הַתּוֹרָה
התחילו ללמוד

רמב״ם - הלכות תמידים ומוספין · פרק ה׳

ספר עבודה · 16 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות תמידים ומוספין · פרק ה׳
הלכה א׳
מִצְוַת עֲשֵׂה לְסַדֵּר לֶחֶם הַפָּנִים בְּכָל יוֹם שַׁבָּת עַל הַשֻּׁלְחָן לִפְנֵי ה' בַּהֵיכָל שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כד ח) "בְּיוֹם הַשַּׁבָּת בְּיוֹם הַשַּׁבָּת יַעַרְכֶנּוּ" וְגוֹ':
הלכה ב׳
וְדָבָר בָּרוּר בַּתּוֹרָה שֶׁהוּא שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה חַלּוֹת כָּל חַלָּה שְׁנֵי עֶשְׂרוֹנִים. וְעוֹרְכִין אוֹתוֹ שְׁנֵי סְדָרִים. שֵׁשׁ חַלּוֹת בְּכָל סֵדֶר. חַלָּה עַל גַּבֵּי חַלָּה וּבֵין כָּל שְׁתֵּי חַלּוֹת שְׁלֹשָׁה קָנִים שֶׁל זָהָב כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה הָרוּחַ מְנַשֶּׁבֶת בּוֹ. וְסוֹמֵךְ כָּל מַעֲרָכָה בִּשְׁתֵּי קְשָׂווֹת. וְנוֹתְנִין בְּצַד כָּל מַעֲרָכָה כְּלִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ קֹמֶץ לְבוֹנָה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כד ז) "וְנָתַתָּה עַל הַמַּעֲרֶכֶת לְבֹנָה זַכָּה". וּכְלִי זֶה הוּא הַנִּקְרָא בָּזָךְ. נִמְצְאוּ שְׁנֵי קֻמְצֵי לְבוֹנָה בִּשְׁנֵי הַבְּזִיכִין. וְשׁוּלַיִם הָיוּ לַבְּזִיכִין כְּדֵי שֶׁיַּנִּיחוּם עַל הַשֻּׁלְחָן:
הלכה ג׳
שְׁנֵי הַסְּדָרִים מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה. וּשְׁנֵי הַבְּזִיכִין מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה. וְהַסְּדָרִין וְהַבְּזִיכִין מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה. וְאֵין מְחַנְּכִין אֶת הַשֻּׁלְחָן אֶלָּא בְּלֶחֶם הַפָּנִים בְּשַׁבָּת. מִיּוֹם הַשַּׁבָּת לְיוֹם הַשַּׁבָּת מוֹצִיאִין אֶת הַלֶּחֶם שֶׁהוּא שָׁם עַל הַשֻּׁלְחָן מִשַּׁבָּת שֶׁעָבְרָה וּמְסַדְּרִין לֶחֶם אַחֵר. וְזֶה שֶׁמּוֹצִיאִין הוּא שֶׁחוֹלְקִין שְׁתֵּי הַמִּשְׁמָרוֹת הַנִּכְנֶסֶת וְהַיּוֹצֵאת עִם כֹּהֵן גָּדוֹל וְאוֹכְלִין אוֹתוֹ:
הלכה ד׳
וְכֵיצַד מְסַדְּרִין אֶת הַלֶּחֶם. אַרְבָּעָה כֹּהֲנִים נִכְנָסִים. שְׁנַיִם בְּיָדָן שְׁנֵי סְדָרִין. וּשְׁנַיִם בְּיָדָם שְׁנֵי בְּזִיכִין. וְאַרְבָּעָה מַקְדִּימִין לִפְנֵיהֶם שְׁנַיִם לִטֹּל שְׁנֵי סְדָרִים וּשְׁנַיִם לִטֹּל שְׁנֵי בְּזִיכִין שֶׁהָיוּ שָׁם עַל הַשֻּׁלְחָן. הַנִּכְנָסִין עוֹמְדִין בַּצָּפוֹן וּפְנֵיהֶם לַדָּרוֹם. וְהַיּוֹצְאִין עוֹמְדִים בַּדָּרוֹם וּפְנֵיהֶם לַצָּפוֹן. אֵלּוּ מוֹשְׁכִין וְאֵלּוּ מַנִּיחִין וְטִפְחוֹ שֶׁל זֶה בְּתוֹךְ טִפְחוֹ שֶׁל זֶה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כה ל) "לְפָנַי תָּמִיד":
הלכה ה׳
יָצְאוּ וְנָתְנוּ אֶת הַלֶּחֶם שֶׁהוֹצִיאוּ עַל שֻׁלְחַן זָהָב אַחַר שֶׁהָיָה בָּאוּלָם וְהִקְטִירוּ הַבְּזִיכִין. וְאַחַר כָּךְ מְחַלְּקִין הַחַלּוֹת. וְאִם חָל יוֹם הַכִּפּוּרִים לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת הַחַלּוֹת מִתְחַלְּקוֹת לָעֶרֶב:
הלכה ו׳
כֵּיצַד מַעֲשֵׂה לֶחֶם הַפָּנִים. מֵבִיא אַרְבַּע וְעֶשְׂרִים סְאִים חִטִּים הָרְאוּיִין לִמְנָחוֹת. וְשָׁפִין אוֹתָם וּבוֹעֲטִין בָּהֶן כִּשְׁאָר חִטֵּי מְנָחוֹת. וְטוֹחֲנִין אוֹתָן וּמְנַפִּין מֵהֶן בְּאַחַת עֶשְׂרֵה נָפָה אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים עִשָּׂרוֹן סלֶת. וְעוֹשִׂין מֵהֶם שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה חַלּוֹת מַצּוֹת. לֹא נִפָּה אוֹתָם בְּאַחַת עֶשְׂרֵה נָפָה אוֹ שֶׁלֹּא הוֹצִיאָן מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבַּע סְאִים הוֹאִיל וְנַעֲשׂוּ סלֶת מִכָּל מָקוֹם כְּשֵׁרוֹת. לֹא נֶאֶמְרוּ הַשִּׁעוּרִין הָאֵלּוּ אֶלָּא לְמִצְוָה:
הלכה ז׳
לִישָׁתָן וַעֲרִיכָתָן בַּחוּץ וַאֲפִיָּתָן בִּפְנִים בָּעֲזָרָה כִּשְׁאָר הַמְּנָחוֹת. וְלָשִׁין אוֹתָן אַחַת אַחַת. וְאוֹפִין אוֹתָן שְׁתַּיִם שְׁתַּיִם:
הלכה ח׳
וּשְׁלֹשָׁה דְּפוּסִין שֶׁל זָהָב הָיוּ לָהֶם. אֶחָד שֶׁנּוֹתְנִין בּוֹ הַחַלָּה וְהִיא בָּצֵק. וְהַשֵּׁנִי שֶׁאוֹפִין אוֹתָהּ בּוֹ. וְהַשְּׁלִישִׁי שֶׁנּוֹתְנִין אוֹתָהּ בּוֹ כְּשֶׁרוֹדֶה אוֹתָהּ מִן הַתַּנּוּר כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּתְקַלְקֵל:
הלכה ט׳
כָּל חַלָּה מֵהֶן מְרֻבָּעַת שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כה ל) "לֶחֶם הַפָּנִים" שֶׁיִּהְיוּ לוֹ פָּנִים רַבִּים. אֹרֶךְ כָּל חַלָּה מֵהֶן עֲשָׂרָה טְפָחִים. וְרָחְבָּהּ חֲמִשָּׁה טְפָחִים. וְרוּמָהּ שֶׁבַע אֶצְבָּעוֹת. וְהַשֻּׁלְחָן אָרְכּוֹ שְׁנֵים עָשָׂר טֶפַח וְרָחְבּוֹ שִׁשָּׁה טְפָחִים. נוֹתֵן אֹרֶךְ הַחַלָּה עַל רֹחַב הַשֻּׁלְחָן נִמְצֵאת הַחַלָּה יוֹצֵאת שְׁנֵי טְפָחִים מִכָּאן וּשְׁנֵי טְפָחִים מִכָּאן. וְכוֹפֵל אֶת הַיּוֹצֵא מִכָּאן וּמִכָּאן וְיִשָּׁאֵר בֵּין שְׁנֵי הַקְּצָווֹת רֶוַח בָּאֶמְצַע. וְכֵן מַנִּיחַ חַלָּה עַל גַּבֵּי חַלָּה עַד שֶׁעוֹרֵךְ שֵׁשׁ חַלּוֹת. וְכֵן עוֹשֶׂה בְּצַד הַמַּעֲרָכָה שְׁנִיָּה שֵׁשׁ חַלּוֹת:
הלכה י׳
אֵין אֲפִיַּת לֶחֶם הַפָּנִים דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת וְלֹא אֶת יוֹם טוֹב. אֶלָּא בְּעֶרֶב שַׁבָּת אוֹפִין אוֹתָן וְעוֹרְכִין אוֹתָן לְמָחָר. וְאִם חָלוּ שְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה לִהְיוֹת בַּחֲמִישִׁי וּבְעֶרֶב שַׁבָּת אוֹפִין אוֹתָן מִיּוֹם רְבִיעִי:
הלכה י״א
לֹא סִדּוּר הַקָּנִים וְלֹא נְטִילָתָן דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת. אֶלָּא מֵעֶרֶב שַׁבָּת נִכְנָס וְשׁוֹמְטָן וְנוֹתְנָן לְאֹרֶךְ הַשֻּׁלְחָן. וּבְאֶחָד בְּשַׁבָּת נִכְנָס וּמַכְנִיס אֶת הַקָּנִים בֵּין הַחַלּוֹת:
הלכה י״ב
סִדֵּר הַלֶּחֶם בְּשַׁבָּת כְּמִצְוָתוֹ וְלֹא הִנִּיחַ עִמּוֹ בְּזִיכֵי לְבוֹנָה עַד לְמָחָר וּלְשַׁבָּת הַבָּאָה הִקְטִיר הַבְּזִיכִין נִפְסַל הַלֶּחֶם וְאֵינוֹ קָדוֹשׁ. וְכֵן אִם סִדֵּר הַלֶּחֶם וְהַבְּזִיכִין בְּאֶחָד בְּשַׁבָּת וְהִקְטִיר הַבְּזִיכִין לְאַחַר שַׁבָּת הַבָּאָה הַלֶּחֶם אֵינוֹ קָדוֹשׁ וְנִפְסָל. אֲבָל אִם הִקְטִיר הַבְּזִיכִין בְּשַׁבָּת [לֹא] נִפְסַל הַלֶּחֶם:
הלכה י״ג
כֵּיצַד יַעֲשֶׂה בְּלֶחֶם וּבְזִיכִין שֶׁסִּדְּרָן לְאַחַר הַשַּׁבָּת. יַנִּיחֵם שָׁם עַל הַשֻּׁלְחָן עַד שֶׁיַּעֲבֹר עֲלֵיהֶן יוֹם הַשַּׁבָּת וְהֵן מְסֻדָּרִין. וְאַחַר כָּךְ יַקְטִיר הַבְּזִיכִין לְשַׁבָּת הַבָּאָה אַחַר הַשַּׁבָּת שֶׁעָבְרָה עֲלֵיהֶן וְהֵן מְסֻדָּרִין. שֶׁאֲפִלּוּ נִשְׁאַר הַלֶּחֶם עִם הַבְּזִיכִין עַל הַשֻּׁלְחָן כַּמָּה שַׁבָּתוֹת אֵין בְּכָךְ כְּלוּם:
הלכה י״ד
סִדֵּר אֶת הַלֶּחֶם וְאֶת הַבְּזִיכִין בְּשַׁבָּת כְּמִצְוָתָן וְהִקְטִיר אֶת הַבְּזִיכִין לְאַחַר הַשַּׁבָּת בֵּין לְאַחַר שַׁבָּת זוֹ בֵּין לְאַחַר שַׁבָּת אַחֶרֶת הַבָּאָה נִפְסַל הַלֶּחֶם. וַהֲרֵי הוּא כְּקָדָשִׁים שֶׁנִּפְסְלוּ שֶׁחַיָּבִין עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם פִּגּוּל וְנוֹתַר וְטָמֵא כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר:
הלכה ט״ו
נִפְרְסָה חַלָּה אַחַת מִן הַלֶּחֶם. אִם עַד שֶׁלֹּא הֵסִיר הַלֶּחֶם מֵעַל הַשֻּׁלְחָן נִפְרְסָה הַלֶּחֶם פָּסוּל וְאֵינוֹ מַקְטִיר עָלָיו אֶת הַבְּזִיכִין. וְאִם אַחַר שֶׁהֵסִיר הַלֶּחֶם נִפְרְסָה הַלֶּחֶם פָּסוּל וּמַקְטִיר עָלָיו אֶת הַבְּזִיכִין:
הלכה ט״ז
הִגִּיעַ זְמַן הַלֶּחֶם לַהֲסִירוֹ הֲרֵי זֶה כְּמִי שֶׁהֱסִירוֹ. וְאִם נִפְרַס הַלֶּחֶם מַקְטִיר הַבְּזִיכִין וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא פֵּרֵק הַמַּעֲרָכָה. נִטְמָא אֶחָד מִן הַסְּדָרִין בֵּין לִפְנֵי הַקְטָרָה בֵּין לְאַחַר הַקְטָרָה אוֹ שֶׁנִּטְמָא אֶחָד מִן הַבְּזִיכִין. הַטָּמֵא בְּטֻמְאָתוֹ וְהַטָּהוֹר בְּטָהֳרָתוֹ:

הר המוריה · הלכות תמידים ומוספין פרק ה׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

קרית ספר · הלכות תמידים ומוספין פרק ה׳

א׳
מצות קלו לעשות לחם הפנים ולסדרו בכל יום שבת לפני ה' בהיכל דכתיב ביום השבת יערכנו הכהן והוא י"ב חלות כדכתיב בקרא שנים עשר חלות כל חלה שני עשרונים כדכתיב שני עשרונים יהיה החלה האחת ועורכין אותו שני סדרים שש חלות בכל סדר דכתיב שתים מערכות שש המערכת ובין כל ב' חלות שלשה קנים דכתיב מנקיותיו ואלו הקנים שמנקין את הלחם מעפוש שהרוח מנשבת בין החלות על ידי סכוך הקנים בין כל חלה וחלה וסומך כל מערכה בשתי קשות דכתיב וקשותיו והיינו סניפין שמקשין את הלחם ומחזיקין אותו שלא ישבר ונותנין בצד כל מערכה כלי שיש בו קומץ לבונה דכתיב ונתת על המערכת לבונה זכה ועל היינו סמוך כדכתיב ועליו מטה מנשה ומתרגמינן סמיכין עלוהי על כל מערכת לבונה דהיינו שני בזיכין ושולים היה להם כדי שיניחום כדכתיב ונתת וקומץ לבונה היה בכל אחד דכתיב הכא לאזכרה וכתיב גבי קומץ אזכרה מה להלן קומץ אף כאן קומץ.
ג׳
שני הסדרים מעכבין זה את זה דכתיב בלחם הפנים חק עולם וכל היכא דכתיב חקה הוי לעכובא וכן הבזיכין מעכבין זה את זה והבזיכין והסדרים מעכבין זה את זה דחק עולם הוי עכובא אכולהו כדאמרן. ואין מחנכין את השלחן אלא בלחם הפנים בשבת כדכתיב ביום השבת יערכנו הכהן משבת לשבת מוציאין את הלחם שהוא על השלחן משבת שעברה ומסדרין לחם אחר דכיון דבשבת מסדרין כדכתיב ביום השבת יערכנו הכהן וכתיב לחם פנים לפני תמיד משמע דכשמסדרין אז מסלקין ולא קודם ומשום הכי צריכין ד' כהנים מהנכנסין לעבודה בשבת לשני סדרים ושני בזיכין וארבעה שיקדימו ליטול שני הסדרים ושני הבזיכין אלו מושכין ואלו מניחין עד שלא יגביהו המושכין מן השלחן אלו מניחין כדכתיב לפני תמיד. נתנו את הלחם על שלחן של זהב שבאולם דאין מורידין בקדש עד שיוקטרו הבזיכין דאין הלחם ניתר אלא בהקטרתם כדכתיב והיתה ללחם לאזכרה כדאמ' לעיל וביום הכפורים שחל להיות בשבת מתחלקות החלות לערב ולא למחר דלחם הפנים נפסל בלינה לאחר זמנו שנסתלק דכל המנחות משנתקדשו בכלי נפסלים בלינה דלחם הפנים הוי מנחה כדכתיב והיתה לאהרן ולבניו קאי אמנחה דכל דבר הבא מן התבואה מנחה הוא ומנחה נאמר בה קדש קדשים כחטאת ואשם הנאכלים ליום ולילה עד חצות והכא נמי כתיב ואכלוהו במקום קדוש כי קדש קדשים הוא מאשי ה' ואכלוהו מוסב על הלחם שהוא לשון זכר.
ו׳
מעשה לחם הפנים ארבעה ועשרים סאין דכיון דמחטים אתו ומתבואה ישנה נפיק עשרון מובחר מסאה והוו כ"ד עשרון לי"ב חלות כדכתיב שני עשרונים יהיה החלה האחת ומניפין אותו בי"א נפה הלכה למשה מסיני למצוה ולא לעכב ואף על גב דכתי' סלת נקחת נמי בחטים דכתיב ולקחת מכל מקום ובלבד שתהיה סלת בשעת אפיה מה שאין כן בשאר מנחות דכתיב הכא אותה אותה נקחת בחטים ולא שאר מנחות דחסה תורה על ממונן של ישראל לקנותו חטים שיביא לחם בזול בכל יום אבל שאר מנחות שאין באות תדיר לא הותרו לקנות כי אם סלת.
ז׳
לישתן ועריכתן בחוץ ואפייתן בפנים בעזרה כשאר המנחות לא אתברירא טעמא בגמרא אמאי לישתן ועריכתן בחוץ ולשין אותן אחד אחד דכתיב שני עשרונים יהיה החלה האחת מלמד שנלושות אחת אחת ואופין אותם שתים שתים דכתיב ושמת אותם שימה ראשונה שאתה עושה מהם דהיינו בתנור תהא בלשון אותם דמשמע שהיה נותן שתים בב' דפוסין יחד בתנור.
ח׳
וג' דפוסין של זהב וכל חלה מהן מרובעת שיהו לו פנים רבים כדכתיב לחם פנים אורך כל חלה עשרה טפחים ורחבה חמשה ורומה ז' אצבעות וכל השיעורין הלכה למשה מסיני והר' דוראן ז"ל תשובת ק"ל האריך בצורת לחם הפנים ובשתי הלחם ארכן לרוחב השלחן דכיון דהוו שתים מערכות וארכן כארך השלחן לא איפשר לאנחינהו אלא הכי.
י׳
אין אפיית לחם הפנים דוחה את השבת ולא את יום טוב דכיון דלישתן בחוץ איפשר למעבדינהו מאתמול דלא איפסל בלינה כל שלא נתקדש בכלי שרת וכן סדור הקנים ונטילתן אינו דוחה את השבת.
י״ב
סדר הלחם בשבת כמצותו ולא את הבזיכין עד למחר ולשבת הבאה הקטיר הבזיכין נפסל הלחם דכיון שנסדר כדינו בשבת נפסל בלינה דלן בלא בזיכין ואינו קדוש לחייב עליו משום פגול ונותר וטמא וכן סדרן בשבת והקטיר הבזיכין לאחר השבת הבאה הלחם אינו קדוש ולא נפסל דכיון שנסדר שלא כמצותו אין שלחן מקדשו ואפילו הגיע זמנו אבל הקטיר הבזיכין בשבת קדש ונפסל הלחם דכיון שנקטרו בזיכין כמצותן בשבת נפסל הלחם אף על פי שלא נסדר כמצותו כיצד יעשה בלחם ובזיכין שסדרן שלא בזמנן יניחם שם על השלחן עד שיעבור יום השבת והם מסודרין ולשבת הבאה אחר כך יקטיר הבזיכין שאפילו נשאר הלחם עם הבזיכין על השלחן כמה שבתות אין בכך כלום דאין שלחן מקדשו עד השבת ולשבת האחרת כבר הקטיר הבזיכין כמצותן.
י״ד
סדרן בשבת כמצותן והקטיר הבזיכין לאחר שבת זו או אחרת נפסל הלחם כיון שנסדרו כהלכתן ולא נקטרו הבזיכין כמצותן והוו כקדשים שנפסלו שחייבין עליהם משום פגול ונותר וטמא.
ט״ו
נפרסה טו חלה אחת עד שלא הסירו מעל השלחן פסול דכתיב קדש קדשים היא שאם נפרסה חלה אחת מהן כולן פסולות ואין מקטיר עליו את הבזיכין דהויא לה מנחה שחסרה קודם קמיצה וכתיב בה מן המנחה פרט לשחסרה קודם קמיצה ואם אחר שהסירו נפרס הלחם פסול דהוו שיירים שחסרו בין קמיצה להקטרה דמקטיר קומץ עלייהו ושיירים אסורין באכילה. הגיע זמן הלחם להסירו שהוא לאחר שש שעות הוי כמי שהסירו ואם נפרס הלחם מקטיר הבזיכין עליו אף על פי שלא פרק דכיון דבריר קומץ דידהו דקאי הבזיכין באפי נפשיה הילכך הגיע זמנה כמאן דקמצה דמיא. נטמאה אחד מן הסדרין בין לפני הקטרה בין לאחר הקטרה או אחד מן הבזיכין הטמא בטומאתו והטהור בטהרתו דאף על גב דהוי קרבן צבור הוי חלוק כשבט אחד שנטמאה בארבעה עשר בניסן דנדחה לפסח שני וטהורין עושים הראשון:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות תמידים ומוספין פרק ה׳

ז׳
לישתן ועריכתן בחוץ כו'. תנן בפ' שתי הלחם (דף צ"ה) אחת שתי הלחם ואחת לחם הפנים לישתן ועריכתן בחוץ ואפייתן בפנים ואינן דוחות את השבת ובגמ' הקשו הא גופא קשיא אמרת לישתן ועריכתן בחוץ אלמא מדת יבש לא נתקדשה ואפייתן בפנים אלמא מדת יבש נתקדשה ופירש"י דמדת יבש היא עשרון שנמדד בו ואם היתה מדת יבש מוקדשת היה נפסל ביוצא דס"ל לרש"י דכל שנתקדש בכלי נפסל ביוצא אך התוס' חולקים בזה וס"ל דאינו נפסל ביוצא אלא שקושית הגמ' היא דאי מדת יבש נתקדשה מיגניא מלתא אי אפיק להו אבראי, ובגמ' תירצו לזה דהאי תנא ס"ל דעשרון אינו מקדש אבל תנור מקדש. ונראה שהכוונה היא דכיון שהתנור מקדש אם היו אופין אותם בחוץ היה נפסל ביוצא לרש"י ולתוס' משום גנאי אלא שקשה יאפו בחוץ בתנור של חול דומיא דלישתן ועריכתן שהיתה בכלי חול שאם היתה בכלי שרת הוה בעי פנים וכדאמרינן בפ"ק דמנחות (דף ט') אלא נראה שהטעם הוא דבעינן שהתנור יקדש את הלחם וקי"ל דאין כלי שרת מקדשים כי אם בפנים וכמו שפסק רבינו סוף פ"ד מהל' פסה"מ. תו אמרינן התם אלא אי קשיא הא קשיא ואפייתן בפנים אלמא תנור מקדש ואין דוחות את השבת איפסלא בלינה ורב אשי רצה לתרץ לזה דמאי דתנן דאפייתן בפנים הכוונה היא במקום זריזין ולא בעזרה לפי שאין התנור מקדש אלא בחוץ יאפוה כהנים זריזים כדי שלא תחמיץ ובגמרא דחו דברי רב אשי הללו משום דמה נפשך אי אפיה בעינן זריזין לישה ועריכה נמי בעינן זריזין ואי לישה לא בעינן זריזין אפיה נמי לא בעינן זריזין שהרי בכל המלאכות הללו יש לחוש לחמוץ וסיימו בגמרא דהא דרב אשי בדותא היא וכתבו התוס' דתברה היא ומי ששנה זו לא שנה זו ע"כ. ומ"ש מרן ודוחק לומר וכו' אחר כל זה הדוחק אין ספק שכוונתו היא כך וכבר כתב בלשון מזה בפ"ח מהלכות אלו בדין ז' יע"ש:
נחלת הכלל · Warsaw, 1881

אבן האזל · הלכות תמידים ומוספין פרק ה׳

ד׳
וכיצד מסדרין את הלחם ארבעה כהנים נכנסים שנים בידם שני סדרין ושנים בידם שני בזיכין. וארבעה מקדימים לפניהם שנים ליטול שני סדרים ושנים ליטול שני בזיכין שהיו שם על השולחן, הנכנסין עומדין בצפון ופניהם לדרום. והיוצאין עומדין בדרום ופניהם לצפון אלו מושכין ואלו מניחין וטפחו של זה בתוך טפחו של זה. הנכנסין עומדים בצפון ופניהם לדרום. כתב הלח"מ כך הוא לשון המשנה והיינו כמ"ד שולחנות מזרח ומערב מונחים ורחבן צפון ודרום. וכן פירש"י שם וכן פסק רבינו בפ"ג מהל' בית הבחירה. וקשה דהא הוא פלוגתא דרבי ור"א בר"ש בפ' שתי הלחם דף צ"ח ואמרו שם דטעמא דרבי דגמר ממנורה ור"א סבר דמנורה גופא צפון ודרום מונחת ורבינו פסק בפ"ג מהל' בית הבחירה דצפון ודרום מונחת איך פסק דשולחן מזרח ומערב מונח הא טעמא דרבי דיליף ממנורה. וכיון דליתיה במנורה ליתיה בשולחן וצ"ע עכ"ל. והנה אפשר לומר דכיון דסתמא דמתני' בהלכה זו כן שהנכנסים עומדים בצפון פסק הרמב"ם כן אף דליכא טעמא דרבי וראיתי אח"כ שכן כתב החק נתן וכתב ואפשר מאיזה ילפותא גמר לה תנא. והנה אפשר לומר עוד דאיכא תרי סתמי שהתוס' על פלוגתא דרבי וראבר"ש כתבו דמתני' דכל הכלים שהיו במקדש ארכן לארכו של בית הוא כרבי. איברא דלכאורה א"א לומר כן דהא בכל הכלים נכלל גם המנורה. ובמנורה הא אינו פוסק הרמב"ם כרבי אלא דצפון ודרום היתה. אבל אח"כ ראיתי שהכ"מ בפ"ג מהל' בית הבחירה הל' י"ב בזה שכתב הרמב"ם וכן נרות המנורה כנגד רוחב הבית בין הצפון ובין הדרום כתב וז"ל ואין להקשות דסתם מתני' דפ' שתי הלחם אתיא כרבי דקתני כל הכלים שבמקדש ארכן לארכו של בית. דההוא כללא לאו דוקא דהא ארון לכ"ע ארכו לרחבו של בית כמו שנתבאר. ואדרבא יש להוכיח דאתיא כראבר"ש. ותנא ושייר ארון ונרות דאי כרבי קשיא מאי שייר דהאי שייר עכ"ל. א"כ לפי ד' הכ"מ איכא תרי סתמי בדין שולחן שהוא ממזרח למערב, אמנם בברייתא שם דמייתי הגמ' על הך מתני' תניא כל הכלים שבמקדש ארכן לארכו של בית חוץ מארון א"כ הך ברייתא ודאי סברה כרבי גם במנורה, אבל על מתני' דברי הכ"מ נכונים דע"כ סברה כרבי רק בשולחן ולא במנורה ושפיר איכא תרי סתמי אח"כ ראיתי שהזבח תודה כתב דאיכא תרי סתמי אבל לא העיר מהא דמנורה ולא הביא ד' הכ"מ. והנה בטעמא דמתני' דסתמה כרבי אף דלהלכה לא נוכל ללמוד ממנורה כתב הזבח תודה משום דלמ"ד צפון ודרום היו מונחים ע"כ יצאו השולחנות קצת לצד דרום אלא שכתבו רש"י ותוס' דכיון דלא הוי טפי מטפח לא חשיב, ולכן סברה מתני' דכיון דפשטיה דקרא דכתיב ואת השולחן תתן על צלע צפון משמע שיהיה כולו בצפון לכן קיי"ל דמזרח ומערב מונחים אף דלא נוכל ללמוד ממנורה, ונראה דטעם זה אינו מספיק דהא בעיקר אנו דנים על שולחן דמשה דמשמע דלהלכה מסדרים רק עליו את הלחם כדסבר ת"ק בברייתא במנחות דף צ"ט, וכן מוכח במתני' שם ע"ב וא"כ הא עלינו לדון על שולחן דמשה אם היה מזרח ומערב או צפון ודרום גם במשכן שבמדבר ושילה ונוב וגבעון וזה נראה פשוט דכשבנה שלמה הביהמ"ק והעמיד עשרה שולחנות לא שינה מקום הנחת שולחן דמשה מכפי שהיה מקודם, כיון דבודאי היה טעם איך להניח השולחן אם מזרח ומערב או צפון ודרום, וא"כ אין טעם לומר דבשביל שהיה חסרון מקום טפח להעשרה שולחנות, לכן קבעו מקום השולחן דמשה מזרח ומערב, ואפי' בקרש איתא בירושל' פי"ב דשבת הל' ג' דקרש שזכה להינתן בצפון ינתן בצפון בדרום ינתן בדרום וכ"ש הנחת החלות ודאי יותר מסתבר שלא ישנו את סדורם. והנה אפשר לומר טעם פשוט במה דסברה מתני' דמזרח ומערב היה השולחן דמשה שעליו לחם הפנים. שאם היה עומד מצפון לדרום א"כ היו צריכים הנכנסים המביאים את הסדרים ואת הבזיכים לעמוד במערב ופניהם למזרח, והיוצאים שמוציאים את הסדרים והבזיכים לעמוד במזרח ופניהם למערב, וא"כ יעמדו המכניסים אחוריהם כנגד בית קדשי הקדשים וזה ודאי אינו דרך כבוד וא"כ מסתבר שהשולחן והלחם הפנים צריכים להיות ממזרח למערב, כדי שהנכנסים והיוצאים יעמדו צפון ודרום אלא דלפי"ז קשה דלמה אמר הגמ' טעם אחר על רבי דלמד ממנורה ובאמת לא מצינו במקום אחר דרבי סבר כן במנורה ואולי משום דסתם כן במתני' דתמיד. והנה בעיקר פלוגתא דרבי וראבר"ש בברייתא לא הוזכר הנחת שולחן דמשה שעליו לחם הפנים. והיה אפשר לומר דבשולחן דמשה גם ראבר"ש מודה שהיה מונח מזרח ומערב משום הך טעמא שכתבנו ופליגי רק בסדר העשרה שולחנות דשלמה אלא דבהסוגיא שם פירש"י בדף צ"ט בד"ה אלא למ"ד מזרח ומערב וז"ל. ולמ"ד צפון ודרום ליכא למיפרך הכי דלדידיה הוי רוחבו ממזרח למערב וכו' ואמה רוחב דשולחן וכן משמע כל הסוגיא מקודם דשולחן דמשה היה מונח כמו השולחנות דשלמה. אבל יש לומר דכל זה מקודם בסוגיא אבל אח"כ דאמר מי סברת שולחן דמשה בהדייהו הוי יתיב לא דמידלו ליה וכו'. ולפי המסקנא אין הוכחה דשולחן דמשה היה מונח כסדר השולחנות דשלמה אלא דרש"י במתני' דדף צ"ט במה דתנן וארבעה כהנים נכנסים כתב להדיא וסתמא כמ"ד שולחנות מזרח ומערב מונחים אבל לדעת הרמב"ם נוכל לומר דלמסקנא לא תליא זה בזה. איברא דאכתי קשה דאם נימא דשולחן דמשה היה מונח מזרח ומערב א"כ למה אמר הגמ' טעמא דרבי דיליף ממנורה. וקשה לומר דלמסקנא נדחה כל הסוגיא שם בטעמא דרבי וראב"ש ויש לומר דלפי"מ שכתבנו דבשולחן דמשה מודה נמי ראבר"ש וכסתמא דמתני' דדף צ"ט דהנכנסים עומדים בצפון ופניהם לדרום. לכן לא אמר הגמ' בטעמא דרבי משום דכן היה שולחן דמשה דזה ע"כ אינו למוד על סדור העשרה שולחנות דשלמה כיון דבשולחן דמשה איכא טעמא דכן צריך להיות שהנכנסים יהיו עומדים בצפון ופניהם לדרום ולא שיהיו פניהם למזרח ואחוריהם למערב וכמש"כ וגם ראבר"ש מודה בזה לכן למד הגמ' על שולחנות דשלמה למר ממנורה ולמר מארון אבל מתני' דהנכנסים עומדים בצפון דמוכח שהשולחן עם הלחם הוא ממזרח למערב הלכה היא וכן פסק הרמב"ם ומיושב בפשיטות.
ז׳
לישתן ועריכתן בחוץ ואפייתן בפנים בעזרה כשאר המנחות ולשין אותן אחת אחת ואופין אותן שתים שתים. הלח"מ הקשה דבמנחות דף צ"ה פריך דמהא דתנן ברישא לישתם ועריכתם בחוץ אלמא מדת יבש לא נתקדשה והדר תני ואפייתם בפנים אלמא מדת יבש נתקדשה. ואמר שם מאי קושיא דילמא עשרון לא מקדש תנור מקדש אלא אי קשיא הא קשיא ואפייתם בפנים אלמא תנור מקדש ואין דוחות את השבת איפסלא בלינה. ואמר רב אשי מאי מבפנים במקום זריזין ואמר הגמ' ע"ז והא דרב אשי בדותא היא וכתבו התוס' ותברא מי ששנה זו לא שנה זו. וא"כ קשה על הרמב"ם שפסק ואפייתם בפנים ומוכח דתנור מקדש ואיך פסק בהל' י' דאין אפיית לחם הפנים דוחה את השבת אלא בערב שבת אופים אותם דהא כיון דתנור מקדש נפסלו בלינה. והקשה עוד מד' הרמב"ם בפ"ג דחביתי כה"ג דוחים את השבת שאם תאפה מבערב תפסל בלינה שהמרחשת מכלי הקדש היו. וכתב בזה הלח"מ דהרמב"ם אינו מפרש כפי' התוס' דכשדחי הגמ' תירוץ רב אשי צ"ל דתברא מי ששנה זו לא שנה זו אלא דהתנור מקדש קצת, אבל אינו מקדש ליפסל בלינה. והוכיח כן מד' הרמב"ם בסוף פי"ב מהל' מעה"ק שכתב דמחבת ומרחשת שתיהם מכלי שרת ומקדשים ותנור של מקדש של מתכת היה. ומוכח דאינו מקדש. אכן הקשה עוד דהא כתב הרמב"ם בפ"א מהל' כלי המקדש הל' י"ט כל המדות האלו קודש ומכלי השרת וחשיב שם עשרון וא"כ בלא תנור העשרון מקדש ונשאר הלח"מ בצ"ע. והנה לולי מה שהקשה הלח"מ מד' הרמב"ם בפ"ג גבי חביתי כה"ג היה אפשר לומר דהא הרמב"ם פוסק בפ"ג מהל' פסוה"מ הל' כ' דכלי שרת אין מקדשין אלא מדעת. וא"כ לא קשה לא מעשרון ולא מתנור דיכול למדוד בעשרון ולאפותם בתנור ע"מ שלא יתקדשו לפסול בלינה אבל ממה שכתב הרמב"ם גבי חביתי כה"ג מוכרח דלא מהני זה. ונראה לפי"מ שכתבתי בפי"ג מהל' מעה"ק הל' ד' בדעת הרמב"ם דאופה החביתים כל הי"ב חלות ומחלק כל חלה וחלה באומד ומקריב חצי בבוקר וחצי בערב, והשיג הראב"ד דהא כתיב מחציתה בבוקר ומחציתה בערב שלא יוסיף ולא יגרע, והוספתי עוד להקשות דהא כתיב עשרון סולת מחציתה בבוקר, ואמר הגמ' במנחות דף ח' הבא מנחה ואח"כ חוצהו וכן כתב הרמב"ם בהל' ב' מביא עשרון שלם וחוצהו בחצי עשרון שבמקדש, וא"כ למה כתב שאופים כל הי"ב חלות על בוקר וערב ביחד, וכתבתי שם דיש מיני מנחות מנחת סולת מנחת מחבת או מרחשת או מאפה תנור, ונמצא דמנחת מחבת או מרחשת או מאפה עוד לא נגמר שם מנחה עליה עד שתהיה מחבת או מרחשת או מאפה תנור, וכן מבואר בריש מנחות לשם מרחשת הוי שינוי קודש לת"ק דר"ש לכן ודאי סולת לא הוי עוד מנחה אם צריכה להעשות במחבת או במרחשת וכיון דכתיב עשירית האיפה סולת מנחה תמיד מחצית בבוקר וגו' ודרשינן מנחה מחציתה הרי שצריכה להיות מנחה קודם שיחצו אותה, ולכן אף דהגמ' יליף מהך קרא דמנחה מחציתה שצריך לחצות העשרון, וילפינן מזה דאינה קדושה לחצאים ופירש"י משום דכתיב מנחה מחציתה ואין מנחה פחותה מעשרון מ"מ גם זה ע"כ נלמוד מהך קרא דכשהיא מנחה גמורה והיינו אפויה ונגמרת צריך לחצות אותה דכן הוא פשטיה דקרא רק דילפינן נמי שגם העשרון צריך לחצות אותו, ויש לומר עוד דעיקר מה דילפינן ממנחה מחציתה שצריך לחצות העשרון זהו משום דרישא דקרא הא כתיב עשירית האיפה וע"ז כתיב מנחה מחציתה לכן צריך לחצות את העשירית האיפה, ונמצא שאנו למדים שני הדינים מהך קרא שצריך לחצות את העשירית האיפה וגם שצריך לחצות את החלות. ולפי"ז נוכל לבאר החלוק בין חביתי כה"ג שכתב הרמב"ם דאי אפשר שיאפו אותם מבערב שיפסלו בלינה, ובין לחם הפנים דאף דקיי"ל אין כלי שרת מקדשים אלא מדעת מ"מ גבי חביתי כה"ג כיון דכתיב מנחה מחציתה הבא מנחה ואח"כ חוצהו א"כ צריכה שתהיה מנחה מקודשת קודם שיחצו אותה, וכדאיתה בסוטה דף י"ד ע"ב סדר מנחות כיצד אדם מביא מנחה מתוך ביתו וכו' ונותנה בכלי שרת ומקדשה בכלי שרת ואח"כ קומץ ונותן הקומץ בכלי שרת ומקדשו בכלי שרת, ומבואר דקודם קמיצה צריך שתהיה המנחה מקודשת ולכן אם יאפו אותה מערב שבת תפסל בלינה וזה ודאי דכיון שצריך שהמרחשת מקדש את החלות צריך שיתקדשו בשעת עבודתם כדין כלי שרת, ולכן אי אפשר שבשעת גמרם במרחשת יחשוב שלא יתקדשו ורק למחר בשבת יניחו אותם במרחשת ויקדשו את החלות דאין עבודת המרחשת להניח בהם חלות נגמרות, ומבואר דדוקא בחביתי כה"ג אין עצה שיאפו מערב שבת ויהיה על דעת שלא יתקדשו החלות כיון דכתיב מנחה מחציתה, אבל לחם הפנים דלא כתיב מנחה קודם שיניחו הלחם על השולחן אפשר שיאפו על דעת שלא יתקדש הלחם עד שיניחו אותו בשבת על השולחן. איברא דאכתי יקשה מה שהוצרך הרמב"ם לומר שהמרחשת מכלי הקודש על זה שאם תאפה מבערב תפסל בלינה, כיון שהעשרון ג"כ כלי שרת וכמו שהבאנו וגם צריך שמהעשרון יחצו על שני חצאי עשרון א"כ גם בשביל העשרון יהי' נפסל בלינה וזה לא שייך לדברי הרמב"ם כאן אלא עיקר דברי הרמב"ם בפ"ג צריכים באור, והנה כבר כתבתי דמהברייתא דסוטה דף י"ד מבואר דמנחה צריך להקדישה בכלי שרת קודם קמיצה, והטעם ברור שצריך יהיה עליה שם מנחה ולקמוץ מן המנחה, והנה ר' יוחנן ור' אלעזר פליגי במנחות דף ח' בחביתי כה"ג דר' יוחנן אמר אינה קדושה לחצאים ור"א אמר מתוך שקריבה לחצאים קדושה לחצאים, ומביא ר' יוחנן הא דתניא מחצה משלם הוא מביא ואמר ר"א ההוא להביאה שלם מביתו נמצא דלר"א הא דכתיב מנחה מחציתה זהו רק להביאה שלם מביתו ואפשר לקדש גם בהחצי עשרון, אבל זה ודאי דקודם שיקטירו צריך לקדש המנחה אלא דסבר ר"א דאפשר לקדש גם מחציתה, ובפשוטו זהו בהחצי עשרון אבל אם באנו לדון אם אפשר לאפות מערב שבת ואז עלינו לומר שיתן לכתחלה המנחה בהעשרון ובהחצי העשרון ע"מ שלא תתקדש כדי שלא תפסל בלינה, בזה יש חילוק בין לדעת ר' יוחנן ובין לדעת ר"א דלר' יוחנן ע"כ צריך לקדש המנחה בהעשרון כיון דכתיב מנחה מחציתה הבא מנחה ואח"כ חוצהו, וא"כ צריך שיהיה עליה שם מנחה והיינו מקודשת אבל לר"א דסבר דזהו רק להביאה שלם מביתו א"כ אפי' בהחצי עשרון אינו מוכרח שצריך ליתן ולקדש בו דהא אפשר לקדשה אח"כ בהמרחשת דעל החצי עשרון ודאי אינו מפורש בקרא שצריך שיהי' עליה שם מנחה. ולפי"ז יש לומר דמשום זה כתב הרמב"ם הטעם שתפסל בלינה משום המרחשת כדי שיועיל הך טעמא אפי' לר"א דהא הך דינא שאפייתם דוחה שבת הוא מתני' במנחות דף צ"ו ועל הך מתני' אמר רבא בדף נ"א משום שאם תאפה מערב שבת תפסל מלינה, וא"כ א"א להרמב"ם לומר הטעם משום שתתקדש בהעשרון דהא לר"א אין הכרח שתתקדש קודם בהעשרון וממילא גם בהחצי עשרון אפשר ליתלו ע"מ שלא תתקדש לכן כתב הטעם בשביל המרחשת דבזה כו"ע מודו דא"א להקטיר המנחה בשבת קודם שתתקדש, וזה ודאי שאחר שתהיה נגמרת א"א לקדשה בשבת במרחשת שאין זה עבודתו להניח בו מנחה גמורה וע"כ שצריך שתתקדש כשתגמר במרחשת. ובאופן אחר יש לומר דגם להלכה שפסק הרמב"ם כר' יוחנן דאינה קדושה לחצאים דקרא דמנחה מחציתה מחצה משלם הוא מביא הוא לעכב שלא תתקדש חציה, מ"מ אין להוכיח ממה שהעשרון מקדש דדוחה שבת דבמנחות דף ט' אמר ר' יוחנן דבללה חוץ לחומת עזרה פסולה דאף דיציקה ובלילה כשרה בזר דמקמיצה ואילך מצות כהונה, מ"מ כיון דעשייתו בכלי הוא נהי דכהונה לא בעיא פנים בעיא וכבר כתבתי בהל' מעה"ק פ"ד הל' ז' בד"ה אלא דצריך לבאר, דהש"מ שם כתב דעשייתו בכלי היינו בכלי שרת וכד' הש"מ פירש"י במנחות דף ע"ד במתני' דתנן כל המנחות הנעשות בכלי טעונות שלשה מתנות שמן ופירש"י כל המנחות הנעשות בכלי שרת ומשמע מדבריו דגם קודם שנגמרו ליתנם במחבת ומרחשת גם המתן שמן יציקה ובלילה שנעשו בכלי הוא ג"כ כלי שרת, אבל הרמב"ם בפי"ג הל' ה' כתב דאחר הבלילה היה נותן לכלי שרת, והבאתי שם דברי הכ"מ והלח"מ ובארתי שם כד' הלח"מ דשיטת הרמב"ם דמקודם שהיה נותן במחבת ומרחשת לא היה הכלי כלי שרת ומשום דשיטתו דע"י קידוש בכלי שרת נפסל ביוצא, ומהגמ' מוכח דגם ר"ל מודה דעשייתו בכלי ומ"מ סבר דעשייתו בחוץ, ומוכח דשם מנחה אינו מחייב שכל העבודות שלה כמו יציקה ובלילה יהיו בכלי שרת, א"כ אפשר דאף דבחביתי כה"ג כתיב מעיקרא בקרא מנחה מ"מ אינו מוכרח שתהיה בתחלתה בכלי שרת דהא בעיקר מנחה נמי כתיב ונפש כי תקריב קרבן מנחה וגו', ויצק עליה שמן ונתן עליה לבונה, וא"כ ה"נ בחביתי כה"ג דכתיב עשירית האיפה סולת מנחה תמיד מחציתה בבקר, ודרשינן מנחה מחציתה אין הכרח שצריכה המנחה להתקדש קודם בהעשרון קודם שיחצו אותה ואף דמזה סבר ר' יוחנן דאינה קדושה לחצאים היינו דחצי עשרון אין לזה שם מנחה אבל אם הקדיש עשרון אף שלא נתקדשה עוד קדושת הגוף בכלי שרת אפשר לחצות את העשרון וליתן חציה בחצי עשרון ולא תתקדש, ומה דאמר הגמ' בסוטה דף י"ד דמנחה צריכה להתקדש בכלי שרת קודם קמיצה זהו דוקא קמיצה דקמיצה הוי כמו שחיטה וכמו דשחיטה הוי בבע"ח שנתקדש קדושת הגוף קודם שחיטה דמקודם שנפל בו מום א"א לפדותו ה"נ המנחה צריכה להיות קדושה קדושת הגוף קודם קמיצה. איברא דלכאורה דברינו מופרכים דשם בסוגיא פריך הגמ' לר' אלעזר מהברייתא דמנחה מחציתה מחצה משלם הוא מביא, ומשני לא נצרכה אלא להביאה שלם מביתו ולכאורה מה דאמר להביאה שלם מביתו היינו להקדישה אלא שלא להקדישה בכלי שרת דאם הוא חולין איזה נ"מ הוא אם היא בביתו או בעזרה, וא"כ ר' יוחנן סבר דצריך דוקא להקדיש העשרון קדושת הגוף, ואח"כ לחצות וליקח ממנו החצי עשרון וכן פסק הרמב"ם מהל' מעה"ק שכתב מביא עשרון שלם ומקדשו וחוצהו בחצי עשרון שבמקדש שאע"פ שהיא קריבה חציה אינה מתקדשת לחציין ומוכח מזה שכתב טעמא דמקדישו משום שאינה מתקדשת לחציין דמקדישו היינו קדושת הגוף בדין כלי שרת ואף שכתב לשון ומקדישו גם בפי"ב הלכה י"ג כתב לפי גירסתנו מקדישים, ואף שבכ"מ שם איתא מקדשים אפשר גם כאן צ"ל ומקדשו. אלא דאם נימא כן יקשה לן דברי הרמב"ם ביותר דלבד מה דקשה למה צריך לזה שתתקדש במרחשת, דהא מתקדשת בהעשרון ובזה כתבנו שכתב שיהיה מועיל גם לר"א משום דעיקר דין שדוחה את השבת הוא מתני' אבל קשה עוד יותר דתי' זה היה שייך אם טעמא דמתקדש במרחשת הי' מועיל בין לר' יוחנן בין לר"א, אבל באמת הא להלכה אינו מועיל טעמא דמתקדש במרחשת דהא כתב הרמב"ם בפ' ג' מהל' מעה"ק הל' ג' דהחלות של חביתי כה"ג אחד אחד היו נעשות, וכיון שלהלכה אינה מתקדשת לחצאים א"כ איך אפשר שתתקדש המנחה במרחשת אם לא נתקדשה בהעשרון דהא אינה מתקדשת לחצאים, ואף שהמל"מ שם מסתפק אם דוקא נילושות אחד אחד או גם אפייתם אחד אחד, אך אח"כ הכריע מלשון הרמב"ם שכתב לעשות שכונתו גם באפייתם וזה פשוט דכיון דילפינן זה מלחם הפנים מגז"ש דחוקה חוקה כמש"כ הלח"מ וחוקה הוא לעיכובא כדאמר הגמ' בהך סוגיא בדף ח'. והנה שם בסוגיא אמרינן הפריש חצי עשרון ודעתו להוסיף קדוש ובפשוטו צריך לפרש דדוקא אם דעתו להוסיף בעשרון זה שיהיה עשרון שלם דאז מתקדש מעכשיו החצי עשרון, אבל אם הפריש חצי עשרון ודעתו להוסיף עוד חצי עשרון ולהניח בחצי עשרון אינו קדוש, ולכאורה מוכח כן דאם בכה"ג שיוסיף חצי עשרון אחר ג"כ קדוש, א"כ למאי אמר ר' יוחנן דאינה קדושה לחצאים דהא ע"כ יוסיף עוד חצי עשרון על בין הערבים, אך באמת זה אינו דהא דאמר ר' יוחנן דאינה קדושה לחצאים היינו אם דעתו שאחר שיקריב החצי עשרון בבקר יפריש ויקדש חצי עשרון על בין הערבים ובזה אמר דאינה קדושה לחצאים אבל אם דעתו להוסיף ולקדש חצי עשרון שני קודם שיקריב חצי עשרון הראשון זה לא נקרא לחצאים כיון דאמרינן דדעתו להוסיף קדוש, ולפי"ז נימא דהא דאמר רב אשי לר' אלעזר דלא נצרכה אלא להביאה שלם מביתו היינו שיביא שלם מביתו ולא יקדש אלא חצי עשרון ויקריבנו בבקר, וחצי השני יקדשו אחר כן על הקרבת בין הערבים ובזה חולק ר' יוחנן וסבר דאינה קדושה לחצאין. ולפי"מ שהוכחנו, כן מוכח מדברי הרמב"ם דאפי' אם נימא דמה שכתב שהמנחה מתקדשת במרחשת זהו אפי' לר' אלעזר, אבל עכ"פ ע"כ צריך שיועיל זה להלכה וע"כ דאפשר שתתקדש המנחה במרחשת אף שנעשות אחד אחד, וא"כ אפשר לומר דגם להלכה צריך הוא להוכיח שע"כ תתקדש במרחשת דמשום העשרון אפשר להניחה בהעשרון ע"מ שלא תתקדש ולהניחה גם אח"כ בהחצי עשרון ע"מ שלא תתקדש, ומ"מ יתקיים בזה מנחה מחציתה הבא מנחה ואח"כ חוצהו כיון שמתחלה הביא העשרון לשם מנחה וע"מ שתתקדש אח"כ בשלימותה במרחשת אף שתתקדש חלות כיון דבדעתו להוסיף מתקדשת לחצאים. והנה אחר שעלה בדעתי ליישב מה דאין דוחה את השבת ולא אמרינן שנתקדש בכלי שרת ונפסל בלינה משום דכלי שרת אין מקדשין אלא מדעת ואפשר להניח בכלי שרת ע"מ שלא תתקדש, וכתבתי לסתור זה מד' הרמב"ם גבי חביתין, עיינתי בברכת הזבח במנחות דף צ"ה ע"ב וראיתי שכתב דבסוף פ' ר' ישמעאל כתב ישוב לזה ובבה"ז שהו"ל החפץ חיים באסיפת זקנים לא מצאתי זה, ומצאתי בבה"ז הישן שהביא בשם הגאון הקדוש ר' יעקב מטאמשב הי"ד שהיה ראש ישיבה בסלוצק שנהרג על קידוש השם, תשובה ארוכה לבעל בה"ז על מה ששאל לו ע"ד הרמב"ם בפ"ז שפסק דקצרו ביום כשר ודוחה שבת, ובתוך דבריו כתב זה דכיון דכ"ש אין מקדשין אלא מדעת אפשר לאפות השתי הלחם ע"מ שלא יתקדשו בתנור, והבה"ז דחה את דבריו מד' הרמב"ם גבי חביתין ולפימש"כ יתיישבו ד' הגאון הקדוש זצ"ל ועיקר תוכן דבריהם יבואו בעז"ה במקומם גבי עומר.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

שורשי הים · הלכות תמידים ומוספין פרק ה׳

ב׳
שורש על בסמוך או על ממש וסומך כל מערכה בשתי קצוות בצד כל מערכה. הנה בענין זה אי דרשי' על בסמוך או על ממש עיין בפ' שתי הלחם דפליגי תנאי בקרא דונתת על המערכת לבונה זכה אי בעינן על ממש או על בסמוך וכן בסוטה פ' אלו נאמרים דל"ו גבי קרא דונתת את הברכה על הר גריזים פליגי בהכי אי על ממש או אפי' בסמוך וכן בפ' כל המנחות דס"ב ע"א גבי קרא דוהניף הכהן אותם על לחם הבכורים פליגי בהכי ועיין בפ' הקומץ רבה דכ"ז ע"ב גבי אשר תאכל האש על המזבח דמספקא ליה לתלמודא אי בעינן התם על ממש. ואגב אומר מאי דק"ל קצת במאי דבעי התם חזקיה אברים שסדרן וסדר עליהן את המערכה מהו על העצים אמר רחמנא דוקא על העצים א"ד כיון דכתי' קרא אחרינא אשר תאכל האש את העולה על המזבח אי בעי עביד הכי ואי בעי עביד הכי וסלקא בתיקו. נמצא דמשום דאית לן תרי קראי דסתרן אהדדי דחד מינייהו משמע על העצים וחד מינייהו על המזבח קמספ"ל דילמא קרא קמא דוקא דהיינו על העצים ואידך דעל המזבח לאו דוקא א"ד אי בעי עביד הכי ואי בעי עביד הכי ואילו בההיא דפ' כל המנחות גבי קרא דוהניף הכהן על לחם הבכורים דאיכא אידך קרא דקאמר על שני הכבשים קאמר בברייתא אשתקל הכתו' ואיני יודע אי לחם ע"ג כבשים ואי כבשים ע"ג לחם ולא קאמר דקרא קמא דוקא ואידך לאו דוקא אלא אי בעי עביד הכי ואי בעי עביד הכי וי"ל ועיין במ"ש התוס' בפסחים פ' תמיד נשחט דס"ט ע"ב ד"ה לא אמרינן על בסמוך דהוק' להם דבפ' שתי הלחם דנ"ח פליגי אי בעינן על בסמוך או על ממש וכן בפרק אלו נאמרים דל"ו פליגי בקרא דונתת את הברכה על הר גריזים אי על בסמוך או על ממש וליכא למ"ד דעל לאו דוקא אלא או בסמוך או על ממש ותירצו דהדבר תלוי בסברא דגבי בזיכי לבונה דכתיב על המערכת כיון דבשע' הנחת לחם היו מניחים אותם ובשעת סילוקם היו מקטירין אותם סברא הוא דהוי לפחות בסמוך וכן גבי ונתת את הברכה על הר גריזים ס' הוא דלכל הפחות סמוך בעינן דאי לאו הכי למאי כתביה משא"כ גבי חמץ דהסברא הוא דלא קפיד קרא אלא שלא יהיו ברשותו והכי קאמר קרא לא תזבח הפסח על חמץ שיש ברשותך ועיין ג"כ בדבריהם במנחות פ' התודה דע"ח ע"ב ד"ה ולא בעינן על בסמוך שתירצו ההיא דהשוחט את התודה בפנים ולחמה בחוץ לחומה דלר"י לא בעי על בסמוך ואפי' חו' לחומת בית פאגי מקדש הלחם דאע"ג דכתיב על זבח התודה לא בעינן על בסמוך דסברא הוא דלא קפיד קרא לענין מקדש לחם אלא שיהיה הלחם קיים בעת שחיטת הזבח ובהכי מתקדש משא"כ גבי תנופה דשתי הלחם דפליגי תנאי בס"פ כל המנחות אי על ממש או על בסמוך וליכא למ"ד דלא בעינן על בסמוך דכיון דתנופה דשתי הלחם כעין הקרבת שני הכבשים הוא סברא דבעינן על בסמוך א"ד. ועפ"י קושייתם הנז' יישב מרן מלכא הרב המופ' כמוהרח"א נר"ו דברי רבינו בפ"ח מה' תמידין ומוספין הי"א שכתב כיצד הנפת הלחם עם שני כבשי עצרת כו' והק' הלח"מ שלא ביאר רבינו שהנפת הכבשי' בעודן חיים היה בצד שתי הלחם כמו שביאר בהנפת דלאחר שחי' שהיה צריך בצד שני הלחם ובגמ' מוכח דקודם שחיטה היה צריך שיהיה בצד השתי הלחם ועיין במה שנדחק הלח"מ אמנם ע"פ קושייתם דק"ל להתוס' מההיא דבזיכי לבונה דלכל הפחות בעינן על בסמוך וכאן גבי חמץ קאמר ר"י דלא בעינן על בסמוך ואיהו ז"ל לא ניחא ליה בתירוץ התוס' והוצרך לומר דגבי בזיכי לבונה ה"ט דלא דרשינן קרא דומייא דחמץ דכונת הכתוב לומר ונתת על המערכת לבונה זכה כלומר כל זמן שתתן מערכת תביא לבונה דומיא דלא תזבח על חמץ ואפי' שלא יהיה בסמוך אלא במקום אחר דא"כ משמע דקרא קפיד על הלבונה שכל שתתן מערכת צריך שתתן לבונה ואם לא תביא לבונה לא תתן מערכת דהלבונה מעכבת את המערכ' דהכי משמע פשטי' דקרא כי דרשינן לקרא הכי ונתת על המערכת כלומר צריך שתתן לבונה על המערכת כשתתן מערכת משא"כ איפכא כשיש לבונה ולא יש מערכת שאין המערכת מעכבתו והא ודאי אי אפשר לאומרו שהרי שנינו בפ' הקומץ רבה דכ"ז ע"ב ופסקה רבינו בפ"ה מה' ת"ומ דהסדרי' והבזיכים מעכבים זה את זה מדכתיב בהם חוקה יע"ש וכיון שכן ע"כ למדרש קרא דעל או על ממש או בסמוך משא"כ גבי קרא דאת שתי הלחם דכתיב והני' אותם על לחם הבכורים תנופה דמצינן למדרש קרא דומייא דעל חמץ והכונה לומר דכל שיש הנפת שתי הלחם צריך שיהיה שני הכבשים ואם לא יש לחם לא יש כבשים דשתי הלחם מעכבים את הכבשים והכבשים אינן מעכבים את הלחם וכמו שפסק רבינו בפ"ח מה' ת"ומ דט"ו דקבע הלכתא כר"ע דפליג אבן ננס בפ' התכלת דמ"ה יע"ש וכי פליגי תנאי בפ' כל המנחות דס"ב בקרא דוהניף אותם על לחם הבכורים אי על ממש או על בסמוך היינו משום דמשמע להו דהכבשים מעכבים את הלחם ואין שתי הלחם מעכבים את הכבשים ואמטו להכי לא מצו למדרש קרא דומייא דלא תזבח על חמץ דלא בעי' על ואפי' בסמוך משא"כ לדידן דקי"ל כר"ע דדרשינן קרא הכי דומייא דלא תזבח על חמץ ולא בעינן שיהיה הנפת שני הכבשים בעודן חיים שיהיו סמוכין לשני הכבשים ומה שהצריך לאחר שחיטה שיהיה בצד שתי הלחם היינו משום דהנפה דלאחר שחיטה ילפינן לה מאשם מצורע שהיה צריך תנופה ונפקא לן מזבחי שלמי צבור עם הלוג של שמן בבת אחת כמ"ש מרן. ולבי מגמגם בתי' זה דא"כ בפ' התכלת דמ"ה ע"ב אמאי קאמר תלמודא דטעמ' דר"ע דקא' הלחם מעכב את הכבשי' ואין כבשי' מעכבים את הלחם היינו משום דגמר יהיו מתהיינה יע"ש ולימא דטעמא דר"ע משום דדריש קרא דוהניף הכהן אותם על לחם הבכורים דומה דעל לחם חמץ וכיון שכן עכ"ל דהלחם מעכב הכבשים ואין הכבשים מעכבין אלא ודאי דאי לאו דגמר יהיו מתהיינה הו"ל למדרש קרא בעל ממש או בעל בסמו' וכיון שכן גבי קרא דונתת על המערכת נמי אפי' כי לית לן קרא לומר דב' מעכבין זא"ז פשטיה דקרא אית לן למדרש בעל ממש או בעל בסמוך והדרא קו' התוס' לדוכתא מ"ש מקרא דלא תזבח על חמץ ולית לן לתרוצי אלא כמו שתירצו הם ז"ל ואפשר לומר דשאני קרא דוהניף דאית לן למדרש קרא בעל ממש או בסמוך כיון דאיכא ג"ש דיהיה יהיה כדגמר ן' ננס כדאיתא התם בגמר' ואמטו להכי לאפוקי מהאי ג"ש הוצרך לומר דר"ע גמר ג"ש אחרינא ועדיין צ"י ועיין בתשו' רב צבי סי' קס"ח הביא הרבה מקומות דבעי' על ממש כגון קרא דעל כל קרבנך תקריב מלח ושנינו בזבחים ספגו במלח ודחה לזה דהתם כתיב קרא אחרינא ועל כל קרבן מנחתך במלח תמלח. אבל אידך קרא כתיב והזה הטהור על הטמא ושנינו בפי"ב דפרה הזה על שתי כלים ספק מחברו ומיצה עליו הזאתו פסולה דבעינן על ממש. וכן מחט שהיא נתונה על החרס ספק על המחט הזייתו פסולה. וכן בטהרת מצורע על תנוך אזנו בעינן על ממש ולא בסמוך כאותה ששנינו אין לו בהן ידו אין לו טהרת עולמית ולא אמרי' יתן לו בסמוך. וכן גבי שילוח הקן כתי' והאם רובצת על האפרוחים או על הבצים. ותנייא בפ' שילוח הקן דק"מ היתה יושבת ביניהם פטור מלשלח ע"ג חייב לשלח דבעינן על ממש ומתוך כך כתב דלעולם על ממש בעי' זולת היכא דאיכא סברא לומר דלאו דוקא היפך הדרך שכתבו התוס' דלעול' לא בעי' על ממש זולת היכ' דאיכ' סברא יע"ש. והנה ראיה זו שהביא מהא דטהרת המצורע דבעינן על ממש אישתמיט מיניה ההיא דאמרינן בפ"ק דמנחות ד"ט סע"ב דקאמר ליה ר"י לר"ז על בהן ידו הימנית ועל בהן רגלו הימנית דכתיב בשמן המצורע למה לי חד להכשיר צדדין וחד ליפסל צידי צדדין וכתב רש"י חד על בהן דיד ורגל להכשיר צדדין דדרשי' על בסמוך כדכתי' ועליו מטה מנשה וחד על בהן ליפסל צידי צדדין בשם התחתון שכנגד הכף דעל אמרי' ולא תחת יע"ש. והשתא משו"ה אמרי' דכל שאין לו בהן כלל אין לו טהרה משום יתורא דקרא דעל. ועיין עוד בזבחים פ"ב די"ט ע"א גבי קרא דבגדי כהונה דכתיב יהיו על בשרו דמצריך הש"ס שיהיה עליו ממש ולא יהיה דבר חוצץ. וע"ע במנחות דצ"ד ע"א לינפו בהדי הדדי קהוייא חציצה. ודע דבענין זה אי אמרינן על בסמוך או לא איפליגו ר"י ור"ל גבי השוחט את הפסח על החמץ דאמרי' שם בגמרא. אמר רשב"ל לעולם אינו חייב עד שיהא עמו בעזרה. ור"י אמר אף ע"פ שאין עמו בעזרה ושקיל וטרי שם אי פליגי בעל בסמוך או לא ומסיק אמרי לעולם בעל בסמוך קמפלגי וצריכא דאי איפליגי לענין חמץ הו"א בההוא קאמר ר"י לא בעי' על בסמוך משום דאיסור הוא וכל היכא דאיתיה איתיה אבל לענין מקדש לחם לא קדיש ליה אלא בפנים אימא מודה ליה לרשב"ל דבעינן על בסמוך וכו'. ואי אשמועינן לענין מקדש לחם הו"א בהא קאמר רשב"ל דבעינן על בסמוך אבל לענין חמץ אימא מודה ליה לר"י קמ"ל. ואיכא למידק לכאור' דהיכי תיסק אדעתין דהכא בחמץ מודה ליה דלא בעי' על בסמוך מאחר דשמעינן ליה לרשב"ל דס"ל בעלמא התראת ספק לאו שמיה התראה דמה"ט הוה בעי' מימ' מעי' דבהא פליגי רשב"ל ור"י וא"כ איך יתכן לו' דרשב"ל מוד' לר"י דלא בעי' על בסמוך. וראיתי להלח"מ בפ"א מה' ק"פ ד"ה שכתב דלפו' מאי דאמרינן השתא דפליגי בעל בסמוך מיירי תלמודא דהמותרה ידע ואומר בפירוש אעפ"כ אני עושה דאלת"ה למה ליה לר"ל טעמא אחרינא לימ' טעמא משום התראת ספק עכ"ל וכ"כ בס' סם חיי ועיין בס' מלכי בקדש מ"ש שם ודבריו קשים כאשר א' הרואה יראה יע"ש ואני תמיה עליהם דאין מקום לקו' זו כלל וכלל דכי פליגי בהתראת ספק לא נ"מ מידי אלא לענין מלקות דלמ"ד שמה התראה לקי ולמאן דאמר לא שמה התראה לא לקי אבל לענין איסור לאו דלא תשחט על חמץ לכ"ע עובר על לאו זה לא כן כי פליגי אי בעינן על בסמוך או לא בעינן על בסמוך נ"מ לענין העברת לאו זה דלא תשחט על חמץ דלמ"ד על בסמוך כל שאינו בסמוך לא עבר על לאו זה ולמ"ד דלא בעי' על בסמוך עובר על לאו הזה והשת' מעיקרא כי הוה ס"ד לומר דפליגי בהתרא' ס' היינו לו' לענין מלקות דוקא ולכ"ע לא בעינן על בסמוך כדי לעבור על לאו דלא תשחט משא"כ לפום קושטא דאמרינן דפליגי בעל בסמוך לרשב"ל ליכא לאו דלא תשחט אלא דוקא בסמוך ומשו"ה קאמר שפיר דאי אשמועי' לענין תודה לא הוה שמעינן מינה לענין חמץ אלא הו"א דמודה רשב"ל דלא בעינן על בסמוך אלא אפי' שאינו בסמוך עובר על הלאו אבל מילקא לא לקי משום דהוי התראת ספק ודוק שהוא מבואר ופשוט.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות תמידים ומוספין ה׳, מתוך הלכות תמידים ומוספין שבספר עבודה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
כל הפרקים · הלכות תמידים ומוספיןכל הרמב״ם