הַתּוֹרָה
התחילו ללמוד

רמב״ם - הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה · פרק ז׳

ספר אהבה · 16 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה · פרק ז׳
הלכה א׳
מִצְוַת עֲשֵׂה עַל כָּל אִישׁ וְאִישׁ מִיִּשְׂרָאֵל לִכְתֹּב סֵפֶר תּוֹרָה לְעַצְמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לא יט) ״וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה״. כְּלוֹמַר כִּתְבוּ לָכֶם תּוֹרָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ שִׁירָה זוֹ, לְפִי שֶׁאֵין כּוֹתְבִין אֶת הַתּוֹרָה פָּרָשִׁיּוֹת פָּרָשִׁיּוֹת. וְאַף עַל פִּי שֶׁהִנִּיחוּ לוֹ אֲבוֹתָיו סֵפֶר תּוֹרָה מִצְוָה לִכְתֹּב מִשֶּׁלּוֹ. ואִם כְּתָבוֹ בְּיָדוֹ הֲרֵי הוּא כְּאִלּוּ קִבְּלָהּ מֵהַר סִינַי. וְאִם אֵינוֹ יוֹדֵעַ לִכְתֹּב אֲחֵרִים כּוֹתְבִין לוֹ. וְכָל הַמַּגִּיהַּ סֵפֶר תּוֹרָה וַאֲפִלּוּ אוֹת אַחַת הֲרֵי הוּא כְּאִלּוּ כְּתָבוֹ כֻּלּוֹ:
הלכה ב׳
וְהַמֶּלֶךְ מִצְוָה עָלָיו לִכְתֹּב סֵפֶר תּוֹרָה אֶחָד לְעַצְמוֹ לְשֵׁם הַמֶּלֶךְ יָתֵר עַל סֵפֶר שֶׁיִּהְיֶה לוֹ כְּשֶׁהוּא הֶדְיוֹט שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יז יח) ״וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ״ וְגוֹ׳‎. וּמַגִּיהִין אוֹתוֹ מִסֵּפֶר הָעֲזָרָה עַל פִּי בֵּית דִּין הַגָּדוֹל. זֶה שֶׁהָיָה לוֹ כְּשֶׁהוּא הֶדְיוֹט מַנִּיחוֹ בְּבֵית גְּנָזָיו. וְזֶה שֶׁכָּתַב אוֹ שֶׁנִּכְתַּב לוֹ אַחַר שֶׁמָּלַךְ יִהְיֶה עִמּוֹ תָּמִיד. וְאִם יָצָא לַמִּלְחָמָה סֵפֶר תּוֹרָה עִמּוֹ. נִכְנָס וְהוּא עִמּוֹ. יוֹשֵׁב בַּדִּין וְהוּא עִמּוֹ. מֵסֵב וְהוּא כְּנֶגְדּוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יז יט) ״וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו״:
הלכה ג׳
לֹא הָיָה לוֹ סֵפֶר תּוֹרָה קֹדֶם שֶׁיִּמְלֹךְ צָרִיךְ לִכְתֹּב לוֹ אַחַר שֶׁמָּלַךְ שְׁנֵי סִפְרֵי תּוֹרָה. אֶחָד מַנִּיחוֹ בְּבֵית גְּנָזָיו. וְהַשֵּׁנִי יִהְיֶה עִמּוֹ תָּמִיד לֹא יָסוּר מֵעִמּוֹ אֶלָּא בַּלַּיְלָה בִּלְבַד וּכְשֶׁיִּכָּנֵס לְבֵית הַמֶּרְחָץ אוֹ לְבֵית הַכִּסֵּא אוֹ לִישֹׁן עַל מִטָּתוֹ:
הלכה ד׳
סֵפֶר תּוֹרָה שֶׁכְּתָבוֹ בְּלֹא שִׂרְטוּט אוֹ שֶׁכְּתָבוֹ מִקְצָתוֹ עַל הַגְּוִיל וּמִקְצָתוֹ עַל הַקְּלָף פָּסוּל אֶלָּא אוֹ כֻּלּוֹ עַל הַגְּוִיל אוֹ כֻּלּוֹ עַל הַקְּלָף. וְכֵיצַד כּוֹתְבִין סֵפֶר תּוֹרָה. כּוֹתֵב כְּתִיבָה מְתֻקֶּנֶת נָאָה בְּיוֹתֵר. יַנִּיחַ בֵּין כָּל תֵּבָה וְתֵבָה כִּמְלֹא אוֹת קְטַנָּה וּבֵין אוֹת לְאוֹת כִּמְלֹא חוּט הַשַּׂעֲרָה וּבֵין כָּל שִׁיטָה וְשִׁיטָה כִּמְלֹא שִׁיטָה. וְאֹרֶךְ כָּל שִׁיטָה וְשִׁיטָה שְׁלֹשִׁים אוֹתִיּוֹת כְּדֵי לִכְתֹּב לְמִשְׁפְּחוֹתֵיכֶם לְמִשְׁפְּחוֹתֵיכֶם לְמִשְׁפְּחוֹתֵיכֶם תְּלָתָא זִמְנֵי. וְזֶה הוּא רֹחַב כָּל דַּף וְדַף. וְלֹא תְּהֵא שִׁיטָה קְצָרָה מִזֶּה כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא הַדַּף כְּאִגֶּרֶת. וְלֹא אָרְכָּהּ יוֹתֵר עַל זֶה כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהוּ עֵינָיו מְשׁוֹטְטוֹת בַּכְּתָב:
הלכה ה׳
לֹא יְמַעֵט הַכְּתָב מִפְּנֵי הָרֶוַח שֶׁבֵּין פָּרָשָׁה לְפָרָשָׁה. נִזְדַּמְּנָה לוֹ תֵּבָה בַּת חָמֵשׁ אוֹתִיּוֹת לֹא יִכְתֹּב שְׁתַּיִם בְּתוֹךְ הַדַּף וְשָׁלֹשׁ חוּץ לַדַּף אֶלָּא כּוֹתֵב שָׁלֹשׁ בְּתוֹךְ הַדַּף וּשְׁתַּיִם חוּץ לַדַּף. לֹא נִשְׁאַר מִן הַשִּׁיטָה כְּדֵי לִכְתֹּב שָׁלֹשׁ אוֹתִיּוֹת מֵנִיחַ הַמָּקוֹם פָּנוּי וּמַתְחִיל מִתְּחִלַּת הַשִּׁיטָה:
הלכה ו׳
נִזְדַּמְּנָה לוֹ תֵּבָה בַּת שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת לֹא יִזְרְקֶנָּה בֵּין הַדַּפִּין אֶלָּא יַחֲזִיר לִתְחִלַּת הַשִּׁיטָה. נִזְדַּמְּנָה לוֹ בְּתוֹךְ הַשִּׁיטָה תֵּבָה בַּת עֶשֶׂר אוֹתִיּוֹת אוֹ פָּחוֹת אוֹ יָתֵר וְלֹא נִשְׁאַר מִן הַשִּׁיטָה כְּדֵי לִכְתֹּב אֶת כֻּלָּהּ בְּתוֹךְ הַדַּף אִם יָכוֹל לִכְתֹּב חֶצְיָהּ בְּתוֹךְ הַדַּף וְחֶצְיָהּ חוּץ לַדַּף כּוֹתֵב וְאִם לָאו מֵנִיחַ הַמָּקוֹם פָּנוּי וּמַתְחִיל מִתְּחִלַּת הַשִּׁיטָה:
הלכה ז׳
וּמֵנִיחַ בֵּין כָּל חֻמָּשׁ וְחֻמָּשׁ אַרְבַּע שִׁיטִין פְּנוּיוֹת בְּלֹא כְּתִיבָה לֹא פָּחוֹת וְלֹא יָתֵר. וְיַתְחִיל הַחֻמָּשׁ מִתְּחִלַּת שִׁיטָה חֲמִישִׁית. וּכְשֶׁיִּגְמֹר אֶת הַתּוֹרָה צָרִיךְ שֶׁיִּגְמֹר בְּאֶמְצַע שִׁיטָה שֶׁבְּסוֹף הַדַּף. וְאִם נִשְׁאַר מִן הַדַּף שִׁיטִין הַרְבֵּה מְקַצֵּר וְעוֹלֶה וּמַתְחִיל מִתְּחִלַּת הַשִּׁיטָה שֶׁבְּסוֹף הַדַּף וְלֹא יִגְמֹר אֶת הַשִּׁיטָה. וּמִתְכַּוֵּן עַד שֶׁיִּהְיֶה (דברים לד יב) ״לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל״ בְּאֶמְצַע שִׁיטָה שֶׁבְּסוֹף הַדַּף:
הלכה ח׳
וְיִזָּהֵר בָּאוֹתִיּוֹת הַגְּדוֹלוֹת וּבָאוֹתִיּוֹת הַקְּטַנּוֹת וּבָאוֹתִיּוֹת הַנְּקֻדּוֹת וְאוֹתִיּוֹת הַמְשֻׁנּוֹת כְּגוֹן הַפֵּאִי״ן הַלְּפוּפוֹת וְהָאוֹתִיּוֹת הָעֲקֻמּוֹת כְּמוֹ שֶׁהֶעְתִּיקוּ הַסּוֹפְרִים אִישׁ מִפִּי אִישׁ. וְיִזָּהֵר בַּתָּגִין וּבְמִנְיָנָן. יֵשׁ אוֹת שֶׁיֵּשׁ עָלֶיהָ תָּג אֶחָד וְיֵשׁ אוֹת שֶׁיֵּשׁ עָלֶיהָ שִׁבְעָה. וְכָל הַתָּגִין כְּצוּרַת זַיִנִּי״ן הֵן דַּקִּין כְּחוּט הַשַּׂעֲרָה:
הלכה ט׳
כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ לֹא נֶאֶמְרוּ אֶלָּא לְמִצְוָה מִן הַמֻּבְחָר. וְאִם שִׁנָּה בְּתִקּוּן זֶה אוֹ שֶׁלֹּא דִּקְדֵּק בַּתָּגִין וְכָתַב כָּל הָאוֹתִיּוֹת כְּתִקּוּנָן אוֹ שֶׁקֵּרֵב אֶת הַשִּׁיטִין אוֹ הִרְחִיקָן אוֹ הֶאֱרִיכָן אוֹ קִצְּרָן הוֹאִיל וְלֹא הִדְבִּיקָן אוֹת בְּאוֹת וְלֹא חִסֵּר וְלֹא הוֹתִיר וְלֹא הִפְסִיד צוּרַת אוֹת אַחַת וְלֹא שִׁנָּה בִּפְתוּחוֹת וּסְתוּמוֹת הֲרֵי זֶה סֵפֶר כָּשֵׁר:
הלכה י׳
יֵשׁ דְּבָרִים אֲחֵרִים שֶׁלֹּא נֶאֶמְרוּ בַּגְּמָרָא וְנָהֲגוּ בָּהֶם הַסּוֹפְרִים וְקַבָּלָה הוּא בְּיָדָם אִישׁ מִפִּי אִישׁ. וְהֵן שֶׁיִּהְיוּ מִנְיַן הַשִּׁיטִין שֶׁבְּכָל דַּף וְדַף לֹא פָּחוֹת מִשְּׁמוֹנָה וְאַרְבָּעִים וְלֹא יָתֵר עַל שִׁשִּׁים. וְשֶׁיִּהְיֶה הָרֶוַח שֶׁבֵּין פָּרָשָׁה לְפָרָשָׁה כְּמוֹ תֵּשַׁע אוֹתִיּוֹת אֲשֶׁר אֲשֶׁר אֲשֶׁר. וְשֶׁיִּהְיֶה בְּרֹאשׁ הַשִּׁיטִין לְמַעְלָה מִשִּׁירַת הַיָּם (שמות יד כח לא) ״הַבָּאִים. בַיַּבָּשָׁה. הַשֵּׁם. מֵת. בְּמִצְרַיִם״. חָמֵשׁ שִׁיטִין. וּלְמַטָּה מִן הַשִּׁירָה חָמֵשׁ שִׁיטִין תְּחִלַּת כָּל שִׁיטָה מֵהֶן כָּךְ. (שמות טו כ כג) ״וַתִּקַּח. אַחֲרֶיהָ. סוּס. וַיֵּצְאוּ. וַיָּבֹאוּ״. וְיִהְיֶה בְּרָאשֵׁי הַשִּׁיטִין לְמַעְלָה מִשִּׁירַת הַאֲזִינוּ. (דברים לא כט ל) ״וְאָעִידָה. אַחֲרֵי. הַדֶּרֶךְ. בְּאַחֲרִית. לְהַכְעִיסוֹ. קְהַל״. שֵׁשׁ שִׁיטִין. וּלְמַטָּה מִמֶּנָּה חָמֵשׁ שִׁיטִין (דברים לב מד מז) ״וַיָּבֹא. לְדַבֵּר. אֲשֶׁר. הַזֹּאת. אֲשֶׁר״:
הלכה י״א
וְכָל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ לְמִצְוָה מִן הַמֻּבְחָר וְאִם שִׁנָּה לֹא פָּסַל. אֲבָל אִם כָּתַב הַמָּלֵא חָסֵר אוֹ הֶחָסֵר מָלֵא. אוֹ שֶׁכָּתַב מִלָּה שֶׁהִיא קְרִי וְכָתַב כִּקְרִיאָתָהּ כְּגוֹן שֶׁכָּתַב יִשְׁכָּבֶנָּה בִּמְקוֹם יִשְׁגָּלֶנָּה וּבַטְּחֹרִים בְּמָקוֹם וּבַעֲפלִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֵן. אוֹ שֶׁכָּתַב פָּרָשָׁה פְּתוּחָה סְתוּמָה אוֹ סְתוּמָה פְּתוּחָה. אוֹ שֶׁכָּתַב הַשִּׁירָה כִּשְׁאָר הַכְּתָב. אוֹ שֶׁכָּתַב פָּרָשָׁה אַחַת כְּשִׁירָה הֲרֵי זֶה פָּסוּל וְאֵין בּוֹ קְדֻשַּׁת סֵפֶר תּוֹרָה כְּלָל אֶלָּא כְּחֻמָּשׁ מִן הַחֻמָּשִׁין שֶׁמְּלַמְּדִין בָּהּ הַתִּינוֹקוֹת:
הלכה י״ב
סֵפֶר תּוֹרָה שֶׁאֵינוֹ מֻגָּהּ אָסוּר לִשְׁהוֹתוֹ יוֹתֵר עַל שְׁלֹשִׁים יוֹם אֶלָּא יְתַקֵּן אוֹ יִגָּנֵז. סֵפֶר תּוֹרָה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שָׁלֹשׁ טָעֵיּוֹת בְּכָל דַּף וְדַף יְתַקֵּן וְאִם הָיוּ אַרְבַּע יִגָּנֵז. וְאִם הָיָה רֹב הַסֵּפֶר מֻגָּהּ וְהַשְּׁאָר יֵשׁ בּוֹ אַרְבַּע טָעֻיּוֹת בְּכָל דַּף וְנִשְׁאָר אֲפִלּוּ דַּף אֶחָד מֵאוֹתוֹ הַשְּׁאָר הַמְשֻׁבָּשׁ בְּלֹא אַרְבַּע טָעֵיּוֹת הֲרֵי זֶה יְתַקֵּן:
הלכה י״ג
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁכָּתַב הַמָּלֵא חָסֵר שֶׁנִּמְצָא תּוֹלֶה הָאוֹתִיּוֹת שֶׁשָּׁכַח בֵּינֵי הַשִּׁיטוֹת. אֲבָל אִם כָּתַב הֶחָסֵר מָלֵא אֲפִלּוּ יֵשׁ בְּכָל דַּף וְדַף כַּמָּה טָעֵיּוֹת הֲרֵי זֶה מְתַקֵּן מִפְּנֵי שֶׁהוּא גּוֹרֵד וְאֵינוֹ תּוֹלֶה:
הלכה י״ד
מֻתָּר לִכְתֹּב הַתּוֹרָה כָּל חֻמָּשׁ וְחֻמָּשׁ בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְאֵין בָּהֶן קְדֻשַּׁת סֵפֶר תּוֹרָה. אֲבָל לֹא יִכְתֹּב מְגִלָּה בִּפְנֵי עַצְמָהּ שֶׁיִּהְיֶה בָּהּ פָּרָשִׁיּוֹת. וְאֵין כּוֹתְבִין מְגִלָּה לְתִינוֹק לְהִתְלַמֵּד בָּהּ. וְאִם דַּעְתּוֹ לְהַשְׁלִים עָלֶיהָ חֻמָּשׁ מֻתָּר. כָּתַב מְגִלָּה שָׁלֹשׁ שָׁלֹשׁ תֵּבוֹת בְּשִׁיטָה אַחַת מֻתָּר:
הלכה ט״ו
מֻתָּר לְדַבֵּק תּוֹרָה נְבִיאִים וּכְתוּבִים בְּכֶרֶךְ אֶחָד. וּמַנִּיחַ בְּכָל חֻמָּשׁ וְחֻמָּשׁ אַרְבַּע שִׁיטִין. וּבֵין כָּל נָבִיא וְנָבִיא שָׁלֹשׁ שִׁיטִין. וּבֵין כָּל נָבִיא וְנָבִיא מִשְּׁנֵים עָשָׂר שָׁלֹשׁ שִׁיטִין שֶׁאִם בָּא לַחְתֹּךְ חוֹתֵךְ. וְסִדּוּרָן שֶׁל נְבִיאִים כָּךְ הוּא. יְהוֹשֻׁעַ. שׁוֹפְטִים. שְׁמוּאֵל. מְלָכִים. יִרְמְיָה. יְחֶזְקֵאל. יְשַׁעְיָה. תְּרֵי עָשָׂר. וְסֵדֶר הַכְּתוּבִים. רוּת. וּתְהִלִּים. וְאִיּוֹב. וּמִשְׁלֵי. וְקֹהֶלֶת. וְשִׁיר הַשִּׁירִים. וְקִינוֹת. וְדָנִיֵּאל. וּמְגִלָּה. וְעֶזְרָא. וְדִבְרֵי הַיָּמִים:
הלכה ט״ז
כָּל כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ אֵין כּוֹתְבִין אוֹתָן אֶלָּא בְּשִׂרְטוּט אֲפִלּוּ כְּתָבָן עַל הַנְּיָר. וּמֻתָּר לִכְתֹּב שָׁלֹשׁ תֵּבוֹת בְּלֹא שִׂרְטוּט. יוֹתֵר עַל זֶה אָסוּר. כֶּרֶךְ זֶה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ תּוֹרָה נְבִיאִים וּכְתוּבִים אֵין קְדֻשָּׁתוֹ כִּקְדֻשַּׁת סֵפֶר תּוֹרָה אֶלָּא כְּחֻמָּשׁ מִן הַחֻמָּשִׁים. דִּין הַיָּתֵר כְּדִין הֶחָסֵר:

דברי ירמיהו · הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה פרק ז׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

קרית ספר · הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה פרק ז׳

א׳
מצוה כג לכתוב כל איש ואיש ספר תורה לעצמו שנאמר ועתה כתבו לכם את השירה הזאת כלומר תורה שיש בה שירה זו לפי שאין כותבין את התורה פרשיות פרשיות דתורה חתומה נתנה דכתיב לקוח את ספר התורה הזאת דהיינו תורה שלימה. ואע"פ שהניחו לו אבותיו ספר תורה מצוה לכתוב משלו שנאמר ועתה כתבו לכם וגו' דמשמע מצוה אכל חד וחד לכתוב אם יודע ואם אינו יודע שיכתבו לו אחרים ואם הגיה אות אחד בספר תורה שלקח מן השוק מעלה עליו הכתוב כאלו כתבו דבהגהתו נעשה הספר תורה שלם וכשר:
ב׳
מצוה כד על המלך לכתוב ספר תורה יתר על ספר תורה שהיה לו כשהיה הדיוט שנאמר והיה כשבתו על כסא ממלכתו וכתב לו וגו' זה שהיה לו כשהיה הדיוט מניחו בבית גנזיו וזה שכתב או שנכתב לו אחר שהיה מלך יהיה עמו תמיד ואם יצא למלחמה ספר תורה עמו נכנס והוא עמו יושב בדין והוא עמו מיסב והוא כנגדו שנאמר את משנה התורה דמשמע שתי תורות אחד שיצא עמו ואחד בבית גנזיו ואהאי דיכתוב לו אחר שהוא מלך קאמר קרא והיתה עמו ואם לא היה לו ספר תורה לעצמו קודם שימלוך צריך שיכתוב לו אחר שמלך שתי ספרי תורות אחד שמניחו בבית גנזיו והאחד יהיה עמו תמיד דכתיב וכתב לו את משנה דהיינו שתי תורות ולא יסיר ספר תורה מעמו אלא בלילה או כשנכנס לבית המרחץ או לבית הכסא או לישן על מטתו שנאמר והיתה עמו וקרא בו מקום הראוי לקרות בו הוא דהוי עמו אבל מקום שאין ראוי לקרות בו כהני דוכתי משום דבעינן והיה מחניך קדוש לא הוי עמו.
ד׳
ספר תורה שכתבו בלא שרטוט פסול דשרטוט ספר תורה ומזוז' הלכה למשה מסיני. מקצתו על הגויל ומקצתו על הקלף נראה דלאו פסול מדאוריתא הוי אלא מצוה מן המובחר משום זה אלו ואנוהו ואף כל מה שנאמר למצוה מן המובחר הוה משום זה אלי ואנוהו ולית בהו פיסול ואפילו הדביק אות לאות נראה דלאו פסול מדאוריתא כל שלא נשתנה צורת האות ותינוק דלא חכים ולא טפש יכול לקרותה אבל אם כתב המלא חסר או החסר מלא או שכתב מלה קרי וכתב כקריאתה כגון שכתב ישכבנה במקום ישגלנה ובטחורים במקום ובעפולים וכיוצא בהם פסול דלאו ספר תורה שלם הוי וכל שחסר אפילו קוצו של יוד מעכב מן התורה דכתיב וכתבתם כתיבה תמה ואם כתב פרשה פתיחה סתימה או סתימה פתיחה או שכתב השירה כשאר הכתוב או שכתב פרשה אחת כשירה הרי זה פסול דצורת פרשיות פתוחות וסתימות ושירות דאוריתא היא משום דהכי כתיבי באוריתא כי האי צורה ובבריתא דהבונה מייתי להני בהדי לא יכתוב אלפין עיינין וגו' משמע דמקרא דוכתבתם שתהא כתיבה תמה ושלימה ומפיק ליה דאם משנה בצורות לא הוי כתיבה תמה ושלימה. מותר לכתוב התורה כל חומש וחומש בפני עצמו ואין בהן קדושת ספר תורה וכותבין מגילה לתינוקת להתלמד בה אם דעתו להשלים עליה חומש:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

קובץ על היד החזקה · הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה פרק ז׳

א׳
מ"ע על כל איש ואיש מישראל כו'. משמע דנשים פטורות ממצוה זו וכן כתב בספר ברכי יוסף יו"ד סימן ר"ע שכ"כ הרמב"ם בספר המצות ומוכח ג"כ מדברי הסמ"ג עשין כ"ד ועיין בתשובת מהרשב"ש עי' שכ"ד ועיין בשו"ת שא"ר סי' שמפקפק בזה משום דהוי מ"ע שלא הז"ג. וכתב בספר ת"ח ונראה דיחיד הכותב ס"ת לעצמו ונתנו לבה"כ לקרוא בו בצבור ומקדישו לאו שפיר עביד דכיון שמקדישה הרי היא של הקדש ולאו שלו היא ושוב א"י בה י"ח דלכם כתיב שלכם בעי' ול"ל דבכתיבה לחוד תלי' מילתא דכיון דכתב לעצמו ס"ת יצא י"ח אע"ג דמקדישה בתר הכי ז"א דיחיד שכתב ס"ת ואח"כ נאבדה פשיטא שצריך לכתוב לו ס"ת אחרת כדמשמע מדברי הרמב"ם בפ"ג מהלכות מלכים ולכך נראה דאין להקדיש ס"ת אלא א"כ כותב לעצמו אחרת ע"כ. ונראה דעכשיו שנוהגין כן היינו משום דלב ב"ד מתנה דאע"ג דאקדשינהו יקראו על שמם ומצוה שלהם היא ולא מסרום לצבור אלא לקרות בהם ושלא למכרם כלל אבל לעולם שם בעלים עליהם:
ב׳
ומגיהין אותו מספר העזרה. עי' כ"מ פ"ג מהלכות מלכים ה"א ועיין שם בל"מ ועיין עוד בחידושי הר"ן מסכת סנהדרין ועי' מהרש"ל:
י״ד
אין כותבין מגילה לתינוק. עיין כ"מ במ"ש הרי"ף כו' היינו כשדעתו להשלים ועיין ב"י יו"ד סימן רפ"ג והר"ן בחי' גיטין כתב הא דאסיקנא דאין כותבין כ"כ הרמב"ם ומ"מ נראה היכא דאיכא דוחקא שרי כדאסיקנא בספרא דאפטרתא ונראה שזה היה דעת הרי"ף עכ"ל ועיין ברכי יוסף שם:
ט״ז
מותר לכתוב שלש תיבות בלא שרטוט. עי' כ"מ בסתירת פסקי הרמב"ם. ונלענ"ד דאין כאן סתירה דדחיק לרבינו לומר דר"י פליג על הברייתא ולומר דמשבשתא היא הרי בגמרא לא הזכיר שום דבר מזה ועוד קשיא ליה לרבינו לפי שיטת התוספות דר"י פליג על הברייתא איך יפלגו במציאות אי יכול לכתוב שלש בלי שרטוט מיושר או לא והיה נראה לרבינו דהכא הענין כי מה שהתירו לכתוב ב"ת בלי שרטוט הוא מפני שכל ב"ת אינם נכרים אם הם דברי קדושה או דברי חול ולא מצינו פסוק בת ב"ת משא"כ ג"ת מצינו פסוקים וקפדינן לכותבן ביושר מש"ה ס"ל לרבינו דכ"ע ס"ל דגם ג"ת יכול אינש לכתוב ביושר בלי שרטוט משא"כ ד"ת א"א לכתוב ביושר בלי שרטוט וא"כ הוא אם מתחיל לכתוב ג"ת ש"ד אליבא דכ"ע דיוכל לכותבן ביושר משא"כ אם כבר כתב שום דבר מקודם כגון שכתב מקמי הכי איזה תיבות של חול ושוב כתב ג"ת מן הפסוקים א"כ מיד לא יוכל לכתוב ביושר בלי שרטוט אלא אם כתב שתי תיבות לא איכפת לן כמ"ש אבל ג"ת אסור לכתוב. ולפי"ז ר"י מיירי אם כבר כתב מקמי הכי שום דבר של חול מש"ה לא מתיר לכתוב כ"א ב"ת והברייתא מיירי במתחיל לכתוב ולא כתב מקודם שום דבר אז גם ג"ת מותר לכתוב וא"כ עולה פסקי הרמב"ם כהוגן דהכא מיירי בכותב בתחילה כמו שדרך הסופרים ושפיר מתיר אפילו ג"ת משא"כ התם בכותב גט יבמין או כתובות יבמין דצריך לכתוב מקמי הכי הרבה תיבות שוב אסור לכתוב הנך ג"ת בלי שרטוט וזה ברור ועיין בשו"ת הרשב"ש סימן תפ"ב גם הוא כתב לחלק בע"א: ודע מדברי רבינו מוכח דלא ס"ל כשיטת הרא"ש שהביא הטור יו"ד סימן רפ"ד לפי פי' הט"ז דאם כתב כבר שורה ראשונה בלי שרטוט שוב אין איסור בדבר לכתוב שלא בשרטוט דעיקר האיסור אינה אלא בשיטה ראשונה. ונראה ברור לדעת הרא"ש לענ"ד דוקא כשאירע הדבר שכתב שיטה ראשונה ביושר אז שוב מותר לכתוב שלא בשרטוט אבל מסתמא חיישינן דילמא לא מתרמי שכתב ביושר ודו"ק ועיין במ"א סימן ל"ב:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה פרק ז׳

א׳
ואע"פ שהניחו לו אבותיו ס"ת מצוה לכתוב משלו. אציג פה מה שהשבתי לחכם אחד. במה שהביא ראיות דאינן יוצאין מצות כתיבת ס"ת בשותפות. חדא דהטור ורא"ש תמהו אמאי לא מקיימינן מצות כתיבת ס"ת בזה"ז ואם יוצאין בשותפות אין עיר שאין בה ס"ת עכ"ל. ובאמת זה אינו דנראה דאף אם נימא דיוצאין בשל ס"ת בשותפות מדכתיב כתבו לכם, מכ"ז אם הוה בשותפות מי שאינו בר חיובא אינם יוצאין, דאף דהס"ת כשר, מ"מ אינו מקיים מצות כתיבת ס"ת, דהוה כמו שקנו ס"ת וא"כ חזינא דנשים מתנדבים בכתיבת ס"ת, א"כ א"א לצאת, דע"כ דמקנים המעות לצבור, א"כ אם הוה מצוה פרטיית על כל יחיד איך יוצאין במה שכותבין ממעות השייך לצבור לא לכל יחיד [עיין מנחות כ"א דכהן שוקל בק"צ ומנחתו נאכלת] ודו"ק. שנית הביא ראיה ממה שצוה לנו לכתוב ס"ת ומשה הלא כתב י"ג ס"ת ומסרן לי"ג שבטים ואמאי נצטוו לכתוב ס"ת הא יוצאים במה שמסר להם משה, וכפי הנראה דמצוה זו נהגה תיכף עכ"ד. והא לאו מידי, דמאי ראיה זו הלא אם יאבד הס"ת או יתרחקו שלא יוכלו לשמוע ודאי א"י ולכך נצטוו, וע"כ תוקף ראיתו מהא דקאמר ועתה כתבו לכם את השירה הזאת משמע עתה תיכף, הלא פשטיות המקרא צווח שתיכף כאשר צוהו השם לכתוב השירה וללמדה לבניו עשה מיד משה ויכתוב משה את השירה הזאת וילמדה הרי חזינא דמשה קיים בכתיבתו ביום מותו י"ג ס"ת מצוות עשה של כתבו לכם את וכו' וחזינא דיוצאין בשל שותפות. ופשטיות המקרא היה מורה דאין זה מ"ע ליחיד רק ציוו למשה שיכתוב לפני מותו וילמדנה לבניו, רק בכ"ז למדו רז"ל דמצוה לכל יחיד מדכתב כתבו לכם ולמדה הלא היה צריך לכתוב כתוב לך בלשון יחיד וזה דיוק נפלא, אבל מ"מ מקרא צווח שבכתיבת משה קיימו מצותה ודו"ק. שלישית הביא מהך דקאמר בנדרים מ"ח מ"ת יכתוב חלקו לנשיא, וא"כ אם אין לו ס"ת אחרת אין זו תקנה, וע"כ דבלא"ה אינן יוצאין בשותפות ע"כ, הנה תוספות פירשו ספרים שרגילין ללמוד בהם בני העיר, הרי לא קאי על ס"ת כלל, ואף דמרש"י משמע דעל ס"ת קאי א"ש דנראה לי להסתפק אם אין לו בה רק שותפות של פחות מש"פ אם יוצאין בה, דהא בודאי אם יצוייר שס"ת שלמה אין שוה פרוטה בכ"ז יוצאין בה, אבל בשותפות מסתפקנא [ועיין סוכה דף כ"ח ברש"י דמפיק מהא דיוצאין כל ישראל בסוכה אחת וא"א דאית ביה ש"פ לכל חד דשאול כשר, ואע"ג דבפחות מש"פ יוצא באתרוג דבאתרוג שהוא פחות מש"פ יוצא בודאי כמו ערבה, וטעמו משום דבצירוף ממונו הוי ממון דכל ממונו הוא מתחלק לפחות מפרוטה, ובצירוף ממונו גם האתרוג שפחות מפרוטה הוי שלו ודו"ק היטב] ואם נאמר דיוצאין בה א"ש, דיתן כל חלקו לנשיא וישייר בה פחות מש"פ, דאינו ממון למיתסר בהנאתו. ודו"ק. ע"כ השבתי לחכם הנ"ל: ולפ"ז אתי שפיר מה שהביאו המחברים דאינו יוצא מצות כתיבת ס"ת בס"ת של שותפות מהא דפריך הגמ' ב"ב דף מ"ג וליסלקו בי תרי מינייהו (אף דע"כ אין להם ס"ת אחרת) היינו שיסלקו מכל חלקם ויותירו לבד פחות מש"פ, וא"כ אינם פסולין להעיד שאין להם בה ממון ונוגע אינו. ומשום מצות כתיבת ס"ת דאם ישקר, הרי ס"ת אינו שלהם וא"כ בלא"ה אינו יוצא בה כתיבת ס"ת דקמי שמיא גליא ודו"ק. והנה המחברים ובראשם הפר"ד על הא דפריך בגמ' פרק ב' דסנהדרין איתביה אביי וכתב לו ס"ת לשמו שלא יתנאה בשל אחרים מלך אין הדיוט לא ומאי פריך אימור דהדיוט סגי בשל שותפות דכתיב כתבו לכם מה שא"כ מלך דכתיב ביה וכתב לו צריך לכתוב לשמו ולא של שותפות יעוי"ש. ולדעתי נראה דאם יוצאין בשותפות מדכתיב לכם לשון רבים, ולרבים קאמר כתבו לכם, א"כ ניחזי דבחלה קאמר בריש ראשית הגז דשותפות חייבת ועיסת שותפות עכו"ם פטורה משום דהפרשת חלה אינה רק חיובית על העיסה, ואמרינן דהתורה אמרה לשון רבים עריסותיכם, וא"כ אי איכא בהו חד דאינו חייב הלא לא קאי עליו הך עריסותיכם וממילא הישראל פטור שאין שלו כשיעור החייב בחלה, כן הכא בס"ת דחובת הגוף היא וכי אמרה התורה לרבים כתבו לכם בלשון רבים, היינו שהרבים יוצאים בכתיבתם, ידי מצות עשה, וכי איכא בהן חד דלא נפיק בכתיבתה, ידי מצוה א"כ אינו נכלל בכלל כתבו לכם, וא"כ תו גם השני אינו יוצא ידי מ"ע שכיון שלא קאי עליו כתבו לכם וברור. והא ודאי אם אחד מהשותפים יצא ידי כתיבת ס"ת מכבר לא שייך זה. דמוסיף במצוה הוא ויוצא בזה כמו בזה, אבל בס"ת של מלך דתניא בתוספתא ובירושלמי וקרא בו הוא ולא אחר וטעמו הוא משום דאין משתמשין בשרביטו של מלך א"כ האחר אינו יוצא משום שאינו יכול ללמוד בה. ורחמנא קאמר ועתה כתבו לכם כו' ולמדה בנ"י הרי דעיקר מצות כתיבה אינו רק משום למוד, וכן פטרו הקדמונים אשה מהך מ"ע משום דאינה בלמוד ופשוט דלמדה בני ישראל כתיב ולא בנות ישראל והבן. הרי דעיקר מצותה משום לימוד, וכיון שהאחר אינו יוצא בכתיבתה ידי חובת מ"ע א"כ לא נכלל בכלל כתבו לכם, וא"כ תו הוי המלך ג"כ אינו יוצא משום כתיבת ס"ת דאינו שלו רק מחצה והמחצה השניה הוה כמו שקנה מחברו או שאלה ושפיר פריך דלמאי צריך למידרש מוכתב לו לשמו, הא אף בלא הך לו ג"כ אינו יוצא בשל שותפות משום מ"ע דכתיבת ס"ת דגם הדיוט מצוה עליו דלא קיים מ"ע דוכתבו לכם, וע"כ דבירושה אדם יוצא וכן בשאולה וכו' ובאחרים שקנויה לו ושפיר פריך אביי ובחידושי לב"ב הארכתי בזה קחנו משם ודו"ק.
ג׳
לא יסור מעמו אלא בלילה בלבד וכשיכנס כו'. נ"ב ט"ס וכצ"ל (אפילו) בלילה בלבד כשיכנס כו' והבן ועיין הלכות מלכים פ"ג.
ט״ז
ומותר לכתוב שלש תיבות בלא שירטוט. נ"ב דוקא לחודייהו אבל בשטר חליצה וכתובת יבום שכותב שם פסוקים יותר מג' תיבות ושירטוט תו גם ג' תיבות צריך לשרטטן ושלשה תבות הוא לא חפצתי לקחתה והוה"ד אף אם הי' רק שני תיבות וכמו דאמר מ"ז משרטט לכולה פרשה. כרך זה שיש בו תורה נביאים וכתובים אין קדושתו כקדושת ס"ת אלא כחומש מן החומשים דין היתר כדין החסר. הנה בגמ' ב"ב אמר רבי מעשה והביאו לפנינו תורה ונביאים וכתובים מדובקים כאחד והכשרנום. משמע לשון הכשר לקריאה בצבור, דאילו היה רק ללמוד מהם שלא יגנז, הו"ל לאמר והתרנום אבל לשון כשר משמע דהוא לקריאה והנראה לי דרבינו דייק דיתיר כחסר, והוי כמו חומש מן החומשין, וכתב לעיל הלכה י"ד מותר לכתוב התורה כל חומש בפ"ע ואין בהן קדושת ס"ת. ובירושלמי מגילה פרק בני העיר ר' ירמי' בשם ר' שמואל ברי"צ תורה וחומשין קדושה אחת הן, אולם רבינו דייק דבתלמודין שם פרק בני העיר תניא גוללין ס"ת במטפחות חומשים כו' ולא חומשים במטפחות ס"ת כו' ת"ש מניחין ס"ת כו' ולא חומשין ע"ג תורה, ושם בירושלמי כורכים תורה במטפחות תורה כו' אבל לא נביאים וכתובים במטפחות תורה וחומשים, נותנין תורה כו' אבל לא נביאים וכתובים ע"ג תורה וחומשין, ר"י בשם ר"ז תורה וחומשין ערק תניא מיניה פירושו דלא השמיע לנו דין זה אם מניחין חומשין ע"ג תורה, דלכן שפיר אמר תורה וחומשין קדושה אחת הן, אבל לא לפום תלמודא דילן. וז"ב. ושם בירושלמי אין עושין תורה חומשים אבל עושים חומשים תורה. א"ר יוסה הדא אמרה תורה שעשאה חומשין, בקדושתה היא, פירושו דאם כתב חומשים ג"כ נחית בהו קדושת דין ס"ת, דאל"כ כיון שנכתבו לשם חומשים, הלא בעת כתיבה לא נחית בהו קדושת ס"ת ואיך יעלה עליה קדושת ס"ת כשיחברם כיון שנכתבו לשם חומשים והמפרשים לא דקו בזה. והגם דבזה קיי"ל כבבלי דכיון דאין קורין בצבור משום כבוד צבור מותר להניח עליהם תורה, והם אסורים להניחם על תורה, וכן אסור לכרוך אותן במטפחות ס"ת, בכ"ז ודאי כיון דמותר לכותבן תו מותר לכרוך אותן לתופרם יחד ואז נחית בהו קדושת ס"ת, אבל אם אם היה בזה דין דאסור לכתוב לחומשין, ודאי דאז לא היה מהני לחברם יחד דבמה יעלה עליהן קדושת ס"ת כיון דלא נתקדשה בעת כתיבה ובזה שפיר מצינן ללמוד מן הירושלמי, וכן בכורך תורה ונביאים ביחד תו כי חותכן אח"כ הוי כמי שעשה מחומשין תורה דקוראין בהן בצבור דכל דין ס"ת אית להו, ולכן שפיר מייתי רבי דמותר לדבק מדהכשירום לקריאה והיינו כשיחתכן יהי' נחית בהן קדושת ס"ת. ונכון ועיין פ"ק דמנחות דף ח' אין מלאים אלא שלמים, בד"א בזמן שאין דעתו להוסיף אבל בזמן שדעתו להוסיף ראשון ראשון קדוש יעו"ש ודו"ק. שוב ראיתי כי מקור דברי רבינו הוא מסכת סופרים פרק ג' הלכה ו' בד"א בדיפתרא אבל בגוילין תורה בפ"ע ונביאים בפ"ע, פירוש דאין לקרותן בצבור ודינן כדין החומשין לכן לא יכתבו בגוילין שמא יבוא לקרותן בצבור, ולזה פסק רבינו דדינן כדין החומשין דס"ת פסול על הדיפתרא ודו"ק בזה.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

נחל איתן · הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה פרק ז׳

א׳
מצות עשה על כל איש ואיש מישראל לכתוב ספר תורה לעצמו שנא' ועתה כתבו לכם את השירה הזאת וכו'. משמע מלשון זה דדוקא איש מישראל חייב במצוה זו אבל לא אשה וכ"כ רבינו בהדיא בס' המצות. והשאגת אריה בסי' ל"ה תמה על רבינו דמניין לו זה דאף דמשמע מדברי הרא"ש דעיקר מצות כתיבת ס"ת הוא כדי ללמוד בה מ"מ אין לפטור את הנשים דהא הן נמי חייבות ללמוד מצות הנוהגות בהן כמ"ש באו"ח סי' מ"ז. ואי אתינן למפטר להו משום שאינן חייבות במצות עשה שהזמן גרמא. א"כ יכולנו לפטור את כל העולם שהרי הרבה מצות אין נוהגין בישראל אלא בכהנים עכ"ד. ואני אומר דמשום הא לא אריא דשפיר מצינן למפטר נשים ממצות כתיבת ס"ת מפני שעיקרה כדי ללמוד בה הוא והן אינן חייבות בתלמוד תורה. וכך מצאתי שכתב להדיא בסוף ס' החינוך. ומה שטען בעל שאגת אריה דמ"מ חייבין הן ללמוד מצות הנוהגות בהן. ואי נפטור להו משום שאינן חייבות בלימוד מ"ע שהזמן גרמא א"כ לפטרו נמי אנשים ישראלים שאינן חייבין במצות הכהנים. ולדידי אינה טענה כלל דודאי לא דמו נשים לישראל דנהי שאין מצות כהנים נוהגות בישראל מ"מ קבלו עליהם ערבות בעד הכהנים וכדמוכח בסוטה (דף ל"ו) שקבלו ישראל ערבות בעד כל התרי"ג מצות. וא"כ י"ל דמשו"ה הן חייבין בלימוד מצות הכהנים כדי שידעו במה נתחייבו ונשתעבדו כערב משא"כ בנשים שלא קבלו עליהן ערבות כמ"ש הרא"ש בברכות (דף כ') וכן משמע ממ"ש התוס' בקידושין (דף ע' ע"ב). וא"כ לא שייך לומר בהן שחייבין ללמוד מצות שאין נוהגין בהן ושפיר איכא למפטרינהו מטעם זה ממצות כתיבת ס"ת כמ"ש. ועוד יש לי להביא ראיה דמצינו חשיבות לאיש מחמת לימוד מאשה מדברי התוס' שכתבו בפ"ק דקידושין (דף כ"ד) אהא דאיתא בתו"כ אם גאל יגאל איש ממעשרו לרבות את האשה. דס"ד דהואיל דכתיב ביה במעשר למען תלמד ליראה ודרשינן מיניה בספרי גדול מעשר שמביא לידי תלמוד כששוהה בירושלים והו"א דאשה דלאו בת לימוד היא ליתא בדיני מעשר להכי איצטריך לרבויי ע"כ. ואי איתא כדברי השאגת אריה תקשי דאכתי אמאי איצטריך לרבויי אשה דהא היא ג"כ הויא בת לימוד במצות הנוהגות בה ואין חשיבות בלימוד דאיש יותר מבלימוד דאשה דבאיש ג"כ איכא בישראלים מה שאין נוהג בהן. אלא מדאמרינן דלמען תלמד שייך באיש טפי מבאשה איכא למשמע נמי לנידון מצות כתיבת ספר תורה דהוי נמי טעמא משום לימוד דשייך טפי באיש מבאשה וטעמא כדאמרן. ומה שהקשה השאגת אריה בסי' ל"ו על דברי הרא"ש והאחרונים דסברי דטעם מצות כתיבת הס"ת הוא כדי ללמוד בה דא"כ אם יש לו ס"ת בכל עניין שיהיה כיון שיכול ללמוד ממנה קיים מצוה זו וא"כ אמאי אמר רבה (בפ"ב דסנהדרין) אע"פ שהניחו לו אבותיו לאדם ס"ת מצוה לכתוב משלו הרי יכול ללמוד מס"ת זו שהניחו לו אבותיו. ומדמצוה לכתוב משלו הוכיח דמצות כתיבה הוא מצוה בפני עצמה ולא תליא בלימוד. ואין דבריו מוכרחין ונראה שלא ראה מ"ש בס' החינוך בזה והילך לשונו. צוונו האל ב"ה שיהיה לכל אחד ואחד מבני ישראל ס"ת מוכן אצלו שיוכל לקרות בו תמיד ולא יצטרך ללכת אחריו לבית חבירו. ואע"פ שהניחו לו אבותיו. למען ירבו הספרים בינינו ויוכל להשאיל מהן לאשר לא תשיג ידו לקנות וגם למען יקראו בספרים חדשים כל אחד מישראל פן תקוץ נפשם בספרים הישנים שהניחו להם אבותיהם עכ"ד. הרי דכבר הרגיש בקושיית השאגת אריה ותירצו בטוב. גם מ"ש השאגת אריה בסי' ל"ה דילפינן ספר תורה ממצות מזוזה דנשים חייבות ואע"ג דפסלן קרא מלכתוב בעצמן וכדדרשינן וקשרתם וכתבתם כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה וכל שאינו בקשירה אינו בכתיבה דמזוזה אבל במזוזה חייבין והוא הדין לס"ת. ואף זה אינו מחוור דלא דמי כלל חיוב מזוזה לחיוב ס"ת דמזוזה אין חיוב כתיבתה על בעל הבית רק לקבוע אותה על מזוזת ביתו ויכול לקנות הכתובה כבר וקיים שפיר המצוה בקביעותה. ומשו"ה לא תליא חיוב קביעותה בראוי לכתוב ושפיר חייבה רחמנא לנשים לקובעה אע"ג דאין ראויין לכתוב. אבל גבי מצות ס"ת עיקר המצוה היא הכתיבה ואינו יוצא בלקיחתו הכתובה מאחר וא"כ כיון דקיי"ל דנשים אין ראויות ופסולין לכתיבת ס"ת איך אפשר שיהיו חייבות במצות כתיבתה ואיך יקיימו אותה. וגם אם יצוו לשליח לכתוב לא הוה השליח כמותן כיון דאין יכולין לכתוב בעצמן וכדאיתא בנזיר (דף י"ב ע"ב) לא משוי אינש שליח אלא במילתא דמצי עביד וכו'. ועוד דטפי אית לן למילף ס"ת מתפילין דנשים פטורות מדכתיב בהו למען תהיה תורת ה' בפיך ואיתקש תורה לתפילין וכדמוכח בפ"ב דמכות (דף י"א) דפליגי תנאי אי איתקש לעניין מה שאינו מפורש גבי תפילין אלא מהלכה למשה מסיני כגון לתופרן בגידין אבל לדבר המפורש בתפילין משמע דלכו"ע איתקש וא"כ איתקש נמי למפטר נשים דילפינן גבי תפילין מדאיתקש לתלמוד תורה בפרשה ראשונה וגם בפרשה שניה וכדאמרינן בפ"ק דקידושין (דף ל"ד ע"א). ומילתא דהיקשא הוי כמפורש בקרא וכמ"ש רש"י בסנהדרין (דף ע"ג). וכיון דהוי כמפורש בתפילין דנשים פטירי אית לן למילף מינייהו לס"ת בהיקשא כנ"ל. [ועפ"ז יש ליישב מה שהקשה שם בשג"א על דברי רבינו דלא חשיב לה הגמ' בפ"ק דקידושין (דף ל"ד) בהדי תלמוד תורה ואינך דהוו מצות עשה שלא הזמן גרמא ונשים פטורות. ואי איתא דנשים פטורות מכתיבת ס"ת הו"ל ג"כ למחשבא דלאו זמן גרמא היא. ולפי מ"ש אתי שפיר דלא חשיב רק מאי דפטירי ולא מאי דפסילי]. שנאמר ועתה כתבו לכם את השירה כלומר כתבו לכם תורה שיש בה שירה זו לפי שאין כותבין את התורה פרשיות פרשיות. [וקשה הא חומשין כותבין ודלמא חומשין קאמר ותורה כולה מנ"ל. וראיתי שהרגיש בזה בשאגת אריה סי' ל"ד וכבר הקשה בס' פנים מאירות והניח בצ"ע גם בס' מעשה רוקח הקשה כן ותירוצו צ"ע ועיין מה שתירץ בס' מעין החכמה. ולי נראה דס"ל לרבינו דמן התורה ספרים נכתבים בכל לשון וכמ"ש הטורי אבן לרבן שמעון בן גמליאל במגילה דקיי"ל כוותיה וס"ל דיוצא לדידיה גם כתיבת ס"ת בזה. ודלא כמ"ש הטו"א שם. וכה"ג כתב הטו"א שם למ"ד דכותבין מגילה להתלמד דאינו אלא בלשון הקודש. והשתא דייק שפיר דכתבו השירה היינו כל התורה דמשמע בכל לשון וחומשים אסור בכל לשון]. והנה הטורי אבן בפ"ק דמגילה (דף ח') הוכיח מדברי רבינו דהא דקיי"ל שאין כותבין מגילה לתינוק להתלמד בה וכמ"ש רבינו ג"כ לקמן בפרק זה איסור תורה הוא דאי איתא דאינו אלא מדרבנן מצות כתיבת ספר תורה מן התורה מניין אלא ודאי דאין כותבין מגילה איסור תורה הוא עכ"ד. ולדידי אינה הוכחה דשפיר איכא למימר דכתיבת פרשה אחת אין בו איסור תורה כלל רק דרבנן אסרוה. ואפ"ה יליף שפיר מצות כתיבת כל התורה מדכתיב כתבו השירה דעל כרחך פשיטא דלאו היינו שירה לחוד דהא אין כותבין את התורה פרשיות. ונהי דאיסור זה אינו מן התורה אלא מדברי סופרים מ"מ אי איתא דקרא שירה לחוד קאמר דמצוה לכתוב איך אסרוה רבנן דהא קיי"ל דאין כח ביד חכמים לאסור לעולם דבר המפורש בתורה למצוה. וכמ"ש הלבוש והט"ז באו"ח בהלכות שופר. וגדולה מזו כתב הט"ז ביו"ד סי' קי"ז דכל המפורש בתורה להיתר אינם יכולים חכמים לאסרו אלא דבהא איכא דפליג אבל היכא דמפורש למצוה לכו"ע אינם יכולים לגזור להיפך ולאסור וכמ"ש בספר שער המלך בהלכות יסודי התורה. ונראה דגם דעת רבינו כן הוא וכמו שיתבאר בהלכות יו"ט בס"ד. ובזה נדחה הוכחת הטו"א כאן. ואדרבא בהיפך יש לי להביא ראיה דלכתוב מגילה לתינוק להתלמד אין בו איסור תורה רק מדרבנן ממ"ש רבינו בהלכות אבות הטומאה פ"ט דין ח' הכותב הלל ושמע לתינוק להתלמד בו ואע"פ שאינו רשאי הרי אלו מטמאין את הידים. וכן הוא בתוספתא הובא בר"ש פ"ג דידים. ועל כרחך שמע דומיא דהלל קתני שאינו רשאי מדרבנן אבל מה"ת רשאי ומשו"ה מטמא את הידים כיון דמה"ת ניתן לכתוב דאי איתא דאיכא איסור תורה בכתיבת פרשת שמע לחודיה לא הוה לה לטמאות את הידים כיון דלא ניתן לכתוב מה"ת.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

יד איתן · הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה פרק ז׳

א׳
שנאמר ועתה כתבו לכם את השירה כלומר כתבו לכם תורה שיש בה שירה זו לפי שאין כותבין את התורה פרשיות פרשיות. וקשה הא חומשין כותבין ודילמא חומשין קאמר ותורה כולה מנ"ל. ועוד דלמ"ד בגיטין (ס') דמותר לכתוב את התורה פרשיות מאי איכא למימר. ולכאורה נ"ל דאסיפא דקרא סמיך שנאמר למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל פי' שילמדו כל התורה ואם לא יכתבו כל התורה עמה איך תהיה לעד שעל כל הכתוב בתורה נאמרה. וכה"ג אמר בפ"ד דנדרים (ל"ח) גבי הא דאמר ריב"ח לא ניתנה תורה אלא למשה ולזרעו ופריך מקרא דועתה כתבו לכם את השירה הזאת ומשני שירה לחודה ופריך מלמען תהיה לי השירה הזאת לעד בבנ"י דמשמע כל התורה וה"נ אסיפא סמיך. ומיהו לפמ"ש הרא"ש שם אינה ראיה. וי"ל דקושטא דתליא בפלוגתא דאיתא בשבת (קל"ח) גבי עתידה תורה שתשתכח מישראל דס"ל דלא קרינן לא תשכח רק אשירה וע"ש במהרש"א. עוד י"ל דס"ל לרבינו דמה"ת ספרים נכתבים בכל לשון וכמ"ש הט"א לרשב"ג במגילה דקיי"ל כותיה וס"ל דיוצא לדידיה גם כתיבת ס"ת בזה ודלא כמ"ש הט"א שם. וכה"ג כתב הט"א שם למ"ד דכותבין מגילה להתלמד דאינו אלא בלה"ק. והשתא דייק שפיר דכתבו השירה היינו כל התורה דמשמע בכל לשון וחומשים אסור כנ"ל:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

אבן האזל · הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה פרק ז׳

י״ד
מותר לכתוב התורה כל חומש וחומש בפני עצמו ואין בהם קדושת ספר תורה אבל לא יכתוב מגילה בפני עצמה שיהיה בה פרשיות ואין כותבין מגילה לתינוק להתלמד בה ואם דעתו להשלים עליה חומש מותר, כתב מגילה שלשה שלשה תיבות בשיטה אחת מותר. מקור ד' הרמב"ם דשלשה תיבות בשיטה אחת מותר נראה דהוא מהא דאמרינן ביומא ל"ח ע"א גבי הילני המלכה שעשתה טבלא של זהב שפרשת סוטה כתובה עליה ומוקמינן שם דכתובה בסירוגין, ופירשו רש"י ותוס' דהיה כתוב תחלת הפסוק ואחריו ראשי תיבות, והרמב"ם נראה דמפרש דסירוגין היינו שהיה כתוב רק שלשה תיבות בשיטה אחת, וכ"כ הכ"מ וכתב דכן כ' הרמב"ם בתשובה, אכן אכתי צריך לבאר מאי שיעורא דשלשה תיבות ומנ"ל דשלשה דוקא. ונראה דהרמב"ם אזיל לשיטתו דכתב לקמן בהל' ט"ז דמותר לכתוב ג' תיבות בלא שירטוט דפסק כמתניתא דגיטין דף ו' ע"ב, והיינו דבפחות מד' תיבות ליכא בזה דין כתיבה דד"ת ולכן גם לענין מגילה מותר בשלשה שלשה תיבות, ולפי"ז נראה דלדעת הבה"ג ושאר פוסקים דפסקו כר' יצחק דשתים כותבין שלש אין כותבין א"א לפרש כפי' הרמב"ם דאיזה היתר הוא לכתוב שלש שלש בכל שיטה כיון דבכתיבת שלש תיבות איכא ג"כ חשיבות של ד"ת ומה נ"מ בין שלש בכל שורה לארבע בכל שורה, ואפשר דלזה הוכרח רש"י לפרש כפירושו דיסבור כשיטת בה"ג דשלש אין כותבין, אכן אכתי אינו מיושב בזה דהא הי' יכול לפרש דכותב בכל שורה ב' תיבות, ואולי דב' תיבות אין להם קשר של ענין ודוחק, ולמש"כ קשה דעת המחבר דפסק בשו"ע יו"ד סי' רפ"ד כדעת הבה"ג דאסור לכתוב שלש תיבות בלא שירטוט וכאן פסק דשלש תיבות בכל שורה מותר, וצ"ע, ואח"ז הראוני שכ"כ הגר"א ז"ל בביאורו סי' רפ"ג אלא שקיצר מאד כדרכו ז"ל.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה ז׳, מתוך הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה שבספר אהבה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
כל הפרקים · הלכות תפילין ומזוזה וספר תורהכל הרמב״ם