רמב״ם - הלכות תפילה וברכת כהנים · פרק ו׳

ספר אהבה · 10 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות תפילה וברכת כהנים · פרק ו׳

הלכה א׳

אָסוּר לוֹ לְאָדָם לַעֲבֹר אֲחוֹרֵי בֵּית הַכְּנֶסֶת בְּשָׁעָה שֶׁהַצִּבּוּר מִתְפַּלְּלִין אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה נוֹשֵׂא מַשּׂאוֹי, אוֹ שֶׁהָיָה לְבֵית הַכְּנֶסֶת שְׁנֵי פְּתָחִים בִּשְׁנֵי רוּחוֹת, שֶׁהָרוֹאֶה אוֹמֵר שֶׁמָּא יֵלֵךְ וְיִכָּנֵס מִפֶּתַח הָאַחֵר. וְכֵן אִם הָיָה בָּעִיר שְׁנֵי בָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹת יֹאמַר הָרוֹאֶה שֶׁמָּא יֵלֵךְ לְבֵית הַכְּנֶסֶת הָרָגִיל בּוֹ. וְאִם יֵשׁ לוֹ תְּפִלִּין בְּרֹאשׁוֹ מֻתָּר לוֹ לַעֲבֹר וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁם אֶחָד מִכָּל אֵלּוּ שֶׁהַתְּפִלִּין מוֹכִיחִין עָלָיו שֶׁהוּא רוֹדֵף אַחַר מִצְוֹת וְאֵינוֹ מִמְּבַטְּלֵי תְּפִלָּה:

הלכה ב׳

הַמִּתְפַּלֵּל עִם הַצִּבּוּר לֹא יַאֲרִיךְ אֶת תְּפִלָּתוֹ יוֹתֵר מִדַּאי אֲבָל בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ. וְאִם בָּא לוֹמַר אַחַר תְּפִלָּתוֹ אֲפִלּוּ כְּסֵדֶר וִדּוּי יוֹם הַכִּפּוּרִים אוֹמֵר. וְכֵן אִם רָצָה לְהוֹסִיף בְּכָל בְּרָכָה וּבְרָכָה מִן הָאֶמְצָעִיּוֹת מֵעֵין הַבְּרָכָה מוֹסִיף:

הלכה ג׳

כֵּיצַד. הָיָה לוֹ חוֹלֶה מְבַקֵּשׁ עָלָיו רַחֲמִים בְּבִרְכַּת חוֹלִים כְּפִי צַחוּת לְשׁוֹנוֹ. הָיָה צָרִיךְ לְפַרְנָסָה מוֹסִיף תְּחִנָּה וּבַקָּשָׁה בְּבִרְכַּת הַשָּׁנִים. וְעַל דֶּרֶךְ זֶה בְּכָל אַחַת מֵהֶן. וְאִם רָצָה לִשְׁאֹל כָּל צְרָכָיו בְּשׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה שׁוֹאֵל. אֲבָל לֹא יִשְׁאַל לֹא בְּשָׁלֹשׁ רִאשׁוֹנוֹת וְלֹא בְּשָׁלֹשׁ אַחֲרוֹנוֹת:

הלכה ד׳

אָסוּר לוֹ לְאָדָם שֶׁיִּטְעֹם כְּלוּם אוֹ שֶׁיַּעֲשֶׂה מְלָאכָה מֵאַחַר שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר עַד שֶׁיִּתְפַּלֵּל תְּפִלַּת שַׁחֲרִית. וְכֵן לֹא יַשְׁכִּים לְפֶתַח חֲבֵרוֹ לִשְׁאל בִּשְׁלוֹמוֹ קֹדֶם שֶׁיִּתְפַּלֵּל תְּפִלַּת שַׁחֲרִית. וְלֹא יֵצֵא בַּדֶּרֶךְ קֹדֶם שֶׁיִּתְפַּלֵּל. אֲבָל טוֹעֵם וְעוֹשֶׂה מְלָאכָה קֹדֶם שֶׁיִּתְפַּלֵּל מוּסָף וְקֹדֶם מִנְחָה. אֲבָל אֵינוֹ סוֹעֵד סָמוּךְ לַמִּנְחָה:

הלכה ה׳

כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ זְמַן מִנְחָה גְּדוֹלָה לֹא יִכָּנֵס לַמֶּרְחָץ אֲפִלּוּ לְהַזִּיעַ עַד שֶׁיִּתְפַּלֵּל שֶׁמָּא יִתְעַלֵּף וְיִבָּטֵל מִן הַתְּפִלָּה. וְלֹא לֶאֱכל אֲפִלּוּ אֲכִילַת עַרְאַי שֶׁמָּא יִמָּשֵׁךְ בַּאֲכִילָה. וְלֹא לָדוּן אֲפִלּוּ בִּגְמַר דִּין שֶׁמָּא יִסָּתֵר הַדִּין וְיִמָּשֵׁךְ וְיִבָּטֵל מִן הַתְּפִלָּה. וְכֵן לֹא יֵשֵׁב לִפְנֵי הַסַּפָּר לִסַפֵּר אֲפִלּוּ תִּסְפֹּרֶת הֶדְיוֹט עַד שֶׁיִּתְפַּלֵּל שֶׁמָּא יִשָּׁבֵר הַזּוּג. וְלֹא יִכָּנֵס לְבֻרְסְקִי סָמוּךְ לַמִּנְחָה עַד שֶׁיִּתְפַּלֵּל שֶׁמָּא יִרְאֶה הֶפְסֵד בִּמְלַאכְתּוֹ וְיִתְעַסֵּק בָּהּ וְיִתְעַכֵּב מִן הַתְּפִלָּה. וְאִם הִתְחִיל בְּאַחַת מֵאֵלּוּ לֹא יַפְסִיק אֶלָּא גּוֹמֵר וְאַחַר כָּךְ מִתְפַּלֵּל תְּפִלַּת מִנְחָה:

הלכה ו׳

מֵאֵימָתַי הַתְחָלַת תִּסְפֹּרֶת מִשֶּׁיַּנִּיחַ מַעֲפֹרֶת שֶׁל סַפָּרִין עַל בִּרְכָּיו. וּמֵאֵימָתַי הַתְחָלַת מֶרְחָץ מִשֶּׁיִּפְשֹׁט הַבֶּגֶד הַסָּמוּךְ לִבְשָׂרוֹ. וּמֵאֵימָתַי הַתְחָלַת הַבֻּרְסְקִי מִשֶּׁיִּקְשֹׁר בֶּגֶד בֵּין כְּתֵפָיו כְּמוֹ שֶׁהָאֻמָּנִין עוֹשִׂין. וּמֵאֵימָתַי הַתְחָלַת אֲכִילָה, לִבְנֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מִשֶּׁיִּטּל יָדָיו וְלִבְנֵי בָּבֶל מִשֶּׁיַּתִּיר חֲגוֹרוֹ. וּמֵאֵימָתַי הַתְחָלַת הַדִּין מִשֶּׁיִּתְעַטְּפוּ הַדַּיָּנִים וְיֵשְׁבוּ. וְאִם הָיוּ יוֹשְׁבִין מִשֶּׁיַּתְחִילוּ בַּעֲלֵי דִּינִין לִטְעֹן:

הלכה ז׳

אַף עַל פִּי שֶׁתְּפִלַּת עַרְבִית רְשׁוּת לֹא יָבוֹא אָדָם מִמְּלַאכְתּוֹ וְיֹאמַר אֹכַל מְעַט וְאִישַׁן קִמְעָא וְאַחַר כָּךְ אֶתְפַּלֵּל, שֶׁמָּא תֶּאֱנֹס אוֹתוֹ שֵׁנָה וְנִמְצָא יָשֵׁן כָּל הַלַּיְלָה, אֶלָּא מִתְפַּלֵּל עַרְבִית וְאַחַר כָּךְ אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה אוֹ יָשֵׁן. וּמֻתָּר לְהִסְתַּפֵּר וְלִכָּנֵס לַמֶּרְחָץ סָמוּךְ לְשַׁחֲרִית מִפְּנֵי שֶׁלֹּא גָּזְרוּ אֶלָּא סָמוּךְ לַמִּנְחָה שֶׁהוּא דָּבָר הַמָּצוּי שֶׁרֹב הָעָם נִכְנָסִין שָׁם בַּיּוֹם. אֲבָל בַּשַּׁחַר דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מָצוּי לֹא גָּזְרוּ בּוֹ:

הלכה ח׳

מִי שֶׁהָיָה עוֹסֵק בְּתַלְמוּד תּוֹרָה וְהִגִּיעַ זְמַן הַתְּפִלָּה פּוֹסֵק וּמִתְפַּלֵּל. וְאִם הָיְתָה תּוֹרָתוֹ אֻמָּנוּתוֹ וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה מְלָאכָה כְּלָל וְהָיָה עוֹסֵק בַּתּוֹרָה בִּשְׁעַת תְּפִלָּתוֹ אֵינוֹ פּוֹסֵק, שֶׁמִּצְוַת תַּלְמוּד תּוֹרָה גְּדוֹלָה מִמִּצְוַת תְּפִלָּה. וְכָל הָעוֹסֵק בְּצָרְכֵי רַבִּים כְּעוֹסֵק בְּדִבְרֵי תּוֹרָה:

הלכה ט׳

אֵין הַמִּתְפַּלֵּל מַפְסִיק תְּפִלָּתוֹ אֶלָּא מִפְּנֵי סַכָּנַת נְפָשׁוֹת בִּלְבַד. וַאֲפִלּוּ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל שׁוֹאֵל בִּשְׁלוֹמוֹ לֹא יְשִׁיבֶנּוּ. אֲבָל פּוֹסֵק הוּא לְמֶלֶךְ עוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁמָּא יַהַרְגֶּנּוּ. הָיָה עוֹמֵד בַּתְּפִלָּה וְרָאָה מֶלֶךְ עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים אוֹ אַנָּס בָּא כְּנֶגְדּוֹ יְקַצֵּר וְאִם אֵינוֹ יָכוֹל יַפְסִיק. וְכֵן אִם רָאָה נְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים בָּאִים כְּנֶגְדּוֹ אִם הִגִּיעוּ אֵלָיו וְהָיָה דַּרְכָּן בְּאוֹתָן הַמְּקוֹמוֹת שֶׁהֵן מְמִיתִין פּוֹסֵק וּבוֹרֵחַ. וְאִם לֹא הָיָה דַּרְכָּן לְהָמִית אֵינוֹ פּוֹסֵק:

הלכה י׳

נָשִׁים וַעֲבָדִים וּקְטַנִּים חַיָּבִים בִּתְפִלָּה. וְכָל אִישׁ שֶׁפָּטוּר מִקְּרִיאַת שְׁמַע פָּטוּר מִן הַתְּפִלָּה. וְכָל הַמְלַוִּין אֶת הַמֵּת אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לַמִּטָּה צֹרֶךְ בָּהֶן פְּטוּרִין מִן הַתְּפִלָּה:

דברי ירמיהו · הלכות תפילה וברכת כהנים פרק ו׳

א׳

אסור לו לאדם לעבור אחורי ביהכ"נ בשעה שהציבור מתפללין אא"כ נשא משא וכו' או שהיה לביהכ"נ שני פתחים בשני רוחות שהרואה אומר שמא ילך ויכנס מפתח האחר וכן אם היה בעיר שתי בתי כנסיות יאמר הרואה שמא ילך לביהכ"נ הרגיל בו וכו'. ועי' בב"י בסי' תרע"א שהקשה דבחנוכה הוי להיפוך בשני רוחות לחוש יותר ועיין מ"ש ע"ז ובט"ז ס"ק ט' ובמג"א ס"ק י"ב ובפר"ח שם ובשו"ת חכם צבי סי' צ"א עיי"ש. והנה מלשון הגמרא אבל איכא פתחא אחרינא לית לן בה וברש"י ס"א ע"א בד"ה ואי איכא פתחא אחריתא אין כאן בזוי דמאן דחזי סבר בפתחא אחרינא ליעול עכ"ל. וכן נראה מלשון רבינו שהרואה יאמר שמא ילך ויכנס מפתח אחר אף דלא הלך שם ג"כ עכ"פ לא שייך חשד. והנה בעלמא מצינו חשד אפי' בכה"ג לחוש להראות שאינו נכנס גם שם. ונראה דאלה שבביהכ"נ לא יראו שאינו הולך לשם ואלה שבחוץ כמוהם הוא ג"כ מבחוץ על שכבר התפלל כמוהם אבל למ"ש בר"ן סוף פ"ק דמס' ע"ז מובא בב"י בסי' רמ"ד דלא שרי רק כשאמת כן לסלק המראית עין עיי"ש צ"ע דכאן משמע אע"פ שאינו אמת:

ג׳

כיצד וכו' אבל לא ישאל לא בשלש ראשונות ולא בשלש אחרונות. ועי' בהגהות מיימוני דצרכי רבים לשאל בהם ועיין בספ"ב מהל' תפילה בזכרינו וכיו"ב עיי"ש. ונראה לחלק בין צרכי רבים ליחיד. דהנה בזה שאנו שואלים מה' ית"ש אין לך שבח גדול מזה כי בזה נגיד כי הכל ביכלתו ולו החסד וממנו לו כל הבא עלינו לטובה והרי זה שבח והודאה יחד אבל כ"ז על דברים פרטים אשר בגבול ולא כן צרכי רבים אשר המה על כל הבא עלינו יחד כל פרטי ופרטי איש ואיש הנוגע לכל יצורי עולם מדומם עד צומח כי הכל נכלל בצרכי רבים ועל שלימות הנפש הנוגע בעולמות הבלתי נראים הנה בזה אנו משבחים ומודים לו על נחלה בלי מצרים אשר אין לבקש רק מאל התשועות המושל בכל וזה בגדר שבח והודאה לשאל בראשונות ובאחרונות ובר"ה אשר אנו מתפללים על ימי חיינו ועל כל העולם בכלל ובפרט לכן הוסיפו זכרינו לחיים וכיו"ב שכולל כל התשועות וכל הברכות אשר אין לבקש אותם בלתי ממעין עליון ממקור הברכות כולמו יתעלה וית"ש ובכל השנה לב האדם פונה בתפילתו לצרכיו בעת הזאת לרפואה ופרנסה וי"ב אבל בר"ה לבו על הכלל כולו ועל העולם כולו לכן תיקנו תפילה כזאת בר"ה וקבעו בין השבח והודאה זה הנראה לענ"ד:

ה׳

כיון שהגיע זמן מנחה גדולה לא יכנס וכו' ולא לאכול אפי' אכילת עראי וכו'. ועי' בכ"מ ה"ד שיעור אכילת עראי בפירות יתר מכביצה ובפת כזית עיי"ש: ובשו"ע בסי' רל"ב סעיף ג' נראה דאכילת עראי מותר ועיין בדגול מרבבה שעמד ע"ז שסותר דבריו ממ"ש בכ"מ וברמב"ם מפורש אכילת עראי לא עיי"ש ועיין בסימן רפ"ו בס"ק ב' בטו"ז שם ובדגול מרבבה בסעיף ג' שכתב דנראה מלשון רבינו בהל' הקודמת לחלק בין מוסף דמותר אכילת עראי למנחה עיי"ש והטעם לחלק עי' במג"א ס"ק א' עיי"ש:

ז׳

אע"פ שתפילת ערבית רשות וכו' ויאמר אוכל קמעה וכו'. ועי' במג"א בסי' רל"ה דדעת הטור וכיו"ב רק סעודה ובתה"ד משמע אפי' טעימה אסור מדאיתא אוכל קמעה עיי"ש שמקיל בטעימה עיי"ש:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

יצחק ירנן · הלכות תפילה וברכת כהנים פרק ו׳

ד׳

אסור לו לאדם שיטעום כלום וכו' מאחר שיעלה עמוד השחר וכו'. נראה מדבריו דמשעלה עמוד השחר הוא זמן תפילה וכמ"ש מדברי הטור סי' פ"ט שכתב זמן תפילת השחר מתחיל וכו'. ופירוש דבריו דזמנה הוי משעלה עמוד השחר והאיר פני המזרח שהיא כנגד תמיד השחר וכמתיא בן שמואל דתנן ביומא פ"ג האיר פני מזרח עד שבחברון וזמן זה הוא אחר שיעלה עמוד השחר וכמו שנראה משם והטעם שהיו ממתינים עד זמן זה הוא שלא יטעו וכדתנן שם שפעם אחת עלה מאור הלבנה וכו' יעו"ש, ברם אפילו מ[ש]עלה עמוד השחר הוא זמן התמיד וכמו שנראה ממתני' דמגילה דמשעלה עמוד השחר הוי יום יעו"ש בהרב ז"ל שם, ומ"מ עיקר זמנה הוא מהנץ החמה ומשום יראוך עם שמש אלא דאם התפלל עם עמוד השחר יצא אפילו בלא האיר כל המזרח כיון שהוא זמן התמיד אלא כדי שלא יטעו לכתחילה אין להתפלל אכן אם התפלל יצא כן נראה פשוט בפירוש דבריו ונימוקו עמו. ברם מדברי הרא"ש לא משמע הכי שכתב וז"ל וזמנה משיעלה ברק השחר והאיר פני המזרח מידי דהוה אתמיד של שחר וכו' ונפק"מ אם התפלל בזו יצא דתנא לא חש לפרשו דמילתא דפשיטא היא כיון דזמן המאוחר הוא בזמן התמיד הוא הדין המוקדם עכ"ל, הרי משמע דעל מ"ש דזמנה הוא משהאיר פני המזרח כתב דנפק"מ דאי התפלל יצא הא בעלות השחר ממש לא יצא. ועוד דמאחר שהאיר פני מזרח לכתחילה יכול להתפלל דומיא דתמיד ולדידיה בדיעבד דוקא ולכאורה חלוקים הם זה מזה. גם מרן בספרו הקצר נמשך אחר דברי הרא"ש שכתב ואם התפלל משעלה עמוד השחר והאיר פני המזרח יצא הרי שהצריך לשיצא בדיעבד האיר פני מזרח וכפשט הרא"ש. ואפשר בדוחק להשוות דברי הטור לדברי הרא"ש וראיתי להפר"ח שחלק עליה דמרן וכתב כדכתבינן לדעת הטור אלא שכתב בסוף דבריו ודלא כדמשמע מדברי רבינו ירוחם שהביא בב"י ומדברי ה"ה וכו' ולמה לא כתב ג"כ שכן דעת הרא"ש ג"כ כרבינו ירוחם והרב המחבר, וגם לא כתב ג"כ שדברי הטור דלא כרי"ו כנראה מלשונו. ולא יצא לדרך קודם וכו'. וכ"כ הרי"ף אסור לאדם לצאת לדרך קודם שיתפלל שנאמר צדק לפניו יהלך. ועפי"ז אין מובן למ"ש מרן בב"י סי' פ"ט וז"ל וכיון דהרשב"א והרא"ש מסכימין לדעת א' הכי נקטינן. נראה מדבריו דס"ל לדעת הרי"ף ורבינו דלא סברי כת"ק מדלא כללם עם הרשב"א (והרא"ה) [והרא"ש], ובכן תמהו כל המחברים עליה דהרי"ף ורבינו שלא הביאו ההיא ברייתא, ברם עפי"ז לא קשה כלל שסמכו אהא דכתבו הכא ואדרבא יש לתמוה על הב"י כפי מה שהבין שהרי"ף ורבינו לא פסקו הכי אמאי פסק כהרא"ש דהא כללא כייל לן מרן דאחר הב' מג' הרועים הנזכרים גררינן אלא דלקושטא דמילתא כפי מ"ש הדין דין אמת כמ"ש מרן דהרי הרי"ף ורבינו והרא"ש והרשב"א מסכימין לדעת אחת והכי נקטינן.

י׳

וכל המלוין את המת וכו'. עיין מ"ש הב"י סי' ק"ו וז"ל כתב הרמב"ם וכו' ופירש בפירוש המשנה וכו' יעו"ש. ולענ"ד י"ל שדעת רבינו כדעת כל הפוסקים דאלו ואלו פטורים אנושאי המטה ודוקא אם נשאו ברם מלוים לחוד חייבים, ומ"ש וכל המלוים וכו' פטורים פירוש נושאי המטה שכבר נשאו וקרי להו מלוים משום דכל עצמם עכשיו אינו אלא ללוות ומשו"ה פטורים. ומ"ש בפירוש המשנה ואם לא היה מן המזומנים, (הם) [הן] נושאי המטה דלפניו (הם) [הן] שלאחר המטה שכבר נשאו ורוצים לשאת שנית וכמ"ש רש"י וע"ז אמר ואם אינו לא זה ולא זה חייבים בק"ש ופטורים מתפילה וכדעת התוס' דאף שאין דעתם לשאת המטה פטורים דלא כרש"י יעו"ש.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

נחל איתן · הלכות תפילה וברכת כהנים פרק ו׳

ט׳

אין המתפלל מפסיק תפלתו אלא מפני סכנות נפשות בלבד וכו'. אם ראה נחשים ועקרבים באים כנגדו אם הגיעו אליו והיה דרכן באותן המקומות שהן ממיתין פוסק ובורח וכו'. לכאורה קשה דמנ"ל לרבינו לחלק בזה בין המקומות אבל בין נחש לעקרב לא מחלק ובגמ' מחלק רב ששת בין נחש לעקרב אבל בין המקומות לא מחלק. ועוד דמשמע בגמ' דאין חילוק במקומות מדפריך על רב ששת מדתניא נפל לחפירה מליאה נחשים ועקרבים מעידין עליו ולא משני דברייתא איירי במקום שדרך הנחשים להזיק. וכן הקשה בס' זהב שיבה למהר"ש אלגזי. אמנם אתי שפיר לפי מ"ש בספרי משכיל לאיתן דהא הסוגיא בלא"ה לכאורה תמוה דמאי אריא דמותיב מברייתא לרב ששת בדין נחש דתיפוק ליה ממתני' דקתני דלא יפסיק בשביל נחש ורב ששת לא אתא לאשמועינן רק דין עקרב דפוסק והיינו כברייתא וא"כ בדין נחש הו"ל לרומייא מתני' וברייתא אהדדי. אך מזה ראיה לדעת רבינו דיש לחלק בין מקומות דיש דגם עקרב אינו ממית ויש דגם נחש ממית ולכך בלא רב ששת ליכא לרמוייא מתניתין וברייתא דסתרי בנחש דאיכא למימר דלאו בחד מקום קאיירו. ומיהו לרב ששת מותיב שפיר דמדמפליג וחלק בין נחש לעקרב ש"מ דס"ל דבמקומות אין חילוק. וניחא ליה לרבינו למפסק כנראה מסתמא דגמ' דס"ל לחלק בין מקומות ולא בין נחש לעקרב.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות תפילה וברכת כהנים ו׳, מתוך הלכות תפילה וברכת כהנים שבספר אהבה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות תפילה וברכת כהנים כל הרמב״ם