רמב״ם - הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה · פרק ב׳

ספר אהבה · 11 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה · פרק ב׳

הלכה א׳

כֵּיצַד כּוֹתְבִין אֶת הַתְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ. כּוֹתְבִין אַרְבַּע פָּרָשִׁיּוֹת עַל אַרְבַּע קְלָפִין וְגוֹלְלִין כָּל אֶחָד וְאֶחָד לְבַדּוֹ וּמַנִּיחִין אוֹתָן בְּאַרְבַּע בָּתִּים שֶׁהֵן מְחֻבָּרִין בְּעוֹר אֶחָד. וְשֶׁל יָד כּוֹתְבִין אוֹתָן הָאַרְבַּע פָּרָשִׁיּוֹת בְּאַרְבַּע דַּפִּין עַל קְלָף אֶחָד וְגוֹלְּלוֹ כְּמִין סֵפֶר תּוֹרָה מִסּוֹפוֹ לִתְחִלָּתוֹ וּמַנִּיחוֹ בְּבַיִת אֶחָד:

הלכה ב׳

וְצָרִיךְ לְהִזָּהֵר בַּפָּרָשִׁיּוֹת שֶׁאִם עָשָׂה הַסְּתוּמָה פְּתוּחָה אוֹ הַפְּתוּחָה סְתוּמָה פְּסָלָן. וּשְׁלֹשֶׁת הַפָּרָשִׁיּוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת כֻּלָּן פְּתוּחוֹת וּפָרָשָׁה אַחֲרוֹנָה שֶׁהִיא (דברים יא יג) ״וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ״ סְתוּמָה:

הלכה ג׳

וְצָרִיךְ לְהִזָּהֵר בְּמָלֵא וְחָסֵר עַד שֶׁיִּהְיוּ אַרְבַּעְתָּן כְּתוּבוֹת כְּמוֹ שֶׁהֵן כְּתוּבוֹת בְּסֵפֶר תּוֹרָה הַבָּדוּק. שֶׁאִם כָּתַב הֶחָסֵר מָלֵא פָּסוּל עַד שֶׁיִּמְחֹק הַיָּתֵר. וְאִם כָּתַב הַמָּלֵא חָסֵר פָּסוּל וְאֵין לוֹ תַּקָּנָה. וְאֵלּוּ הֵן הַחֲסֵרוֹת וְהַמְּלֵאוֹת שֶׁיֵּשׁ בְּאַרְבַּע פָּרָשִׁיּוֹת אֵלּוּ:

הלכה ד׳

פָּרָשָׁה רִאשׁוֹנָה (שמות יג ב) ״קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר״ מָלֵא. זָכוֹר מָלֵא. בְּחֹזֶק חָסֵר. [הוֹצִיא מָלֵא. יֹצְאִים חָסֵר וָא״ו.] יְבִיאֲךָ מָלֵא. וְהָאֱמֹרִי חָסֵר. וְהַיְבוּסִי מָלֵא. לַאֲבֹתֶיךָ חָסֵר וָא״ו. הָעֲבֹדָה חָסֵר. מַצֹּת חָסֵר. הַשְּׁבִיעִי מָלֵא. מַצּוֹת מָלֵא. שְׂאֹר חָסֵר. גְּבֻלֶךָ חָסֵר. בַּעֲבוּר מָלֵא. לְאוֹת מָלֵא. וּלְזִכָּרוֹן מָלֵא. עֵינֶיךָ מָלֵא. תּוֹרַת מָלֵא. הוֹצִאֲךָ חָסֵר יוּ״ד. הַחֻקָּה חָסֵר. לְמוֹעֲדָהּ מָלֵא:

הלכה ה׳

פָּרָשָׁה שְׁנִיָּה (שמות יג ה) ״וְהָיָה כִּי יְבִאֲךָ״ חָסֵר יוּ״ד. וְלַאֲבֹתֶיךָ חָסֵר וָא״ו. חֲמֹר חָסֵר. בְּכוֹר מָלֵא. בְּחֹזֶק חָסֵר. הוֹצִיאָנוּ מָלֵא. וַיַּהֲרֹג חָסֵר. בְּכוֹר מָלֵא. מִבְּכֹר חָסֵר. וְעַד בְּכוֹר מָלֵא. זֹבֵחַ חָסֵר וָא״ו. וְכָל בְּכוֹר מָלֵא. לְאוֹת מָלֵא. יָדְכָה כָּתוּב בְּהֵ״א. וּלְטוֹטָפֹת חָסֵר וָא״ו תִּנְיָנָא. עֵינֶיךָ מָלֵא. בְּחֹזֶק חָסֵר. הוֹצִיאָנוּ מָלֵא:

הלכה ו׳

פָּרָשָׁה שְׁלִישִׁית (דברים ו ד) ״שְׁמַע״ עַיִ״ן שֶׁל שְׁמַע גְּדוֹלָה. דָּלֶ״ת שֶׁל אֶחָד גְּדוֹלָה. מְאֹדֶךָ חָסֵר. לְבָנֶיךָ מָלֵא. בְּבֵיתֶךָ בְּלֹא יוּ״ד שְׁנִיָּה. וּבְקוּמֶךָ מָלֵא. לְאוֹת מָלֵא. יָדֶךָ חָסֵר. לְטֹטָפֹת חָסֵר שְׁנֵי וָאוִי״ן. עֵינֶיךָ מָלֵא. מְזֻזוֹת חָסֵר וָא״ו רִאשׁוֹנָה. בֵּיתֶךָ בְּלֹא יוּ״ד שְׁנִיָּה. וּבִשְׁעָרֶיךָ מָלֵא:

הלכה ז׳

פָּרָשָׁה רְבִיעִית (דברים יא יג) ״וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ״ חָסֵר. מִצְוֹתַי בְּוָא״ו אַחַת. יוֹרֶה מָלֵא. וּמַלְקוֹשׁ מָלֵא. וְתִירשְׁךָ חָסֵר וָא״ו. וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם מָלֵא. יְבוּלָהּ מָלֵא. הַטֹּבָה חָסֵר. נֹתֵן חָסֵר. אֹתָם חָסֵר. לְאוֹת מָלֵא. לְטוֹטָפֹת חָסֵר וָא״ו שְׁנִיָּה. עֵינֵיכֶם מָלֵא. אֹתָם חָסֵר. בְּבֵיתֶךָ בְּלֹא יוּ״ד שְׁנִיָּה. וּבְקוּמֶךָ מָלֵא. מְזוּזוֹת מָלֵא. בֵּיתֶךָ בְּלֹא יוּ״ד שְׁנִיָּה. וּבִשְׁעָרֶיךָ מָלֵא. לַאֲבֹתֵיכֶם חָסֵר וָא״ו:

הלכה ח׳

וְצָרִיךְ לְהִזָּהֵר בְּתָגִין שֶׁל אוֹתִיּוֹת וְהֵן כְּמוֹ זַיִנִּין זְקוּפוֹת שֶׁיֵּשׁ לָהֶן תָּג כְּמוֹ שֶׁהֵן כְּתוּבִין בְּסֵפֶר תּוֹרָה. וְאֵלּוּ הֵן הָאוֹתִיּוֹת הַמְתֻיָּגוֹת שֶׁבְּאַרְבַּע פָּרָשִׁיּוֹת אֵלּוּ:

הלכה ט׳

פָּרָשָׁה רִאשׁוֹנָה יֵשׁ בָּהּ אוֹת אַחַת בִּלְבַד וְהִיא מֵ״ם סְתוּמָה שֶׁל (שמות יג י) ״מִיָּמִים״ עָלֶיהָ שָׁלֹשׁ זַיִנִּי״ן. פָּרָשָׁה שְׁנִיָּה יֵשׁ לָהּ חָמֵשׁ אוֹתִיּוֹת וְכָל אַחַת מֵהֶן הֵ״א וְעַל כָּל הֵ״א מֵחֲמִשְׁתָּן אַרְבַּע זַיִנִּי״ן. וְהֵן הֵ״א שֶׁל (שמות יג יא) ״וּנְתָנָהּ״. וְהֵ״א רִאשׁוֹנָה וְהֵ״א אַחֲרוֹנָה שֶׁל (שמות יג טו) ״הִקְשָׁה״. וְהֵ״א שֶׁל (שמות יג טו) ״וַיַּהֲרֹג״. וְהֵ״א שֶׁל (שמות יג טז) ״יָדְכָה״. פָּרָשָׁה שְׁלִישִׁית יֵשׁ בָּהּ חָמֵשׁ אוֹתִיּוֹת וְאֵלּוּ הֵן קוּ״ף שֶׁל (דברים ו ז) ״וּבְקוּמֶךָ״ יֵשׁ עָלֶיהָ שָׁלֹשׁ זַיִנִּי״ן. וְקוּ״ף שֶׁל (דברים ו ח) ״וּקְשַׁרְתָּם״ יֵשׁ עָלֶיהָ שָׁלֹשׁ זַיִנִּי״ן. וְטֵי״ת טֵי״ת פֵ״א שֶׁל (דברים ו ח) ״לְטֹטָפֹת״ עַל כָּל אוֹת מִשְּׁלָשְׁתָּן אַרְבַּע זַיִנִּי״ן. פָּרָשָׁה רְבִיעִית יֵשׁ בָּהּ חָמֵשׁ אוֹתִיּוֹת. פֵ״א שֶׁל (דברים יא יד) ״וְאָסַפְתָּ״ יֵשׁ עָלֶיהָ שָׁלֹשׁ זַיִנִּי״ן. וְתָי״ו שֶׁל וְאָסַפְתָּ יֵשׁ עָלֶיהָ זַיִ״ן אַחַת. וְטֵי״ת טֵי״ת פֵ״א שֶׁל (דברים יא יח) ״לְטוֹטָפֹת״ עַל כָּל אַחַת מִשְּׁלָשְׁתָּן אַרְבַּע זַיִנִּי״ן. כָּל הָאוֹתִיּוֹת הַמְתֻיָּגוֹת שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה. וְאִם לֹא עָשָׂה הַתָּגִין אוֹ הוֹסִיף וְגָרַע בָּהֶן לֹא פָּסַל:

הלכה י׳

הַלּוֹקֵחַ תְּפִלִּין מִמִּי שֶׁאֵינוֹ מֻמְחֶה צָרִיךְ לְבָדְקָן. לָקַח מִמֶּנּוּ מֵאָה קְצִיצוֹת בּוֹדֵק מֵהֶן שָׁלֹשׁ קְצִיצוֹת. אוֹ שְׁתַּיִם שֶׁל רֹאשׁ וְאַחַת שֶׁל יָד אוֹ שְׁתַּיִם שֶׁל יָד וְאַחַת שֶׁל רֹאשׁ. אִם מְצָאָם כְּשֵׁרִים הֻחְזַק זֶה הָאִישׁ וַהֲרֵי כֻּלָּן כְּשֵׁרִים וְאֵין הַשְּׁאָר צָרִיךְ בְּדִיקָה. וְאִם לְקָחָם צְבָתִים צְבָתִים כֻּלָּן צְרִיכוֹת בְּדִיקָה שֶׁחֶזְקַת הַצְּבָתִים מֵאֲנָשִׁים הַרְבֵּה לְקוּחִים:

הלכה י״א

הַכּוֹתֵב תְּפִלִּין בִּכְתַב יָדוֹ אוֹ שֶׁלְּקָחָן מִן הַמֻּמְחֶה אוֹ מִשְּׁאָר אָדָם וּבְדָקָן וְהֶחֱזִירָן לְעוֹרָן לְעוֹלָם אֵינוֹ צָרִיךְ לְבָדְקָם פַּעַם אַחֶרֶת וַאֲפִלּוּ לְאַחַר כַּמָּה שָׁנִים. כָּל זְמַן שֶׁחִפּוּיָן שָׁלֵם הֲרֵי הֵן בְּחֶזְקָתָן. וְאֵין חוֹשְׁשִׁין לָהֶן שֶׁמָּא נִמְחֲקָה אוֹת מִתּוֹכָן אוֹ שֶׁנִּקְּבָה. הִלֵּל הַזָּקֵן הָיָה אוֹמֵר אֵלּוּ מִשֶּׁל אָבִי אִימָא:

דברי ירמיהו · הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה פרק ב׳

ב׳

וצריך להזהר בפרשיות שאם עשה הסתומה פתוחה או הפתוחה סתומה פסלן ושלשת הפרשיות הראשונות כולן פתוחות ופרשה אחרונה שהיא והיה אם שמוע סתומה. בב"י בסי' ל"ב הקשה ע"ז ממס' מנחות ל"ב ע"א דאיתא דמזוזה עושה פרשיותיה סתומות ואם עשאן פתוחות כשירה מפני שאינה סמוכה לה בתורה וא"כ בתפילין פרשיות קדש והיה כי יביאך שהן סמוכות זו לזו בתורה דין שאם שינה פסול אבל שמע והיה אם שמוע שאין סמוכות בתורה אמאי פסול אם שינה וכתב ע"ז ושמא כיון דבקצת פרשיות אם שינה פסול לא מפלגינהו בהדייהו עיי"ש: ובשו"ת מהר"ם פדווה בסי' ע"ז כתב לפרש וצריך להזהר וכו' קאי על אלה פרשיות בס"ת עיי"ש. ובשו"ת מהרש"ל בסי' ל"ז תמה על הב"י בפי' ברמב"ם ופי' שפסלן מהכשרן מהם בדיעבד ומהם לכתחילה עיי"ש ומובא בס' מעדני מלך בהל' תפילין בסי' קל"ה עיי"ש. ובשו"ת גנת ורדים או"ח כלל ב' סי' ג' כתב להביא ראיה ממס' מנחות ל"ב ע"א דאי' אף פתוחות לימא מסייע וכו' ס"ת שבלה ותפילין שבלו אין עושין וכו' הא מורידין עושין אמאי הכא סתומות והכא פתוחות. דילמא להשלים וכו' הרי בתפילין דוקא סתומות עיי"ש. וע"ז י"ל דסיועת הגמ' מס"ת בלבד. ועי' שכתב לחלק בין תפילין דהוקש לס"ת במס' מכות בפ"ג ובקדושין בפ"ק עיי"ש ובסי' ד' כתב לחלק בתפילין שפרשיות אין מצורפים יחד ויש לעשות אותם פתוחות ביותר ממזוזה שהכל מצורף בקלף אחד מ"ש:

ט׳

פרשה וכו' ואם לא עשה התגין או הוסיף וגרע בהן לא פסלו. עיי' בשמושא רבה ובהגהות מיימוני דתגין הלמ"מ ובס' קרית ספר למבי"ט כתב דכך הלמ"מ שלא יפסל החסרון בדיעבד עיי"ש:

י׳

הלוקח תפילין ממי שאינו מומחה צריך לבדקן לקח ממנו מאה קציצות בודק שלש קציצות או שתים של ראש ואחת של יד או שתים של יד ואחת של ראש אם מצאם כשירים הוחזק זה האיש והרי כולן כשירים ואין השאר צריכין בדיקה ואם לקחם צבתים צבתים כולן צריכין בדיקה דחזקת צבתים מאנשים הרבה לקחם. ומקורו ממס' עירובין כמ"ש בכ"מ ולא הביא רבינו מאי דאיתא במס' מנחות דף מ"ב ע"ב תפילין יש להן בדיקה ואין נקחין אלא מן המומחה וברש"י שמא לא עיבדן לשמה. ובתוס' בד"ה תפילין כתבו שגנאי לסתרן עיי"ש. ונראה לפרש דשאני ממזוזה דבתפילין מבטלן בסתירתם מקדושתם שאינן בכלל תפילין עוד משא"כ במזוזה דנשארה בקדושתה כמקודם: והנה אף שלא הביא רבינו האי ואין נקחין אלא מהמומחה הוי בכלל דבריו. דהנה מ"ש בתוס' דמשו"ה לכתחילה אין נקחין אלא מהמומחה אף דאפשר בבדיקה משום דהוי גנאי לבדקן ע"י סתירה מובן בזה סוגיא הגמ' במסכת עירובין המובא בהלכה זאת דאיתא שם והתני רב כהנא בתפילין בודק שתים וכו' הא מני רבי דאמר בתרי זמני הוי חזקה וכו' עיי"ש: דיקשה לכאורה דהרי שייך לומר רוב המצוין אצל מצות מומחין הם כמו בשחיטה ועי' ברא"ש בסוגיא דשולח אדם ירך לנכרי ובתוס' במס' מנחות מ"ב ע"ב בד"ה ואין עיי"ש. ועל כרחך משום רובא דאיכא לברורי מבררין וא"כ גם בחזקה נאמר כן ומאי מהני שמצא ג' כהלכתן. והנה י"ל משום טירחא כדאיתא במסכת פסחים בפ"ק דלא אמרינן דצריך לברורי וי"ל משו"ה שינה רבינו לשון הגמ' וכתב לקח ממנו מאה קציצות וכו' אבל א"כ כשהיו רק ד' נאמר דצריך לבדוק: וי"ל דכמ"ש ברש"י דבדיקה שמא לא ידע וא"כ להטעם דרוב המצוין מומחין משום חזקת כשרות לא שייך בכה"ג דשמא לא ידע וצ"ל דשאני בשחיטה דמפורסם הבקיאות ביותר וי"ל דאם בודק ג' וחזינן בקיאות אמרינן על כולמו דהוי בכלל רוב המצוין וכו' כיון דהוי בקי וידע שייך חזקת כשרות ומדידע מחסרות ויתירות בקי ג"כ בעבוד לשמה עי' בתוס' שם. אבל יותר אל יבדוק אף דהוי איכא לברורי משום כמ"ש בתוס' דהוי גנאי לסתור אותם ובכה"ג לא אמרינן איכא לברורי מבררין. ולפ"ז הבדיקה דמשוי לחזקה מביאו שיהיה בכלל רובא דמומחין וא"כ בהאי דבודקין ג' וכו' נכלל האין נקחין אלא ממומחה דכמ"ש בתוס' דהוי משום גנאי. עם כל זה יקשה למה לא כתבו רבינו בפירוש האי דאין נקחין וצ"ע: אמנם זה שכתבתי דאם מוחזק בבקיאות בחסרות ויתירות הוי חזקה ג"כ על עיבוד לשמה לא נראה כן במס' עירובין דאי' דבעי דאתמחי בשל יד ובשל ראש עיי"ש ולא מהני ידיעתו בזה לזה. וצ"ל כמ"ש בתוס' במסכת מנחות שם דעיבוד לשמה מפורסם ביותר עיי"ש. וע"ע בירושלמי פ"י ממס' עירובין ה"א אם מהני בצבתיו בדיקת אחד משלשה צבתים עיי"ש:

י״א

הכותב תפילין בכתב ידו או שלקחן מן המומחה או משאר אדם ובדקן והחזירם לעורן לעולם אינו צריך לבדקם פעם אחרת אפי' לאחר כמה שנים כל זמן שחיפויין שלם הרי הן בחזקתן ואין חוששין להן שמא נמחקה אות מתוכן או שניקבה הלל הזקן היה אומר אלו משל אבי אימא. בתוס' במסכת מנחות דף מ"ב בד"ה תפילין בשם מכילתא לב"ה צריך בדיקה לי"ב חודש ולב"ש א"צ בדיקה ושמאי אמר אלו תפילין של אבי אימא ועי' בשו"ע סי' ל"ט עיי"ש. ולמ"ש בשם התוס' וכמ"ש שכן דעת רבינו דהבדיקה גנאי א"כ אין להחמיר בזה ושאני מציצית דצריך בדיקה בכל עת עי' בסי' ח' ורבינו כתב כ"ז שחפויין שלם וכו' אף דמצינו בעלמא בחזקת שהן קיימין במסכת גיטין בפ"ג מ"מ על חזקת קמייתא בלבד לא היה לסמוך אם לא כיון דחפויין השומר שלם קיים מסתמא נשמר הפנימי ג"כ. וא"כ היה נראה מדבריו דבלא"ה היה צריך בדיקה וצע"ק. ועי' בפ"ה ה"ט במזוזה עיי"ש:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

קרית ספר · הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה פרק ב׳

א׳

כיצד כותבין התפילין של ראש כותבין ד' פרשיות על ד' קלפין וגוללין כל אחד ואחד לבדו ומניחים אותם בד' בתים שהן מחוברין בעור אחד. דת"ר לטטפת לטטפת לטוטפת הרי כאן ד' דברי רבי ישמעאל מכאן שכותבין ד' פרשיות בד' בתים דדריש וא"ו ולמ"ד דולטוטפת לפי' ר"ת ז"ל רבי עקיבא אומר אינו צריך טט בכתפי שתים פת באפריקי שתים דהוו ד' פרשיות בד' בתים דאילו לאשמועינן דליהוו פרשיות תפילין ד' להא לא צריך דפשיטא דכל פרשיות דכתיבה בהו מצות תפילין דהיינו הני ד' פרשיות הוא דהויא מצות תפילין ואם תמצא לומר דלהוו ד' פרשיות בד' בתים כל אחד בעורה להא ת"ר יכול יכתבם על ד' עורות ויניחם בד' בתים בד' עורות ת"ל ולזכרון בין עיניך זכרון אחד אמרתי לך ולא שנים וג' זכרונות הא כיצד כותבין על ד' עורות ומניחין בד' בתים בעור אחד. ואם כתבן בעור אחד והניחן בד' בתים יצא דהרי הן ד' פרשיות בד' בתים. ושל יד כותבים אותם הד' פרשיות בד' דפים של קלף אחד. דכתיב והיה לך לאות על ידך ותני' במכילת' כרך אחד של ד' טוטפות והיינו שיכתבם בד' דפים כמו בטוטפת של ראש ויתנם בכרך אחד דהוא אות אחד דלא מיעט מתפילין של ראש אלא שלא יהו בד' בתים. וגוללו כמין ספר תורה מסופו לתחלתו ומניחו בבית אחד. משום דאי גוללו מתחלתו לסופו הוי הפרשה האחרונה ראשונה והוי שלא כסדרן.

ב׳

וצריך ליזהר בפרשיות שאם עשה סתומה פתוחה או פתוחה סתומה פסלן. ואפשר דהוי הלכה למשה מסיני דבמס' סופרים מייתי לה בתר דמפר' הנהו דהוו הלכתא למשה מסיני דמשמע דהא נמי היא וג' הפרשיות הראשונות פתיחות ופרשה אחרונה שהיא והיה אם שמוע סתומה וכי היכי דבעינן סדר הכתוב בתורה הכי נמי כמו שכתיבות בתורה פתיחה פתיחה וסתומה סתומה.

ג׳

וצריך ליזהר במלא וחסר עד שיהו כתובות כמו שהן כתובות בתורה שאם כתב החסר מלא פסול עד שימחק ואם כתב המלא חסר פסול ואין לו תקנה דבעינן כסדרן.

ח׳

וצריך ליזהר בתגין של אותיות שהן כמו זינין זקופות על האות ואמרו שהן הלכה למשה מסיני ואם לא עשאם לא פסול דלא גמרו הלכה אלא למצוה תפילין דאוריתא אינם צריכים בדיקה:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

קובץ על היד החזקה · הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה פרק ב׳

א׳

מחוברין בעור אחד. הוא לשון הברייתא מנחות דף ל"ד ע"ב ה"כ כותבן על ד' עורות ומניחן בד' בתים בעור א' ופירש"י בד' בתים בעור א' שמפשיטין עגל קטן ולוקחין חתיכת עור ומניחין אותו בדפוס לייבש ונוטלין את הדפוס ונעשה בתים מאליהן ולא נתבאר בברייתא זו דאם לקח שני עורות ותפרן ועשה מהם ד' בתים אם יש לפוסלם בדיעבד ובשו"ת הרמ"ע סי' ל"ח דף כ"ג ע"א וז"ל עוד שמעתי שיש כאן מתחכמים לעשות הבתים של ראש בד' עורות ואפשר שיצא להם זה ממה ששנינו במסכת כלים פ' ח"י תפלה ד' כלים כו' ואין זה דקדוק נכון שהרי מפורש בברייתא מניחן בד' בתים בעור אחד ואין ספק שכך היא מצותה ואין זה לעכב אלא אפילו על ד' עורות כשירים ובלבד שיהיו תפורים ואם לא תפרן עד שישובו כעור אחד פסולים כי אין ללמוד יותר מזה מאותו משנה. והנה לפי מה שכתב הפ"ח אה"ע סי' קכ"ה תוספתא נקרע כשר נתקרע פסול רשב"א אומר מדבק את הקרעים ופלוגתתם גבי גט וקיי"ל כת"ק דדיבוק אינו מועיל והתוס' במס' סוטה מדמה תפירה לדיבוק וא"כ לת"ק דלא מכשר בדיבוק גם תפירה לא מהני. ומעתה י"ל דלדידן דקיי"ל כת"ק דדיבוק לא מהני א"כ ה"ה תפירה לא מהני א"כ י"ל שפיר הא דבעינן כאן עור א' עור שלם ממש בעינן מתחלתה ולא מהני תפירה וממתני' שם אינו ראיה די"ל דאתיא כרשב"א ושפיר יש מקום לדברי הב"ח ולפסול התפילין שלא נעשה הד' בתים של ראש מעור אחד ויש עוד להאריך בזה:

ג׳

עד שמוחק היתר כו'. אפילו באמצע תיבה איירי ולא קשה דאם יניח חלק תראה תיבה אחת כשתי תיבות שהרי במלאת וחסרות איירי ובמלאת וחסרות הם וא"ו יו"ד והם קטנות ודקות ואינם תופסים אלא מקום מועט ובכל שהוא שיעבה האות מלפניה או מלאחריה לא יראו כב' תיבות ואין בזה שינוי אות ולא שלא על הסדר הרדב"ז בתשו' ח"א סי' פ"ב כנה"ג סי' ל"ב:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה פרק ב׳

י״א

הלל הזקן הי' אומר אלו משל אבי אימא. יתכן דהלל הוי אתי מדבית דוד מנוקבתא כמפורש במדרש ובירושלמי והיו התפילין משל מלכות בית דוד שהי' תפילין שלהם משונים משאר בני אדם מפני שהיו מניחים הנזר והעדות במקום תפילין דמקום יש בראש להניח תפילין [עו"ג דף מ"ד] ומביא דלא נתקלקלו התפילין זמן רב לכן אין צריכין בדיקה ויעוי' סנהדרין דף צ"ב ע"ב גבי ריב"ב אלו תפילין של אבי אבא הן ודו"ק.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה ב׳, מתוך הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה שבספר אהבה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה כל הרמב״ם