רמב״ם - הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה · פרק א׳

ספר אהבה · 20 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה · פרק א׳

הלכה א׳

אַרְבַּע פָּרָשִׁיּוֹת אֵלּוּ. שֶׁהֵן (שמות יג א) ״קַדֶּשׁ לִי״. (שמות יג יא) ״וְהָיָה כִי יְבִיאֲךָ יְיָ׳‎״ שֶׁבְּסֵפֶר וְאֵלֶּה שְׁמוֹת. וּ(דברים ו ד) ״שְׁמַע״. (דברים יא יג) ״וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ״. הֵן שֶׁנִּכְתָּבוֹת בִּפְנֵי עַצְמָן וּמְחַפִּין אוֹתָן בְּעוֹר וְנִקְרָאִין תְּפִלִּין וּמַנִּיחִין אוֹתָן עַל הָרֹאשׁ וְקוֹשְׁרִין אוֹתָן עַל הַיָּד. וַאֲפִלּוּ קוֹצוֹ שֶׁל אוֹת אַחַת מֵאַרְבַּע פָּרָשִׁיּוֹת אֵלּוּ מְעַכֵּב אֶת כֻּלָּן מִן הַתּוֹרָה עַד שֶׁיִּהְיוּ נִכְתָּבוֹת שְׁלֵמוֹת כְּתִקּוּנָן:

הלכה ב׳

וְכֵן שְׁתֵּי פָּרָשִׁיּוֹת שֶׁבַּמְּזוּזָה שֶׁהֵן (דברים ו ד) ״שְׁמַע״ (דברים יא יג) ״וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ״ אֲפִלּוּ אוֹת אַחַת מִשְּׁתֵּי הַפָּרָשִׁיּוֹת אִם חָסֵר קוֹצוֹ מְעַכֵּב מִן הַתּוֹרָה עַד שֶׁיִּהְיוּ שְׁתֵּיהֶן נִכְתָּבוֹת שְׁלֵמוֹת. וְכֵן סֵפֶר תּוֹרָה שֶׁחִסֵּר אֲפִלּוּ אוֹת אַחַת פָּסוּל:

הלכה ג׳

עֲשָׂרָה דְּבָרִים יֵשׁ בַּתְּפִלִּין כֻּלָּן הֲלָכָה לְמשֶׁה מִסִּינַי וְכֻלָּן מְעַכְּבִין. לְפִיכָךְ אִם שִׁנָּה בְּאַחַת מֵהֶן הֲרֵי הַתְּפִלִּין פְּסוּלוֹת. שְׁנַיִם הֵן בִּכְתִיבָתָן וּשְׁמוֹנָה בְּחִפּוּיָן וּקְשִׁירַת רְצוּעוֹתֵיהֶן. וְאֵלּוּ הֵן הַשְּׁנַיִם שֶׁבִּכְתִיבָתָן. שֶׁכּוֹתְבִין אוֹתָן בִּדְיוֹ וְשֶׁיִּהְיוּ נִכְתָּבִין עַל הַקְּלָף:

הלכה ד׳

כֵּיצַד מַעֲשֵׂה הַדְּיוֹ. מְקַבְּצִין הֶעָשָׁן שֶׁל שְׁמָנִים אוֹ שֶׁל זֶפֶת וְשֶׁל שַׁעֲוָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן וְגוֹבְלִין אוֹתָן בִּשְׂרַף הָאִילָן וּבִמְעַט דְּבַשׁ וְלוֹתְתִין אוֹתוֹ הַרְבֵּה וְדָכִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיֵּעָשֶׂה רְקִיקִין וּמְיַבְּשִׁין אוֹתוֹ וּמַצְנִיעִין אוֹתוֹ. וּבִשְׁעַת כְּתִיבָה שׁוֹרֵהוּ בְּמֵי עֲפָצִים וְכַיּוֹצֵא בּוֹ וְכוֹתֵב בּוֹ. שֶׁאִם תִּמְחָקֶנּוּ יִהְיֶה נִמְחָק. וְזֶהוּ הַדְּיוֹ שֶׁמִּצְוָה מִן הַמֻּבְחָר לִכְתֹּב בּוֹ סְפָרִים תְּפִלִּין וּמְזוּזוֹת. וְאִם כָּתַב שְׁלָשְׁתָּן בְּמֵי עֲפְצָא וְקַנְקַנְתּוֹם שֶׁהוּא עוֹמֵד וְאֵינוֹ נִמְחָק כְּשֵׁרִיִם:

הלכה ה׳

אִם כֵּן מַה מִּעֲטָה הַהֲלָכָה שֶׁנֶּאֱמַר לְמשֶׁה מִסִּינַי שֶׁיִּהְיוּ כְּתוּבִים בִּדְיוֹ. לְמַעֵט שְׁאָר מִינֵי צִבְעוֹנִין כְּגוֹן הָאָדֹם וְהַיָּרֹק וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. שֶׁאִם כָּתַב בַּסְּפָרִים אוֹ בַּתְּפִלִּין אוֹ בַּמְּזוּזוֹת אֲפִלּוּ אוֹת אַחַת בִּשְׁאָר מִינֵי צִבְעוֹנִין אוֹ בְּזָהָב הֲרֵי אֵלּוּ פְּסוּלִין:

הלכה ו׳

שָׁלֹשׁ עוֹרוֹת הֵן. גְּוִיל וּקְלָף וְדוּכְסוּסְטוּס. כֵּיצַד. לוֹקְחִין עוֹר בְּהֵמָה אוֹ חַיָּה וּמַעֲבִירִין הַשֵּׂעָר מִמֶּנּוּ תְּחִלָּה. וְאַחַר כָּךְ מוֹלְחִין אוֹתוֹ בְּמֶלַח. וְאַחַר כָּךְ מְעַבְּדִין אוֹתוֹ בְּקֶמַח. וְאַחַר כָּךְ בָּעֲפְצָא וְכַיּוֹצֵא בּוֹ מִדְּבָרִים שֶׁמְּכַוְּצִין אֶת הָעוֹר וּמְחַזְּקִין אוֹתוֹ. וְזֶה הוּא הַנִּקְרָא גְּוִיל:

הלכה ז׳

וְאִם לָקְחוּ הָעוֹר אַחַר שֶׁהֶעֱבִירוּ שְׂעָרוֹ וְחִלְּקוּ אוֹתוֹ בְּעָבְיוֹ לִשְׁנַיִם כְּמוֹ שֶׁהָעַבְּדָנִין עוֹשִׂין עַד שֶׁיִּהְיוּ שְׁנֵי עוֹרוֹת. אֶחָד דַּק הוּא שֶׁמִּמּוּל הַשֵּׂעָר וְאֶחָד עָבֶה וְהוּא שֶׁמִּמּוּל הַבָּשָׂר וְעִבְּדוּ אוֹתוֹ בְּמֶלַח וְאַחַר כָּךְ בְּקֶמַח וְאַחַר כָּךְ בָּעֲפְצָא וְכַיּוֹצֵא בּוֹ. זֶה הַחֵלֶק שֶׁמִּמּוּל הַשֵּׂעָר נִקְרָא דּוּכְסוּסְטוּס וְזֶה שֶׁמִּמּוּל הַבָּשָׂר נִקְרָא קְלָף:

הלכה ח׳

הֲלָכָה לְמשֶׁה מִסִּינַי שֶׁיִּהְיוּ כּוֹתְבִין סֵפֶר תּוֹרָה עַל הַגְּוִיל וְכוֹתְבִין בִּמְקוֹם הַשֵּׂעָר. וְשֶׁיִּהְיוּ כּוֹתְבִין הַתְּפִלִּין עַל הַקְּלָף וְכוֹתְבִין בִּמְקוֹם הַבָּשָׂר. וְשֶׁיִּהְיוּ כּוֹתְבִין הַמְּזוּזָה עַל דּוּכְסוּסְטוּס וְכוֹתְבִין בִּמְקוֹם הַשֵּׂעָר. וְכָל הַכּוֹתֵב עַל הַקְּלָף בִּמְקוֹם שֵׂעָר אוֹ שֶׁכָּתַב בִּגְוִיל וּבְדוּכְסוּסְטוּס בִּמְקוֹם בָּשָׂר פָּסוּל:

הלכה ט׳

אַף עַל פִּי שֶׁכָּךְ הִיא הֲלָכָה לְמשֶׁה מִסִּינַי אִם כָּתַב סֵפֶר תּוֹרָה עַל הַקְּלָף כָּשֵׁר. וְלֹא נֶאֱמַר גְּוִיל אֶלָּא לְמַעֵט דּוּכְסוּסְטוּס שֶׁאִם כָּתַב עָלָיו הַסֵּפֶר פָּסוּל. וְכֵן אִם כָּתַב אֶת הַמְּזוּזָה עַל הַקְּלָף אוֹ עַל הַגְּוִיל כָּשֵׁר. לֹא אָמְרוּ עַל דּוּכְסוּסְטוּס אֶלָּא לְמִצְוָה:

הלכה י׳

אֵין כּוֹתְבִין סְפָרִים תְּפִלִּין וּמְזוּזוֹת עַל גַּבֵּי עוֹר בְּהֵמָה טְמֵאָה וְעוֹף וְחַיָּה הַטְּמֵאִים. אֲבָל כּוֹתְבִין עַל גַּבֵּי עוֹר בְּהֵמָה וְחַיָּה וָעוֹף טְהוֹרִים וַאֲפִלּוּ נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת שֶׁלָּהֶן. וְאֵין כּוֹתְבִין עַל גַּבֵּי עוֹר הַדָּג הַטָּהוֹר מִפְּנֵי הַזֻּהֲמָא. שֶׁאֵין הַזֻּהֲמָא פּוֹסֶקֶת בְּעִבּוּדָהּ:

הלכה י״א

גְּוִיל שֶׁל סֵפֶר תּוֹרָה וּקְלָף שֶׁל תְּפִלִּין אוֹ שֶׁל סֵפֶר תּוֹרָה צָרִיךְ לְעַבֵּד אוֹתָן לִשְׁמָן. וְאִם עִבְּדָן שֶׁלֹּא לִשְׁמָן פְּסוּלִין. לְפִיכָךְ אִם עִבְּדָן הַכּוּתִי פְּסוּלִין אַף עַל פִּי שֶׁאָמַרְנוּ לוֹ לַכּוּתִי לְעַבֵּד עוֹר זֶה לְשֵׁם הַסֵּפֶר אוֹ לְשֵׁם הַתְּפִלִּין פְּסוּלִין. שֶׁהַכּוּתִי עַל דַּעַת עַצְמוֹ הוּא עוֹשֶׂה לֹא עַל דַּעַת הַשּׂוֹכֵר אוֹתוֹ. לְפִיכָךְ כָּל דָּבָר שֶׁצָּרִיךְ מַעֲשֶׂה לִשְׁמוֹ אִם עֲשָׂהוּ הַכּוּתִי פָּסוּל. וּמְזוּזָה אֵינָהּ צְרִיכָה הַעֲבָדָה לִשְׁמָהּ:

הלכה י״ב

הֲלָכָה לְמשֶׁה מִסִּינַי שֶׁאֵין כּוֹתְבִין סֵפֶר תּוֹרָה וְלֹא מְזוּזָה אֶלָּא בְּשִׂרְטוּט. אֲבָל תְּפִלִּין אֵינָן צְרִיכִין שִׂרְטוּט לְפִי שֶׁהֵן מְחֻפִּין. וּמֻתָּר לִכְתֹּב תְּפִלִּין וּמְזוּזָה שֶׁלֹּא מִן הַכְּתָב שֶׁהַכּל גּוֹרְסִין פָּרָשִׁיּוֹת אֵלּוּ. אֲבָל סֵפֶר תּוֹרָה אָסוּר לִכְתֹּב אֲפִלּוּ אוֹת אַחַת שֶׁלֹּא מִן הַכְּתָב:

הלכה י״ג

סֵפֶר תּוֹרָה תְּפִלִּין וּמְזוּזוֹת שֶׁכְּתָבָן אֶפִּיקוֹרוֹס יִשָּׂרְפוּ. כְּתָבָן כּוּתִי אוֹ יִשְׂרָאֵל מוּמָר אוֹ מוֹסֵר בְּיַד אַנָּס אוֹ עֶבֶד אוֹ אִשָּׁה אוֹ קָטָן הֲרֵי אֵלּוּ פְּסוּלִין וְיִגָּנְזוּ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ו ח) ״וּקְשַׁרְתָּם״ (דברים ו ט) ״וּכְתַבְתָּם״ כָּל שֶׁמֻּזְהָר עַל הַקְּשִׁירָה וּמַאֲמִין בָּהּ הוּא שֶׁכּוֹתֵב. נִמְצְאוּ בְּיַד אֶפִּיקוֹרוֹס וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ מִי כְּתָבָן יִגָּנְזוּ. נִמְצְאוּ בְּיַד כּוּתִי כְּשֵׁרִים. וְאֵין לוֹקְחִין סְפָרִים תְּפִלִּין וּמְזוּזוֹת מִן הַכּוּתִים בְּיוֹתֵר עַל דְּמֵיהֶם שֶׁלֹּא לְהַרְגִּיל אוֹתָן לְגָנְבָן וּלְגָזְלָן:

הלכה י״ד

סֵפֶר תּוֹרָה תְּפִלִּין וּמְזוּזוֹת שֶׁכְּתָבָן עַל גַּבֵּי עוֹר בְּהֵמָה חַיָּה וְעוֹף הַטְּמֵאִין אוֹ עַל גַּבֵּי עוֹרוֹת שֶׁאֵינָם מְעֻבָּדִין אוֹ שֶׁכָּתַב סֵפֶר תּוֹרָה וּתְפִלִּין עַל עוֹר שֶׁלֹּא עִבְּדָן לִשְׁמָן הֲרֵי אֵלּוּ פְּסוּלִין:

הלכה ט״ו

הַכּוֹתֵב סֵפֶר תּוֹרָה אוֹ תְּפִלִּין אוֹ מְזוּזָה וּבִשְׁעַת כְּתִיבָה לֹא הָיְתָה לוֹ כַּוָּנָה וְכָתַב אַזְכָּרָה מִן הָאַזְכָּרוֹת שֶׁבָּהֶן שֶׁלֹּא לִשְׁמָן פְּסוּלִין. לְפִיכָךְ הַכּוֹתֵב אֶת הַשֵּׁם אֲפִלּוּ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל שׁוֹאֵל בִּשְׁלוֹמוֹ לֹא יְשִׁיבֶנּוּ. הָיָה כּוֹתֵב שְׁנַיִם אוֹ שְׁלֹשָׁה שֵׁמוֹת הֲרֵי זֶה מַפְסִיק בֵּינֵיהֶם וּמֵשִׁיב:

הלכה ט״ז

הַטּוֹבֵל אֶת הַקֻּלְמוֹס לִכְתֹּב אֶת הַשֵּׁם לֹא יַתְחִיל מֵאוֹת הַשֵּׁם אֲבָל מַתְחִיל הוּא מֵאוֹת שֶׁלְּפָנָיו. שָׁכַח לִכְתֹּב אֶת הַשֵּׁם כֻּלּוֹ תּוֹלֶה אוֹתוֹ בֵּין הַשִּׁטּוֹת. אֲבָל מִקְצָת הַשֵּׁם בַּשִּׁטָּה וּמִקְצָתוֹ תָּלוּי פָּסוּל. וּבִשְׁאָר הַתֵּבוֹת אִם שָׁכַח כּוֹתֵב מִקְצָת הַתֵּבָה בַּשִּׁטָּה וּמִקְצָתָהּ לְמַעְלָה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּסֵפֶר תּוֹרָה אֲבָל בִּמְזוּזָה וּתְפִלִּין אֵין תּוֹלִין בָּהֶן אֲפִלּוּ אוֹת אַחַת. אֶלָּא אִם שָׁכַח אֲפִלּוּ אוֹת אַחַת גּוֹנֵז מַה שֶּׁכָּתַב וְכוֹתֵב אַחֶרֶת. וּמֻתָּר לִכְתֹּב אֶת הַשֵּׁם עַל מְקוֹם הַגֶּרֶד וְעַל מְקוֹם הַמַּחַק בְּכֻלָּן:

הלכה י״ז

כּוֹתְבֵי סְפָרִים תְּפִלִּין וּמְזוּזוֹת אָסוּר לָהֶם לַהֲפֹךְ הַיְרִיעָה עַל פָּנֶיהָ אֶלָּא פּוֹרֵשׂ עָלֶיהָ בֶּגֶד אוֹ כּוֹפְלָהּ:

הלכה י״ח

סֵפֶר תּוֹרָה תְּפִלִּין וּמְזוּזָה שֶׁאָמַר הַסּוֹפֵר אַחַר שֶׁיָּצְאוּ מִתַּחַת יָדוֹ לֹא כָּתַבְתִּי הָאַזְכָּרוֹת שֶׁבָּהֶן לִשְׁמָן אֵינוֹ נֶאֱמָן לְפָסְלָן אֲבָל נֶאֱמָן הוּא לְהַפְסִיד כָּל שְׂכָרוֹ. וְלָמָּה אֵינוֹ נֶאֱמָן לְפָסְלָן שֶׁמָּא לֹא נִתְכַּוֵּן אֶלָּא לְהַפְסִיד עַל הַלּוֹקֵחַ אוֹ עַל זֶה שֶׁשְּׂכָרוֹ וְדוֹמֶה שֶׁאֵינוֹ מַפְסִיד בַּאֲמִירָה זוֹ אֶלָּא שְׂכַר הָאַזְכָּרוֹת. לְפִיכָךְ אִם אָמַר סֵפֶר תּוֹרָה זֶה אוֹ תְּפִלִּין אֵלּוּ עוֹרוֹת שֶׁלָּהֶן אֵינָם מְעֻבָּדוֹת לִשְׁמָן מִתּוֹךְ שֶׁנֶּאֱמָן לְהַפְסִיד שְׂכָרוֹ נֶאֱמָן לְפָסְלָן. שֶׁהֲרֵי הַכּל יוֹדְעִים שֶׁאִם אֵין הָעוֹרוֹת מְעֻבָּדִים לִשְׁמָן אֵין שָׂכָר לוֹ כְּלָל:

הלכה י״ט

אֵין כּוֹתְבִין תְּפִלִּין וּמְזוּזָה אֶלָּא בִּכְתָב אַשּׁוּרִית. וְהִתִּירוּ בַּסְּפָרִים לִכְתֹּב אַף בִּיוָנִי בִּלְבַד. וּכְבָר נִשְׁקַע יְוָנִי מִן הָעוֹלָם וְנִשְׁתַּבֵּשׁ וְאָבַד לְפִיכָךְ אֵין כּוֹתְבִין הַיּוֹם שְׁלָשְׁתָּן אֶלָּא אַשּׁוּרִית. וְצָרִיךְ לְהִזָּהֵר בִּכְתִיבָתָן כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּדְבַּק אוֹת בְּאוֹת שֶׁכָּל אוֹת שֶׁאֵין הָעוֹר מַקִּיף לָהּ מֵאַרְבַּע רוּחוֹתֶיהָ פָּסוּל. וְכָל אוֹת שֶׁאֵין הַתִּינוֹק שֶׁאֵינוֹ לֹא חָכָם וְלֹא סָכָל יָכוֹל לִקְרוֹתָהּ פָּסוּל. לְפִיכָךְ צָרִיךְ לְהִזָּהֵר בְּצוּרַת הָאוֹתִיּוֹת שֶׁלֹּא תִּדְמֶה הַיּוּ״ד לְוָא״ו וְלֹא וָא״ו לְיוּ״ד וְלֹא כָּ״ף לְבֵי״ת וְלֹא בֵּי״ת לְכָ״ף וְלֹא דָּלֶ״ת לְרֵי״שׁ וְלֹא רֵי״שׁ לְדָלֶ״ת וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה עַד שֶׁיָּרוּץ כָּל הַקּוֹרֵא בָּהֶן:

הלכה כ׳

עוֹר שֶׁהָיָה נָקוּב לֹא יִכְתֹּב עַל גַּבֵּי הַנֶּקֶב. וְכָל נֶקֶב שֶׁהַדְּיוֹ עוֹבֶרֶת עָלָיו אֵינוֹ נֶקֶב וּמֻתָּר לִכְתֹּב עָלָיו. לְפִיכָךְ מֻתָּר לִכְתֹּב עַל גַּבֵּי עוֹר הָעוֹף שֶׁנִּתְעַבֵּד. נִקַּב הָעוֹר אַחַר שֶׁנִּכְתַּב אִם נִקַּב בְּתוֹךְ הָאוֹת כְּגוֹן תּוֹךְ הֵ״א אוֹ תּוֹךְ מֵ״ם וְכֵן בִּשְׁאָר אוֹתִיּוֹת כָּשֵׁר. נִקַּב בַּיָּרֵךְ שֶׁל אוֹת עַד שֶׁנִּפְסְקָה. אִם נִשְׁתַּיֵּר מִמֶּנָּה מְלֹא אוֹת קְטַנָּה כָּשֵׁר וְהוּא שֶׁלֹּא תִּדְמֶה לְאוֹת אַחֶרֶת. וְאִם לֹא נִשְׁתַּיֵּר מִמֶּנָּה מְלֹא אוֹת קְטַנָּה פְּסוּלָה:

דברי ירמיהו · הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה פרק א׳

א׳

ארבע פרשיות אלו שהן קדש לי והיה כי יביאך שבספר ואלה שמות ושמע והיה אם שמוע הן שנכתבות בפ"ע ומחפין אותן בעור ונקראין תפילין ומניחין אותן על הראש וקושרין אותן על היד. ואפי' קוצו של אות אחת מארבע פרשיות אלו מעכב את כולן מן התורה עד שיהיו נכתבות שלימות כתיקונן. ועי' בכ"מ וברש"י מנחות דף כ"ח ע"א בד"ה ד' פרשיות וכו' קדש לי והיה כי יביאך שבצידה דבכולהו כתיב ולטוטפות או ולזכרון בין עיניך עכ"ל כתב ג"כ שבצידה למעוטי שבואתחנן שכתב בכ"מ שלא נאמר לטוטפות או ולזכרון וכו': ואפי' קוצו של אות א' וכו'. עי' בכ"מ דבגמ' איתא קוצו של יו"ד ומחלוקת בזה ורבינו כתב סתם של אות אחת ומקושית הגמ' פשיטא ועמ"ש בתוס' ובכ"מ מסכים למ"ש ז"ל באם לא הוי כצורת האות ממש לא מהני קריאת התינוק: מעכב את כולן וכו'. ברש"י מנחות כ"ח ע"א בד"ה כתב אחד וכו' ובתפילין כתיב הויה והיו לטוטפות עכ"ל ובגמ' שם במנורה מ"ט הויה כתיב בהו עיי"ש:

ב׳

וכן שתי פרשיות במזוזה וכו' וכן ס"ת שחיסר אפי' אות אחת פסול. ועי' בפ"י ה"א שמונה באלו שאין קורין בהם שחסר אפי' אות אחת עיי"ש. ובר"ן בפ"ב דמס' מגילה מחלק לענין כתיבת ס"ת וקיום מצוה זאת נאמר שחסר פסול אבל לא לקריאה מתקנה עיי"ש. ועיין בב"י יו"ד בסי' רע"ט בזה. אמנם לשון הגמ' במס' מנחות ל"ב ומגילה י"ח ע"ב אסור לכתוב אות אחת שלא מן הכתב ובמס' כתובות י"ט אסור להשהות ס"ת שאינו מוגה מכל זה נראה דהוי מטעם איסורא דנגע בזה בלעדי שלא יצא מצות הכתיבה שאסר לחסר אות אחת מהתורה בכתיבה ומזה נראה שאין יוצא ג"כ ידי קריאה בס' שאסור להשהותו. והנה שם מחלקין עד ל' יום מותר להשהותו מ"מ מדאיתא דהוי לא תשכן באהלך עולה מסתברא שלא לקרות בו. ומ"ש בכ"מ ממס' גיטין דף ס' דאיתא ס"ת שחסר יריעה אין קורין עיי"ש עיין ברשב"א שם מ"ש ע"ז גם עי' שכתבו דחסרון באות גרע מחסרון יריעה דזה הוי בטעות דגרע מחסרון מסברה במרכבת המשנה כאן. ועי' בתוס' מגילה דף ט' ע"א בד"ה בשלמא עיי"ש ושו"ת הרשב"א תרי"א עיי"ש:

ד׳

כיצד מעשה הדיו וכו'. עי' במרכבת המשנה ובפי' משניות לרמב"ם במס' סוטה בפ"ב המובא במרכבת המשנה ומצוין בפר"ח עיי"ש: ובשעת כתיבה וכו' שאם תמחקנו יהיה נמחק. וזה הדיו שמצוה מן המובחר לכתוב בו ספרים תפילין ומזוזות. ואם כתב שלשתן במי עפצא וקנקנתום שהוא עומד ואינו נמחק כשרים. נראה שפוסק כמ"ד במס' עירובין י"ג ע"א חוץ מפרשת סוטה שבמקדש עיי"ש. ועי' בריטב"א בזה"ז לכו"ע אין צריך כתב שיוכל למחוק דלא הוי דין סוטה בזה"ז עיי"ש. ועי' בפי' משניות לרמב"ם הנ"ל שכתב שאלה הסוברים בס"ת צריך ג"כ כתב שיוכל למחוק טועים המה דקיי"ל רק בפרשיות סוטה שבמקדש דכתיב ומחה כתב שיוכל למחוק שמא ימחה לסוטה משם עיי"ש. ובחיבורו כאן נראה שכשרים בדיעבד ולמובחר שיהיה נמחק ומסברה בס"ת ותפילין ומזוזות טוב בכתב המתקיים שאינו נמחק וביותר בכתיבת השמות הקדושים. וכמ"ש ר"מ דבר אחד וכו' במס' עירובין שם להנצל שמא יבוא זבוב וכו' עיי"ש. וחפשתי ומצאתי בס' בני יונה שעמד ע"ז והוא כתב משום שמסופק שמא הלכה כמ"ד שאין מטילין עיי"ש והרי בפי' במשנה כתב הטועה שאומר כן: והנה בס' קרית ספר למבי"ט כתב ויש סמך להלמ"מ דבעינן דבר המתקיים מדכתב גבי סוטה וכתב ומחה ודרשינן כתב הראוי להמחות נראה דלשון כתיבה סתם האמורה בתורה היא דבר שעומד ואינו נמחק עיי"ש. ולא ידעתי איככה יפרש דברי רבינו בזה. ועי' בתוס' עירובין הנ"ל בד"ה חוץ ור"י שהיה אוסר בכל התורה שמא היה דורש גז"ש מסוטה או כתיבה כתיבה או גז"ש אחרת א"נ מדרבנן עכ"ל. וי"ל מדרבנן שאם יכתב שאר פרשיות יבואו לכתב פרשת סוטה ג"כ ובסוטה כתב שאינו נמחק ורשומה ניכר פסול עי' בפ"ג מהל' סוטה לרמב"ם ויוכל לבוא למחיקת השם בחנם. וי"ל דרבינו כתב חיבורו אף למה שנוהג בזמן המקדש ואז ג"כ בדיעבד הס"ת כשר רק מהמובחר כן לכתחילה ומ"ש בפי' משניות בזה"ז דליכא חשש מחיקת השם בחנם אפי' מהמובחר ליכא וצ"ע. ומ"ש בהל' ה' נראה דלא הוי מהלמ"מ אף לכתחילה ורק מדרבנן כמ"ש:

ה׳

א"כ מה מיעטה הלכה שנאמר למשה מסיני שיהיו כתובים בדיו למעט שאר צבעונין כגון האדום והירוק וכיו"ב. שאם כתב בספרים וכו' אפי' אות אחת בשאר מיני צבעונין או בזהב הרי אלו פסולין. ועי' ביו"ד בסי' רע"א מחלוקת הרא"ש ע"ז ועי' בסי' ל"ב ובמג"א ס"ק ב' עיי"ש. ועי' בס' בני יונה הנ"ל שכתב דדעת הרבינו דתליא בשחור בלבד ודעת הרא"ש וכיו"ב דבעינן כתב שאינו נבלע בכולו בהקלף רק נשאר בעוביו על הקלף עיי"ש. ואולי י"ל דכתב שאין נמחק הוא משום שנבלע בהקלף והנמחק עומד ממשו על הקלף ואינו נבלע הרבה וכונת רבינו שמובחר בכתב שנמחק שהוא עומד על הקלף וא"כ נמצא לפ"ז כונה למ"ש בהל' הקודמת ופליג עם הרא"ש רק בדיעבד. ואם נסתכל בדברי הגהות מיימוני אות ג' שכתב אבל העיקר וכו' ובלבד שיתקיים וניכר על הקלף דיו הוא וכו' כי לא מצינו הלמ"מ שלא יהיה כשר אלא דיו קרוש וכו' והני ככל דברי רבינו המחבר עכ"ל. נראה דכמ"ש כונתו. ועי' בכ"מ ממסכת שבת דאיתא כתב האזכרות בזהב עיי"ש ועי' בפר"ח ומרכבת המשנה דמשום יגנזו נקטו שם האזכרות דבשאר שייך תיקון ומחיקה עיי"ש: כגון האדום וכו'. עי' במג"א בסימן ל"ב ס"ק ל"ח ול"ט בנמחק ונשאר מראה אדום עיי"ש ובס' בני יונה הנ"ל:

י״א

גויל של ס"ת וקלף של תפילין או של ס"ת צריך לעבד אותן לשמן ואם עבדן שלא לשמן פסולין. יש לפרש דאף בקלף צריך עבוד לשמן מדבגמרא איתא גוילין שבו לא עבדתי לשמן במסכת גיטין ובקלף הוכחה ביותר שמעבדו לס"ת ובוחר במקום השער ולא במקום הבשר מבגויל שאין מחלק העור כלל כמ"ש לעיל ה"ו וז'. ולכן כתב גויל וכו' וקלף וכו' דכמ"ש לעיל דרך העבדנין לחלק העור בשתי עורות ואם כן אינו עומד לס"ת מה"ט ועיין בתוספות גיטין כ"ג שמחלקין בעומד לכך ועיין בתוספות סנהדרין מ"ח ע"ב: לפיכך אם עבדן הכותי פסולין אע"פ שאמרנו לו לכותי לעבד עור זה לשם הספר או לשם התפילין פסולין. שכותי על דעת עצמו הוא עושה לא על דעת השוכר אותו לפיכך כל דבר שצריך מעשה לשמו אם עשהו הכותי פסול. ועי' בכ"מ וברא"ש בהל' ס"ת חולק ע"ז ומחלק לגט דהוי מעשה רבה והוכחתו ממילה ממסכת ע"ז כ"ז ע"א עיי"ש. ולרבינו י"ל כמ"ש בתוספות גיטין הנ"ל ועבודה זרה לחלק במילה דעומד מצ"ע לשמה לגט וס"ת עיי"ש: ומזוזה אינה צריכה העבדה לשמה. ועי' בהגהות מיימוני ובכ"מ בשם תשובה מרבינו לחכמי לוניל לפי שעצמו של ס"ת ותפילין הם המצוה והוצרכו לעבדן לשמה לעשות להם חשיבות שיעמדו ימים רבים אבל מזוזה אינה המצוה עצמה רק הבית מחויב במזוזה. ואם אין בית אין מזוזה אבל ס"ת ותפילין חובת הגוף. ובהגהות מיימוני הקשה ע"ז ממ"ש רבינו עצמו בפ' ה' על המחשבין המזוזה לשמירה בלבד. וגם על מ"ש שמזוזה אינה מצוה עצמה תמה בכ"מ עיי"ש: והנראה לענ"ד בזה. דהנה לכאורה יש להבין בדעת הרא"ש דס"ל דמהני עומד על גביו בגוי שאינו בר מצוה דאם בגט לא מהני שאינו דבר מצוה מכ"ש בעניני מצוה דלשמה בכלל מצוה והאיך נאמר שתהיה ע"י הגוי. והנראה שדעת הרא"ש דלשמה אינו מטעם מצוה רק כמו הזמנה כנראה במסכת סנהדרין הנ"ל ואף לר"ת דס"ל דמאן דס"ל הזמנה לאו מלתא צריך עיבוד לשמה דלשמה הוי יותר מהזמנה בלבד. וזה שייך בגוי ג"כ. ולדעת רבינו י"ל דלשמה הוי בכלל מצוה והרי במסכת מנחות בפ' התכלת ס"ד לברך לעשות ומסקינן דלא מברכין רק היכא דעשיה גמר מצותו עיי"ש מ"מ י"ל דעשיה ומעשה לשמה בכלל המצוה גם כן וא"כ לא שייך כלל בגוי. ויש להבין בזה מ"ש לחלק בין חובת הגוף לחובת הבית דבחובת הגוף שייך לומר דהמעשה עם הלשמה המשך המצוה דעשיה ג"כ מצוה ובעי לשמה. אבל בשאינו חובת הגוף והמצוה בלתי מתחלת רק כי יושב בבית ולא שייך מעיקרא שם מצוה ע"ז ולא בעי לשמה. אף דבעינן בכתיבה לשמה ובציצית בהטויה. הנה בס"ת הכתיבה מעיקרי המצוה. אבל בטויה בציצית דג"כ חובת גברא כשלובש הבגד כמזוזה לבית. הנה בציצית בלי לשמה מאי הבדל ביניהם לשאר חוטין רק הלשמה משויא לציצית וא"כ התליה והטויה הכל צריכין לשמה אבל במזוזה שמצ"ע הכתיבה משוי למזוזה והכתיבה צריך להיות לשמה ולא העיבוד כן נראה לענ"ד להסביר דעת רבינו ז"ל. והנה למ"ש בתוספות במסכת ע"ז כ"ז במילה לר' יהודה גוי מהני משום דעומד לשמה וסתמא מהני. וא"כ סתמא עכ"פ כלשמה ועכ"פ יקשה האיך שייך שהגוי יעשה לשמה דהוי לשם מצוה. ונראה דתליא עמ"ש במ"א במחלוקת רש"י ותוספות ריש זבחים ובמסכת חולין אם הכונה סתמא לשמה וא"צ מחשבת העובד כלל. או דסתמא כאלו מחשב העובד. וי"ל דתליא בזה בסתמא במילה דאם נאמר שא"צ מחשבת העובד לשמה כלל בהעומד מצ"ע לשמה שייך לומר בגוי כשר. אלא דיקשה למ"ש ממאי דאיתא במסכת מנחות מ"ב ע"ב דטויה לשמה כתנאי מציפן זהב וכו' דלמ"ש שאני תפילין מציצית י"ל דעכ"פ מאן דס"ל בתפילין דלא בעי עיבוד לשמה מכ"ש בציצית: ועי' בירושלמי יומא פ"ג ה"ו מובא ברמב"ן במלחמות במסכת סוכה בסוגיא דסוכה ישנה דאיתא שם עור שעבדו לשם קמיע מותר לכתוב עליו מזוזה רשב"ג אוסר ובשיירי קרבן מביא מזה ראיה לדברי רבינו עיי"ש. ובספר שלום ירושלים כתב דלשם קמיע הוי כונה להיפוך כמ"ש ז"ל בצריכות כונה עיי"ש. וי"ל דשאני היכא דאמרינן סתמא מהני וא"כ י"ל דהוי בכונה להיפך עקירת הסתמא לשמה. אבל אם נאמר דלא בעינן לשמה כלל וא"כ גם עקירת הסתמא על דבר אחר בלתי מפסיד. ודעתו לכו"ע א"צ במזוזה עיבוד לשמה עיי"ש. ולמ"ש ברמב"ן הנ"ל בדעת הירושלמי נראה דפלוגתא בכל דבר שבקדושה ולא דוקא מזוזה עיי"ש ושטחת לשון הירושלמי נראה כן: ולפי מ"ש לעיל לחלק בין חובת הגוף למ"ש בכ"מ בשם הרבינו עיין במסכת סוכה דף ט' ע"א בציצית איכא קרא ובסוכה דליכא קרא לא בעינן עשיה לשמה. ומובן במ"ש לעיל. ובירושלמי הנ"ל דמחלק בין בגדי כהונה למזוזה שזה לגבוה וזה הדיוט עיי"ש ולמ"ש מובן דמזוזה בעיבוד הוי כיון שאינו חובת הגוף קודם שנקבע ונכתבה הדיוט בעשיה וכמ"ש לעיל. ועי' בשיורי קרבן שם שכתב שהירושלמי נשכח מרבינו שלא הביאו לראיה לדבריו ולמ"ש החילוק בין חובת הגוף מקורו משם. ועיין בס' ברכת אברהם לרבינו אברהם ז"ל בסי' מ' מ"ש לחלק בין ציצית עיי"ש שנראה כמ"ש:

י״ב

הלמ"מ שאין כותבין ס"ת ולא מזוזה אלא בשרטוט אבל תפילין אינן צריכין שרטוט לפי שהן מחופין וכו'. ובתוס' במסכת מנחות דף ל"ב ע"ב בד"ה הוא ואומר ר"ת דס"ת בעי שרטוט משום זה אלי ואנוהו אבל תפילין דמכוסין בעור לא בעו שרטוט דלא שייך בהו נוי עיי"ש. ובר"ן המובא בכ"מ כתב ואפשר דה"ט לפי שמזוזה נבדקת פעם אחת בשבוע ותפילין מתוך שנשמרין אין נבדקין אלא פעם אחת ביובל ולפיכך אין צריכין כתב המיושר כ"כ ומשו"ה אין צריכין שרטוט ולפ"ז ספרים בעו שרטוט שלא יערבב הקורא בהם שזה בדיקתו כל שעה עיי"ש. ורבינו נראה מסכים לר"ת וטעמו. ועיין בסימן רע"א סעיף ה' ביו"ד בס"ת פסול בדיעבד בלא שרטוט ועיין בספר מלאכת הקודש קונטרס ב' סי' א' אם הוי מדאורייתא עיי"ש. ועיין להלן בפ"י ה"ד:

י״ג

ספר תורה תפילין ומזוזות שכתבן אפיקורס ישרפו וכו'. במסכת גיטין מ"ה מובא בכ"מ נקטינן ס"ת שכתבו מין ישרף וברש"י אפיקורס אדוק בעכו"ם כגון כהניהם ישרף דודאי לשם עכו"ם כתבו ומובא בכ"מ: ויש לעיין אם הוי השריפה מדאורייתא או מדרבנן ולכאורה שנאמר דהוי בכלל ע"ז דלא ימצא רק בעבדו או בתקרובתו ומשמשים דהקדש לע"ז לא שייכי כדאיתא במסכת ע"ז מ"ד ע"ב האומר בית זה לע"ז כוס זה לע"ז לא אמר כלום שאין הקדש לע"ז ונפק"מ אם הוי דאורייתא לספיקו: נמצאו ביד אפיקורס ואינו יודע מי כתבן יגנזו. והנה למ"ש אם יהיה רק מדרבנן למה בספיקו יגנזו יהיה כנמצא ביד גוי דקורין משום ספק ספיקא וכמו"כ בזה דספק דרבנן לקולא וגם שם למה לס"ס. והנה למ"ש בתוספות בד"ה אמרי בגוי הטעם להתירא שאין מדרכו לכתוב ספרים עיי"ש. וע"ז י"ל דיגנזו בודאי שכתבו מדאורייתא דודאי פסול מדאורייתא דכתבו לשם ע"ז ואפי' בשלא לשמה פסול ונמצא הוי ספק דאורייתא ולכאורה נאמר להיפוך אם השריפה מדאורייתא למה בנמצא ביד מין יגנזו ולא יהיה מחויב בשריפה מדאורייתא מספיקא. ועיין בחי' הר"ן בגיטין בהשמטות. ועיין ברמב"ם פ"ו ה"ח מיסוה"ת שכתב במד"א בכתבי קודש שכתבם ישראל בקדושה אבל אפיקורס ישראל שכתב ס"ת שורפין אותו עם אזכרות שבו מפני שאינו מאמין בקדושת השם ולא כתבו לשמו אלא שהוא מעלה וכו' לא נתקדש השם ומצוה לשרפו כדי שלא להניח שם לאפקורסים ולא למעשיהם וכו' עיי"ש ומ"ש שם. ועיין במסכת שבת קט"ז מובא בכ"מ שם מה לעשות (שום) [שלום] וכו' אמרה התורה שמי שנכתב בקדושה ימחה הללו וכו' עאכ"ו עיי"ש. ועיין מ"ש בשם שנכתב שלא בקדושה אם יש בו איסור מחיקה ואיבוד עיי"ש. וא"כ י"ל בנמצא משום ספק שמא נכתב מאחר בקדושה ואסור בשריפה לא שייך שריפה מספק בנמצא ביד מין אם גם השריפה מדאורייתא. וכנראה מלשון רבינו שלא להניח שם וכו' נראה אף דהוי דבר זה שלא להניח וכו' מדאורייתא מ"מ מפורש מדאורייתא ליכא ע"ז ואולי משום דמסתבר וסברא הוי דאורייתא כמ"ש ז"ל וכמ"ש ר' ישמעאל במסכת שבת הנ"ל הק"ו מסוטה וא"כ י"ל דהוי מדאורייתא ועיין בצל"ח ריש כיצד מברכין עיי"ש: נמצא ביד כותי כשירים ואין לוקחין ספרים תפילין ומזוזות מן הכותים ביותר על דמיהם שלא להרגיל אותן לגנבן ולגזלן. ועי' בכ"מ. והנה לרש"י משו"ה נמצא ביד כותי קורין בו משום ספק ספיקא ספק כתבו למכור לישראל ולא לע"א ושמא ישראל כתבו ובתוספות השיגו עליו דמטעם שאינו בכתיבה וכו' כדאיתא בגמרא הוי גם בכתבו לישראל וכתבו הטעם להתירא דאיכא למתלי טפי שישראל כתבו שאין מהדרך לנכרי לכתוב ספרים עיי"ש: ויש לעיין למ"ש בתוספות בכמה דוכתי דמחשבה בדיבור דוקא וא"כ הוי בכל פעם ספק שמא לא פירש בשפתיו וא"כ בנמצא ביד מין הוי ג"כ ס"ס אלא דעם כל זה יגנזו דלענין הכשר הס"ת הוי ספק אחד דבכתבו כיון דלא הוי בכלל וכתבתם פסול. ומ"ש רבינו מי שמוזהר על הכתיבה וכו' קאי על אשה ועבד וקטן דגוי ומין בלא"ה שאין לשמה פסול וכמ"ש בפנ"י שם בגמרא הנ"ל עיי"ש אמנם יש לעיין בנמצא ביד כותי שכתבו בתוספות דקרוב ביותר שלא כתבו הגוי בעצמו. ולכאורה הוי זה נגד חזקה דכאן נמצא וכאן היה לומר שבאו ממקום אחר. וכן מצאתי בפנ"י שם שכתב בנמצא ביד מין לא אזלינן בתר רובא דישראל דכאן נמצא וכאן היה ועיין בסמ"ע סי' רנ"ט ס"ק ה' וטו"ז יו"ד סימן רצ"ד ס"ק י"ז וברמב"ן ב"ב בסוגיא דרוב וקרוב וכ"כ בתוספות במסכת ב"מ בפ"ב דכאן נמצא מהני רובא דעלמא עיי"ש. וע"ז י"ל דשמא הישראל כתבו בבית הגוי ואם דזה נגד הרוב דהרי אין מהדרך שגוי יצוה שישראל יכתוב לו ס"ת. וא"כ אזלינן רוב זה וממילא אמרינן דאין מהגוי לכתוב בעצמו ג"כ ולא שייך החזקה דכאן נמצא מתנגד לרוב זה שהרי החזקה זאת הוי רק ע"י הרוב הזה. ולשון רש"י שהביא הכ"מ עיין בפר"ח בספר מים חיים גיטין הנ"ל עיי"ש:

ט״ו

הכותב ס"ת או תפילין או מזוזה ובשעת כתיבה לא היה לו כונה וכתב אזכרה מן האזכרות שבהן שלא לשמן פסולין וכו'. ובהגהות מיימוני צריך שיאמר בפי' בהתחלתו לכתוב לשם תורת ישראל והאזכרות לשם קדושה דשמא לא סגיא במחשבה ספר התרומה עכ"ל. ועיין בטור ושו"ע יו"ד סי' רע"ד שצריך לומר אני כותב לשם קדושת ס"ת ועיין בב"י דבשעת כתיבת האזכרה צריך שיחשוב לשם קדושת השם ובשם רש"י המובא במרדכי דרק בשם צריך לשמה אבל כתיבת ס"ת סתמא לשמה עיי"ש ועיין באו"ח בסי' ל"ב בזה. ובתוספות במסכת גיטין מ"ה ע"ב בד"ה עיבוד עיי"ש. והנה מדברי רבינו שכתב ובשעת כתיבה לא היה לו כונה וכתב אזכרה וכו' שלא לשמן וכו' נראה רק משום האזכרה דלא לשמה פסול. וגם ממ"ש ובשעת כתיבה לא היה לו כונה וכו' היה נראה דאם היה לו כונה בשעת כתיבתה יהיה די אף להאזכרה אף שלא היה לו כונה מיוחדת וכמ"ש ז"ל דכונה בתחילתו מהני על כולה. וכמ"ש ז"ל צריך כונה מיוחדת לקדושת ס"ת וכונה מיוחדת לקדושת השם. ולמה לא העיר הב"י ושאר הפוסקים מדעת רבינו בזה הנאמר. ועיין להלן בפ"י ה"א שמנה כל הפסולים וכתב שכתב האזכרות בלא כונה עיי"ש אבל מכונה לכתיבת ס"ת לא כתב שם ובגמ' אי' אזכרות שבהן וכו'. והנה כנראה משו"ע או"ח בסימן ל"ב סעיף י"ט נראה דגם פסול כשלא כתב לשמה דאי' שם דבדיעבד מהני במחשבה בתחילתו נראה בלא מחשבה כלל אפילו בדיעבד פסול. ודעת רבינו י"ל דרק בדיעבד אינו פסול. אבל למה לא כתב שצריך לכתחילה כונה לשמה אף די"ל דנכלל במ"ש ובשעת כתיבה לא היה לו כונה. דמזה דבכל פעם כונה גם על הכתיבה אבל למה לא פי' כדרכו מפורש כן וצ"ע: והנה יש לפרש בשעת כתיבה לא היה לו כונה וכו' קאי הכל על כתיבת האזכרה שנתבטלה אז כונתו ואשמעינן דכונה בכתיבה לא מהני על האזכרה. ויקשה עוד למה לא מנה פסול שלא לשמה בכתיבה להלן בפ"י וגם דוחק לפרש כן. ועיין בהל' י"ח שכתב אלו העורות שלהן אינן עבודות וכו' ולא כתב הס"ת לא כתבתי לשמה. ובגמרא דאי' בעיבוד לשמה דמעשה כך היה אבל רבינו דנקיט עבוד נראה מזה ג"כ דדעתו שלא לפסול בלא כתב הס"ת לשמה רק באזכרות בלבד:

י״ח

ס"ת וכו' שהרי הכל יודעים שאם אין העורות מעובדין לשמן אין לו שכר כלל. ועי' בש"ע יו"ד סי' רפ"א סעיף ה' ובטו"ז ונה"כ שם עיי"ש:

י״ט

אין כותבין תפילין ומזוזה אלא בכתב אשורית. והתירו בספרים לכתוב אף ביוני בלבד. וכבר נשקע יוני מן העולם ונשתבש ואבד לפיכך אין כותבין היום שלשתן אלא אשורית וכו'. הנה לפי פשטות הלשון היה נראה דאפילו בס"ת למצותו לת"ק דמסכת מגילה ט' נכתב בכל לשון ולרשב"ג יונית. אבל בספר טורי אבן כתב דודאי אין יוצא ידי כתיבת ס"ת למצותו אלא בלה"ק רק בשלא למצותו מיירי ותפילין ומזוזות אף מאן דס"ל כותבין פרשיות במסכת גיטין ס' בשאר לשונות לא עיי"ש. גם מסופק שם אם האיסור מדאורייתא בשאר לשונות ביונית כדאיתא התירא מקרא יפת וכו' או האיסור מדרבנן וקרא אסמכתא ע"ש. והנה כמ"ש מקודם דמיירי שלא למצותו י"ל דהוי מדרבנן ועיין במסכת שבת בפ' כל כתבי ובר"ן שם דהאידנא מותר לכתוב אף בשאר לשונות אשר אנו בקיאין בהן ומצילין מהדליקה ושייך עת לעשות והביא ראיה מהגאון רבינו סעדיה שכתב התורה בערבית רק בהלשון שאין בקיאין דלא שייך עת לעשות אסור לכתוב עיי"ש. ובב"י או"ח בסי' של"ד עיי"ש. ועיין בפי' משניות מגילה בפ"ב מ"א ומה שנשתנה לשון יוני משאר לשונות לפי שהיה מובן אצלם הלא תראה במה שקדם אף בספרים לא התירו שיכתבו אלא יונית והטעם מפני שהם פרשו התורה בלשון יוני לתלמי המלך ונתפרסמה אצלם אותה העת זה עד שהיה אצלם אותו הלשון כמו לשונם וכו' עיי"ש. ומסכים להנ"ל דלשון המובן שייך עת לעשות וכו' וכמ"ש בר"ן ולכן כתב כאן דעתה שנשתקע היונית אסור לכתוב בו וכמ"ש בר"ן דלא שייך עת לעשות וכו': אמנם במגילה דפי' למצותו ולקרות בה ובגמ' מוקי למגילה ליישב הסתירה דמשניות עיי"ש דף ט' צריך לאדחוקי לפרשו למ"ש בטורי אבן הנ"ל דרק בשלא למצותו התירו בספרים עיי"ש: ועי' בהגהות מיימוני מ"ש בשם רבינו יואל וכן במרדכי במסכת מגילה כן עיי"ש. ועיין במג"א סי' של"ד ס"ק ט"ז שמפרש דבריו דלא שייך עת לעשות רק במה שכולם שוים עיי"ש. וסיום בהגהות מיימוני והא דאמרינן פ"ק דגיטין כותבין עליו אונו אפילו בשבת פי' בכתב שלהם דאינו אלא שבות דגזרו על שלהם אטו שלנו עכ"ל. נראה שתליא איסור הכתיבת ספרים בזה דלא הוי כתיבה לדינא ועיין במג"א בסימן ש"מ ס"ק י' וברמ"א בסי' ש"ו סעיף י"א ובדגול מרבבה שם דהוי לדעת הפוסקים כתב ממש לדינא עיי"ש: ובענין כתב עברי ואשורי ומ"ש רז"ל במסכת סנהדרין כ"א שהניחו העברי להדיוטות עיין במריב"ח הכותב בעין יעקב במסכת מגילה בפ"ק במה שהשיג על ספר העקרים בזה ובשו"ת מהר"מ אלשקר בסי' ע"ד ובפי' יפה מראה בפי' לאגדות ירושלמי מגילה בפ"ק דלא נראה שם כדעת מהריב"ח ועיין עוד בספר ערוגת הבושם למהו' שמואל ארקוולטי ז"ל בהקדמתו עיי"ש: וצריך להזהר בכתיבתן כדי שלא תדבק אות באות. שכל אות שאין העור מוקף לה מד' רוחותיה פסול. וכל אות שאין תינוק שאינו לא חכם ולא סכל יוכל לקרותה פסול לפיכך צריך להזהר בצורת האותיות וכו'. ובהגהות מיימוני אמנם נדבקו יחד מותר לתקן ולא הוו חק תוכות עכ"ל:

כ׳

עור שהיה נקוב וכו' נקב העור אחר שנכתב אם נקב בתוך האות כגון תוך ה"א או תוך מ"ם וכן בשאר אותיות כשר. עי' בשו"ת הרשב"א בסימן תרי"א בנדבק האות לפשר הירושלמי עם הבבלי ולחלק בין נדבק אחרי דנעשה צורת האות כגון בתפארתנו למטה או למעלה שלא נגמר צורת האות ובנגמר דאפשר בגרירה אמרינן כל הראוי לבילה וכו' אפילו אינו גורר כשר עיי"ש: ועי' בב"י בסימן ל"ב שכתב בראשונה לחלק בנדבק לאות אחר לנפסק אף דאינו מוקף גויל. ואח"כ כתב ועוד י"ל דהא דמכשירים אפסק בנוקבא דוקא בנפסק אחר שנכתב כיון דכשכתבה היה בכשרות. אבל כשבתחילת כתיבתה היה שם גויל ונפסקה בו אע"פ שיש בו שיעור אות פסולה משום דמעולם לא הקיפה גויל וכן נראה בהדיא מדברי הרמב"ם בפ"א ובתשובות וכו' עכ"ל. ועי' בספר אבן העוזר שכתב להסביר בין נכתב בכשרות בחסרון הקף גויל עמ"ש ברשב"א בדבק משום ראוי לבילה עיי"ש. והנה לענ"ד ברשב"א אין הטעם משום שנכתב בכשרות רק כמ"ש שם דהוי נגמר צורת האות עיי"ש. אמנם להבין דברי הב"י ושו"ע מ"ש לחלק בין נכתב בכשרות או לא דעכ"פ לא הוי כתיבה תמה יהיה האיך שיהיה: והנה מצינו לחלק נעשה בראשונה כהלכתו ונחסר אחר כך במסכת מנחות דף ל"ח ע"ב גרדומי תכלת כשירים וגרדומי איזוב כשירים ע"ש. ושם דף ל"ה ע"ב באפסקי רצועה דתפילין א"ר פפא גרדומי רצועות כשירים ולאו מלתא היא מדאמרינן וכו' גרדומי תכלת וכו' התם הוא דתשמישי מצוה נינהו אבל הכא דתשמישי קדושה נינהו לא עיי"ש: והנה מה שיש לחלק מצוה וקדושה דבמצוה כיון דחלה לא נפקעה אף בנחסר ממנה משעורה ושם ציצית ואיזוב לא נפקע ממנו. אבל בחסרון קדושה אי אפשר להמנות או דהחמירו בתשמישי קדושה ביותר ואולי רק מדרבנן עכ"פ לא שייך לפ"ז לומר כן בכתיבה תמה לחלק מה"ט דהוי בגוף הקדושה: והנה י"ל במאי דיקשה לחלק מאי שנא קודם או אח"ז דהנה הכתיבה מצוה בפ"ע וכמה תנאים נאמרו בה בתפילין שלא כסדרן פסול וכיו"ב וצריך שתהיה הכתיבה כדרכה בהקף גויל ואז כתיבה תמה מקרי וכל זה בשעת הכתיבה לקיים מצותה כראוי: או די"ל מטעם זה אלי ואנוהו אשר לדעת הרבה מדרבנן עיין לעיל הי"ב וגבי ציצית בשעורה מצינו מנחות ל"ט ע"א ונוי תכלת שליש גדיל ושליש ענף עיי"ש. וי"ל דלא פסלו רק בביטל לכתחילה הנוי ולא עשה כמצותו משא"כ בנחסר אח"כ ואף דבגרדומי קדושה החמירו לפסול הס"ת בכה"ג דאי אפשר בתיקון לא החמירו וצ"ע בכל זה. ובמרדכי בהגה שם דאין הקף גויל פוסל בדיעבד כי אם באותיות של השם עיי"ש. וכן ראיתי בספר קרית ספר שכתב דדיבוק האותיות רק מדרבנן עיי"ש. ובירושלמי בפ"ב דמס' ברכות מחלוקת בדיבוק האותיות אם פסולים נראה ג"כ דבדרבנן פליגי: והנה בזה שהבאתי לעיל דמחלקינן בגרדומי לתשמישי מצוה מתשמישי קדושה י"ל ג"כ מדאיתא במס' מגילה דף כ"ו תשמישי מצוה נזרקין תשמישי קדושה נגנזין ועי' באו"ח בסי' כ"א ויש לומר משו"ה לא החמירו בגרדומי ציצית שלא להורידן מקדושתן לזרקן והרי במתירין מבגד לבגד מחלוקת רב ושמואל. אבל בתשמישי קדושה שנגנזין החמירו ביותר דלא הוי הורדה כ"כ: והנה עיין ברש"י מנחות דף כ"ט ע"א בד"ה יריכו שכתב לישנא אחרינא תוכו הגויל והחלק שבתוכו ובתפילין קמיירי עכ"ל. ובס' ברכת הזבח כתב שם בפי' הראשון דלס"ת רק לכתחילה ושכן משמע מהרי"ף והרא"ש ומרדכי. ואח"ז כתב די"ל דנקיט תפילין דשייך פסול שאין להם תקנה דהוי שלא כסדרן משא"כ בס"ת דאפשר בתיקון ובס' צאן קדשים השיג על פי' זה לרש"י שכתב בריש מס' סוכה דשייך פסול על האסור רק לכתחילה וא"כ מ"ש בראשונה עיקר עיי"ש. ועכ"פ גם בתפילין נראה דהוי מדרבנן וברשב"א בשו"ת בסי' תרי"א השיג על הסוברים לחלק בין ס"ת ותפילין לרש"י ולרבינו י"ל כמ"ש ז"ל באפשר בתיקון שייך כל הראוי לבילה וכו' וא"צ תיקון ועי' בס' אבן העוזר אלא דהו"ל להביא דעכ"פ לכתחילה לא יעשה כן בס"ת ואפשר דזה בכלל מ"ש לדקדק בכתיבה וכיו"ב. ועיין מ"ש ז"ל בענין גט בזה ובר"ן במס' גיטין בפ"ב וברמב"ם בהל' גירושין ובש"ע בסי' קכ"ה לחלק בין גט לס"ת ומזוזה ותפילין דשם צריך כתיבה תמה עיי"ש ומזה נראה ג"כ כמ"ש:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

קרית ספר · הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה פרק א׳

א׳

מצוה כ להיות תפילין על הראש שנאמר לטוטפות בין עיניך: מצוה כא לקשור אותם על היד שנאמר וקשרתם לאות על ידך. ומצותן בכל יום מדאצטרי' ימים ימימה למעוטי לילה ולך לאות לאפוקי שבתות וי"ט ומשמע דכל שאר יומי חייב. ותרגום טוטפות תפילין ותפילין הוא לשון פלילה שהם אות והוכחה ששכינה שרויה עלינו שנאמר וראו כל עמי הארץ אלו תפילין של ראש. והם ד' פרשיות קדש והיה כי יביאך שמע והיה אם שמוע דבכולם כתיב מצות תפילין ומשמע שתכתוב פרשיות הללו ותקשרם בראש ובזרוע. ונכתבות בפני עצמן ומחפין אותן בעור ומניחין אותן על הראש וקושרין אותם על היד ואפי' אות אחד מעכבן דכתיב במזוזה וכתבתם כתיבה תמה ואפילו קוצו של אות אחד מד' פרשיות אלו מעכבות כולן מן התורה דכיון דלא נגמרה האות לא הויא כתיבה תמה וקאמר קרא וכתבתם והוקשו תפילין למזוזה וקשרתם וכתבתם בעינן קשורה בימין לשמאל וכן שני פרשיות שבמזוזה אפי' חסר קוצו של אות אחד מעכב מן התורה עד שיהו ב' נכתבות שלימות וכן ספר תורה שחיסר אפילו אות אחת פסול דכתיב לקוח את ספר התורה הזה ואי אפשר שיחסר אות אחד.

ג׳

עשרה דברים יש בתפילין וכולן הלכה למשה מסיני וכולן מעכבין ואם שינה באחד מהם התפילין פסולין מן התורה דהלכה למשה מסיני תורה היא. שנים מהם בכתיבתן ושמנה בחופויין וקשירת רצועותיהן. השנים שבכתיבתן שכותבין אותם בדיו ושיהיו נכתבים על הקלף. ודיו לא מיעט מי עפצא וקנקנתים שהוא עומד ואינו נמחק אלא שאר מיני צבעונין כגון אדום וירוק שאם כתב בספרים ותפילין ומזוזות אפי' אות אחת בהן או בזהב פסולין ויש סמך להלכה למשה מסיני דבעינן דבר המתקיים מדכתיב גבי סוטה וכתב ומחה ודרשינן כתב הראוי להמחות נראה דלשון כתיבה סתם הנאמרה בתורה היא בדבר שעומד ואינו נמחק ותפילין הוקשו למזוזה.

ו׳

הלכה למשה מסיני שיהיו כותבין ספר תורה על הגויל ובמקום השיער והתפילין על הקלף במקום בשר והמזוזה על דוכסוסטוס במקום שיער ואם כתב על הקלף שבמקום שיער או שכתב בגויל ובדוכסוסטוס במקום בשר פסול אעפ"י שכן הלכה למשה מסיני אם כתב ספר תורה על הקלף כשר ולא נאמר גויל אלא למעט דוכסוסטוס שאם כתב עליה ספר פסול וכן אם כתב המזוזה על הקלף כשר לא נאמר דוכסוסטוס אלא למצוה.

י׳

אין כותבין ספרים תפילין מזוזות על גבי עור בהמה טמאה ועוף וחיה הטמאים דכתיב למען תהיה תורת ה' בפיך ודרשו ז"ל מן המותר בפיך והיינו בהמה חיה ועוף טהורים ואפילו מנבלות וטרפות דהרי מותר לפיך במינן. ואין כותבין על גבי עור הדג הטהור מפני שאין הזוהמה פוסקת בעיבוד ולא איפשר למהוי תמה.

י״א

גויל של ס"ת וקלף של תפילין או של ספר תורה צריכין עיבוד לשמן ואם עיבדן שלא לשמן פסולין. לפיכך אם עיבדן הגוי פסולין אף על פי שאמר לו לעבד לשם הספר או התפילין פסולין. ומזוזה אינה צריכה עיבוד לשמה. ועיבוד לשמה בין בתפילין בין בספר תורה מדרבנן מצוה מן המובחר כדאמר רבינו משה גאון ז"ל.

י״ב

הלכה למשה מסיני שאין כותבין ספר תורה ולא מזוזה אלא בשרטוט אבל תפילין אין צריכים שרטוט.

י״ג

ס"ת שנודע שכתבו מין ישרפו או תפילין ומזוזות. דחזקה דלשם ע"ז כתב האזכרו' ולהכי ישרפו כדין ע"ז. אבל כתבן גוי או ישראל מומר או מסור או עבד או אשה דפטורה ממצות עשה שהזמן גרמה או קטן הרי אלו פסולין ויגנזו שנאמר וקשרתם וכתבתם כל שמוזהר על הכתיבה ושמאמין בה הוא שכותב. נמצאו ביד מין ואינו יודע מי כתבן יגנזו דשמא לא כתבן הוא. ואם נמצאו ביד גוי כשרין דאיכא למיתלי טפי שישראל כתבו דאין דרך גוי לכתוב ספר תורה.

י״ד

תפילין ומזוזות שכתבן על גבי עור בהמה חיה ועוף הטמאים פסולים דכתיב תורת ה' בפיך מן המותר וגו' ועל גבי עורות שאינם מעובדים פסולי'. ובספר תורה דנקרא ספר בכמה מקומות ותפילין ומזוזות ילפי מיניה מזוזה מספר תורה כתיבה כתיבה ותפילין הוקשו למזוזה.

ט״ו

הכותב ספר תורה תפילין ומזוזה וכתב אזכרה אחת מהן שלא לשמה פסולין. נראה דבעינן אזכרות לשמן משום זה אלי ואנוהו כדמשמע בפ"ב דגיטין אבל מדאוריתא לא פסילי דלא ילפינן כתיבה כתיבה מגט הואיל וסתם ספר תורה לשמו הוא מה שאין כן באשה דסתם אשה לאו לגירושין קיימה. ואף פיסול דתליית שם נראה דאינו מדאוריתא אלא מצוה מן המובחר משום זה אלי ואנוהו במה דברים אמורים בספר תורה אבל במזוזה ותפילין אין תולין אפילו אות אחד אלא אם שכח אפילו אות אחת גונז. מה שכתב דבעינן שיהו כתובות כסדרן דאמרינן במכילתא כתבן שלא כסדרן יגנזו משום דבעינן סדר הכתוב בתורה ואין חילוק בין בפרשיות בין בתיבות בין באותיות ונראה דכתובה כסדרן הלכתא גמירי לה ואפילו למאן דקאמר הויות באמצע כדלקמן בכתיבא מודה דבעינן סדר שכתוב בתורה. ומותר לכתוב את השם על מקום הגרר ועל מקום המחק בכולן דאכתי איכא הידור זה אלי ואנוהו.

י״ט

אין כותבין תפילין ומזוזות אלא בכתב אשורי דכתיב בהו והיו בהוייתן יהו. והתירו בספרים לכתוב אף ביוני דאמר קרא יפת אלהים ליפת וישכון באהלי שם יפיפותו של יפת דהו' לשון יון דלשונו יפה מכל בני יפת יהא באהלי שם וכבר נשתקע יוני מן העולם ונשתבש לפיכך אין כותבין היום שלשתן אלא אשורית דתו לא הוו יפיותו של שם. פיסול דיבוק אות באות כששתי האותיות נכרות נראה דהוי מדרבנן אבל אם אין האות נכרת מצד דבקותה או כל אות שכתב שאין תינוק לא חכם ולא טפש יכול לקרותה פסול מדאוריתא דלא הוי כתיבה תמה. לפיכך צריך ליזהר בצורת האותיות שלא תדמה זו לזו.

כ׳

עור שהיה נקוב לא יכתוב על גבי הנקב דרחמנא אמר וכתבתם כתיבה תמה שלימה ולא מפסקת ואם הדיו עוברת עליו אינו נקב והוי כתיבה שלימה לפיכך מותר לכתוב על גבי עור העוף שנעבד דהוי כתיבה תמה אע"ג דאית ביה נקבי נקבי ובעינן דלהוי טהור כי היכי דלהוי מן המותר בפיך. ניקב ירך העור עד שנפסקה ולא נשתייר ממנה מלא אות קטנה פסולה דלא הוי כתיבה שלימה ואיפשר דלא הוי מדאורית' כיון דבשעת כתיבתה היתה כתיבה שלימה ותמה:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

קובץ על היד החזקה · הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה פרק א׳

ה׳

או בזהב כו'. עי' כ"מ ובב"י סי' ל"ב כתב דמש"ה נקט אזכרות דיגנזו משא"כ בשאר אותיות יש לתקנם ועיין בברכי יוסף יו"ד סי' רע"ו אות י"א שהאריך:

ט׳

עי' כ"מ מ"ש ליישב דברי רבינו דאין כותבין ס"ת על דוכסוסטוס. ועיין בס' זרע יעקב להגאון מ"ו זלה"ה בשבת דף ע"ט שמיישב דברי רבינו על נכון:

י״א

שהכותי על דעת עצמו הוא עושה כו'. יראה מדברי רבינו פה דהך סברא דאדעתיה דנפשיה הוא ודאי ולא ספק ועיין ב"י אה"ע סי' קכ"ג דאם כתב עכו"ם וישראל עע"ג למאן דל"ק בכתיבה אבני כריתות ופסולו רק משום שלא לשמה הו"ל רק פסול ולא בטל לגמרי משום דהא דעכו"ם אדעתיה דנפשיה אינו ודאי אלא ספק ואיכא נמי לספוקי שמא עשהו לשמה והרב הגאון מהר"ם בנעט זלה"ה בביאורו על ס' המרדכי בהל' קטנות דף ב' ע"ב ד"ה והנה תמה על הב"י דדבריו סותרים למה שה"ר דלא בעינן לשמה בעשיית הציצית מדאיצטריך ב"י ואמאי הא איצטריך ב"י לפסול ודאי ע"ש שהאריך בדברי טעם. ואפשר לומר דע"כ לא קאמר הב"י דהוי ספק אלא גבי גט דלא בעינן לשמו ולשמה למצוה כ"א לשם הבעל ולשם האשה וזה הוא שפיר ספק דלמא כיון לשם שניהם אבל בציצית ושאר מצות דבעינן לשמן לשם מצוה וזה לא שייך גבי עכו"ם אפילו בישראל עע"ג ודו"ק: ומזוזה א"צ העבדה לשמה. עיין כ"מ שלא מצא ראיה לדברי רבינו. ועי' בירושלמי פ"ג דיומא הלכה ו' בש"ק ד"ה עור שעיבדה שכתב דראיית הרמב"ם מבוארת בברייתא דירושלמי דפסק כת"ק וע"ש בשלום ירושלים. ועי' עוד בתוספות מס' מנחות דף מ"ב ע"ב ד"ה ואין נקחין שכתבו ראיה לשיטת רבינו:

י״ג

ס"ת כו' ישרפו כו'. עי' מ"ש בזה בפ"ו מה' יסודי התורה הלכה ח':

ט״ו

היה כותב שנים ג' שמות כו'. ירושלמי פ' א"ע תני היה כותב שנים או שלשה שמות כגון אל אלהים ה' ה"ז גומר אחד מהם ומשיב שלום ע"כ וכתב בס' ברכי יוסף יו"ד סי' רע"ו ראיתי בס' שערי ישועה שנשאל על סופר שכתב שם אלהים בס"ת ולא אמר קודם שכותב שכתבו לשם קדושת השם אם נפסל הס"ת והשיב הרואה בב"י יראה שאין בזה פסול דכתב בשם הרב מהר"י אכסנדרי מצאתי בשם הירושלמי כו' היה כותב ב' או ג' שמות כו' נראה דלכל השמות שאינם נמחקים צריך כתיבה לשמה כשם הוי"ה ב"ה דא"א א"צ כמו שכתבו קצת סופרים אנה מצינו שלשה שמות הו"י סמוכים ואין משם ראיה כ"כ שהרי אפשר לפרש הירושלמי כמו שפירש הנ"י כגון שהניח ביריעה שמות רבים שלא רצה לכותבם ומ"מ נכון הדבר לכתוב כל השמות שאינם נמחקים לשמן עכ"ל. הרי מבואר שדחה ראיית מהר"י ולבסוף הסכים שנכון לכותבם ובודאי דאין לפסול ס"ת ע"ז דהוי חומרא דאתי לידי קולא לגנוז כמה אזכרות שנכתבו באותו היריעה ומ"ש בש"ע ואם לא עשה כן פסול קאי דוקא על שם הוי"ה ע"כ ולפי הגירסא שלפנינו בירושלמי הרי מפורשים השמות מבואר דאף שאר שמות הקדושים שאינם נמחקים ג"כ בכלל וכתב הבר"י שם הא דקאמר בירושלמי כגון אל אלהים ה' אינו מהירושלמי רק הגהות שכתב חכם אחד בגליון והכניסוהו בפנים בגוף הירושלמי והכי מוכח ברי"ף ורא"ש ורמב"ם והטור וב"י. ומדברי רבינו פה שנקט אזכרה מן האזכרות וכל השמות קרוים אזכרה כמו שכתבו גדולי המחברים דמוכח כן בגמרא ברכות וכ"ה הני י"ח כנגד ח"י אזכרות שאמרה חנה בתפלתה וא"כ מבואר מדברי הרמב"ם שאם כתב א' מהשמות שאינם נמחקים שלא לשמן פסולים וצ"ע לדינא:

ט״ז

בד"א בס"ת כו'. מפני שבס"ת לא בעינן כסדרן. וכתב בסוף הס' בית יהודה דף ק"י ראיתי דבר מחודש בגינת ורדים לא"ח כלל ב' סי' י"ב וי"ג שהוכיח דבאותיות הוי"ה בעינן שיהיו כתובים כסדרן ודינם כתפילין ומה שנזכר בפוסקים ז"ל בתיקון הה"א שבשם אינו אלא על ה"א אחרונה אבל ה"א ראשונה אם נדבקה אין לה תיקון דאם יתקן נמצא השם כתוב שלא כסדרו ואנן בעינן בהווייתו יהיה כו' ע"ש. ולענ"ד צ"ע לדינא דמלשון מס' סופרים פ"ה הל' ד' הכותב את השם וטעה בה אות אחת יתלנה מלמעלה ר"ש שזורי אומר שם כולה תולין אות אחת ממנה אין תולין ע"כ. ומלשון זה טעה בה משמע באיזה אות שיהיה וקשה א"כ איך מתיר הת"ק לתלות הא תו הוי נכתב השם שלא כסדרן ואף אם נדחוק ולומר דמיירי דוקא בה"א אחרונה עדיין קשה מ"ט דת"ק דמתיר לתלות הא אפשר בקל לגרר אות אחת ולכתוב במקומה ה"א אחרונה ודוחק לומר דמיירי דוקא בכה"ג שכתב עוד שם שאינו נמחק אחריו וגם דוחק לאוקמה דת"ק סבר כרשב"א דאין כותבין שם על מקום הגרר ועל מקום המחק אפילו אות אחת ממנה אלא יראה דגם בשם הוי"ה ב"ה לא בעינן כסדרן ומפני שהס' ג"ו איננו ת"י לעיין בראיותיו קצרתי: בהגהת מל"מ כ' דלא מצא בב"ש. וכבר הרב כנה"ג הביא כן בשם הרב ב"ש בראש הס' ובדפוס פ"פ הוא בסופו אחר באר מים חיים בר"י יו"ד סי' רע"ו אות כ"ג:

י״ח

מתוך שנאמן להפסיד שכרו כו'. ולכאורה קשה הא דאמרינן התם בגיטין כה"ג ביוה"כ יוכיח ופירש"י פר ושעיר כו'. הא הפר של כה"ג משלו הוא וא"כ אם אמר שהוא פיגול מחוייב להביא פר אחר ושפיר נאמן על שלו כדאמרינן גבי ס"ת שלא עיבד לשמן ומהר"מ ברבי כתב מפאת קושיא זו דלא כרש"י דראיה קאי משעיר ולא מפר ובאמת יש ליישב הקושיא דשפיר כתב רש"י פר ושעיר דהא הוכיחו התוס' במס' מגילה דף ט' ע"ב ד"ה אין בין כהן המשמש כו' אם ביום שאירע בו פסול לכהן המשמש ושימש זה תחתיו שהפר בא מן המשמש אע"פ שאינו משמש וכוונתם מכהן הקבוע אע"פ שאינו משמש היום וא"כ הוא שפיר י"ל דגם רש"י הכי ס"ל ומקשה הגמרא שפיר כה"ג ביוה"כ יוכיח דפיגול מצינו בתורה סתם ובכל גווני איירי כמ"ש התוס' שם סד"ה דכי וא"כ הא משכחת לה בכה"ג ואז אין הפר שלו ואעפ"כ האמינהו תורה ושפיר כתב רש"י ודו"ק:

י״ט

שכל אות שאין העור מקיף כו'. כתב בכנה"ג בשם הרד"ך בית אחד חדר כ"ב דוקא כשאין שם אלא צורת אות בלבד ובהתחסר ממנה כ"ש נפסלה צורתה דאין שם אות כלל מיירי אבל אם יש בה יותר מצורת אות עד שאם תגרור חלק מה ממנה תשאר האות בצורתה אם נדבקה בראשה וכן באמצעה פסולה אבל אם נדבקה בסופה כשירה ע"כ. ויובן דבריו ע"פ מ"ש הרשב"א מביאו ב"י בא"ח סי' ל"ב דלמעלה ומן הצד מה"ט יש לפוסלו לפי שעד שלא נעשה אות נפסלה צורתה אבל כשנדבקה מלמטה שכבר נגמר אות קודם הדיבוק כשר ועי' בהלכה כ' נקב בירך של אות ובב"י סי' ל"ב ובט"ז שם ולפ"ד הרד"ך י"ל קושיית הב"י ודו"ק:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה פרק א׳

ט׳

בכסף משנה כרבי קיי"ל דהוא עדיף מתנא דב"מ. נ"ב ולמסקנא תנא דבי מנשה רק על מזוזה קאי עיי"ש. ומזוזה על הגויל יעוי' תשובות רבינו סי' נ"ו.

ט״ו

הכותב ספר תורה או תפילין או מזוזה ובשעת כתיבה לא היתה לו כוונה כו'. הנה אם צריך לכתוב ספר תורה לשמה, מדברי רבינו נראה דלא בעי' שכן כתב כאן, וכתב אזכרה מן האזכרות שבהן שלא לשמן פסולין, ובהלכה י"ח, לא כתבתי האזכרות שבהן לשמן כו' דייק דוקא אזכרות וכמו דהזכירו בהנזקין ההוא דאמר ס"ת כו' לא כתבתי אזכרות לשמן. מוכחא דשאר ס"ת לא בעי לכתוב לשמה, ובזה מצאנו לרבותינו בתוספות שמהם ג"כ דעתם כן. אבל בטעמא נחלקו רבנן בהא מילתא. הנה כפי מה דמשמע מדברי רבינו מוכח דאזכרות בעי כתיבה לשמן, דסתמא לאו לשמו קאי, ושארי ספר תורה לא בעי לכתוב לשמה, ואף אם כתב שלא לשמן סגי. וכן בפרק יו"ד שמנה הפסולין שהיה מעובד שלא לשם ס"ת, שכתב האזכרות בלא כוונה, דייק דוקא אזכרות, הרי דעל כתיבת ס"ת לא הזכיר דבר, ובאמת בש"ס לא נזכר רק אזכרות, רק בהא דאמר פרק השולח על הך דהתיר רשב"ג ליקח ספר שכתבו נכרי ורשב"ג עיבוד לשמן בעי כתיבה לשמה לא בעי כו' ויתכן דפריך דאזכרות ודאי בעי שיהיו נכתבין לשמן ובכוונה דלכן א"ש דבעי עיבוד לשמה שיהא העור כשר לכתוב עליו ספר תורה עם האזכרות ובשביל האזכרות בעי עיבוד לשמה. אבל שיטת תוספות במנחות דף מ"ב בד"ה ואל ימול כותי, דאזכרות סתמא דידהו לאו לשמה קאי, ובעי שיהיו נכתבין לשמן אבל כל ספר תורה בודאי סתם ס"ת לשמה קאי, והוי כמו קדשים דסתמא לשמה קאי, ואינו צריך לפרש שיהא לשמה רק אם כתב שלא לשמן פסול, וכן כתבו בשם המרדכי, וגם לפ"ז צריך לפרש הא דפריך בהשולח ורשב"ג עיבוד לשמה בעי כתיבה לשמה לא בעי על אזכרות קאי, דבלא אזכרות כשר שיכתוב גם נכרי מצד לשמה דנכרי הוי כמו סתמא כמוש"פ בתוספות וסתמן לשמה קאי. אבל התוספות בעו"ג דעתן דכל הס"ת צריך לכתוב לשמה יעו"ש דמשמע להו סוגיא דהשולח דעל ס"ת כולה פריך דליפסול עו"ג לכתוב משום שלא לשמה וגוי הוי כסתמא לחוד יעו"ש. ולכן הקשו שפיר בתוספות גיטין דילמא כתיבה לשמה לא בעי דסתמא ס"ת לשמה קאי וסתם עורות לאו לס"ת, לכן צריך לעבדן לשמה, אבל אם נפרש משום אזכרות פריך ל"ק מידי דודאי סתם אזכרות לאו לשמן קאי דעל כמה מספקא לן עדיין, אם הוי קודש או חול, וכמה מסורות פליגי ולכן פריך שפיר. אמנם מצאנו חד תירוץ במנחות דאזכרות גם כן כשר לכתוב סתמא וכוון בהנזקין שכתב שלא לשמן רק לא דייק בלישניה עיי"ש. ולפי זה צריך מובן כיון דאזכרות לא שני בין שאר ס"ת אם כן קשה הא אמרו במנחות דף מ"ט דעקירה בטעות לא הוי עקירה ושוחט עולה, וסבור שהן שלמים לא הוי עקירה ועלה לבעלים לשם חובה. אם כן אמאי תנן הרי שהיה צריך לכתוב את השם ונתכוון לכתוב יהודה וטעה ולא הטיל בו דלת כו' ואמאי הא הוי עקירה בטעות ולא שמיה עקירה והוי כאלו נכתב לשמו וכשר ולמה צריך להעביר בקולמוס. ומזה לכאורה מוכח דסתם אזכרות לאו לשמן קאי, ועקירה בטעות הוי כמו סתמא דהמחשבה שחשב לא חיילא דהוי כמו טעות אבל מכל מקום לא חישב שיהא לשם שהוא צריך להיות ולכן לא קדשי בטעות דהוי כמו סתמא וכאילו כתב בלא כונה וזה ראיה ברורה לשיטת רבינו דאזכרות שנכתבו בלא כונה פסולין ולכן אף שטעה וסבר שהוא צריך לכתוב יהודא [כדפירש"י] ג"כ פסול דהוי כאילו נכתב בלא כונה לשם שמים. אמנם נראה דאזכרות קדושה איכא בהו, ואינו כשאר מצוות דנזכר בהן לשמה רק שהן קדושים, ולכן אמרו המוחק שם אחד לוקה משום לא תעשון כן כו', וכן אמרו שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים, ולכן אמרו לשיטת ראב"ד בפ"ב דנדרים דנודר באזכרות שבהן הוי דבר הנדור שהאזכרות נדורים הן על ידי כתיבה לשם קדושה, דייק דוקא אזכרות דעליהן חלה קדושה של שם, אבל שארי ספר תורה אם כי בעי כתיבה לשמה, קדושה לא בעי, דהוי כמו לשמה דציצית דבעי שיהיו נטווין לשמה ואטו סלקא דעתין דהמתפיס בציצית יהא מתפיס בדבר הנדור, ולזה אמרו דכיון דבעי שיהא קדוש, אם כן יתכן אף ע"ג דסתם אזכרות לשמייהו קאי וכמו שרצו רבנן בתוספות מנחות לומר דכיון שכתב שלא לשמן ולא שלא כתב לשמן מכל מקום הן כמו קדשים נוכח חולין כן ספר תורה נגד האזכרות, וכיון שכן חזינן דאם נתכוון לשם חולין כשר דאינו מחריב כיון דלאו מינו בכ"ז משם חולין מתעסק קרינא כיון שסבור שהן חולין וכמו דאמרו בזבחים דף מ"ו ע"ב כן אם סובר על שם שהוא יהודה הוי כמשם חולין ואינו מתקדש כלל, כן נראה לדעתי, ואינו ענין לעקירה בטעות ששם שניהן קדשים בסוג אחד, רק דבעי לשחוט לשמו, אבל בטעות לא איכפת לן מה שאין כן כאן דהוי כמו משם חולין דאינו כשר. ובזה יש לפרש מה שהביא בהגהות בהלכות יסודי התורה דשם שנכתב שלא בקדושה מותר למחוק, מהך דמסכתא סופרים פ"ה וכן בירושלמי פרק הבונה היה צריך לכתוב את השם ונתכוון וכתב את יהודה ולא נתן בו דלת מוחקו וכותב את השם, דלפ"ז קשה אם כן איך אמר בהנזקין נאמן אתה לפסוד שכרך שכל ס"ת שאין כתוב בו אזכרות שלא לשמן אינו שוה כלום, הא יכול למחוק האזכרות ולכתוב אחרים לשם קדושת ס"ת, ולפי מה שבארנו א"ש, דבנתכוון לכתוב יהודה שבשעה שהוא כותב היה טועה וסובר שהוא כותב יהודה, הוי כמשם חולין ולא קדוש כלל ונמחק שפיר, אבל כאן בשעה שכתב היה יודע שהוא כותב השם רק שלא נתכוון לקדשו אינו נמחק שהוי כמו לשם חולין דקדוש שפיר וזה נכון. אמנם הקושיא לק"מ דלהתיר למחוק את האזכרות לא מניחין אנחנו דעל זה אינו נאמן כיון דאינו בידו להתיר למחוק האזכרות דבחזקתן קמו דנכתבו לשמן ותו יהיא פסול הס"ת לדבריו דנכתבו האזכרות שלא לשמן, ועוד משום דיהיה ג' טעויות בכל דף ודף וכיו"ב ותו אסור לתקן אמנם מלשון רבינו מורה כן שכתב בפ"י מהלכות יסוה"ת אבל אפקורוס כו' שכתב ס"ת שורפין אותו עם האזכרות שבהן כו' שהוא מעלה בדעתו שזה כשאר הדברים כו' לא נתקדש השם כו' אבל נכרי שכתב השם גונזין אותו, הרי דאם מעלה בדעתו שזה כשאר הדברים מותר למחקו, אבל ביודע שהוא שם שמים רק כי לא נתכוון לקדשו הגם דכתב רבינו דהס"ת פסול בכל זה למחוק אסור דהוא קדוש וכמו נכרי שלא כיון לקדשו וכמו שכתבתי דזה הוי כמו לשם חולין וזה הוי כמו משם חולין דאינו קדוש כלל. ומצאתי להמחנה אפרים שעמד על לשון רבינו וכתב שם דרכים שונים, ומהם גם כמו שהעלינו, דכל שלא היה מכוין לכתוב את השם מותר למחקו, אבל בכתב השם ויודע שהוא כותב שם שמים רק לא נתכוון לקדשו, לענין מחיקה אסור למוחקו, ולענין ס"ת פסול דבעי שיתכוון לקדשו והטעם שכתבנו נכון ומחוור. והנה שיטת רבוותא בתוספות דבכל מקום דסתמא לשמו קאי, מתכשיר גם אם כתב עו"ג דאע"ג דאדעתא דנפשיה עביד בכל זה הוי כמו סתמא ולכן לר' יהודא כשר מילה בגוי אע"ג דבעי שיהא לשמה דסתם מילה לשמה קיימא, ובאמת לפי הך תירוצא דמנחות דאזכרות גם כן סתמא לשמן קיימי אם כן גם עו"ג כשר משום לשמה ותו מאי פריך בהשולח על רשב"ג דהא כתיבה לשמה ודאי בעי, דהא גוי הוי כמו סתמא, ובאמת הרא"ש בהלכות ספר תורה חילק בין מילה שהיא נעשית ברגע אחד ולכן הקיל גם בעבוד ע"י עו"ג בישראל עומד ע"ג דהוי שעה חדא כשנותנו לסיד, לגט שהוא צריך לכתוב כל התורף לשמה. אבל התוספות במנחות נראה דכיוונו דהא דפריך על רשב"ג משום דודאי מסתמא לא היה ישראל עומד ע"ג ובזה גרע מסתמא, וזה אין סברא. אולם לדעתי נראה דיש לחלק בין ספרים של ישראל שהעורות הן של ישראל והספר של ישראל והעו"ג כותבו לדעת ישראל אז סתמא קיימי לשם ס"ת, אבל גוי הכותב בעורות וספרים של עצמו סתמייהו לא קיימי לשם ס"ת ובזה אתי שפיר מה דהקשו בתוספות לרב מרדכי דרב יהודא א"ר מכשיר ציצית בנכרי שנאמר דבר אל בני ישראל ועשו להם ציצית ועשו להן אחרים [מדכתב בלשון נסתר ולא נוכח כמו בסוף הפרשה וראיתם אותו וזכרתם כו'] והא איהו גופיה פוסל בציצית מן הקוצים דאינן נעשין לשמה [רק אינן נטוין לשמה מכשיר] ולפי דברינו א"ש דבאמת אם הגוי יעשה בבגד שלו ציצית, בודאי סתם בגד של גוי לאו להיעשות בו ציצית קאי, והוא כתלה הציצית בהבגד שלא לשמן, אבל גוי שעשה ותלה ציצית בבגדו של ישראל לצורך ישראל הוי סתמייהו לשמה וכשר, ומדוייק לשון הפסוק ועשו להם הוא שהגוים יעשו להם ציצית על כנפי בגדיהם של ישראל, ואתי שפיר נמי הא דפריך ורשב"ג עיבוד לשמן בעי כתיבה לשמן לא בעי, הוא בכותב הגוי ספרים של עצמו כהמעשה שהיה בצידן כותב ספרים ומכרן לישראל דבזה סתמייהו לאו לשמה קאי, ולכן אמר והא דתניא יגנז האי תנא הוא דתני' כו' כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה כו' ולא אמר משום דבעי כתיבה לשמה משום דס"ת שכתבו נכרי יגנז, משמע דמיירי דכתב נכרי בספרים של ישראל המעובדין לשמן והעורות הן של ישראל.

ט״ז

אבל מקצת השם בשטה ומקצתו תלוי פסול כו'. הנה ברור דר' יוסי סבר דגם מקצת שם תולין וכדאמר במס' סופרים הכותב את השם וטעה בו אות אחת יתלנו מלמעלה ר"ש שזורי אומר שם כולו תולין אות אחת אין תולין כו', והנה פסק רבינו כר"ש שזורי אע"ג דפסק בבן פקועה דלא כהך כללא דהלכה כר"ש שזורי מכל מקום מספיקא פסק להחמיר כמותו, יעוין ש"ך סימן רע"ו ס"ק ח' וכן כתבו בשו"ת פני יושע סי' ה' וכנסת יחזקאל סימן ל"ו יעו"ש, ובאמת דפסק כהך דר' יוחנן בפרק בהמה המקשה דרק הלכה כר' שמעון שזורי במסוכן ובתרומת מעשר של דמאי, ומוכח מר' יוחנן דבמשניות אין הלכה כמותו בשום מקום רק במסוכן ותרומ"ע, לכן בשמנים בשבת קי"ל כסתם משנתינו דקו"ח היכי דהובא דעתו במשנה לית הלכה כמותו כ"ש היכי דלא הוזכר דעתו במשנה הלכה כהמשנה, אבל היכי שכל המחלוקת הוא בברייתא מספקא לרבינו אם ע"ז כוון דאין הלכה כר"ש שזורי בהא ומספיקא פסל כר"ש שזורי בתולה מקצתו, לכן בפרק יו"ד שמנה דברים הפוסלים בס"ת וה"ה כחומש ואין בו קדושת ס"ת לא מנה זה דתולה מקצת דדילמא הלכה כר' יוסי דתולה מקצת וגם בזה יש קדושת ס"ת וזה ברור. ובחנם כתב התשב"ץ ח"ג סי' רע"ד דברים שאינן כדאין לכותבן.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

נחל איתן · הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה פרק א׳

י״א

גויל של ספר תורה וקלף של תפילין או של ס"ת צריך לעבד אותן לשמן וכו' ומזוזה א"צ העבדה לשמה. ועיין בכ"מ שהוקשה לו מדתנן אין בין ספרים לתפילין ומזוזות אלא שהספרים נכתבים בכל לשון ותפילין ומזוזות אינן נכתבות אלא אשורית פי' דמשמע דלשאר מילי שוין. והט"ז ביו"ד סי' רפ"ח כתב לתרץ במ"ש התוס' במנחות (דף ל"ב ע"א) עיי"ש. ולי נראה דיש ליישב קושיית הכ"מ על רבינו ע"פ מ"ש הרמב"ן במלחמות פ"ק דסוכה אההיא דאין בין ספרים לתפילין ומזוזות וכו' דתנא חומרייהו דתפילין ומזוזות קתני אבל קולי דידהו לא קתני. וא"כ לא קשה הא דלא קתני הא דמזוזה א"צ עיבוד לשמה דקולא היא. ובהכי אתי שפיר דלא תקשי דלא קתני קולי דתפילין ומזוזה לעניין דנכתבים שלא מן הכתב כמ"ש רבינו בסמוך. ועוד אכתוב בזה אי"ה בהלכות מגילה. ומה שתמה הכ"מ על מ"ש רבינו בתשובה הטעם דעצמה של מזוזה אינה המצוה ולא תחשב מצוה אלא מפני שהבית חייב ואם אין בית אין מזוזה אבל ס"ת ותפילין חובת הגוף תדירי עד כאן דמניין לנו לומר כן כל זמן שלא מצינו בדברי רז"ל חילוק ביניהם. ואני תמה דכבר מצינו חילוק זה בדברי הירושלמי במגילה והובא ברא"ש סוף הל' תפילין דאיתא התם דרב הונא סבר דתפילין קודמים למזוזה ומפרש טעמא שכן נוהגין במפרשי ימים והולכי מדבריות. וכתב דמסתבר דהלכתא הכי דמצוה דגופה עדיף וגם מדפריש תלמודא טעמיה אלמא חשיב ליה עיקר ע"כ. וכן פסק רבינו סוף הלכות ברכות [פי"א ה"ב] ומהאי טעמא יש להקל במזוזה לעניין עיבוד לשמה וכדברי רבינו. [ויש להביא ראיה ג"כ מתלמודא דידן דאמר בשבת (דף קל"א) גבי ציצית ומזוזה שכן בידו להפקירן פי' הטלית והבית ולפטר מחיובן וזה לא שייך גבי תפילין ומשו"ה הוו חובת הגוף טפי ממזוזה א"כ הוא הדין מציצית וא"צ לדחוק כמ"ש בס' בית הלל ביו"ד [סו"ס סימן רפ"ה] דציצית הם תשמישי מצוה ותפילין תשמישי קדושה אלא כמ"ש. ונראה דמטעם זה עדיף ג"כ מצות סוכה ולולב ממזוזה דהוו טפי חובת הגוף שא"א לפטר מחיובן וכן משמע בשבת שם דר' אליעזר ס"ל דמכשירי סוכה ולולב דוחין שבת משא"כ מזוזה מטעם הנזכר. אבל תפילין לא שייך לומר דקדמי לסוכה ולולב שהרי אין נוהגין בזמן שנוהג סוכה ולולב שהוא יו"ט וזה דלא כמ"ש בה"י דתפילין קודם ועוד דתפילין יבטל בשב ואל תעשה אבל סוכה אם יאכל חוצה הוי קום ועשה כמ"ש בס' פני יהושע [סוכה כה.]. ושוב מצאתי בשו"ת ר' עקיבא אייגר סי' ט' שנסתפק בדין זה של מזוזה וסוכה דאפשר דמזוזה עדיפא וקדמה משום שיש לה קדושה וגם תדירה דמצויה והכריע דמזוזה עדיפא מהאי טעמא. ואין זה מחוור דודאי סוכה עדיפא ממזוזה משום דהוי קום ועשה]. ועוד דבירושלמי דיומא פ"ג איתא תני עור שעיבדו לשם קמיע מותר לכתוב עליו מזוזה. והביאו ג"כ הרמב"ן במלחמות בסוכה שם. ואע"ג דפליג התם רבן שמעון בן גמליאל ואוסר. נראה לרבינו לפסוק כת"ק במזוזה דדוקא גבי ס"ת ותפילין קיי"ל כרשב"ג מטעם שכתבו התוס' בגיטין (דף מ"ה ע"ב) ובסנהדרין (דף מ"ח) דכן מוכח בסוגיא דפרק הנזקין עיי"ש. והוא הדין בקלף שכותבין עליו תפילין דדמי לס"ת דהוי חובת הגוף אבל במזוזה דלא הוי חובת הגוף אין לנו לפסוק אלא כת"ק. וכה"ג פסק רבינו כת"ק נמי בפלוגתא דעור שמחפין בו התפילין לקמן בפ"ג. ולא כרשב"ג דמצריך בו ג"כ עבוד לשמה וכי היכי דלא קיי"ל התם כוותיה דרשב"ג ה"נ לא קיי"ל כאן מטעמא דאמרן ואזיל רבינו לטעמיה דלא פסק כרשב"ג אפילו במשנה היכא דמסתבר טעמא דת"ק וכמ"ש הב"י בטור חו"מ סי' רל"א ועיי"ש. ומ"ש בספר יראים סי' י"ח דילפינן בגז"ש כתיבה כתיבה מזוזה מס"ת דנבעי עיבוד לשמה כי היכי דילפינן לעניין דקדוק חסר ויתיר. י"ל דשאני התם דזה מוכח מכתיבתה אבל עיבוד לשמה הוא רק בע"פ [היינו הלכה למ"ס] וכה"ג אין דנין בגז"ש כמו שמוכח ממ"ש רש"י בשבת (דף קל"ב ע"א).

נחלת הכלל · Friedberg Edition

יד איתן · הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה פרק א׳

י״א

ומזוזה א"צ העבדה לשמה. יצא זה לרבינו מדתניא במנחות (מ"ב) דספרים ומזוזות ניקחים מכל אדם ופירש"י דליכא בהו עיבוד לשמן וההיא דספרים מוקי בשאר ספרים דס"ת בעי עיבוד לשמה, ועיי"ש בתוס'. ונראה דמכאן יצא ג"כ לרבינו מ"ש בה' מגילה דא"צ עיבוד לשמה דהויא בכלל ספרים:

י״ג

ס"ת תו"מ שכתבן כותי או י"מ או מסור כו' פסולין. כתב בכס"מ די"מ היינו לכל התורה דאי לדבר אחד מיפסיל מאי איריא דתני מסור אפילו מומר לעבירה שאינה חמורה כל כך פסול. וא"מ די"ל דמש"ה תני מסור משום דלא כתיב באורייתא וכמ"ש הוא עצמו בב"י בא"ח סי' ל"ט ע"ש. ועי"ל דאפילו נימא דבמומר לדבר אחד עכ"פ להכעיס מיפסל וכמ"ש שם בב"י אפ"ה איצטריך למיתני מסור דהא לא דמי דמומר לד"א לא הוי עד שהוחזק באותה עבירה ורגיל בה כמ"ש רבינו בפ"ג מה' תשובה וכ"מ בפ"ד משחיטה ופ"ג מה' מעה"ק, ואילו מסור מיפסל בפעם אחד כמ"ש הפמ"ג ביו"ד סי' ב', ואי לא הוה תני מסור בהדיא הו"א דדינו כמומר:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

ברכת אברהם · הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה פרק א׳

י״א

שאלה והא דקאמר ז"ל ב(הלכות) מזוזה שאינה צריכה עיבוד לשמה ראיתי מה ששאל מלפניו ר' יונתן הכהן ז"ל מנין דבר זה והשיב לו שלא מצינו במזוזה עבודה לשמה והיכא דאיתמר איתמר היכא דלא איתמר לא איתמר וטעמו של דבר שגוף התפלין וגוף ספר תורה הן המצוה אבל המזוזה עצמה אינה המצוה ולא תחשב מצוה אלא מפני הבית החיוב ואם אין בית אין מזוזה אבל ספר תורה ותפלין חובת הגוף התדירה וקשיא לי על תשובה זו וכי הבית עצמו חייב אלא אם כן יהא אדם דר בו אלולי אדם הדר בבית לא נתחייב שהרי בית התבן פטור מן המזוזה וכל כיוצא בו נמצאת גם היא חובת הגוף ולא עוד אלא הרי ציצית שחובת טלית היא ואפילו למאן דאמר חובת גברא אי איכא טלית מיחייבא ואם אין טלית אין ציצית ואפילו הכי בעינן טוויה לשמה ואי משום תדירות ופעמים שאדם דר בשדה ובאוהלים שאין בם חובת מזוזה הרי תפלין ודאי אינה תדירה כדקאמר לן דלילה לאו זמן תפלין הוא ועוד שבתות וימים טובים נמי לאו זמן תפלין ואם כן יותר מחציו של זמן אדם פטור מן התפלין ומזוזה היא חובה הנותנת בכל הזמן כולו ורוב בני אדם לעולם אין דרין בשדות אלא בבתים ויושבין בהם תמיד וצריכה לעמוד ימים רבים ולעולם גופה נמי מצוה ולעולם אימא לך פריש בתפלין וספר תורה והוא הדין למזוזה דכולהו תשמישי קדושה נינהו וצריכין עבודה לשמה ודילמא טעמא אחרינא אשכח. תשובה עיקר התשובה היכא דאיתמר איתמר היכא דלא איתמר לא איתמר והמחמיר בדבר זה צריך להביא ראיה ואי משום תשמישי קדושה הרי מגילה תשמישי קדושה דכל כתבי הקודש תשמישי קדושה הן ואע"פ כן אינה צריכה עבודה לשמה וזה שאמרת תשמישי קדושה לפי לשונך אלא כתבי הקודש הן בעצמן קודש ותשמיש תשמישי קדושה ושהבאת בקושיתך על הטעם שנתן ז"ל שאין המזוזה מצוה אלא מפני הבית ואמרת וכי הבית עצמו חייב אין אלו אלא דברים שראוי לתמוה עליהם וכי בן דעה יאמר שהבית עצמו חייב וכי בר חיוב הוא אין בדבריו מקום ספק למבין שענין דבריו שאין אדם חייב במצוה זו אלא מפני הבית ואם אין בית אין חיוב למצוה זו ואין התפלין כך אלא חובה שהוא חייב בה על כל פנים וכבר פירש זה הענין בהלכות ברכות בספר אהבה שם אמר יש מצות עשה שאדם חייב להשתדל בה ולרדוף עד שיעשה אותה כגון תפלין וסוכה ולולב וכו' ויש מצות שאינן חובה אלא דומין לרשות כגון מזוזה ומעקה לגג שאין אדם חייב לשכון בבית החייב במזוזה כדי שיעשה מזוזה אלא אם רצה וכו'. ושהקשית מן הציצית שהוא דומה למזוזה שאין אדם חייב בו אלא מפני הטלית ואע"פ כן צריך טויה לשמה יראה שזה הקושיא על הטעם שנתן ז"ל קושיא יפה ואע"פ כן כשתדקדק לא תמצא הקושיא עומדת כלל שטעם הציצית שחייבנו אותו טויה לשמה משום תעשה ולא מן העשוי נגעו בו דהכי גרסינן בגמרא דסוכה אמר רב יהודה אמר רב עשאה מן הקוצין ומן הגרדין ומן הנימין פסולה מן הסיסין כשרה כי אמריתה קמא דשמואל אמר לי מן הסיסין נמי פסולה בעינן טוויה לשמה ובהדיא פרישנא לטעמיה דהאי מימרא דאמר קרא גדילים תעשה לך לשם חובך ותניא בפרשת ציצית בספרי גדילים לא מן החוטין תעשה לא מן העשויים וגרסינן נמי בגמרא דמנחות להאי גירסא דאיתינן לה בסוכה אמר רב יהודה אמר רב עשאה מן הקוצין וכו' אלמא בעינן טויה לשמה והואיל והטעם בטויה לשמה משום תעשה ולא מן העשוי כדאיפרש בגמרא דסוכה ובספרי ליכא למיגמר מציצית שלולי הכתוב לא חייבנו בו טויה לשמה הלכך אין עליו ז"ל קושיא לפני מי שירד לעומק חכמתו ודקדוק סברתו כלל.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אבן האזל · הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה פרק א׳

ט״ו

הכותב ספר תורה או תפילין או מזוזה ובשעת כתיבה לא היתה לו כונה וכתב אזכרה מן האזכרות שבהן שלא לשמן פסולין, לפיכך הכותב את השם אפילו מלך ישראל שואל בשלומו לא ישיבנו, היה כותב שנים או שלשה שמות הרי זה מפסיק ביניהם ומשיב. מבואר מדברי הרמב"ם דסובר דכתיבת סת"מ לא בעינן לשמה ורק באזכרות בעינן לשמן, וכן מוכח ממה שכתב בפ"י דמנה שם כל פסולין דס"ת ומנה שם שכתב האזכרות שלא לשמן ומוכח דביתר הכתיבה אם לא כתב לשמה כשרה, וגבי עיבוד דס"ת ותפילין כתב הרמב"ם בפ"א הל' י"א דבעינן עיבוד לשמן, וצריך לומר בטעמא משום דגבי כתיבה סתמא לשמן קיימא, אלא דקשה מד' הגמ' בגיטין דף מ"ה ע"ב דפריך אהא דתניא ומעשה בנכרי אחד בצידן שהיה כותב ספרים והתיר רשב"ג ליקח ממנו ורשב"ג עיבוד לשמן בעי כתיבה לשמן לא בעי ומסיק שם דלרשב"ג דבעי עיבוד לשמה בעי נמי כתיבה לשמה, ולפי"ז יקשה על הרמב"ם דפסק דבעינן עיבוד לשמה וא"כ כש"כ דבעינן כתיבה לשמה. וכתב אדמו"ר גאון ישראל זצ"ל בספרו דעכו"ם שאני דהא דמעשה נכרי לא הוי בכלל לשמה אין זה רק משום חסרון מחשבתו כי אם דהנכרי מופקע מעיקר דין עשית לשמה שאינו יכול להתפיס דין לשמה, והקשה לפי"ז ממש"כ הרמב"ם דמשו"ה עיבוד העכו"ם פסולה שהנכרי על דעת עצמו הוא עושה לא על דעת השוכר אותו, וכתב ע"ז דהך דינא דעכו"ם אדעתא דנפשיה קעביד אינו דין באומדנא שאינו חושב על מה שישראל מצוהו אלא דלא מהני כתיבתו מה שיכתוב על דעת הישראל דאם היה חל הדין במעשיו שהן נעשין על דעת הישראל הוי חשיב לשמה אלא דלא מהני מחשבתו ע"ז והוכיח כן ממה שפסק הרמב"ם בפ"ג מגירושין דישראל המחלל שבת בפרהסיא דינו כעכו"ם לענין זה ואי משום אומדנא איזה ראיה הוא מה שבדין הוא כעכו"ם לדין האומדנא, וע"כ דהכונה דהוא דין ולא אומדנא. והנה לפי"ז ישאר הקושיא על הרמב"ם ממה שהקשו התוס' בע"ז דף כ"ז דלמה צריך קרא בעכו"ם דמילה בעכו"ם פסולה תיפוק ליה משום דבעינן לשמה. אך י"ל לפי"ד אדמו"ר שמחלק שם בין דין לשמן של כתיבת סתו"מ ללשמן של אזכרות דבאזכרות גם נכרי אפשר דמכוין לשם קדושת השם משום דזהו מציאות וכתיבתו היתה בתורת קדושת השם ואינו דין להתפיס עליו קדושה לפי"ז אפשר דדין מילה לשמה באמת ג"כ לא צריך שום התפסת קדושה וצריך רק שימול כדי שיהיה מהול ונ"מ דאם יחתוך הערלה בשביל שהוא רוצה לחבול בו או שצריך להשליכו לכלבים זה לא הוי מילה לשמה, ואף דאמרינן שם דאם מכוין לימול לשם הר גריזים פסול, זהו משום דהוי כונה הפוכה מסתם מילה שיהיה מהול והוי כמו שחותך הערלה להשליכה לכלבים, ולכן שפיר מיושב דגבי מילה נמי מהני סברא דסתמא לשמה קאי אפי' בעכו"ם כיון דבסתמא מל שיהיה מהול דהעכו"ם יודעים שהישראל מל עצמו וכן ערבי מהול וגבעוני מהול דבמילה א"צ להתפיס שם קדושת מילה אלא למול שיהיה מהול ולכן מהני גם בעכו"ם וכנ"ל. אכן בעיקר דברי אדמו"ר לא משמע כן פשטות הלשון דעכו"ם אדעתא דנפשיה קא עביד והו"ל למימר דעכו"ם לאו בר לשמה הוא וכדאמרינן בגט דלאו בר כריתות הוא, וכן הרמב"ם כתב שהנכרי על דעת עצמו הוא עושה, וראייתו מהא דמחלל שבת בפרהסיא דינו כעכו"ם בדין לשמה ואי משום אומדנא א"כ מה שייך זה למה שבדין הוא כעכו"ם, גם זה לא מכרעא דמה דעכו"ם אדעתא דנפשיה קא עביד הא אינו בשביל טבעו דאטו כל העכו"ם שוים ויש שהם נוחים לבריות ואפשר לסמוך עליהם במו"מ ולמה נשתנו שנאמר בודאי שאינם עושים על דעת הישראל לכתוב לשמה, וע"כ דהטעם הוא דכיון שאינו מאמין בתורה בודאי אינו נזקק לכתוב לשמה לדבר שאינו מאמין בו, וכותב על דעת עצמו ולא למה שמצוהו הישראל לכתוב לשם סתו"מ או גט ושיהיה בזה הכשר של לשמה כיון שאינו מאמין בזה, וא"כ שפיר מיושב דגם מחלל שבת בפרהסיא כיון דדינו כעובד עכו"ם לכל דבריו א"כ בודאי נקטינן דאינו מאמין בדין התורה ואפי' יאמר שמאמין לא מהני דכבר הוקבע דינו שהוא כעכו"ם לכל דבריו. ונראה דאפשר ליישב דעת הרמב"ם גם אם נפרש הא דעכו"ם אדעתא דנפשיה קא עביד כפשוטו, דהנה יש לחקור בהא דסתמא לשמן קיימי גבי קדשים אם הכונה דכיון שהוא שוחט קדשים בסתמא חושב שיהיה נשחט לשם מה שהוא והוי כמו לשמה או דהפירוש דלא צריך לשמה כיון דבסתמא עומדים הקדשים להיות נשחטים לשם מה שהן א"צ מחשבתו כלל, ויש לתלות זה בדין עקירה בטעות הוי עקירה או לא, דאם נימא דהוי עקירה אפשר לפרש גם כפי' הא', אבל אם נימא דלא הוי עקירה א"כ ע"כ הוא כפי' הב' דהא העובד חשב להדיא שלא לשמן, ואפי' אם נימא דמחשבת טעות אינה מחשבה אבל עכ"פ חסרה מחשבה מעליא וע"כ דלפי"ז צ"ל דלא צריך מחשבה כלל, (ועיין מש"כ באבהא"ז פ"ד ממעשה הקרבנות). והנה יש לומר דאף אם נפרש דדין סתמא לשמה היינו דלא צריך כלל מחשבה לשמה, זהו דוקא בקרבנות שהזבח גם קודם שנזבח יש לו כבר קדושת קרבן והוא קדושת הגוף אלא שחסר עוד קדושת השחיטה והזריקה ובזה נוכל לומר דכל מעשה שנעשה הכל הולך בעצם לשם מה שהוא וא"צ מחשבה כלל, אבל בס"ת הא ע"י זה שעבדו הגוילין לשמן עדיין לא נתפס בהגוילין קדושת ס"ת דנימא דלא צריך להתפיס בהכתיבה קדושת ס"ת, ואף דאי הזמנה מילתא אסור להשתמש לדבר חול ולמאן דסובר דס"ת הוי גופה קדושה אמרינן בזה הזמנה מילתא, אבל זה ודאי אינו אלא לדין איסור להשתמש בדבר חול אבל ודאי עוד אין בהגוילין קדושת ס"ת אבל בקדשים כבר יש בהבהמה דין קדושת קרבן, ועכשיו דמבואר דבס"ת א"א לומר דכבר יש בהגוילין דין קדושת ס"ת דנימא דכבר לא צריך להתפיס קדושת ס"ת בהכתיבה למ"ד דצריך כתיבה לשמה, ולכן גבי ס"ת אם נימא סתמא לשמן קיימא אין לנו לומר אלא כלשון הראשון דהוי כמו שחשב לשמן ולכן גבי עכו"ם דאדעתא דנפשיה קעביד לא אמרינן סתמא לשמה דאינו חושב כלל שעושה למה שהוא עומד ואפשר חושב מחשבות אחרות. איברא דדברינו ליישב ד' הרמב"ם אכתי צריכים ביאור, דאם נימא דהא דאמרינן גבי קדשים סתמא לשמה קיימי פירושו דלא צריך כלל גבי קדשים דין מחשבה דלשמה כיון דבסתמא עומדים הקדשים להיות נקרבין לשמן, א"כ מנא לי' להרמב"ם לחדש גבי דין כתיבה דס"ת דאמרינן סתמא לשמה קיימי והא גבי ס"ת לא שייך לומר האי סתמא לשמה ומנ"ל דנקטינן גם דין סתמא לענין דצריך מחשבה ונימא דסתמא לשמה היינו דכונתו בסתמא הוי לשמה. ואמנם נראה דבאמת תליא הא בהא, והיינו דבלא היסוד הראשון דאמרינן דבסתמא עובד העובד בקדשים לשמן ומחשבתו לשמה הוי לא הוי אמרינן גם האי דינא דאינו צריך מחשבה כלל משום דסתמא לשמן קיימי דאיברא דאמרי' דעל הבהמה איכא קדושת קרבן גם מחיים אבל אם נימא דבסתמא אין השוחט והעובד עושין העבודות לשם מה שהן א"כ אכתי לא הוברר כלל בהקרבן שכל מה שיעשו בו יהיה בסתמא לשם קרבן כיון דבסתמא לא יעשו הכשרי הקרבן לשם קרבן, ולכן על כרחך צריכנן לומר מקודם יסוד הדין דסתמא לשמה כפי פירושינו הראשון וממילא אמרינן גם דין סתמא לשמה דלא צריך מחשבה לשמה, ועכ"פ נקטינן גם דין סתמא לשמה כפי' הא', ובזה מבואר גבי דין כתיבה דס"ת דצריך לשמה אף דא"א לומר בזה דין סתמא לשמה כפי' הב' דאמרי' בקדשים כיון דצריך להתפיס בכתיבתו עכשיו קדושת ס"ת עכ"פ מדין סתמא לשמה דגבי קרבנות אנו למדין דנקטינן נמי דין סתמא לשמה כפי' הא' דבסתמא איכא מחשבה לשמה, ומיושב הא דגבי ס"ת שכתבה עכו"ם דאמרינן בגיטין דפסולה משום דכיון דעכו"ם אדעתא דנפשיה קעביד לא הוי מחשבתו סתמא לשמה כיון דצריך כאן מחשבה לשמה בודאי לא מהני בעכו"ם, ומה דמהני משום לשמה גבי מילה וצריך מיעוטא דקרא דמילה ע"י עכו"ם פסולה, בזה ודאי ניחא כמש"כ לפי"ד אדמו"ר דגבי מילה אין צריך מחשבה אלא לענין המציאות דימול כדי שיהא מהול ובזה ודאי נימא דבסתמא חושב כן ומהני גם בעכו"ם כנ"ל. והנה אדמו"ר בספרו כתב להוכיח דדין עכו"ם אדעתא דנפשיה קא עביד הוא מעיקר הדין ולא משום דאמדינן לדעתיה דעושה אדעתא דנפשיה מזה גופה דהא חזינן דלמאי דלא בעי כתיבה לשמה מכשיר בעכו"ם דתניא חדא דקורין בו וקשה דהא עכ"פ באזכרות לכו"ע בעינן לשמן וע"כ כמו שיישב מקודם ומשום דבאזכרות לא בעינן התפסה לשם קדושה, אבל אי אמרינן דבסתמא אינו עושה א"כ אין נ"מ ועכ"פ לא כתב האזכרות לשמן, אבל יש לומר דגם זה לא מכרעא דמה דאמרינן דעכו"ם אדעתא דנפשיה קא עביד הוא שאינו חושב להתפיס שם לשמן שתהיה ס"ת כשרה וכותב כמו ספר בעלמא וכמו ספר חול אבל לעולם אפשר לומר דיודע מה שהוא כותב וכיון דבאזכרות דין לשמן הוא שיכתוב בסתם לשם מה שהוא ולא להתפיס לשם קדושת האזכרות ואפי' למה שכתב אח"כ דבאזכרות ודאי בעי נמי להתפיס לשם קדושת האזכרות אבל זה תלוי כבר בדין לשמה של כל הס"ת וא"כ שפיר יש לומר דבזה נימא דשייך גם בעכו"ם סתמא לשמה קא עביד שכותב לשם מה שהוא דהא נכרי מאמין בד' ולא דמי למין שאינו מאמין כלל ולכן שפיר דלמאי דלא בעי כתיבה לשמה בס"ת כשר גם של עכו"ם דלגבי אזכרות אמרינן סתמא לשמה קאי.ב) אכן אכתי צריך לבאר הא דחילק הרמב"ם בדין עיבוד לשמה בין ס"ת ותפילין למזוזה דבהל' י"א כתב דקלף שכותבין ס"ת ותפילין צריך לעבד אותן לשמן ומזוזה אינה צריכה העבדה לשמה, ובפ"ג הל' ט"ו כתב דעור הבתים אינו צריך עיבוד לשמה מטעמא דלא צריך עיבוד כלל ואפי' עשהו מצה כשר, ובעור הרצועות צריך עיבוד לשמן, ושיטתו צריכה ביאור דבטעמא דאין צריך עיבוד לשמה במזוזה כתב הרמב"ם בתשובתו לחכמי לוניל משום דאינה חובת הגוף כמו ס"ת תפילין אלא חובת בית, וכבר תמה הכ"מ על טעם זה דאינו מוכרח בסברא ועוד דהא תנן אין בין ספרים ותפילין ומזוזות. והנה בסנהדרין דף מ"ח ע"ב בסוגיא דהזמנה מילתא תולה הגמ' פלוגתא דאביי ורבא בהזמנה מילתא בפלוגתא דרבנן ורשב"ג בעור הבתים אם צריכים עיבוד לשמן, ופירש"י דאביי כרשב"ג ורבא כרבנן דלא צריך עיבוד לשמה דהזמנה לאו מילתא היא ולא איכפת לן בה, ובתוס' הקשו דהא קיי"ל כרבא דהזמנה לאו מילתא ובעיבוד לשמה קיי"ל כרשב"ג כדמוכח בגיטין דף נ"ד ע"ב דגווילין דס"ת שלא נעבדו לשמה פסול, ולכן פירשו דאביי כרבנן דהזמנה מילתא היא ולכן א"צ עיבוד לשמה דסגי בהזמנה ורבא כרשב"ג דהזמנה לאו מילתא ובעי עיבוד לשמה, והבעה"מ בפ"א דסוכה מחלק בין עיבוד עור הבתים דלא הוי גופן קדושה לא בעי עיבוד לשמה, ובין עיבוד הגווילין או הקלף לכתוב עליו דהוי גופה קדושה בעינן עיבוד לשמה, דרבא גופיה מודה כדאמר בגמ', והרמב"ן במלחמות שם סובר דגם גווילין של כתיבה אגב כתב הוא דקדושין ולא דמי לעגלה ערופה ולהלכה לא בעי עיבוד לשמה לא בבתים ולא בעור דכתיבה דקיי"ל כרבנן דרשב"ג. והרמב"ם שכתב בטעמא דעור הבתים אינו צריך עיבוד לשמה משום דאין צריך עיבוד כלל קשה דא"כ למה תולה הגמ' בסנהדרין הך פלוגתא דרשב"ג ורבנן בעור הבתים בפלוגתא דאביי ורבא, איברא דהרמב"ן במלחמות שם כתב דרק אביי דסובר הזמנה מילתא תולה זה בזה, אבל לרבא אע"ג דמותר לשנותם דהזמנה לאו מילתא מ"מ אפשר דבעינן עיבוד לשמה אלא דת"ק סבר לא בעי לשמה בין בתשמיש קדושה בין בתפילין גופייהו ורשב"ג בעי לשמה בין בגווילין של כתיבה בין בתשמישי קדושה והיינו הבתים, ולא דהוי הזמנה מילתא אלא מצותן שיעשה לשם חובה, אבל לדברי הרמב"ן לא יתיישב בזה במה דפסק הרמב"ם דעור הבתים לא בעי לשמן ובעור הרצועות בעי לשמן, וכתב בטעמא משום דבעור הבתים לא בעי עיבוד כלל. ונראה בדעת הרמב"ם דסובר בעיקר מילתא כדברי הבעה"מ דבגופה קדושה גם רבא מודה דבעי עיבוד לשמה וסובר דבתים ורצועות נמי הוי גופה קדושה וכמו שכתב הרמב"ן במלחמות דלדברי הבעה"מ דעור דכתיבה הוי גופה קדושה א"כ עור הבתים רצועות נמי כדאמר בגמ' בשבת דף כ"ח בתים משום "שין" ורצועות משום "דלית" "ויוד", ולכן מה דתולה אביי בפלוגתא דרבנן ורשב"ג בעור הבתים אי בעי עיבוד לשמה זהו לשיטתו דגמר אורג בגד למת מעגלה ערופה ואינו מחלק משמשין מגופה קדושה, אבל לרבא ליכא למימר דבהא פליגי רבנן ורשב"ג דהא סבר דגופה קדושה ודאי הזמנה מילתא, וע"כ טעמא דרבנן דסברי דעור הבתים אין צריך עיבוד לשמה משום דסברי דלא בעי עיבוד כלל בעור הבתים, ומשו"ה בעור הרצועות דודאי בעי עיבוד ורצועות הוו נמי גופן קדושה לכן פסק דבעי עיבוד לשמה. ובמה דפסק דמזוזה לא בעי עיבוד לשמה וכתב בטעמא משום דלא הוי חובת הגוף אלא חובת בית, וכבר כתבנו דטעם זה צריך ביאור, ועוד יותר קשה דהא לענין כתיבה אינו מחלק בין תפילין למזוזה, ובכל הפרשיות סתמא כשר ואזכרות צריך לשמן ולפי טעם זה מאי נ"מ בין עיבוד לכתיבה. ונראה דכונתו לפימש"כ בהגה"מ בהל' י"א טעם לשיטת הרמב"ם דלא צריך עיבוד לשמה במזוזה מהא דאיתא במנחות דף ל"ד יכול יכתבנה על האבנים ויליף כתיבה כתיבה מספר כריתות הרי שא"צ עיבוד לשמה, ובפשוטו כונתו דכיון דמה דצריך ספר הוא משום דילפינן מספר כריתות וא"כ כמו דבגט לא בעי עיבוד לשמה ה"נ לא בעי גבי מזוזה, אבל בזה י"ל דתליא בפלוגתא אי אמרינן דין מינה ומינה או דין מינה ואוקי באתרה, דלמ"ד דין מינה ואוקי באתרה יש לומר דכיון דילפינן דצריך במזוזה דין ספר יהי' דינה כמו תפילין, ונראה דיש לבאר דבריו באופן אחר דכיון דהי' הו"א בגמ' דיכתבנה על האבנים והיינו כיון דכתיב וכתבתם על מזוזות ביתך והוא דצריך לכתוב על גוף המזוזה, ורק דילפינן מספר כריתות דכתיבה הוא על ספר והיינו על קלף, אבל כיון דבקרא כתיב על מזוזות א"כ צריך לקבוע הקלף על המזוזה, ולכן הי' אפשר לקבוע קודם הקלף על המזוזה ולכתוב על המזוזה כדכתיב וכתבתם על מזוזות, אלא דמ"מ כיון דצריך כתיבה בספר וספר הוא בתלוש וכמש"כ הרשב"א בגיטין דף כ"א ע"ב לכן צריך לכתוב על הקלף קודם שיחברו להמזוזה ועיקר מצותו קביעתו על המזוזה וכמש"כ הרמב"ם בפ"ה מהל' מזוזה הל' ז' ובזה מקיים וכתבתם על מזוזות דהוי כמו שהיו כותבין על המזוזה בעצמה, וזהו מש"כ הרמב"ם בתשובה דאם היתה מזוזה חובת הגוף היינו אומרים דצריך שהקלף יהי' מוכן לקדושה גם קודם כתיבה שיהי' בו עיבוד לשמה, אבל כיון דעיקר דין התורה שיהי' כמו שהוא כותב על המזוזה וא"כ אין צריך שיהי' בהקלף בעצמו הכנה לקדושה דאין בו שום דין אלא שיהי' כמו מזוזת הבית אחר קביעתו, וזהו שכתב הרמב"ם דאין בו חובת הגוף אלא חובת בית והיינו דקודם שקובעין אותה אין בה דין כלל, וא"כ א"א להצריך בה עיבוד לשמה, אבל כתיבה לשמה ודאי בעי דאם היו כותבין על האבנים הי' ג"כ צריך כתיבה לשמה, וא"ש דברי הרמב"ם.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

ציוני מהר"ן · הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה פרק א׳

י״א

ומזוזה אינה צריכה העבדה לשמה. כ' הכ"מ כבר נשאל רבינו ע"ז מחכמי לוניל והשיב כו', ועי' בתוס' במנחות דף מ"ב ע"ב ד"ה תפילין יש להם בדיקה, פירש בקונטרס בחסרות ויתירות ואפ"ה אין נקחין אלא מן המומחה שמא לא עיבדן לשמן אבל ספרים ומזוזות לא בעי עיבור לשמן. וכן פ' הרמב"ם דמזוזה לא בעי לשמה, ולא פירש מנא ליה, ושמא מהכא ע"ש, ועיין בירושלמי פ"ג דיומא ה"ו עור שעיבדו לשם קמיע מותר לכתוב עליו מזוזה רשב"ג אוסר ועי' בש"ך שם שהעתיק את דברי רבינו בכאן וכ' ולא מצאו לו ראיה, ולפי הנמצא כתוב בתשובתו לחכמי לוניל גם ממנו נשכח טעמו, אבל לפי דברי הירושלמי ראייתו מבוררת דפסק כת"ק דרשב"ג ע"ש:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

מלאכת שלמה · הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה פרק א׳

י״ט

וכל אות שאין התינוק שאינו לא חכם ולא סכל יכול לקרותה פסול וכו'. כתב מהר"י קולון ז"ל בשורש ס"ט וז"ל ופשיטא שאין להכשירו ע"י קריאת התינוק שלא נאמרו דברים אלו אלא היכא שנפסק האות ובציר ליה משיעורא כגון וי"ו קטיעא שאנו מסופקים אם הגיע לאורך וי"ו או אם כשיעור יו"ד ולכך תועיל קריאת התינוק דגילוי מילתא בעלמא הוא דאורך וי"ו יש לה מדלא קראה יו"ד אבל היכא דפשיטא שאין האות נשאר בצורתה מה תועיל קריאת התינוק ועינינו רואות שאין האות כצורתה ע"כ יעו"ש. ומכאן הקשה הרב ט"ז באו"ח סי' ל"ב סק"ט למור"ם ז"ל שתלה קריאת התינוק באות אל"ף שלא נגע היו"ד שלה לגגה עיי"ש שכתב וז"ל ואין לדחוק ולומר דלענין שנכתב כבר בהכשר ואח"כ נפסק מהני קריאת התינוק בכל מילי מצד הטעם שזכרתי ועוד דהא מהרי"ק ז"ל איירי שנכתב מעיקרא בפיסול ואפ"ה אינו מחלק בין דין שלו לנפסק כרעא דוי"ו דויהרוג שבתלמוד דמיירי בנפסק אח"כ אלא ודאי דאין חילוק בזה עיי"ש באורך. ולדידי אין זה הכרח דמהרי"ק ז"ל ס"ל כפשט דברי רש"י ז"ל שפי' וי"ו דויהרוג כל בכור אירע במקום נקב ונראה כמין יו"ד דהיינו בשעת הכתיבה אירע כך שהיה במקום נקב וכמו שהבין מרן ב"י ז"ל סי' ל"ב וז"ל וגבי הפסיק וי"ו דויהרוג בנוקבא כתב וי"ו דויהרוג אירע במקום נקב משמע בשעת הכתיבה פגע במקום נקב אפ"ה כשר אי ינוקא וכו' יעו"ש ואף שבתירוץ שני של מרן ב"י לא סלקא הכי מ"מ מהרי"ק הכי ס"ל בפי' הש"ס כדברי רש"י ז"ל ודוק.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה א׳, מתוך הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה שבספר אהבה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה כל הרמב״ם