והשוה אותם לאנשים דעבדא תמורה אלו תורף דבריו. והנה מתוך דברי הרב המקשה נראה דלא נחית להקשות מכח דאתא ריבוייא לומר דעבדא תמורה אף דאינו שוה בכל ועוד דהך שאינו שוה בכל הוא להגירסא האחרת ברם כעת אנן קיימין לגירסא אחרת שהיא בלאו שאין בו מעשה ואין לומר דאף לפי גירסא דלאו שאין בו מעשה מ"מ ההיא דלאו שאינו שוה בכל טעם נכון הוא דהכי אמרו בש"ס ביבמות דף פ"ג ופ"ד גבי לא יקחו יעו"ש, דלא דמי ההיא שאינו שוה בכל דהתם לדהכא ואין ענינם אחד אמנם לדידי ל"ק כלל וכלל דשאני האי עשה משאר עשה שלא הזמן גרמא דבשלמא שאר מ"ע שלא הז"ג דהוו מ"ע דהן חובת הגוף לעשותן ואם לא עשאן עובר בעשה בהנהו אף דליתנהו בלאו שלהן איתנהו בעשה כמ"ש התוס' שם בקידושין גבי מעקה ואבדה ברם האי עשה דתמורה הוי מכח לאו הניתק לעשה דהיינו דהעיקר הוא הלאו דלא יחליף ואם החליף איכא עשה דהוא ותמורתו יהיה קדש נמצא דהאי עשה נמשך מהלאו ולכן הקשה הרב דנימא דלהכי אצטריך קרא לרבות לאשה בהאי עשה אף דליתא לה בלאו זה דהוא דבר חידוש אלא דלענ"ד אחרי נשיקת ידי ורגלי קדשו אין לקושיא זאת מקום לנוח והוא דכל קושיתו נמשך לו מכח דכללא כייל לן בריש דבריו שם דלא אמרינן השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין אלא בלאו שיש בו מעשה אבל באין בו מעשה אינן שוין דזה נפקא ליה לש"ס מקרא דאשר יעשו מכל חטאת האדם והוא מדברי רש"י בתמורה לחדא גירסא. ולענ"ד ליתא כלל זה דהכי אמרו בש"ס מהו דתימא הני מילי לאו שיש בו מעשה דכתיב אשר יעשו אבל לאו שאין בו מעשה וכו' קמ"ל וכן הגירסא אחרת מהו דתימא ה"מ עונש דשוה בין ביחיד וכו' קמ"ל נמצא מדברי הש"ס דכל זה הוה ס"ד דה"מ בלאו שיש בו מעשה או עונש דשוה ליחיד ולצבור אבל לקושטא דמילתא קמ"ל דאף בלאו שאין בו מעשה ועונש שאינו שוה בכל הושוו הנשים לאנשים נמצא דליתי להני כללי דהרב ז"ל ואתמהא איך מהס"ד הוציא כלל הנ"ל ולפ"ז לא קשיא מידי מ"ש דאימא דלא לקייא ועבדא תמורה וק"ל. גם מאי דדחיק ומוקים אנפשיה לדעת רבינו דאשה שהמירה לא לקייא ולעולם דעבדא תמורה ודייק לה מתוך דברי רבינו ובעשותו גירסא אחרת בגירסת רש"י אימא אשה נמי לא עבדא תמורה ליתא חדא דהא הצענו דליתא להאי כללא ועוד כמו שכתבתי בסמוך דהאי עשה נמשך מהלאו וכיון דאשה ליתא בלאו איך נאמר דאיתיה בעשה ואף דהוי מכח הריבוי ואה"נ דאי מצינן בפירוש דרבינן קרא אפ"ה רבינן אבל שנאמר דזה רבי קרא במקום דמצינן למימר דלאו להכי אתא קרא לא אמרינן ודוק. עוד ראיתי כתוב לחכם בני הי"ו והקשה בדברי הלח"מ וז"ל ויש לתמוה עליו מאחר דכללא כייל רבינו דכל מצוה דאית בה עשה ולא תעשה כיון דהנשים איתנהו בלא תעשה איתנהו נמי בעשה הביאו הרב פרשת דרכים בהגהותיו על החינוך סדר אמור יעו"ש א"כ גם כאן כיון דהנשים איתנהו בל"ת א"כ משום דהשוה הכתוב אשה לאיש איתנהו נמי בעשה דתמורה אלו דבריו נר"ו וזה ניחא לרבינו דס"ל הכי ברם לרש"י אפשר שלא יסבור הכי אלא כדעת התוס' ז"ל בקידושין דף ל"ד שהביא הרב פרשת דרכים ז"ל שהם חולקים בסברא זאת אלא דאף דאיתנהו בל"ת דהשוה הכתוב אשה לאיש אף דאית בה עשה ג"כ כיון דלאו זמן גרמא פטורות מהעשה ונמצא קשה על רש"י כמ"ש הלח"מ ומה נענה לתרץ לרש"י ואף אם נאמר כמו שכתבתי לענ"ד בפי"ב דהל' ע"ז ה"ג דאינו חולק היש מפרשים עם רבינו וכמ"ש שם. ומ"מ נראה לענ"ד דגם לרבינו שפיר הקשה הלח"מ והוא דנהי דסברי דכל דחייבות בלאו מכח ההקש חייבות בעשה ג"כ כיון דאיכא בהאי מצוה עשה ולא תעשה מ"מ הכא שאני דגלי קרא דכל הפרשה דתמורה בלשון זכר נאמרה לגלות דליתנהו לנשים בתמורה ומ"מ בעונשים איתנהו מטעם ההקש לכל מצות שבתורה ואל תתמה על החפץ דילקו וליתנהו בתמורה דהא צבור ושותפין לדעת רבינו לוקין על התמורה ואין תמורתן תמורה וה"ה לנשים ומטעם דגלי קרא וק"ל. עוד כתב הרב יבין שמועה וז"ל עוד כלל אחר נלמד מדברי מהרי"ט בחידושיו לקידושין דף ל"ד ע"א גבי דברי התוס' ד"ה מעקה שהקשה וז"ל וא"ת אבדה ושילוח הקן לאו שניתק לעשה ואין לוקין עליהן כדאמרינן בשלהי חולין שאין הלאו אלא לזרז על העשה ומצות לא תעשה נפקא ליה לקמן מאיש או אשה אשר יעשו מכל חטאת האדם והני לא מקרו חטאות שנתקן הכתוב לעשה וי"ל וכו' אלו דבריו. נמצא לפי דבריו דכל דהוי לאו הניתק לעשה אינו נכנס בסוג דהשוה הכתוב אשה לאיש דלא מקרי חטאת כיון דנתקן הכתוב לעשה ולא באתי לכוונתו ז"ל דהא ניחזי אנן האי קרא דאשר יעשו מכל חטאת האדם היכן כתיבה בגזל ונשבע על שקר ונתקו הכתוב דישיב את הגזלה ויוסיף חומש ואי הוי גזל הגר לכהנים ויקריב קרבן אשם ככתוב סוף סדר ויקרא נמצא דהכל הוא ניתק לעשה וליכא מלקות ואיך נאמר דהוי דוקא להיכא דאיכא מלקות ועוד וכי לאו הניתק לעשה כשלא נתקו לעשה לאו חטאת מיקרי ועוד בש"ס דקידושין דף ל"ה ובב"ק דף ט"ו דמפיק לה מג' קראי להאי דהשוה הכתוב אשה לאיש ומצריך להו וקאמר דאי מהך קרא דאיש או אשה הו"א התם הוא דחס רחמנא כי היכי דתיהוי לה כפרה דהיינו ההשבה והחומש והקרבן וכו' הרי דהכתוב הרבה אותם למאי דקאי עלה אף דליכא מלקות וגם לפי האמת דליכא האי ס"ד מכח הב' קראי אחריני נמצא דלכל מילתא השוינהו ועוד בנידה דף מ"ח למד מהאי תנא דבי רי ישמעאל איש או אשה וכו' השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה דמה איש בסימן אחד אף אשה בסימן אחד וזה הוי לכמה דינים דליכא בהו עונש מלקות ג"כ ומינה ג"כ תברא לכללי דהמציא מהר"ש אלגאזי ז"ל [בספרו עין שמועה] האמורים לעיל. ובמה שתירץ מהרי"ט ז"ל וזה לשונו וי"ל דבמעקה לא חשיב לאו הניתק לעשה דלוקין עליו וכו' יעו"ש דבריו מתמיהים דהא פסק רבינו פי"א מהל' רוצח דאין לוקין עליו דהוי לאו שאין בו מעשה וראיתי במכתב לחכם בני הי"ו דקא מתרץ לה דמשכחת לה במעקה לאו כגון דסתר המעקה בידים דנמצא עובר הלאו במעשה ודוגמה לזה מצינו בחמץ דאם היה לו חמץ בביתו אינו לוקה משום בל יראה ובל ימצא אבל אם קנה חמץ לוקה יעו"ש ברבינו בהל' חמץ ומצה פ"א ה"ג. ושוב ראיתי להרב רוח אליהו ז"ל שנדפס מחדש שגם הוא הקשה כן ועוד הוסיף להקשות דלאו דמעקה הוי לאו שבכללות ואין לוקין עליו דדרשינן מלא תשים דמים בביתך כמה דרשות אלו דבריו ואין זה קושיא כלל דלא מיקרי לאו שבכללות אלא בלאו שדורשין בו דינים משונים זה מזה כגון לאו דלא תאכלו על הדם יעו"ש בסנהדרין דף ס"ג אבל בולא תשים דמים בביתך הכל הוא ענין אחד דהיינו שישים מעקה לגגו ולא יגדל כלב רע ולא יהיה לו סולם רעוע והכל הוא דמים ודוגמה לזה כתבו התוס' בסנהדרין דף ס"ג ע"ב ד"ה שלא ידור יעו"ש ולפי יסוד זה ונראה אמיתי קשה להתוס' עצמם שכתבו בקידושין דף ל"ד ד"ה [מעקה] תימה לר"י בכל הני כתיב לאו במעקה כתיב ולא תשים דמים בביתך ואע"ג דמוקמינן ליה למגדל כלב רע וסולם רעוע דהיינו שימה בידים מ"מ אתי נמי למעקה כדאיתא בסיפרי עכ"ל ולא היו צריכים לזה דכיון דכל זה הוי משום דמים מה לי מעקה מה לי מגדל כלב וסולם רעוע וא"צ לומר דאתי נמי למעקה כמי שהוא ענין אחר וזו היא דעת הספרי שהכל דמים נינהו וק"ל. ודע שדברי התוס' אלו דסנהדרין נעלמו מהר"ב ראש יוסף חו"מ ריש סי' כ"ז וכתב הוא כן מסברתו ודברי טעם הם ומה שקשה לכאורה ע"ז ממ"ש שם בסנהדרין ע"א גבי המגפף והמנסך וכו' דנפקא לן מלא תעבדם וקרי ליה לאו שבכללות כבר כתבו שם התוס' ד"ה על דכיון דאינו מפורש בקרא דאיירי במגפף ומנשק חשיב לאו שבכללות יעו"ש. ועוד ראיתי לחכם בני פחד יצחק יהיה בעזרו שהקשה למהרי"ט ז"ל דכתב דאבדה הוי לאו הניתק לעשה ממ"ש הריטב"א ז"ל בב"מ דף כ"ו ע"ב בפירוש נטלה לפני יאוש וז"ל לפי שהשב תשיבם כל שעה עומד במצות השב ומשום הכי עובר משום השב אבל לא תוכל להתעלם כבר העלים ואין לו במה לתקנה וזה האמת עכ"ל הרי דכתב דלא הוי לאו הניתק לעשה. ועפ"ז הונח לו מאי דהוה קשיא ליה על הריטב"א שכתב על מ"ש שם דף ל"א תשלח לדבר מצוה מ"מ והקשה דלמה לי קרא הא קי"ל אין עשה דוחה לא תעשה ועשה ותירץ דבניתק לעשה לא אמרינן הכי והא שם במציעא אמרו יכול אמר לו אביו היטמא או אל תחזיר אבדה ישמע לו וכו' והקשו בש"ס למה לי קרא לא אתי עשה ודחי ל"ת ועשה מוכח דאף בניתק לעשה אמרינן הכי אלא דאין זו קושיא דשאני אבדה דלא הוי לאו הניתק לעשה וכמ"ש הריטב"א ונאים הדברים למי שאמרן. ומ"מ למהרי"ט לא קשיא כלל דאיהו קאי על דברי התוס' ז"ל והתוס' נראה דלא אזלי בשיטת הריטב"א ז"ל אלא דגם באבדה חשבי לה לאו הניתק לעשה ובמה שמשיבה אחר כך נמצא דלא העלים והוא ממה שכתבו בתירוץ ז"ל דבכלהו משכחת בהו עשה בלא לאו באבדה כגון שנטלה על מנת להחזירה או שנטלה אחר יאוש דליכא לאו דלא תוכל להתעלם אלא עשה דהשב תשיבם וכו' ואי ס"ל כהריטב"א ז"ל הא משכחת לה שפיר בפשיטות דעבר הלאו דלא תוכל וכו' אבל העשה כל שעה עומד במצות השב וכיון דהאי עשה הוי שלא הזמן גרמא נשים חייבות ולא קשיא דאיך יהיו פטורות כיון דאיכא לאו דהא הלאו חלף הלך לו ואף שיקיים העשה חטאו ישא דעבר הלאו וא"כ נראה ברור דס"ל שלא כדעת הריטב"א ועל פיהם כתב מהרימ"ט כן. ועוד ראיתי לחכם בני יצ"ו שהביא לחולק בהאי כללא דכייל הריטב"א דלא אמרינן אין עשה דוחה לא תעשה ועשה בלאו הניתק לעשה להתוס' בדבור זה דאנן קיימין, דתירצו בשם יש מפרשים דלזה אצטריך דחייבות בהנך מצות שלא הזמן גרמא להיכא דאיתא עשה נגדם דאתי עשה ודחי לא תעשה ולא נשאר אלא עשה ופטורות ומשו"ה אמרו דחייבות משום עשה שלא הז"ג ובכלל הנך הוי שלוח הקן דהוי לאו הניתק לעשה ולפי דברי הריטב"א אתי עשה ודוחה לאו הניתק לעשה ודעת התוס' נראה אמת דהא בחולין דף קמ"א הקשו בש"ס קושית הריטב"א וז"ל א"ל ר' אבא לרב כהנא אלא טעמא דכתב רחמנא תשלח אפי' לדבר מצוה וכו' עשה ול"ת הוא ואין עשה דוחה ל"ת ועשה לא צריכא וכו' הניחא וכו' אלא אמר מר וכו' כגון שנטלה על מנת לשלח דלאו ליכא עשה הוא דאיכא וליתי עשה ולידחי ל"ת וכו' קמ"ל ואיך תירץ הריטב"א לעצמו דבר חדש וכייל לן דבר מחודש וצ"ע ונראה ודאי דלא היה גורס הריטב"א כן בגמ' אלו דברי החכם בני יצ"ו וכמו זר נחשב בעיני לומר דלא היה גורס כן בגמ' דצריך לומר דלא הו"ל כמו חצי עמוד מהש"ס וחזרתי למצות דברי הריטב"א במקומן וראיתי דהאמת כן הוא והוא שאחר שתירץ התירוץ הוקשה לו דהא מיהא עשה ועשה הוא ומהיכא תיתי דאתי עשה דמצורע ודחי עשה דשילוח הקן ועוד דאפי' לאו לחודיה לא דחי [היכא] דלאו בעידנא דמעקר לאו מקיים העשה דמצורע ותירץ דסד"א דעשה דטהרת דמצורע עדיף דאמר מר גדול השלום כדמפרש בפ' שילוח הקן וכו' עכ"ל ואיך אפשר דהיה גורס סמוך מיניה כגירסתנו והיה כותב מה שכתבתי ומ"מ איני יודע לכוין ולהעמיד היאך היה גירסתו כדי שיבא אחר כך סד"א דאמר מר גדול השלום וכו'. ודע דקודם תירוץ זה שתירץ הריטב"א דהוי לאו הניתק לעשה תירץ וז"ל וי"ל דבמצוה דאיכא ב' עשה כגון דאמר לו אביו אל תשלחם דנצרכים לטהרת מצורע ואיכא ב' עשה דכבוד אב ואם וטהרת מצורע וב' עשה דוחה לא תעשה ועשה כההיא דמתני' א"ל אביו היטמא או אל תחזיר אבדה אין שומעין לו ומפרש לה דאמר היטמא לחודיה בלא השבת אבדה או אל תשב אבדה דליכא אלא חד עשה דאם איתא דאיכא ב' גבי היטמא לימא היטמא והשב דאין שומעין לו וכל שכן אל תחזיר לחודיה אלא ודאי ליכא אלא חד עשה אבל אי איכא ב' ודאי ישמע לו וידחה טומאה דאיכא עשה ול"ת ה"נ לא שנא עכ"ל. ולענ"ד כלל זה לאו דסמכא הוא חדא מדלא תירץ כן בש"ס בחולין כשהקשה קושיא זאת של הריטב"א דנהי דהוא לא היה גורס כן אבל אנן חזינן הגירסא ועוד דמש"ס דיבמות דף כ' ע"ב נראה בבירור דלא אתו ב' עשה ודחו לא תעשה ועשה וכמ"ש התוס' ז"ל ד"ה אמר קרא יעו"ש, ומה תאמר מה שהכריח הריטב"א ז"ל דלמה לא אמר הברייתא א"ל אביו הטמא והשב, אה"נ דה"ה ולא נחית תנא אלא לאשמועינן דכיון דסד"א דכבוד אב ואם הוקש לכבוד המקום לציית ליה קמ"ל אני ה' דנגד ה' כלא חשיב כבוד אב ואם וכיון דכן ליכא אלא עשה דהשבת אבדה ולא אתי עשה ודחי ל"ת ועשה, ונמצא ליתא להך כללא דכייל לן הריטב"א ז"ל ברם הכלל האחר דאתי עשה ודחי לאו הניתק לעשה אם הוא עשה אלים הוא אמת דהו"ל עשה אלים דדוחה לעשה קל וכמ"ש התוס' בפסחים דף נ"ט ואף דלא הוי בעידנא. לוקה ארבעים. עיין מ"ש הלח"מ וכתב בתוך לשונו ומ"מ מקרי שהעשה עוקר אותן כיון דאינו לוקה על שום אחד מהם מחמת העשה כך צ"ל ופי' דבריו דאף שהן ב' אזהרות חלוקין מ"מ כיון דבעשה הזה שהוא אחד נתקין הב' לאוין לא חשבינן לאו הניתק לעשה דאין כח בעשה לנתקן ומ"מ הוא דוחק גדול. ולענ"ד נראה לישב וגם נישב מאי דקשיא ליה עוד להתוס' ריש תמורה [ד"ה סופג] לתירוץ ראשון והוא ע"פ מ"ש הלח"מ גופיה לעיל מזה ד"ה ועוד דרבינו הוה גריס הב' גירסאות הן מ"ש בספרים דהוו להו ב' לאוי וחד עשה הן גירסת רש"י שאני ממיר דהוו להו שוה בכל וא"כ לפי גירסת הספרים שלנו דגריס דהוו להו ב' לאוי הוי היפך ההיא ברייתא דמוקי דהני ב' לאוי דלא יחליפנו ולא ימיר חד במחליף עם חבירו וחד במחליף בעצמו מה שאין כן לתירוץ האחר שהיא גירסת רש"י שפיר אתי עם ההיא ברייתא והשתא רבינו אף דפוסק כההיא ברייתא הביא כאן ב' תירוצי הש"ס ולא סמך אלא על השניה שהיא העיקרית וכמו שפסק ההיא וזו היא דעת התוס' דלתירוצם הראשון אזלא כתירוץ ראשון דש"ס דלא יחליפנו ולא ימיר הוו להו ב' לאוי ומה שתירצו שנים הוא כתירוץ ב' דהיא גירסת רש"י דאזלא עם ההיא ברייתא דהני ב' לאוי כל אחד לעצמו נינהו. ויותר נראה דכונתם בתירוצם הראשון לומר דאפי' אי לקי שמונים אפ"ה לא קשיא ושוב תירץ דקושטא דמילתא דליכא אלא ארבעים, ומלבד זה יש להליץ בעד תירוץ ראשון של התוס' דלאו דס"ל הכי דסופג שמונים אלא כונתם דלו יהי דסופג שמונים מ"מ נקט התנא ארבעים דלא נחית למנין המלקות.