הַתּוֹרָה
התחילו ללמוד

רמב״ם - הלכות תמידים ומוספין · פרק ט׳

ספר עבודה · 13 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות תמידים ומוספין · פרק ט׳
הלכה א׳
בְּאֶחָד בְּתִשְׁרֵי מַקְרִיבִין מוּסַף הַיּוֹם פַּר וְאַיִל וְשִׁבְעָה כְּבָשִׂים הַכּל עוֹלוֹת וּשְׂעִיר חַטָּאת הַנֶּאֱכֶלֶת. וְזֶה מוּסַף הַיּוֹם יֶתֶר עַל מוּסַף רֹאשׁ חֹדֶשׁ הַקָּרֵב בְּכָל רֹאשׁ חֹדֶשׁ. לְפִיכָךְ אִם חָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת הָיוּ שָׁם שְׁלֹשָׁה מוּסָפִין מוּסַף שַׁבָּת וּמוּסַף רֹאשׁ חֹדֶשׁ וּמוּסַף הַיּוֹם:
הלכה ב׳
וְכֵיצַד סִדּוּר הַקְרָבָתָן. מוּסַף שַׁבָּת תְּחִלָּה וְאַחֲרָיו מוּסַף הַחֹדֶשׁ וְאַחֲרָיו מוּסַף יוֹם טוֹב. שֶׁכָּל הַתָּדִיר מֵחֲבֵרוֹ קוֹדֵם אֶת חֲבֵרוֹ וְכֵן כָּל הַמְקֻדָּשׁ מֵחֲבֵרוֹ קוֹדֵם אֶת חֲבֵרוֹ. הָיָה לְפָנָיו תָּדִיר וּמְקֻדָּשׁ יַקְדִּים אֵיזֶה מֵהֶם שֶׁיִּרְצֶה:
הלכה ג׳
עָבַר אוֹ שָׁכַח וְשָׁחַט אֶת שֶׁאֵינוֹ תָּדִיר אוֹ הַפָּחוּת בִּקְדֻשָּׁה תְּחִלָּה מַקְרִיבוֹ וְאַחַר כָּךְ שׁוֹחֵט אֶת הַתָּדִיר אוֹ אֶת הַמְקֻדָּשׁ:
הלכה ד׳
וְאִם נִשְׁחֲטוּ שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד יִהְיֶה זֶה מְמָרֵס בַּדָּם עַד שֶׁיִּזְרֹק דַּם הַתָּדִיר אוֹ דַּם הַמְקֻדָּשׁ:
הלכה ה׳
דַּם הַחַטָּאת קוֹדֵם לְדַם הָעוֹלָה מִפְּנֵי שֶׁדַּם הַחַטָּאת מְכַפֵּר. אֵיבְרֵי עוֹלָה קוֹדְמִין לְאֵימוּרֵי חַטָּאת מִפְּנֵי שֶׁהָעוֹלָה כֻּלָּהּ לָאִשִּׁים. דַּם חַטָּאת וְאֵיבְרֵי עוֹלָה אֵי זֶה שֶׁיִּרְצֶה יַקְדִּים. וְכֵן דַּם עוֹלָה וְאֵימוּרֵי חַטָּאת אוֹ דַּם עוֹלָה וְדַם אָשָׁם אֵי זֶה שֶׁיִּרְצֶה יַקְדִּים:
הלכה ו׳
חַטָּאת קוֹדֶמֶת לְעוֹלָה אֲפִלּוּ חַטַּאת הָעוֹף קוֹדֶמֶת לְעוֹלַת בְּהֵמָה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ה ח) "אֶת אֲשֶׁר לַחַטָּאת רִאשׁוֹנָה" בִּנְיַן אָב לְכָל חַטָּאת שֶׁהִיא קוֹדֶמֶת לְעוֹלָה הַבָּא עִמָּהּ. וְכֵן בִּשְׁעַת הַפְרָשָׁה מַפְרִישׁ הַחַטָּאת תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ הָעוֹלָה:
הלכה ז׳
בְּקָרְבְּנוֹת הֶחָג אֵינוֹ כֵן אֶלָּא קְרֵבִין עַל סֵדֶר הַכָּתוּב שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כט ו) (במדבר כט לג) "כְּמִשְׁפָּטָם". כֵּיצַד. בַּתְּחִלָּה פָּרִים. וְאַחֲרֵיהֶם אֵילִים. וְאַחֲרֵיהֶם כְּבָשִׂים. וְאַחֲרֵיהֶם שְׂעִירִים. אַף עַל פִּי שֶׁהַשְּׂעִירִים חַטָּאת וְכָל אֵלּוּ שֶׁקָּדְמוּ אוֹתָן עוֹלוֹת. וְכֵן בְּשִׁגְגַת צִבּוּר בַּעֲבוֹדָה זָרָה שֶׁהֵן מְבִיאִין פַּר עוֹלָה וְשָׂעִיר חַטָּאת. הַפָּר קוֹדֵם שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ (במדבר טו כד) "כַּמִּשְׁפָּט". וּפַר כֹּהֵן מָשִׁיחַ קוֹדֵם לְפַר הֶעְלֵם דָּבָר שֶׁל צִבּוּר. וּפַר הֶעְלֵם קוֹדֵם לְפַר עֲבוֹדָה זָרָה. וּפַר עֲבוֹדָה זָרָה קוֹדֵם לְשָׂעִיר שֶׁלָּהּ. אַף עַל פִּי שֶׁהַפָּר עוֹלָה וְהַשָּׂעִיר חַטָּאת. שֶׁכָּךְ הוּא סֵדֶר הַכָּתוּב בַּתּוֹרָה. שְׂעִיר עֲבוֹדָה זָרָה קוֹדֵם לִשְׂעִיר נָשִׂיא שֶׁהַנָּשִׂיא יָחִיד. וּשְׂעִיר נָשִׂיא קוֹדֵם לִשְׂעִירַת יָחִיד. וּשְׂעִירַת יָחִיד קוֹדֶמֶת לְכַבְשָׂה. אַף עַל פִּי שֶׁשְּׁנֵיהֶם חַטָּאת. שֶׁהַשְּׂעִירָה רְאוּיָה לָבוֹא עַל הַכְּרֵתוֹת שֶׁמְּבִיאִין עֲלֵיהֶם חַטָּאת. וְהַכַּבְשָׂה אֵינָהּ בָּאָה עַל שִׁגְגַת עֲבוֹדָה זָרָה:
הלכה ח׳
אֲפִלּוּ חַטַּאת הָעוֹף שֶׁל יוֹלֶדֶת קוֹדֶמֶת לְכַבְשָׂה. חַטָּאת קוֹדֶמֶת לְאָשָׁם מִפְּנֵי שֶׁדָּמָהּ נִתָּן עַל אַרְבַּע קְרָנוֹת וְעַל הַיְסוֹד. וְכָל חַטָּאוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה קוֹדְמִין לְכָל הָאֲשָׁמוֹת. חוּץ מֵאֲשַׁם מְצֹרָע מִפְּנֵי שֶׁהוּא בָּא עַל יְדֵי הֶכְשֵר. הָאָשָׁם קוֹדֵם לְתוֹדָה וּלְאֵיל נָזִיר מִפְּנֵי שֶׁהוּא קָדְשֵׁי קָדָשִׁים. תּוֹדָה וְאֵיל נָזִיר קוֹדְמִין לִשְׁלָמִים מִפְּנֵי שֶׁהֵן נֶאֱכָלִין לְיוֹם אֶחָד וּטְעוּנִין לֶחֶם. וְהַתּוֹדָה קוֹדֶמֶת לְאֵיל נָזִיר מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בָּהּ אַרְבָּעָה מִינֵי מִנְחָה. שְׁלָמִים קוֹדְמִין לִבְכוֹר מִפְּנֵי שֶׁהֵן טְעוּנִין מַתַּן שְׁתַּיִם שֶׁהֵן כְּאַרְבַּע וּטְעוּנִין סְמִיכָה וּתְנוּפָה וּנְסָכִים. הַבְּכוֹר קוֹדֵם לְמַעְשַׂר בְּהֵמָה מִפְּנֵי שֶׁקְּדֻשָּׁתוֹ מֵרֶחֶם וְנֶאֱכָל לַכֹּהֲנִים בִּלְבַד. הַמַּעֲשֵׂר קוֹדְמִין לְעוֹפוֹת מִפְּנֵי שֶׁהוּא זֶבַח וְיֵשׁ בּוֹ קָדְשֵׁי קָדָשִׁים דָּמוֹ וְאֵימוּרָיו. וְהָעוֹפוֹת קוֹדְמִין לִמְנָחוֹת מִפְּנֵי שֶׁהֵן מִינֵי דָּמִים. הֲרֵי שֶׁהָיוּ לְפָנָיו חַטַּאת הָעוֹף וּמַעֲשֵׂר. הַמַּעֲשֵׂר קוֹדֵם מִפְּנֵי שֶׁהוּא זֶבַח. הָיוּ שָׁם חַטַּאת הָעוֹף וּמַעֲשֵׂר וְעוֹלַת בְּהֵמָה הוֹאִיל וְעוֹלָה קוֹדֶמֶת לְמַעֲשֵׂר וְחַטַּאת הָעוֹף קוֹדֶמֶת לְעוֹלַת בְּהֵמָה מַקְרִיב חַטַּאת הָעוֹף תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ הָעוֹלָה וְאַחַר כָּךְ הַמַּעֲשֵׂר:
הלכה ט׳
הֲרֵי שֶׁהָיוּ מִינֵי בְּהֵמָה הַרְבֵּה מִמִּין קָרְבָּן אֶחָד כֵּיצַד הֵן קְרֵבִין. הַפָּרִים קוֹדְמִין לְאֵילִים שֶׁכֵּן נִתְרַבּוּ בִּנְסָכִים. וְאֵילִים קוֹדְמִין לִכְבָשִׂים שֶׁכֵּן נִתְרַבּוּ בִּנְסָכִים. וּכְבָשִׂים קוֹדְמִין לִשְׂעִירִים שֶׁכֵּן נִתְרַבּוּ בְּאֵימוּרִים. שֶׁבִּכְלַל אֵימוּרֵי כְּבָשִׂים הָאַלְיָה וְאֵין בִּשְׂעִירִים אַלְיָה. הָעֹמֶר קוֹדֵם לַכֶּבֶשׂ הַבָּא עִמּוֹ. וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם קוֹדְמִין לִשְׁנֵי כְּבָשִׂים. זֶה הַכְּלָל דָּבָר הַבָּא בִּגְלַל הַיּוֹם קוֹדֵם לְדָבָר הַבָּא בִּגְלַל הַלֶּחֶם:
הלכה י׳
מִנְחַת הָאִישׁ קוֹדֶמֶת לְמִנְחַת הָאִשָּׁה. מִנְחַת חִטִּים קוֹדֶמֶת לְמִנְחַת שְׂעוֹרִים. מִנְחַת חוֹטֵא קוֹדֶמֶת לְמִנְחַת נְדָבָה מִפְּנֵי שֶׁהִיא בָּאָה עַל חֵטְא. מִנְחַת נְדָבָה וּמִנְחַת סוֹטָה אֵי זוֹ שֶׁיִּרְצֶה מֵהֶם יַקְדִּים:
הלכה י״א
מְנָחוֹת קוֹדְמִין לַיַּיִן. וְהַיַּיִן קוֹדֵם לַשֶּׁמֶן. וְהַשֶּׁמֶן קוֹדֵם לַלְּבוֹנָה. וּלְבוֹנָה קוֹדֶמֶת לַמֶּלַח. וּמֶלַח קוֹדֵם לָעֵצִים. אֵימָתַי בִּזְמַן שֶׁבָּאוּ כֻּלָּן כְּאֶחָד. אֲבָל הַבָּא רִאשׁוֹן קָרֵב רִאשׁוֹן וְהַבָּא אַחֲרוֹן קָרֵב אַחֲרוֹן:
הלכה י״ב
כָּל הַקּוֹדֵם בְּהַקְרָבָה קוֹדֵם בַּאֲכִילָה:
הלכה י״ג
הָיוּ לְפָנָיו שְׁלָמִים שֶׁל אֶמֶשׁ וּשְׁלָמִים שֶׁל יוֹם. שֶׁל אֶמֶשׁ קוֹדְמִין שֶׁהֲרֵי קָרַב זְמַנָּן. שְׁלָמִים שֶׁל אֶמֶשׁ וְחַטָּאת אוֹ אָשָׁם שֶׁל יוֹם. חַטָּאת וְאָשָׁם קוֹדְמִין מִפְּנֵי שֶׁהֵן קָדְשֵׁי קָדָשִׁים כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

הר המוריה · הלכות תמידים ומוספין פרק ט׳

א׳
פר ואיל וכו'. מבואר בפרשת פינחס. על מוסף וכו'. כנאמר שם מלבד עולת החדש ומנחתה וגו' ועיין זבחים פ"ט א', צ"א א'. ג' מוספים וכו'. סוכה נ"ד א'.
ב׳
שבת תחלה וכו'. זבחים פ"ט א' צ"א א' ועיין לעיל פ"ו הי"א דשיר של ר"ח דוחה לשל שבת ועיי"ש בירושלמי דשקלים ומבואר מכאן כמש"כ התוס' בשבת כ"ג ב' ד"ה והדר וכו' יעו"ש היטיב ומיושב היטיב מה שהניחו התוס' בקושיא בסוכה נ"ד ב' בד"ה ואמאי וכו' יעו"ש היטיב ודו"ק ועיין מש"כ בחי' לשבת שם בשם המ"א. מוסף יו"ט וכו'. בזבחים שם ושם. קודם את וכו'. זבחים פ"ט א' הוריות י"ב ב'. המקודש מחבירו וכו'. שם ושם. ודע דבזבחים צ"א א' כתב רש"י דר"ח קדוש משל שבת מטעם דאיקרי מועד יעו"ש א"כ מוכח דכ"ש דיו"ט קדוש משבת ובמנחות מ"ט ב' כתב רש"י דשבת קדוש מיו"ט יעו"ש היטיב וצ"ע בזה. יקריב איזה וכו'. דהיא בעיא דלא איפשיטא בזבחים צ"א א' וכמש"כ מרן והא דאיתא במנחות מ"ט ב' וז"ל אמאי תדיר ומקודש תדיר עדיף. היינו דווקא בכה"ג דהתם דתדיר אית ביה תרתי תדיר ומקודש כמו דאיתא שם בהדיא ואי לא מסתפינא להגיה דכצ"ל אמאי הא תדיר ומקודש עדיף וק"ל ועיין במראה הפנים בנזיר פ"ז סוף ה"א דלדעת הירושלמי פשיטא ליה דמקודש עדיף יעו"ש היטיב ועיין בשלום ירושלים ביומא פ"ז ה"ב יעו"ש היטיב (ועיין במרן שהביא כאן לשון ראשון דרש"י דהאיבעיא לענין דם התמיד ודם החטאת יעו"ש וצ"ע דהא התוס' שם בד"ה תדיר וכו' תמהו ע"ז יעו"ש והא דפשיט הש"ס מהא דתמידין קודם למוספין וכמו שהקשה הצ"ק י"ל דה"ק דהא התם מוספין קדישי וגלי התם קרא אשר לעולת התמיד להורות לכל התמידין דכוותה דעדיפא ממקודש ודעת רש"י יש ליישב קצת דמוספין גריעי וכמש"כ התוס' שם פ"ט א' וקרא דהעולה קאי להקטרה עיין במה שהארכתי לעיל פ"א ה"ג יעו"ש היטיב).
ג׳
שאינו תדיר וכו'. שם בזבחים צ"א א' בעיא. ומשמע שם דאיפשיטא מדקאמר התם א"ל רב אחא סבא לרב אשי מתניתין נמי דיקא דקתני עד שיזרוק הדם ולא קתני עד שישחוט ויזרוק דם ש"מ עכ"ל אלמא דדווקא בקדם ושחטו צריך למרס דמו אבל בלא"ה מקריב וזורק מי שנשחט ראשון ופשוט. שוב ראיתי שכ"כ הלח"מ בהלכה ה' יעו"ש. הפחות בקדושה. דתדיר ומקודש חד דינא להו וכן מבואר התם דרוצה למיפשט בעיין מהא דשלמים של אמש וחטאת ואשם של יום של אמש קודמין יעו"ש אלמא דחד דינא להו.
ד׳
ממרס בדם וכו'. כ"ה שם בזבחים בהדיא ודע דהך נשחטו שניהם כאחד לאו דוקא אלא כל ששחט התדיר או המקודש אחר ששחט קודם שזרק את האינו תדיר או אינו מקודש כ"כ ופשוט (וראיתי בס' קהלת יעקב ברפ"ה דפסחים שהקשה ע"ז מהא דאיתא בזבחים פ"ט ב' לגבי דם חטאת קודם לדם עולה יעו"ש היטיב שכתב וז"ל ומאי קושיא הא כיון שהתחיל בדם החטאת מפני קדושתו במתנה ראשונה נהי דלשאר מתנות תו לא הוי מקודש כיון דלא מכפרי אטו גרע מקדם ושחטיה לשאינו מקודש שאין מפסיק בו והאיך יפסיק באמצע והא עסיק ביה וצ"ע עכ"ל ותמיהא לי על קושייתו דהא בדם חטאת ועולה מיירי שהעולה ג"כ נשחט וא"כ הדין שצריך למרס דמו והא דאם הקדים לשאינו מקודש תחלה מקריבו ואינו מפסיק בו היינו היכא שלא נשחט המקודש עדיין והבן).
ה׳
קודם לדם וכו'. זבחים ז' ב' ופ"ט א' ועיין מג"א סי' א' ס"ק ח' מש"כ מזה ולקמן אי"ה אדבר מזה. קודמין לאיברי וכו'. שם בזבחים. ובתו"כ ויקרא דבורא דחטאת פ"ג יעו"ש ובמצורע פ"ג ומש"כ הקרבן אהרן באות י"ד דלר"ש איברי חטאת קודמים יעו"ש אינו מוכרח דהא דברי ר"ש הובאו להלכה בזבחים ז' ב' ומ"מ פסקינן דאיברי עולה קודמים. איזה שירצה וכו'. כל אלו בעיות דלא איפשיטא ופסק איזה שירצה יקדים ודברי מרן כאן תמוהים וכמו שתמה עליו הלח"מ ודברי הלח"מ פשוטין וברורין. ועיין בגליון הש"ס שתמה על מאי דקאמר הש"ס אלא מיהא ליכא למשמע מינה יעו"ש ודילמא שניהם שוים ואיזה שירצה יקדים יעו"ש ותמוה הא באמת הדין כן לרבינו וזהו כוונת הש"ס דמהא ליכא למיפשט מידי ולכן איזה שירצה יקדים. ויש ליישב קצת בדוחק.
ו׳
קודמת לעולה וכו'. עיין פסחים נ"ט א' ותוס' שם ד"ה זה בנה וכו' ותוס' קדושין י"ג א' ד"ה האשה וכו' וזבחים פ"ט א' צ' א' ושם בתוס' ד"ה למקראה וכו' ושם ה' א' ד"ה עולתה וכו' ותוס' מנחות ד' ב' ד"ה ה"ג וכו' ועיין בתו"כ ויקרא דבורא דחטאת פי"ח וע"ע שם פרשת תזריע פ"ד ועיין בספ"ב דקינים במפרש שם וברא"ש ורע"ב וע"ע לקמן פ"ט מהל' פסולי המוקדשין ה"ב. ועי' במל"מ מש"כ בזה. ודע דהוקשה לי על מאי דקאמר הש"ס בזבחים צ' א' דחטאת בהמה קודם לעולת בהמה מדרבי רחמנא ופירש"י שם דהיינו הך לימודא דמייתי לעיל פ"ט ב' יעו"ש וצע"ק הא התם לא מייתי רק דדם חטאת קודם לדם עולה אבל מ"מ לא ידעינן לכל מעשיו וכמש"כ מרן בשם ר"י קורקוס וצע"ק ואם נימא דל"ג זה בגמרא א"כ היה מיושב היטיב קושיית התוס' שם ד"ה חטאת העוף וכו' ובזה היה מיושב היטיב ג"כ קושית התוס' שם בד"ה חטאת בהמה וכו' יעו"ש היטיב ודו"ק שוב ראיתי שם בצאן קדשים שהרגיש בזה והשיג על הר"י קורקוס יעו"ש היטיב (ועיין רש"י פסחים נ"ט א' בד"ה וקי"ל וכו' ומיושב דקדוק התוס' בזבחים בד"ה חטאת העוף וכו' והבן). מפריש החטאת וכו'. עיי"ש פ"ט א' וכן בהקדישה ועיי"ש צ' א' תוס' ד"ה למקראה וכו' ומה שתמה המל"מ על מרן כבר קדמו התוס' יו"ט והובא בהג"ה במרן. ומש"כ המל"מ על מקראה בשם התוס' עיין בתוס' שם שהשיגו ע"ז א"כ מאי פריך בערכין כ"א א' יעו"ש היטיב והצאן קדשים מיישב שם דמ"מ פריך שפיר דהא העולה לא מעכבא לאכול בקדשים אפי' היכא דלא אקריבא כלל יעו"ש היטיב ותמוה הוא דהא הר"ח דמפרש למקראה הקדימה הכתוב היינו שיקדישה תחלה הוא בעצמו ס"ל דבדיעבד אם הקדימה לחטאת נמי יצאת עיי"ש בזבחים ה' א' ובפסחים נ"ט א' ובמנחות ד' ב' וא"כ מאי ס"ד דש"ס דמקשה בערכין שם מאי ניהו דאקדמיה קרא יעו"ש הא מ"מ אי עבדא איפכא נמי יצאת אלא ודאי הכי מקשה דוודאי לא תייתי חטאת המוקדמת דהכהנים לא ירצו להקריב וגם היא לא תעשה איסורא להביא חטאתה מוקדמת ולהכי פריך שפיר והא למקראה הקדימה הכתוב והיא תביא בהיתר מתחלה החטאת והעולה לא תביא אמנם לר"ח דמחוייבת להפריש העולה תחלה א"כ ע"כ לא עברה אדאורייתא ובוודאי הפרישה. ודעת ר"ח כהן יש ליישב דמ"מ אף דהפרישה מקודם מ"מ לא תביא או שתחזור בה או שאם תאבד אח"כ לא תביא אחרת או שתזיר ולא תפריש כלל ולמאי דס"ד שתביא עולתה ראשונה א"כ בוודאי הכהנים לא יצייתו לה לעבור אבל במילתא דתלי בדידה אה"נ דחשודה שלא תעשה כדין ואפשר כי גם הצ"ק כיוון לזה אף שאין זה במשמע לשונו והבן. והנה בהא דפירש"י למקראה שיהא קרוי בענין תחלה יש לדקדק שבלימוד יהיה עולה מוקדם וכן משמע קצת במנחות ק"י א' יעו"ש ולפ"ז י"ל שפיר לתרץ מה שהקשה המג"א בסי' א'. אך לכאורה י"ל דמכאן מוכח להיפך דדווקא הכא עולה תחלה למקראה משא"כ בשאר. וצ"ע.
ז׳
סדר הכתוב וכו'. עיין זבחים צ' ב'. ועיין לעיל פ"ח מהל' תמידין ומוספין ה"כ ד"ה המוספין מעכבין מש"כ מזה. כמשפט. הוריות ל"ג א' זבחים צ' ב' וכרבינא שם (וממרן משמע דרבינא קאי על הא דפרים ואלים וכבשים ושעירים דחג יעו"ש ואינו כן) ועיי"ש בירושלמי הוריות פ"ג ה"ו. קודם לפר וכו'. הוריות י"ב ב' י"ג א' וירושלמי שם זבחים צ' ב' ותוספתא שם פ"י ותוספתא הוריות פ"ב ובתו"כ ויקרא דבורא דחטאת פ"ה ופ"ו יעו"ש היטיב. קודם לפר וכו'. כ"ה בהוריות שם ובתוספתא בהוריות ובזבחים שם (וכנ"ל להגיה בתוספתא דזבחים שם יעו"ש היטיב וק"ל) וע"ע בתו"כ שם פ"ו. קודם לשעיר וכו'. עיין בלח"מ והנראה מהמל"מ שאגב שיטפיה אשתמיטתיה. סדר הכתוב וכו'. כ"ה הטעם בירושלמי בהוריות פ"ג ה"ד וז"ל פר של עכו"ם קודם לשעיר הבא עמו מפני שקדמו במקרא ר' שמואל אחוי דר' ברכיא בעי מעתה פר של ר"ח יקדים לשעיר הבא עמו מפני שקדמו במקרא א"ר שמואל א"ר אבא מרי לית את יכול דחטאת דידיה (נ"א חסיר) אחיר (והיא לדעתי הנוסחא הנכונה) על עולת התמיד יעשה ונסכו סמכו לעולת התמיד עכ"ל אבל תימה לי על רבינו כיון שכתב למעלה טעם דרבינא דש"ס דידן ומה סגי ליה דהוצרך עוד לטעם דהירושלמי אבל באמת לק"מ דכמשפט ה"ק כמשפט הכתוב בתורה וכמש"כ רש"י ונמצא דהני תרי טעמי צריכי חד להדדי והכל חד טעמא הוא והא דחזר וכתב רבינו זה דבא לכתוב לנו סדר הקדימה דכל הקרבנות ואתי לכתוב כסדר. ומכאן מבואר דכ"ש דפר כהן משיח קודם לשעירי עכו"ם וכן משמע בכל המקומות שציינתי וצ"ע על מאי דאיתא בירושלמי בהוריות שם וז"ל נדבת משיח ונדבת צבור נדבת מי קודמת נשמעין מן הדא פר משיח ושעיר עכו"ם עומדין שעיר עכו"ם קודמין מפני שדמן נכנס לפנים לא אמרו אלא מפני שדמן נכנס לפנים הדא אמרה נדבת צבור ונדבת משיח נדבת משיח קודמת עכ"ל ומבואר מזה דשעירי עכו"ם קודמין לפר משיח ועוד יקשה הא גם פר משיח נכנס דמו לפנים. ואין לומר על קושיא ראשונה דכאן מיירי אם הכהן המשיח יקריב את הפר העלם צבור קרבנו קודם משום דמכפר עדיף וכדאיתא בש"ס שם בהוריות ובירושלמי שם אבל בירושלמי מיירי בשעירי עכו"ם שמקריב כהן אחר לכן הם קדמי יעו"ש דדוחק גדול הוא דהא גם פר העלם צבור כשר בכהן הדיוט וכמש"כ התוס' ביומא נ"ז א' ובמגילה ט' ב' יעו"ש (ועיין לעיל פ"ה מהל' מעשה הקרבנות הט"ו מה שכתבתי) וא"כ מאי פסקא דכאן מיירי בכהן גדול המקריב את הפר של העלם צבור ועוד כמה קושיות ודוחקים. ועוד יש להקהות אקהיותא טובא בהך ירושלמי דהכי איתא התם וז"ל נדבת משיח ונדבת נשיא נדבת משיח קודמת לנדבת נשיא. נדבת נשיא ונדבת צבור נדבת נשיא קודמת. נדבת משיח ונדבת נשיא נדבת משיח קודמת. נדבת משיח ונדבת צבור נדבת מי קודמת נשמעין מן הדא וכו' והנה יש להקשות כיון שנדבת משיח קודמת לנדבת נשיא ונדבת נשיא קודמת לנדבת צבור כ"ש שמנחת משיח קודמת לנדבת צבור וא"כ מאי איבעיא ליה גם מאי דקאמר שם דנדבת נשיא קודמת לנדבת צבור הוא נגד תלמודין דידן וכמבואר כאן (ולקמן אכתוב אי"ה במאי פליגי) גם הבבא השלישית דקאמר נדבת משיח ונדבת נשיא נדבת משיח קודמת היא מיותרת לגמרי כי נשנית ברישא (ובאמת בשסי"ן החדשים נמחק בבא זו) ולכן מכל הלין טעמי יצאתי בחי' בפ"ק דמס' ר"ה להגיה בירושלמי דכצ"ל נדבת משיח ונדבת נשיא מנחת משיח קודמת נדבת משיח ונדבת צבור נדבת משיח קודמת נדבת נשיא ונדבת הדיוט נדבת נשיא קודמת נדבת נשיא ונדבת צבור נדבת מי קודם נשמעין מן הדא שעיר נשיא ושעיר ע"ז עומדין שעיר ע"ז קודם מפני שדמו נכנס לפנים לא אמרו אלא מפני שדמו נכנס לפנים הדא אמרה נדבת נשיא ונדבת צבור נדבת נשיא קודמת עכ"ל ובזה פליג עם תלמודינו דתלמודינו ס"ל דצבור עדיף וכתב שם בחי' ר"ה שם דפליגי בזה דאיתא שם בר"ה ט"ז א' מלך וצבור מלך נכנס לדין תחלה וס"ל להירושלמי דה"נ כן לענין קרבנותיהם וש"ס דידן ס"ל דזה לא שייך רק בעצמם אבל לא בקרבנותיהם א"נ היכא שסרחו צבור לפי שאין פמליא שלו קיים כדאיתא זבחים מ"א ב' לכן קרבנותיהן קודמין יעו"ש היטיב. קודם לשעיר וכו'. כן הוא שם בהוריות ובתוספתא שם ובתוספתא דזבחים שם ורבינו תפס כאן טעם תלמודינו ולא טעם הירושלמי שכתבתי בס"ק כ"ב. קודם לשעירת וכו'. שם בהוריות ובתוספתא שם ובירושלמי שם (לפי מה שהגהתי לעיל בס"ק כ"ב) ובתוספתא זבחים שם. קודם לכבשה וכו'. כ"ה בתוספתא דהוריות ובתוספתא דזבחים שם וכ"ה בהוריות שם אע"ג דמייתי התם פלוגתא דתנאי בזה מ"מ פסק רבינו כהך תנא קמייתא דהנך תוספתות ס"ל כוותיה ופשוט. על הכריתות וכו'. גם כבשה ראויה להביא על הכריתות שמביאין עליהם חטאת לכן אי לא מסתפינא אמינא הו"א שכצ"ל ראוין לבא על כל הכריתות שמביאין וכו' ור"ל על ע"ז נמי משא"כ כבשה דאינה באה על ע"ז אף שיש לדחוק באופן אחר מ"מ זה נ"ל יותר פשוט וק"ל.
ח׳
יולדת קודמת לכבשה וכו'. תוספתא פ"י דזבחים ועיין מש"כ לעיל בה"ו ועיין מרן ולח"מ ומל"מ. ועוד י"ל דאף חטאת יולדת דאינה באה לכפרה וכמש"כ התוס' זבחים ז' ב' ד"ה ריצה וכו' אבל גם מרן כיוון לזה. ועל היסוד וכו'. כ"ה במשנה בזבחים פ"ט א' ואע"ג דגם באשם ובכל הניתנין על מזבח החיצון השירים טעונים יסוד כדאיתא לעיל פ"ה מהל' מעשה הקרבנות ה"ו יעו"ש מ"מ בשאר קרבנות לא נאמר בפירוש דטעון יסוד וכמש"כ רש"י ועיין תוס' יו"ט. מאשם מצורע וכו'. בזבחים שם צ' ב' יעו"ש ועיי"ש בתוס' ד"ה חוץ וכו' שכתבו לתירוץ בתרא דחטאת מצורע קודם לאשם מצורע יעו"ש ובצ"ק ותמו' הוא דהא מבואר במנחות ה' א' דהאשם קודם וצ"ע בזה ועוד הא מבואר בתורה בהדיא דהאשם הוא קודם יעו"ש בפרשת מצורע. לכן נ"ל להגיה שט"ס הוא בתוס' וכצ"ל חשיב ליה מכשר טפי והאי כל חטאות שבתורה דקתני וכו' דלא מצינו שיהא בא חטאת ואשם בהדדי רק במצורע והתם האשם קדים ואי משום נזיר טמא דמייתי נמי אשם וחטאת והתם חטאת קדים משום דבר אחד לא שייך לומר כל. והבן. קודם לתודה וכו'. שם בזבחים פ"ט א'. קודמין לשלמים וכו'. שם. לאיל נזיר וכו'. שם פ"ט ב' ותוספתא שם פ"י. קודמין לבכור וכו'. . שם י"א ב' ופ"ט א'. קודם למעשר וכו'. שם פ"ט א'. קודמין לעופות וכו'. שם ושם בתוספתא פ"י. קודמין למנחות וכו'. שם. חטאת העוף וכו'. כן העלה הש"ס שם צ' ב' בשם מערבא וכמו שהביא מרן ומצאתי כעין זה בירושלמי הוריות פ"ג ה"ו וז"ל היה שם פר של עכו"ם ושעיר הבא עמו וחטאת אחרת הפר קודם לשעיר והשעיר קודם לחטאת אחרת והחטאת אחרת קודמת לפר היך עבידא א"ר יוסי מכיון שהשעיר מחוסר זמן לפר כמי שקדמו פר וחטאת אחרת קודמת לפר עכ"ל ומשמע דדווקא מחמת דהשעיר הוא מחוסר זמן הא לאו הכי השעיר מדחה לחטאת אחרת והפר קודמו וא"כ הכא הו"ל להיות העולה קודמת ואולי מיירי כאן ג"כ שהיה חטאת העוף ועולה על דבר אחד כמו ביולדות שהעולה מחוסר זמן לגבי חטאת ולכן חטאת קודמו. אבל א"כ הו"ל לרבינו לבאר זה ולכן י"ל דהתם בשיטת דהכא תרגימו דמין זבח עדיף קאי ולכן איצטריך לטעמא דהוי מחוסר זמן. ודע דעל דין דהתם דהירושלמי יש לכאורה לעיין מהא דתוספתא דפ"ב דהוריות דהכי איתא התם וז"ל פר ושעיר של עכו"ם קודם לשעיר של נשיא עכ"ל ומבואר מכאן דאם היו עומדין פר ושעיר של עכו"ם ושעיר של נשיא פר ושעיר של ע"ז קודמים ולפי הירושלמי צ"ל שעיר של נשיא קודם ודוחק לומר דהירושלמי מיירי משעיר חטאת של צבור דהוא קודם לפר של עכו"ם אבל חטאת אחרת של יחיד אינה קודמת אפילו לשם עולת צבור זה אינו דהא הירושלמי ס"ל דשל נשיא עדיפא מצבור וכמש"כ לעיל בס"ק כ"ב וצ"ל דס"ל דהתם לפי שהוא של פנים לכן שעיר של עכו"ם קודם ואם נימא דחטאת אחרת מיירי נמי של פנים והיכא משכחת לה אם לא בפר העלם של משיח או של ציבור והא בלא"ה הוא קודם לשעירי ע"ז וצ"ל דהירושלמי גורס בתוספתא כמו דהוא בפ"י דזבחים וז"ל ושעירי העדה קודמין לשעיר נשיא. ומיירי דלא היו עומדין רק שעיר ע"ז ושעיר נשיא אז שעיר ע"ז קודם אבל אם היה פר ושעיר ע"ז ושעיר נשיא אז שעיר נשיא קודם וכ"ה הגי' בש"ס דידן בהוריות י"ג א' יעו"ש וכנ"ל בה"ז ד"ה קודם לשעיר. והבן.
ט׳
הפרים קודמין וכו'. שם בזבחים צ' ב' ובתוספתא שם פ"י ועיי"ש בירושלמי הוריות פ"ג ה"ו יעו"ש היטיב דהרב מביא שעיר והעבד מביא פר העבד קודם. ואין בשעירים וכו'. עיין לעיל פ"א מהל' מעשה הקרבנות הי"ח. קודם לכבש וכו'. הוריות י"ג א' ובתוספתא שם פ"ב ועיין לעיל פ"ז הי"ב ובמש"כ שם. לשני כבשים וכו'. שם ושם ועיין לעיל פ"ח הי"א.
י׳
למנחת האשה וכו'. בתוספתא פ"י דזבחים ובירושלמי הוריות פ"ג ה"ו ומבואר שם בירושלמי דדווקא היכא דקרבנותיהן שוין הא אם היה של האשה משובח אזי של האשה עדיף וקודם כגון אם היה של האשה פר ושל האיש היה איל או כבש יעו"ש. למנחת שעורים וכו'. שם בתוספתא ומיירי ע"כ במנחת סוטה ובמנחת חוטא דאין לך מנחה של שעורים אחרינא של יחיד רק בסוטה כדאיתא לעיל פי"ב מהל' מעשה הקרבנות ה"ב ומנחת נדבה ומנחת סוטה איזה שירצה יקדים כדכתב לקמן בסעי' זה אלא ודאי דמיירי ממנחת סוטה וממנחת חוטא וכ"ה בזבחים צ' א' יעו"ש. למנחת נדבה. זבחים פ"ט א'. איזה שירצה וכו'. שם בזבחים צ' א' בעיא דלא איפשיטא ועיין לעיל בה"ב ד"ה יקריב וה"ה ד"ה איזה שירצה ובפ"ח ה"כ ד"ה הדבר שקול.
י״א
קודמין ליין. כ"ז בתוספתא פ"י דזבחים יעו"ש היטיב. קודם ללבונה. וכ"ש שיין קודם ללבונה ועיין בירושלמי יומא פ"ב ה"ב דהיא בעיא ולא איפשיטא יעו"ש ובתוספתא שם איתא והשמן קודם למלח ומלח קודמין לעצים והך דלבונה ליתא שם כלל ואולי הכי הוה גי' דהירושלמי בתוספתא ולכן לא איפשיטא. קודם לעצים. הכי הוא בתוספתא הנ"ל ומסיים בה הכי ועצים קודמין לכל דבר. ותמוה הוא ואולי ע"ז כיוון מרן שכתב אע"פ שיש בהקצת ט"ס ונ"ל שצ"ל ועצים מאוחרין לכל דבר. קרב ראשון וכו'. שם בתוספתא וקאי שם ג"כ על הא דהפרים קודמין לאלים וכו' דבסעיף ט' ועיין ברש"י זבחים צ' ב' ד"ה שלמים של איש וכו' דמשמע שם דקאי אפילו אדברים שהם קודמין בחשיבותם ומ"מ אם הפחותין בהם באו קודם הן קודמין לפ"ז לית הלכתא הכי וכמו שמבואר לקמן הלכה י"ג ויש לעיין בזה. שוב ראיתי בתוס' יו"ט שהעיר עליו בזה.
י״ב
קודם באכילה. שם בזבחים צ' ב'. ועיין בתוספתא דזבחים פ"י שם (ויש שם ט"ס וכצ"ל אבא שאול אומר שתי הלחם קודם ללחה"פ כשהוא מחלקן בעצרת אומר הילך חמץ הילך מצה הילך חמץ הילך מצה ועי' סוכה נ"ו א' ובירושלמי שם ה"א וה"ח יעו"ש היטיב ועיין מש"כ לעיל פ"ד מהל' כלי המקדש ה"ה יעו"ש). והנה יש לעיין קצת לעיל בפ"ז הי"ב כתב דקמיצת העומר היה לאחר שהקריב המוספין והטעם דתדיר קודם וכמש"כ מרן שם, אבל בפ"ח בשתי הלחם לא כתב מידי. ואולי בשלמא בעומר דהמוסף של פסח היה כל שבעת ימי הפסח ולכן מיקרי תדיר לגבי עומר משא"כ בשתי הלחם דשוה למוסף לכן לא כתב מידי אבל לכאורה נחזי אנן דהא שתי הלחם מיקרי מנחה וא"כ המוסף היה קודם להם וכמש"כ בסעיף ח' ואולי סמך רבינו על מש"כ בסימן ס' ובשבת הא פשיטא דקרב לאחר מוסף שבת משום דקדים למוסף יו"ט כמש"כ בסעי' ב' ואח"כ מוסף יו"ט ואח"כ העומר ושתי הלחם אבל אי קודם לחה"פ או אח"כ מזה לא הזכיר מידי והיה נ"ל כי לחה"פ שהיה דינו לפני הנסכין של מוסף שבת כמש"כ בפ"ו הי"א יעו"ש בוודאי היה קדים למוספי יו"ט וא"כ פשיטא שהיה קודם לעומר ושתי הלחם וכיון שכן וודאי דהיה נאכל ג"כ מקודם כמש"כ כאן כל שקודם בהקרבה היה קודם באכילה וכיון שכן נראה לענ"ד שהלכה כת"ק דהיה אומר הילך מצה הילך חמץ ובזה יש ליישב מה שהקשה המל"מ לעיל פ"ד מהל' כלי המקדש ה"ה יעו"ש ובמש"כ שם. אבל יש לעיין מ"ט דאבא שאול ואולי טעמא דאבא שאול לפי שנאמר בבזיכין ביום ביום לאחר ונמצא שהוא בא לאחר כל המעשים כלם כמבואר ביומא ל"ד א' אבל רבינו שהוא משך אחר שיטת הירושלמי דמ"מ הוא קודם ליין וא"כ הוא קודם למוספי יו"ט ג"כ וצ"ע בזה. והנה כבר העירותי שם בפ"ד מהל' כלי המקדש על הא דרבינו פסק בהל' סוכה פ"ו דסוכה ואח"כ זמן והנה התם בסוכה נ"ו א' מדמה לה הש"ס הך דהכא לדהתם יעו"ש ואולי י"ל דלכאורה קשה מאי דקאמר התם דשני בזיכין היה טפל משום דשייכים לשבת שעברה יעו"ש ולכאורה קשה הא א"א לסידור בלא סילוק וא"כ שייך לסידור דהיום ואולי דסוגיא דהתם קאי אליבא דר' יוסי דס"ל אפי' סילק שחרית הישנה וסידר ערבית החדשה מיקרי תמיד משא"כ לרבינו דפסק לעיל פ"ה ה"ד דטפחו של זה בצד טפחו של זה א"כ מישך שייכי להדדי וא"כ פשיטא דלחה"פ מיקרי תדיר וחובה דיומא ולכן קדים (ולפי מש"כ במקום אחר ע"פ דרך פלפול דרב דס"ל בברכות כ"ז ב' דתפילת ערבית רשות ס"ל דוהגית בו יומם ולילה לאו דוקא אלא כר' יוסי במנחות שם א"כ שפיר הוכרח לומר דס"ל כאבא שאול אמנם לדידן דפסקינן כרבנן א"כ לא דמי כלל הך דשתי הלחם להא דסוכה וזמן ומטעם שכתבתי כנ"ל) ויש לעיין בכ"ז היטיב.
י״ג
קרב זמנן וכו'. עיין לח"מ שכתב שדעת רבינו כדעת תוס' שם צ' ב' בד"ה שלמים וכו' שמיירי שנשחטו אמש (רק מש"כ וז"ל ומדברי התוס' נראה שמפרש כדברי רבינו ז"ל שסובר ששחטן אמש והזלזול הוא מפני שצורת הבשר מתקלקלת אבל בנוסחותינו בדברי רש"י ז"ל כתיב ששחטן היום עכ"ל כל דבריו אין לו שחר ואין להם שום הבנה וברור כי ט"ס הוא וכצ"ל ומדברי התוס' נראה שמפרשים כדברי רש"י ז"ל שסובר ששחטן אמש וכו' אבל בנוסחותינו בדברי רש"י ז"ל וכו' והבן) ולדעת רבינו ותוס' הא דקאמר שם צ"א א' הא דיום דומיא דאמש וכו' יעו"ש כל הסוגיא צריך לפרש הכי דווקא שנשחטו מאתמול והחטאת נשחט היום שלמים קדמי דזמן אכילתן מועט אבל היכא דנשחטו היום אפי' נשחטו מעיקרא קודם החטאת החטאת קדים. וקאמר דליכא מהאי סייעתא דה"ק דאם נשחטו השלמים אמש והחטאת היום שלמים קדמי ודומיא דהכי בנשחטו שניהם היום חטאת קדמה אבל היכא דשלמים נשחט והחטאת לא נשחט אימא לך לעולם דשלמים קדמי כ"ה לדעתי ביאור ענין זה (וצ"ע לכאורה על הש"ס האיך בעי למיפשט מדר"מ הא חכמים פליגי עליו וס"ל דחטאת ואשם קודמין אבל באמת לק"מ דפשיט מדר"מ וכ"ש דרבנן ס"ל הכי ודחי לה דמיירי בקדים שחטינהו לתרווייהו ובהא פליגי רבנן אבל לא קדים ושחיט לתרווייהו גם רבנן מודו וק"ל) אבל לענ"ד יקשה א"כ ל"ל טעמא דשלמים של אמש קודמין משום דממעט זמן אכילתו תיפוק ליה דבא ראשון וכמו דאיתא בהלכה י"א ועוד שהרי קרב זמנן לא משמע דממעט זמן אכילתו. לכן נ"ל דמיירי במחוסרי כפרה שצריכים להביא שלמים ג"כ וזה הגיע זמנו אתמול וזה הגיע זמנו היום אע"פ שהובאו שניהם כאחד אותו שהגיע זמנו אתמול קדים וזה שכתב רבינו שהרי קרב זמנן ור"ל שהגיע זמנו מקודם והכין תפרש הסוגיא הנ"ל לפי"ז והבן היטיב כי קצרתי ולפי שהגיע זמנו קודם ס"ל לר"מ דשלמים של אמש קדמי אבל בהגיע הזמן בבת אחת לא מועיל מה שהביא ראשון לענין קדשי קדשים וקדשים קלים והבן אבל י"ל דמיירי באכילה ושהוקרבו אמש והו"א דהבא ראשון קרב ראשון להקרבת השני או נאכלת תחלה קודם אכילת השני וקמ"ל הכא דאכילת הראשון קודם להקרבת השני. אדברה נגד מלכים ולא אבוש בסוגייא זו דבעי למיפשט מינה דתדיר ומקודש מקודש עדיף יעו"ש אמאי לא פשיט ממשנה דהתם פ"ט א' דחטאת קודמת לעולה אף דעולה תדירה טפי, ואולי י"ל דהתם בחטאת ועולה הבאים לחובה ששניהם תדירים בשוה אבל אכתי קשה הא אשם קודם לתודה יעו"ש והא תודה באה בנדר ונדבה איל נזיר קודם לשלמים מנחת חוטא למנחת נדבה וצ"ע בזה וה' יאיר עיני. והא דפשיט הכא מדר"מ היינו נמי כמש"כ לעיל דכ"ש לרבנן וכדדחי מצוי קאמרת א"כ אפי' לרבנן לא תפשוט וכמש"כ למעלה. חטאת ואשם וכו'. פסק כחכמים דשם צ' ב' אמנם בתוספתא פ"י מייתי דר"מ בסתם ודברי חכמים דמתניתין מייתי בשם ר"ש ולפ"ז אין הלכה כמותו ורבינו נמשך בתר משנתנו.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

קרית ספר · הלכות תמידים ומוספין פרק ט׳

א׳
מצות קמג להביא באחד בתשרי קרבן מוסף היום פר ואיל ושבעה כבשים הכל עולות ושעיר חטאת הנאכלת כדכתיב בפרשת פנחס ובחדש השביעי וגו' ועשיתם עולה וגו' פר בן בקר אחד איל אחד וז' כבשים וגו' ושעיר עזים אחד חטאת וגו' ושעיר חטאת נאכל דכתיב לכל מנחתם ולכל חטאתם וגו' בקדש הקדשים תאכלנו וגו' וזה מוסף היום יתר על מוסף ר"ח הקרב בכל ר"ח כדכתיב מלבד עולת החדש ומנחתה ועולת התמיד ומנחתה וגו' לפיכך אם חל בשבת יש ג' מוספין שבת ור"ח ור"ה דכיון דתמיד של כל יום קרב בשבת מלבד המוסף כדכתיב על עולת התמיד מוסף דשבת נמי קרב בר"ח שהוא שבתו בר"ה וכיון דילפינן נמי סדרא דמוספין בשבת ר"ח ור"ה ממילא משמע דאיתנהו כולהו בחדא ומוסף שבת תחלה ואחריו מוסף החדש ואחריו מוסף ר"ה שכל התדיר מחברו קודם את חברו דכתיב בקרבן פסח מלבד עולת הבקר אשר לעולת התמיד תעשו את אלה ומלבד עולת הבקר העשויה כבר משמע אלמא תמידין קדמי למוספין וכתיב כאלה תעשו ליום שבעת ימים משמע כסדר שאמרתי לך כאלה שלמעלה שהתדיר קודם כך סדר המוספין שאם יש שני מוספין כגון שבת שבתוך הרגל יהא התדיר קודם לחברו ומשום דבאלה איצטריך לגופיה להטעין מוסף לכל יום משבעת הימים ביום ראשון להכי כתיב תעשו את אלה לומר שיהא כל העשיות שוות מה עשיית תמידין ומוספין תמידין קודמין אף מוספין תדיר מחברו קודם א"נ מדכתיב מלבד עולת הבקר ותשתוק אשר לעולת התמיד למה לי פשיטא דעולת הבקר עולת התמיד היא אלא תלה לך טעם הקדמתה בתדירות כדי שתלמוד לשאר תדירין שיקדימו דמשום היא גופא למה לי לפרושי טעמא וכל המקודש מחברו קודם לחברו דכתיב בחינוך הלוים ופר שני בן בקר תקח לחטאת מה ת"ל שני אם בא ללמד שהם שנים הא כתיב ועשה את האחד חטאת ואת האחד עולה וגו' ומה ת"ל ופר שני בן בקר שיכול שיהא חטאת קודמת לכל מעשה עולה כדכתיב את האחד חטאת ברישא תלמוד לומר פר שני בן בקר לחטאת הא כיצד דם חטאת קודמת לדם עולה מפני שמכפר והיינו קדושתו טפי מעולה ולהכי כתיב את האחד חטאת ברישא ואיברי עולה קודמין לאיברי חטאת מפני שהם כליל לאישים והיינו קדושתן טפי מחטאת ולהכי כתיב פר שני בן בקר תקח לחטאת דמשמע דעולה קדים והיינו לאיברים כדא'. היה לפניו תדיר ומקודש יקדים אי זה מהם שירצה דלא ילפינן דתדיר קודם אלא גבי שאינו מקודש הימנו ולא ילפינן מקודש דקדים אלא גבי שאינו תדיר הימנו הילכך שקולין הם. עבר או שכח ושחט שאינו תדיר או הפחות בקדושה תחלה מקריבו ואח"כ שוחט התדיר או המקודש דאם שחיט וזריק התדיר יקרוש דם שאינו תדיר הנשחט ראשונה ואם נשחטו כאחד ימרס בדם שאינו תדיר עד שיזרק דם התדיר.
ה׳
דם החטאת קודם לדם עולה דמרצה כדא' ואיברי עולה קודמין לאמורי חטאת דעולה כליל לאישים כדא' דם חטאת ואיברי עולה אי זה שירצה יקדים דשקולין הם זה מרצה וזה כליל לאישים וכן דם עולה ואימורי חטאת הם שקולין דדם עולה קאתי מהזבח שהוא כליל ואימורי חטאת קאתו מכח מכפר. וכן דם עולה ודם אשם אי זה שירצה יקדים דזה מכח כליל וזה מכח מכפר דדוקא דם חטאת הוא דילפינן קודם לדם עולה ולא דם אשם אע"ג דמכפר.
ו׳
חטאת קודם לעולה כדילפינן ואפילו חטאת העוף קודמת לעולת בהמה דכתיב והקריב את אשר לחטאת ראשונה ולא הוה צריך דהא כתיב ואת השני יעשה עולה אלא זה בנה אב לכל החטאות שיקדמו לעולות ואפילו עולת בהמה וכן בשעת הפרשה מפריש החטאת תחלה ואח"כ העולה משום דעיקר חטאת הוא כדאמר' אלא דביולדת דעולת עוף תחת עולת בהמה באה דבהמה עיקר היתה. עולה דעוף קודמת לחטאת עוף להפרשה כדכתיב אחד לעולה ואחד לחטאת אבל להקרבה חטאת קודם כדילפינן לכל חטאות שקודמות לעולות.
ז׳
בקרבנות החג אינו כן אלא קרבין על סדר הכתוב פרים אלים כבשים עולות והדר שעיר חטאת דכמשפט כתיב בהו דמשמע כסדר האמור בענין ושעיר כתיב אחרון כדאמר' וכן בשגגת צבור בע"ז שהם מביאים פר עולה ושעיר חטאת פר קודם דכתיב ביה כמשפט משמע כמשפט סדר המקרא כך סדר עבודותיו ופר כתיב ברישא ופר כהן משוח קודם לפר העלם דבר של צבור דהואיל ומשיח מכפר ועדה מתכפרת דין הוא שיקדים מכפר למתכפר וכן אומר וכפר בעדו ובעד ביתו והדר ובעד כל קהל ישראל וכן לשריפתו דכתיב בפר העדה ושרף אותו כאשר שרף את הפר הראשון מה ת"ל הראשון שיהא קודם לפר העדה לכל מעשיו ופר העלם קודם לפר ע"ז דהאי חטאת והאי עולה וחטאת קודם כדילפינן לעיל ופר ע"ז קודם לשעיר שלה אע"פ שהפר עולה והשעיר חטאת שכך הוא סדר הכתוב בתורה וכתיב ביה כמשפט וכתיב נמי בשעיר לחטת חסר א' למימרא דעולה קדמה. שעיר ע"ז קודם לשעיר נשיא שהנשיא יחיד וצבור קודמין ושעיר נשיא קודם לשעירת יחיד דהאי מלך והאי הדיוט ושעירת יחיד קודמת לכבשה כגון שהיו שנים זה הביא כשבה וזה הביא שעירה אע"פ ששניהם חטאת דשעירה ראויה לבא בשגגת ע"ז כדכתיב עז בת שנתה לחטאת קבעי לה שעירה וכבשה אינה באה על שגגת ע"ז כדא' אלא על שאר כריתות דאע"ג דכתיב בהו שעירת עזים תמימה הדר כתיב ואם כבש וגו' נקבה תמימה יביאנה. אפילו חטאת העוף של יולדת קודמת לכשבה נראה משום דחטאת העוף של יולדת באה במקום בהמה וכשבה אינה באה במקום שעירה חטאת קודם לאשם שדם חטאת ניתן על ד' קרנות ועל היסוד ואשם ב' מתנות שהם ד' וכל החטאות קודמין לכל האשמות חוץ מאשם מצורע מפני שהוא בא להכשיר את המצורע לקדשים ולביאת מקדש הילכך חשיבות הוא לגביה דטהרה תלויה בו. אשם קודם לתודה ולאיל נזיר מפני שהוא קדשי קדשים והני קדשים קלים. תודה ואיל נזיר קודמים לשלמים שהן נאכלין ליום ולילה וטעונין לחם מה שאין כן בשלמים והתודה קודמת לאיל נזיר מפני שיש בה ד' מיני מנחה שלמים קודמין לבכור שהן טעונין שתים שהם ד' וסמיכה ותנופה ונסכים. הבכור קודם למעשר בהמה דקדושתו מרחם ואינו נאכל אלא לכהנים המעשר קודם לעופות מפני שהוא מין זבח בסכין ועוף במליקה וזבחים חשיבי שמצותן מרובה שכל מיני הקרבנות באים מהם ויש בו קדשי קדשים דמו ואימוריו דדוקא לעולת בהמה הוא דקדים חטאת העוף אבל לא לשאר קרבן בהמה דאפילו מעשר קדים לה כדאמר'. והעופות קודמין למנחות שהן מיני דמים חטאת העוף ומעשר ועולת בהמה הואיל ועולה קודמת למעשר וחטאת העוף קודמת לעולת בהמה מקדים חטאת העוף תחלה ואחר כך העולה ואחר כך המעשר מיני בהמה ממין קרבן אחד. פרים קודמין לאילים שכן נתרבו בנסכין ואילים לשעירים שנתרבו נמי בנסכין וכבשים נמי קודמים לשעירים שנתרבו באימורים דהיינו אליה דכבש דסלקא לגבוה. העומר קודם לכבש הבא עמו ושתי הלחם קודמין לשני כבשים דהבא בגלל יום דהיינו עומר ושתי הלחם קודמין לבא בגלל עומר ולחם מנחת האיש קודם למנחת האשה דהוא מקודש ממנה במצות. מנחת חטים קודמת למנחת שעורים דאיתא בכל מנחות מה שאין כן בשעורין דליתנהו אלא בעומר ומנחת סוטה. מנחת חוטא קודמת למנחת נדבה מפני שהיא באה על חטא ומכפרת מנחת נדבה ומנחת סוטה אי זה מהם שירצה יקדים דאף על גב דנדבה טעונה שמן ולבונה מנחת סוטה באה לברר עון ולהכי הוו שקולין. מנחות קודמים ליין דמנחה באה במקום קרבן כדלי דלות ויין קודם לשמן דיין הוי בפני עצמו לספלים ושמן הוי בלול במנחה. והשמן קודם ללבונה שנבלל עמה מה שאין כן בלבונה שהיא על מקצת המנחה ולבונה קודמת למלח כסדר הכתוב בתורה. ומלח קודם לעצים דמלח כתיב בתורה דאיקרו קרבן ועצים לא איקרו קרבן אלא בכתובים דכתיב ולקרבן העצים אימתי בזמן שבאו כולם כאחד אבל הבא ראשון קרב ראשון והאחרון אחרון דאין מעבירין על המצות וכדילפינן בהלכות דלעיל וכל הקודם בהקרבה קודם באכילה אכולהו דבני אכילה קאי כגון חטאת לאשם אשם לתודה תודה לשלמים שלמים לבכור בכור למעשר. שלמים של אמש קודמים לשבאו היום דזלזול להשהותן כל כך הואיל ובאו ראשונה שלמים של אמש וחטאת ואשם של יום חטאת ואשם קודמין דקדשי קדשים נינהו כדא' לעיל:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות תמידים ומוספין פרק ט׳

ו׳
חטאת קודמת לעולה כו'. אין דין זה כי אם למצוה ולא לעכב כ"כ התוס' בפ' תמיד נשחט (דף נ"ט) יע"ש. ועיין בפ"ק דמנחות (דף ד':) במ"ש התוס' שם ובפ"ק דזבחים (דף ה') ועיין בחדושי הרשב"א והריטב"א אי קדימת החטאת הוא דוקא למצוה בפ"ק דקדושין (דף י"ג) דלסברת הריטב"א דוקא חטאת דמצורע לא הוי לעיכובא אבל שאר חטאות הוי לעיכובא ודוק: ועל מ"ש רבינו וכן בשעת הפרשה כו' כתב מרן תוספתא פרק י' דזבחים. ותמהני דמשנה ערוכה היא בפרק כל התדיר (דף פ"ט) חטאת העוף קודמת לעולת העוף וכן בהקדשה ופיר"י כשהוא מפרש קינוי קורא שם לחטאת תחלה. ודע שכתבו התוס' אההיא דלמקראה הקדימה הכתוב שדין יולדת נשתנה שצריך להפריש תחלה העולה ואח"כ החטאת אע"פ שבהקרבה החטאת קודם ורבינו לא חילק בזה משום דמפרש ההוא דלמקראה הקדימה הכתוב כפירש"י דהיינו שתהא נקראת בענין תחלה ולפי זה הא דתנן במתני' וכן בהקדשה הוא כולל אף ליולדת ועיין ברא"ם פרשת תזריע ועיין בקרית ספר:
ז׳
ופר עכו"ם קודם לשעיר וכו'. לא ידעתי למה חזר רבינו וכתב דין זה שהרי כבר כתבו לעיל וכן בשגגת צבור כו':
ח׳
אפילו חטאות העוף של יולדת כו'. כתב מרן וה"ק החטאת בכל עניין קודם כו' ולא ידעתי מי הזקיקו לזה דכוונת רבינו מבוררת דאפילו יולדת דלמקראה הקדימה הכתוב וסד"א דאף להקרבתה קמ"ל ועיין בקרית ספר ובלח"מ. חוץ מאשם מצורע. אף שכתבנו למעלה דהא דחטאת קודמת לעולה אינו אלא למצוה מ"מ הא דאשם מצורע קודם לחטאת הוא לעכובא וכדאמרינן בפ"ק דמנחות (דף ה') הקדים חטאתו לאשמו לא יהיה אחר ממרס בדמה אלא תעובר צורתה ותצא לבית השריפה וכבר הביא רבינו דין זה בפ"ה מהל' מחוסרי כפרה הלכה ג'. ובטעמא דמלתא עיין בדברי התוס' דזבחים (דף ה') ובחדושי הרשב"א והריטב"א פ"ק דקדושין (דף י"ג) יע"ש:
נחלת הכלל · Warsaw, 1881

אבן האזל · הלכות תמידים ומוספין פרק ט׳

י״א
מנחות קודמין ליין והיין קודם לשמן ושמן קודם ללבונה ולבונה קודמת למלח ומלח קודם לעצים, אימתי בזמן שבאו כולם כאחד, אבל הבא ראשון קרב ראשון והבא אחרון קרב אחרון. ולבונה קודמת למלח, בחסדי דוד על התוספתא כתב וז"ל, שלא מצינו בשום מקום שיהא מלח קרב בפ"ע כמו יין ושמן ולבונה הילכך כאן א"א לפרש כמו הנך דלעיל דפירושה שאם אחד הביא שמן ואחד הביא לבונה מקריבים שמן ברישא והדר לבונה, אבל כאן יש לפרש כגון שאחד מביא לבונה בנדבה להקטירה. ואחד מביא בנדבה מלח ליתן בלישכת המלח למלוח בו הקרבנות, דאע"ג דבין מלח לכל הקרבנות אפי' דיחיד ובין עצים למערכה צריכים להיות משל צבור, מ"מ אפשר דמתנדב יחיד ומסר להם לצבור כדאיתא התם וקמ"ל שאם אחד מביא מלח בזמן שאחד מביא לבונה נזקקים תחלה לקבל הלבונה והדר מלח וה"נ אם אחד מביא מלח ואחד מביא עצים ומתנדב עצים למערכה נזקקים לקבל המלח תחלה עכ"ד, והאור שמח כתב כדבריו לענין מלח קודם לעצים דלא מיירי לענין הקרבה תחלה, אלא שכתב באופן אחר דהוא כשנדר שניהם ואין לו להביא רק אחד מביא מלח. ולדעתי קשה פירושם כיון דחדא ברייתא היא ומקודם מיירי לענין הקרבה מה להקריב תחלה וקשה לומר דאח"כ לא מיירי מדין הקרבה, ועוד שהתוספתא והרמב"ם סיימו בד"א שבאו כולם כאחד ומשמע דאכולהו קאי. ונראה בזה לפימש"כ בהל' איסורי מזבח פ"ה הל' י"א מדברי הרמב"ם בסה"מ שיש שני דינים במלח על הקרבנות, דין אחד שאסור להקריב קרבן תפל בלי מלח, וזהו מקרא דכל קרבן מנחתך במלח תמלח, וכן מקרא דולא תשבית מלח ברית וגו' ודין ב' דאפי' אם הקריב הקרבן בלא מלח ועבר בשעת תחלת ההקרבה יש מ"ע על כל קרבנך תקריב מלח שדינו להקריב מלח על כל קרבן, ולפי"ז שייך הדין דלבונה קודמת למלח דאם זה הביא לבונה להניח על הקומץ שכבר הקריבו הקומץ בלא הלבונה וזה מביא מלח להקריב על הקומץ שכבר הקריבו אותו בלא מלח דבזה הלבונה קודמת משום שלבונה הוא קרבן בפ"ע כמש"כ החסדי דוד, וכן יש לפרש הא דמלח קודם לעצים שאם אחד התנדב עצים והביא למערכה, וזה הביא לבונה להניח להקריב על הקומץ מקדימים להמלח משום שמלח הוא דין בעיקר הקרבן. והנה החסדי דוד כתב דבמלח ועצים כיון דקיי"ל שהם משל צבור אם התנדב יחיד צריך שימסרנו לצבור וכתב על זה כדאיתא התם, וכן כתב האור שמח וז"ל מלח לא אשכחן דהוי קרבן דמלח ועצים לדידן דקיי"ל דלא כרבי בעי שיהיו משל צבור כדיליף מנחות דף כ"א מקראי ומה שנדבו קרבן עצים היו מוסרים לצבור יעויין פ"ד משקלים, והנה מה שכתב החס"ד כדאיתא התם זהו שם במנחות דף כ"א מביא הגמ' ברייתא דלא נימא דהאומר הרי עלי מנחה יביא מלח מתוך ביתו, וע"ז יליף מקרא דבא משל צבור ועל זה אמר שם דמה דתנן על המלח ועל העצים שיהיו ניאותים בהם, היכי אפשר דהוא למלוח קרבנם דהא גם לישראל יהבינן ומוקי לבן בוכרי דאמר כל כהן ששוקל אינו חוטא, ואמר ע"ז ולבן בוכרי כיון דלכתחלה לא מיחייב לאתויי כי מייתי נמי חוטא הוא דקא מעייל חולין לעזרה. ומשני דמייתי ומסר להן לצבור ומוכח מדברי החס"ד דמפרש דמה דפריך ומשני שמסר לצבור קאי גם על מלח. אבל באמת מוכח שם מפירש"י דזה קאי רק על בן בוכרי דאמר כל כהן ששוקל אינו חוטא דמהשקלים הא באים קרבנות הצבור וא"א שהיחיד יקריב קרבנות צבור אם לא ימסור לצבור דרש"י כתב בד"ה הד"א. השתא מפרש לא נצרכה דלעיל, ומוכח דעד דאמר סד"א קאי רק על בן בוכרי. וא"כ אין ראיה דגם במלח ועצים צריך שימסור לצבור אף דיליף מקרא דלחם הפנים דמה להלן משל צבור אף כאן משל צבור וכן גבי עצים יליף ממזבח דמה מזבח משל צבור אף עצים משל צבור. מ"מ יש לומר דלא דמי לדין שקלים דהתם כיון שמקריבים מהם קרבנות צבור ע"כ צריך שיהיו משל צבור. אבל מלח ועצים אינו אלא ילפותא שאין היחיד המביא קרבן צריך שיביא מלח ועצים. אבל אם אחר מתנדב מלח ועצים על קרבנות אינו מוכח שצריך דוקא שימסרם לצבור. וכן יש להוכיח מדברי התוס' ביומא דף ל"ה ע"ב בהא דאמר הגמ' מהו דתימא ניחוש שמא לא ימסרם יפה יפה. שכתבו ואפי' לרבנן דר' יוסי בפ' הבית והעליה דף קי"ח דרבנן סברי חיישינן הכא מודו דאנן סהדי דכה"ג מסר ליה יפה וכו'. וכן לבן בוכרי דאמר כל כהן ששוקל אינו חוטא. ופריך כיון דלכתחלה לא מחייב לאתויי כי קא מייתי מעייל חולין לעזרה ומשני דמסר ליה לצבור איכא למימר בההיא אפי' רבנן מודו כיון שכל ישראל מביאים שקלים אינהו נמי נהי דפטירי מסרי לצבור יפה יפה. והנה חדא מוכח להדיא מד' התוס' דמה דאמר שם דמסר לצבור קאי רק על דין השקלים של הכהנים לבן בוכרי. ועוד מוכח יותר דאם נימא דגם בעצים צריך שימסרם לצבור. א"כ קשה דהא זהו משנה מפורשת במנחות דף ק"ו דהאומר הרי עלי עצים לא יפחות משני גזירים. וקשה לרבנן דר' יוסי דחיישי שמא לא ימסרם יפה יפה ומדתירצו התוס' דוקא לבן בוכרי מוכח דבזה לא צריך שימסרנו לצבור. ואף דזהו רק לל"ק דרבא שם בב"מ ובל"ב משני דבחיישינן לבעלי זרועות קא מיפלגי וכן פסק הרמב"ם. אבל עכ"פ קשה לל"ק דרבא דנימא דמתני' דלא כרבנן וע"כ דבזה לא צריך שימסרם לצבור ועכ"פ מדברי התוס' ודאי מוכח כן. ומה שכתב האור שמח יעויין פ"ד דשקלים. הנה כונתו במה דאיתא שם בירושל' פ"ד הל' א' מה ראו זמן עצי כהנים והעם להימנות אלא בשעה שעלו ישראל מן הגולה ולא מצאו ישראל עצים בלישכת העצים. עמדו אלו והתנדבו עצים משל עצמם ומסרום לצבור ומקריבים מהם קרבן צבור. ובזה יש לומר דכיון דאמר להדיא ומקריבים מהם קרבן צבור דדוקא על קרבן צבור צריך למסרם לצבור. כיון דהו"א דגם יחיד צריך ליתן עצים משלו על קרבנו אלא דילפינן דבאים משל צבור א"כ בקרבן צבור דין הוא דגם העצים שמקריבים קרבן צבור יהיה משל צבור. ולכן כיון שנותנים כל העצים גם על קרבן צבור צריך שימסרו לצבור. אבל מי שמתנדב עצים שמביא שני גזירים שידליקו אותם על המערכה להקריב קרבן יחיד אינו מוכרח דצריך שימסרנו לצבור. והנה בפי"ד מהל' מעה"ק הל' א' כתב הרמב"ם ומתנדב או נודר יין וכו' או עצים למערכה מפני שהם כקרבן שנאמר ולקרבן העצים. ועמדתי שם על זה דבברייתא במנחות דף ק"ו תניא קרבן מלמד שמתנדבים עצים וכמה שני גזירים. וכן הוא אומר והגורלות הפלנו על קרבן העצים. ופסוק זה הוא בנחמיה י', והרמב"ם הביא פסוק ולקרבן העצים שהוא פסוק האחרון בנחמיה. וכתבתי בזה משום דפסוק דעל קרבן העצים לפי"מ שכתב הרמב"ם בפ"ו מהל' כלי המקדש קאי על הקרבן שמקריבים ביום הבאת העצים. ולפימש"כ כאן יש לומר עוד דכשמביאים העצים ללישכת העצים להקריב עליהם גם קרבנות צבור וצריך ע"כ למסרם לצבור. א"כ לא שייך לומר דזהו קרבן כמו דלא אמרינן על מחצית השקל דזהו קרבן דקרבן לא מיקרי אלא היכי שמקריבים את שלו ביחוד. ולכן דוקא במתנדב עצים למערכה שיקריבו עליהם קרבנות יחיד לפי"מ שנאמר דבזה א"צ למוסרם לצבור. בזה שייך שפיר לומר שהם כקרבן שנאמר ולקרבן העצים דקאי על נדבות יחידים וכמש"כ שם. ולפי"ז שנאמר דמתנדב עצים א"צ למסרם לצבור ולהניח בלישכת העצים. אלא נותן על המערכה מיושב כמש"כ דמלח קודם לעצים דבלא זה קשה דממ"נ תחלת המערכה ודאי עושים קודם שנותנים עליה להקריב הקמצים והאימורים. וא"כ גם אח"כ כשצריך להוסיף אין זה דין מה להקריב תחלה. כיון דעיקר העצים למערכה נותנים קודם הקרבת הקרבן אבל לפי"ז דמה שיחיד מתנדב הוי כמו קרבן שפיר אשמעינן דנותנים מלח תחלה.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

שורשי הים · הלכות תמידים ומוספין פרק ט׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות תמידים ומוספין ט׳, מתוך הלכות תמידים ומוספין שבספר עבודה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
כל הפרקים · הלכות תמידים ומוספיןכל הרמב״ם