הַתּוֹרָה
התחילו ללמוד

רמב״ם - הלכות תמידים ומוספין · פרק ז׳

ספר עבודה · 25 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות תמידים ומוספין · פרק ז׳
הלכה א׳
בְרָאשֵׁי חֳדָשִׁים מַקְרִיבִין מוּסַף רֹאשׁ חֹדֶשׁ אַחַר תָּמִיד שֶׁל שַׁחַר. וְכַמָּה הוּא מוּסַף רֹאשׁ חֹדֶשׁ. פָּרִים שְׁנַיִם וְאַיִל אֶחָד וְשִׁבְעָה כְּבָשִׂים הַכּל עוֹלוֹת. וּשְׂעִיר עִזִּים חַטָּאת:
הלכה ב׳
מַעֲשֵׂה כָּל הָעוֹלוֹת אֶחָד הוּא כְּמַעֲשֵׂה הַתָּמִיד. וּמַעֲשֵׂה הַחַטָּאוֹת שֶׁל רָאשֵׁי חֳדָשִׁים וְשֶׁל מוֹעֲדוֹת כְּמַעֲשֵׂה הַחַטָּאת הַנֶּאֱכֶלֶת שֶׁבֵּאַרְנוּ:
הלכה ג׳
בְּפֶסַח מַקְרִיבִין קָרְבַּן מוּסָף בְּכָל יוֹם. מִיּוֹם הָרִאשׁוֹן עַד יוֹם הַשְּׁבִיעִי כְּמוּסַף רָאשֵׁי חֳדָשִׁים. פָּרִים שְׁנַיִם וְאַיִל אֶחָד וְשִׁבְעָה כְּבָשִׂים הַכּל עוֹלוֹת וּשְׂעִיר חַטָּאת הַנֶּאֱכֶלֶת. בְּיוֹם שֵׁנִי שֶׁל פֶּסַח שֶׁהוּא יוֹם שִׁשָּׁה עָשָׂר בְּנִיסָן מַקְרִיבִין יֶתֶר עַל מוּסָף שֶׁל כָּל יוֹם כֶּבֶשׂ לְעוֹלָה עִם עֹמֶר הַתְּנוּפָה. וְהִיא מִנְחָה שֶׁל צִבּוּר כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:
הלכה ד׳
וּזְמַנּוֹ קָבוּעַ וּלְפִיכָךְ דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת וְאֶת הַטֻּמְאָה:
הלכה ה׳
אֵין מְבִיאִין מִנְחָה זוֹ אֶלָּא מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כג י) "וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן". מִצְוָתוֹ לָבוֹא מִן הַקָּרוֹב. לֹא בָּא מִן הַקָּרוֹב מְבִיאִין אוֹתָהּ מִכָּל מָקוֹם מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל:
הלכה ו׳
מִצְוָתוֹ לְהִקָּצֵר בַּלַּיְלָה בְּלֵיל שִׁשָּׁה עָשָׂר. בֵּין בְּחל בֵּין בְּשַׁבָּת:
הלכה ז׳
וְכָל הַלַּיְלָה כָּשֵׁר לִקְצִירַת הָעֹמֶר. וְאִם קְצָרוּהוּ בַּיּוֹם כָּשֵׁר:
הלכה ח׳
מִצְוָתוֹ לָבוֹא מִן הַקָּמָה. לֹא מָצְאוּ יָבִיאוּ מִן הָעֳמָרִים:
הלכה ט׳
מִצְוָתוֹ לָבוֹא מִן הַלַּח. לֹא מָצְאוּ יָבִיאוּ מִן הַיָּבֵשׁ:
הלכה י׳
דַּרְכָּן הָיָה לְהָבִיא מִשָּׂדוֹת שֶׁבַּדָּרוֹם. הָיָה נָר חֲצִי הַשָּׂדֶה וְזוֹרֵעַ חֶצְיָהּ בְּשָׁנָה זוֹ וּבְשָׁנָה אַחֶרֶת נָר חֲצִי הַשָּׂדֶה שֶׁזָּרַע וְזוֹרֵעַ הַחֵצִי שֶׁנָּר וּמֵבִיא מִמֶּנּוּ:
הלכה י״א
עֹמֶר זֶה מִן הַשְּׂעוֹרִים הָיָה בָּא. וְדָבָר זֶה הֲלָכָה מִמּשֶׁה רַבֵּנוּ. וְכֵיצַד הָיָה נַעֲשֶׂה. מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב יוֹצְאִין שְׁלוּחֵי בֵּית דִּין וְעוֹשִׂין אוֹתוֹ כְּרִיכוֹת בִּמְחֻבָּר לַקַּרְקַע כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה נֹחַ לִקְצֹר. כָּל הָעֲיָרוֹת הַסְּמוּכוֹת לְשָׁם מִתְכַּנְּסוֹת כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה נִקְצַר בְּעֵסֶק גָּדוֹל. וְקוֹצְרִין שָׁלֹשׁ סְאִין שְׂעוֹרִין בִּשְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים. וּבְשָׁלֹשׁ קֻפּוֹת. וּבִשְׁלֹשָׁה מַגָּלוֹת. כֵּיוָן שֶׁחָשְׁכָה אוֹמֵר לָהֶם הַקּוֹצֵר לְכָל הָעוֹמְדִים שָׁם. בָּא הַשֶּׁמֶשׁ אוֹמְרִין לוֹ הִין. בָּא הַשֶּׁמֶשׁ אוֹמְרִים לוֹ הִין. בָּא הַשֶּׁמֶשׁ אוֹמְרִין לוֹ הִין. מַגָּל זֶה אוֹמְרִין לוֹ הִין. מַגָּל זֶה אוֹמְרִין לוֹ הִין. מַגָּל זֶה אוֹמְרִין לוֹ הִין. קֻפָּה זוֹ אוֹמְרִין לוֹ הִין. קֻפָּה זוֹ אוֹמְרִין לוֹ הִין. קֻפָּה זוֹ אוֹמְרִין לוֹ הִין. וְאִם הָיָה שַׁבָּת אוֹמֵר לָהֶן שַׁבָּת הַיּוֹם אוֹמְרִים לוֹ הִין. שַׁבָּת הַיּוֹם אוֹמְרִין לוֹ הִין. שַׁבָּת הַיּוֹם אוֹמְרִין לוֹ הִין. וְאַחַר כָּךְ אוֹמֵר לָהֶן אֶקְצֹר וְהֵן אוֹמְרִין לוֹ קְצֹר. אֶקְצֹר וְהֵם אוֹמְרִים לוֹ קְצֹר. אֶקְצֹר וְהֵם אוֹמְרִים לוֹ קְצֹר. שָׁלֹשׁ פְּעָמִים עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר. וְכָל כָּךְ לָמָּה מִפְּנֵי אֵלּוּ הַטּוֹעִים שֶׁיָּצְאוּ מִכְּלַל יִשְׂרָאֵל בְּבַיִת שֵׁנִי. שֶׁהֵן אוֹמְרִין שֶׁזֶּה שֶׁנֶּאֱמַר בַּתּוֹרָה (ויקרא כג יא) (ויקרא כג טו טז) "מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת" הוּא שַׁבָּת בְּרֵאשִׁית. וּמִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁאֵינָהּ שַׁבָּת אֶלָּא יוֹם טוֹב וְכֵן רָאוּ תָּמִיד הַנְּבִיאִים וְהַסַּנְהֶדְרִין בְּכָל דּוֹר וְדוֹר שֶׁהָיוּ מְנִיפִין אֶת הָעֹמֶר בְּשִׁשָּׁה עָשָׂר בְּנִיסָן בֵּין בְּחל בֵּין בְּשַׁבָּת. וַהֲרֵי נֶאֱמַר בַּתּוֹרָה (ויקרא כג יד) "וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה". וְנֶאֱמַר (יהושע ה יא) "וַיֹּאכְלוּ מֵעֲבוּר הָאָרֶץ מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח מַצּוֹת וְקָלוּי". וְאִם תֹּאמַר שֶׁאוֹתוֹ הַפֶּסַח בְּשַׁבָּת אֵרַע כְּמוֹ שֶׁדִּמּוּ הַטִּפְּשִׁים. הֵיאַךְ תָּלָה הַכָּתוּב הֶתֵּר אֲכִילָתָם לֶחָדָשׁ בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ הָעִקָּר וְלֹא הַסִּבָּה אֶלָּא נִקְרָה נִקְרֶה. אֶלָּא מֵאַחַר שֶׁתָּלָה הַדָּבָר בְּמָחֳרַת הַפֶּסַח הַדָּבָר בָּרוּר שֶׁמָּחֳרַת הַפֶּסַח הִיא הָעִלָּה הַמַּתֶּרֶת אֶת הֶחָדָשׁ וְאֵין מַשְׁגִּיחִין עַל אֵי זֶה יוֹם הוּא מִימֵי הַשָּׁבוּעַ:
הלכה י״ב
קְצָרוּהוּ וּנְתָנוּהוּ בְּקֻפּוֹת וֶהֱבִיאוּהוּ לָעֲזָרָה וַחֲבָטוּהוּ. וְזוֹרִין וּבוֹרְרִין. וְלוֹקְחִין אֶת הַשְּׂעוֹרִין וּמְהַבְהֲבִין אוֹתוֹ בָּאוּר. בְּאַבּוּב מְנֻקָּב. כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה הָאֵשׁ שׁוֹלֵט בְּכֻלָּן שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ב יד) "אָבִיב קָלוּי בָּאֵשׁ גֶּרֶשׂ כַּרְמֶל". מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁאֵינוֹ מְדַבֵּר אֶלָּא בְּמִנְחַת הָעֹמֶר בִּלְבַד. וְאַחַר שֶׁקּוֹלִין אוֹתוֹ שׁוֹטְחִין אוֹתוֹ בָּעֲזָרָה וְהָרוּחַ מְנַשֶּׁבֶת בּוֹ. וְנוֹתְנִין אוֹתוֹ לְרֵחַיִם שֶׁל גָּרוֹסוֹת וְטוֹחֲנִין אֶת הַשָּׁלֹשׁ סְאִין וּמוֹצִיאִין מִן הַכּל עִשָּׂרוֹן שֶׁהוּא מְנֻפֶּה בִּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה נָפָה. וְהַשְּׁאָר נִפְדֶּה וְנֶאֱכָל לְכָל אָדָם. וְחַיָּב בְּחַלָּה וּפָטוּר מִן הַמַּעַשְׂרוֹת כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְלוֹקְחִין זֶה הָעִשָּׂרוֹן שֶׁל סלֶת הַשְּׂעוֹרִים וּבוֹלְלִין אוֹתוֹ בְּלוֹג שֶׁמֶן בְּשִׁשָּׁה עָשָׂר בְּנִיסָן וְנוֹתְנִין עָלָיו קֹמֶץ לְבוֹנָה כִּשְׁאָר הַמְּנָחוֹת. וּמְנִיפוֹ בַּמִּזְרָח מוֹלִיךְ וּמֵבִיא מַעֲלֶה וּמוֹרִיד וּמַגִּישׁוֹ כְּנֶגֶד חֻדָּהּ שֶׁל קֶרֶן מַעֲרָבִית דְּרוֹמִית כִּשְׁאָר הַמְּנָחוֹת. וְקוֹמֵץ וּמַקְטִיר. וְהַשְּׁאָר נֶאֱכָל לַכֹּהֲנִים כִּשְׁיָרֵי כָּל הַמְּנָחוֹת. ואֵימָתַי קוֹמְצִין אוֹתוֹ. לְאַחַר שֶׁמַּקְרִיבִין מוּסַף הַיּוֹם וְכֶבֶשׂ הָעוֹלָה קֹדֶם תָּמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם:
הלכה י״ג
אָסוּר לִקְצֹר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מִין מֵחֲמֵשֶׁת מִינֵי תְּבוּאָה קֹדֶם לִקְצִירַת הָעֹמֶר שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כג י) "רֵאשִׁית קְצִירְכֶם" שֶׁיִּהְיֶה תְּחִלָּה לְכָל הַנִּקְצָרִים. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּקָצִיר שֶׁרָאוּי לְהָבִיא מִמֶּנּוּ עֹמֶר. אֲבָל בֵּית הַשְּׁלָחִין שֶׁבָּעֲמָקִים הוֹאִיל וְאֵינוֹ רָאוּי לְהָבִיא מִמֶּנּוּ קוֹצְרִין אוֹתוֹ מִלִּפְנֵי הָעֹמֶר. אֲבָל לֹא יִגְדּשׁ:
הלכה י״ד
תְּבוּאָה שֶׁהִשְׁרִישָׁה קֹדֶם הָעֹמֶר הָעֹמֶר מַתִּירָהּ. וְאִם לָאו אָסוּר לְקָצְרָהּ כְּדֶרֶךְ שֶׁאָסוּר לְאָכְלָהּ עַד שֶׁיָּבוֹא הָעֹמֶר הַבָּא:
הלכה ט״ו
תְּבוּאָה שֶׁלֹּא הֵבִיאָה שְׁלִישׁ מֻתָּר לִקְצֹר מִמֶּנָּה לְהַאֲכִיל לִבְהֵמָה. וְקוֹצְרִין מִפְּנֵי הַנְּטִיעוֹת שֶׁלֹּא יִפָּסְדוּ. וְקוֹצְרִין לְפַנּוֹת מָקוֹם לְבֵית הָאָבֵל אוֹ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כג י) "קְצִירְכֶם" וְלֹא קְצִיר מִצְוָה:
הלכה ט״ז
וְאַף עַל פִּי שֶׁמֻּתָּר לִקְצֹר לֹא יַעֲשֶׂה אוֹתָן כְּרִיכוֹת כְּדֶרֶךְ הַקּוֹצְרִין. אֶלָּא יַנִּיחֵם צְבָתִים צְבָתִים:
הלכה י״ז
כְּבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁאֵין מְבִיאִין מְנָחוֹת וְלֹא מִנְחַת נְסָכִים וְלֹא בִּכּוּרִים מִן הֶחָדָשׁ קֹדֶם הֲבָאַת הָעֹמֶר. וְאִם הֵבִיא פָּסוּל. וְלֹא יָבִיא קֹדֶם לַהֲבָאַת שְׁתֵּי הַלֶּחֶם. וְאִם הֵבִיא כָּשֵׁר:
הלכה י״ח
וְכָל הַמַּקְרִיב מִנְחָה מִן הֶחָדָשׁ תְּחִלָּה מְבָרֵךְ שֶׁהֶחֱיָינוּ:
הלכה י״ט
תְּבוּאָה שֶׁזְּרָעָהּ אַחַר שֶׁקָּרַב הָעֹמֶר וּקְצָרָהּ אַחַר שֶׁקָּרַב הָעֹמֶר שֶׁל שָׁנָה הַבָּאָה הֲרֵי זוֹ סָפֵק אִם מְבִיאִין מִמֶּנָּה מְנָחוֹת לְכַתְּחִלָּה טֶרֶם הֲבָאַת שְׁתֵּי הַלֶּחֶם הוֹאִיל וּתְבוּאָה זוֹ עָבַר עָלֶיהָ הֲבָאַת שְׁתֵּי הַלֶּחֶם וּקְצִירַת הָעֹמֶר. אוֹ אֵין מְבִיאִין עַד שֶׁיָּבִיאוּ שְׁתֵּי הַלֶּחֶם אַחַר הֲבָאַת הָעֹמֶר שֶׁל שָׁנָה אַחֶרֶת:
הלכה כ׳
וְכֵן תְּבוּאָה שֶׁהָיְתָה בַּקַּרְקַע וְחָנְטוּ עָלֶיהָ אוֹ הֵנֵצּוּ עָלִים שֶׁלָּהּ כְּשֶׁהֵבִיאוּ שְׁתֵּי הַלֶּחֶם הֲרֵי זֶה סָפֵק אִם הֲנָצַת הֶעָלִין אוֹ חֲנָטָתָן כְּמוֹ הֻשְׁרְשָׁה וְהֻתְּרָה לְהָבִיא מִמֶּנָּה מְנָחוֹת אוֹ אֵינָהּ חֲשׁוּבָה הַשְׁרָשָׁה. לְפִיכָךְ לֹא יָבִיא וְאִם הֵבִיא הֻרְצָה:
הלכה כ״א
וְהַקּוֹצֵר קֹדֶם קְצִירַת הָעֹמֶר אֵינוֹ לוֹקֶה וְהַקָּצִיר כָּשֵׁר:
הלכה כ״ב
מִצְוַת עֲשֵׂה לִסְפֹּר שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימוֹת מִיּוֹם הֲבָאַת הָעֹמֶר שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כג טו) "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת" "שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת". וּמִצְוָה לִמְנוֹת הַיָּמִים עִם הַשָּׁבוּעוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כג טז) "תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם". וּמִתְּחִלַּת הַיּוֹם מוֹנִין לְפִיכָךְ מוֹנֶה בַּלַּיְלָה מִלֵּיל שִׁשָּׁה עָשָׂר בְּנִיסָן:
הלכה כ״ג
שָׁכַח וְלֹא מָנָה בַּלַּיְלָה מוֹנֶה בַּיּוֹם וְאֵין מוֹנִין אֶלָּא מְעֻמָּד. וְאִם מָנָה מְיֻשָּׁב יָצָא:
הלכה כ״ד
מִצְוָה זוֹ עַל כָּל אִישׁ מִיִּשְׂרָאֵל וּבְכָל מָקוֹם וּבְכָל זְמַן. וְנָשִׁים וַעֲבָדִים פְּטוּרִין מִמֶּנָּה:
הלכה כ״ה
וְצָרִיךְ לְבָרֵךְ בְּכָל לַיְלָה בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹקֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל סְפִירַת הָעֹמֶר קֹדֶם שֶׁיִּסְפֹּר. מָנָה וְלֹא בֵּרֵךְ יָצָא וְאֵינוֹ חוֹזֵר וּמְבָרֵךְ:

הר המוריה · הלכות תמידים ומוספין פרק ז׳

א׳
אחר תמיד וכו'. כ"ה פשוט בזבחים פ"ט א' ובספרי פינחס פיסקא קמ"ה ועיין מש"כ בריש פ"א יעו"ש היטיב. פרים שנים וכו'. כ"ז מבואר בתורה פרשת פינחס ועיין מנחות מ"ה א'.
ב׳
כמעשה התמיד וכו'. עיין לעיל פ"ו מהל' מעשה הקרבנות. החטאת הנאכלת וכו'. עיין בתוספתא פ"א דשבועות יעו"ש וכללו של דבר כל החטאות החיצונות נאכלות וכל הפנימים נשרפות כמו שמבואר לעיל פ"ה מהל' מעשה הקרבנות יעו"ש היטיב ורק אחת היתה חיצונית שנשרפה והיא חטאת המלואים והוראת שעה היתה כדאיתא שם ברש"י יעו"ש.
ג׳
מיום הראשון וכו'. זה מבואר בתורה ועיין ערכין י' ב' יעו"ש. כבש לעולה וכו'. כ"ה בתורה פרשת אמור ונזכר במנחות פ"ט ב' יעו"ש. כמו שביארנו. לעיל פי"ב מהל' מעשה הקרבנות ה"ג יעו"ש.
ד׳
דוחה את וכו'. מנחות ס"ג ב' ע"א א' ע"ב א' ועיין תוספתא מנחות פ"י.
ה׳
אלא מא"י וכו'. מנחות פ"ג ב' פ"ק דכלים מ"ו ופרה פ"ב מ"א ותוספתא שם פ"ט ועיין ירושלמי שביעית פ"ק הל' א' ב' ובשקלים פ"ד ה"א יעו"ש אמנם מש"כ רבינו כאן מפסוק ראשית קצירכם וכו' הנה בפי' המשניות שם הביא מפסוק כי תבאו אל הארץ אשר אני נותן לכם וקצרתם וגו' יעו"ש היטיב וכ"מ לכאורה במנחות פ"ד א' יעו"ש היטיב ויש לדחוק בזה לפי ששם י"ל כר' יוסי בר' יהודה דשם ויש לעיין בזה. ועיין בלח"מ מש"כ בזה ועיין ר"ה י"ג א' יעו"ש היטיב. לבוא מן וכו'. עיין סוטה מ"ט ב' ב"ק פ"ב ב' מנחות ס"ד ב' ועיין ירושלמי שקלים פ"ה ה"א.
ו׳
בלילה בליל וכו'. מגילה כ' ב' מנחות ע"א א' ע"ב א'.
ז׳
כשר לקצירת וכו'. במגילה שם. ביום כשר. עיין לח"מ שהקשה ע"ז יעו"ש וכן הקשה הש"ך בי' הל' מילה סי' רס"א ס"ק ב' יעו"ש והנה הארכתי בזה בס"ד בחי' למס' ברכות בפ"א ב' א' יעו"ש היטיב והנה כעת אמרתי כי רבינו סמך על הירושלמי דאיתא במגילה פ"ב ה"ז וז"ל ר' שמעון בן לקיש בעי קצירת העומר מהו שידחה את השבת ביום התיב ר' אביי והתנינן מצותו ליקצר בלילה נקצר ביום כשר ודוחה את השבת ולא קבליה א"ר אחא חזר ביה רש"ל מן הדא כיון שחשיכה א"ל בא השמש אמר הן בא השמש אומר הן מה אנן קיימין אם ללילה כבר הוא אמור אלא אם ענין ללילה תנהו ליום עכ"ל מבואר מזה דאף אם קצרוהו ביום מ"מ דוחה את השבת שוב ראיתי כי בר"ה פ"ק ה"ח כבר קדמני השיירי קרבן בזה יעו"ש היטיב. והנה ראיתי להעתיק כאן מש"כ בחי' לברכות לפי ששייך לכאן להרבה דברים וזה לשוני שם על רש"י. בד"ה א"כ למה וכו'. בק"ש ובאכילת קדשים וכו' וכ"כ בד"ה כדי להרחיק וכו' והביא ראיה מהא דמגילה. ולכאורה ראייתו אמאי לא תני התם ק"ש וכל הנאכלין ליום אחד אלא ודאי התם לא קתני רק דברים דלא גזרו בהם חכמים כלל והא ראיה דקאמר התם זה הכלל לאתויי מאי וקאמר לאתויי אכילת פסחים ודלא כראב"ע יעו"ש ואילו ק"ש ונאכלין ליום ולילה אינו מרבה אף בזה הכלל אלא ודאי דהתם לא תני רק דברים שלא גזרו בהם כלל וס"ל לרש"י ז"ל דמאן דפליג אראב"ע אה"נ דס"ל דפסח נאכל אף מדרבנן כל הלילה והא דאיתא בזבחים נ"ז ב' ודילמא מדרבנן ולהרחיק את האדם מן העבירה יעו"ש היינו לס"ד וכדי לאוקמי אליבא דכו"ע אמנם למסקנא דמוקי לה דווקא כראב"ע מדקתני אלא אה"נ דלרבנן ל"ג כלל. אמנם לדעת הרשב"ם שם בסוף פסחים ק"כ ב' בד"ה ראב"ע וכו' מבואר להיפך דלכו"ע אסור מחצות ואילך מדרבנן וכ"ה שם בתוס' ד"ה אמר רבא וכו' וכ"כ שם הרא"ש בסי' ל"ח אמנם כאן ברא"ש סי' ט' כתב ומשום דמספקא לן כמאן הלכתא צריך להחמיר לאכול מצה של אפיקומן קודם חצות כדאיתא בפסחים לראב"ע צריך לאכול מצה של חובה קודם חצות עכ"ל משמע הא אי הלכתא כר"ע אין צריך להחמיר כלל וכ"ה בתוס' מגילה כ"א א' ד"ה לאתויי וכו' וזהו לכאורה כרש"י. אמנם לכאורה יקשה לרש"י אמאי לא תני הכא קצירת העומר כיון דנחית הכא למיחשב כל מילי וכן יש להקשות דקאמר לקמן ט' א' ואילו אכילת פסחים לא קתני ורמינהי ק"ש ערבית והלל בלילי פסחים ואכילת פסח וכו' ולמה לא הקשה מהלל נמי אלא ודאי כמש"כ התוס' במגילה דהלל דרבנן אין להחמיר וכשר כל הלילה ומשו"ה לא קשה דלא קחשיב כאן כי אם דברים שהחמירו בהן עד חצות וס"ל לסתמא דש"ס דאכילת פסחים אפילו לר"ע נמי עד חצות דווקא וכנ"ל והן אמת דהרא"ש גרס ואילו אכילת פסחים והלל שבלילי פסחים וכו' והיינו לשיטתו כאן דס"ל לר"ע אין להחמיר כלל ואולי אפשר דגי' רש"י היתה נמי כך אבל קשה לכאורה מקצירת העומר ולכאורה אפ"ל דר"ג ס"ל כמ"ד הקצירה כשר ביום נמי וכמ"ד הכי במנחות ע"ב א' וכאן לא קחשיב רק דברים שמצוותם בלילה דווקא ולא ביום שאח"כ וכמו דאיתא התם יעו"ש היטיב אמנם לכאורה זה לא יתכן דהא אסיק רב אשי במו"ק ד' א' דר"ג ס"ל כר"י דס"ל דקצירת העומר דוחה שבת וא"כ על כרחך ס"ל דנקצר ביום פסול וכמו דהשיגו התוס' במנחות ס"ו א' ד"ה זכר למקדש וכו' על הבה"ג דס"ל כך יעו"ש היטיב ועיי"ש עוד דהשיגו מר' יוחנן דס"ל נטיעות הלכה למשה מסיני אלמא דס"ל כר' ישמעאל דמוקי להאי קרא בחריש וקציר להתיר קצירת העומר אלמא דדחיא שבת יעו"ש היטיב ובאמת י"ל דאי מהא לא אריא די"ל אה"נ דס"ל כר"ע דחריש וקציר אתיא לתוס' שביעית והא דבעי קרא והלכתא היינו הלכתא לזמן שביהמ"ק קיים וקרא לזמן שאין ביהמ"ק קיים וכמש"כ תוס' בר"ה ט' א' ד"ה ור"ע וכו' רק שכתבו הא דלא ניחא ליה להש"ס לאוקמי כך משום דלרבי דאמר שביעית בזה"ז דרבנן לא אפשר יעו"ש וי"ל דהבה"ג ס"ל לדינא דלא כרבי א"כ לא מכרע כלל דר' יוחנן יסבור כר' ישמעאל וק"ל. מיהו מטעם אחר איכא להוכיח דר' יוחנן ס"ל כר' ישמעאל מדתירצו במו"ק שם דר"ג ס"ל מדאורייתא מותר ועל כרחך ס"ל כאוקימתא דרב אשי דאל"כ יקשה עליה הא דמקשה רב אשי התם ואי למ"ד קרא אתי גז"ש ומפיק קרא יעו"ש היטיב אבל י"ל דהבה"ג ס"ל דלדינא קי"ל כר"ע דס"ל דחריש וקציר אתיא לתוס' שביעית מדפסקינן דאסור להתענות בעיו"כ והיינו ע"כ כר"ע וכמש"כ התוס' בר"ה שם ע"ב בד"ה כאילו וכו' וס"ל נמי דהא דר"ג ובית דינו נמנו להתיר היינו משום דאיהו ס"ל כרבי דאמר שמיטה בזה"ז דרבנן ולכן יכול להתיר שלא בזמן ביהמ"ק קיים (הן אמת דבזה פליג ר"י על ר"ע דאיהו ס"ל דניסוך המים הלמ"מ ור"ע ס"ל דמדאורייתא הוא מדכתיב ונסכיה בששי בתענית ב' ב' ומשמע שם דאיהו לא ס"ל הא דר"י דאמר דהלמ"מ הוא יעו"ש היטיב ודלא כהתוס' מו"ק ג' ב' בד"ה ניסוך המים וכו' יעו"ש היטיב וע"ע בזבחים ק"י ב' יעו"ש היטיב וע"ע בירושלמי שביעית פ"א ב' א' דאיתא שם וז"ל ר' בא ר"ח בשם ר' יוחנן ערבה וניסוך המים הלמ"מ ודלא כר"ע דר"ע אמר ניסוך המים ד"ת בשני ונסכיהם בששי ונסכיה בשביעי כמשפטם וכ"ה בסוכה בירושלמי רפ"ד יעו"ש היטיב (רק בזה חולק אש"ס שלנו דבש"ס שלנו נפיק לה מנסכיה לחודה) וא"כ אפי' אי יסבור ר"ע דנטיעות הלכה היא מ"מ מנא ידע דאיירי דווקא בזמן שביהמ"ק קיים וע"כ לא קמפיק לה רב אשי במו"ק התם אלא כיון דאיתקש לניסוך יעו"ש בתוס' אמנם עוד איתא שם בירושלמי וז"ל ר"ח בר בא בעא קומי ר' יוחנן ועכשו למה הן חורשים בזקנות א"ל בשעה שנתנה הלכה לכך ניתנה שאם בקשו לחרוש יחרוש יעו"ש היטיב וא"כ לא תלי כלל במה שאינו דומה לניסוך ומזה ג"כ מוכח דס"ל לר"י כר' ישמעאל דס"ל דהלכה היא אבל יש לעיין דבריש שביעית א' א' איתא וז"ל ר' קרוספי בשם ר' יוחנן ר"ג ובי"ד התירו באיסור שני פרקים הראשונים ר' יוחנן בעי לא כן תנינן אין בי"ד יכול לבטל בי"ד חבירו עד שיהא גדול ממנו בחכמה ובמנין ר' קרוספי בשם ר' יוחנן שאם בקשו לחרוש יחרושו עכ"ל משמע מזה שלא ס"ל דהיתה הלכה וכתחלת הסוגיא דמו"ק ויש ליישב בדוחק קצת עי' במפרש לשביעית וק"ל). הדרינן לכללין דר"ג ס"ל כר' ישמעאל דפסוק בחריש וקציר אתי לקצירת העומר דדחי שבת וא"כ קשה אמאי לא נקט עומר דהוא מהדברים הכשרים בלילה ואולי זה דחקו להרמב"ם דפליג על רש"י וס"ל דהקטר חלבים ואיברים נמי עד חצות ואיהו ס"ל כרשב"ם דאכילת פסחים לכו"ע עד חצות ולכן מקשה שפיר מאכילת פסחים והא דבמגילה אמר לאתויי אכילת פסחים ודלא כראב"ע ולא קאמר לאתויי ק"ש י"ל דכיון לר"ע דס"ל לקמן ח' ב' דפעמים שקורא ק"ש לאחר עמוד השחר וא"כ לא תלי בלילה רק בזמן שכיבה כדמסיק התם לעולם יממא וכיון דאיכא אינשי דגנו בההיא שעתא יעו"ש וכיון דיש לאוקמתא סתמא דההיא או כר"ע או כראב"ע ניחא ליה לאוקמי טפי אליבא דר"ע דכולהו סתימתאה אליביה ועוד דהא הלכתא כוותיה בהא והא דלא קאמר לאתויי הנאכלים ליום אחד י"ל דא"כ על כרחך פסח בכלל וכמש"כ התוס' בפסחים פ"ט א' ד"ה דאילו פסח וכו' יעו"ש היטיב ועוד והוא העיקר בעיני דכל שמצותו בלילה כשר כל הלילה על כרחך לאתויי כל מילי אתי וא"כ על כרחך אתי לאפוקי מדראב"ע והא דלא קאמר לאפוקי מר"א בק"ש דס"ל עד האשמורה ראשונה כבר נתיישב בדברינו לעיל ועוד לר"א על כרחך לא תלי בלילה כלל דאיהו דריש ובשכבך והוי כמש"כ לעיל לר"ע ודו"ק היטיב כי מצינו ת"ל מקום לדברי הרמב"ם ושפיר כתב הכ"מ מהמשנה הזאת ראיה לדברי הרמב"ם ודלא כהתוס' יו"ט שהשיג עליו וגם התוס' בפסחים ק"כ ב' בד"ה אמר רבא וכו' כתבו וז"ל אבל הא דאמרינן הקטר חלבים ואיברים עד חצות כדאמרינן בריש ברכות לא הוי אלא מדרבנן אפי' לראב"ע וכו' יעו"ש וכ"כ עוד במגילה כ"א א' ד"ה ולהקטר וכו' וז"ל והיינו דווקא שנתעכלו האיברים קודם חצות ששלטה בהן האור אבל אם לא משלה בהן האור אין נמשכין אחר חצות כדאר"י ספ"ק דיומא עכ"ל הרי כדברי הרמב"ם. אמנם מה שהביאו מסוף פ"ק דיומא עיינתי שם ובזבחים פ"ו ב' ולא מצאתי שם משמעות של כלום דיהא אסור להקריב אחר חצות ושם פירש"י ותוס' בהדיא דאחר חצות א"צ להחזיר דחצות עושה עיכול אכל שיהא אסור להחזיר לא שמענו, אמנם עיי"ש בפי' המשנה לרבינו בזבחים שפי' מטעם איסור והפסוק דשם לא נאמר רק באסמכתא בעלמא יעו"ש היטיב. ושוב עלה בדעתי לומר דאה"נ ר"ג ס"ל דנקצר ביום כשר והא דס"ל דדחי שבת מחריש וקציר היינו משום דגדולה מצוה בשעתה וכמו דאסיק במנחות ע"ב ב' ואף דדחי התם דאצל הקטר חלבים ואיברים שאני התם דדחתה שחיטה את השבת מ"מ י"ל דר"ג ס"ל בזה כר"א ואיהו לא ס"ל דחיה זו עי' פסחים ס"ט ב' יעו"ש היטיב וצ"ע בזה, עד כאן לשונו בחי' שם (וכעת מצאתי קצת מזה להטורי אבן במגילה שם יעו"ש. שוב ראיתי בצל"ח הרבה מזה יעו"ש היטיב).
ח׳
מן הקמה וכו'. מנחות ע"א א' ע"ב א' תוספתא שם פ"י.
ט׳
מן הלח וכו'. שם ושם ועי' בירושלמי מגילה שם פ"ב ה"ז.
י׳
משדות שבדרום וכו'. מנחות פ"ה א' ב'. נר חצי וכו'. עי' לח"מ מש"כ בזה ועיין מש"כ פ"ז מהל' איסורי מזבח ה"ד בזה.
י״א
מן השעורים וכו'. מנחות ס"ח ב' ע"ו ב' פ"ד א' ועיין תו"כ ויקרא פי"ד פרשה י"ג ועיין לעיל פי"ב מהל' מעשה הקרבנות ה"ב יעו"ש היטיב. וע"ע שם פ"ה ב'. מערב יו"ט וכו'. מנחות ס"ה א' ותוספתא שם פ"י. שלש סאין וכו'. כ"ה שם ס"ג ב' וע"ע שם ס"ו ב' ע"ו ב' ובתוספתא פ"ח ופ"י יעו"ש. אומר להם וכו'. כצ"ל. מפני הטועים וכו'. עיי"ש ס"ה א' ובש"ס נאמר דהיה הטעות מהביתוסים וע"ע בתענית י"ז ב' ובר"ה כ"ב ב' יעו"ש וראיתי בהגהות מצפה איתן בע"ז כ"א ב' וז"ל אבל לכותי מאי שרי כותי אימר עביד בה מלאכה בחולו של מועד וכו' ראיתי מי שהקשה בשם גדול אחד דהא כותי נמי איכא למיחש שיעשה מלאכה ביו"ט דהן דורשין ממחרת השבת היינו מחרת שבת בראשית ואינן מודים ביו"ט עצרת שלנו, ולדידי אינה מן הקושיא וכבר נצחו חכמים את הצדוקין והודו להם בימי ריב"ז כדאיתא במגילת תענית יעו"ש היטיב. ולדידי הצעיר בלא"ה לק"מ דהא י"ל דבטעות זה לא היו רק הבייתוסים לבד ולא שאר הכתות, והכותים היו ס"ל אז כישראל בזה ואף שכתב רבינו בפי' המשניות שם דהכותים אומרין כן עד היום י"ל דאולי אחר זמן הש"ס הודו לביתוסים אמנם אז לא היו עומדים בשיטה זו רק הביתוסים לבד וכן משמע מדקדוק לשון הברייתא שם וכ"ה ברש"י תענית י"ז ב' יעו"ש וע"כ גם המצפה איתן מוכרח להודות שהכותים בזמן הזה חזרו לסורם בהכי יעו"ש היטיב ה"נ אנן בדידן י"ל דלאח"כ חזרו הכותים ותפסו בשיטתן של ביתוסים והבן היטיב בזה. והנה שם ר"ה כ"ב ב' איתא משקלקלו הכותים וכו' וכ"ה בביצה ד' ב' אמנם עיי"ש בתוס' יו"ט בר"ה פ"ב מ"ב ד"ה משקלקלו וכו' גירסת רש"י בדפוס ישן וכו' יעו"ש היטיב. בשבת אירע וכו'. עי' בתוס' מנחות ל' א' בד"ה מכאן וכו' שתי דיעות בזה אימת נפטר מרע"ה אם בשבת אם בע"ש והנה לדעת רב שר שלום גאון דמת בשבת ז' אדר א"כ חל אז יום פסח ביום שני ולדעה השניה שבע"ש נפטר א"כ אותו השנה חל פסח בא' בשבת דו"ק והבן ועי' רא"ש פ"י דפסחים סי' י"ג יעו"ש היטיב. הדבר ברור וכו'. זו הראיה איתא בסמ"ג כמש"כ הלח"מ והיא כתובה ג"כ על ספר הרלב"ג ביהושע שם יעו"ש היטיב והראב"ע בתורה פרשת אמור הביא זה משם חכם מרומי והשיג עליו יעו"ש, וכן לפי פי' הרד"ק ביהושע שם שהלך בדרך הראב"ע דהאי ממחרת הפסח היינו יום ט"ו בניסן שהוא מחרתו של יום י"ד שהוא זמן הפסח ואכלו אז ישן א"כ לא מוכח מינה מידי ועי' בתוס' ר"ה י"ג א' ד"ה דאקריבו וכו' יעו"ש ובתוס' קידושין ל"ז ב' ד"ה ממחרת וכו' יעו"ש היטיב ועיי"ש במנחות ס"ה ב' ס"ו א' ובתו"כ שם אמור פי"ג כמה דרשות ע"ז. אמנם רבינו מדרכו שלא להביא הדרשות הנדרשים בדברי רז"ל לכן בחר לו מקרא אחר הקרוב לפשוטו המאומת על פי מדרש רז"ל שם בר"ה ובקדושין שם יעו"ש היטיב (אף דלפי פי' הראב"ע והרד"ק אין מהש"ס זה שום ראיה דו"ק והבן) שוב ראיתי בס' מעיין החכמה שהאריך ביישוב דברי רבינו.
י״ב
ונתנוהו בקופות וכו'. מנחות ס"ו א' תוספתא שם פ"י. וחבטוהו. כחכמים דפליגי אדר"מ שם ובתוספתא שם ובתו"כ ויקרא פי"ד פרשה י"ג יעו"ש. וזורין ובוררין וכו'. אף שלא נזכר זה בפירוש במשנה מ"מ א"א בלי זה ועיין רש"י שם ס"ג ב' בד"ה ואל ירבה וכו' יעו"ש היטיב. ומהבהבין אותו וכו'. שם ס"ו א' במשנה ובתוספתא שם ובתו"כ שם. בי"ג נפה וכו'. שם ס"ו א' ע"ו ב' ועיין תוספתא פ"ח ופ"י יעו"ש היטיב ועיין בלח"מ מה שהעיר בזה. כמו שביארנו. בפ"ג מהל' מעשר ראשון הכ"ה ופ"ח מהל' בכורים ה"ז יעו"ש היטיב ובפ"ו שם ה"ג. מששה עשר וכו'. ט"ס הוא וצ"ל בששה עשר בניסן ועי' מנחות ס"ז ב' ובפי' רבינו שם ועי' מגילה כ"א א' מנחות ס"ו א' תו"כ אמור פי"ב. ומביא מעלה וכו'. שם ס"ז ב' ועיי"ש ס"א א' ועיין לעיל פי"ב מהל' מעשה הקרבנות ה"ו יעו"ש. לאחר שמקריבין וכו'. משום דתדיר קודם וכמש"כ מרן. קודם תמיד וכו'. ר"ל אע"פ שהוא מאוחר להעומר כדלקמן פ"ט ה"ט מ"מ היה קודם לתמיד של בין הערבים והטעם דעליה השלם כל הקרבנות כלם וכמש"כ פ"א ה"ג יעו"ש ועי' בלח"מ ולא ידעתי מש"כ דלכאורה לפי"ז תימה דלמה כתב רבינו לקמן פ"ט דעומר קודם לכבש יעו"ש ובאמת לק"מ דכאן לא כתב רק דהכבש הוא קודם לתמיד אבל מהעומר והכבש לא כתב מי מהם קודם וכתב זה לקמן.
י״ג
לקציר בא"י. אבל בחו"ל שרי דאין מביאין מהם והוי כבית השלחין שבעמקים. מחמשת מיני וכו'. שם ע' א' ובחלה פ"א מ"א. קודם לקצירת וכו'. אבל משנקצר העומר שרי ותמה ע"ז מרן וז"ל יש לתמוה דבגמרא משמע דקודם הבאת עומר קאמר עכ"ל. והנה אעתיק לפניך לשון הסוגיא דשם. במשנה שם איתא וז"ל ואסורים בחדש מלפני הפסח ולקצור לפני העומר ושם בש"ס איתא וז"ל מאי קודם לעומר (ופירש"י דקתני מתני' ואסורין בחדש לפני העומר) ר' יונה אמר קודם קצירת העומר ר' יוסי בן זבדא אמר קודם הבאת העומר (קודם קצירת העומר אבל לאחר קצירת העומר שרי לאכול חדש בהאיר המזרח. קודם הבאת העומר אסור לאכול חדש דעומר מתיר בזמן שהמקדש קיים ולא האיר המזרח) תנן אסורין בחדש לפני הפסח ולקצור לפני העומר בשלמא למ"ד קודם הבאת העומר היינו דלא עריב ותני להו (היינו דלא עריב אכילה וקצירה כי הדדי משום דקצירה ממוצאי יו"ט ואכילה לא שריא עד הקרבת העומר) אלא למ"ד קודם קצירת העומר ליערבינהו וליתנינהו אסורין בחדש ולקצור לפני הפסח (דמשמע לאחר הפסח שרי מיד דקצירת העומר שריא לאכילה והמתנה מקצירה ועד האיר המזרח לא חשיב משום דזמנין דנקצר סמוך לעלות השחר ולי נראה דה"ג ליערבינהו וליתנינהו אסור בחדש ולקצור לפני העומר הואיל ותרווייהו אקודם קצירה קיימי וללשון שבספרים קשיא לי דאי הוי תני לפני הפסח הוי משמע דביום הפסח שרי ואע"ג דקודם קצירת העומר הוא דבשלמא כי תני לה גבי קצירה ניחא דביום הפסח יו"ט הוא ופשיטא דאסור לקצור אבל גבי אכילה לא מתני ליה עכ"ל רש"י) אלא אי איתמר אסיפא איתמר אם השרישו קודם לעומר העומר מתירן מאי קודם לעומר ר' יונה אמר קודם הבאת העומר ר' יוסי בר זבדא אמר קודם קצירת העומר עכ"ל הגמ' (ומבואר מזה דהוא גורס במשנה ואסורים בחדש מלפני העומר ומלקצור לפני הפסח והבן). ועיי"ש בתוס' ד"ה מאי קודם וכו' דגרסי בש"ס מאי קודם לפסח וקאי אהא דתנן ואסור לקצור קודם פסח ר' יונה אמר קודם קצירת העומר וכו' ר' יוסי בר זבדא אמר קודם הבאת העומר ופריך תנן אסורים בחדש מלפני העומר וכו' בשלמא למ"ד קודם קצירת העומר היינו דלא קא עריב ותני להו אלא למ"ד קודם הבאת העומר ליערבינהו וליתנינהו אסור בחדש ולקצור לפני העומר עכ"ל (והם גרסי במשנתנו אסורים בחדש מלפני העומר ומלקצור לפני הפסח) נמצא בין למר היינו רש"י ובין למר היינו תוס' האכילה אסור עד הבאה והקצירה עד הקצירה וא"כ היטיב אשר דבר רבינו והלח"מ הרגיש קצת בזה אבל לא הביא שבס"ד דש"ס היה זה במחלוקת שנוייה ובמסקנא כו"ע מודים דמשעת קצירה. שוב ראיתי בתוס' יו"ט פ"ק דחלה הרגיש בכ"ז יעו"ש היטיב וע"ע בפי' רבינו למשניות כאן ובחלה שדקדק בלשונו היטיב. בית השלחין וכו'. דע כי בפסחים י"א א' איתא וז"ל קוצרין בית השלחין ושבעמקים ופירש"י שם לפי שלכתחלה אין מביאין מהם אף דבדיעבד כשר מ"מ קוצרין יעו"ש ובתוס' ד"ה קוצרין בית וכו' אמנם בש"ס מנחות ס"ח א' וע"א א' איתא בית השלחין שבעמקים וכן הוא בתוספתא פ"י דמנחות ויש שם ט"ס וכצ"ל אע"פ שאמרו אסור לקצור בית השלחין שבהרים ובית הבעל שבעמקים אבל קוצרין מפני הנטיעות שבו עכ"ל וכן הובא בתוס' שם ס"ח א' ד"ה קוצרים וכו' וע"ע בתו"כ אמור פי"א פרשה י' וז"ל שם יכול אף של בית השלחין ושל בית העמקים ת"ל קצירכם קצירכם של כלכם אמרתי ולא של בית השלחין ושל בית העמקים עכ"ל והיינו כגי' הש"ס דפסחים הנ"ל והקרבן אהרן הגיה שם שצ"ל בית השלחין שבעמקים יעו"ש היטיב וכבר הקדימו התוס' במנחות שם בזו ההג"ה יעו"ש היטיב והאריכו התוס' שם לבאר הטעם אי משום דפסידא היא או משום דאין מביאין ממנו אף בדיעבד יעו"ש היטיב. אבל לא וכו'. פסחים י"א א' (ועיי"ש תוס' ד"ה אבל וכו') ושם נ"ו א' מנחות ס"ח א' ע"א א' ירושלמי פ"ד דפסחים ה"ט ותוספתא שם פ"ג (ודע דבש"ס פסחים י"א א' נ"ל להגיה דכצ"ל שם רב אשי אמר דר' יהודה אדר"י לא קשיא קמח קלי תנן (ומש"כ לפנינו קמח וקלי הוא ט"ס וכ"ה במנחות ס"ח א').
י״ד
העומר מתירה וכו'. ב"מ נ"ו ב' מנחות ע' א' וע"ע בפסחים נ"ה א' וע"ע בטור ושו"ע י' סי' רצ"ג סעי' ג'. אסור לקצרה וכו'. כ"כ רבינו בפי' למשניות בחלה שם וכאן ועי' בירושלמי פ"א דחלה.
ט״ו
להאכיל לבהמה וכו'. שם במנחות ע"א וכר' יהודה דאימתי לפרש ודווקא לבהמה אבל לאדם אסור אף שלא הביאה שליש ועיי"ש בתוס' ב' בד"ה אימור וכו' דאם התחיל עד שלא הביא שליש שרי להאכיל לבהמה ולקצור אף משהביא שליש יעו"ש היטיב ובתוס' פסחים כ"ג א' ד"ה קוצר וכו' כתבו דמותר להאכיל לבהמה אף תבואה גמורה אם קצר ע"י קיטוף יעו"ש והנה מדברי רבינו כאן מדלא כתב דאם התחיל קודם שהביא שליש דמותר לקצור אחר שהביא שליש על כרחך מוכרח לומר דקאי בשיטת התוס' דפסחים שם אבל פשט לשון המשנה שם משמע כמש"כ התוס' במנחות דמותר לקצור גם אח"כ כשהביא שליש כל שההתחלה היה מתחלה וכ"כ הרע"ב שם (וכן הוא הלשון בתו"כ אמור פי"א פרשה י' וז"ל קצירה לא השחת רי"א אומר אם התחיל עד שלא הביאה שליש קוצר ומאכיל לבהמה ולחיה ולעופות עכ"ל (ומבואר מכאן דר"י אינו מתיר רק לבהמה ולא לאדם והוי מצי הש"ס במנחות שם להוכיח מכאן דלא שרי ר"י רק לבהמה. והבן ויש לדחות בדוחק דאולי מילי מילי קתני והא דקתני ומאכיל לבהמה הוא מילתא בפ"ע) ומשמע דדווקא ההתחלה בעי קודם שיביא שליש אבל לאחר שהתחיל קודם שיביא שליש מותר אח"כ אף לאחר שיביא שליש וכ"ה בהדיא בירושלמי פ"ב דפאה ל"ג ב' יעו"ש וכ"ה בתוספתא פ"י דמנחות יעו"ש ועיין בפ"ג מהל' מתנות עניים ה"ד שכתב רבינו וז"ל או שקצר באמצעה אפילו קודם שתביא שליש וחרש מקום שקצר עכ"ל מיירי שם באדם דאי לבהמה א"צ חרש וכמש"כ הלח"מ כאן ותמה למה לא ביאר שבבהמה וקצר קודם שהביא שליש א"צ לחרישה יעו"ש ואני תמה ביותר כי בפי' המשניות שם כתב דמיירי שקוצר לבהמה יעו"ש אך י"ל כיון דבמשנה שם לא נזכר דמיירי בפחות משליש אבל כאן דכתב בהדיא פחות משליש לכן על כרחך דמיירי בבהמה. ועיי"ש עוד במרן מש"כ בדקדוק לשון ואפי' שברבינו שם. ועיין מש"כ שם דנמשך אחר הירושלמי דדבר שחייב בפיאה מפסיק יותר וע"ע בס' פאת השלחן סי' ו' ס"ק י"ד יעו"ש היטיב. הנטיעות שלא וכו'. עיין רש"י שם ע"א א' ע"ב א' וע"ע בתוספתא פ"י. ולא קציר וכו'. לרבינו לא קאי רק אבית האבל או בית המדרש. עיין ברש"י שם ע"ב א'.
ט״ז
כריכות כדרך וכו'. שם ע"א א' ובתוספתא שם.
י״ז
כבר ביארנו וכו'. לעיל פ"ה מהל' איסורי מזבח ה"ט יעו"ש. ביכורים מן וכו'. עי' בפ"ב דהל' בכורים ה"ו. ואם הביא וכו'. מנחות ה' ב' ס"ח ב' וספרי פינחס פיסקא קמ"ח.
י״ח
מברך שהחיינו. עי' מרן ולח"מ ול"י מה הוסיף על מרן ז"ל ועי' ברש"י מנחות ע"ה ב' ד"ה היה עומד וכו'.
י״ט
וקצרה אחר שקרב וכו'. כצ"ל אבל אין לגרוס אחר שקצר העומר וכו' כגי' הס"א וק"ל. ה"ז ספק וכו'. כ"ה שם במנחות ס"ח ב' בעיא דלא איפשיטא.
כ׳
וחנטו עלי' וכו'. שם ס"ט א' ועי' בלח"מ מה שהקשה דלרבינו הו"ל למיבעי לענין עומר יעו"ש וי"ל דעדיפא מינה קבעי לה דליכשר אפילו לגבוה וק"ל. לא יביא וכו'. כ"ה דעת רבינו בכל בעיא דלא איפשיטא וקאי זה על ההלכה הקודמת נמי ועי' לעיל הל' איסורי מזבח פ"ד הי"ב ופ"ה הי"א.
כ״א
אינו לוקה. מרן לא הערה מקורו אבל לענ"ד פשוט לפי שלא בא עליה לאו מפורש רק הוא לאו הבא מכלל עשה (עיין איסורי מזבח פ"ג ה"ז ופ"ה ה"ו) ראשית קצירכם אל הכהן כדאיתא במנחות ע"א א' ועי' בתוספתא פ"י דמנחות וז"ל ישראל שאכל מן החדש קודם לפסח ה"ז לוקה את הארבעים עכ"ל והיינו דווקא אכל חדש שיש בו לאו מפורש דכתיב ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו וכו'. אבל בקצירה לא נזכר שילקו עליה וכ"ז פשוט וכ"מ שם ס"ז ב' דאיתא שם שלא ברצון חכמים היו עושין וכו' ואם איתא לילקי עלה אלא ודאי דאין כאן רק עשה גרידא. והקציר כשר. גם בזה לא הערה מרן מקורו ולענ"ד זה פשוט מהתם ס"ז ב' מדלא אסרו לאכול אותם ועוד מוכח כן מהא דאיתא התם ע"א א' וע"ב א' ולעיל הלכות ח' וט' יעו"ש ואם איתא איך יצא תיפוק ליה דבעינן מן המותר בפיך ועוד מוכח כן לעיל סעי' י"ז דדווקא לגבוה פסול משמע הא להדיוט כשר ודוחק לומר דשם מיירי בענין שקצר בהיתר.
כ״ב
עם השבועות. ר"ה ה' א' חגיגה י"ז ב' מנחות ס"ו א'. מליל ט"ז וכו'. מנחות שם תו"כ אמור פי"ב ועיין מגילה כ"א א'.
כ״ג
מונה ביום. כשיטתו לעיל הלכה ז' ועי' תוס' מגילה כ' ב' ד"ה כל הלילה וכו'. ותוס' מנחות ס"ו א' ד"ה זכר למקדש וכו' וע"ע בר"ן במגילה שם וע"ע בשו"ע או"ח סי' תפ"ט סעי' ז'. אלא מעומד וכו'. עיין רא"ש פ"י דפסחים סי' מ"א ומה שנדפס שם על הגליון ועי' מש"כ מרן ע"ז ועיין בסמ"ק סוף סי' קמ"ה ובהגהות הר"ף שם ועי' ברעיא מהימנא פ' אמור יעו"ש היטיב צ"ז ב' וחלק ב' קפ"ג א'. יצא. זה פשוט דכמה כרכורים כרכרו למצוא סמך דצריך לכתחלה מעומד.
כ״ד
על כל וכו'. מנחות ס"ה ב' ובתו"כ שם. ובכל זמן וכו'. כ"מ מהא דמנחות ס"ו א' דרק אמימר ס"ל דזכר למקדש הוא אמנם לאינך רבנן משמע דהוא מדאורייתא ועיין מרן בשם ר"ן. ונשים ועבדים וכו'. דהיא מ"ע שהז"ג וכמש"כ מרן ופשוט. וכ"ה בזהר פרשת תצוה קפ"ג א' ופרשת אמור ברעיא מהימנא שם צ"ז ב'.
כ״ה
בכל לילה. כ"ז פשוט וכמש"כ מרן.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

קרית ספר · הלכות תמידים ומוספין פרק ז׳

א׳
מצות קלז להקריב קרבן מוסף בר"ח דכתיב ובראשי חדשיכם תקריבו וגומר אחר תמיד של שחר כמוסף שבת דכתיב ביה על עולת התמיד וכמה הוא מוסף ראש חדש פרים שנים ואיל א' ושבעה כבשים הכל עולות כדכתיב תקריבו עולה לה' פרים בני בקר שנים ואיל אחד כבשים בני שנה שבעה תמימים ושעיר עזים אחד חטאת דכתיב ושעיר עזים א' לחטאת לה' וגו' העולות כמעשה העולות דעולה לה' כתיב בהו והחטאת כמעשה החטאת כדכתיב חטאת והיינו כסתם חטאת הנאכלת:
ג׳
מצות קלח להקריב קרבן מוסף בכל ימי הפסח כמוסף ראש חודש כדכתיב ובחמשה עשר יום לחדש הזה וגו' והקרבתם אשה עולה לה' פרים בני בקר שנים ואיל אחד ושבעה כבשים וגו' ושעיר חטאת אחד וגו' וכתיב כאלה תעשו ליום שבעת ימים לחם אשה וגו' הכל עולות ושעיר חטאת אחד כדכתיב בהו עולה וחטאת אחד: מצות קלט להקריב ביום שני של פסח שהוא יום י"ו בניסן כבש לעולה עם עומר התנופה יתר על המוסף של כל יום דכתיב כי תבאו אל הארץ וגו' והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן והניף את העומר וגו' ועשיתם ביום הניפכם את העומר כבש תמים בן שנתו לעולה וגו' וכתיב בתריה ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה והיינו ממחרת יום טוב הראשון של פסח שהוא יום הבאת העומר והיא מנחה של צבור כדכתיב וקצרתם והבאתם וזמנו קבוע דכתיב בתר קרבן יום טוב הראשון של פסח וכתיב ביה נמי ממחרת השבת כדאמר' ולפיכך דוחה את השבת ואת הטומאה כשבת וקרבנות שקבוע להם זמן.
ה׳
אין מביאין מנחה זו אלא מארץ ישראל דכתיב והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן דהיינו קציר ארץ ישראל כדכתיב ברישיה דקרא כי תבאו אל הארץ וגו' ומצוה להביא מן הקרוב איבעית אימא משום דכתיב כרמל רך ומל שתהא התבואה רכה ונמללת ביד ואי מייתי מרחוק נשיב לה זיקא ומתקשה בדרך והאי כרמל במנחת העומר כתיב ואין זה גורעין ומוסיפין באמצע תיבה דהוי כמו שמלה שלימה ואיבעית אימא משום דאין מעבירין על המצות דהוי דאוריתא כדא' לעיל והילכך נוטל אותה שמוצא ראשון לא הביא מן הקרוב מביא מכל מקום דליכא העברה. מצותו להקצר בלילה דכתיב מיום הביאכם את עומר התנופה תספרו וגו' יכול יקצור ויספור ויביא ביום תלמוד לומר שבע שבתות תמימות תהיינה אימתי אתה מוצא שבע שבתות תמימות בזמן שאתה מתחיל למנות מבערב יכול יקצור ויביא ויספור מבערב תלמוד לומר מיום הביאכם הא כיצד קצירה וספירה בלילה כדכתיב שבע שבתות והבאה ביום כדכתיב מיום הביאכם ואף על גב דספירה כתיב בה מיום הביאכם אפילו הכי הויא בלילה כקצירה דכתיב שבע שבתות תמימות כדאמ' ומיום הביאכם כתיב ולא משעת הביאכם וכיון דחשכה מבערב יום הביאכם הוא וכיון דזמנו קבוע קוצרין אותו בין בחול בין בשבת בי"ו בניסן וכל הלילה כשר לספירת העומר דכל שמצותו בלילה כשר כל הלילה ואם קצרוהו ביום כשר דעיקר ילפותא דתמימות לא הויא אלא אספירה דכתיב מיום הביאכם את עומר וגו' תספרו וכתיב שבע שבתות כדאמ'. מצותו לבא מן הקמה כדכתיב וקצרתם דהיינו מן הקמה וכתיב חרמש בקמה לא מצאו יביא מן העמרים דכתיב תקריב מ"מ. מצותו לבא מן הלח לא מצא יביא מן היבש דכתיב כרמל כר ומל וכתיב תקריב כדאמר'.
י״א
עומר זה מן השעורים היה בא ודבר זה הלכה ממשה רבינו וילפינן לה נמי מאביב אביב דמצרים דבר אחר מה מצינו יחיד מביא חובתו מחטים ומשעורים צבור נמי מביאין חובתן מחטים ומשעורים ואי לאו מנחת העומר לא משכחת צבור מביאין חובתן משעורים. דבר אחר דאי עומר בא מן החטים אין שני הלחם בכורים וכתיב בהו וביום הבכורים דקרינהו רחמנא בכורים ומפני הטועי' שאומרים ממחרת השבת דהוי שבת בראשית היו עושים שינוי בקצירתו דמפי השמועה למדו שאינה שבת אלא יום טוב וכן ראו תמיד הנביאים והסנהדרין בכל דור ודור שהיו מניפין את העומר בששה עשר בניסן בין בחול בין בשבת והרי נאמר בתורה ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה וכתיב ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח מצות וקלוי ואם תאמר שאותו הפסח אירע בשבת כמו שדמו הטפשים הטועים איך תלה הכתוב התר אכילת חדש בדבר שאינו העיקר ולא הסבה אלא נקרה מקרה אלא מאחר שתלה הכתוב הדבר במחרת הפסח הדבר ברור שמחרת הפסח היא העילה המתרת את החדש ואין משגיחין על אי זה יום מן ימי השבוע הוא.
י״ב
קצרוהו והביאוהו לעזרה כדכתיב והבאתם את עומר ראשית קצירכם דמשמע דמשעת קצירה יביאוהו לעזרה ושם חובטין וזורין ובוררין אותו ומהבהבין אותו באבוב מנוקב כדי שיהא האש שולט בכולו כדכתיב אביב קלוי באש גרש כרמל וטוחנין אותו כדכתיב גרש כרמל לשון שבירה וטחינה גסה ברחים של גרוסות כמו ויגרס ומוציאין ממנו עשרון מנופה בי"ג נפה הלכה למשה מסיני ואם נשאר נפדה וחייב בחלה דחיוב חלה היינו גלגול דעיסה ביד הדיוט לאחר שנפדה ופטור מן המעשרות דמירוח הוה כיד הקדש ולוקחין העשרון של סלת השעורים ובוללין אותו בלוג שמן בששה עשר בניסן כדכתיב ונתת עליה שמן ואין שמן פחות מלוג לעשרון כדילפינן פרק י"ב מהלכות מעשה הקרבנות ונותנין עליו קומץ לבונה כדכתיב ושמת עליה לבונה ואין לבונה פחות מקומץ כדילפינן נמי התם מדכתיב והרים ממנו בקומצו וגו' ומניפו במזרח כדכתיב לפני ה' דהוי אפילו במזרח דלא כתיב לפני ה' אלא למעוטי בחוץ מוליך ומביא מעלה ומוריד כדכתיב אשר הונף ואשר הורם ומגישו כנגד חודה של קרן מערבית דרומית כשאר המנחות דכתיב והבאת את המנחה וגו' והגישה לרבות מנחת העומר להגשה וכן הוא אומר והבאתם את עומר ראשית קצירכם דנקט לשון הבאה ולר' יהודה אתי במה הצד ממנחת חוטא וסוטה דשוו לקמיצה ולהגשה וקומץ ומקטיר דכתיב והקטיר הכהן את אזכרתה דהיינו קומץ והשאר נאכל לכהנים כשאר מנחות דמדנקמצת שייריה נאכלין ואימתי קומצין אותו אחר שמקריבין מוסף היום וכבש העולה קודם תמיד של בין הערבים בהדי כבשים דמוסף היום מקריבין כבש העולה ואחר כך העומר הכל קודם תמיד של בין הערבים דעליה השלם כל הקרבנות כולם.
י״ג
אסור לקצור בארץ ישראל מין מחמשת מיני תבואה קודם קצירת העומר דכתיב ראשית קצירכם שיהא תחלה לכל הנקצרים הראוייה להביא מהם העומר ובית השלחין שבעמקים הואיל ואין ראוי להביא ממנו דבעינן קצירכם של כלכם פרט לזה שממהר להתבשל קוצרין אותו מלפני העומר ואמרינן נמי כתוב אחד אומר וקצרתם את קצירה והבאתם את עומר וגו' דמשמע דיכולין לקצור קודם לעומר וכתוב אחד אומר ראשית קצירכם הא כיצד ממקום שאתה מביא אי אתה קוצר ממקום שאי אתה מביא כגון בית השלחין דרעו' הן ואין עומר בא מהן דבעינן מבחר נדריכם אתה יכול לקצור.
י״ד
תבואה שהשרישה קודם לעומר העומר מתירה ואם לאו אסור אפילו לקוצרה עד עומר הבא דכתיב וחג הקציר בכורי מעשיך אשר תזרע בשדה משעת זריעה בשדה שיהא נקלט ונשרש בשדה ובשתי הלחם כתיב ואזריעה דעומר קאי.
ט״ו
תבואה שלא הביאה שליש מותר לקצור ממנה כדי להאכיל לבהמה דלאו קצירה איקרי וקוצרין מפני הנטיעות אי משום דלא יופסדו נטיעות טעמא הוי משום דאין ראוי לעומר משום דהוי שדה אילן וכל שאי אתה מביא אתה קוצר כדאמרינן ואי משום נטיעות דכלאים הוי טעמא כי הני בית האבל ובית המדרש דכתיב ראשית קצירכם ולקצירכם תהא זו ראשית ולא לקציר של מצוה.
י״ז
ואין מביאין מנחות קודם הבאת העומר ואם הביא פסול דכיון דאסיר להדיוט פסיל לגבוה דבעי ממשקה ישראל מן המותר לישראל וקודם לשתי הלחם לא יביא דכתיב בהו מנחה חדשה שתהא חדשה לכל המנחות ואם הביא כשר כיון דהותר מכללו להדיוט. והמקריב מנחה מן החדש תחלה מברך שהחיינו מדרבנן.
י״ט
תבואה שזרעה אחר שקרב העומר ועבר עליה הבאת שתי הלחם של שנה זו וקצירת עומר של שנה הבאה הוי ספק אי מתירין שלא כסדרן כיון דחלפו תרוייהו שתי הלחם ועומר אהאי תבואה או דילמא בעינן כסדרן עומר ובתריה שתי הלחם וכן מספקא לן אי חנטת העלין הוי כמו השרשה או לא לפיכך לא יביא ואם הביא הורצה והקוצר קודם קצירת העומר אינו לוקה דלא כתיב ביה לאו והקציר כשר:
כ״ב
מצות קמ לספור כל איש שבעה שבועות מיום הקרבת העומר דכתיב וספרתם לכם ממחרת השבת שבע שבתות ומצוה למנות הימים עם השבועות דכתיב תספרו חמשים יום מתחלת היום מונין דכתי' תמימות אימתי אתה מונה תמימות בזמן שאת' מונה מבערב הא כיצד קציר' וספירה בליל' והבאה ביום שכח ולא מנה בלילה מונה ביום דאכתי קרינא ביה תמימות כיון דהוי ביומיהו כיון דנקצר ביום כשר לדעת הרב ז"ל ספירה נמי דקצירה וספירה בזמן אחד כדכתי' מהחל חרמש בקמה אינך רשאי להחל חרמש אלא ביום הספירה ואין מונין אלא מעומד דכתיב בקמה בקומה ואם מנה מיושב יצא. מצוה זו על כל איש מישראל כדכתיב וספרתם לכם וגו' כל אחד ואחד בכל מקום ובכל זמן דלא תלה ספירה בהקרבת העומר ונשים פטורות בכל מצות עשה שהזמן גרמא וכיון דאינהו פטירי עבדים נמי דלא מיחייבי אלא במצוה שהאשה חייבת דגמרי לה לה מינה:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות תמידים ומוספין פרק ז׳

א׳
בראשי חדשים מקריבין מוסף וכו'. כתב רש"י בפ' שמיני מלבד עולת הבקר כל אלה עשה אחר עולת התמיד. וכתב הרא"ם וז"ל אבל בעבור עולת החדש לא הגיד אם היה הוא הקודם מאלה או אלה ממנו כי אולי אין בהם סדר ע"כ. וזה סותר למ"ש לעיל בד"ה את חטאתך עגל בן בקר ואת עולתך האיל שלא תאמר שקרבן העם כולל שעיר עזים ועגל וכבש של חובת היום וגם מוספי ר"ח עמהם מפני שמוסף ר"ח אחר תמיד של שחר מיד הם קרבים כדכתיב בהו על עולת התמיד דמשמע אחר התמיד מיד שלא יפסיק ביניהם ובין תמיד של שחר שום קרבן אחר ע"כ וצ"ע:
י״ב
ובוללין אותו בלוג שמן כו'. דאף מנחה זו בעיא מתן שמן בכלי ויציקה כשאר מנחות כ"כ התוס' מנחות (דף ע"ה) ד"ה מ"ה. שוב ראיתי שדין זה היא משנה ערוכה פ"ו דמנחות (דף ס"ז) דתנן בא לו לעשרון כו' ושם הוזכרו ג' מתנות שמן וכמ"ש התוס' שם וכ"כ הרב בל"מ בפי"ג מהל' מעשה הקרבנות יע"ש:
י״ג
אסור לקצור בא"י כו'. כתב מרן יש לתמוה דבגמ' משמע דקודם הבאת העומר קאמר. עיין ברכת הזבח (דף ק"כ קכ"ב) ועיין בתוי"ט פ"ק דחלה:
י״ח
וכל המקריב מנחה כו'. עיין בתוס' מנחות (דף ע"ה) ד"ה היה:
נחלת הכלל · Warsaw, 1881

אבן האזל · הלכות תמידים ומוספין פרק ז׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

שורשי הים · הלכות תמידים ומוספין פרק ז׳

ו׳
שורש דין קצירת העומר ביום מצוה להקצר בלילה בין בחול בין בשבת כו'. מצאתי כתוב למורי הרב מוהרי"ן וז"ל דברי רבינו תמוהים דבס"פ ר"י מבואר דר' דס"ל נקצר ביום כשר ס"ל דקצירת העומר לא דחי שבת כיון דאפשר לעשותו מע"ש ומתני' דתנן נקצר ביום כשר ודוחה את השבת מוקמינן לה התם אל הקרבה וא"כ רבינו דפסק דנקצר ביום כשר איך פסק דקצירת העומר דוחה שבת וכבר תמהו בזה הלח"מ ושאר אחרונים אך את זה ראיתי לא' קדוש מדבר הובאו דבריו בס' הנז' ליישב דברי רבי' על אופן זה דק"ל לרבינו למאי דמסקינן התם דשתי הלחם לאפייה וקסבר רבינו דתנור מקדש ואי אפי לה מאתמו' אפסיל בלינה דבפרק התכלת דמ"ח מוקי לה ר"ח לבריית' דשחט שני כבשים על ד' חלות כר' וכתבו התוס' שם לחד תי' דר' ס"ל דכ"ש אין מקדשים אלא מדעת והשתא קשה דאם כן שתי הלחם לר' אמאי דחי שבת הא אפשר לאפות אותן בתנור ע"מ דלא ליקדשו עד למחר דלא מפסל בלינה וכה"ג אמרינן בפרק לולב תו ק"ל דבפרק התכלת דנ"א גבי חביתין אמר רבא על מחבת מלמד שטעונה כלי ואי אפי לה מאתמול איפסי' ליה בלינה והתוספות שם הקשו דבפ' ר"י מרבינן שתי הלחם מדכתיב מועדי ה' ומסיק שתי הלחם לאפייה וקסבר ר' תנור מקדש כו' ואפי"ה בעי קרא ולא ניחא ליה לרבינו בתי' התוס'. כי ע"כ הוכרח לומר דרבא פליג אסוגיא דפ' ר"י וס"ל דאדרבא מדגלי קרא דשתי הלחם דוחה שבת ע"כ דהיה אפשר לעשותה מע"ש משום דס"ל לרבינו דכ"ש אין מקדשים אלא לדעת והשתא ר"ח ורבא בשיטה חדא קיימי וס"ל דאפ' לעשותו מע"ש גלי קרא דדחי ואע"ג דרבא ע"כ ס"ל דמקדשי' שלא לדעת דאי ס"ל אין מקדשין אלא לדעת הרי היה אפשר לחביתין לעשותן מע"ש אדעתא דלא ליקדשינהו עד למחר מ"מ ר"ח ס"ל כוותיה בחדא ופליג עליה בחדא ופסק ר' כר"ח זהו תורף דברי קדוש והר' בה"ז תמה על תי' זה דאם איתא דרבא ס"ל כ"ש מקדשים שלא לדעת א"כ לא הי"ל לר' לפסוק כר"י דאין מקדשים אלא לדעת כמ"ש בפ"ג מה' פ"המ הל' כ' אלא הי"ל לפסוק כרבא דהוא בתרא וס"ל דאין מקדשין אלא מדעת ותו דבפ"ג מהלכו' תו"מ פסק דחביתי כ"ג דחי שבת וכתב שם וז"ל ועוד אם תאפה מבערב תיפסל בלינה כו' ואם איתא איך פסק כרבא הלא ס"ל לרבא דמקדשין שלא מדעת והוא ז"ל פסק דאין מקדשין אלא מדעת והו"ל תרתי דסתרן אלא ע"כ דליתא דאע"ג דכ"ש אין מקדשין אלא מדעת לא ציותה תורה למיפא שתי הלחם מאתמול ואדעתא דלא ליקדשו עד למחר התורה לא רצתה לחלק בין לדעת בין שלא לדעת וגזרה התורה שלא יבואו לפעמים לאפותן מדעת אלו ת"ד יעש"ב והנה מה שהקשה דהי"ל לפסוק כרבא דבתראה הוא דס"ל דכ"ש מקדשין שלא מדעת נר' דלא קשייא מידי דאע"ג דרבא בתראה הוא פסק רבינו כר"י משום דרבינא דהוא בתראה טפי מרבא ס"ל כותיה דר"י כדאיתא בפר' שתי מידות ד"ץ רבינא אמר לעולם כ"ש אין מקדשין אלא לדעת ומה שהקשה ממה שפסק רבינו בפ"ג מה' אלו כתי' דרבא הא ודאי עקא היא ולא ידעתי איך אשתמיט מיניה דהרב הקדוש ז"ל ומה שר"ל הבה"ז דה"ט דהתורה לא רצת' לחלק בין לדעת וכו' הם דברים שלא שמעתן אזן מעולם לומר דבדאורייתא גזרה ולבדות גזירות מלבנו ותו דאכתי ק"ל דה"ט ניחא גבי שתי הלחם דגלי קרא דדחי שבת אליבא דר' אמנם לרבא דקאמר גבי חביתין הרי הוא אומר על מחבת מלמד שטעונה כלי כו' קשה מנ"ל לרבא דדחי שבת מה"ט הא אפשר למאפינהו אדעתא דלא ליקדשו ומנין לנו לומר דהתורה לא רצתה לחלק ולומר דרבא ס"ל כר' דב' הלחם דוחה שבת ומטעמא דלא רצתה לחלק ומינה ילפי' גבי חביתין זה ודאי דוחק מאחר דלית הלכתא כרב איך קאמר רבא א"צ כו' ותו דאכתי ק' לרבינו דפסק דב' הלחם אינו דוחה שבת ופסק כתי' דרבא ומצאתי כתוב משם תוס' חצוניות על הגלייון בפ' התכלת עמ"ש התוס' ז"ל שם דנ"א ד"ה אפי מאתמול למה שתי' שם וי"ל דהתם שאיבת מים בלילה לאו מחוסר זמן הוא כתוב בגיליון וז"ל וליכא למפרך יערכנה בלילה בכלי חול דאין מצוה למלאת בכלי קדש דאם צריך לערות בכלי חול למה לן למלאת בכלי קדש אדרבא גנאי הוא לעשות כן שלא לצורך מיהו ק' דהתם משמע דאי כלי שרת אינן מקדשין אלא לדעת היו יכולים לעשות תקנה ולשאובה בכלי שרת ולחשוב שלא לקדש והכא נמי ליחשוב שלא לקדש הכלי ויאפנה מאתמול י"ל כיון דמחבת כתיב בקרא כלי שרת ומקדש שלא לדעת לשון שרי דכיון דמצוה לעשות א"כ מצוה כמו כן לחשב תוס' חיצוניות עכ"ל ונראה שלזה היתה דעת רבינו שפס' לתי' דרבא משום דס"ל דהא דרבא אתייא אפי' למ"ד אין מקדשין אלא לדעת דכיון דגלי קרא דבעי כלי ובהכי ניחא לי מאי דקשיא טובא אההיא דאמרינן ס"פ שתי הלחם סוף סוף מטי לילה דבי שמשי ליקדוש וליפסול אמר רבינא בשקדם וסילקו וסדרו למחר כו' יע"ש והשתא קשה דכיון דרבינא ס"ל דכ"ש אין מקדשין אלא לדעת למאי הלכתא הוצרך לומר בשקדם וסילקו הא לו יהא דמונח ע"ג שולחן כל דיהבי אדעתא דלא ליקדשו עד למחר שפיר דמי אכן לפי דברי התוס' ישנים ניחא שפיר דכיון דקרא כתי' ונתת על השולחן מקדש שלא לדע' דומייא דמחבת אלא דק"ל לפי מ"ש התוס' בפ' התכלת ד"ה הנז' וז"ל ותימא היכי מוכח דאי אפי לה מאתמול אפסיל בלינה הא כ"ש אין מקדשין אלא בזמנן וי"ל כדפי' לעיל דכיון דכתיב על מחבת ע"כ בעי קידוש כלי יע"ש הרי גבי לחם הפנים נמי הא כתיב ונתת על השולחן דבעי קידוש כלי ואפ"ה אמרי' התם דשולחן אינו מקדש אלא בזמנו וצ"ע כעת. ומ"מ לפי דברי תוס' חיצוניות שכתבנו נר' דק' מההיא דפ' ר"י דאמרי' דקסבר ר' תנור מקדש ואי אפי לה מאתמול אפסיל ליה בלינה דה"נ ליאפנהו אדעתא דלא ליקדשו עד למחר והכא לא שייך תירו' התוס' שהרי לא כתיב תנור בתרה והיכי מוכח דאפיתה דחי שבת כמ"ש התוס' שם ואין לנו לומר אלא דסוגייא דהתם אתייא כזעירי דפ' לולב וערבה דכ"ש מקדשין שלא לדעת אמנם לדידן דקי"ל דאין מקדשין אלא לדעת וא"נ לר"ח דס"ל אליבא דר' לחד תי' שכתבו התוס' דאין מקדשין אלא מדעת עכ"ל דס"ל כר' דגזרת הכתוב היא דאע"ג דאפשר לעשות מאתמול דחי שבת ובהכי נתיישבו דברי רבינו דכיון דהוא ז"ל פסק כר"י וכרבינא דס"ל דאין מקדשין אלא לדעת פסק דנקצר ביום כשר ודוחה שבת דגזרת הכתוב היא דומייא דב' הלחם אליבא ואע"ג דלא קי"ל גבי ב' הלחם כר' מ"מ גבי עומר דגלי קרא בחריש ובקציר קי"ל כותיה כנ"ל ועיין בתוס' פ' התודה דע"ט ע"ב ד"ה וליתני עלייהו וליפקו לחולין שכתבו וז"ל ואע"ג שכבר קדשו בכלי שרת אף אם ת"ל דכלי שרת מקדשי שלא מדעת ה"מ קדש אבל חולין לא מקדש עכ"ל ודבריהם סתומים במ"ש בחולין לא מקדשי שהרי בההיא דר"פ לולב וערבה מבואר דאפי' בחולין אמרי' ב"ח מקדשין שלא לדעת דמי שילוח חולין נינהו ואפי"ה לא מהני בהו אדעתא דלא ליקדשו עד למחר ואי כונתם לומר דהתם שאני דאע"ג דהשתא חולין נינהו מ"מ עתידין להתקדש למחר משא"כ הכא דהרי הן חולין לעולם קשה שהרי בפ' שתי מידות דנ"ז פרכינן וכי נעקר מאי הוי גברא במאי דצריך קמכוון אמר רב דימי משמיה דרב זאת אומר' כ"ש מקדשין שלא מדעת הרי דאע"ג דבדעתו הוא מעשיו חולין לעולם אפי"ה אמרינן דמקדשין שלא מדעת וי"ל ועיין ביומא דמ"ו ע"ב בתוס' ד"ה כי פליגי ודוק. עוד ראיתי לעמוד ע"ד התוס' דפ' התכלת שכתבו שם וז"ל וא"ת סוף לולב הגזול גבי כמעשהו בחול פריך בגמר' וניתי במקודשת אמר זעירי אין שיעור למים ואי שדי לה במקודשת איפסיל לה בלינה כיון שאין זמנה מאתמו' היאך מקדש ליפסל כו' ע"ש וראיתי להרב צאן קדשים שתמה על דבריהם וז"ל וצ"ע דה"נ איכא לשנויי כיון דלא דחו שבת מאתמול הוי זמנן ומיפסלי כמ"ש לעיל גבי ב' הלחם יע"ש. ולדעתי לק"מ דאע"ג דלא דחו שבת למלאתן ממי השילוח מ"מ הא אפ' למלאתן ממי הדיוט דמי שילוח אינו אלא למצוה בעלמא שהרי תנן התם נשפכה נתגלתה היו ממלאין אותם מן הכיור ולא דמי לאפיית ב' הלחם שאין אפייתן דוחה שבת בשום אופן וא"א לאפותן אלא מע"ש חשיב שפיר זמנו מע"ש וזה דבר מוכרח לפי מ"ש התוספות בפרק לולב וערבה ד"ה חזקיה ובמנחות פ"ק ד"ז דע"כ ל"ק חזקיה דכ"ש אין מקדשים אלא לדעת אלא דוקא התם דשלא בזמנו הוא יע"ש והשתא אם איתא דניסוך המים כיון דלא דחו שבת מערב שבת הוי זמן הכק"ל אלא הדבר פשוט כמו שכתבתי. שוב מצאתי להתוספות פ"ק דשבועות די"א ע"א ד"ה הואיל שכתבו בתוך דבריהם וז"ל א"נ אין כ"ש מקדשים שלא בזמנן אפי' ליפסל כדמוכח פ' ב' הלחם ואע"ג דבס"פ לולב וערבה צ"ל דמילוי ע"ש חשיב זמנן לפי שא"א למלאת בשבת גבי מכחשת חשיב שפיר אפשר וכו' יע"ש וצ"ע לפי שיטתם ז"ל מה יענו לההיא דחזקיה ותי' דפ' לולב וערבה ופ"ק דמנחות אזלא לה כיון דס"ל דחשיב זמנן ויש ליישב בדוחק. עוד נ"ל ליישב ולומר דרבינו דחה סוגייא זו דפ' ר"י מכח סוגייא דפ' התכלת דמ"ו ע"ב דפרכי' התם אברייתא דקתני התם שתי הלחם הבאות בפ"ע יונפו ותעובר צורתן ויצאו לבית השריפה מ"נ אי לאכיל להו אתייא ליכלינהו אי לשריפה אתייא לישרפינהו לאלתר ומשני רב יוסף לעולם לשריפה אתייא וה"ט דלא שרפי' להו לפי שאין שורפי' קדשים בי"ט א"ל אביי מי דמי התם לאו מצוותן בכך הכא דמצוותן בכך לישרפינהו לאלתר מידי דהוי אפר ושעיר של יוה"ך אלא אמר ר"י וכו' הנה מסוגייא הלזו מבואר דכל שמצותו בשריפ' דחי י"ט מטעמא דחביבא מצוה בשעתה ואע"ג דליכא טעמא דניתנה שבת וי"ט לידחות אצל שתי' שהרי ב' הלחם קי"ל דאינ' דוחה שבת ויו"ט והשתא לפום סוגייא דפ' ר"י דס"ל דדוקא הקטר חלבים דוחה שבת משום טעמא דחביבה מצוה בשעת' משו' דניתנה שבת לידחות אצל שחיטה אבל גבי קצירת העומר דליכא למימר הכי לא דחי א"כ ק' היכי פריך אביי הכא מידי דהוי אפר ושעיר של יוה"ך ומאי קושייא פר של יוה"ך שאני דכיון דדחתה שחיטתן אל יוה"ך דחתה נמי אצל שריפתן משום טעמא דחביבה מצוה בשעתה משא"כ שתי הלחם דלא ניתנה י"ט לידחו' אצלו ואע"ג דלר' דוחה שבת וי"ט ואיכא טעמא דהואיל ודחתה אפייתה בשבת וי"ט מ"מ נימא דברייתא דקתני שתי הלחם וכו' ס"ל דאינו דוחה שבת וי"ט ואליבא דהלכתא דקי"ל הכי אלא מוכח דס"ל לרב יוסף ולאביי דמשום טעמא דחביבה מצוה בשעתה גרידא דוחה שבת ויו"ט דקי"ל כר' דאמ' נקצר ביום כשר ומשו"ה דחיקא להו לברייתא לבר מהלכתא כנ"ל ע"כ מ"ך ממו"ה ז"ל.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות תמידים ומוספין ז׳, מתוך הלכות תמידים ומוספין שבספר עבודה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
כל הפרקים · הלכות תמידים ומוספיןכל הרמב״ם