רמב״ם - הלכות תמידים ומוספין · פרק ו׳

ספר עבודה · 11 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות תמידים ומוספין · פרק ו׳

הלכה א׳

סֵדֶר עֲבוֹדוֹת הַתְּמִידוֹת בְּכָל יוֹם כָּךְ הוּא. סָמוּךְ לַעֲלוֹת הַשַּׁחַר יָבוֹא הַמְמֻנֶּה שֶׁעַל הַפְּיָסוֹת וְיַקִּישׁ עַל הָעֲזָרָה וּפוֹתְחִין לוֹ. וּמְבַלְּשִׁין אֶת כָּל הָעֲזָרָה. וּמַעֲמִידִין עוֹשֵׂי חֲבִיתִין לַעֲשׂוֹת הַחֲבִיתִין. וְכָל הַכֹּהֲנִים שֶׁשָּׁם כְּבָר טָבְלוּ קֹדֶם שֶׁיָּבוֹא הַמְמֻנֶּה וְלָבְשׁוּ בִּגְדֵי כְּהֻנָּה. וְיָבוֹאוּ וְיַעַמְדוּ בְּלִשְׁכַּת הַגָּזִית. וְיָפִיסוּ פַּיִס רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי וְיִזְכֶּה כָּל אֶחָד בִּמְלַאכְתּוֹ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וּמַתְחִיל זֶה שֶׁזָּכָה בִּתְרוּמַת הַדֶּשֶׁן וְתוֹרֵם עַל הַסֵּדֶר שֶׁאָמַרְנוּ. וְאַחַר כָּךְ מְסַדֵּר מַעֲרָכָה גְּדוֹלָה. וְאַחַר כָּךְ מְסַדֵּר מַעֲרָכָה שְׁנִיָּה. וְאַחַר כָּךְ מַעֲלֶה שְׁנֵי גִּזְרֵי עֵצִים וּמַנִּיחָן עַל מַעֲרָכָה גְּדוֹלָה לְהַרְבּוֹת הָאֵשׁ. וְאַחַר כָּךְ נִכְנָסִין לְלִשְׁכַּת הַכֵּלִים וּמוֹצִיאִין כָּל כְּלֵי הַשָּׁרֵת הַצְּרִיכִין לָהֶן כָּל הַיּוֹם. וּמַשְׁקִין אֶת הַתָּמִיד מַיִם וְזֶה שֶׁזָּכָה בִּשְׁחִיטָתוֹ מוֹשְׁכוֹ לְבֵית הַמִּטְבָּחַיִם. וְהוֹלְכִין אַחֲרָיו הַכֹּהֲנִים שֶׁזָּכוּ לְהַעֲלוֹת הָאֵיבָרִים וְשׁוֹהִין שָׁם עַד שֶׁפּוֹתְחִין שַׁעַר הַהֵיכָל הַגָּדוֹל. וּבִשְׁעַת פְּתִיחַת הַשַּׁעַר שׁוֹחֲטִין אֶת הַתָּמִיד. וְאַחַר כָּךְ נִכְנָסִין לַהֵיכָל שְׁנֵי כֹּהֲנִים. הָאֶחָד שֶׁזָּכָה בְּדִשּׁוּן הַמִּזְבֵּחַ הַפְּנִימִי וְהַשֵּׁנִי שֶׁזָּכָה בְּדִשּׁוּן הַמְּנוֹרָה:

הלכה ב׳

וְהַמְדַשֵּׁן אֶת הַמִּזְבֵּחַ מְדַשְּׁנוֹ בְּשָׁעָה שֶׁהַשּׁוֹחֵט שׁוֹחֵט אֶת הַתָּמִיד. וְאַחַר כָּךְ זוֹרֵק הַדָּם זֶה שֶׁקִּבְּלוֹ:

הלכה ג׳

וְאַחַר שֶׁזּוֹרְקִין אֶת הַדָּם מֵטִיב זֶה שֶׁבַּהֵיכָל חָמֵשׁ נֵרוֹת וְיוֹצְאִין שְׁנֵיהֶן מִן הַהֵיכָל. וְאֵלּוּ שֶׁבְּבֵית הַמִּטְבָּחַיִם מַפְשִׁיטִין וּמְנַתְּחִין וְכָל אֶחָד וְאֶחָד מַעֲלֶה אֵיבָר שֶׁזָּכָה בּוֹ לַכֶּבֶשׁ. וְנוֹתְנִין הָאֵיבָרִים מֵחֲצִי כֶּבֶשׁ וּלְמַטָּה בְּמַעֲרָבוֹ. וְשֶׁל מוּסָפִין הָיוּ נוֹתְנִין אוֹתָן מֵחֲצִי כֶּבֶשׁ וּלְמַטָּה בְּמִזְרָחוֹ. וְשֶׁל רָאשֵׁי חֳדָשִׁים נוֹתְנִין עַל הַמִּזְבֵּחַ מִלְּמַעְלָה בֵּין קֶרֶן לְקֶרֶן בִּמְקוֹם הִלּוּךְ רַגְלֵי הַכֹּהֲנִים כְּדֵי לְפַרְסְמוֹ שֶׁהוּא רֹאשׁ חֹדֶשׁ. וּמוֹלְחִין שָׁם אֶת הָאֵיבָרִים וְזוֹרְקִין מֶלַח עַל גַּבֵּי הַכֶּבֶשׁ אֲפִלּוּ בְּשַׁבָּת. כְּדֵי שֶׁלֹּא יַחְלִיק וְיִפְּלוּ הַכֹּהֲנִים שָׁם בְּעֵת הֲלִיכָתָן בָּעֵצִים לַמַּעֲרָכָה. וְאַף עַל פִּי שֶׁהַמֶּלַח חוֹצֵץ בֵּין רַגְלֵיהֶם וּבֵין הַכֶּבֶשׁ הוֹאִיל וְאֵין הַהוֹלָכָה הַזֹּאת עֲבוֹדָה אֵינָן חוֹשְׁשִׁין:

הלכה ד׳

וְאַחַר שֶׁמַּעֲלִין הָאֵיבָרִים לַכֶּבֶשׁ מִתְכַּנְּסִין כֻּלָּן לְלִשְׁכַּת הַגָּזִית. וְהַמְמֻנֶּה אוֹמֵר לָהֶם בָּרְכוּ בְּרָכָה אַחַת. וְהֵן פּוֹתְחִין וְקוֹרִין אַהֲבַת עוֹלָם וַעֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת וּשְׁמַע וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ וַיֹּאמֶר וֶאֱמֶת וְיַצִּיב וּרְצֵה וְשִׂים שָׁלוֹם. וּבְשַׁבָּת מוֹסִיפִין בְּרָכָה אַחַת וְהִיא שֶׁיֹּאמְרוּ אַנְשֵׁי מִשְׁמָר הַיּוֹצֵא לְאַנְשֵׁי מִשְׁמָר הַנִּכְנָס. מִי שֶׁשִּׁכֵּן אֶת שְׁמוֹ בַּבַּיִת הַזֶּה יַשְׁכִּין בֵּינֵיכֶם אַהֲבָה אַחְוָה שָׁלוֹם וְרֵעוּת. וְאַחַר כָּךְ מְפִיסִין פַּיִס שְׁלִישִׁי וּרְבִיעִי וְזוֹכֶה בַּקְּטֹרֶת מִי שֶׁזָּכָה וְנִכְנַס וּמַקְטִיר. וְאַחַר כָּךְ נִכְנַס זֶה שֶׁזָּכָה בְּדִשּׁוּן הַמְּנוֹרָה וּמֵטִיב שְׁתֵּי הַנֵּרוֹת וְיוֹצֵא זֶה שֶׁהִקְטִיר עִם מְדַשֵּׁן הַמְּנוֹרָה. וְעוֹמֵד עַל מַעֲלוֹת הָאוּלָם הוּא וְאֶחָיו הַכֹּהֲנִים:

הלכה ה׳

כְּשֶׁיַּגִּיעַ בֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ. נָטַל אֶחָד הַמַּגְרֵפָה וּזְרָקָהּ בֵּין הָאוּלָם לַמִּזְבֵּחַ. וְהָיָה לָהּ קוֹל גָּדוֹל. וּשְׁלֹשָׁה דְּבָרִים הָיְתָה מְשַׁמֶּשֶׁת בָּהֶן. הַשּׁוֹמֵעַ אֶת קוֹלָהּ הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁאֶחָיו הַכֹּהֲנִים נִכְנָסִין לְהִשְׁתַּחֲווֹת וְהוּא רָץ וּבָא. וּבֶן לֵוִי הַשּׁוֹמֵעַ אֶת קוֹלָהּ הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁאֶחָיו הַלְוִיִּם נִכְנָסִין לְדַבֵּר בְּשִׁיר וְהוּא רָץ וּבָא. וְרֹאשׁ הַמַּעֲמָד כְּשֶׁהָיָה שׁוֹמֵעַ אֶת קוֹלָהּ הָיָה מַעֲמִיד אֶת הַטְּמֵאִים עַל שַׁעַר הַמִּזְרָח מִפְּנֵי הַחֲשָׁד. שֶׁיֵּדְעוּ הַכּל שֶׁעֲדַיִן לֹא הֵבִיאוּ כַּפָּרָתָן. וְאַחַר כָּךְ מַעֲלֶה זֶה שֶׁזָּכָה בָּאֵיבָרִים אֶת הָאֵיבָרִים מִן הַכֶּבֶשׁ לַמִּזְבֵּחַ. וְאַחַר שֶׁמַּעֲלִין אֶת הָאֵיבָרִים. מַתְחִילִין אֵלּוּ שֶׁעַל מַעֲלוֹת הָאוּלָם וּמְבָרְכִין בִּרְכַּת כֹּהֲנִים בְּרָכָה אַחַת בַּשֵּׁם הַמְפֹרָשׁ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בִּמְקוֹמָהּ. וְאַחַר כָּךְ מַעֲלִין סלֶת הַנְּסָכִים. וְאַחַר הַסּלֶת מַקְטִיר הַחֲבִיתִין. וְאַחַר הַחֲבִיתִין מַעֲלִין אֶת הַיַּיִן לְנִסּוּךְ. וּבִשְׁעַת הַנִּסּוּךְ אוֹמְרִין הַלְוִיִּם הַשִּׁיר. וּמַכִּין הַמְשׁוֹרְרִין בְּמִינֵי נִגּוּן שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ וְתוֹקְעִין תֵּשַׁע תְּקִיעוֹת עַל פִּרְקֵי הַשִּׁיר:

הלכה ו׳

כְּשֶׁהָיוּ נוֹתְנִין הַיַּיִן לַמְנַסֵּךְ. הָיוּ שְׁנֵי כֹּהֲנִים עוֹמְדִין עַל שֻׁלְחַן הַחֲלָבִים וּשְׁתֵּי חֲצוֹצְרוֹת בְּיָדָן. וְהַסְּגָן עוֹמֵד עַל קֶרֶן הַמִּזְבֵּחַ וְהַסּוּדָרִין בְּיָדוֹ. וְתָקְעוּ וְהֵרִיעוּ וְתָקְעוּ. וּבָאוּ וְעָמְדוּ אֵצֶל זֶה הַמְמֻנֶּה עַל הַצִּלְצָל. אֶחָד מִימִינוֹ וְאֶחָד מִשְּׂמֹאלוֹ:

הלכה ז׳

שָׁחָה הַמְנַסֵּךְ לְנַסֵּךְ. מֵנִיף הַסְּגָן בְּסוּדָרִין. הִקִּישׁ זֶה בַּצִּלְצָל וְתָקְעוּ אֵלּוּ בַּחֲצוֹצְרוֹת וְדִבְּרוּ הַלְוִיִּם בְּשִׁיר. הִגִּיעוּ לְפֶרֶק תָּקְעוּ וְהִשְׁתַּחֲווּ כָּל הָעָם שֶׁבָּעֲזָרָה. עַל כָּל פֶּרֶק תְּקִיעָה וְעַל כָּל תְּקִיעָה הִשְׁתַּחֲוָיָה. וְכָל הַתְּקִיעוֹת שֶׁעַל הַתָּמִיד תֵּשַׁע כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

הלכה ח׳

אֵין אוֹמְרִין שִׁירָה אֶלָּא עַל עוֹלוֹת הַצִּבּוּר וְזִבְחֵי שַׁלְמֵיהֶם הָאֲמוּרִין בַּתּוֹרָה. אֲבָל עוֹלוֹת נְדָבָה שֶׁמַּקְרִיבִין מִמּוֹתַר תְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה אַף עַל פִּי שֶׁהֵן שֶׁל צִבּוּר אֵין אוֹמְרִין שִׁירָה עֲלֵיהֶן. וְכֵן נְסָכִים הַבָּאִין בִּפְנֵי עַצְמָן אֵין אוֹמְרִין עֲלֵיהֶן שִׁירָה:

הלכה ט׳

הַשִּׁיר שֶׁהָיוּ הַלְוִיִּם אוֹמְרִין. בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן הָיוּ אוֹמְרִין (תהילים כד א) "לַה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ". בַּשֵּׁנִי הָיוּ אוֹמְרִין (תהילים מח ב) "גָּדוֹל ה' וּמְהֻלָּל מְאֹד בְּעִיר אֱלֹהֵינוּ הַר קָדְשׁוֹ" וְגוֹ'. בַּשְּׁלִישִׁי הָיוּ אוֹמְרִין (תהילים פב א) "אֱלֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל בְּקֶרֶב אֱלֹהִים יִשְׁפֹּט". בִּרְבִיעִי הָיוּ אוֹמְרִין (תהילים צד א) "אֵל נְקָמוֹת ה' אֵל נְקָמוֹת הוֹפִיעַ". בַּחֲמִישִׁי הָיוּ אוֹמְרִין (תהילים פא ב) "הַרְנִינוּ לֵאלֹהִים עוּזֵּנוּ הָרִיעוּ לֵאלֹהֵי יַעֲקֹב". בַּשִּׁשִּׁי הָיוּ אוֹמְרִין (תהילים צג א) "ה' מָלָךְ גֵּאוּת לָבֵשׁ לָבֵשׁ ה' עֹז הִתְאַזָּר" וְגוֹ'. בְּשַׁבָּת הָיוּ אוֹמְרִין (תהילים צב א) "מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת". בְּמוּסְפֵי שַׁבָּת אוֹמְרִים שִׁירַת (דברים לב א) "הַאֲזִינוּ" וְחוֹלְקִין אוֹתָהּ לְשִׁשָּׁה פְּרָקִים הַזִּי"ו לָ"ךְ כְּדֶרֶךְ שֶׁקּוֹרְאִין אוֹתָהּ שִׁשָּׁה בְּבֵית הַכְּנֶסֶת. וְאוֹמְרִין פֶּרֶק בְּכָל שַׁבָּת. גָּמְרוּ הַשִּׁירָה בְּשִׁשָּׁה שַׁבָּתוֹת חוֹזְרִין לָרֹאשׁ. בְּמִנְחָה שֶׁל שַׁבָּת אוֹמֵר (שמות טו א) "אָז יָשִׁיר משֶׁה" וּ(שמות טו יא) "מִי כָמֹכָה" וְגוֹ'. בְּמוּסָף שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה הָיוּ אוֹמְרִין הַרְנִינוּ לֵאלֹהִים עוּזֵּנוּ. וְאִם חָל לִהְיוֹת בַּחֲמִישִׁי אוֹמֵר (תהילים פא ז) "הֲסִירוֹתִי מִסֵּבֶל שִׁכְמוֹ" וְגוֹ'. בְּמִנְחָה שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה הָיוּ אוֹמְרִים (תהילים כט ח) "קוֹל ה' יָחִיל מִדְבָּר" וְגוֹ':

הלכה י׳

רֹאשׁ חֹדֶשׁ שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבַּת שִׁירָה שֶׁל רֹאשׁ חֹדֶשׁ דּוֹחֶה אֶת שִׁירָה שֶׁל שַׁבָּת כְּדֵי לְפַרְסֵם שֶׁהַיּוֹם רֹאשׁ חֹדֶשׁ:

הלכה י״א

בְּשַׁבָּת מַקְטִירִין אֶת שְׁנֵי בְּזִיכֵי לְבוֹנָה עִם הַמּוּסָפִין. קֹדֶם נִסּוּךְ הַיַּיִן שֶׁל מוּסָפִין. וְכַסֵּדֶר שֶׁעוֹשִׂין בְּכָל יוֹם בַּבֹּקֶר כָּךְ עוֹשִׂין בֵּין הָעַרְבַּיִם. חוּץ מֵהֲרָמַת הַדֶּשֶׁן מִמִּזְבֵּחַ הַחִיצוֹן וְסִדּוּר הַמַּעֲרָכוֹת וְהַפְּיָסוֹת. שֶׁאֵין עוֹשִׂין דְּבָרִים אֵלּוּ אֶלָּא בְּכָל יוֹם בַּשַּׁחַר לְבַד כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

הר המוריה · הלכות תמידים ומוספין פרק ו׳

א׳

סמוך לעלות וכו'. עי' לעיל פ"ח מהל' בית הבחירה הי"א ולעיל הל' תמידין ומוספין פ"ב הי"א ופ"ד ה"א ובמש"כ שם. הממונה שעל וכו'. כן מפרש המפרש לתמיד פ"א כ"ו א' ועי' לעיל פ"ח מהל' בית הבחירה הי"א שם כתב רבינו הממונה על המקדש ועיי"ש מש"כ בזה. ולבשו בגדי וכו'. הך הלבשה לא מכרע אם היה קודם ביאת הממונה או לאח"כ ועי' לעיל פ"ד ה"א. ראשון ושני וכו'. לכאורה משמע מלשונו שאלו שתי פייסות היו תכופים זה אצל זה יחד ותמוה הוא כי באמת מחולקים היו זה מזה והיה רב שהות ביניהם כדמשמע ביומא פ"ב יעו"ש ועיי"ש כ"ד ב' ובירושלמי שם פ"ב סוף הלכה א' ועיין בתמיד פ"א כ"ו א' ושם פ"ג ל' א' ועי' לעיל פ"ד וצ"ע בזה. כמו שביארנו. עי' לעיל פ"ד יעו"ש. שאמרנו. לעיל פ"ב מהלכה י"ב ואילך יעו"ש. מסדר מערכה וכו'. עי' יומא ל"ג א' ועי' לעיל פ"ד ה"ה. להרבות האש וכו'. עי' לעיל פ"ב ה"ב יעו"ש ועי' ירושלמי יומא פ"ג ה"ה יעו"ש שלכאורה הוא תמוה. דשם מבואר דדם התמיד היה קודם לעצים והקטורת קודם לדם יעו"ש היטיב ובפי' לירושלמי פי' לנכון. נכנסין ללשכת וכו'. לפי סדר המשנה היה כאן הפייס השני והיה אומר הממונה צאו וראו אם הגיע זמן השחיטה אם הגיע היה אומר האיר פני כל המזרח עד שבחברון (יומא כ"ח א' מנחות ק' א' ובתמיד פ"ג ל' א') אמר להם צאו והביאו לי טלה מלשכת הטלאים ואח"כ נכנסו ללשכת הכלים יעו"ש היטיב בתמיד מבואר כ"ז במשנה. הצריכין להם וכו'. במשנה מבואר שם שהי' צ"ג כלים ורבינו כתב שם שני טעמים טעם הראשון משום שכן היו צריכים ובשם הירושלמי דחגיגה (פ"ב ה"ח) כנגד האזכרות דחגי זכריה ומלאכי יעו"ש היטיב ובאמת בירושלמי פליג שם על טעמו וכמש"כ התוס' יו"ט יעו"ש שהאריך בזה אמנם בין כך ובין כך לכאורה יש לתמוה על רבינו שלא כתב מספר כלל ולענ"ד היה נראה לפי דמסיק שם בירושלמי וז"ל ואית דבעי מימר כיום מרובה של תמיד כנגד י"ג פרים וי"ד כבשים ואילים שנים ושעיר אחד עכ"ל ואפ"ל כי רבינו גורס ביום מרובה של תמיד ור"ל המשנה תפסה המנין היותר גדול שלפעמים היה מצטרך כשיעור זה וה"ה בכל ימות השנה היה מוציא לפי ערך זה לכן כתב בסתם כל כלי השרת הצריכין להם והיינו בכל יום כפי שיעור הצריך. וכולי האי ואולי. ומשקין את וכו'. לעיל פ"א ה"ט. מושכו לבית וכו'. עי' בתמיד פ"ג ל' ב' יעו"ש. שני כהנים וכו'. הם שפתחו את השער הגדול שבהיכל כמבואר שם במשנה.

ב׳

שוחט את וכו'. עי' מש"כ לעיל פ"ד ה"ו יעו"ש היטיב ועי' בלח"מ כאן הלכה א'. זה שקבלו. עיי"ש בפ"ד ה"ו ובמש"כ שם בד"ה והוא זורקו יעו"ש היטיב.

ג׳

חמשה נרות וכו'. כתב כן אליבא דרבנן דס"ל הכי דבקטורת מפסיק בין הטבת חמש נרות להטבת שתי נרות ודם התמיד היה קודם להטבת חמש נרות וכמש"כ רבינו בפ"ו ממסכת תמיד בפירושו שם יעו"ש היטיב וכ"מ ביומא ל"ד א' יעו"ש היטיב דהו"ל לאוקמי דהמשנה אתי כאבא שאול אלא ודאי דהלכה כת"ק אמנם עיי"ש בתוס' ד"ה לעולם וכו' שיישבו בענין אחר. ועי' בלח"מ שהשיג על הב"י באו"ח סי' מ"ח יעו"ש היטיב (כאן בהלכה א') ולענ"ד נראה לומר דגם הב"י דעתו לזה וה"ק דשני גזרי עצים קודם לדישון מזבח הפנימי ודם התמיד (שהוא זריקתו ולכן הקדים דישון מזבח לדם התמיד) ודישון מזבח הפנימי ודם התמיד קודם להטבת חמש נרות וכו' רק לכאורה לא יצדק לפי זה הא דהקדים וכתב שהשחיטה היתה בשעת הדישון אם לא שכוונתו דדם התמיד היינו שחיטה אבל י"ל דאדרבה לכן הקדים וכתב שהשחיטה היתה בעת הדישון א"כ נכלל השחיטה בדישון מזבח הפנימי וא"כ למה כתב דם התמיד אלא ודאי היינו לזריקה והבן. ודע עוד שרבינו כתב שם בספ"ו דתמיד וז"ל ואח"כ פותח שער הגדול כמו שזכרנו ובשעת פתיחתו שוחט התמיד ובאים שני כהנים להיכל שאחד מהן מדשן מזבח הפנימי והשני מדשן המנורה תוך זמן ששוחטין התמיד ונטל דמו במזרק ואינו זורק דמו ע"ג המזבח עד שגמר דישון מזבח הפנימי ואז זורק דמו ואחר זריקת דמו מתעסק בהטבת חמש נרות עכ"ל ולכאורה הייתי אומר דגם דישון המנורה היה בשעת השחיטה והא דנקט שהטבת חמש נרות היה אחר הזריקה י"ל שלשיטת רבינו דישון לחוד והטבה היינו הדלקה לחוד ולשיטתו לעיל פ"ג הי"ב אבל זה דוחק גדול וכמעט א"א להאמר כידוע להמעמיק לכן נ"ל דה"פ שני כהנים נכנסים להיכל ומי הם השני כהנים שנכנסין אז ומפרש דהיינו מי שמדשן מזבח הפנימי ומי שמדשן המנורה אבל אין כוונתו שמדשן המנורה כעת וכ"מ ממה שסתם עד שגמר דישון מזבח הפנימי ואז זורק וכו' ואילו דישון המנורה לא הזכיר כלל וכן מש"כ לעיל מזה בשיטת אבא שאול שכתב וז"ל ועם דישון מזבח הפנימי מדשנין המנורה עכ"ל אין הכוונה שנעשים ביחד רק האי עם הוא סמוך ור"ל שסמוך לדישון מזבח הפנימי היה מדשן המנורה ודישון מזבח הפנימי היה קדים לדישון מנורה כדאיתא ביומא ל"ג א' יעו"ש וכ"כ הגר"א בפ"ג דתמיד ס"ט יעו"ש וכבר העירותי מזה לעיל פ"ד ה"ו ד"ה מדשן מזבח יעו"ש. במערבו. כ"ה בתמיד ספ"ד ועיין בסוכה נ"ד ב' יש שם גי' חלוקות בזה בתוס' ורש"י ועי' פ"ח דשקלים יעו"ש היטיב ועיי"ש בתוס' יו"ט ועי' ברש"י יומא כ"ו א' והנה דעת התוס' יו"ט שגם רש"י ז"ל ס"ל דבכל יום היה התמיד ניתן במערב רק ביום שיש קרבן מוסף לפי שהמוסף היה ניתן במערבו לכן ניתן התמיד במזרחו יעו"ש היטיב. במקום הילוך וכו'. כ"ה בירושלמי דשקלים פ"ח ה"ד אולם דעת רש"י ז"ל בסוכה שם דהיו נותנין למטה מהסובב שהיה למעלה מחצי המזבח יעו"ש היטיב ועי' זבחים ס"ב א' יעו"ש היטיב ועי' במל"מ לעיל פ"ו ממעשה הקרבנות ה"ד. ומולחין שם וכו'. שם ספ"ד דתמיד ועיין לעיל פ"ה מהל' איסורי מזבח הי"ג. וזורקין מלח וכו'. עירובין ק"ד א'.

ד׳

אהבת עולם וכו'. עיין ברכות י"א ב' וי"ב א' ובתמיד פ"ה והיינו אהבת עולם דהכי מסקנא דסוגייא דברכות משום דברכות מעכבות ורק סדר ברכות אינו מעכב ועיין בחי' לברכות שם מש"כ בזה. ואמת ויציב וכו'. כן מפרש רבינו הא דאיתא שם וברכו את העם שלש ברכות אמת ויציב ועבודה וברכת כהנים ומפרש דברכת כהנים היינו שים שלום וברכת כהנים ממש מבואר לקמן הלכה ה' דהיו מברכין ברכת כהנים אחר גמר עבודה והרע"ב כתב שם דברכת כהנים היינו קריאת הפסוקים בלבד בלא נשיאת כפים ולפי"ז לא אמרו שים שלום יעו"ש היטיב וכ"ה דעת התוס' בברכות שם יעו"ש היטיב אמנם הגר"א כתב בפ"ו מ"א וז"ל וכן מש"כ דברכת כהנים אחר הקטרת איברים היתה לא נראה כן מסדר המשנה ואע"ג דאמרינן בפ"ב דמגילה דברכת כהנים אחר עבודה היינו עיקר עבודה שהיא הזריקה עכ"ל ובפ"ז מ"ב כתב וז"ל וברכו וכו' בתחלה עשו את העבודה כנ"ל ואח"כ ברכו את העם וכ"ה מפורש בקרא וירד מעשות וכו' ויבא משה ואהרן וכו' ויצאו ויברכו וכו' ואע"ג דכתיב ברישא וישא אהרן וכו' דרך המקרא כן שמתחלה כותב דרך כלל ואח"כ דרך פרט דאל"כ קשה ל"ל למיכתב וירד מעשות הא כבר ירד שעל המזבח לא נשא כפיו ואע"ג דפשטיה דקרא משמע כדברי הרמב"ם דהשתחוואה וברכת כהנים היתה אחר כל המעשים והתורה (נראה לענ"ד צ"ל התורה) לא כתבה אלא מה שעשה אהרן עם כל קרבן אבל הכל בזמנו רק שהתורה לא רצתה להפסיק במעשה העבודה ועל כרחך צ"ל כן דאל"כ הא דכתיב ואת הבשר ואת העור וכו' א"א לומר ג"כ דקודם היתה עכ"ל וע"ע בתו"כ פרשת שמיני דלכאורה משמע קצת הכי והכי יעו"ש היטיב. מי ששיכן וכו'. ברכות י"ב א'. מיפייסין פייס וכו'. שם בפ"ה דתמיד וביומא כ"ו א'. שזכה בדישון וכו'. אף דבתמיד נשנה בסדר אחר ושם מבואר דהטבת שתי נרות היתה קודמת לקטורת היינו משום דהתם נשנה אליבא דאבא שאול ורבינו פסק כרבנן דפליגי עליה וכמש"כ רבינו בפירושו לפ"ו דתמיד וכ"כ מרן ומה שהקשה הלח"מ על התוס' דיומא י"ד ב' בד"ה אמר אביי וכו' יעו"ש עיי"ש בתוס' ישנים שבאמת תירצו שם כמש"כ הלח"מ יעו"ש היטיב והבן וכן יש לתמוה על הרש"א שם יעו"ש היטיב ולשיטת הרשב"א לעיל פ"ג הי"ב א"כ תנא דתמיד לא ס"ל כלל להפריד בין חמש נרות לשתי נרות וצ"ע. ומש"כ רבינו דאח"כ נכנס מי שמטיב שתי הנרות ובמשנה מבואר דהמטיב שתי נרות נכנס מתחלה ויצא קודם שיצא המקטיר ה"ט דבמשנה אזיל אליבא דאבא שאול שהטבת שתי נרות קודם לקטורת ולכן היה נכנס מתחלה ויצא קודם שהקטיר הקטורת דבשעת הקטרה היו הכל פורשין כמבואר לעיל פ"ג ה"ג אולם לרבנן דהקטורת קודם להטבת שתי נרות לכן היה נכנס המקטיר מתחלה בלא המדשן המנורה כי המדשן שתי נרות היה מוכרח לעבוד עבודתו אחר הקטרת הקטרת ולשהות שם א"א מטעם שמוכרח לפרוש ולכן לא היה נכנס עד אחר שגמר המקטיר עבודתו ושהה המקטיר עד שיגמור המטיב עבודתו ויצאו שניהם בשוה ועיין לעיל פ"ג ה"ו שכתבתי שהיה מקדים לפני המקטיר הקטורת מי שהיה מדשן מזבח הפנימי ולא הזכיר מהמדשן המנורה שנזכר ג"כ במשנה אלא ודאי הטעם כמש"כ. ועומד על וכו'. בפ"ז דתמיד מ"ב ושם מבואר בזה"ל באו ועמדו על מעלות האולם עמדו הראשונים לדרום אחיהם הכהנים ועיי"ש בפי' רבינו והרע"ב.

ה׳

נטל אחד וכו'. זה הי' מתחלה כשנכנסו להקטיר הקטורת וכמבואר בתמיד פ"ה מ"ו וכ"כ מרן ומהו מגריפה עי' תוס' ערכין י' ב' ועי' בתוס' יו"ט. שעדיין לא וכו'. עיין תוי"ט ובלח"מ מש"כ כאן. מתחילין אלו וכו'. מכאן משמע קצת דהמעלה איברים למזבח לא היה מן המברכין אבל בפי' בפ"ז לתמיד מ"ב משמע קצת דגם הוא היה מן המברכין יעו"ש אבל באמת יש לכוין שם הלשון אל מש"כ כאן וכן משמע בתוס' יו"ט יעו"ש ומכאן מבואר דברכת כהנים היה אחר הקטר האימורין וכ"כ תוס' בברכות י"א ב' יעו"ש ותמהתי על הלח"מ שכתב בשם תוס' הנ"ל להיפך ועיין מש"כ לעיל ה"ד ד"ה אמת ויציב. כמו שבארנו וכו'. בפי"ד מהל' תפלה ה"י. אומרים הלוים וכו'. עיין לעיל פ"ג מהל' כלי מקדש ה"ב יעו"ש. תשע תקיעות וכו'. לעיל פ"ז מהל' כלי המקדש ה"ה ולקמן הלכה ז'.

ו׳

היין למנסך וכו'. רבינו כתב זה דמיירי בכל כהן אף כהן הדיוט נמי וכן מש"כ לעיל במשנה בא לו להקיף את המזבח וכו' מיירי בכל כהן ומפרש הסוגיא דזבחים ס"ד א' דה"ק התם אם בא להקיף את המזבח אז אינו נוטל בידיו כלום רק כשמגיע לקרן דרומית מערבית אז נותנין לו היין ומנסך אבל כשאינו רוצה להקיף אז נוטל היין בידו והולך לשמאלו לקרן מערבית דרומית ומנסך שם ועיין לעיל פ"ז מהל' מעשה הקרבנות הי"ב יעו"ש היטיב אבל רש"י כתב שם בזבחים דדווקא כהן גדול היה מקיף לפי שהיה עובד כל מה שירצה ולכן אם בא על המזבח מקטיר ג"כ והיה מקיף המזבח והיה מנסך אבל שאר הכהנים לא היו זוכין כל אחד עבודתו רק מה שזוכה ע"י פייס לכן לא היה עושה עבודה אחרת זולת ניסוך לבד ולכן היה עולה והיין בידו והלך תיכף לקרן דרומית מערבית יעו"ש היטיב ועיין ברע"ב בתמיד שם שכתב קצת על דרך זה ונמצא שלדבריהם אחר לא היה רשאי להקיף ולכן היה נוטל בידו. והגר"א כתב שם בתמיד ודווקא כה"ג אבל אחר שבא להקיף לנסכים מקיף לשמאל כדאמרינן בזבחים עיי"ש אבל כה"ג לא היה חושש שאחרים נותנין כדאמרינן כאן נתנו לו יין וכו' עכ"ל ונמצא לפי"ז דלכן לא היה אחר מקיף לפי שהיה נושא בידו משא"כ כה"ג שהיו אחרים נותנים לו לכן הותר לו להקיף והבן ההבדל שיש בינו לבינם וע"ע לעיל הלכה א' במל"מ יעו"ש היטיב. ועיין בבאר שבע כאן ומבואר מדבריו דגם לכהן הדיוט היה נותנים לו יין לנסך יעו"ש היטיב והוא תמוה לכאורה. חצוצרות בידן וכו'. ובמשנה הגי' שתי חצוצרות של כסף ועיין בתוס' זבחים ס"ח א' בד"ה כשהוא וכו' ובתוס' יו"ט שם וע"ע בתוס' ע"ז מ"ז א' ד"ה קרניה וכו' ובקינים שם. ותקעו והריעו וכו'. כ"ה במ"ג פ"ז דתמיד ועיין לעיל פ"ג מהל' כלי המקדש ה"ה מש"כ בזה.

ז׳

שהה המנסך וכו'. צ"ל שחה המנסך וכו' וכ"ה בפ"ז דתמיד מ"ג. כמו שביארנו. לעיל פ"ז מהל' כלי המקדש ה"ה.

ח׳

אלא על וכו'. עיין לעיל פ"ג מהל' כלי המקדש ה"ב והכל נתבאר שם בס"ד.

ט׳

שהי' הלוים וכו'. עיין כ"ז בתמיד שם ובר"ה ל"א א' ואבות דר"נ פ"א ובמס' סופרים פי"ח יעו"ש. במוספי שבת וכו'. ר"ה שם. אז ישיר ומי כמכה ואז ישיר. כצ"ל לדעתי וכ"ה בש"ס שם ועיין לח"מ. ומה שתמה עוד על מה שלא כתב רבינו דבמנחה היו אומרים כל חד בשבת אחת יעו"ש י"ל דלק"מ דהא ידעינן זה מהא דמוסף והש"ס איבעיא ליה גם על מוסף אם אומרין אותה בשלימות בכל שבת ולכן פשט שפיר אמנם רבינו כיון דכתב אצל מוסף דאומרין פרק בכל שבת א"כ ה"ה והוא הטעם ג"כ במנחה דמאי שנא. הרנינו לאלהים וכו'. ר"ה שם ל' ב' יעו"ש. הסירותי מסבל וכו'. שם בר"ה איתא ובזמן שחל ר"ה להיות בחמישי בשבת שהשירה שלו הרנינו וכו' לא היה אומר בשחרית הרנינו מפני שחוזר וכופל את הפרק אלא מהו אומר הסירותי וכו' ואם באו עדים אחר תמיד של שחר אומר הרנינו אע"פ שחוזר וכופל את הפרק עכ"ל ומבואר מזה שבשחרית היו אומרים הסירותי ובמוסף היו אומרים הרנינו ומדברי רבינו משמע שבמוסף היו אומרים הסירותי והלח"מ הביא הש"ס ולא העיר בזה כלל ואי לא מסתפינא אמינא שגי' אחרת היתה לרבינו בזה בש"ס שבשחרית אומרים הרנינו עד הסירותי ובמוסף היו אומרים מהסירותי ואילך ואתי שפיר דקאמר דאם באו עדים אחר שחרית כופל ואומר הסירותי וכך היתה גי' ובזמן שחל ר"ה להיות בחמישי בשבת שהשירה שלו הרנינו וכו' לא היה אומר הרנינו מפני שחוזר וכופל את הפרק אלא מהו אומר והסירותי וגו' (ר"ל במוסף) ואם באו עדים אחר תמיד של שחר אומר הסירותי וכו' אע"פ שחוזר וכופל הפרק עכ"ל ואתי שפיר לפי זה דלרש"י הלשון דחוק מאד האי דאם באו עדים אחר וכו' אומר הרנינו דלדידיה קאי זה אשחרית משא"כ דלרבינו יהיה זה על מוסף ואתי שפיר דלא הביא זה רבינו הך דאם באו עדים אחר תמיד של שחר כיון דלא כתב דאין אומרים הסירותי ממילא ידעינן דבחל יום ר"ה בחמישי בשבת תמיד אומרים במוסף הסירותי אך לפי"ז יש לעיין אמאי לא כתב רבינו דבחל יום חמישי ר"ה אין אומרים בשחרית כל המזמור רק עד הסירותי ויש לעיין בזה. והנה אחרי כותבי זה פקח ה' עיני וראיתי בירושלמי פ"ד דר"ה ה"ד וז"ל דתני שירו של חמישי היו אומרים הרנינו לאלהים עוזינו ובר"ה היו אומרים הסירותי מסבל שכמו חל יו"ט להיות בחמישי בשחרית היו אומרים הרנינו לאלהים עוזינו ובמנחה היו אומרים הסירותי מסבל שכמו אם באו מן המנחה ולמטן אומרים הרנינו לאלהים עוזינו נמצאו אומרים שיר וכופלין אותו עכ"ל ונתתי שמחה בלבי שכוונתי האמת ת"ל ובלי ספק שכן היא דעת רבינו וכן היתה גי' ברורה גם בש"ס דילן ובחנם מחק שם הקרבן העדה הגי' שלפנינו והגיה על פי גי' ש"ס דידן שלפנינו ות"ל שנחני בדרך אמת. קול ה' וכו'. ר"ה שם.

י׳

שירה של וכו'. עיין סוכה נ"ד ב' ועיין מרן מש"כ בזה ועי' בירושלמי דשקלים פ"ח ה"ד יעו"ש היטיב.

י״א

את שני וכו'. עיין לעיל פ"ד ה"ט ד"ה מרובעת וד"ה סידור הקנים יעו"ש היטיב. ניסוך היין וכו'. עיין לח"מ ומל"מ ועיין בירושלמי יומא פ"ב ה"ב בשיירי קרבן ד"ה חביתין וכו' יעו"ש היטיב. כך עושין וכו'. עיין מל"מ שהקשה מהא דאיתא ביומא ל"א ב' ל"ד א' דבבקר היתה הקטורת בין דם לאברים ובין הערבים היתה הקטורת בין איברים לנסכים יעו"ש היטיב ולענ"ד אפשר ליתן טעם לזה דהאי קודם לנסכים ע"כ מנחת נסכים כדאיתא שם ל"ד א' והנה בבקר היה הפסק בין קטרת לאיברים בהטבת שתי נרות אבל בערב שהיו הנרות מאוחר לכלם כדאיתא בפסחים נ"ט א' וש"נ א"כ היו הנרות מאוחר לקטורת ולא נשאר אחר הקטורת רק מנחת נסכים וחביתין ונסכים והקטר איברים היה כשר כל הלילה כדאיתא בסי' ל"ח סעיף ב' ואע"פ שלכתחלה אין מאחרין אותה כדאיתא שם סעיף ג' מ"מ כיון דאינו מעכב א"כ לא קבע לו רבינו כאן זמן והנה סמך על הדינים שכתב כ"א במקומו. וי"ל עוד אולי סמך על מאי דאיתא ביומא ע' א' ומקטיר את הקטורת ומטיב את הנרות וכ"כ לקמן בפ"ב מהל' עבודת יוה"כ ה"ב יעו"ש ופ"ד שם ה"ב ובפ"א מהל' קרבן פסח ה"ב יוע"ש היטיב ועדיין יש לעיין בזה. ממזבח החיצון וכו'. אבל תרוה"ד ממזבח הפנימי ודישון המנורה היה ג"כ בערב כ"ה דעת רבינו ועיין מש"כ לעיל פ"ד ה"ח יעו"ש. כמו שבארנו. לעיל פ"ד ה"ח ועיין לעיל פ"ג. והנה כשאני עומד על הפרק אמרתי להעיר בפיוט הסליחה המתחלת תפלה תקח בסילוק ער"ה שם מבואר כל סדר התמיד ואמרתי להעיר בזה איזה הערות ויען כי מיוסד הוא על תשר"ק אמרתי לציין באותות איש על דגלו. באות ש כתוב כאלו זכו תרום מזבח ובאות ר כתוב בבית עולמים לעושי חביתים ומשמע קצת דהעמידו לעשות חביתים אחר תרומת המזבח ובאמת זה אינו דהעמדת עושי חביתים היה קודם תרומת הדשן כמבואר בתמיד פ"א משנה ג' ד' אמנם י"ל דלאו קודם עשיית חביתים היה תרומת הדשן רק הפייס דתרוה"ד היה קודם העמדת עושי חביתין ובאמת משמע כן שם במשנה ב' וזה שלא כדמשמע מדברי רבינו כאן בהלכה א'. באות ק כעין איברים ועכול פדרים. היינו הא דאיתא בפ"ב מ"א ולעיל בפ"ב הי"ג: באות צ כמעלה אפר ע"ג תפוח שם מ"ב וברבינו שם: באות פ כסודרי חזית כלפי מזרח. שם משנה ד' וברבינו שם הלכה ז': באות ע כשרת כשר שתי מערכות. שם מ"ה ושם הלכה ח' ובפרק זה הלכה א': באות ס כמו בעזרה לפייס רוגשים. שם פ"ג מ"א: באות ג ברק השחר זכות שבחברון. שם מ"ב: באות מ ממונה מזרז להביא טלה מלשכת טלאים בבקור מופלא ובאות ל לכוס של זהב ישלח להשקות בבקרו שנית לאור האבוקות. שם מ"ג ד' ועיין לעיל פ"א ה"ט וכאן הלכה א': באות כ כזכה בתמיד וזכה אחיו מושכו והולך לבית מטבחיים. שם משנה ה' וכאן הלכה א': באות י ידי שחיטתו זבוח יחדול עדי יפתח שער הגדול. שם מ"ז וכאן הלכה א': ובאות ט טרוד עד שחי פתוח כיון שתי מפתחות לפתחו כיון שם משנה ו': באות ח ונשמע קולו בבקעת ירחו. שם מ"ח: באות ז ביד ורגל כיצחק בהר מור. שם פ"ד מ"א ועיין לעיל פ"א ה"י ומש"כ שם: באות ו שחר ואמש למול השמש. שם ולעיל פ"ד הי"א: באות ה הרמות שתים לארבע יתרום למזרח צפון ולמערב דרום דמי שירים יסוד הדרום וטעון הפשט וכליל למרום. שם במשנה ולעיל פ"ה מהל' מעשה הקרבנות ה"ו: באות ג גלל הנתיחה מרובה בדבור שתיקה יפה ואימת צבור. שם מ"ב וכאן הלכה ג'. באות ב בתשעה קרב בצירוף זכים חביתים סלת ויין הנסכים. עיין יומא כ"ו ב' אך צ"ע למה הקדים חביתים לסולת ועיין לעיל פ"ד ה"ו וע"ע פ"ו מהל' מעשה הקרבנות הי"ז: באות א אזי ים כבש מלחום ובאו בלשכת הגזית שמע יקראו. תמיד ספ"ד וכאן הלכות ג' ד'. באות מ מברכים במינוי ברכה אחת עשרת הדברות מוסיף בנחת. פ"ה מ"א וכאן הלכה ד': באות א אמת ועבודה וברכת כהנים יברכו העם ברכה נהנים. שם ושם: באות י יבררו חדשים לפייס קטרת. שם מ"ב ולעיל פ"ד ה"ז וכאן הלכה ד': באות ר רביעי פייס ביחד נקבע להעלות לגב המרובע שם: באות ב בקול מגריפה מרובים אמרים. שם משנה ו' וכאן הלכה ה'. עוד שם. וקולה נשמע בעיר התמרים שם בתמיד פ"ג ל' ב': ר רגילים לקולה לוים וכהנים לשיר והשתחויה היות מזומנים. שם בפ"ו מ"ו וכאן הלכה ה': באות ב במעלות אולם עלות במרוצה מדשן פנימי טני נטל ויצא. פ"ו מ"א ולעיל פ"ג ה"ז: באות י ידשן מנורה וכבה יערכו והכוז נטל ונחץ לדרכו. שם ולעיל פ"ג הי"ז. ודע כי יש להעיר למה לא כתב כאן מהטבת החמש נרות והוא אזיל בשיטת דמסכת תמיד דאזלא אליבא דאבא שאול ולא כרבינו דפסק כחכמים: באות י ירד זוכה בשולי מחתה לגחלי האש ושתה ואתא. שם משנה ב' ולעיל פ"ג ה"ז: באות צ צבור הקטורת פנימה חוץ לו. שם מ"ג ולעיל פ"ג ה"ח: באות ח חרדים לפרוש בעת הקטרה. שם ולעיל פ"ג ה"ג וה"ט: באות ק קבועות הי' למול הפרצות בהשתחואות. מדות פ"ב מ"ג: באות ח חגורי חרב כתב ולא בכינוי מברכין אחת. פ"ז דתמיד מ"ב וכאן הלכה ה': באות ז זמן הגדול לחלקו כובש סגן מימינו עלות בכבש. שם מ"ג ולעיל פ"ה מהל' כלי המקדש הי"ג: באות ק קרבים אצלו ולו מגישים נתתים לסמוך לזרוק לאישים. שם ושם: באות ו ואז בשיתין נסכים כסדר וסגן עומד ומניף בסודר. שם וכאן הלכות ו' ז' הכל כמבואר עד סופו. ומש"כ שם עוד וז"ל עסוק בשני לעתות ערב באחד עשר זכות בו מחזרים שנים בידם שני גזרים. זה מבואר ביומא כ"ו ב' ולעיל פ"ב ה"ג יעו"ש.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

קרית ספר · הלכות תמידים ומוספין פרק ו׳

א׳

סדר עבודות התמידות בכל יום כך הוא תרומת הדשן היא תחלת עבודה דיממא ועיקר מצותה בלילה כדילפינן לעיל ואחר כך מסדר מערכה גדולה ואחר כך שניה דכתיב היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבקר זו מערכה גדולה דמוקדה לשון מדורת עצים משמע ואש המזבח תוקד בו זו מערכה שניה של קטרת ולימדך שתהא על המזבח החיצון ומשם יכניסו גחלים על הפנימי ומערכה גדולה עדיפא לאקדומי דאי לא משכח עצים למערכה שניה מי לא מעייל ממערכה גדולה נמצאת אף הגדולה ראויה לפנים ואחר כך שני גזרי עצים דכתיב בשני גזרי עצים עליה ובער עליה הכהן עצים דהיינו שני גזרי עצים ועליה קאי אמערכה גדולה דסמיך ליה ומשמע עליה ולא על חברתה דהיינו מערכה שניה מכלל דאיתא לחברתה כבר ותרי עליה כתיבי חד לגופיה וחד לכדאמר ואחר כך דשון מזבח הפנימי דאף על גב דהכא נמי כתיב בבקר בבקר בהטיבו את הנרות יקטירנה ואין קטרת אלא לאחר דשון אפילו הכי שני גזרי עצים קדמי דהוו על מערכה גדולה דאי לא משכח עצים למערכה שניה מי לא מעייל ממערכה גדולה ואחר כך הטבת חמש נרות דכי עייל להיכל במזבח פגע ברישא קודם שיגיע למנורה ואין מעבירין על המצות דהפוגע במצוה לא יעבור ממנה דכתיב ושמרתם את המצות קרי ביה את המצות כשבא מצוה לידך לא תמתין לה עד שתחמיץ ותישן ואחר כך דם התמיד לסדורא דאביי אליבא דאבא שאול אבל לרבנן דפליגי עליה דם התמיד קודם להטבת חמש נרות דכתיב בהטיבו את הנרות יקטירנה קאמר רחמנא בעידן הטבה תהא מקטיר קטרת ולא תימא בהטיבו את הנרות והדר יקטירנה ואי איפשר להקטיר עד לאחר זריקת דם התמיד דמכפר עדיף דעולה מכפרת על עשה ועל לאו שניתק לעשה כדילפינן בדוכתיה וכיון דקיימא לן דנרות בעו הפסקה דכתיב בבקר בבקר בהטיבו חלקהו לב' בקרים אי אמרת קטרת קודמת להטבת כל הנרות אין לך עוד עבודה להפסיקו שכולן הן סדורות על פי המקראות ואחר כך מעלים איברים למזבח דקטרת קדים לאיברים דיוקדם דבר שנאמר בו בבקר בבקר לדבר שלא נאמר בו אלא בקר אחד בלבד דאף על גב דשדינן בקר דכתיב בשני גזרי עצים אתמיד והוו תרי אדם התמיד הוא דשדינן דאין כפרה אלא בדם ולא על האיברים ואחר כך מעלין סלת הנסכי' דהיינו מנחת העולה דמנין שלא יהא נותן דבר על מערכה גדולה קודם לאיברי התמיד דכתיב וערך עליה העולה משמע דאיברי התמיד הם בראשונה דאי לאורויי בעלמא אתא שיקטירו עליה עולות ושלמים ליכתוב וערך עליה אלא העולה אתא למדרש עולה ראשונה ואחר כך מקטיר החביתין ויוקדם מנחה דכתיב עולה ומנחה זבח ונסכים וגו' לימדך שתהא מנחת העולה אחר העולה מיד ולא יפסיקו חביתין בין עולה למנחת התמיד ואחר החביתין נסכים דחביתין אף הן שום מנחה והזקיקה הכתוב עם התמיד דכתיב בה ועשירית האיפה סלת למנחה תמיד אף היא תהא סמיכה לתמיד אחר מנחת נסכים כדכתיב עולה ומנחה וכתיב זבח ומנחה לימדך שלא יפסיק קרבן אחר בין זבח לנסכים ולא תימא אם כן ליקדום למנחה דהא בהאי קרא גופיה כתיב מנחה ברישא דכתיב עולה ומנחה זבח ונסכים וגו' ואחר כך מוספין דקודמין לבזיכין דכתיב בהו ביום השבת יערכנו ולשון ביום משמע באור עצום היום ולא בבקרו ואחר כך תמיד של בין הערבים דכתיב וערך עליה העולה והקטיר עליה חלבי השלמים ודרשינן ליה לשם השלמה לומר עליה על העולה של תמיד של שחר האמורה בראש המקרא וערך עליה העולה והקטיר והוסיף והשלים אחריה כל הקרבנות ולא על שבין הערבים לימד על תמיד של בין הערבים שהוא אחרון לכל הקרבנות. וקודם הקטרת היו קורין את שמע ומתפללין שכן נכון הדבר שיתפלל קודם שיקטיר שום הקטרה ויעל קרבנם לריח ניחוח ואחר שהעלו איברים לכבש מברכין ברכת כהנים על מעלות האולם ברכה א' כמו שנתבאר במקומו דכתיב וירד מעשות החטאת והעולה וגו' וישא אהרן את ידו אל העם ויברכם וגו' ובשעת הניסוך אומרים הלוים השיר דאין אומרים שירה אלא על היין דכתיב ביה משמח אלהים ואנשים ומכין המשוררים במיני ניגון ותוקעין תשע תקיעות על פרקי השיר כדילפינן פרק ז' מהלכות כלי המקדש.

ח׳

ואין אומרים שירה אלא על עולת הצבור וזבחי שלמיהם האמורים בתורה אבל עולות נדבה שמקריבין מנותר תרומת הלשכה אין אומר' שירה עליהם וכן על הנסכים הבאים בפני עצמן אין אומרים שירה דכתיב ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם מקיש עולה לשלמים ושלמים לעולה לענין שידמה עולה האמורה כאן קדש קדשים דאין עולה קדשים קלים אף שלמים האמורים כאן שטעונין שיר בקדשי קדשים משתעי ואין לך שלמים קדשי קדשים אלא כבשי עצרת דשלמי צבור הם וכתיב בהו קדש יהיו לה' לכהן ומה שלמים האמורים כאן לגבי שיר קבוע להם זמן כדאמר' דהם כבשי עצרת אף עולה האמורה כאן שטעונה שיר היא שקבוע לה זמן לאפוקי נדבת צבור דאין קבוע לה זמן ונסכים הבאים בפני עצמו דאאכילה ושתיה דהוי קרבן ונסכים הוא דאמרינן שירה ולא אשתיה לחודה והשיר היה מזמור שהוא מעין מה שנברא בכל יום מימי בראשית ובשבתות שירת האזינו במוספין ובמוספי ר"ח ור"ה מענין דומה לו וכסדר שעושין בכל יום בבקר כך עושים בין הערבים חוץ מהרמת הדשן וסדור מערכות שלא היו כי אם בשחרית:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות תמידים ומוספין פרק ו׳

א׳

סדר עבודות התמידות כו'. גרסי' בר"פ ארבע מיתות א"ר פפא אף סדר יומא דוקא קתני רב הונא בריה דרב יהושע אמר אף סדר תמיד דקתני עלה זהו סדר התמיד ואידך ההוא למצוה בעלמא ע"כ. ודע דהא דאמרינן בפ"ב דשבועות (דף י"ז) זר שהפך בצנורא חייב מיתה משום דכל קרובי עבודה היא והכי איתא בפ"ק דיומא (דף י"ב) נראה דאין שום חיוב להפך בצנורא כדי לקרב העבודה אלא שהעושה אותה חשיב עבודה וכ"ג מתחנך בה וזר חייב עליה מיתה אבל חיובא ליכא שלא מצאתי בשום מקום חיוב לזה. עיין במה שכתבתי בספר חמישי דף נ"ד (א"ה תמצאנו לעיל פ"ג מה' ביאת מקדש דין י"ח יע"ש). ומ"ש רבינו בפ"ו מהל' מעשה הקרבנות דין ד' ואחר שזורקן חוזר ועורך אותם על האש התם הוא לאחר גמר זריקה שיש איברים שלא נפלו על האש בזריקתם ומשום הכי חוזר ועורך אותם אך לאחר שערך אותם על האש להפך אותם בצינורא לא מצינו שיהא חיוב בדבר ומיהו הדבר רשות ואיכא קרובי עבודה וכדכתיבנא, ונראה דכל כהן שירצה להפוך בצנורא יכול להפוך ואף מי שלא זכה בהקטר האיברים. אך ראיתי לרבינו עובדיה בסוף מס' תמיד מ"ג שכתב בתוך דברו ובעוד שהוא מקיף מהפך בצנורא דהיינו מזלג את האיברים שלא נתאכלו על המזבח וכו' וסיים וכתב וגם יש לו רשות להפך בצנורא בלא פייס כו' ע"כ. נראה מתוך דבריו שהפוך זה דצנורא לא היה יכול לעשותו כל כהן שירצה אלא היה בו פייס ונראה דלאו למימרא שהיה בו פייס לבדו שהרי לא נזכר פייס זה בכלל הפייסות וכמבואר אלא הכוונה היא שהזוכה בהקטרת האיברים היה זוכה בהפוך זה. ול"ל דמ"ש הרב מהפך הוא מ"ש רבינו וחוזר ועורך אותם שהרי מפשט דברים נראה דהיינו לאחר שערך אותם על האש שכתב מהפך בצנורא את האיברים שלא נתאכלו וכוונת המשנה לפי דבריו כך היא דתנן התם בא לו להקיף את המזבח מהיכן הוא מתחיל מקרן דרומית מזרחית מזרחית צפונית כו' נתנו לו יין לנסך כו' והנה משנה זו בכ"ג שנוי וכדתנן בראש המשנה בזמן שכ"ג רוצה להקטיר. והנה קי"ל דהמנסך את היין היה הולך דרך שמאל מן הכבש לדרומית מערבית ששם היה מקום ניסוך היין וכדאיתא בפ"ו דזבחים (דף ס"ג) ונתבאר שם הטעם בגמרא והשתא למדנו המשנה דכ"ג כשהיה מנסך היה מקיף דרך ימין והטעם לזה הוא דכל שאר הכהנים שהזוכה בנסוך לא היה זוכה בהקטרה לפי שהיה פייס לכל אחד ואחד וכמבואר א"כ המנסך לא היה מקיף דרך ימין לפי שמה לו להלך כל אותו המקום ללא צורך ומש"ה מקיף דרך שמאל אך כ"ג שעובד בלא פייס מהלך דרך ימין לפי דבהלוכו עובד עבודה דמהפך בצנורא ומיהו אינו מקיף עם היין שמא יתעשן בהלוכו מן העשן. עוד כתב הרב דכ"ג דומה לבן בית שיש לו רשות להלך כמו שהוא חפץ מה שאין שאר הכהנים רשאים לעשות כן כלומר דאף בלא טעמא דהפוך בצנורא י"ל דשאני כ"ג שיכול להקיף ללא צורך לפי שהוא כבן בית אבל שאר כהנים לא וההפרש שיש בין שני טעמים הללו שכתב הרב הוא דלפי הטעם שכתב דכ"ג מהפך בצינורא אף כ"ג אינו מקיף ללא צורך אלא שההפרש הוא דכ"ג כיון שעובד בלא פייס נמצא שהקפתו היא לצורך להפך בצנורא אבל שאר כהנים שעובדים בפייס נמצא שהקפתם שלא לצורך ומש"ה מקיפים דרך שמאל ולפי הטעם האחר כ"ג מקיף שלא לצורך לפי שהוא כבן בית ויש לו רשות להלך כמו שהוא חפץ מה שאין כן בשאר כהנים, נמצא דלכל הפירושים שאר כהנים אינם מקיפים דרך ימין לפי שהיא הקפה שלא לצורך. וא"ת אמאי איצטריכו התם בפ"ו דזבחים לומר מ"ט א"ר יוחנן נסכים שמא יתעשנו ועולת העוף שמא תמות תיפוק ליה משום דאין להם להקיף שלא לצורך. וי"ל דאם היה יכול להקיף והיין בידו וכן העולה של עוף פשיטא שהיה מקיף דרך ימין כיון שבדרך הלוכו מוליך היין או עולת העוף אין לך עבודה גדולה מזו אך כיון שאינו מוליך שום דבר בידו מהטעמים שנאמרו שם א"כ אין בהקפה זו שום צורך עבודה ומש"ה אינו מקיף דרך ימין כי אם דרך שמאל. ורש"י בפ"ו דזבחים (דף ס"ד) לא כתב אלא הטעם האחד דהיינו דשאני כ"ג דאין לו פייס ועולה להקטיר ומש"ה עולה דרך ימין כדרך כל העולין ומקיף ובא למקום שמנסכין שם ונותנין לו יין לנסך אבל שאר כהנים שהזוכה בפייס לא זכה לעבודה אחרת א"כ אינו עולה דרך ימין אלא עולה והיין בידו ופנה לשמאל וחוזר על העקב. והנה יש הפרש בין שני הטעמים שכתב ר"ע לענין דינא והוא כשכ"ג אינו עולה להקטיר אלא שרצה לעלות לנסך דלפי הטעם דכ"ג הוא כבן בית אף אם אינו עולה להקטיר עולה דרך ימין אך לפי הטעם האחר כשאינו עולה להקטיר אינו עולה כו'. ומדברי רש"י נראה דהך מתני' דכ"ג עולה דרך ימין מיירי בשעולה להקטיר ומיהו לא פירש רש"י הקטרה זו מה היא אם היא הפוך בצנורא וכדברי ר"ע או היא סתם הקטרה ומה שהביאו לר"ע לומר דעלייה זו דכ"ג היא להפוך בצנורא הוא משום דעליה למזבח לא משכחת לה בסתם הקטרה שהרי כשהיה מקטיר האיברים לא היה מקיף אלא עומד בראש המזבח וזורק על האש וכמ"ש רבינו בפ"ו מהל' מעה"ק ולא משכחת עלייה על המזבח להקיף אלא בסדור המערכה או למתן דמי חטאת והכא גבי כ"ג שבא לנסך לא שייכי הני דסדור המערכה לא מצינו שהיה עושה אותה כ"ג. ועוד דסדור המערכה היה קודם הרבה לנסוך היין וכמבואר וכן חלוקות מתן דמי חטאות לא שייך הכא שהרי בתמיד של כל יום ויום אנו עסוקים. ומש"ה פירש דמיירי שעולה להפך בצנורא ובשביל זה היה עולה ומקיף כל המזבח וכמ"ש רש"י בפ"ז דזבחים (דף ס"ג) עלה דמתני' דכל העולין למזבח עולין דרך ימין כו'. ומיהו אפשר לומר דלהקטיר שכתב רש"י היינו מ"ש רבינו דלאחר שזורק האיברים על האש חוזר ועורך אותם על האש ואפשר דלעבודה זו היה צריך להקיף כדי לעורכן היטב אלא שמדברי רש"י במתני' דכל העולין שלא כתב חלוקה זו נראה דס"ל דלעבודה זו דעריכת האיברים על האש לא היה מקיף אלא בעודו בראש המזבח היה עורך אותם על האש ומלבד כל זה נראה שהוכרח הר"ע לומר חלוקה זו דהפוך בצנורא משום דאי מטעם דעריכת האיברים הרי עריכה זו לא היתה סמוכה לנסוך היין לפי שהעריכה היתה אחר הקטרת האיברים ואחר כך היה מעלה הסלת ואחר כך היה מקטיר החביתין ואחר החביתין היה הנסוך וכל זה הוא מבואר בדברי רבינו בפרקין הלכה ה' ובשתי עבודות הללו דהיינו העלאת הסלת והקרבת החביתין לא היה מקיף כי אם עומד בראש המזבח ומקטירם ומש"ה הוכרח רבינו עובדיה לומר דמה שהיה מקיף כ"ג היינו שהיה מהפך בצנורא. ודע שרבינו בפ"ה מהל' כלי המקדש כשהביא המעלות שהיו לכ"ג בזמן שהיה רוצה להקריב לא הביא משנה זו דבא לו להקיף את המזבח אך בפ"ז מהל' מעשה הקרבנות הלכה י"ב כתב לפיכך המנסך מים או יין כשהוא מקיף את המזבח לא יהיה בידו כלום ומתחיל ומקיף מקרן דרומית מזרחית למזרחית צפונית כו'. וכתב שם מרן שדין זה הוציאו רבינו ממאי דתנן בא לו להקיף כו'. והנראה מכוונת רבינו הוא שדין זה אינו מיוחד בכ"ג וכמ"ש בפירוש המשנה אלא בכל אדם מיירי ואשמעינן דאם רצה להקיף זה המנסך צריך שלא יהיה בידו כלום אלא מקיף בידים ריקניות וכשמגיע לקרן מערבית דרומית אז נותנין לו המים או היין. וכן מאי דתנן התם נתנו לו יין לנסך הסגן עומד על הקרן כו' הוא דין כולל לכל מי שמנסך וכמ"ש בפ' הלכה ו' יע"ש:

ג׳

ושל ראשי חדשים נותנין על המזבח מלמעלה בין קרן לקרן כו' (א"ה עיין במ"ש הרב המחבר לעיל פ"ו מהל' מעשה הקרבנות הלכה ד'):

י״א

וכסדר שעושים בכל יום בבקר כך עושים בין הערבים. תמיהא לי מלתא טובא דבפ"ג דיומא (דף ל"ד) אמרינן דבתמיד של בקר קטורת קודמת לאיברים ובתמיד של ערב איברים קודמין לקטורת ודוקא לנסכים קודמת הקטורת וא"כ לא ידעתי למה לא ביאר רבינו חילוק זה ועיין בסמ"ג. ומ"ש מרן ומ"מ צריך לימוד מנין לו שהיו קודם לניסוך היין עיין במ"ש הרב לח"מ דכיון דאיכא פלוגתא אי מוספין קודמין או בזיכין מסתייה דמאחרין לבזיכין אחר מוספין גופייהו אבל קודם נסוך דידהו יש לנו להקדימן. ואין דבריו נראים אצלי דמדברי רבינו נראה דבזיכין אינם קודמים כי אם לנסוך היין אבל לא למנחת הסלת ולפי דברי הרב גם למנחת הסולת היה להם לקדם, ועיין בירושלמי פ"ב דיומא סוף הלכה ג' ועיין היטב שם:

נחלת הכלל · Warsaw, 1881

אבן האזל · הלכות תמידים ומוספין פרק ו׳

ו׳

כשהיו נותנין היין למנסך היו שני כהנים עומדין על שולחן החלבים ושתי החצוצרות בידן והסגן עומד על קרן המזבח והסודרין בידו ותקעו והריעו ותקעו, ובאו ועמדו אצל זה הממונה על הצלצל אחד מימינו ואחד משמאלו. ושתי החצוצרות בידם כבר הקשו בזה מדברי הרמב"ם בפ"ג מהל' כלי המקדש הל' ה' שכתב בימי המועדות כולם, ובראשי חדשים היו הכהנים תוקעים בחצוצרות בשעת הקרבן, והלוים אומרים שירה שנאמר וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצוצרות וקשה דכאן כתב דבכל יום היו תוקעים, וראיתי שעמד על זה החנוך במצוה שפ"ד שכתב וז"ל מצוה שפ"ד לתקוע בחצוצרות במקדש בכל יום בבקר בהקריב כל קרבן, והביא קרא דוביום שמחתכם וכתב ואע"פ שהזהיר הכתוב ביום שמחה ומועד ור"ח לאו דוקא דבכל יום תוקעים במקדש בחצוצרות על הקרבן, והאריך בזה ובסוף דבריו כתב אבל לרמב"ם ז"ל שכתב בימי המועד כולם ובראשי חדשים היו הכהנים תוקעים בחצוצרות והלוים אומרים שירה נראה מדבריו שדעתו דבשאר הימים אף הלוים תוקעים בחצוצרות עכ"ד, וזה קשה דהא גם כאן כתב הרמב"ם שהכהנים תוקעים, והמנ"ח כתב שם בדעת הרמב"ם דמה שתוקעים לבד המועדים ור"ח הוא מדרבנן כמו דתוקעים בע"ש להבטיל ממלאכה ולפתיחת שערים. והנה לכאורה דבריו נסתרים מגמ' מפורשת בסוכה דבדף נ"ד מביא הגמ' ברייתא דאייתי ר' אחא ובני אהרן הכהנים יתקעו בחצוצרות שאין ת"ל יתקעו שכבר נאמר ותקעתם בחצוצרות ומה ת"ל יתקעו הכל לפי המוספים תוקעים, ופריך הגמ' בדף נ"ה מברייתא דתני רבא בר שמואל יכול כשם שתוקעים על שבת בפני עצמו ועל ר"ח בפ"ע כך יהו תוקעים על כל מוסף ת"ל ובראשי חדשיכם דהוקשו כל החדשים כולם זה לזה, והיינו דבר"ח שחל להיות בשבת אין מוסיפים יותר תקיעות, ומכיון שהרמב"ם לא כתב בפ"ג שתוקעים מקרא דוביום שמחתכם אלא במועדים ובר"ח ולא כתב שבתות, א"כ גם בשבתות מדרבנן וכאן מפורש דגם שבת מדאורייתא, אכן על המנ"ח אין להקשות מזה שאח"כ הביא מדברי הספרי על הך קרא דביום שמחתכם אלו השבתות, ונשאר בצ"ע על הרמב"ם שלא הביא אלא מועדים ור"ח, אבל עכ"פ בדעת הרמב"ם שלא הביא שבתות א"כ א"א לומר כדבריו דהימים שאינם בכלל מועדים ור"ח הוא מדרבנן. ואפשר לומר בדעת הרמב"ם שהוא מחלק בין בשעת הקרבן ובין בשעת נסכים דבפ"ג מהל' כלי המקדש כתב בימי המועדות כולם ובראשי חדשים היו הכהנים תוקעים בחצוצרות בשעת הקרבן. וכן כתיב בקרא על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם, וכאן בהלכה שהוא ממתני' דתמיד כתב כשהיו נותנים היין למנסך, והכי תנן במתני' ונמצא דזהו בשעת ניסוך ונסכים באים בשמחה לכן צריך תקיעות ושיר בכל יום אלא שאנו צריכים לבאר מנ"ל חילוק זה, ועוד יותר קשה דבהל' ח' כתב אין אומרים שירה אלא על עולות הצבור וזבחי שלמיהם האמורים בתורה אבל עולות נדבה שמקריבים ממותר תרומת הלשכה אע"פ שהם של צבור אין אומרים שירה עליהם והוא מהגמ' דערכין דף י"א דבעי אם עולת נדבת צבור טעון שירה, ומסיק מקרא דעל עולותיכם ועל זבחי שלמיכם מה עולה קדשי קדשים אף שלמים קדשי קדשים, ומה שלמים קבוע להם זמן אף עולה שקבוע לה זמן לאפוקי נדבת צבור והך קרא דעל עולותיכם זהו בהך קרא דוביום שמחתכם דכתיב במועדיכם ובראשי חדשיכם, א"כ מנ"ל לומר דתקיעות ושיר שעל נסכים הוא בכל יום ותקיעות שעל הקרבן הוא דוקא במועדים ובר"ח. והנראה בזה דבאמת יש שני גדרי חיוב תקיעות אחד בשעת הקרבן דזהו דוקא במועדים ור"ח, ב' בשעת נסכים וזה בכל יום אבל החילוק בין שני דיני התקיעות הוא משום דעיקר דין התקיעות בחצוצרות הוא משום דין שירה שעל הקרבן שזהו הדין על הלוים ולא על הכהנים, ובזה ילפינן בערכין דף י"א מהרבה דרשות ודרשא קמייתא הוא דאמר רב יהודה אמר שמואל מנין שעיקר שירה מן התורה שנאמר ושרת בשם ד' איזה שירות שבשם הוי אומר זו שירה, ודרשה זו כתב הרמב"ם בפ"ג מהל' כלי המקדש הל' ב' אלא דשירה אין אומרים אלא על היין והיינו נסכים וכדאמר שם רב שמואל בר נחמני, ושם איתא רב אשי אמר מהכא ויהי כאחד למחצצרים ולמשוררים להשמיע קול, וכתבו התוס' ובקרא כתיב ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם אלמא עיקר שירה מן התורה, והתוס' כיונו ליישב מה דקשה דכל הני דאמרי מקודם הביאו פסוקים מן התורה, והתחלת הסוגיא הוא מנין לעיקר שירה מן התורה, ומה הביא רב אשי קרא מד"ה, לזה כתבו דדריש מקרא דד"ה שכן היה וע"כ דהוא מן התורה מקרא דותקעתם, ובאופן אחר יש לומר דרב אשי בא לבאר דרשת ר' יונתן מקרא דמשה ידבר והאלקים יעננו בקול, דמסיים הדרשא על עסקי קול ועל זה אמר רב אשי מקרא דד"ה דכתיב להשמיע קול וזהו רק פירוש דקול היינו שירה. אלא דעכ"פ יועילו לנו ד' התוס' וסברתם דתקיעה בחצוצרות היינו מגדר שירה, אלא דהתקיעות תוקעים הכהנים ובשירה המשוררים הם הלוים וכיון דבקרא דושרת דדרשינן מיניה שירה כתיב סתם ולא רק במועדים, ודרשינן מיניה דיש דין שירה בכל קרבן לכן אמרינן דגם התקיעות הוא בכל קרבן אלא שהוא בזמן שירה דזהו על נסכי הקרבן דאז הוי כמו זמן שמחה משום דנסכים באים בשמחה אבל ביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם אמרה תורה שיתקעו על עולותיכם והיינו על הקרבן ומ"מ גם במועדים השירה אומרים בשעת הנסכים משום שאין אומרים שירה אלא על היין. עוד נראה דקרא דמייתי ר' אחא מדרומא דכתיב ובני אהרן הכהנים יתקעו בחצוצרות דדריש שאין ת"ל יתקעו שכבר נאמר ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם, ומה ת"ל יתקעו הכל לפי המוספים תוקעים והך דרשא נדחה מדרשא דברייתא דרבא בר שמואל דתניא יכול כשם שתוקעים על שבת בפ"ע ועל ר"ח בפ"ע כך יהו תוקעים על כל מוסף ומוסף ת"ל ובראשי חדשיכם הוקשו כל החדשים כולם זה לזה, עכ"פ תניא בשתי הברייתות שתוקעים גם במוסף של שבת, ובאמת הך קרא דובני אהרן הכהנים יתקעו מיותר אם אין תוקעים אלא במועדים ור"ח וע"כ דקרא דיתקעו זהו על כל קרבן ולכן דריש ר' אחא שתוקעים על כל מוסף ומוסף, אבל עכ"פ מוכח שיש תקיעה גם לבד מועדים ור"ח וע"כ דהחלוק דמה דאמר קרא ובמועדיכם דזהו על הקרבן אלא דקרא דבראשי חדשיכם דהוקשו כל החדשים דלא נימא שיש שתי תקיעות במוסף של שבת ור"ח, וממילא ידעינן דאף דבמועדיכם תוקעים על הקרבן מ"מ אין תוקעים לבד זה בזמן נסכים דזה גילה לן קרא דליכא שתי תקיעות. ועכשיו מיושב מה דילפינן דאין טעון שירה אלא עולות שהם חובה מקרא דעל עולותיכם, אף דהך קרא במועדים ור"ח נאמר בדין תקיעות, מ"מ ילפינן מהך קרא גם לענין שירה כיון דקרא דובראשי חדשיכם מגלה שא"צ שתי תקיעות על שבת ור"ח והתקיעות דשבת הא הם בודאי משום קרא דשירה, ומוכח דהם שייכים זה לזה ולכן אמרינן דגם הך קרא דובני אהרן יתקעו דזהו בדין על קרבן של כל יום בשעת נסכים שטעון שירה ג"כ ילפינן מקרא דותקעתם בחצוצרות לענין על איזה קרבן צריך לתקוע ולשיר בכל יום דבזה שוים דין הקרבן של כל יום לדין הקרבן של מועדים. אכן אינו מבואר למה השמיט הרמב"ם הדרשא דספרי דוביום שמחתכם אלו השבתות שעמד ע"ז המנ"ח, וגם צריך לבאר איך מפרש פשטיה דקרא דוביום שמחתכם, כיון שלא הזכיר אלא מועדים וראשי חדשים ובזה יש לומר דמפרש על הרגלים דכתיב בהו ושמחתם ובמועדיכם הוא על שאר המועדים ר"ה ויוהכ"פ דכתיבי בפ' מועדות בפ' פנחס, והרמב"ם לא פרט רגלים לבד משום שכללם בכלל המועדים אכן צריך באור למה השמיט דרשא דספרי. ונראה דסובר דכיון דתניא שם ר' נתן אומר אלו התמידים מוכח דבעיקר דין תקיעות על קרבן מיירי הספרי ות"ק מרבה רק שבתות בקרבן מוסף ור' נתן מרבה כל התמידים וכיון דבמתני' דתמיד תנן דבכל תמיד היו תוקעים א"כ מתני' כר' נתן אלא דבמתני' מפורש דבתקיעות דתמיד היו תוקעים בזמן נסכים, וכן ראיתי בילקוט בספרי זוטא דדריש ביום זה יום טוב ויום זה שבת וביום זה יוהכ"פ, שמחתכם אלו הרגלים ובמועדיכם אלו התמידים ומוכח דבא לדרוש ולרבות על כל קרבנות חובה שקבוע להם זמן דאיכא דין תקיעות וזה כבר מבואר במתני' דתמיד ושהתקיעות הם בזמן נסכים וכנ"ל.

י״א

בשבת מקטירין את שני בזיכי לבונה עם המוספין קודם ניסוך היין של מוספין, וכסדר שעושין בכל יום בבקר כך עושין בין הערבים חוץ מהרמת הדשן ממזבח החיצון וסדור המערכות והפייסות שאין עושין דברים אלו אלא בכל יום בשחר בלבד כמו שבארנו. קודם ניסוך היין של מוספים הכ"מ כתב ומ"מ צריך למוד מנין לו שהיו קודם לניסוך היין, וכתב הלח"מ ואפשר ליתן טעם דכיון דאיכא פלוגתא אי מוספים קודמים או לא לא מפשינן במחלוקת ומסתייה דמאחרים לבזיכים אחר מוספים גופייהו, אבל קודם ניסוך דידהו יש לנו להקדימם עכ"ד, וכתב ע"ז המל"מ ואין דבריו נראים דמדברי רבינו נראה דבזיכים אינם קודמים כי אם לניסוך היין, אבל לא למנחת הסולת ולפי דברי הרב גם למנחת הסולת היה להם לקדם, ועיין בירושלמי פ"ב דיומא סוף הל' ג' ועיי"ש היטב עכ"ד, והנה שם איתא חביתין קודמים ליין שזה לאשים ולא לספלים בזיכים ויין מי קודם, ולא מתניתא היא לבונה ליין כאן לקרבן יחיד כאן לקרבן גבור, ומפרש הק"ע דמה דפריך ולא מתניתא היא היינו מתני' דתנן בשבת בי"א, שנים בידם שני בזיכי לבונה וקא חשיב ליין בסוף כולם, ומשני כאן לקרבן יחיד כאן לקרבן צבור היינו דהאבעיא היא על יחיד שמביא לבונה לנדבה ויין לנסכים איזה מהם קודם ומתני' דתני בזיכים קודם ליין היינו בקרבן צבור. והנה פירושו תמוה דמה שכתב דלאו מתניתא היא היינו מתני' דתנן בשבת בי"א וכתב וקא חשיב ליין בסוף והוא תימה דהא יין חשיב בתחלה כדתנן בעצמו בט' ובכלל זה סולת ויין, וגם מה שמפרש דמה דאמר כאן לקרבן יחיד היינו דהאבעיא היא על יחיד שמביא לבונה לנדבה, היכי אשכחן שיחיד שמביא לבונה לנדבה שמניחים הלבונה בהבזיכים הא בהבזיכים מונחים תמיד הלבונה של לחם הפנים לכן מוכרח פירושו של הפ"מ שפירש דלאו מתניתא היא זהו ברייתא דלבונה קודם ליין, ומשני דהברייתא היא בקרבן יחיד דתרווייהו לא הוי תדיר והבעיא היא בקרבן צבור דהיין תדיר והבזיכים מקודש, ולפי פירושו סליק בבעיא מי קודם ותליא בבעיא דתדיר ומקודש, וא"כ יקשה לן פסקו של הרמב"ם דבזיכים קודם ליין של מוספים דהא בתדיר ומקודש פסק בפ"ט הל' ב' דיקדים איזה שירצה. והנה בגליון הש"ס שם כתב דבעיית הירוש' הוא ביין של תמיד והוא כמתני' שם דבזיכים קודמים למוספים, ועיי' בתו"י ביומא דף כ"ו ע"ב במתני' שם ולכן היין תדיר בכל יום והבזיכים רק בשבת והוי תדיר ומקודש, אבל הרמב"ם דפסק דמוספים קודמים לבזיכים ואיירי ביין של מוספים ובזה לא הוי היין תדיר כיון שגם היין של מוסף הוא רק בשבת כמו הבזיכים, והנה הפ"מ מפרש דהבעיא בירושל' היא ג"כ להלכה דמוספים קודמים לבזיכים והבעיא הוא ביין של מוספים ומ"מ סובר דיין הוי תדיר והיינו כיון דעיקר דין יין לקרבן צבור הוא תדיר אין נ"מ בין תמידים למוספים כיון שעכ"פ נסוך היין על קרבן הוא בכל יום ולפי סברתו יקשה לן שיטת הרמב"ם דפסק דבזיכים קודמים ליין. ונראה ע"פ מה דאיתא במנחות מ"ד ע"ב דפליגי רבי ורבנן אם מנחה ואח"כ נסכים או נסכים קודמים, ומסיק דבבאים עם הזבח לכו"ע מנחה ואח"כ נסכים ולכן בפני עצמם נמי מנחה ואח"כ נסכים, ורבי התם הוא דאיידי דאתחיל באכילה גמר לה לכולה מילתא דאכילה, אבל בפני עצמם נסכים עדיפי הואיל דמתאמרי שירה עלייהו וברמב"ם אינו מפורש הך דינא, ובעין משפט אות ה' ציין לפ"ו מהל' תמידים הל' ח' וכתב וע"ש מוכח דהלכה כחכמים, וכונתו משמע דשם פסק דנסכים הבאים בפ"ע אין אומרים עליהם שירה, ולפלא שכבר הקשו זה בתוס' שם וכתבו כיון שהיו ראויים לשירה ואולי רוצה ליישב בזה ההשמטה וסובר דהרמב"ם לא יסבור כתוס' עכ"פ פשוט הוא דהלכה כחכמים דמקודם מנחה ואח"כ נסכים, ומ"מ יש ללמוד מהא דאמר בגמ' אליבא דרבי דמש"ה בבאים עם הזבח מנחה ואח"כ נסכים דאיידי דאתחיל באכילה גמר לה לכולה מילתא דאכילה וא"כ ה"נ כיון דעומד בקרבן מוסף שהוא אכילת מזבח צריך לגמור החביתין שהוא ג"כ אכילת מזבח ואח"כ הנסכים, ואף דיש לחלק דשם מיירי במנחה שאחר הזבח דהמנחה ונסכים שייכים לזבח אבל הכא הבזיכים אינם שייכים להקרבן מוסף, מ"מ יש לומר כן כיון דעכ"פ עכשיו בא אחר הקרבן מוסף להקריב הבזיכים ולנסך היין אמרינן נמי כיון דאתחיל באכילה שהוא אחר קרבן של אכילת מזבח מקריב גם הבזיכים ולא יפסיק בניסוך היין. עוד יש להוסיף דבזבחים דף צ"ב אמר שמואל המתנדב יין מביא ומזלפו ע"ג האשים ופריך מדתניא יין לספלים או אינו אלא לאשים אמרת לא יכבה, ומשני הא ר' יהודה הא ר"ש והיינו אם דבר שאינו מתכוין אסור או מותר, וא"כ לשמואל כדמשני דהברייתא בקרבן יחיד הוא דלא כשמואל דכיון דסבר דמזלפו ע"ג האשים, א"כ אין חילוק בין יין לבזיכים דשניהם לאשים וע"כ דלשמואל הוא בקרבן צבור שמנסכו לשיתין, ואף דגם לשמואל יש לומר דברייתא כר' יהודה וכדמוקי הברייתא בזבחים מ"מ לא דמי דשם קתני בהדיא לא יכבה ומוכח דאתיא כר' יהודה דדשא"מ אסור, אבל הכא דקתני סתמא לבונה קודם ליין הו"ל לברייתא לפרש ביין של נדבת יחיד ושגם הוא מתנסך ולכן לשמואל ניחא יותר לומר דגם הברייתא בקרבן צבור לשיטתו, ומוכח לדידיה דגם בקרבן צבור בזיכים קודמים ליין המוספים ואף שהרמב"ם בפט"ז מהל' מעה"ק הל' י"ד פסק דלא כשמואל אף דפסק כר"ש דדבר שאינו מתכוין מותר, ועיין מה שכתבתי בזה בפ"ב ממעה"ק הל' א' מ"מ כיון דלשמואל שפיר טפי לאוקמי הברייתא דלבונה ליין בקרבן צבור ומוכח לדידיה דגם בקרבן צבור קודמים ליין, לכן פסק כן גם לדידן דאפשר לאוקמי הברייתא בקרבן יחיד ובטעמא נאמר כמש"כ מהגמ' דמנחות כיון דאתחיל באכילה. עוד יש לומר דמה דסבר הירושל' לחלק בין קרבן יחיד לקרבן צבור דצריך באור בטעמא דמילתא, ויש לומר בשני אופנים או דנימא כיון דנסכים שיייכי לקרבן מוסף שהקריבו אין סברא להפסיק בהקרבת הבזיכים, ועוד טעם יש לומר דנסכים דצבור חשיבי הואיל ואומרים עליהם שירה כדאמר במנחות דף מ"ד שהבאנו למעלה, ומטעם א' יש לומר דתליא בפלוגתא דר"מ וחכמים בזבחים דף מ"ד דר"מ סבר דנסכים חייבים עליהם משום פיגול בבאים עם הזבח וחכמים אומרים כיון דאדם מביא זבחו היום ונסכיו מכאן ועד עשרה ימים אין הזבח מפגלו, וכן פסק הרמב"ם בפ"ב מהל' מעה"ק הל' י"ב דמביא אדם זבחו היום ונסכיו אחר עשרה ימים אחד יחיד ואחד צבור, וא"כ אין טעם שלא יפסיקו בהקרבת הבזיכים בין קרבן מוסף ובין הנסכים, ובטעם ב' זה תליא בפלוגתא דרבי ורבנן במנחות דף מ"ד הנ"ל, ואפשר דהירושל' אינו מפרש פלוגתא דרבי ורבנן כמו דמפרש הבבלי אלא בעיקר דינא דמנחה ונסכים אבל להבבלי דאמר הך טעמא לרבי ורבנן פליגי עליה א"כ לא חשיבי נסכים לאקדומי משום דמתאמרי שירה עלייהו. איברא דשם בפלוגתא דרבי ורבנן הא מוקי הגמ' באין באים עם הזבח, וכבר הקשו שם התוס' דאיך אמר הואיל ומתאמרי שירה עלייהו וכתבו משום שהיו ראויים לומר שירה, א"כ אין ראיה דפליגי רבנן על רבי היכי שיאמרו באמת שירה על הנסכים, ומ"מ כיון דבבבלי לא מצינו דרבנן נמי מודו דהא דמתאמרי שירה עלייהו הוי מעלה לאקדומי, משמע דלא ס"ל כלל כן דאי הוי מודו הוי להגמ' לאסוקי טעמא לרבנן משום דבפועל לא יאמרו שירה על נסכים אלו ומוכח דרבנן לא סברי דהוי בזה טעמא להקדימם.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות תמידים ומוספין ו׳, מתוך הלכות תמידים ומוספין שבספר עבודה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות תמידים ומוספין כל הרמב״ם