רמב״ם - הלכות תמידים ומוספין · פרק ח׳

ספר עבודה · 20 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות תמידים ומוספין · פרק ח׳

הלכה א׳

בְּיוֹם חֲמִשִּׁים מִסְּפִירַת הָעֹמֶר. הוּא חַג הַשָּׁבוּעוֹת. וְהוּא עֲצֶרֶת. וּבַיּוֹם הַזֶּה מַקְרִיבִין מוּסָף כְּמוֹ מוּסַף רֹאשׁ חֹדֶשׁ שְׁנֵי פָּרִים וְאַיִל וְשִׁבְעָה כְּבָשִׂים כֻּלָּם עוֹלוֹת וּשְׂעִיר חַטָּאת. וְאֵלּוּ הֵן הַקָּרְבָּנוֹת הָאֲמוּרוֹת בְּחֻמַּשׁ הַפְּקוּדִים וְהֵם מוּסַף הַיּוֹם. וְעוֹד מְבִיאִין יֶתֶר עַל הַמּוּסָף בַּיּוֹם הַזֶּה מִנְחָה חֲדָשָׁה שְׁתֵּי הַלֶּחֶם וּמַקְרִיבִין עִם הַלֶּחֶם פַּר וּשְׁנֵי אֵילִים וְשִׁבְעָה כְּבָשִׂים. הַכּל עוֹלוֹת. וּשְׂעִיר חַטָּאת. וּשְׁנֵי כְּבָשִׂים זֶבַח שְׁלָמִים. וְאֵלּוּ הֵן הַקָּרְבָּנוֹת הָאֲמוּרוֹת בְּחֻמַּשׁ וַיִּקְרָא. נִמְצָא הַקָּרֵב בְּיוֹם זֶה יֶתֶר עַל שְׁנֵי הַתְּמִידִין שְׁלֹשָׁה פָּרִים וּשְׁלֹשָׁה אֵילִים וְאַרְבָּעָה עָשָׂר כְּבָשִׂים. הַכּל עֶשְׂרִים בְּהֵמָה עוֹלוֹת. וּשְׁנֵי שְׂעִירֵי חַטָּאוֹת נֶאֱכָלִים. וּשְׁנֵי כְּבָשִׂים שְׁלָמִים נֶאֱכָלִים:

הלכה ב׳

שְׁתֵּי הַלֶּחֶם אֵינָן בָּאִין אֶלָּא מִן הָאָרֶץ וּמִן הֶחָדָשׁ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כג יז) "מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאוּ לֶחֶם תְּנוּפָה" וְגוֹ'. לֹא מָצְאוּ חָדָשׁ יָבִיאוּ מִן הָעֲלִיָּה:

הלכה ג׳

חִטִּים שֶׁיָּרְדוּ בְּעָבִים יֵשׁ בָּהֶם סָפֵק אִם אֲנִי קוֹרֵא בָּהֶם (ויקרא כג יז) "מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם" אוֹ אֵינָם מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם לְפִיכָךְ לֹא יָבִיא וְאִם הֵבִיא כָּשֵׁר. וְכֵיצַד הָיוּ עוֹשִׂין. מְבִיאִין שָׁלֹשׁ סְאִין חִטִּין חֲדָשׁוֹת וְשָׁפִין אוֹתָן וּבוֹעֲטִין בָּהֶם כְּדֶרֶךְ כָּל הַמְּנָחוֹת וְטוֹחֲנִין אוֹתָן סֹלֶת וּמְנַפִּין מֵהֶן שְׁנֵי עֶשְׂרוֹנוֹת מְנֻפֶּה בִּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה נָפָה וְהַשְּׁאָר נִפְדֶּה וְנֶאֱכָל לְכָל אָדָם. וְחַיָּב בְּחַלָּה וּפָטוּר מִן הַמַּעַשְׂרוֹת כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

הלכה ד׳

שְׁתֵּי הַלֶּחֶם שֶׁהֵן מִן הֶחָדָשׁ צְרִיכִין לָבוֹא עִשָּׂרוֹן מִכָּל סְאָה וּמֶחֱצָה וּמְנַפִּין אוֹתָן בִּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה נָפָה. וְלֶחֶם הַפָּנִים שֶׁהוּא בָּא מִן הַיָּשָׁן דַּי לוֹ בְּאַחַת עֶשְׂרֵה נָפָה וְהוּא בָּא עִשָּׂרוֹן מִכָּל סְאָה. אֲבָל הָעֹמֶר שֶׁהוּא בָּא מִן הַשְּׂעוֹרִים חֲדָשׁוֹת אֵינוֹ בָּא מִן הַמֻּבְחָר אֶלָּא מִשָּׁלֹשׁ סְאִין וּבִשְׁלֹשׁ עֲשָׂרָה נָפָה:

הלכה ה׳

וְכֻלָּם אִם רִבָּה בְּמִדַּת הַסְּאִין שֶׁבָּאִין מֵהֶן אוֹ מִעֵט כָּשֵׁר:

הלכה ו׳

וְלוֹקְחִין שְׁנֵי הָעֶשְׂרוֹנוֹת וְלָשִׁין אוֹתָן אַחַת אַחַת וְאוֹפִין אוֹתָן אַחַת אַחַת:

הלכה ז׳

וְלִישָׁתָן וַעֲרִיכָתָן בַּחוּץ וַאֲפִיָּתָן בִּפְנִים כְּכָל הַמְּנָחוֹת:

הלכה ח׳

וְאֵין עֲשִׂיָּתָן דּוֹחָה יוֹם טוֹב וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שַׁבָּת אֶלָּא אוֹפִין אוֹתָן מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יב טז) "הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם" לָכֶם וְלֹא לְגָבוֹהַּ:

הלכה ט׳

הָיָה עֶרֶב יוֹם טוֹב שַׁבָּת אוֹפִין אוֹתָן מֵעֶרֶב שַׁבָּת וְנֶאֱכָלוֹת בַּשְּׁלִישִׁי לַאֲפִיָּתָן שֶׁהוּא יוֹם טוֹב. וַהֲרֵי מְפֹרָשׁ בַּתּוֹרָה שֶׁהֵם חָמֵץ. וְכֵיצַד עוֹשֶׂה. מֵבִיא שְׂאוֹר מִמָּקוֹם אַחֵר וְנוֹתְנוֹ לְתוֹךְ הָעִשָּׂרוֹן וּמְמַלֵּא הָעִשָּׂרוֹן סֹלֶת וּמְחַמְּצוֹ בְּאוֹתוֹ הַשְּׂאוֹר:

הלכה י׳

וּמְרֻבָּעוֹת הֵן. אֹרֶךְ כָּל חַלָּה שִׁבְעָה טְפָחִים וְרָחְבָּהּ אַרְבָּעָה טְפָחִים וְגָבְהָהּ אַרְבַּע אֶצְבָּעוֹת:

הלכה י״א

כֵּיצַד הֲנָפַת הַלֶּחֶם עִם שְׁנֵי כִּבְשֵׂי הַשְּׁלָמִים. מֵבִיא שְׁנֵי הַכְּבָשִׂים וּמְנִיפָם בְּעוֹדָן חַיִּים שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יד יב) "וְהֵנִיף אֹתָם תְּנוּפָה". וְאִם הֵנִיף זֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְזֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ יָצָא. וְאַחַר כָּךְ שׁוֹחֲטִין אוֹתָן וּמַפְשִׁיט. וְלוֹקֵחַ חָזֶה וְשׁוֹק מִכָּל אֶחָד מִשְּׁנֵיהֶם וּמַנִּיחָן בְּצַד שְׁתֵּי הַלֶּחֶם וּמֵנִיחַ שְׁתֵּי יָדָיו מִלְּמַטָּן וּמֵנִיף הַכּל כְּאֶחָד בַּמִּזְרָח בִּמְקוֹם כָּל הַתְּנוּפוֹת. מוֹלִיךְ וּמֵבִיא. מַעֲלֶה וּמוֹרִיד. וְאִם הֱנִיפָן אֶחָד אֶחָד יָצָא. וְאַחַר כָּךְ מַקְטִיר אֵימוּרֵי שְׁנֵי הַכְּבָשִׂים וּשְׁאָר הַבָּשָׂר נֶאֱכָל לַכֹּהֲנִים. וְכֵן שְׁתֵּי הַחַלּוֹת נוֹטֵל כֹּהֵן גָּדוֹל אַחַת מֵהֶן. וְהַשְּׁנִיָּה מִתְחַלֶּקֶת לְכָל הַמִּשְׁמָרוֹת. וּשְׁתֵּיהֶן נֶאֱכָלוֹת אוֹתוֹ הַיּוֹם וַחֲצִי הַלַּיְלָה כִּבְשַׂר קָדְשֵׁי קָדָשִׁים:

הלכה י״ב

שָׁחַט שְׁנֵי כְּבָשִׂים עַל אַרְבַּע חַלּוֹת. אִם אָמַר יִקָּדְשׁוּ שְׁתַּיִם מִתּוֹךְ אַרְבַּע מוֹשֵׁךְ שְׁתַּיִם מֵהֶן וּמְנִיפָן. וְהַשְּׁאָר פּוֹדִין אוֹתָן בִּפְנִים וְנֶאֱכָלִין בַּחוּץ כִּשְׁאָר הַחֻלִּין. וְאִם לֹא הִתְנָה לֹא קָדַשׁ הַלֶּחֶם:

הלכה י״ג

שָׁחַט אַרְבָּעָה כְּבָשִׂים עַל שְׁתֵּי חַלּוֹת. מוֹשֵׁךְ שְׁנַיִם מֵהֶם וְזוֹרֵק דָּמָן שֶׁלֹּא לִשְׁמָן. וּמֵנִיף הַשְּׁנַיִם הַנִּשְׁאָרִים הַכְּשֵׁרִים עִם שְׁתֵּי הַלֶּחֶם:

הלכה י״ד

שְׁתֵּי הַחַלּוֹת מְעַכְּבוֹת זוֹ אֶת זוֹ. וּשְׁנֵי הַכְּבָשִׂים מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה. מֵת אֶחָד מִשְּׁנֵיהֶם אוֹ בָּרַח אוֹ נַעֲשָׂה טְרֵפָה. יִקַּח זוּג לְשֵׁנִי. שָׁחַט אֶחָד לִשְׁמוֹ. יִקַּח לוֹ זוּג:

הלכה ט״ו

שְׁתֵּי הַלֶּחֶם מְעַכְּבִים אֶת הַכְּבָשִׂים. וּשְׁנֵי הַכְּבָשִׂים אֵינָן מְעַכְּבִים אֶת הַלֶּחֶם. וְאִם הוּנְפוּ עִם הַכְּבָשִׂים מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה. וְאִם אָבַד הַלֶּחֶם יֹאבְדוּ הַכְּבָשִׂים וְאִם אָבְדוּ הַכְּבָשִׂים יֹאבְדוּ הַלֶּחֶם וְיָבִיאוּ לֶחֶם אַחֵר וּכְבָשִׂים אֲחֵרִים:

הלכה ט״ז

שְׁתֵּי הַלֶּחֶם הַבָּאוֹת בִּפְנֵי עַצְמָן בְּלֹא כְּבָשִׂים כֵּיצַד עוֹשִׂין בָּהֶן. יוּנְפוּ וּתְעֻבַּר צוּרָתָן וְיֵצְאוּ לְבֵית הַשְּׂרֵפָה גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִמְצְאוּ כְּבָשִׂים לְשָׁנָה הַבָּאָה וְיָבִיאוּ לֶחֶם בְּלֹא כְּבָשִׂים. הַפָּר וּשְׁנֵי הָאֵילִים וְשִׁבְעַת הַכְּבָשִׂים וְהַשָּׂעִיר הַבָּאִים בְּיוֹם זֶה בִּגְלַל הַלֶּחֶם אֵינָן מְעַכְּבִין אֶת הַלֶּחֶם וְלֹא הַלֶּחֶם מְעַכְּבָן:

הלכה י״ז

שְׁנֵי פָּרִים שֶׁל מוּסַף הַיּוֹם וּפַר הַבָּא בִּגְלַל הַלֶּחֶם אֵינָן מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה:

הלכה י״ח

אַיִל שֶׁל מוּסַף הַיּוֹם וּשְׁנֵי אֵילִים הַבָּאִין בִּגְלַל הַלֶּחֶם אֵינָן מְעַכְּבִין (זֶה אֶת זֶה):

הלכה י״ט

שִׁבְעָה כְּבָשִׂים שֶׁל מוּסַף הַיּוֹם וְשִׁבְעָה כְּבָשִׂים הַבָּאִים בִּגְלַל הַלֶּחֶם אֵינָן מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה. וְאִם נִשְׁחֲטוּ כֻּלָּן מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה:

הלכה כ׳

הַתְּמִידִין אֵינָם מְעַכְּבִין אֶת הַמּוּסָפִין וְלֹא הַמּוּסָפִין מְעַכְּבִין אֶת הַתְּמִידִין וְלֹא הַמּוּסָפִין מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה וְלֹא מִנְיַן הָעוֹלוֹת כֻּלָּן מְעַכֵּב. כֵּיצַד. הֲרֵי שֶׁלֹּא מָצְאוּ אֶלָּא שִׁשָּׁה כְּבָשִׂים מַקְרִיבִין שִׁשָּׁה אֲפִלּוּ לֹא מָצְאוּ אֶלָּא אֶחָד מַקְרִיבִין אוֹתוֹ בֵּין בְּרָאשֵׁי חֳדָשִׁים בֵּין בִּימֵי הַמּוֹעֲדוֹת וְהַשַּׁבָּתוֹת. וְאֵינָן חַיָּבִין לְהַקְרִיב הַשְּׁאָר לְמָחָר אוֹ לְמוֹעֵד אַחֵר אֶלָּא כָּל קָרְבַּן צִבּוּר שֶׁעָבַר זְמַנּוֹ בָּטֵל קָרְבָּנוֹ. לֹא מָצְאוּ אֶלָּא שְׁנֵי כְּבָשִׂים אִם יַקְרִיבוּ אוֹתָן לְמוּסַף הַיּוֹם אֵין לָהֶן תְּמִידִין לְמָחָר. הֲרֵי הַדָּבָר שָׁקוּל אִם הִקְרִיבוּם לְמוּסַף הַיּוֹם הִקְרִיבוּ וְאִם רָצוּ לְהַנִּיחָם לְמָחָר לִתְמִידִין יַנִּיחוּ:

הר המוריה · הלכות תמידים ומוספין פרק ח׳

הר המוריה על הלכות תמידים ומוספין פרק ח׳ ארוך במיוחד (18 קטעים, 25,760 תווים), ולכן הוא מוצג בעמוד נפרד כדי שהעמוד הזה יישאר קריא. לקריאת הר המוריה על הלכות תמידים ומוספין פרק ח׳ במלואו

נחלת הכלל · Friedberg Edition

קרית ספר · הלכות תמידים ומוספין פרק ח׳

א׳

מצות קמא להביא בחג השבועות שהוא יום החמשים מספירת העומר קרבן מוסף כמו בפסח ור"ח שני פרים ואיל אחד ושבעה כבשים כלם עולות ושעיר חטאת אחד כדכתיב וביום הבכורים בהקריבכם מנחה חדשה לה' וגו' והקרבתם לריח ניחוח פרים בני בקר שנים ואיל אחד כבשים בני שנה שבעה תמימים שעיר עזים אחד לכפר עליכם מלבד עולת התמיד וגו': מצות קמב להביא שתי הלחם ביום זה עם הקרבנות הבאים על הלחם כדכתיב והקרבתם מנחה חדשה לה' וגו' והקרבתם על הלחם שבעה כבשים תמימים בני שנה ופר בן בקר אחד ואילים שנים יהיו עולה לה' וגו' ועשיתם שעיר עזים אחד לחטאת ושני כבשים בני שנה לזבח שלמים ומדאשתני סדרן ש"מ אחריני נינהו ולא האמורין בחומש הפקודים במוספין ושני שעירי חטאות של יום זה נאכלין וכן שני כבשי שלמים דכתיב בחטאת צבור במקום קדוש תאכל בחצר אהל מועד ובזבחי שלמי צבור בעצרת כתיב ועשיתם שעיר עזים וגו' ושני כבשים בני שנה לזבח שלמים מה שעיר עזים דחטאת נאכלת לזכרי כהונה אף ב' כבשים דזבחי שלמי צבור נאכלין לזכרי כהונה.

ב׳

שתי הלחם אינם באים אלא מן הארץ ומן החדש דכתי' ממושבותיכ' דהיינו ארץ ישראל תביאו לחם תנופה דהיינו מנחה חדשה לה' לא מצאו חדש יביאו מן העליה דכתיב תביא אפילו מן העליה דאי לדרשה דכל שאתה מביא ממקום אחר הרי הוא כזה לכתוב קרא תביא מאי תביאו שמע מינה תרתי והא דכתיב ראשית למצוה והא דכתיב מנחה חדשה שתהא חדשה לכל המנחות כלומר שיביאו שתי הלחם קודם שיביאו שום מנחה מן החדש אבל ב' הלחם גופייהו באות אפילו מן הישן.

ג׳

חטים שירדו מן העבים עם המטר כששתו העבים באוקינוס בלעה ספינה מלאה חטים ואיבעיא לן אי ממושבותיכם דקאמר רחמ' לאפוקי ח"ל אבל דעבים שפיר דמי או דילמא ממושבותיכם דוקא ואפילו דעבים נמי לא לפיכך לא יביא ואם הביא כשר. וכיצד היו עושין מביאין משלשה סאין חדשות דכיון דמחטי אתיין אע"ג דהוי חדש אתי שני עשרונות משלשה סאין ומנופה בי"ב נפה והשאר נפדה כדאמר' לעיל ולחם הפנים שבא מן הישן די לו בי"א נפה עשרון מכל סאה אבל עומר שהוא משעורין חדשות אינו מובחר אלא משלש סאין העשרון ובי"ג נפה כדאמ' לעיל הלכה למשה מסיני. וכולן אם רבה במדת הסאין או מעט כשר כיון שהעשרון הוא כהלכתו.

ו׳

ולשין אותן אחת אחת וכן אפייתן אחת אחת דכתיב בלחם הפנים שני עשרונים יהיה החלה האחת מלמד שנילושת אחת אחת מנין שאף שני הלחם כן תלמוד לומר יהיה ואפיית לחם הפנים שתים שתים דכתיב ושמת אותם ומדלא כתיב ושמתם אלא אותם אתא לאפוקי שתי הלחם שלא יאפו אותם שתים אלא אחת אחת. ולישתן ועריכתן בחוץ לא איתברירא טעמא ואפייתן בפנים ככל המנחות דמנחה איקרי. ואין אפייתן דוחה שבת ולא יום טוב דכתיב הוא לבדו יעשה לכם לכם ולא לגבוה וכהנים משלחן גבוה קא זכו והן חמץ כדכתיב חמץ תאפינה. ומביא שאור ממקום אחר ונותנו לתוך המדה וממלאה דכיון דכתיב חמץ תאפינה בעינן מחומץ יפה דאלו בודה שאור מתוכה אינה מתחמצת יפה מאליה והן ברבוע ארכן שבעה טפחים ורחבן ארבעה וגובהן ארבע אצבעות ואיפשר דהני שיעורין הוו הלכה למשה מסיני דלא רמיזי בקראי.

י״א

שני כבשים טעונים תנופה חיים דכתיב והניף הכהן אותם תנופה מלמד שטעונין תנופה חיים ואם הניף זה בפני עצמו וזה בפני עצמו יצא דאותם דכתיב בהוא היינו למעוטי זבחי שלמי יחיד שאין טעונין תנופה חיים ולוקח חזה ושוק מהם ומניפן עם הלחם דגמרי' מזבחי שלמי יחיד בדון מינה ומינה מה זבחי שלמי יחיד טעונים תנופה שחוטין בחזה ושוק כדכתיב חזה התנופה אף זבחי שלמי צבור טעונין תנופה שחוטין ומינה מה שלמי יחיד בחזה ושוק אף שלמי צבור בחזה ושוק ואפי' תימא דאמרינן דון מינה ואוקי באתרה הא כתיב שלמיהם בשלמי יחיד מזבחי שלמיהם דמשמע לשון רבים והוה ליה למיכתב לשון יחיד דביחיד משתעי קרא ומדכתב לשון רבים לימד על חזה ושוק של שלמי צבור שיונפו ומניחן זה בצד זה בשעת התנופה דהא דכתיב על שני כבשים היינו בצדן כדכתיב וסכות את הארן על הפרכת שהיה אצל הארון הכא נמי על שני כבשים על בסמוך. תנופה במזרח ומוליך ומביא מעלה ומוריד כדילפי' לעיל ואם הניפן אחד אחד יצא כדכתיב שוק התרומה וחזה התנופה ואח"כ מקטיר. אימוריהם כשלמי יחיד ושאר הבשר נאכל לכהנים כדכתיב קדש יהיו לה' לכהן ואע"ג דכתיב קדש ולא כתיב קדשים כיון דכתיב לה' כמאן דכתיב קדש קדשים דמי. וכן שתי החלות נוטל כהן גדול אחת מהן והשניה מתחלקת לכהנים דכתיב לאהרן ולבניו מחצה לאהרן ומחצה לבניו ונאכלות ליום ולילה עד חצות כבשים קדשי קדשים כיון דכבשי עצרת הוו קדשי קדשים כדאמר'.

י״ב

שחט ב' כבשים על ארבע חלות ואמר יקדשו שנים מתוך ארבע מניפן והשאר פודין אותן בפנים ואפילו בחוץ וממילא הוא דהוו חולין בעזרה והוא לא הכניסן משנעשו חולין דאי פודן בחוץ איפסלו ביוצא ומתוך שאין אתה מכירן הרי כולן פסולות ואם לא התנה לא קדש הלחם דכתיב באיל נזיר ואת האיל יעשה זבח שלמים לה' על סל המצות אלמא זביחת איל מיקדשא לסל ומיניה גמרינן לכבשי עצרת דזביחתן מקדש שתי הלחם וכי היכי דבאיל נזיר כתיב על סל המצות שהוא ידוע וניכר הכי נמי בשתי הלחם דעצרת בעינן מיהא שיתנה שתים מתוך ארבע.

י״ג

שחט ארבע כבשים על ב' חלות זורק דם שנים מהם שלא לשמן דלא מקדשי לחם והדר מניף הנשארים עם הלחם שאם אי אתה אומר כן אלא שיזרקו דמן לשמן תחלה והדר שלא לשמן הנשארים קפסדת את האחרונים דאין לך דבר שנראה לשמן ונדחה מלשמן כגון הני דמשזרק ראשונים לשמן תו לא חזו אחרונים לשמן וכיון דנדחה מלשמן אין כשרין שלא לשמן כשאר כל הזבחים.

י״ד

שתי החלות מעכבות זו את זו דהוייה כתיב בהו דכתיב סלת תהיינה ושני כבשים מעכבים זה את זה דכתיב בהו נמי הוייה קדש יהיו וגו' חסר אחד מהם יקח זוג לשני שחט אחד לשמו יקח לו זוג. שתי הלחם מעכבים את הכבשים והם אינם מעכבין את הלחם דגמר יהיו דכתיב קדש יהיו מתהיינה דלא ידעינן אהיי קאי הויה אי אלחם או אכבשים הילכך גמר מסולת תהיינה מה להלן הוייה דלחם אף כאן הוייה דלחם משמע דהוי לעכובא ולא כבשים דלא מעכבי לחם כדא' ואם הונפו עם הכבשים מעכבין זה את זה דכתיב והניף הכהן אותם וגו' קדש יהיו לה' לכהן דבר שסופו להיות קדש הילכך אבד הלחם יאבדו כבשים אבדו כבשים יאבד הלחם דכיון דהוזקקו זה לזה בתנופה ואבד אחד מהם יביא כבשים ולחם אחר.

ט״ז

שתי הלחם הבאות בפני עצמן כדאמרן דלא מעכבי להו כבשים כיצד עושין יונפו וראויין לאכילה מדאורייתא דכתיב ממושבותיכם תביאו לחם תנופה שתים בכורים לה' הקישו הכתוב לבכורים מה בכורים בפני עצמן אף שתי הלחם יכולים לבא בפני עצמן ומה ביכורים לאכילה אף שתי הלחם לאכילה אפילו באות בפני עצמן מדאוריתא כדאמר' אלא דרבנן החמירו משום גזרה דאשתקד וכו'. הפר ושני אלים ושבעת כבשים ושעיר הבאים ביום זה בגלל הלחם אינן מעכבין את הלחם ולא הלחם מעכבן דכתיב והקרבתם על הלחם שבעת כבשים תמימים וגו' והקרבתם על הלחם חובה דמשמע דאינן קרבין בלא לחם ולא לחם בלא כבשים והדר כתיב שבעת כבשים תמימים בני שנה וגו' דמשמע אף על פי שאין לחם אם כן מה תלמוד לומר על הלחם מלמד שנתחייבו בכבשים קודם שנתחייבו בלחם כל זמן שהיו במדבר שלא היה להם אלא מן.

י״ז

שתי פרים של מוסף היום הבא בגלל הלחם אינם מעכבין זה את זה דכתיב ביחזקאל וביום החדש תקח פר בן בקר תמים וששה כבשים פר מה תלמוד לומר והרי נאמר בתורה פרים שנים לפי שנאמר פרים כדאמר' מנין שאם לא מצא שנים מביא אחד תלמוד לומר פר משמע דלא מעכבי בראש חודש והוא הדין כל היכא דאית פרים כי הכא בעצרת דלא מעכבי כדאמר'.

י״ח

איל של מוסף ושני אילים הבאים בגלל לחם אינם מעכבים זה את זה דהא אילים כתיבי בתורת כהנים ואיל בחומש הפקודים ושני האילים מעכבין זה את זה דכתיב בהו ואילים שנים יהיו לעכובא ושבעה כבשים של מוסף. ושבעה שבאים בגלל לחם אינן מעכבין זה את זה כדאמר' דהני כתיבי בתורת כהנים והני בחומש הפקודים ונראה דכבשים דהכא ודהכא נמי לא מעכבי אהדדי דהא כתיב בהאי קרא דיחזקאל וששה כבשים בני שנה ובתורה כתיב בראש חודש שבעה מנין שאם לא מצא שבעה שיביא ששה ת"ל ששה ומנין שאם לא מצא שיביא אפילו אחד תלמוד לומר ולכבשים מאשר תשיג ידו ומאחר דכתיב הכי דאפילו אחד ששה כבשים למה לי דכמה דאיפשר לאהדורי מהדרינן משמע דכל כבשים לא מעכבי זה את זה ואם נשחטו כולן מעכבין זה את זה ככבשים וחלות דכבשים מקדשי לחם בשחיטה ומעכבי אהדדי כדילפינן מאיל נזיר דכתיב ביה יעשה זבח במה יעשה בזביחה.

כ׳

התמידין אינן מעכבין את המוספין ולא המוספין את התמידין כדילפינן לכולהו כבשים דלא מעכבי אהדדי ולא מוספין מעכבין אהדדי כדאמרן ולא תמידין אהדדי כדילפינן מקרא דיחזקאל דכתיב בראש חודש ששה כבשים בני שנה ובתורה כתי' שבעה ואינם צריכין להקריב השאר למחר דכיון דעבר יומו בטל קרבנו כדכתיב שנים ליום לכל יום והא עבר וכתיב זאת עולת חדש בחדשו שאם עבר יומו בטל קרבנו ושוב אין לו תשלומין וגבי שבת כתיב נמי בשבתו. לא מצאו אלא שני כבשים אם יקריבו אותן למוסף היום אין להם תמידין למחר הוי ספק אי תמידין עדיפי שכן תדיר או דילמא מוספין עדיפי שכן מקודשים קודם תמידין דמוספין יקרבו היום ותמידין לא יקרבו היום עד למחר:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות תמידים ומוספין פרק ח׳

ז׳

ולישתן ועריכתן בחוץ ואפייתן בפנים ככל המנחות. אאפייתה בפנים קאי דאילו לישה ועריכה בשאר מנחות בפנים היתה וכמ"ש רבינו ספי"ב מהלכות מעשה הקרבנות, ועיין מ"ש מרן לעיל בפ"ה הלכה ז':

י״ט

ואם נשחטו כולם מעכבין כו'. עיין ברכת הזבח (דף ק"ז ע"ב) ודוק:

נחלת הכלל · Warsaw, 1881

אבן האזל · הלכות תמידים ומוספין פרק ח׳

ב׳

שתי הלחם אינן באין אלא מן הארץ ומן החדש שנאמר ממושבותיכם תביאו לחם תנופה וגו' לא מצאו חדש יביאו מן העליה. השגת הראב"ד א"א הלכה זו בהפך. הכ"מ הקשה דבגמ' אמר אמתני' דתנן שתי הלחם אין באים אלא מן הארץ ומן החדש דהוא דלא כברייתא דתניא שתי הלחם הבאות מן הישן כשירות, והרמב"ם כתב לשון המשנה ופסק כברייתא ולזה נתכוין הראב"ד וכתב דבגמ' דייק ממתני' משום דלא תנן ואם הביא כשר, ומה דפסק כברייתא כתב משום דבגמ' מפרש טעמא דברייתא, והלח"מ כתב עפ"מ שהקשה עוד למה לא כתב הרמב"ם גבי עומר דאם הביא מן הישן כשר, ולכן כתב דמתני' לא פליגא אברייתא אלא בעומר ולא בשתי הלחם משום דר"ע אית ליה דכשר, והוכיח מזה דלא כתב הרמב"ם גבי עומר דאם הביא מן הישן כשר, ובדרך הלח"מ הלך גם הקרן אורה וכתב בדעת הרמב"ם דגבי עומר פסול מן הישן מדלא כתב גבי עומר דיביא מן העליה וגבי שתי הלחם כתב לא מצאו חדש יביא מן העליה. והנה בעיקר דין מה דצריך בעומר ובשתי הלחם חדש כתב הרמב"ם בפיהמ"ש אמר רחמנא בעומר כי תבואו אל הארץ וקצרתם וגו' - וכונתו דכתיב והבאתם את עומר ראשית קצירכם, וכן הוא בגמ' והכתיב ראשית למצוה - ונאמר בשתי הלחם ממושבותיכם תביאו לחם תנופה ונאמר בה והקרבתם מנחה חדשה לד' ונאמר עוד חג הקציר בכורי מעשיך. נמצא דבעומר גדר חדש הוא מראשית קצירכם שיהיה ראשית הקציר וכדין עומר שאסור לקצור קודם לעומר וגבי שתי הלחם גדר חדש הוא או משום דכתיב חדשה או משום דכתיב בכורי מעשיך, ואף דגבי עומר ג"כ כתיב בפ' ויקרא ואם תקריב מנחת בכורים, אבל כיון דעיקר דין שיביא מן החדש הוא מקרא דראשית קצירכם, א"כ נוכל לומר דמה דאמר הכתוב ע"ז מנחת בכורים היינו בכורים לקצירה שלא קצר עוד קודם העומר אבל בשתי הלחם דליכא דין איסור קצירה א"כ כשאמר הכתוב מנחה חדשה או בכורי מעשיך היינו דעיקר התבואה שמקריבים לשתי הלחם תהיה חדשה. ולפי"ז מיושב מה שלא כתב הרמב"ם גבי עומר דאם הביא מן הישן או מן העליה כשר, דלא הוצרך להביא זה והביא רק לשון הברייתא בדף ע"ב שמצותו לבוא מן הקמה. ואם הביא מן העומרים והיינו שלא קצר לשם עומר אלא שהיו קצורין מתחלה מ"מ כשר דריבה קרא תקריב מ"מ, דגבי עומר עיקר דין חדש הוא על זה שיקצור לשם עומר, אבל גבי שתי הלחם עיקר דין חדש הוא שיהיה מזה שגדל בשנה זו, לכן כתב עיקר דלא מצא חדש יביא מן העליה ולפי ד' הלח"מ והקרן אורה היה להרמב"ם לכתוב גבי עומר דמצותו להביא מן החדש, ובאמת לא הזכיר דין חדש כלל גבי עומר אלא שכתב מצותו לבוא מן הקמה ואם הביא מן העומרים כשר דזהו ישן לגבי עומר והוא פשוט.

י״ב

שחט שני כבשים על ארבעה חלות, אם אמר יקדשו שתים מתוך ארבע מושך שתים מהם ומניפן והשאר פודין אותן בפנים ונאכלין בחוץ כשאר החולין, ואם לא התנה לא קדש הלחם. ונאכלין בחוץ הלח"מ הקשה דהא קיי"ל אין ברירה, ורש"י ותוס' כתבו דצריך להניף כל הד' וכן שאוכלם בפנים, וכן הקשה על מש"כ הרמב"ם בפי"ב מהל' פסוה"מ גבי תודה שנשחטה על שמונים חלות שהמ' האחרות יפדו ויצאו לחולין והנה המרכה"מ כתב דכיון דאמר הגמ' בדף ע"ח אליבא דחזקיה גבי תודה דגם אם לא אמר ליקדשו מ' מתוך פ' דלאחריות קא מכוין, א"כ הוי כמו מקדיש שתי חטאות לאחריות דאין בזה חסרון משום דאין ברירה, וגיסי הגאון ז"ל בס' לבוש מרדכי סי' כ' כיון לדבריו, והוכיח לנכון דלפירש"י ותוס' דהוקדשו מספק כל מקום שהם, א"כ מה אמר לאחריות קא מכוין דזה שייך דאם יאבדו מ' ישארו מ' לאחריות אבל אם נאמר שקדשו כל מקום שהם והוי תערובות א"כ אם יאבדו מ' לא יצא במ' הנותרים. ונראה להוסיף על דבריהם דבמנחות אמר הגמ' לחזקיה לאחריות קא מכוין, ובעירובין דף נ' איתא עוד ועל תנאי אייתנהו, והנה מה שהוא בדרך תנאי אם תלוי בדין ברירה לפירש"י בגיטין דף כ"ה דמה שאינו בידו תלוי בדין ברירה, והתוס' שם אף דבעיקר הא דמה הוא באותם הימים חלקו על פירש"י ומ"מ הסכימו לעיקר היסוד, והוכיחו מהא דהריני בועלך ע"מ שירצה אבא, והרמב"ן שם הביא מד' התוס' דהיכי שעתיד ודאי להתברר כמו באם מתי או ע"מ שירצה אבא קיי"ל דיש ברירה, והוא בד' התוס' בעירובין דף ל"ז ע"א ד"ה ר' יוסי, והרמב"ן לא הסכים לזה, אבל היש"ש בקונטרס ברירה בב"ק פ"ה הכריע כד' התוס' וא"כ כאן שבודאי עומד להתברר איזה מ' שיקח או איזה שתים בשתי הלחם, וכיון שהביאם ע"י תנאי יש ברירה ואף דכאן הוא מתנה על שני דברים ובזה יותר תלוי בדין ברירה, אבל מד' התוס' בעירובין שכתבו דדוקא בב' לוגין שאני עתיד להפריש דשמא לא יבוא לידי הפרשה, מוכח דאפי' בב' דברים היכי שודאי יתברר אמרינן יש ברירה, אלא דצריך לומר דלא סמכינן על ברירה אלא כ"ז שלא נעשה דין פסול על הלחם ומהני שיוכל לפדות האחרים, אבל כשיצאו ונעשה עליהם פסול יוצא לא מהני לפדותם, כיון שהם פסולים ולשרפה קיימי ואין בהם שיווי לגבוה כ"ז שהם קדשים, ולכן לא מהני בהו פדיון ואף דבמתני' דיש אוכל אכילה אחת תנן דגם בנותר מועלין אף דעומד לשריפה ומוכח דהוי כמו שו"פ לגבוה כבר פירש"י בכריתות דף כ"ג ע"א ד"ה בגסה משום דאם עלו לא ירדו, א"כ זהו בקרבן ממש שראוי למזבח אבל החלות הא אינם ראויים למזבח, ועיין במרכה"מ ובלבוש מרדכי מה שכתבו בזה.

ט״ו

שתי הלחם מעכבים את הכבשים ושני הכבשים אינן מעכבים את הלחם, ואם הונפו עם הכבשים מעכבין זה את זה, ואם אבד הלחם יאבדו הכבשים ואם אבדו הכבשים יאבדו הלחם ויביאו לחם אחר וכבשים אחרים. השגת הראב"ד שתי הלחם וכו' א"א הלכה זו בהפך ואם הונפו א"א ספק הוא בגמרא. בהשגת הראב"ד הא' עיין מש"כ בכ"מ ולח"מ ובהשגת הראב"ד הב' כתב הכ"מ דכיון דבגמ' איתא א"ל אביי לרבא מ"ש ב' כבשים דמקדשי לחם ומעכבי, ומ"ש ז' כבשים דלא מקדשי לחם ולא מעכבי, וא"ל משום דהוזקקו זה לזה בתנופה משמע דס"ל דתנופה עושה זיקה, והנה בהא דאמר אביי מ"ש שני כבשים דמקדשי לחם ומעכבי פירש"י אם הוזקקו זה לזה בשחיטה כדאמר ר' יוחנן לעיל, ואפי' לא הוזקקו מעכבי לבן ננס, ומוכח דמפרש דאפי' לר' יוחנן דאמר לר"ע דדוקא אם הוזקקו בשחיטה מעכבי, מ"מ אמר לו הואיל והוזקקו זה לזה בתנופה, וע"כ דהיינו דהא דהוזקקו זל"ז בתנופה מועיל דליעכבי בשחיטה, וזהו טעמא דז' כבשים אף דנשחטו אין מעכבים את הלחם וא"כ הוא דלא כדעת הרמב"ם דבמה דאמר לו הואיל והוזקקו זל"ז בתנופה מוכח דתנופה מעכבת, וזה א"א לומר דבעי אליבא דבן ננס וכמו שכתב רש"י דגם לבן ננס בעי דהא לבן ננס א"א לומר דהוזקקו בתנופה גורם שיעכבו הכבשים את הלחם, דהא בן ננס ודאי סבר דלחם אינו בא בלא כבשים שאין לו מי יתירנו, ואם נפרש דגם לבן ננס בעי והיינו דנימא שהז' כבשים יתירו את הלחם בזה ודאי ע"כ צ"ל דהואיל והוזקקו זל"ז בתנופה אינו אלא טעמא דמילתא, דבשביל שיש דין אח"כ שיהיו נזקקים זל"ז בתנופה, אבל זה ודאי דלבן ננס עיקר דין לחם אינו בא בלא ב' כבשים שהם מקדשים ומתירים את הלחם, וא"כ אין לנו להוכיח מלבן ננס אליבא דידן דכבשים אין מעכבים את הלחם דאם הוזקקו זל"ז בתנופה מעכבים וזה אין לומר דעיקר מה דא"ל אביי לרבא היינו קודם שחיטה וכשהוזקקו בתנופה, דא"כ לא שייך לומר מ"ש כיון דידע דהטעם הוא דהוזקקו בתנופה ובז' כבשים ליכא תנופה עם הלחם. ונראה בדעת הרמב"ם דמפרש דזהו גופא דאמר רבא לאביי דודאי אביי שאל על הא דאמר ר' יוחנן שאם הוזקקו זל"ז מעכבים ואיזה זיקה זה שחיטה, וע"ז שאל אביי דגם ז' כבשים ליעכבו בשחיטה, וע"ז אמר לו רבא דבאמת הטעם הוא הואיל והוזקקו זל"ז בתנופה, והיינו דשחיטה לחוד לא הוי מהני לעכב כמו דלא מהני בז' כבשים אלא דהטעם הוא הואיל והוזקקו זל"ז בתנופה, ואף דלפי"ז פליג רבא על ר' יוחנן דהא אמר הגמ' לעיל דלר' יוחנן מיבעי ליה בתנופה, ומ"מ פשוט ליה בשחיטה דעושה זיקה צ"ל דאה"נ דלר' יוחנן דאמר דשחיטה עושה זיקה אף דמספקא ליה בתנופה ע"כ לא סבר דמטעם זה שחיטה עושה זיקה משום דהוזקקו זל"ז בתנופה, דאם הוזקקו בתנופה הא לא צריך שחיטה, וכמו דבאמת מסיק הגמ' בחילוק שבין ב' וז' כבשים משום דהב' שלמים והז' עולות, אבל רבא דאמר בתחלה טעמא דתנופה ע"כ משום דסבר דתנופה עושה זיקה.

י״ח

איל של מוסף היום ושני אלים הבאין בגלל הלחם אינן מעכבין זה את זה. שבעה כבשים של מוסף היום ושבעה כבשים הבאין בגלל הלחם אין מעכבין זה את זה, ואם נשחטו כולן מעכבין זה את זה. השגת הראב"ד איל כו' ואם נשחטו כו', א"א לא ידעתי שחיטה זו בכאן מה היא והיה לו לומר אבל הם עצמם דתורת כהנים מעכבים זה את זה מ"ט הויה כתיב בהו. הכ"מ כתב דמקור ד' הרמב"ם במה שכתב דאם נשחטו כולם מעכבים זא"ז הוא מהא דאמר ר' יוחנן הכל מודים שאם הוזקקו זל"ז שמעכבים זא"ז ואיזו זיקה שלהם היא שחיטה ודבריו תמוהים, וכבר תמה בזה הבה"ז דהא ר' יוחנן קאי אפלוגתא דר"ע ובן ננס על שתי הלחם וב' כבשים, וכתב זה הרמב"ם בהל' ט"ו אלא שפסק דגם תנופה הוי זיקה ומעכבי, אבל מה זה שייך לז' כבשים דתו"כ הבאים בגלל הלחם, וז' כבשים של מוסף דפ' פנחס, וכתב הבה"ז עפ"מ דאיתא בדף מ"ה ע"א דמביא קרא דיחזקאל דדריש מיניה על ז' כבשים דר"ח שאם לא מצאו אלא אחד מקריבים אחד ומנין שמעכבים זא"ז ת"ל יהיו, ופירש"י אם יש להם וכן פירשו בתוס', וכתב הבה"ז דהרמב"ם מפרש הא דקאמר מנין שמעכבים הז' כבשים דר"ח וה"ה דעצרת שבחומש הפקודים זא"ז היינו כשנשחטו יחד, ובזה יתיישב השגת הראב"ד שהבין שהרמב"ם כתב כן אז' כבשים דתו"כ והשיגו דהא בלא"ה מעכבים זא"ז דהויה כתיב בהו ולפימ"ש א"ש עכ"ל. והנה אם אמנם המל"מ ציין לעיין בדבריו אבל לדעתי אינם מיושבים, חדא דהרמב"ם כתב ז' כבשים של מוסף היום וז' כבשים הבאים בגלל הלחם אינם מעכבים זא"ז וכונתו פשוטה דהז' כבשים אין מעכבים להז' כבשים, וע"ז כתב ואם נשחטו כולם מעכבים זא"ז היינו הז' כבשים להז' כבשים, והבה"ז בא לפרש דכונתו רק להז' כבשים של מוסף זהו חדא, ועוד דמה שכתב לפרש דמה שאמר בגמ', ומנין שמעכבים זא"ז שהוא על קרא דיחזקאל דקאי על מוסף ר"ח, וכתב הבה"ז וה"ה דעצרת שבחומש הפקודים מנלן דה"ה דעצרת ואם בא ללמוד כיון דכולהו כתיב בפ' פנחס כל קרבנות המוספים, א"כ למה קבע הרמב"ם דין זה בז' כבשים של מוסף עצרת, ועוד יותר תימה דדוקא בז' כבשים של מוסף של ר"ח לא כתב זה וכתב דין מוסף של ר"ח בתוך שאר המוספים של המועדות, וכתב התמידים אין מעכבים וכו' ולא המוספים מעכבים זא"ז ולא מנין העולות כולם מעכב, כיצד הרי שלא מצאו וכו' אפי' לא מצאו אלא אחד מקריבים אותו בין בראשי חדשים בין בימי המועדות והשבתות וכו' ולפי פירושו של הבה"ז היה להרמב"ם לכתוב כאן דין זה שאם נשחטו כולם מעכבים זא"ז ולמה כתב זה דוקא בדין ז' כבשים דעצרת. ונראה דבהא דא"ל אביי לרבא מ"ש ב' כבשים דמקדשי לחם וכו' ומ"ש ז' כבשים וכו' ואמר מעיקרא הואיל והוזקקו זל"ז בתנופה, ופריך והרי תודה דלא הוזקקו זל"ז בתנופה ומקדשא ומעכבא אלא כתודה מה תודה שלמים אף ה"נ שלמים ופירש"י אבל ז' כבשים ופרים ואילים עולה נינהו, וחזינן דמה דמקדשי ומעכבי לד"ה הואיל והוזקקו זל"ז בשחיטה, זהו משום שהם שוים בקדושתם ששניהם שלמים, וכיון דחזינן דהיכי דהם שוים פועלת זיקת השחיטה שיעכבו בקרבן שניהם אף דבלא שחיטה אין מעכבים זא"ז א"כ ה"נ בז' כבשים של מוסף וז' כבשים הבאים בגלל הלחם כיון דכולם עולות אם נשחטו כולם מעכבים זא"ז ואף דמהא דמהני שחיטת ב' הכבשים שיעכבו את הלחם אין ראיה לז' כבשים וז' כבשים דב' הכבשים הא מתירים את הלחם בשחיטתם, אבל מזה דמהני שחיטת הכבשים שהלחם יעכבו הכבשים שפיר הוי ראיה דהא אין הלחם מתיר הכבשים, וע"כ דזהו דין מיוחד דכיון דשניהם שלמים נזקקים זל"ז בשחיטת הכבשים וה"נ היכא דכולם עולות. אמנם דגם לפי"ז בכל קרבנות של מוספים שכולם עולות אם נשחטו כולם מעכבים זא"ז ויהיה גם לפי"ז קשה למה כתב זה הרמב"ם בז' כבשים וז' כבשים דעצרת, ויש לומר דודאי אה"נ, ומה שהקשיתי על תי' הבה"ז זהו בשביל שכתב מקור לד' הרמב"ם מהא דאמר הגמ' בז' כבשים דר"ח, אבל לפי דברינו כיון דעיקר, ד' הרמב"ם הוא מהא דאמר ר' יוחנן גבי ב' כבשים ולחם דעצרת ומזה כתב דה"נ בז' כבשים וז' כבשים כיון דנשחטו מעכבים זא"ז ובהל' כ' כתב רק דלא מצאו אין מעכבים, אבל בזה סמך על מה שכתב מקודם דאם נשחטו מעכבים ובהל' כ' כתב רק החדוש דאפי' בז' כבשים עצמם אם לא מצאו אין מעכבים. אכן עלינו ליישב עוד מה שהקשה הראב"ד שהיה לו לומר דהם עצמם דתו"כ מעכבים זא"ז מ"ט הויה כתיב בהו, והכ"מ רוצה ליישב בזה דאינו גורס גבי האיל ושני האילים אין מעכבים זא"ז אלא אין מעכבים, ואינו מיושב דמה פי' אין מעכבים דלאיזה דבר אין מעכבים ואם שאין מעכבים את הלחם כבר כתב זה הרמב"ם בהל' ט"ז, וע"כ דצ"ל זא"ז או דהפי' כן, ובאמת ממה שכתב זא"ז אין הוכחה כלל שכונתו על הם עצמם דכל ההלכות שכתב כאן הוא כן, דמה שכותב בתחלה ומה שכותב אחר כן אין מעכבים זא"ז אלא דאכתי קשה למה לא כתב הרמב"ם דשני האילים וכן ז' כבשים שבתו"כ מעכבים הם עצמם זא"ז. ונראה דהרמב"ם סובר דלהלכה לא קיי"ל כהך סוגיא דהנה זה ע"כ צריך לומר דלא כל הויה הוי עיכובא דהא בפ' פנחס כתיב במוספי פסח ועצרת ויוהכ"פ וא' דסוכות יהיו, ותנן דהמוספים אין מעכבים זא"ז וכבר כתבו כן התוס' בדף מ"ד ע"ב בד"ה אלא וצ"ע מה שעמדו בזה רק על פירש"י ובקרבן מוסף דפסח וצ"ל דסוברים דבמתני' יש לפרש דהמוספים אין מעכבים זא"ז אין הפי' על הכבשים עצמם, אלא דהכבשים אין מעכבים הפר והאילים וכן להיפוך, אבל עכ"פ הא כתבו בתירוצם דלא כל יהיו הוא לעיכובא, והרמב"ם בהל' כ' הא כתב להדיא דבכל המוספים אין מעכבים הכבשים זא"ז, אלא דבאמת קשה על הסוגיא דהא תנן בדף כ"ז שני כבשי עצרת מעכבים זא"ז ומפרש בגמ' דכתיב הויה, וקשה דלמה דוקא השני כבשים ולא הז' כבשים דכתיב נמי יהיו ומוכח להדיא דדוקא השני כבשים ודוקא קרא דכתיב קודש יהיו לד' לכהן דרשינן מיהיו לעכב ולא מקרא דז' כבשים דכתיב יהיו עולה, ואולי דדוקא היכי דיהיו מיותר קצת ולא אתא לפשטיה דקרא אבל יהיו עולה הוא לפשטיה שיהיו עולה ולא שלמים. ואף דשם בדף כ"ז תנן נמי ד' שבמצורע ומפרש בגמ' דכתיב זאת תהיה תורת המצורע ומפרש רש"י הויה עיכובא, וכן הוא בדף ה' דאמר ר"פ שאני הלכות מצורע דכתיב בהו הויה וצ"ל דשם מסיק תהיה בהוייתה תהא דרק תהיה דרשינן בהוייתה תהא, וא"כ קשה מה דאמר כאן בסוגיא על אילים דעצרת דתו"כ הויה כתיב בהו וזהו בהך קרא דז' כבשים דכתיב יהיו עולה לד'. ולכן צריך לומר דהך סוגיא קאי אליבא דבן ננס, ויש לומר יותר משום דהוזכר במתני' ר"ש דסבר כבן ננס דסבר דכבשים מעכבים את הלחם, ואמר הגמ' דטעמא משום דמפרש קרא דכתיב קודש יהיו לד' לכהן דיהיו קאי אכבשים משום דיליף יהיו יהיו מקרא דיהיו עולה לד' מה להלן כבשים אף כאן כבשים וכיון דיליף גז"ש יהיו יהיו מקרא דז' כבשים אמרינן אין גז"ש למחצה וכי היכי דהך יהיו דקודש יהיו לד' הוא לעכב, ה"נ הך יהיו דב' האילים וז' כבשים נמי לעכב, ואף דהז' כבשים אין מעכבים את הלחם, כבר אמר רבא בדף מ"ו בטעמא משום דלחם שלמים והז' כבשים עולות, אבל האילים והז' כבשים עצמם מעכבים דכתיב יהיו, אבל מתני' דדף כ"ז הא אתי כר"ע דתנן שתי חלות מעכבים, ואמר הגמ' דכתיב הויה וזהו לר"ע דקודש יהיו קאי אחלות, לכן סבר מתני' דמקרא דיהיו עולה לד' לא ילפינן הויה לעיכובא כמו דלא ילפינן הויה לעיכובא מקראי דמוספים דפ' פנחס דכתיב בהו נמי הויה, ולכן סובר הרמב"ם דלהלכה שני האילים והז' כבשים אין מעכבים אפי' הם עצמם זא"ז.

י״ט

נחלת הכלל · Friedberg Edition

שורשי הים · הלכות תמידים ומוספין פרק ח׳

י״א

כיצד הנפת הלחם וכו'.. נ"ב עיין במ"ש לעיל בה' אלו שורש על בסמוך פ"ה ה"ב יע"ש.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות תמידים ומוספין ח׳, מתוך הלכות תמידים ומוספין שבספר עבודה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות תמידים ומוספין כל הרמב״ם