הלכות תפילה וברכת כהנים · פרק ד׳
הלכה א׳
חֲמִשָּׁה דְּבָרִים מְעַכְּבִין אֶת הַתְּפִלָּה אַף עַל פִּי שֶׁהִגִּיעַ זְמַנָּה. טָהֳרַת יָדַיִם. וְכִסּוּי הָעֶרְוָה. וְטָהֳרַת מְקוֹם תְּפִלָּה. וּדְבָרִים הַחוֹפְזִים אוֹתוֹ. וְכַוָּנַת הַלֵּב:
הלכה ב׳
טָהֳרַת יָדַיִם כֵּיצַד. רוֹחֵץ יָדָיו בְּמַיִם עַד הַפֶּרֶק וְאַחַר כָּךְ יִתְפַּלֵּל. הָיָה מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וְהִגִּיעַ זְמַן תְּפִלָּה וְלֹא הָיָה לוֹ מַיִם. אִם הָיָה בֵּינוֹ וּבֵין הַמַּיִם אַרְבָּעָה מִילִין שֶׁהֵם שְׁמוֹנַת אֲלָפִים אַמָּה הוֹלֵךְ עַד מְקוֹם הַמַּיִם וְרוֹחֵץ וְאַחַר כָּךְ יִתְפַּלֵּל. הָיָה בֵּינוֹ וּבֵין הַמַּיִם יוֹתֵר עַל כֵּן מְקַנֵּחַ יָדָיו בִּצְרוֹר אוֹ בְּעָפָר אוֹ בְּקוֹרָה וּמִתְפַּלֵּל:
הלכה ג׳
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים לְפָנָיו אֲבָל אִם הָיָה מְקוֹם הַמַּיִם לַאֲחוֹרָיו אֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ לַחֲזֹר לַאֲחוֹרָיו אֶלָּא עַד מִיל. אֲבָל אִם עָבַר מִן הַמַּיִם יוֹתֵר אֵינוֹ חַיָּב לַחֲזֹר אֶלָּא מְקַנֵּחַ יָדָיו וּמִתְפַּלֵּל. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁאֵינוֹ מְטַהֵר לִתְפִלָּה אֶלָּא יָדָיו בִּלְבַד, בִּשְׁאָר תְּפִלּוֹת חוּץ מִתְּפִלַּת שַׁחֲרִית. אֲבָל שַׁחֲרִית רוֹחֵץ פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו וְאַחַר כָּךְ יִתְפַּלֵּל. וְאִם הָיָה רָחוֹק מִן הַמַּיִם מְקַנֵּחַ יָדָיו בִּלְבַד וְאַחַר כָּךְ יִתְפַּלֵּל:
הלכה ד׳
כָּל הַטְּמֵאִין רוֹחֲצִין יְדֵיהֶן בִּלְבַד כִּטְהוֹרִין וּמִתְפַּלְּלִים. אַף עַל פִּי שֶׁאֶפְשָׁר לָהֶם לִטְבּל וְלַעֲלוֹת מִטֻּמְאָתָן אֵין הַטְּבִילָה מְעַכֶּבֶת. וּכְבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁעֶזְרָא תִּקֵּן שֶׁלֹּא יִקְרָא בַּעַל קֶרִי בִּלְבַד בְּדִבְרֵי תּוֹרָה עַד שֶׁיִּטְבּל. וּבֵית דִּין שֶׁעָמְדוּ אַחַר כֵּן הִתְקִינוּ אַף לִתְפִלָּה שֶׁלֹּא יִתְפַּלֵּל בַּעַל קֶרִי בִּלְבַד עַד שֶׁיִּטְבּל. וְלֹא מִפְּנֵי טֻמְאָה וְטָהֳרָה נָגְעוּ בָּהּ אֶלָּא כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים מְצוּיִים אֵצֶל נְשׁוֹתֵיהֶן כְּתַרְנְגוֹלִים. וּמִפְּנֵי זֶה תִּקְּנוּ טְבִילָה לְבַעַל קֶרִי לְבַדּוֹ וְהוֹצִיאוּהוּ מִכְּלַל הַטְּמֵאִין:
הלכה ה׳
לְפִיכָךְ הָיוּ אוֹמְרִין בִּזְמַן תַּקָּנָה זוֹ שֶׁאֲפִלּוּ זָב שֶׁרָאָה קֶרִי וְנִדָּה שֶׁפָּלְטָה שִׁכְבַת זֶרַע וּמְשַׁמֶּשֶׁת שֶׁרָאֲתָה דַּם נִדָּה צְרִיכִין טְבִילָה לִקְרִיאַת שְׁמַע וְכֵן לִתְפִלָּה מִפְּנֵי הַקֶּרִי אַף עַל פִּי שֶׁהֵם טְמֵאִין. וְכֵן הַדִּין נוֹתֵן שֶׁאֵין טְבִילָה זוֹ מִפְּנֵי טָהֳרָה אֶלָּא מִפְּנֵי הַגְּזֵרָה שֶׁלֹּא יִהְיוּ מְצוּיִין אֵצֶל נְשׁוֹתֵיהֶן תָּמִיד. וּכְבָר בָּטְלָה גַּם תַּקָּנָה זוֹ שֶׁל תְּפִלָּה לְפִי שֶׁלֹּא פָּשְׁטָה בְּכָל יִשְׂרָאֵל וְלֹא הָיָה כֹּחַ בַּצִּבּוּר לַעֲמֹד בָּהּ:
הלכה ו׳
מִנְהָג פָּשׁוּט בְּשִׁנְעָר וּבִסְפָרַד שֶׁאֵין בַּעַל קֶרִי מִתְפַּלֵּל עַד שֶׁרוֹחֵץ כָּל בְּשָׂרוֹ בְּמַיִם מִשּׁוּם (עמוס ד יב) ״הִכּוֹן לִקְרַאת אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל״. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּבָרִיא אוֹ בְּחוֹלֶה שֶׁבָּעַל. אֲבָל חוֹלֶה שֶׁרָאָה קֶרִי לְאָנְסוֹ פָּטוּר מִן הָרְחִיצָה וְאֵין בָּזֶה מִנְהָג. וְכֵן זָב שֶׁרָאָה קֶרִי וְנִדָּה שֶׁפָּלְטָה שִׁכְבַת זֶרַע אֵין בָּהֶן מִנְהָג אֶלָּא מְקַנְּחִין עַצְמָן וְרוֹחֲצִין יְדֵיהֶן וּמִתְפַּלְּלִין:
הלכה ז׳
כִּסּוּי הָעֶרְוָה כֵּיצַד. אַף עַל פִּי שֶׁכִּסָּה עֶרְוָתוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁמְּכַסִּין לִקְרִיאַת שְׁמַע לֹא יִתְפַּלֵּל עַד שֶׁיְּכַסֶּה אֶת לִבּוֹ. וְאִם לֹא כִּסָּה לִבּוֹ אוֹ שֶׁנֶּאֱנַס וְאֵין לוֹ בְּמָה יְכַסֶּה הוֹאִיל וְכִסָּה עֶרְוָתוֹ וְהִתְפַּלֵּל יָצָא. וּלְכַתְּחִלָּה לֹא יַעֲשֶׂה:
הלכה ח׳
טָהֳרַת מְקוֹם הַתְּפִלָּה כֵּיצַד. לֹא יִתְפַּלֵּל בִּמְקוֹם הַטִּנֹּפֶת וְלֹא בַּמֶּרְחָץ וְלֹא בְּבֵית הַכִּסֵּא וְלֹא בָּאַשְׁפָּה וְלֹא בְּמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ בְּחֶזְקַת טָהֳרָה עַד שֶׁיִּבְדְּקֶנּוּ. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר כָּל מָקוֹם שֶׁאֵין קוֹרִין בּוֹ קְרִיאַת שְׁמַע אֵין מִתְפַּלְּלִין בּוֹ. וּכְשֵׁם שֶׁמַּרְחִיקִין מִצּוֹאָה וּמִמֵּי רַגְלַיִם וְרֵיחַ רַע וּמִן הַמֵּת וּמֵרְאִיַּת הָעֶרְוָה לִקְרִיאַת שְׁמַע כָּךְ מַרְחִיקִין לִתְפִלָּה:
הלכה ט׳
הַמִּתְפַּלֵּל וּמָצָא צוֹאָה בִּמְקוֹמוֹ הוֹאִיל וְחָטָא מִפְּנֵי שֶׁלֹּא בָּדַק עַד שֶׁלֹּא הִתְפַּלֵּל חוֹזֵר וּמִתְפַּלֵּל בְּמָקוֹם טָהוֹר. הָיָה עוֹמֵד בִּתְפִלָּה וּמָצָא צוֹאָה כְּנֶגְדּוֹ אִם יָכוֹל לְהַלֵּךְ לְפָנָיו כְּדֵי שֶׁיִּזְרְקֶנָּה לְאַחֲרָיו אַרְבַּע אַמּוֹת יְהַלֵּךְ וְאִם לָאו יְסַלְּקֶנָּה לַצְּדָדִין. וְאִם אֵינוֹ יָכוֹל יַפְסִיק. גְּדוֹלֵי הַחֲכָמִים לֹא הָיוּ מִתְפַּלְּלִים בְּבַיִת שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שֵׁכָר וְלֹא בְּבַיִת שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מוּרְיָיס בְּעֵת עִפּוּשׁוֹ מִפְּנֵי שֶׁרֵיחוֹ רַע אַף עַל פִּי שֶׁהַמָּקוֹם טָהוֹר:
הלכה י׳
דְּבָרִים הַחוֹפְזִים אוֹתוֹ כֵּיצַד. אִם הָיָה צָרִיךְ לִנְקָבָיו לֹא יִתְפַּלֵּל. וְכָל הַצָּרִיךְ לִנְקָבָיו וְהִתְפַּלֵּל תְּפִלָּתוֹ תּוֹעֵבָה וְחוֹזֵר וּמִתְפַּלֵּל אַחַר שֶׁיַּעֲשֶׂה צְרָכָיו. וְאִם יָכוֹל לְהַעֲמִיד עַצְמוֹ כְּדֵי פַּרְסָה תְּפִלָּתוֹ תְּפִלָּה. וְאַף עַל פִּי כֵן לְכַתְּחִלָּה לֹא יִתְפַּלֵּל עַד שֶׁיִּבְדֹּק עַצְמוֹ יָפֶה יָפֶה וְיִבְדֹק נְקָבָיו וְיָסִיר כִּיחוֹ וְנִיעוֹ וְכָל הַדָּבָר הַטּוֹרְדוֹ וְאַחַר כָּךְ יִתְפַּלֵּל:
הלכה י״א
מִי שֶׁגִּהֵק וּפִהֵק וְנִתְעַטֵּשׁ בִּתְפִלָּתוֹ אִם לִרְצוֹנוֹ הֲרֵי זֶה מְגֻנֶּה. וְאִם בָּדַק גּוּפוֹ קֹדֶם שֶׁיִּתְפַּלֵּל וּבָא לְאָנְסוֹ אֵין בְּכָךְ כְּלוּם. נִזְדַּמֵּן לוֹ רֹק בִּתְפִלָּתוֹ מַבְלִיעוֹ בְּטַלִּיתוֹ אוֹ בְּבִגְדוֹ. וְאִם הָיָה מִצְטַעֵר בְּכָךְ זוֹרְקוֹ בְּיָדוֹ לַאֲחוֹרָיו כְּדֵי שֶׁלֹּא יִצְטַעֵר בַּתְּפִלָּה וְנִמְצָא טָרוּד. יָצָא מִמֶּנּוּ רוּחַ מִלְּמַטָּה כְּשֶׁהוּא עוֹמֵד בִּתְפִלָּה שֶׁלֹּא לְדַעְתּוֹ שׁוֹהֶה עַד שֶׁתִּכְלֶה הָרוּחַ וְחוֹזֵר לִתְפִלָּתוֹ:
הלכה י״ב
בִּקֵּשׁ לְהוֹצִיא רוּחַ מִלְּמַטָּה וְנִצְטַעֵר הַרְבֵּה וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהַעֲמִיד עַצְמוֹ מְהַלֵּךְ לְאַחֲרָיו אַרְבַּע אַמּוֹת וּמַמְתִּין עַד שֶׁתִּכְלֶה הָרוּחַ. וְאוֹמֵר רִבּוֹן כָּל הָעוֹלָמִים יְצַרְתָּנוּ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנֶיךָ חֶרְפָּתֵנוּ וּכְלִמָּתֵנוּ חֶרְפָּה וּכְלִמָּה בְּחַיֵּינוּ תּוֹלֵעָה וְרִמָּה בְּמִיתָתֵנוּ וְחוֹזֵר לִמְקוֹמוֹ וּמִתְפַּלֵּל:
הלכה י״ג
הָיָה עוֹמֵד בִּתְפִלָּה וְנָטְפוּ מֵי רַגְלָיו עַל בִּרְכָּיו מַמְתִּין עַד שֶׁיִּכְלוּ הַמַּיִם וְחוֹזֵר לַמָּקוֹם שֶׁפָּסַק. וְאִם שָׁהָה כְּדֵי לִגְמֹר אֶת הַתְּפִלָּה חוֹזֵר לָרֹאשׁ:
הלכה י״ד
וְכֵן הַמַּשְׁתִּין מַיִם שׁוֹהֶה כְּדֵי הִלּוּךְ ד׳ אַמּוֹת וְאַחַר כָּךְ יִתְפַּלֵּל. וּמִשֶּׁהִתְפַּלֵּל שׁוֹהֶה אַחַר תְּפִלָּתוֹ כְּדֵי הִלּוּךְ אַרְבַּע אַמּוֹת וְאַחַר כָּךְ מַשְׁתִּין כְּדֵי שֶׁיִּפְסֹק דִּבְרֵי הַתְּפִלָּה מִפִּיו:
הלכה ט״ו
כַּוָּנַת הַלֵּב כֵּיצַד. כָּל תְּפִלָּה שֶׁאֵינָהּ בְּכַוָּנָה אֵינָהּ תְּפִלָּה. וְאִם הִתְפַּלֵּל בְּלֹא כַּוָּנָה חוֹזֵר וּמִתְפַּלֵּל בְּכַוָּנָה. מָצָא דַּעְתּוֹ מְשֻׁבֶּשֶׁת וְלִבּוֹ טָרוּד אָסוּר לוֹ לְהִתְפַּלֵּל עַד שֶׁתִּתְיַשֵּׁב דַּעְתּוֹ. לְפִיכָךְ הַבָּא מִן הַדֶּרֶךְ וְהוּא עָיֵף אוֹ מֵצֵר אָסוּר לוֹ לְהִתְפַּלֵּל עַד שֶׁתִּתְיַשֵּׁב דַּעְתּוֹ. אָמְרוּ חֲכָמִים יִשְׁהֶה שְׁלֹשָׁה יָמִים עַד שֶׁיָּנוּחַ וְתִתְקָרֵר דַּעְתּוֹ וְאַחַר כָּךְ יִתְפַּלֵּל:
הלכה ט״ז
כֵּיצַד הִיא הַכַּוָּנָה. שֶׁיְּפַנֶּה אֶת לִבּוֹ מִכָּל הַמַּחֲשָׁבוֹת וְיִרְאֶה עַצְמוֹ כְּאִלּוּ הוּא עוֹמֵד לִפְנֵי הַשְּׁכִינָה. לְפִיכָךְ צָרִיךְ לֵישֵׁב מְעַט קֹדֶם הַתְּפִלָּה כְּדֵי לְכַוֵּן אֶת לִבּוֹ וְאַחַר כָּךְ יִתְפַּלֵּל בְּנַחַת וּבְתַחֲנוּנִים וְלֹא יַעֲשֶׂה תְּפִלָּתוֹ כְּמִי שֶׁהָיָה נוֹשֵׂא מַשּׂאוֹי וּמַשְׁלִיכוֹ וְהוֹלֵךְ לוֹ. לְפִיכָךְ צָרִיךְ לֵישֵׁב מְעַט אַחַר הַתְּפִלָּה וְאַחַר כָּךְ יִפָּטֵר. חֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ שׁוֹהִין שָׁעָה אַחַת קֹדֶם תְּפִלָּה וְשָׁעָה אַחַת לְאַחַר תְּפִלָּה וּמַאֲרִיכִין בִּתְפִלָּה שָׁעָה:
הלכה י״ז
שִׁכּוֹר אַל יִתְפַּלֵּל מִפְּנֵי שֶׁאֵין לוֹ כַּוָּנָה. וְאִם הִתְפַּלֵּל תְּפִלָּתוֹ תּוֹעֵבָה. לְפִיכָךְ חוֹזֵר וּמִתְפַּלֵּל כְּשֶׁיִּתְרוֹקֵן מִשִּׁכְרוּתוֹ. שָׁתוּי אַל יִתְפַּלֵּל וְאִם הִתְפַּלֵּל תְּפִלָּתוֹ תְּפִלָּה. אֵי זֶה שִׁכּוֹר זֶה שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְדַבֵּר לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. שָׁתוּי יָכוֹל לְדַבֵּר בִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְאֵינוֹ מִשְׁתַּבֵּשׁ. אַף עַל פִּי כֵן הוֹאִיל וְשָׁתָה רְבִיעִית יַיִן לֹא יִתְפַּלֵּל עַד שֶׁיָּסִיר יֵינוֹ מֵעָלָיו
הלכה י״ח
וְכֵן אֵין עוֹמְדִין לְהִתְפַּלֵּל לֹא מִתּוֹךְ שְׂחוֹק וְלֹא מִתּוֹךְ קַלּוּת רֹאשׁ וְלֹא מִתּוֹךְ שִׂיחָה וְלֹא מִתּוֹךְ מְרִיבָה וְלֹא מִתּוֹךְ כַּעַס אֶלָּא מִתּוֹךְ דִּבְרֵי תּוֹרָה. וְלֹא מִתּוֹךְ דִּין וַהֲלָכָה אַף עַל פִּי שֶׁהֵם דִּבְרֵי תּוֹרָה כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא לִבּוֹ טָרוּד בַּהֲלָכָה. אֶלָּא מִתּוֹךְ דִּבְרֵי תּוֹרָה שֶׁאֵין בָּהּ עִיּוּן כְּגוֹן הֲלָכוֹת פְּסוּקוֹת:
הלכה י״ט
תְּפִלּוֹת הַפְּרָקִים כְּגוֹן תְּפִלַּת מוּסָף רֹאשׁ חֹדֶשׁ וּתְפִלַּת מוֹעֲדוֹת צָרִיךְ לְהַסְדִּיר תְּפִלָּתוֹ וְאַחַר כָּךְ עוֹמֵד וּמִתְפַּלֵּל כְּדֵי שֶׁלֹּא יִכָּשֵׁל בָּהּ. הָיָה מְהַלֵּךְ בִּמְקוֹם סַכָּנָה כְּגוֹן מְקוֹם גְּדוּדֵי חַיּוֹת וְלִסְטִים וְהִגִּיעַ זְמַן תְּפִלָּה מִתְפַּלֵּל בְּרָכָה אַחַת. וְזוֹ הִיא. צָרְכֵי עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל מְרֻבִּים וְדַעְתָּם קְצָרָה. יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה׳ אֱלֹהֵינוּ שֶׁתִּתֵּן לְכָל אֶחָד וְאֶחָד כְּדֵי פַּרְנָסָתוֹ וּלְכָל גְּוִיָּה וּגְוִיָּה דֵּי מַחְסוֹרָהּ וְהַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עֲשֵׂה בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ׳ שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה. וּמִתְפַּלֵּל אוֹתָהּ בַּדֶּרֶךְ כְּשֶׁהוּא מְהַלֵּךְ, וְאִם יָכוֹל לַעֲמֹד עוֹמֵד. וּכְשֶׁהוּא מַגִּיעַ לְיִשּׁוּב וְתִתְקָרֵר דַּעְתּוֹ חוֹזֵר וּמִתְפַּלֵּל תְּפִלָּה כְּתַקָּנָתָהּ תְּשַׁע עֶשְׂרֵה בְּרָכוֹת:
דברי ירמיהו · הלכות תפילה וברכת כהנים פרק ד׳
א׳
חמשה דברים מעכבין את התפילה אע"פ שהגיע זמנה טהרת ידים וכו'. טהרת ידים כיצד רוחץ ידיו במים עד הפרק ואח"כ יתפלל וכו'. ועי' בכ"מ ה"א דנראה מדברי רבינו דבהסח הדעת צריך נטילה ולא כן דעת הר"ן בפ' ערבי פסחים דדוקא בידים מזוהמות עיי"ש. ועי' מ"ש לעיל בפ"ג ה"א מהל' ק"ש דמוהתקדשתם נטילת ידים נלמד במס' ברכות והטעם בזה ואם באכילה מכ"ש בק"ש וכן בתפילה בעבודה שבלב עיין מה שכתבתי שם בטעמא ובסברא בזה:
ג׳
בד"א לפניו וכו' בד"א שאין מטהר לתפילה אלא ידיו בלבד בשאר תפילות חוץ מתפילת שחרית. אבל שחרית רוחץ פניו ידיו ורגליו ואח"כ יתפלל וכו'. ועי' בראב"ד ובמגדל עוז מובא בכ"מ דנלמד ממס' שבת נ' ע"ב רוחץ אדם פניו ידיו ורגליו בכל יום שנאמר כל פעל ה' למענהו דראב"ד מפרש כרש"י עיי"ש. ולמ"ש בהל' ק"ש בטעם הנט"י יובן פי' רבינו לענין תפילה ובתוספתא פ"ד דמס' ברכות לא ישתמש אדם בפניו ידיו ורגליו אלא לכבוד קונהו שנאמר כל פעל ה' למענהו עיי"ש. וכמ"ש לעיל דקידוש ידים בעבודה להרימם לה' כמ"ש אברהם אע"ה הרמותי וכו' ידים ורגלים אשר מעשי בני אדם ותנועותיו ע"י הכל יקדש לה' כמ"ש לעיל וא"כ יש סמך נאה לנט"י בתפילת שחרית ודברי התוספתא עם הנאמר במס' שבת מיוחסים יחד. ועי' בפר"ח בסי' צ"ב עיי"ש:
ד׳
כל הטמאין רוחצין ידיהן בלבד כטהורין וכו' וכבר בארנו שעזרא תיקן וכו'. עיין מ"ש לעיל בפ"ד ה"ח מהל' ק"ש. ועל קושית הכ"מ י"ל כדאיתא שלא יהיו ת"ח וכו' וא"כ די לתורה דמשום שלא יבטלו מתורה לא יהיו מצוין אצל וכו' ונראה דלתפילה תיקנו אח"כ אף לשאינם ת"ח וכמ"ש רז"ל במס' ברכות גדר גדול וכו' שיהיה גדר לעריות לכו"ע. והנה כדאיתא במס' ברכות מה שם בזיע וכו' ומשו"ה אין בעל קרי קורא בתורה נראה אף מכבוד התורה נגעו בזה ובסוף אמרינן משום שלא יהיו ת"ח וכו' כמ"ש רבינו ועיין בס' יד המלך ומ"ש לעיל בהל' ק"ש פ"ד ממס' ידים עיי"ש:
ה׳
לפיכך וכו' וכבר בטלה גם תקנה זו של תפילה לפי שלא פשטה בכל ישראל ולא היה כח בציבור לעמוד בה. ועי' בכ"מ בפ"ד מק"ש שכתב דלא בטלו בי"ד רק נתבטל מעצמו עיי"ש ועיין בתוספות ב"ק דף פ"ב ע"ב בד"ה אתא לחד תירוצא מתחילה היה בתנאי שיתפשט בציבור עיי"ש. ועי' בהל' ממרים פ"ב ה"י שנראה בלא נתפשט ג"כ צריך ביטול עכ"פ ועיין בלח"מ שם וכמ"ש בתוספות י"ל בכה"ג א"צ ביטול מבי"ד ולא בטלו דמי שינהג ינהג וברמב"ם בהל' ממרים בהל' ז' גזרו ודימו שפשטה עיין בכ"מ שמסופק בנתפשט ואח"ז נמצא שלא נתפשט עוד אם יכולין לבטל עיי"ש. ועיין בתוספות ברכות כ"ב ע"ב בד"ה ונחזי עזרא היכן תיקן בהרבה מקומות גבי שאר תיקנום לא פריך גמרא הכי אלא שאני הכא בדבר הרגיל בכל יום הוא על כן אנו זוכרים עכ"ל א"כ נראה דנתפשט אז ואח"ז לא נתפשט וצ"ל כמ"ש בתוס' ב"ק הנ"ל דהיה מתחילה על תנאי אם יתפשט וגם י"ל דכוונת התוס' באלה אשר נהגו הוי דבר המצוי בכל יום. ומיושב קושית היד המלך ממי לא טבל לקריו במסכת יבמות מ"ה ע"ב דשם היה מהנוהגים בטבילה וכמ"ש ברמב"ם בזמנו ג"כ אז כן ובגמ' מטובלי שחרית ובתוספתא דמס' ידים שהבאתי לעיל: ועיין בשיטה מקובצת ב"ק פ"ב ע"א שכתב דמשו"ה איתא ותיקן טבילה לב"ק ולא בשאר התקנות דאיתא שיהיו קורין וכו' וכן הו"ל ושיהיה ב"ק טובלין משום דתקנה זאת לא נתפשטה ולא הסכימו כל ישראל עמו נקטו ותיקן שהוא בלבדו תיקנו ולא הסכימו הציבור עמו משא"כ בשאר התקנות עיי"ש:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
אור שמח · הלכות תפילה וברכת כהנים פרק ד׳
ג׳
בכסף משנה. נ"ב בפרק כל הבשר דף ק"ו טובל בהן אבל לא פניו ידיו ורגליו וזה ע"כ לתפלה ועיין רש"י שם.
ו׳
בד"א בבריא כו' אבל חולה שראה קרי לאונסו פטור מן הרחיצה. אמר רבא הלכתא בריא המרגיל וחולה המרגיל מ' סאה. ובריא לאונסו ט' קבין אבל חולה לאונסו פטור מכלום ולכן במנהג לתפלה פטור מכלום. ונראה טעמא דרבא דמשום דאמר לעיל דפליגי מר סבר חולה המרגיל כבריא, ובעי מ' סאה, ומר סבר חולה המרגיל ט' קבין וא"כ הוי ספיקא דדינא וגברא בחזקת טומאה קאי ומספיקא לא נטהר מטומאתו אע"ג דהוי ספיקא דרבנן וכדמפרש רבא לר' יוסי בעירובין דף ל"ו דהעמד טמא על חזקתו יעו"ש אבל בחולה לאונסו דמספקא לן אם בעי ט' קבין או לא הוה ספיקא דרבנן ולקולא לכן פסק דולא כלום וזה פשוט מאד. וא"ש בזה דלא הוי היפוך ממשנה דמקואות פ"ג בע"ק חולה שנפלו עליו ט' קבין כמו שתמהו המחברים ודו"ק, ולרב דימי קשה אמאי נקיט חולה הא בבריא ג"כ לאונסו ט' קבין, ואולי כר' יהודא אתי דפליג על ר' מאיר ודו"ק אי לרבותא דאין מצטרפין קאמר והבן. וכן פירשתי הא דאמר הגמרא בדף כ"ה הלכתא צואה כחרס אסורה ומי רגלים כ"ז שמטפיחין, משום דפליגי אמוראי בתרווייהו וצואה אסורה מן התורה לקרות ק"ש כנגדה ולכך לחומרא כספיקא דאורייתא אבל מי רגלים דמה"ת אינו אסור אלא כנגד עמוד ראשון בלבד הוי ספיקא דרבנן ולקולא וכדאמר ר"י בספיקות לעיל ודו"ק.
ט״ז
ויראה עצמו כאלו עומד לפני השכינה. נ"ב סנהדרין דף כ"ב ולקמן פ"ה הלכה י"א וקבעו שיפטר כו'.
י״ט
וכשהוא מגיע לישוב ותתקרר דעתו חוזר ומתפלל תפלה כתקנתה. קיצר רבינו: ובפירוש המשנה וכשמגיע לישוב ונשאר זמן שאפשר בו למלאות חסרון התפלה יתפלל אותה כראוי, דייק הא אם שהה בדרך עד שעבר זמן התפלה הגם דבשכח ולא התפלל חוזר ומתפלל כאן שכבר התפלל תפלה קצרה במקום שהיה אנוס אינו צריך לחזור ולהתפלל אם כבר עבר זמן התפלה רק להשלים אינו חוזר ומתפלל, כיון דליכא שכר תפלה בזמנה וכן משמע דברי הרמ"ה בסימן ק"י סעיף ג' וזה כלל רבינו בלשון כתקנתה. שזה על התפלה בזמנה כמו שדייק לעיל פ"ג הלכה א' מצוה מדבריהם להתפלל אותה בזמנה כמו שתקנו לנו חכמינו כו' ודו"ק היטב.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
יצחק ירנן · הלכות תפילה וברכת כהנים פרק ד׳
ב׳
ורוחץ ואחר [כך] יתפלל וכו'. עיין למרן בב"י בדין זה וסיים שם ולענין הלכה כיון דהרי"ף והר"מ וכו' הכי נקטינן עכ"ל. והקשה הט"ז דכפי זה אפילו אם מתיירא שיעבור זמן התפלה צריך שימתין על המים וא"כ איך פסק בספרו הקצר שאם מתיירא שיעבור זמן התפילה יקנח ידיו במידי דמנקי הא לדעת הרי"ף וסיעתיהו צריך שיעבור זמן התפלה זה תוכן דבריו. וראיתי להיד אהרן נר"ו תירץ וז"ל ונראה דאף לדעת הרי"ף אם מתיירא שיעבור זמן התפלה ודאי דשרי לקנח ידיו במידי דמנקי שהרי כתב רש"י משום דזמנה כל היום הא לא נשאר שהות ביום ואינו מוצא מים אלא עד פרסה ודאי דיכול להתפלל בלא נטילה אף במידי דמנקי עכ"ל. ואחר המחילה הכוונה לרש"י הוא דאף שיעבור זמן התפלה ימתין דוכי לא ידע רש"י זמני התפילות השנויות במתני' ומ"ש דכל היום זמנה ר"ל דלהך עניינא כל היום הוי זמנה כיון דקפדינן אמיא ולא אתפילה בזמנה ומשום דמסתמא ביום שלם ימצא מים נקט כל היום וכן ראיתי להרב מעדני יו"ט ד"ה וגם רב אשי יעו"ש ולדבריו דזמנה שכתב מרן הוי כל היום קשה היכן גילה רז זה לבניו. ולדידי חזי לי אחר המחילה דלא קשיא דלאו הא בהא תליא דאף דיסבור כהרי"ף וסייעתיה דגרסינן בש"ס ולא אמרן וכו' יכול לומר דה"ה כשלא יעבור זמן התפלה והוא ע"פ דברי הרשב"א שהקשה על רש"י כמה קושיות ופירש הוא וז"ל דק"ש שהוא דאורייתא לא החמירו עליו למיהדר אמיא כמו שהקלו בה לגבי בעל קרי לפי שאין דברי תורה מקבלין טומאה אבל לתפילה החמירו עד פרסה עכ"ל הביאו מרן שם. הרי דמצא מקום לחלק בין תפילה לק"ש בלי יסוד דלתפילה אפי' שיעבור הזמן צריך להמתין אלא בין לק"ש בין תפלה איירי בנדון דאינו עובר זמן תפלה אלא דלהרי"ף וסייעתיה צריך להלוך עד פרסה כשאינו עובר זמן תפלה ולהרא"ש דלא גריס הכי אפי' כשאינו עובר זמן תפלה לא אטריחוהו ולכן אף דפסק כהרי"ף וסייעתיה דהולך עד פרסה מ"מ בעובר זמן תפילה מנקי ידיו בעפר וצרור וכל מידי דמנקי וכמ"ש בספר הקצר ויפה דן. וכן רבינו דס"ל הכי מוכח דס"ל כחילוק הרשב"א וכ"כ בס' מעשה רוקח יעו"ש. ברם איכא מאן דסובר דאפי' שיעבור זמן תפילה צריך להלוך עד פרסה הלא המה רש"י ורב עמרם הביאו הטור סי' רל"ב יעו"ש, וריא"ז הובאו דבריו בשלטי גבורים יעו"ש. ומן התימה על הרב כנה"ג [ב]הגהת הטור כתב דעת ריא"ז והשמיט דעת רש"י ורב עמרם דסוברים כן וכדכתיבנא. ועיין למרן באו"ח בספרו הקצר סי' ד' ס"א כתב מים הפסולים לנטילת ידים לסעודה כשרים לנטילת ידים לתפילה מיהו יש מי שאומר דלא מברך עלייהו ע"כ. והנה מור"ם ציין על מ"ש לסעודה לקמן סי' ק"ס. וכתב מג"א דכוונתו דדוקא מים שנשתנו מראיהן או נעשה בהם מלאכה המוזכרים בסי' ק"ס, ובס"ק ד' כתב עוד כשרים אבל כלי וכח גברא אינו מעכב ומברך כמ"ש בס"ז עכ"ל. ואין בדבריו אלו השניים מובן כאשר יראה הרואה. ואיך שיהיה אל זה אביט בדברי מרן גופיה שכתב מיהו יש מי שאומר דלא מברך עלייהו דהרא"ה גופיה כ"כ שהוא מאריה דשמעתתא וז"ל הובא בב"י כל מים דפסלי לנטילת ידים דוקא לסעודה אבל לתפילה כיון דסגי לן בכל מידי דמנקה מהני אפילו לכתחילה נמי מיהו לא מברך בהו כיון דלא איתקון לנטילה עכ"ל. ואיך עשאו מחלוקת, ומן התימה על המחברים כולם שלא הרגישו בזה. ונראה דמ"ש מרן בתחילת דבריו לאו מדברי הרא"ה אלא הוא מ"ש בב"י על דברי הרא"ש והר"ן וז"ל ומשמע דה"ה לשאר דברים המעכבים בנטילת ידים לסעודה שאינן צריכין לנטילת ידים שחרית דנטילה זו אינה אלא משום נקיות בעלמא ועל זה הביא אח"כ סברת הרא"ה בשם יש מי שאומר דלא מברך עלייהו ואף דלא נמצא חולק בזה כן דרך מרן לפעמים כמ"ש ביד מלאכי כללי מהר"י קארו.
ד׳
כל הטמאים וכו' אף לתפילה. זה סותר למ"ש מרן הל' ק"ש סוף פ"ד וז"ל וכיון דתקנת עזרא היתה שיטבול בין לק"ש ותפילה בין לדברי תורה וכו' יעו"ש, וכאן כתב רבינו בהיפך. ויש ליישב דמ"ש וכיון דתקנת עזרא לאו דווקא אלא תקנת עזרא ובי"ד שאחריו ולא דקדק לכתוב כך שכאן לא בא אלא לפרש מה שנהגו עכשיו לקרות מפני שבטלה או שנהגו כר' יהודה בן בתירא ע"ז כתב וכיון שהתקנה היה תחילה על הכל כשבטלו לית לן לאפלוגי ובכולהו א"צ לטבול.
ו׳
אבל חולה שראה קרי וכו'. עיין מ"ש הלח"מ. והקשה עליו הרב מקראי קודש וז"ל וליתא דביורה דעה אמרו דברים המותרים ואחרים נהגו איסור איכא מ"ד אין לו התרה ואיכא מ"ד יש לו התרה ולכו"ע מיהא מועיל המנהג. ולענ"ד י"ל דעד כאן לא כתב הלח"מ כן אלא בנידון דידן שהוא מנהג בטעות דמי שנהג כן הוא משום שדימה קרי לאונסו לשלא לאונסו ומשו"ה הוי מנהג בטל משא"כ כשידע שהוא היתר גמור ואפ"ה אוסרו עליו בההיא הוא דפליגי ביו"ד ולכו"ע מועיל המנהג.
ז׳
כיסוי וכו' ולכתחילה לא יעשה. לכאורה דברים אלו הם דברי מותר דזה נכלל במ"ש רבינו קודם ואם לא כיסה.
י׳
דברים וכו' וחוזר ומתפלל. וכתב מרן ומדתניא בסיפא תפילתו וכו'. ואין צריך לזה דאפילו לגירסא דידן דגרסי מותר הוי דינא הכי דהא תני בברייתא דף כ"ב ע"ב היה מתפלל ומצא צואה במקומו וכו' אלא אמר רבא אע"פ שהתפלל תפילתו תועבה ופסק רבינו בהל' ט' דחוזר ומתפלל.
י״א
מי שגיהק או פיהק וכו'. מה שקשה לרבינו מסוגיא דפ' מי שמתו עיין להלח"מ ז"ל שכתב שאינו גורס כגירסת רש"י יעו"ש ועיין שם בפי' רש"י שכתב למטה מפיח בקול עכ"ל. וכתב הרב מעדני יו"ט על דברי רש"י הללו לפי' גירסתו ברש"י וז"ל ונראה שר"ל דוקא ע"י שמפיח בקול שמתבייש מהשומעים דהיינו דיש אומרים ניכר שהוא מכוער שהרי שומעים הקול ש"מ דמיירי שמפיח בקול וכו' דמשו"ה קאמר ת"ק וכו' עכ"ל. וקשה דא"כ אמאי לא שני בש"ס שניהם מלמטה הא שמפיח בקול הא שאינו מפיח בקול ולמה חילק מלמעלה למטה. ויש ליישב דאי אפשר לתרץ הכי משום דאמר ר' חנינא אני ראיתי את רבי שנתעטש ואי לא שמע מנא ידע משו"ה מוכרח לתרץ שהיה מלמעלה ואם ידחה הדוחה שלעולם לא שמע אלא שהריח ריח ולא היה שם כי אם רבי ומינה ידע א"כ הוי ג"כ סימן רע דהא מיהא יתבייש דידע ביה חברו דליכא לתלות כי אם בו ומסתברא דלא כתב הרב דכל דליכא קול אינו מתבייש אלא משום דלא נודע מי הוא המפיח ולא שייך זה כי אם בדאיכא הרבה בני אדם דיש לתלות זה בזה ברם בדליכא כי אם שניים אפילו דלא שמע חבירו בקול סימן רע לו שמתבייש ולפי גירסתו ברש"י גרס כן ברם לפי גירסתינו והוא אמת דלשון רש"י זה חציו הוא מלשון דלעיל וחציו הוא דבר אחר וכן ג"כ דבמקום בקול הוא בקל כוונתו פשוטה דקשיא ליה לרש"י אמאי לא שני בש"ס דעיטוש כמו דשני בגיהק ופיהק בין לרצונו לאונסו ואהא תירץ דאין עיטוש אלא לאונס דלמטה מפיח בקל ואינו בידו וסלקא דעתיה (דס"ס) [דמקשן] דלא מיקרי עיטוש אלא מלמטה והתרצן חילק דגם מלמעלה נקרא עיטוש וק"ל.
י״ז
שיכור אל יתפלל וכו'. וכ"כ הטור סי' צ"ט. וכתב שם בב"י וז"ל מאחר שכתב בתחילה שתוי אל יתפלל היכי שייך למימר ואעפ"כ לכתחילה לא יתפלל וכו' ותי' בתירוץ ב' וז"ל ואפשר דה"ק שתוי כל שיוכל לדבר לפני המלך ואפילו שיוכל לדבר לפני המלך מ"מ לא יתפלל לכתחילה עכ"ל. ואינו מובן דעדיין הקושיא במקומה עומדת שכבר כתב שתוי אל יתפלל ואם התפלל תפילתו תפילה ושתוי הוא כל שיכול לדבר לפני המלך הרי בפירוש דלא יתפלל לכתחילה וא"צ לכופלו. הואיל ושתה רביעית יין לא יתפלל. וכתב מרן וז"ל ומ"ש דברביעית יין מיקרי שתוי וכו' הכי משמע התם בההוא פירקא עכ"ל. פירוש לדבריו מדאמרינן שם [עירובין] דף ס"ד ע"ב אמר רמי בר אבא דרך מיל ושינה כל שהוא מפיגין את היין אמר רב נחמן לא שנו אלא ששתה כדי רביעית אבל יותר כל שכן שדרך טורדתו וכו' והתניא וכו' ונשא ונתן שם בש"ס יעו"ש. וכל זה הוא לתפילה דלאו במס' שיכורים עסקי כאן ופשוט. והלח"מ ז"ל כתב וז"ל שם אמר רב יהודה אמר שמואל שתה רביעית יין אל יורה והוזכרו בתוס' גירסא אחרת שהיא אל יתפלל ונראה שזהוא גירסתו של רבינו עכ"ל. ואחר נשיקת ידיו ורגליו א"צ להכניס עצמינו בחילוק גירסאות ופשט דברי רבינו כדכתיבנא.
י״ט
היה מהלך. עיין מ"ש מרן בב"י סי' ק"י וז"ל והר"מ לא הזכיר תפילת הדרך. והפר"ח רצה להליץ בעדו יעו"ש. ודבריו תמוהים והכי איתא התם א"ל אליהו לרב יהודה וכו' כשאתה יוצא לדרך המלך בקונך וצא מאי הוא אמר רב חסדא זו תפילת הדרך מאי הוא יהי רצון מלפניך בא"י שומע תפילה עכ"ל, ואיך אפשר לומר שהיא תפילה קצרה והא כאן איירי קודם יציאה לדרך דהיא תפילת הדרך.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
אבן האזל · הלכות תפילה וברכת כהנים פרק ד׳
י״ט
היה מהלך במקום סכנה כגון מקום גדודי חיות ולסטים והגיע זמן תפלה מתפלל ברכה אחת, וזו היא, צרכי עמך ישראל מרובים ודעתם קצרה יהי רצון כו' שתתן לכל אחד ואחד כדי פרנסתו לכל גויה וגויה די מחסורה והטוב בעיניך עשה ברוך אתה ה' שומע תפלה, ומתפלל אותה בדרך כשהוא מהלך ואם יכול לעמוד עומד וכשהוא מגיע לישוב ותתקרר דעתו חוזר ומתפלל תפלה כתקנתה תשעה עשר ברכות. כתב הכ"מ ומש"כ רבינו ואם יכול לעמוד עומד הוא מדאמרינן בברכות דף ל"ו ע"א רב חסדא ורב ששת הוו אזלי באורחא קם רב חסדא וקא מצלי וקם נמי רב ששת ואמר מהיות טוב אל תקרא רע, והאי צלותא תפלה קצרה היא דאילו הביננו לאו מהיות טוב נפקא דמדינא צריך לעמוד עכ"ל. והנה בתוס' שם פירשו דר"ח ור"ש איירי לענין תפלת הדרך ולא לענין תפלה קצרה וכן מפורש ברי"ף שם, וצ"ע במקור ד' הרמב"ם, ובאמת השמיט דין תפלת הדרך לגמרי, ונראה דהרמב"ם סובר דאליהו ורב חסדא דמפרש דבריו פליגי על כל הני תנאי דאמרי דדוקא בהולך במקום סכנה צריך להתפלל ואליהו סובר דכל יוצא לדרך צריך להתפלל, ואף דאפשר בפשיטות לומר דלא פליגי דענין תפלת הדרך הוא על הולכי דרכים ובלא הגיע זמן תפלה, ותפלה קצרה הוא כשהגיע זמן תפלה ועל כלל ישראל, מ"מ סובר הרמב"ם דאם איתא דמתפלל תפלת הדרך גם להנהו תנאי למה לי להתפלל עתה תפלה קצרה דהא בלא מהלך במקום סכנה אם אינו מיישב דעתו אסור לו להתפלל כמש"כ בהל' ט"ו, וגם לא תקנו בזה תפלה קצרה, וע"כ דתקנוה רק מפני סכנת דרכים וא"כ אם כבר התפלל תפלת הדרך למה חוזר ומתפלל תפלה קצרה, וע"כ דתנאי דאית להו דמתפלל תפלה קצרה לית להו דין תפלת הדרך כלל, ותפילת הדרך הוא הוספה דלאו דוקא במקום סכנה ובזמן תפלה אלא כל היוצא לדרך, וממילא אותו המחלוקת דפליגי רב חסדא ורב ששת אם עומד או מהלך דפליגי בתפלת הדרך שייך נמי בתפלה קצרה כיון שהוא במקום תפלה קצרה.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
רמב״ם הלכות תפילה וברכת כהנים ד׳, מתוך הלכות תפילה וברכת כהנים שבספר אהבה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
