הלכות תפילה וברכת כהנים · פרק ה׳
הלכה א׳
שְׁמוֹנָה דְּבָרִים צָרִיךְ הַמִּתְפַּלֵּל לְהִזָּהֵר בָּהֶן וְלַעֲשׂוֹתָן. וְאִם הָיָה דָּחוּק אוֹ נֶאֱנַס אוֹ שֶׁעָבַר וְלֹא עָשָׂה אוֹתָן אֵין מְעַכְּבִין. וְאֵלּוּ הֵן. עֲמִידָה. וְנֹכַח הַמִּקְדָּשׁ. וְתִקּוּן הַגּוּף. וְתִקּוּן הַמַּלְבּוּשִׁים. וְתִקּוּן הַמָּקוֹם. וְהַשְׁוָיַת הַקּוֹל. וְהַכְּרִיעָה. וְהִשְׁתַּחֲוָיָה:
הלכה ב׳
עֲמִידָה כֵּיצַד. אֵין מִתְפַּלֵּל אֶלָּא מְעֻמָּד. הָיָה יוֹשֵׁב בִּסְפִינָה אוֹ בַּעֲגָלָה אִם יָכוֹל לַעֲמֹד יַעֲמֹד. וְאִם לָאו יֵשֵׁב בִּמְקוֹמוֹ וְיִתְפַּלֵּל. חוֹלֶה מִתְפַּלֵּל אֲפִלּוּ שׁוֹכֵב עַל צִדּוֹ וְהוּא שֶׁיָּכוֹל לְכַוֵּן אֶת דַּעְתּוֹ. וְכֵן הַצָּמֵא וְהָרָעֵב הֲרֵי הֵן בִּכְלַל חוֹלִים אִם יֵשׁ בּוֹ יְכלֶת לְכַוֵּן אֶת דַּעְתּוֹ יִתְפַּלֵּל וְאִם לָאו אַל יִתְפַּלֵּל עַד שֶׁיֹּאכַל וְיִשְׁתֶּה. הָיָה רוֹכֵב עַל הַבְּהֵמָה אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מִי שֶׁיֹּאחַז בְּהֶמְתּוֹ לֹא יֵרֵד אֶלָּא יֵשֵׁב בִּמְקוֹמוֹ וְיִתְפַּלֵּל כְּדֵי שֶׁתְּהֵא דַּעְתּוֹ מְיֻשֶּׁבֶת עָלָיו:
הלכה ג׳
נֹכַח הַמִּקְדָּשׁ כֵּיצַד. הָיָה עוֹמֵד בְּחוּצָה לָאָרֶץ מַחֲזִיר פָּנָיו נֹכַח אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וּמִתְפַּלֵּל. הָיָה עוֹמֵד בָּאָרֶץ מְכַוֵּן אֶת פָּנָיו כְּנֶגֶד יְרוּשָׁלַיִם. הָיָה עוֹמֵד בִּירוּשָׁלַיִם מְכַוֵּן פָּנָיו כְּנֶגֶד הַמִּקְדָּשׁ. הָיָה עוֹמֵד בַּמִּקְדָּשׁ מְכַוֵּן פָּנָיו כְּנֶגֶד בֵּית קֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים. סוּמָא וּמִי שֶׁלֹּא יָכוֹל לְכַוֵּן אֶת הָרוּחוֹת וְהַמְהַלֵּךְ בִּסְפִינָה יְכַוֵּן אֶת לִבּוֹ כְּנֶגֶד הַשְּׁכִינָה וְיִתְפַּלֵּל:
הלכה ד׳
תִּקּוּן הַגּוּף כֵּיצַד. כְּשֶׁהוּא עוֹמֵד בִּתְפִלָּה צָרִיךְ לְכַוֵּן אֶת רַגְלָיו זוֹ בְּצַד זוֹ וְנוֹתֵן עֵינָיו לְמַטָּה כְּאִלּוּ הוּא מַבִּיט לָאָרֶץ. וְיִהְיֶה לִבּוֹ פָּנוּי לְמַעְלָה כְּאִלּוּ הוּא עוֹמֵד בַּשָּׁמַיִם וּמַנִּיחַ יָדָיו עַל לִבּוֹ כְּפוּתִין הַיְמָנִית עַל הַשְּׂמָאלִית וְעוֹמֵד כְּעֶבֶד לִפְנֵי רַבּוֹ בְּאֵימָה בְּיִרְאָה וָפַחַד. וְלֹא יַנִּיחַ יָדָיו עַל חֲלָצָיו:
הלכה ה׳
תִּקּוּן הַמַּלְבּוּשִׁים כֵּיצַד. מְתַקֵּן מַלְבּוּשָׁיו תְּחִלָּה וּמְצַיֵּן עַצְמוֹ וּמְהַדֵּר שֶׁנֶּאֱמַר הִשְׁתַּחֲווּ לַה׳ בְּהַדְרַת קֹדֶשׁ. וְלֹא יַעֲמֹד בִּתְפִלָּה בַּאֲפוּנְדָתוֹ, וְלֹא בְּרֹאשׁ מְגֻלֶּה, וְלֹא בְּרַגְלַיִם מְגֻלּוֹת אִם דֶּרֶךְ אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם שֶׁלֹּא יַעַמְדוּ בִּפְנֵי הַגְּדוֹלִים אֶלָּא בְּבָתֵּי הָרַגְלַיִם. וּבְכָל מָקוֹם לֹא יֶאֱחֹז תְּפִלִּין בְּיָדוֹ וְסֵפֶר תּוֹרָה בִּזְרוֹעוֹ וְיִתְפַּלֵּל מִפְּנֵי שֶׁלִּבּוֹ טָרוּד בָּהֶן. וְלֹא יֶאֱחֹז כֵּלִים וּמָעוֹת בְּיָדוֹ. אֲבָל מִתְפַּלֵּל הוּא וְלוּלָב בְּיָדוֹ בִּימוֹת הֶחָג מִפְּנֵי שֶׁהוּא מִצְוַת הַיּוֹם. הָיָה מַשּׂוֹי עַל רֹאשׁוֹ וְהִגִּיעַ זְמַן תְּפִלָּה אִם הָיָה פָּחוֹת מֵאַרְבָּעָה קַבִּין מַפְשִׁילוֹ לַאֲחוֹרָיו וּמִתְפַּלֵּל בּוֹ. הָיָה אַרְבָּעָה קַבִּין מַנִּיחוֹ עַל גַּבֵּי קַרְקַע וְאַחַר כָּךְ יִתְפַּלֵּל. דֶּרֶךְ כָּל הַחֲכָמִים וְתַלְמִידֵיהֶם שֶׁלֹּא יִתְפַּלְּלוּ אֶלָּא כְּשֶׁהֵן עֲטוּפִים:
הלכה ו׳
תִּקּוּן הַמָּקוֹם כֵּיצַד. יַעֲמֹד בְּמָקוֹם נָמוּךְ וְיַחֲזִיר פָּנָיו לַכֹּתֶל. וְצָרִיךְ לִפְתֹּחַ חַלּוֹנוֹת אוֹ פְּתָחִים כְּנֶגֶד יְרוּשָׁלַיִם כְּדֵי לְהִתְפַּלֵּל כְּנֶגְדָּן שֶׁנֶּאֱמַר (דניאל ו יא) ״וְכַוִּין פְּתִיחָן לֵהּ בְּעִלִּיתֵהּ״ וְגוֹ׳. וְקוֹבֵעַ מָקוֹם לִתְפִלָּתוֹ תָּמִיד. וְאֵין מִתְפַּלֵּל בְּחֻרְבָּה וְלֹא אֲחוֹרֵי בֵּית הַכְּנֶסֶת אֶלָּא אִם כֵּן הֶחֱזִיר פָּנָיו לְבֵית הַכְּנֶסֶת. וְאָסוּר לֵישֵׁב בְּצַד הָעוֹמֵד בִּתְפִלָּה אוֹ לַעֲבֹר לְפָנָיו עַד שֶׁיַּרְחִיק מִמֶּנּוּ אַרְבַּע אַמּוֹת:
הלכה ז׳
לֹא יַעֲמֹד בְּמָקוֹם גָּבוֹהַּ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים אוֹ יוֹתֵר וְיִתְפַּלֵּל. וְלֹא עַל גַּבֵּי מִטָּה וְלֹא עַל גַּבֵּי סַפְסָל וְלֹא עַל גַּבֵּי כִּסֵּא. הָיָה בִּנְיָן גָּבוֹהַּ אִם יֵשׁ בּוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת עַל אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁהוּא שִׁעוּר הַבַּיִת הֲרֵי הוּא כַּעֲלִיָּה וּמֻתָּר לְהִתְפַּלֵּל בּוֹ. וְכֵן אִם הָיָה מֻקָּף מְחִצּוֹת מִכָּל רוּחוֹתָיו אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת עַל אַרְבַּע אַמּוֹת מֻתָּר לְהִתְפַּלֵּל בּוֹ מִפְּנֵי שֶׁאֵין גָּבְהוֹ נִכָּר שֶׁהֲרֵי חָלַק רְשׁוּת לְעַצְמוֹ:
הלכה ח׳
הָאֻמָּנִין שֶׁהָיוּ עוֹשִׂין מְלָאכָה בְּרֹאשׁ הָאִילָן אוֹ בְּרֹאשׁ הַנִּדְבָּךְ אוֹ בְּרֹאשׁ הַכֹּתֶל וְהִגִּיעַ זְמַן תְּפִלָּה יוֹרְדִין לְמַטָּה וּמִתְפַּלְּלִין וְחוֹזְרִין לִמְלַאכְתָּן. וְאִם הָיוּ בְּרֹאשׁ הַזַּיִת אוֹ בְּרֹאשׁ הַתְּאֵנָה מִתְפַּלְּלִין בִּמְקוֹמָן מִפְּנֵי שֶׁטָּרְחָן מְרֻבֶּה. וּמַה הֵן מִתְפַּלְּלִין. אִם הָיוּ עוֹשִׂין בִּסְעֻדָּתָן בִּלְבַד מִתְפַּלְּלִין שָׁלֹשׁ תְּפִלּוֹת שֶׁל תִּשְׁעָה עָשָׂר בְּרָכוֹת. הָיוּ עוֹשִׂין בִּשְׂכָרָן מִתְפַּלְּלִין הֲבִינֵנוּ. וּבֵין כָּךְ וּבֵין כָּךְ אֵין יוֹרְדִין לִפְנֵי הַתֵּבָה וְאֵין נוֹשְׂאִין אֶת כַּפֵּיהֶן:
הלכה ט׳
הַשְׁוָיַת הַקּוֹל כֵּיצַד. לֹא יַגְבִּיהַּ קוֹלוֹ בִּתְפִלָּתוֹ וְלֹא יִתְפַּלֵּל בְּלִבּוֹ אֶלָּא מְחַתֵּךְ הַדְּבָרִים בִּשְׂפָתָיו וּמַשְׁמִיעַ לְאָזְנָיו בְּלַחַשׁ. וְלֹא יַשְׁמִיעַ קוֹלוֹ אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה חוֹלֶה אוֹ שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְכַוֵּן אֶת לִבּוֹ עַד שֶׁיַּשְׁמִיעַ קוֹלוֹ, הֲרֵי זֶה מֻתָּר. וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהֵא בְּצִבּוּר כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּטָּרֵף דַּעְתָּן מִקּוֹלוֹ:
הלכה י׳
כְּרִיעָה כֵּיצַד. הַמִּתְפַּלֵּל כּוֹרֵעַ חָמֵשׁ כְּרִיעוֹת בְּכָל תְּפִלָּה וּתְפִלָּה. בִּבְרָכָה רִאשׁוֹנָה בַּתְּחִלָּה וּבַסּוֹף. וּבְהוֹדָיָה בַּתְּחִלָּה וּבַסּוֹף. וּכְשֶׁגּוֹמֵר הַתְּפִלָּה כּוֹרֵעַ וּפוֹסֵעַ שָׁלֹשׁ פְּסִיעוֹת לַאֲחוֹרָיו. וּכְשֶׁהוּא כּוֹרֵעַ נוֹתֵן שָׁלוֹם מִשְּׂמֹאל עַצְמוֹ וְאַחַר כָּךְ מִימִין עַצְמוֹ וְאַחַר כָּךְ מַגְבִּיהַּ רֹאשׁוֹ מִן הַכְּרִיעָה. וּכְשֶׁהוּא כּוֹרֵעַ בְּאַרְבַּע הַכְּרִיעוֹת כּוֹרֵעַ בְּבָרוּךְ וּכְשֶׁהוּא זוֹקֵף זוֹקֵף בַּשֵּׁם. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּהֶדְיוֹט. אֲבָל כֹּהֵן גָּדוֹל כּוֹרֵעַ בִּתְחִלַּת כָּל בְּרָכָה וּבְסוֹף כָּל בְּרָכָה. וְהַמֶּלֶךְ כֵּיוָן שֶׁשָּׁחָה בָּרִאשׁוֹנָה אֵינוֹ מַגְבִּיהַּ רֹאשׁוֹ עַד שֶׁגּוֹמֵר כָּל תְּפִלָּתוֹ:
הלכה י״א
וְלָמָּה נוֹתֵן שָׁלוֹם לִשְׂמֹאלוֹ תְּחִלָּה. מִפְּנֵי שֶׁשְּׂמֹאלוֹ הוּא יָמִין שֶׁכְּנֶגֶד פָּנָיו. כְּלוֹמַר כְּשֶׁהוּא עוֹמֵד לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ נוֹתֵן שָׁלוֹם לִימִין הַמֶּלֶךְ וְאַחַר כָּךְ לִשְׂמֹאל הַמֶּלֶךְ. וְקָבְעוּ שֶׁיִּפָּטֵר מִן הַתְּפִלָּה כְּמוֹ שֶׁנִּפְטָרִין מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ:
הלכה י״ב
כָּל הַכְּרִיעוֹת הָאֵלּוּ צָרִיךְ שֶׁיִּכְרַע בָּהֶן עַד שֶׁיִּתְפַּקְּקוּ כָּל חֻלְיוֹת שֶׁבַּשִּׁדְרָה וְיַעֲשֶׂה עַצְמוֹ כְּקֶשֶׁת. וְאִם שָׁחָה מְעַט וְצִעֵר עַצְמוֹ וְנִרְאֶה כְּכוֹרֵעַ בְּכָל כֹּחוֹ אֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ:
הלכה י״ג
הִשְׁתַּחֲוָיָה כֵּיצַד. אַחַר שֶׁמַּגְבִּיהַּ רֹאשׁוֹ מִכְּרִיעָה חֲמִישִׁית יֵשֵׁב לָאָרֶץ וְנוֹפֵל עַל פָּנָיו אַרְצָה וּמִתְחַנֵּן בְּכָל הַתַּחֲנוּנִים שֶׁיִּרְצֶה. כְּרִיעָה הָאֲמוּרָה בְּכָל מָקוֹם עַל בִּרְכַּיִם. קִידָה עַל אַפַּיִם. הִשְׁתַּחֲוָיָה זֶה פִּשּׁוּט יָדַיִם וְרַגְלַיִם עַד שֶׁנִּמְצָא מֻטָּל עַל פָּנָיו אַרְצָה:
הלכה י״ד
כְּשֶׁהוּא עוֹשֶׂה נְפִילַת פָּנִים אַחַר תְּפִלָּה יֵשׁ מִי שֶׁהוּא עוֹשֶׂה קִידָה וְיֵשׁ מִי שֶׁהוּא עוֹשֶׂה הִשְׁתַּחֲוָיָה. וְאָסוּר לַעֲשׂוֹת הִשְׁתַּחֲוָיָה עַל הָאֲבָנִים אֶלָּא בַּמִּקְדָּשׁ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. וְאֵין אָדָם חָשׁוּב רַשַּׁאי לִפּל עַל פָּנָיו אֶלָּא אִם כֵּן הוּא יוֹדֵעַ בְּעַצְמוֹ שֶׁהוּא צַדִּיק כִּיהוֹשֻׁעַ. אֲבָל מַטֶּה פָּנָיו מְעַט וְאֵינוֹ כּוֹבֵשׁ אוֹתָן בַּקַּרְקַע. וּמֻתָּר לְאָדָם לְהִתְפַּלֵּל בְּמָקוֹם זֶה וְלִפּל עַל פָּנָיו בְּמָקוֹם אַחֵר:
הלכה ט״ו
מִנְהָג פָּשׁוּט בְּכָל יִשְׂרָאֵל שֶׁאֵין נְפִילַת אַפַּיִם בְּשַׁבָּתוֹת וּבְמוֹעֲדִים וְלֹא בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְלֹא בְּרָאשֵׁי חֳדָשִׁים וּבַחֲנֻכָּה וּבְפוּרִים וְלֹא בְּמִנְחָה שֶׁל עַרְבֵי שַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים וְלֹא בְּעַרְבִית שֶׁבְּכָל יוֹם. וְיֵשׁ יְחִידִים שֶׁנּוֹפְלִים עַל פְּנֵיהֶם בְּעַרְבִית. וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים בִּלְבַד נוֹפְלִים עַל פְּנֵיהֶם בְּכָל תְּפִלָּה וּתְפִלָּה מִפְּנֵי שֶׁהוּא יוֹם תְּחִנָּה וּבַקָּשָׁה וְתַעֲנִית:
דברי ירמיהו · הלכות תפילה וברכת כהנים פרק ה׳
א׳
שמונה דברים צריך המתפלל להזהר בהן ולעשותן. ואם היה דחוק או נאנס ולא עשה אותן אין מעכבין וכו'. רבינו מהסופרים שארז"ל שנקראו כן שעשו ספורות והפליא למצוא חשבון בפרק הקדום מחמשה דברים המעכבין ובפרק הזה בשמונה דברים להזהר בהם ובלתי מעכבים. סדרם יחד במספר לפי אשר בעין הביקור מצא אותם בגמרא וראה בדברים שם בזה לעכוב ובזה להזהר. וכמה נראה בזה כמה העמיקו רז"ל לעשות רושם על לב האדם ולהעיר רוחו ואיככה ידעו למצוא כל אלה. ידעו כל אשר יפעל על לבבינו ואשר ימנעו אותנו מרגש קדוש יאמר לו וכל השמונה דברים רובם לבוא לכונת הלב הנאמר בעכוב בפ' הקדום:
ב׳
עמידה כיצד וכו'. וכן הצמא והרעב הרי הן בכלל חולים אם יש בו יכולת לכוין את דעתו יתפלל ואם לאו אל יתפלל עד שיאכל וישתה וכו'. עי' בשו"ע או"ח סי' פ"ט סעיף ד' ובב"י שם ובמג"א ס"ק י"ג עיי"ש:
ד׳
תקון הגוף כיצד כשהוא עומד בתפילה צריך לכוין את רגליו זו בצד זו וכו'. במס' ברכות דף י' ע"ב א"ר יוסי בר' חנינא משום ר' אליעזר בן יעקב המתפלל צריך שיכוין את רגליו שנאמר ורגליהם רגל ישרה וברש"י ורגליהם רגל ישרה נראין כרגל אחד עכ"ל וכיון שהאדם עומד לפני קונו צריך שיכוין רגליו ויסמכנו בענין שידמו אחד כמו מלאכי השרת עכ"ל הכ"מ: והנה בתפילה נקדש את שמך בעולם כשם שמקדישים את שמך במרום וקרא זא"ז קדוש וכו' ה' צבאות מלוא כל הארץ כבודו. יושבי מרום המכירים כבוד ה' ואין יצר להם להפנות אותם מלהקדיש ליוצרם אף רגע אחת להם נדמו וכמוהם נקדש והמה אשר המה גבוה מעל גבוה אומרים כי קדוש ונשגב ה' מהכל אנחנו נעלה ונגביה רוחינו מרום לראות בגודל העולמות ונאמר כמוהם קדוש ונעלה ה' מעל כל. ועם כל זה על הארץ ומלואה כבוד יראה שפל יראה ובמקום גדולתו ענותנותו ואנחנו בארץ השפלה מעידים ע"ז וגם עם אנשי מרום כי מרום על מרום הוא: והנה במלאכי מעלה נאמר ורגליהם רגל ישרה כי להם אין שנוי ותנועה מקור השנוי לכן יקראו עומדים ולכן בתואר המליצה כלשון בני אדם נאמר ורגליהם רגל ישרה לא כבני אדם שתי רגלים להתנועע להיות נע ונד ממקום למקום וכן בכל מעשיו תמיד תחת השנוי והתנועה וכן בהשכלה לא כן העומדים ברגל אחד יספיק להם. ובעת התפילה כי נעמוד לפני ה' ית"ש נסתיר פנים כמו שנאמר ויסתר משה את פניו וכמ"ש רז"ל בשכר ויסתר וכו' לא נגביה רוחינו להשתכל ולחשוב מחשבות נדע כי קדוש וכו' הוא ולא מקום להכילו ולב להשיג מהותו ואף כי רוחב לב חכם אין חקר לעלות מרום ולהגביה רוחו עד השמים אבל נגד כבוד ה' הסתר דבר וברגל ישרה יעמוד כמלאכי המעלה עומד מבלי ללכת חוץ לגבולי כמ"ש דוד המלך ע"ה "לא רמו עיני וכו': ונותן עיניו למטה כאלו הוא מביט לארץ ויהיה לבו פנוי למעלה כאלו הוא עומד בשמים וכו'. במסכת יבמות ק"ה ע"ב אמר ר' ישמעאל ב"ר יוסי בשם אביו המתפלל צריך שיתן עיניו למטה ולבו למעלה עכ"ל". האדם יגביה רוחו למעלה אבל למטה יעודו ושם משכנו לפעול ולעשות ולהוציא יקר מזולל ובעת ירים נפשו לה' ועומד למעלה בלי יסור מלבבו המקום אשר עומד עליו אשר שם אגודתו להיות עושה שלום בין פמליא של מעלה ומטה כמ"ש רז"ל והתפילה לא נאמרה רק לאדם הנופל תחת השנוי ותמורה ובעפר יסודו ולמלאכי מעלה ההלל והשבח בלבד לכן בעת התפילה לבו למעלה. ועיניו מטרת חפצו ומאויי לבבו במילי דשמיא ומילי דעלמא למטה למצוא שם משכן צדק אשר יפה שעה אחת בתורה ומ"ט וכו' כמ"ש רז"ל: כאלו הוא מביט על הארץ וכו'. נראה שלא יביט ממש ויעצום עיניו בתפילה ועיין בטו"ז בסי' צ"א עיי"ש:
י״ד
כשהוא עושה נפילת אפים אחר התפילה וכו' ואין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו אלא א"כ הוא יודע בעצמו שהוא צדיק כיהושע וכו'. ובראב"ד ובירושלמי ובלבד יחיד על הציבור ואית דגרסי ובלבד יחיד בציבור עכ"ל עיי"ש בכ"מ ובטעם כתבו ז"ל שגנאי כשאינו נענה ובמאירי במסכת מגילה כ"ב ע"ב שאין אדם חשוב רשאי להחזיק עצמו בפרהסיא כחסיד כל כך שיהיה נופל על פניו בציבור בשביל כל הציבור אלא א"כ הוא בטוח שיענה עכ"ל: ולשון הירושלמי תענית בפ"ב ה"ו רבי ינאי זעירא בשם אבהתיה כל מי שאינו כשר כיהושע שאם יפול על פניו ויאמר לו הקב"ה לך אל יפול ובלבד יחיד על הציבור עכ"ל. וקודם לזה שם שיתף הקב"ה שמו הגדול בישראל וכו' וישמע הכנעני וכו' ומה תעשה לשמך הגדול שהוא משותף בנו. מיד "ויאמר ה' אל יהושע קום לך קם לך ההוא דאדכרת וע"ז אמרו שם כל מי שאינו כשר וכו' הכונה שכל כונתו רק לכבוד ה' ית"ש ומי שלבבו טהור בלי כונה אחרת רק לכבוד שמו נשמע ואנשים כאלה יעמדו בראש לציבור שיודעים שלבבם טהור בלי נטיה עבור עצמם וזה יוכל כל אדם לידע בנפשו. וזה שכתב רבינו הוא יודע בעצמו שהוא צדיק כיהושע דבלתי מובן ומי יחשב עצמו כצדיק וביותר מזה כיהושע וכי זה מדת צדיקים אבל הכונה כיהושע שהתפלל לכבוד שמים יתעלה ומי שלא ימצא א"ע נקי כ"כ אל יעמוד בראש בציבור כי יתנו דעתם עליו ולא מצא א"ע ראוי לכך. ופשוט ידים ורגלים מורה על הקרבת נפשו לה' וזה רק בלב טהור יהיה בלי נטיה לעצמו וכאשר היה אצל יהושע לשם ה' בלבד ועיין בכ"מ דמ"ש רבינו כיהושע נכלל אף על הציבור ובפני הציבור ועיין בהגהות מיימוני שכתב על עדת ציבור דומיא דעי עיי"ש:
ט״ו
מנהג פשוט בכל ישראל שאין נפילת אפים בשבת ובמועדים ולא בר"ה ולא בר"ח וכו'. עי' בפר"ח בסי' קל"א ס"ק ז' ללמוד מבפ' הזהב לא הוה שבקיה ליה דביתיה למיפל על אפיה ההוא יומא ריש ירחא הוה ואתחלף לה בין מלא וחסר אשכחתיה דנפל על אפיה וכתב ברש"י סבורה היתה שיהיה החודש חסר וכו' ולא נזהרה ביום שלושים ונפל על פניו עכ"ל שם בתנור של עכנאי ובשיטה מקובצת בשם הריטב"א מכאן נלמוד שאין נופלין על פניהם בר"ח כמו בשבת ויו"ט והא דאמרינן שאין אדם רשאי ליפול על פניו אא"כ נענה כיהושע ר' אליעזר אדם חשוב הוה ומיהו כבר פי' במקומה עכ"ל:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
יצחק ירנן · הלכות תפילה וברכת כהנים פרק ה׳
א׳
שמונה דברים וכו'. עמידה כיצד וכו'. הנה דס"ל דאי התפלל מיושב א"צ לחזור ולהתפלל מעומד ומרן ב"י סי' צ"ד בסופו הוכיח דצריך לחזור ולהתפלל מעומד. ונראה דרבינו ס"ל כמ"ש מרן וז"ל מיהו אפשר לומר דהיינו דוקא כגון רב אשי שהיה מכוון לתפילתו אבל כגון אנו שאין אנו מכוונים בתפילותינו לא יחזור להתפלל דקרית ביה למה לי רוב זבחיכם. אך קשה (ב)מה שהקשה הרב לחם יהודה דאמאי לא הזכיר לרבינו לחולק. ומרן בספרו הקצר פסק דצריך לחזור ולהתפלל מעומד, וכתב הט"ז [סק"ה] שלמד כן מדברי התוס' יעו"ש, והקשה בדברי התוס' במ"ש הר"מ דר' שמעון בן אלעזר דס"ל מסמך גאולה לתפילה עדיף ס"ל דחוזר ומתפלל מעומד א"כ מאי פריך בגמ' וליעבד מר כאבוה דשמואל הא כרשב"א ס"ל שהוא תנא אחרינא אלא ודאי דהקושיא היא דהוי דלא כמאן וכו' יעו"ש ולא ידעתי מ"ש הרב יד אהרן נר"ו לזה דא"כ נפל פיתא בבירא דהוי רב אשי דלא כמאן, דלהט"ז זו היא קושיית הגמ' ותירוץ הגמ' דלא חזינן לרבנן וכו' דעבדי הכי להקדים תפילה לק"ש ולא היה יכול לכוין מיושב וכו'. ומ"ש היד אהרן נר"ו שם ליישב קושיית הט"ז לא הבנתי דבריו. ולענ"ד אפשר לומר דאדרבא לפירוש הט"ז קשה דאמאי קאמר וליעבד מר כאבוה דשמואל ולא קאמר רב אשי דעבד כמאן אלא צ"ל דהקושיא היא כיון דעבד אבוה דשמואל הכי כת"ק למה רב אשי לא עבד הכי ג"כ שכן דרך הש"ס לאקשויי מגדולי האמוראים להאחרונים כך נ"ל פשוט. ובני יצחק הי"ו תירץ דודאי מעולם לא עלה על דעתם לומר דרשב"א ס"ל דחוזר ומתפלל אלא כוונתם דתחילה הביאו דברי בה"ג דפסק כרשב"א דהיינו שלא להקדים ולהתפלל משום דצריך לסמוך גאולה לתפילה ועל זה הקשו על דבריו דמשמע מדפסק כרשב"א דאין מעכב התפילה אם יהיה במהלך דלרשב"א כיון דצריך לסמוך גאולה לתפילה הרי הוא מתפלל בדרך וא"כ נמצא דדברי בה"ג הוא היפך הש"ס דפסקינן בש"ס בפירוש גבי תפילת הביננו דצריכה מעומד ועל זה תירץ בתירוץ ב' דודאי לא קשיא לבה"ג דאה"נ דס"ל לבה"ג דחוזר ומתפלל כדי להתפלל מעומד כמ"ש רב אשי בסמוך ומה שפסק בה"ג כרשב"א הוא לגבי ת"ק דסבר דמקדים ומתפלל ואינו סומך גאולה לתפילה דלא קי"ל הכי אלא כרשב"א דס"ל מסמך גאולה לתפילה עדיף ואה"נ לדידן דקי"ל גבי הביננו דצריך מעומד ה"נ דחוזר ומתפלל מעומד ודוק. וראיתי להרא"ש שכתב וז"ל רבינו חננאל פסק כאבוה דשמואל ולוי דאפי' רב אשי דבסמוך לא פליג עלייהו אלא דלא חזינן לרבנן קשישי קאמר והיינו טעמיה דמהלך בדרך הלכך טוב יותר שיקדים ויתפלל מעומד אבל רב אשי וכו' עכ"ל, ולא זכיתי להבין תירוץ זה דכיון דמה שלא היה רוצה להקדים היינו משום דהוא מיושב ויכול לכוין למה היה מחזר להתפלל שנית ומכיון שהיה מתפלל שנית למה היה מתפלל מיושב יתפלל מעומד קודם שילך לדרוש אלא ודאי דמה שלא היה מקדים ומתפלל היינו משום דס"ל דצריך לסמוך גאולה לתפילה ודלא כאבוה דשמואל ולוי דהוו מקדמי ומצלי ולא היו מסמכי גאולה לתפילה וק"ל.
ב׳
שמונה דברים וכו'. עמידה כיצד וכו'. הנה דס"ל דאי התפלל מיושב א"צ לחזור ולהתפלל מעומד ומרן ב"י סי' צ"ד בסופו הוכיח דצריך לחזור ולהתפלל מעומד. ונראה דרבינו ס"ל כמ"ש מרן וז"ל מיהו אפשר לומר דהיינו דוקא כגון רב אשי שהיה מכוון לתפילתו אבל כגון אנו שאין אנו מכוונים בתפילותינו לא יחזור להתפלל דקרית ביה למה לי רוב זבחיכם. אך קשה (ב)מה שהקשה הרב לחם יהודה דאמאי לא הזכיר לרבינו לחולק. ומרן בספרו הקצר פסק דצריך לחזור ולהתפלל מעומד, וכתב הט"ז [סק"ה] שלמד כן מדברי התוס' יעו"ש, והקשה בדברי התוס' במ"ש הר"מ דר' שמעון בן אלעזר דס"ל מסמך גאולה לתפילה עדיף ס"ל דחוזר ומתפלל מעומד א"כ מאי פריך בגמ' וליעבד מר כאבוה דשמואל הא כרשב"א ס"ל שהוא תנא אחרינא אלא ודאי דהקושיא היא דהוי דלא כמאן וכו' יעו"ש ולא ידעתי מ"ש הרב יד אהרן נר"ו לזה דא"כ נפל פיתא בבירא דהוי רב אשי דלא כמאן, דלהט"ז זו היא קושיית הגמ' ותירוץ הגמ' דלא חזינן לרבנן וכו' דעבדי הכי להקדים תפילה לק"ש ולא היה יכול לכוין מיושב וכו'. ומ"ש היד אהרן נר"ו שם ליישב קושיית הט"ז לא הבנתי דבריו. ולענ"ד אפשר לומר דאדרבא לפירוש הט"ז קשה דאמאי קאמר וליעבד מר כאבוה דשמואל ולא קאמר רב אשי דעבד כמאן אלא צ"ל דהקושיא היא כיון דעבד אבוה דשמואל הכי כת"ק למה רב אשי לא עבד הכי ג"כ שכן דרך הש"ס לאקשויי מגדולי האמוראים להאחרונים כך נ"ל פשוט. ובני יצחק הי"ו תירץ דודאי מעולם לא עלה על דעתם לומר דרשב"א ס"ל דחוזר ומתפלל אלא כוונתם דתחילה הביאו דברי בה"ג דפסק כרשב"א דהיינו שלא להקדים ולהתפלל משום דצריך לסמוך גאולה לתפילה ועל זה הקשו על דבריו דמשמע מדפסק כרשב"א דאין מעכב התפילה אם יהיה במהלך דלרשב"א כיון דצריך לסמוך גאולה לתפילה הרי הוא מתפלל בדרך וא"כ נמצא דדברי בה"ג הוא היפך הש"ס דפסקינן בש"ס בפירוש גבי תפילת הביננו דצריכה מעומד ועל זה תירץ בתירוץ ב' דודאי לא קשיא לבה"ג דאה"נ דס"ל לבה"ג דחוזר ומתפלל כדי להתפלל מעומד כמ"ש רב אשי בסמוך ומה שפסק בה"ג כרשב"א הוא לגבי ת"ק דסבר דמקדים ומתפלל ואינו סומך גאולה לתפילה דלא קי"ל הכי אלא כרשב"א דס"ל מסמך גאולה לתפילה עדיף ואה"נ לדידן דקי"ל גבי הביננו דצריך מעומד ה"נ דחוזר ומתפלל מעומד ודוק. וראיתי להרא"ש שכתב וז"ל רבינו חננאל פסק כאבוה דשמואל ולוי דאפי' רב אשי דבסמוך לא פליג עלייהו אלא דלא חזינן לרבנן קשישי קאמר והיינו טעמיה דמהלך בדרך הלכך טוב יותר שיקדים ויתפלל מעומד אבל רב אשי וכו' עכ"ל, ולא זכיתי להבין תירוץ זה דכיון דמה שלא היה רוצה להקדים היינו משום דהוא מיושב ויכול לכוין למה היה מחזר להתפלל שנית ומכיון שהיה מתפלל שנית למה היה מתפלל מיושב יתפלל מעומד קודם שילך לדרוש אלא ודאי דמה שלא היה מקדים ומתפלל היינו משום דס"ל דצריך לסמוך גאולה לתפילה ודלא כאבוה דשמואל ולוי דהוו מקדמי ומצלי ולא היו מסמכי גאולה לתפילה וק"ל.
ו׳
ואין מתפלל בחורבה. עיין בב"י סי' צ' שכתב וז"ל וי"ל דהתם איירי בהר המוריה וכו'. וכתב הב"ח כלומר שנקרא בשם שדה אבל לא היה פרוץ אלא מוקף מחיצה וכו' עכ"ל. ולי פירוש זה תמוה דהא אותו המקום היה מקום רחוק הפקר בלי בעלים, שהיה הר, וראיה דאי היו בעלים שם היאך הניחו לו לעשות שם מזבח ולא מצינו שקנאו קודם העקידה וא"כ מי הקיפו כיון שלא היה מקום זרע ותאנה. ופירוש דבריהם נראה דכיון שהיה הר המוריה וידוע שהיה שם השראת שכינה אימת שכינה עליו וחשיב מקום מוצנע להתפלל שם. ושוב ראיתי להרב הלבוש כתב כן ולא נראו דבריו להב"ח שם ולא ידעתי למה.
ז׳
לא יעמוד וכו' לא ע"ג מיטה וכו'. ויש לדקדק למה שינה לשון הברייתא דהתחילה במיטה כסא וכו' וסיימה במקום גבוה. ונראה דכיוון למ"ש מהר"י אבוהב הביאו בב"י סי' צ' דכשהוא ע"ג מיטה כסא וספסל אפילו בשיעור מעט אסור משום דנטרד שמא יפול אבל כשאינו כלי אית ליה שיעורא דבפחות מג' יתפלל אבל לא ביותר ולאפוקי מי שכתב דלא אתי כמהרי"א דלא דק. והב"ח כתב על דברי מהרי"א אלו וז"ל וצ"ל לפי' הא דתני מטה כסא וכו' לא הוי בדרך לא זו אף זו דבחדא בבא לא תני תנא לא זו אף זו אלא דוקא בב' או ג' בבות וכמ"ש התוס' בדוכתין טובא אלא ה"ק בין מטה בין כסא בין ספסל. ולענ"ד לא באתי לכוונתו דהיאך קוראו בבא אחת והינם שלשה לא על גבי מיטה ולא על גבי כסא ולא על גבי ספסל ולא תני תנא לא על גבי מיטה כסא וספסל דאז היה [בבא] א' דומיא דמתני' האיש מקדש בו ובשלוחו דהוי בבא א' דלא תני מקדש בו ומקדש בשלוחו כמו שהוא פשוט שם וא"כ שפיר יכול להיות כאן לא זו אף זו אלא דבלא"ה לדעת מהרי"א א"א להיות לא זו אף זו משום דטעם כולם היינו שלא יפול ואדרבא במטה ליכא למיחש כ"כ ועוד איך פי' הוא עצמו לפי דרכו לא זו אף זו והא הן בבא אחת. וראיתי להפר"ח שהקשה דכאן משמע דמקום נמוך עדיף ואילו בפ"ק דשבת אמר כל [עיר] שגגותיה גבוהין מבית הכנסת לסוף חרבה. ותירץ וז"ל דהתם כיון דכל הציבור הוא במקום גבוה ליכא למיחש למידי אבל הכא מיירי ביחיד דייקא נמי דקתני לא יעמוד אדם. פי' דבריו דכיון דיחיד מתפלל במקום גבוה ושאר הציבור בנמוך אסור אבל ביחיד ממש דליכא ציבור בהדיה מותר אפילו בגבוה דליכא טעם גבהות וכמ"ש הלבוש אלא טעם אחר אית בה יעו"ש. ועיין במעשה רוקח שלא דק בדברי הפר"ח יעו"ש. גם מ"ש שם מההיא דתעניות דאבא חלקיה דאמר לדביתהו ניסק לאיגרא יש לחלק [ב]א' מב', או שהלכו לאיגרא כדי לראות פני רקיע כמו שצריך להתפלל במקום חלונות או שהלכו לאיגרא להתפלל שלא יראו(ה) החכמים שבשבילם באו העננים ושלא יחזיקו להם טובה וכמו שנראה מעובדא שם ואין צריך למ"ש הוא שם.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
רמב״ם הלכות תפילה וברכת כהנים ה׳, מתוך הלכות תפילה וברכת כהנים שבספר אהבה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
